תולדות צ'ילה מהכיבוש הספרדי ועד איינדה

כתב וצילם: גילי חסקין

עדכון: 11-12-2018

ראו באתר זה: טיול לדרום אמריקה – המלצות לקריאה ; גיאוגרפיה של צ'ילה

כאשר הגיעו הספרדים לאזור שנקרא היום "צ'ילה", חיו בה שבטים אמרינידים ("אינדיאנים"), שנבדלו זה מזה במנהגיהם ובכלכלתם.  עד הכיבוש הספרדי, חיו בה בעיקר שבטי המפוצ'ה (Mapuche) שכונו "עם האדמה", הקבוצה הגדולה מבין הילידים בצ'ילה. הספרדים כינו אותם 'אראוקנים' (Araucanos), על שם מגוריהם בחבל אראוקו (Arauco), שמדרום לקונספסיון.  ייתכן כי משמעות השם 'אראוקס' הינו "פרא" – כינויים בפי האינקה, שנעצרו על ידיהם, כשהגיעו במאה ה-15 עד לנהר ביו ביו(Bio Bio) . כמו כן, חיו בצ'ילה שבטים קטנים יותר, כגון ה- Yagahan או ה- Tehuelche של פטגוניה.

צ'ילה בתקופה הקולוניאלית

האירופאים הראשונים שהגיעו לאזור הידוע כיום כצ'ילה היו פרדיננד מגלן ואנשיו, כאשר חצו את מצר הים שלו קראו בשם “מצר כל הקדושים”, ונקרא כיום “מצר מגלן”, ב-1 בנובמבר 1520. אף על פי כן, נהוג לייחס את גילוי צ'ילה בידי האירופאים לדייגו דה אלמגרו  (Diego Almagro)  [1], שהיה שותפו של פרנסיסקו פיזרו , כובש פרו ואשר קיבל לידיו את הפיקוד על חלקה הדרומי של ממלכת האינקה.  מכיוון שלא היה מרוצה מכפיפותו לפיזרו, השיג מקרלוס החמישי, מלך ספרד, אישור לכבוש שטחים גדולים מדרום לפרו ולשלוט עליהם כאנדלנטדו (נציב = Adelantado).

לאחר שחקר אזורים הנמצאים כיום בדרום בוליביה וצפון ארגנטינה, חצה את הרי האנדים. רבים מאנשי המשלחת איבדו את חייהם במסע כתוצאה מחום נמוך, אולם לאחר תשעה חודשי מסע, ב-21 במרץ 1536, הגיעה המשלחת לעמק קופיאפו (Copiapó) שבצפון צ'ילה. הוא ערך מסע נועז, בראש כמה אלפי חיילים, דרך האנדים, עד למקום בו נמצאת כיום העיר קוקימבו (Coquimbo).  הוא התעמת עם שבטים ילידים בקרב רינוגוואלן (Reynogüelén), בקרבת מפגש הנהרות ניובלה (Ñuble) ואיטאטה (Itata). משלא מצא זהב, חזר לפרו, התקוטט עם האחים פיזרו ונרצח.  בנו הצעיר, דייגו, שנולד לו מאישה אמרינידית, רצח את פיזרו כנקמה. לאחר משלחת ראשונית זו, לא גילו השלטונות הקולוניאליים או המתיישבים הספרדיים עניין רב בחקירתה או ביישובה של צ'ילה למשך מספר שנים.

משלחת ספרדית שנייה בת כ-200 איש, יצאה לצ'ילה בשנת 1540, בראשותו של פדרו דה ואלדיביה (Pedro de Valdivia), פתחה את פרק הכיבוש הספרדי בתולדותיה של צ'ילה. בין כובשי צ'ילה היה גם יהודי מומר ("אנוס"), דייגו גרסיה דה קסרס (Diego Garcia de Caseres).

בהגיעו לעמק קופיאפו (Copiapó) תבע ואלדיביה את השטח בעבור מלך ספרד, נתן לו את השם "אקסטרמדורה החדשה" (Nueva Extramadura) והמשיך להתקדם דרומה אל מול התנגדות העמים הילידים בני המקום. ב-12 בפברואר 1541 ייסד את העיר סנטיאגו דה נואבה אקסטרמדורה (כיום סנטיאגו דה צ'ילה) והקבילדו של העיר[2] הכריז עליו כעבור מספר חודשים כמושל אקסטרמדורה החדשה, שהיתה אזור אוטונומי, כפוף לכתר הספרדי. לאחר השתהות ראשונית קיבל ואלדיביה את המינוי ותחת הנהגתו ביססו הספרדים את אחיזתם באזור, המשיכו בכיבוש השטח וייסדו למעלה מתריסר ערים נוספות. בו בזמן העניק ואלדיביה לנאמניו את האנקומיינדות (encomiendas)  [3] הראשונות.

1543 – מרד בהנהגת לאוטרו (Lautaro) וממשיכו קפוליקן (Caupolicán) [4], שכול אחד מהם היה "טוקי"  מנהיג צבאי נבחר בימי מלחמה) מבני המפוצ'ה. ואלדיביה נהרג בקרב טוקאפל (Tucapel), ב- 25 בדצמבר 1553, אך תגבורת מפרו הכניעה את המורדים (1557).  במרד גדול בשנת 1598, שנודע בשם קרב קורלאבה (Desastre de Curalaba), כמעט והחריבו המפוצ'ה את המושבה הספרדית שבצ'ילה. הם הרסו את כל היישובים הספרדיים שמדרום לנהר הביוביו (Bio Bio), להוציא את העיר ואלדיביה ואת קסטרו שבאי צ'ילואה (Chiloe).. לאחר שלושה קרבות נוספים התבסס הנהר כקו הגבול שבין אזור השליטה הספרדית ואדמות המפוצ'ה. אולם המפוצ'ה נדחקו בתהליך איטי ליערות הדרום, כאשר חלק מהם התערבב עם הספרדים.

ראו באתר זה: שבטי המפוצ'ה בצ'ילה.

תחת האימפריה הספרדית הייתה צ'ילה ל"ממלכת צ'ילה", ומבחינה מנהלתית הייתה קפיטניה חנראל (Capitanía-general) שבירתה סנטיאגו[5].. בראש הקפיטניה עמד הקפיטן-חנראל שלה, והיה נשיאה של האודיינסייה, בית הדין הגבוה ביותר בצ'ילה הקולוניאלית וכן גוף מייעץ למושל, אשר ייעצה לו (ומשום כך כונה גם "נשיא"). השלטון הספרדי האפקטיבי כלל את העמק המרכזי, אשר משתרע בין הרי האנדים במזרח ורכס החוף במערב, לאורך מרכז המדינה, עד לנהר הביוביו.

ככל הקפיטניות חנראל, הייתה צ'ילה אזור מנהלי במעמד מיוחד, אולם המלך הספרדי פליפה השני הכפיף את מושל צ'ילה למשנה למלך של מלכות המשנה של פרו בצו מלכותי (real cédula) בשנת 1589, בו ציווה על מושל צ'ילה "לקיים, לציית ולהוציא לפועל את פקודותיו וליידע אותו בכל אשר דורש תשומת לב שם".

בתקופת השלטון הספרדי, משלה בכיפה שכבה שלטת לבנה, עם צמיתים אינדיאנים ומסטיסו (בני תערובת). צ'ילה גידלה גפנים, דגנים, כבשים ובקר. את התקופה הקולוניאלית ליווה עימות מתמשך בין הכובשים הספרדיים ובני הרפובליקה של צ'ילה אחריהם, לבין בני המפוצ'ה בדרום צ'ילה, שכונה "מלחמת האראוקו" (Guerra de Arauco). העימות נמשך כ-350 שנה בדרגות שונות של אינטנסיביות[6]. הספרדים לא הצליחו להשתלט על אדמותיהם של בני המפוצ'ה. היו כמה ניסיונות צבאיים וכמה בדרכי שלום, אבל הם נכשלו.

ראו באתר זה: קולניאליזם מהו? קולוניאליזם באמריקה הלטינית

מלחמת האראוקו הייתה גורם מעצב חשוב בהיסטוריה של צ'ילה ותרמה ליצירתה של חברה מיוחדת בדרום הקולוניה, והמדינה אחריה. המלחמה סיפקה גם אחדים מהמיתוסים המכוננים של צ'ילה, החל באפוס מסוף המאה ה-16, "לה ארוקאנה" (La Araucana), פרי עטו של אלונסו דה ארסייה (Alonso de Ercilla).

נוסף על כך, נאלצו להתמודד מושלי צ'ילה במהלך חציה השני של המאה ה-17 עם פלישות חוזרות ונשנות של שודדי ים אנגליים. על מנת להחזיק בחיל מצב בקפיטניה, נוסד בשנת 1599 הריאל סיטואדו (Real Situado), קרן מטעם הכתר ששולמה ממכרות הכסף של פוטוסי לאוצר מלכות המשנה של פרו על מנת לסבסד את עלות ביטחון הקפיטניה של צ'ילה. לתשלום השנתי הייתה חשיבות גדולה באיזון הגרעון של הקפיטניה הענייה.

מיקומה הגאוגרפי של צ'ילה, המרוחקת מדרכי הסחר העיקריות, אלו היבשתיות ואלו הימיות כאחד, היה אחד מגורמי הקושי העיקריים להתפתחות המושבה הקולוניאלית. מצב זה, יחד עם מצב הלחימה המתמיד בו נמצאה הקפיטניה משך רוב התקופה, הפכו את צ'ילה לאחת המושבות העניות ביותר באימפריה הספרדית שבאמריקות. מכיוון שכך הפעילות המסחרית של הקפיטניה התבססה בעיקר על הסחר עם מלכות המשנה של פרו. בשלב מאוחר יותר, על אף שהיה הדבר אסור לפי חוק, קשרה צ'ילה קשרי מסחר קבועים גם עם בואנוס איירס.

מלחמת העצמאות

תהליך עצמאותה של הקפיטניה חנרל של צ'ילה, התנתקותה מהאימפריה הספרדית והפיכתה לרפובליקה עצמאית, היה חלק מתהליך העצמאות באמריקה הספרדית כולה. כיבושה של ספרד בידי נפוליאון בונפרטה ותפיסת הכתר בידי אחיו, ג'וזף בונפרטה בשנת 1808 אירעו זמן קצר לאחר מותו של מושל צ'ילה. המושל שהתמנה תחתיו לא הצליח לשמר את נאמנות האליטה המקומית והוא נאלץ להתפטר. ב-1810 נבחרה "חונטת השלטון הלאומית". אז החלה התקופה שנודעה בהיסטוריה הצ'יליאנית בשם "המולדת הישנה", במהלכה שלטו בני הקפיטניה בעצמם, תוך מאבקים פנימיים רבים על מידת האוטונומיה הרצויה וטיב היחסים עם ספרד, משך כארבע שנים שלוו גם במלחמת אזרחים.

בתחילה אישרו המשנה למלך בפרו והקורטס הספרדי את שלטונם העצמי של הצ'יליאנים, אולם עם תבוסת נפוליון ושובו של המלך לכס השלטון בספרד מחד ועם תהליך ההקצנה בצ'ילה מאידך , נתפשו התהליכים הפוליטיים שאירעו בצ'ילה, כמרידה במלכות. כוחות צבא נשלחו ממלכות המשנה של פרו, נחתו מדרום לעמק המרכזי, בשטחם של בני המפוצ'ה, והחלו עושים דרכם צפונה. כשהם מלווים בצ'ילינים רבים ששמרו על נאמנותם לכתר, כולל בני מפוצ'ה, שחששו מדחיקת נוספת של רגליהם על ידי הממשלה הצ'ילנית החדשה. הכוחות הספרדיים הביסו את הרפובליקניים סופית בקרב רנקגואה (Rancagua) ב-2 באוקטובר 1814, והשיבו את צ'ילה למרותו של הכתר הספרדי. אירוע שהספרדים התייחסו אליו כאל "רקונקיסטה", היינו, כיבוש מחדש, עם רמז לכיבושה מחדש של ספרד מידי המורים.

משך כשלוש שנים הייתה צ'ילה תחת שלטון ספרדי, תקופה המכונה בהיסטוריוגרפיה הלאומית "הכיבוש מחדש". במהלך שנות הכיבוש מחדש הושבו על כנם המוסדות הקולוניאליים השונים, וצ'ילה הייתה נתונה למרותם של מושלים מטעם המשנה למלך של מלכות המשנה של פרו.

במהלך שנת 1817 התארגנו הכוחות התומכים בעצמאות מספרד ברחבי היבשת.

תוך כדי המלחמה התעוררו חילוקי דעות בין המתונים, בהנהגת חוסה מיגל קאררה (José Miguel Carrera), לדורשי עצמאות מידית בהנהגת ברנרדו אוהיגינס (Ohigins) , צ'ילני ממוצא אירי. בעקבות זה פרצה מלחמת אזרחים. אוהיגינס ותומכיו נמלטו לארגנטינה, הצטרפו לצבאו של סן מרטין, חצו את האנדים ושחררו את צ'ילה בקרב צ'אקאבוקו (Chacabucu) בפברואר 1817. בכך החלה תקופת "המולדת החדשה" בהיסטוריה הצ'יליאנית ואו'היגינס היה ל"מנהל הכללי של צ'ילה". לאחר מספר קרבות נוספים כנגד נאמני המלך וספרד, הכריז או'היגינס על עצמאותה של צ'ילה באופן רשמי ב-12 בפברואר 1818. כשלושה חודשים מאוחר יותר, ב-5 במאי 1818, זכה הצבא הצ'יליאני לניצחונו הסופי בקרב מאיפו  (Maipu), באפריל 1818. על אף הכרזת העצמאות והניצחון במאיפו נשארה מובלעת קטנה של נאמני המלך בצ'ילואה, אשר נכבשה רק בשנת 1826.

או'היגינס  שנעשה ראש המדינה, החל בעבודות לשיפור תשתיות, ארגן ומימן את המשלחת לשחרור פרו, בסיועו של האדמירל תומאס קוקרן (Lord Cochrane) [7] שיחרר את העיר ואלדיביה (Valdivia)  שנותרה בידיים ספרדיות, ביטל את תוארי האצולה וחוקק את חוקות 1818 ו- 1822. יחד עם זאת, שלטונו הסמכותני, אחיזתו האיתנה בשלטון וגזר דין המוות שגזר על האחים קררה ועל יריבו מנואל רודריגס (Manuel Rodríguez) הקנו לו מתנגדים רבים מקרב האליטה. ב-28 בינואר 1823 התפטר או'היגינס ויצא לגלות מרצון בלימה, פרו, על מנת למנוע מלחמת אחים שאימה לפרוץ אם יישאר בתפקיד

לאחר כמה מאבקי פנים, התייצב השלטון עד סוף המאה ה-19. דייגו פורטלס (Diego Portales), סוחר עשיר מואלפראיסו  (Valparaiso) ומנהיג המפלגה השמרנית, תפס את השלטון ב-1830 וב-1833 העניק לצ'ילה חוקה, בה גובשו דפוסי השלטון לזמן רב.

אחת התוצאות של המבנה הגיאוגרפי הארוך, המיוחד של צ'ילה, היה בנייתו של צי חזק, שבאמצעותו היה אפשר להבטיח את היישובים שלאורך החוף.  בעזרת הצי הזה ניצחה צ'ילה את פרו ובוליביה.

1836-1839 – המלחמה כנגד הקונפדרציה (מלחמת צ'ילה בבוליביה ופרו).

התחרות בין הנמל של ואלפראיסו ונמל קייאו בפרו על השליטה באוקיינוס השקט החריפה עם הקמתה בשנת 1836 של הקונפדרציה הפרואנית-בוליביאנית תחת הנהגתו של אנדרס דה סנטה קרוס (Andrés de Santa Cruz). פורטאלס תמך ביציאה למלחמה בקונפדרציה וכשר המלחמה הצליח להעביר בקונגרס החלטה ליציאה למלחמה ב-1836. רציחתו של פורטאלס ב-1837 גייסה את דעת הקהל הצ'יליאנית לתמוך בממשלה והיוותה את הזרז ליציאה למלחמה כנגד האיחוד הפרואני-בוליבייני. הגנרל הצ'ילני מנואל בולנס (Manuel Bulnes), הביס את הקונפדרציה בקרב יונגאי (Yungay)  ב-20 בינואר 1839 וניצחונו מנע את האיחוד.

לאחר המלחמה התפנה צבא צ'ילה לעזרת המתיישבים בדרום וגירש למעשה את שבטי המפוצ'ה האמרינידים..

בשנת 1864, מעט לאחר תחילת כהונתו של חוסה חואקין פרס (José Joaquín Pérez) , איש מפלגת המיזוג הליברלי שמרני, התייצבה צ'ילה לימינה של פרו במלחמתה בספרד. למרות שחלפו כבר ארבעה עשורים מאז מלחמות העצמאות עדיין קיננו בספרד חלומות אימפריאליסטיים. במסגרת העימות" תמכה צ'ילה בהתנגדותה של פרו לכיבוש איי צ'ינצ'ה  (Chincha)  העשירים בגואנו(Guano)  [8] בידי ספרד. צ'ילה סירבה לצייד ספינה ספרדית בפחם, אותו ראתה כאספקה צבאית אסורה, בשל הניטרליות בה נקטה. בתגובה לצעד שנתפש כחצוף, הטיל האדמירל הספרדי מצור ימי על צ'ילה והסב למדינה נזק כלכלי משמעותי.

ב-24 בספטמבר 1865, הכריזה צ'ילה מלחמה על ספרד ועוד בטרם חברו פרו וצ'ילה באופן רשמי, הנחיל הצי הצ'ילני תבוסה צורבת לזה הספרדי בקרב פפודו (Papudo) ב-26 בנובמבר אותה השנה. ב-31 בינואר 1866 הפגיז הצי הספרדי את נמל ולפראיסו, שרף את העיר והשמיד את צי הסוחר הצ'יליאני. אקוודור ובוליביה הצטרפו גם הן לברית כנגד ספרד, והצי המשותף הועמד תחת פיקודו של בלנקו אנקלדה (Blanco Encalada), איש הצבא, שכיהן בעברו גם כנשיא צ'ילה.

ב-2 במאי 1866 התחולל קרב קייאו (Callao), אולם הוא לא הוכרע צבאית בצורה ברורה, למרות שבפרו הוא נחגג כיום ניצחון. לאחר הפגזת הנמל נסוגו הספרדים ובכך הסתיים העימות.

ב14 בינואר 1879 פרצה מלחמת הפסיפיק (כונתה גם "מלחמת הגואנו"), של צ'ילה, נגד פרו ובוליביה.

במדבר אטקמה (Atacama) ההררי נמצאו אגנים יבשים שהצטברו בהם ריכוזי מלחים שונים ובתוכם מרבצים גדולים של ניטרט (מלחת צ'ילה). מאז שנות ה-30 של המאה ה-19’ שווקו מהאזור כמויות זעירות של חומר זה, כדי לדשן קרקע חקלאית באירופה ובצפון אמריקה. עד שנת 1870 בערך השלים יצוא הניטרט את יצוא הגואנו מפרו. אבל בערך באותו זמן, בד בבד עם נפילת מחירי הגואנו, התברר כי מלחת צ'ילה יעילה ביותר להכנת חומרי נפץ, על פי התהליך שפיתח אלפרד נובל, ממציא הדינמיט. הביקוש לניטרט הרקיע שחקים והתוצאה היא מלחמת האוקיינוס השקט.

ראשיתו של הסכסוך בעבודתן של חברות צ'יליאניות שפעלו במדבר אטקמה, כולל בחלקיו הבוליביאניים והפרואניים, במהלך השליש השלישי של המאה ה-19 והפיקו שם מלחת וגואנו, בהתאם להסכמים בין המדינות. פרו ובוליביה לא ראו את ההתפשטות הצ'ילנית בעין יפה ובשנת 1873 כרתו ביניהן ברית סודית. בשנת 1875 הלאימה פרו את תעשיית המלחת ובכך פגעה בחברות הצ'יליאניות. שלוש שנים מאוחר יותר (בשנת 1878) הפרה בוליביה את הסכמיה עם צ'ילה והעלתה את המסים על ייצוא המלחת. בראשית 1879 הסלימה בוליביה את העימות ואסרה על ייצוא המלחת בידי הצ'יליאנים, צ'ילה שלחה את הצי לאזור, נתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם בוליביה וב-14 בפברואר כבשה את העיירה אנטופגסטה (Antofagasta), שלמעלה משלושת רבעי תושביה היו צ'ילנים. בכך קבעה למעשה, בצעד מלחמתי, קו גבול חדש בין המדינות. שבועיים לאחר מכן, ב-1 במרץ, הכריזה בוליביה מלחמה על צ'ילה. פרו הציעה לתווך בין הנצים, אולם כאשר נודע לצ'ילה אודות ההסכם הבוליביאני-פרואני הסודי, היא סירבה לתיווך, תבעה את שבירת ההסכם ומשלא נענתה – הכריזה מלחמה גם על פרו.

בחודשי המלחמה הראשונים מנעו הפרואנים מהצי הצ'ילני להגיע לחופה של פרו. במאי הם הצליחו להנחיל תבוסה לצ'יליאנים בקרב על איקיקה (Iquique), בו נהרג ארתורו פראט ((Arturo Prat, שהפך לאחד מסמלי המלחמה הצ'ילנים[9].

באוקטובר 1879 עלה בידי הצ'יליאנים לתפוס את ספינת המלחמה הפרואנית "הואסקר" (((Huáscar ולהנחית בנובמבר כוח משלוח, שהביס את הפרואנים ותפס את איקיקה. בכך הצליחה צ'ילה לשלוט בכל מדבר אטקמה ובמחוז הפרואני טרפקה (Trapacá), מצב שהוביל לנפילת הממשלות בפרו ובבוליביה.

ב-1880 כבשה את צ'ילה את המחוזות העשירים בניטרטים ופוספטים: אריקה, טקנה וטאראפאקה. ב-1881-1884 שלטה בלימה ובזזה לא מעט מאוצרות פרו. כמה פסלים שדודים מוצבים בצ'ילה עד היום. חוזה אנקון  (Ancón)שסיים את המלחמה ב-1883, הסיג אותה מלימה, אך השאירו בידיה את המחוזות שנכבשו (טקנה הוחזרה לפרו ב-1929).

הניצחון הצ'ילני על פרו ובוליביה אפשר את התרחבות הטריטוריה הלאומית צפונה. בה בעת התנהל תהליך יישוב דרום המדינה באיטיות, תוך כדי בניית מבצרים, הפניית מתיישבים, איוש הגבול בגייסות וקיומם של פרלמנטים עם בני המפוצ'ה. תהליך ממושך זה, אשר זכה לכינוי "הרגעת ארוקניה", הגיע אל סיומו בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19.

בשנת 1888 סיפחה צ'ילה את אי הפסחא שבאוקיינוס השקט. לנוכח ההתרחבות הטריטוריאלית המשמעותית, ויתרה צ'ילה על פטגוניה שממזרח להרי האנדים ועל רמת אטקמה בחוזה 1881 בין צ'ילה וארגנטינה, שהסדיר את הגבולות בין שתי המדינות.

המלחמה העניקה לצ'ילה שליטה באוצרות טבע חשובים, עודדה חדירת משקיעים מבחוץ, אך גם גררה תסיסה חברתית.

ב- 1891 הנשיא חוסה מנואל באלמסדה (Balmaceda) נקלע לסכסוך חריף עם הקונגרס, שהסתיים במלחמת אזרחים , הידועה גם כ"הפיכה של 1891". היה זה סכסוך אלים  בין הכוחות שתמכו בקונגרס לבין הכוחות שתמכו בנשיא. חלק ממנו היה עימות מזויין בין הצבא שתמך בנשיא, לבין חיל הים שתמך בקונגרס. המלחמה הסתיימה בתבוסת כוחות הצבא , דבר שגרם לנשיא לברוח לשגרירות ארגנטינה, שם התאבד.  בהיסטוריוגרפיה הצ'ילנית, המלחמה מסמנת את סופה של הרפובליקה הליברלית ותחילת העידן הפרלמנטרי.  הממשלות התחלפו בתדירות והיו חלשות, ולמעשה שלטה בצ'ילה אוליגרכיה צרה של בעלי אחוזות וסוחרים, שהתעלמו מצרכי השכבות הנמוכות.  עם הזמן גדל המעמד הבינוני והופיעו ארגוני פועלים שערערו את שלטון האוליגרכיה; הוקמו שלש מפלגות חדשות: רדיקאלית, דמוקרטית וסוציאליסטית.

ב- 1896 בעת שלטונו של הנשיא פרדריקו ארזוריז (Federico Errazuriz) הוסדר הגבול עם ארגנטינה בהרי האנדים, הודות לבוררות של יורש העצר אדוארד השביעי – מאנגליה. באותה תקופה עלתה חשיבותם של המחוזות הדרומיים של צ'ילה, המאוכלסים מהגרים גרמניים (שהגיעו לארץ לאחר 1848, בעיקר בתקופתו של הפוליטיקאי והדיפלומט פרז רוזאלס (Vicente Pérez Rosales), בשנות ה-60).

ראו באתר זה תולדות פטגוניה הצ'ילנית.

המאה העשרים

בתחילת המאה גדל ההון הלאומי של צ'ילה, בעיקר הודות לקניית ניטרטים על־ידי גרמניה, שהשתמשה בהם לייצור חומרי נפץ. מכרות הנחושת התפתחו הודות להון אנגלי, וצ'ילה הגיעה למקום השני בעולם בייצור נחושת גולמית. חוסר במכרות פחם וסיבות נוספות שמקורן בשלטון הספרדי , גרמו לכך שצ'ילה תישאר יצואן של חומרי גלם, אך לא פתחה את התעשייה המבוססת על חומרי גלם אלה. ב-1907 שבתו בצ'ילה הפועלים במכרות הניטרט של איקקה. יחידות צבא שנשלחו למקום טבחו בשובתים והדיכוי עלה בחייהם של כמאתיים בני אדם. בתולדות צ'ילה נזכר האירוע כ"טבח בבית הספר סנטה מרתה באיקיקה" (La Matanza de la Escuela Santa María de Iquique) . היה זה אירוע מכונן בתולדות תנועת הפועלים בצ'ילה.

על רקע אירועים אלו נכתב ספרו של הרנן ריברה לטלייר  (Hernán Rivera Letelier): "פאטה מורגנה  של אהבה עם ליווי מוסיקלי"[10]. גם ספרו, "האיש שידע להעיר את המתים", עוסק בחיי הכורים בצפון.

ב-10 בדצמבר 1907 פתחו פועלי המכרה "סן לורנסו" (San Lorenzo) בשביתה שהתפשטה תוך זמן קצר לשאר המכרות באזור אלטו סן אנטוניו, וזכתה לכינוי "שביתת 18 הפני" (Huelga de los 18 peniques), על שם גובה שכרם היומי של השובתים. תביעותיהם כללו העלאת השכר ותשלומו במטבע בר המרה, מאזניים ואמצעי מדידה לחנויות האספקה, בתי ספר לילדיהם, זכות לפיצויים וארוחה במהלך יום העבודה. כאשר נתקלו באטימות בעלי המכרות לדרישותיהם, צעדו במשך ימים, על נשיהם וילדיהם, שיירות ארוכות של שובתים, אל איקיקה (Iquique) , עיר הנמל העיקרית של יצוא המלחת, כשהם נושאים את דגלי ארצות מוצאם, צ'ילה, פרו, בוליביה וארגנטינה. הם הגיעו לשם ב-16 בדצמבר והתרכזו בתחומי ההיפודרום שבשולי העיר. התכנסו בחצר בית הספר "דומינגו סנטה מריה" ובכיכר מנואל מונט במרכז העיר . ההתכנסות עוררה את הצטרפותם של פועלים ממכרות נוספים לשביתה ובעקבותיהם הגיעו גם עובדי מגזרים אחרים. מנהיגיהם פנו לממשל לתווך ביניהם לבין המעסיקים במשא ומתן על דרישותיהם. אך בעלי המכרות סירבו לדון בעניין כל עוד הפועלים שובתים, ומנגד טענו השובתים כי אם ישובו למכרות יתעלמו המעסיקים מדרישותיהם.

במשך ימים ספורים התקבצו בבית הספר וסביבו למעלה מ-10,000 שובתים, בצפיפות רבה. ארגוני הפועלים של איקיקה תמכו במאבק פועלי המכרות והצטרפו לשביתתם עד שהעיר הושבתה לחלוטין. שר הפנים הצ'ילני, רפאל סוטומאיור גאטה (Rafael Sotomayor Gaete), החליט למחוץ את השביתה ויהי מה.

נוכח זה התרכז בעיר כוח צבא, והצי נערך מול חופיה, להתערבות צבאית נגד השובתים אם המצב יידרדר. ב-20 בדצמבר הכריז מושל המחוז, קרלוס איסטמן קירוגה (Carlos Eastman Quiroga), על מצב חירום ועוצר בעיר, ולמחרת הורה לשובתים המכונסים בבית הספר סנטה מריה לעזוב את המקום ולעבור להיפודרום. הללו חששו מפני הפגזה מהים בעת שיהיו בדרך, ולכן סירבו להתפנות מהמקום.

בשלב זה קיבל המפקד הבכיר של כוחות הצבא בעיר, הגנרל רוברטו סילבה רנארד (Roberto Silva Renard), הוראה לפנות את המפגינים מהכיכר ומבית הספר, והקיף את האזור בחיילים. משהתמידו השובתים בסירובם להתפנות ללא משא ומתן על תביעותיהם, פתחו החיילים באש רובים ומקלעים לעבר הקהל, וירו ללא הבחנה בגברים, נשים וילדים. העיתון "אל מרקוריו דה אנטופגסטה" (El Mercurio de Antofagasta) דיווח ב-23 בדצמבר על 210 הרוגים ופי שניים פצועים, ולמחרת מסר כי מרבית הפצועים מתו. מקורות אחרים טוענים כי מספר ההרוגים היה רב בהרבה, והגיע לכ-3,600, מתוכם כ-40% צ'יליאנים והשאר פרואנים ובוליביאנים. השובתים הנותרים בחיים נכלאו בהיפודרום, ולאחר ימים אחדים הובלו ברכבות למכרות, שם הוסיפו להיות מועסקים בתנאים נחותים.

ארגוני הפועלים, שפעלו בצ'ילה מתחילת המאה העשרים, נרתעו מההתקפה הרצחנית ונמנעו משביתות. נדרשו עוד שנים אחדות עד שמעמד הפועלים יתארגן באיגודים מקצועיים ארציים המסוגלים להיאבק על זכויותיהם. אף על פי כן, הטבח בסנטה מריה דה איקיקה נחשב לאירוע שהעלה לתודעה הציבורית בצ'ילה את מצוקת הפועלים ואת הצורך בחקיקה שתשפר את מצבם.

שנה קודם לכן הצליחו הפועלים לבחור לקונגרס נציג מטעמם, עיתונאי ושמו לואיס אמיליו רקברן (Recabran). אך בבואו לתפוש את מקומו בבית הנבחרים לא הותר לו הדבר, משום שכיוון שהיה בעל השקפת עולם חילונית, סירב להישבע אמונים בשם האל. למרות זאת המשיך רקברן את פעילותו הארגונית. ב-1909 הקים איגוד פועלים לאומי וב-1912 את המפלגה הסוציאליסטית הצ'ילנית. ב-1922 נסע לברית המועצות וחזר ממנה קומוניסט מושבע. עד היום נחשב רקברן כמגן הפועלים.

מעמד בעלי האחוזות, שנקראו "אסבנוס" (hacebados), שמר על עליונותו החברתית וצ'ילה עד מלחמת העולם ה-I היתה ארץ המחולקת חברתית בין אריסטוקרטים-אחוזנים לבין איכרים חסרי אדמה, שנקראו "אינקילינוס" (inquilinos), המשועבדים לבעלי האחוזה. במלחמת העולם ה I-נשארה צ'ילה ניטרלית, בגלל נוכחות אוכלוסייה גרמנית גדולה בתוכה.

השגשוג הכלכלי שבא בעקבות המלחמה, שיבש את יחסי הכוחות המסורתיים בצ'ילה והקיבוץ הגרמני בדרום הארץ, שהתפתח בצורת בעלי חוות זעירים, כדוגמת האיכר של ארה"ב, הגביר את משקלו במשק המדינה ואף הביא למפנה פוליטי, ששורשיו ברעיונות רדיקאליים, שאף הביאו לבחירת נשיא רדיקלי, איש המעמד הבינוני – ד"ר ארתורו אלסנדרי (Alessandri). בפברואר 1936 הכריז אלסנדרי על מצב חירום של מדינה במצור וסגר את שערי הקונגרס. בו בזמן פתחו הפועלים בשביתה תחת חסותו של איחוד הפועלים של צ'ילה שנוסד זמן קצר קודם לכן. על אף האירועים הסוערים הצליחה הממשלה לבלום את ההידרדרות הכלכלית. החקלאות התאוששה, מכרות המלחה פעלו ומכרות הנחושת החלו לתפוס את מקומם, תעשיית מחליפי ייבוא ייצרה כ-70% מצרכי המדינה, וקנייה מושכלת של אגרות חוב במחירים נמוכים הפחיתה את החוב החיצוני. השגשוג אפשר את בנייתם של פרויקטים לאומיים, כגון האצטדיון הלאומי של צ'ילה והפרבר האזרחי של סנטיאגו.

בתקופת מלחמת האזרחים  בספרד, הגיעו לצ'ילה פליטים ספרדיים  בתום המלחמה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה שמרה צ'ילה על ניטרליות, אך שמרה על קשרים אמיצים עם איטליה הפשיסטית. היו חלקים באוכלוסייה שהביעו בפומבי את תמיכתם בגרמניה הנאצית, ומצד שני,  חלקים נרחבים באוכלוסייה תמכו בבעלות הברית. עם כניסתה למלחמה הפעילה ארצות הברית של לחצים כבדים על צ'ילה עד שזו הכריזה בינואר 1943 מלחמה על גרמניה ושנתיים לאחר מכן, גם על יפן. הנשיא חואן אנטוניו ריוס (Juan Antonio Ríos) העמיד יותר ויותר את כרייתם של מחצבי צ'ילי, שדות הניטרטים והפוספטים לרשות ארה"ב. המלחת וחנקות שונות, היו חיוניות לייצור אבק שריפה, והנחושת, ששימשה לייצור תחמושת. כתרומה ל"עולם החופשי" תבעה ממשלת ארצות הברית באופן חד צדדי, כי מחירי הנחושת בזמן המלחמה יעמדו על כשליש ממחירן בשוק החופשי במהלך שנות המלחמה. הפחתת מחיר זו השפיעה על צ'ילה בלבד, שכן חברות הכרייה, שהיו אמריקאיות, נהנו מסובסידיה מטעם ממשלת ארצות הברית בגובה של כ- 120 מיליון דולר בשנה. חישוב מחיר הסובסידיה בלבד מביא את הפסדיה של צ'ילה מתרומתה זו למאמץ המלחמתי לכמעט 500 מיליון דולר.

בבחירות 1946 ניצחה הברית הדמוקרטית בה שיתפו פעולה, בין השאר, המפלגה הרדיקלית וזו הקומוניסטית, ואיש המפלגה הרדיקלית גבריאל גונסאלס ווידלה  (Videla) היה לנשיא. הוא הקים ממשלה של "חזית עם" (ממשלת אחדות), שבה השתתפו גם שלושה שרים קומוניסטיים. אבל ב-1947 הוציא ווידלה את הקומוניסטים, שכוחם עלה, מממשלתו, והפך למתנגדם החריף. בתגובה שבתו איגודי כורים קומוניסטים ובסנטיאגו הוכרז מצב חירום של מדינה במצור. לנוכח המשבר אישר הקונגרס את חוק הגנת הדמוקרטיה שהוציא את המפלגה הקומוניסטית אל מחוץ לחוק ושלח את פעיליה למחנות מעצר בצפון המדינה. הוא שיתף פעולה עם ארצות הברית. בסוף שנת 1950 חנך את מפעל הפלדה בהואצ'יפאטו (Huachipato) שלבנייתו העניקה ארצות הברית לצ'ילה, מימון ויידע אמריקאי

בזמן כהונתו של גונסאלס ווידלה צברה תנופה "תוכנית סרנה" לפיתוח הפרובינציה של קוקימבו ולעיצוב מחדש של לה סרנה; הוענקה זכות בחירה לנשים; הוקמו הבסיסים הראשונים באנטארקטיקה ונוסדה האוניברסיטה הטכנית של המדינה. בתקופה זו עשו מאמצים לקידום תיעושה של צ'ילה. הוקם בית חרושת לפלדה על יד קונספסיון, נתגלה פחם במחוז אראורו וצ'ילה תבעה חלקים מאנטרקטיקה, אותה כינתה "חבל אוהיגינס".

שנות ה-50 של המאה העשרים באמריקה הלטינית הן עידן המנהיג הכריזמטי והפופוליסטי. כך ולסקו איברה באקוודור, כך חואן דומינגו פרון בארגנטינה וכך גם קרלוס איבנס (Carlos Ibáñez del Campo), בצ'ילה, שעלה לשלטון ב-1952. איבנס, ששימש בעבר "האיש החזק" ונשיאה של צ'ילה בשנות ה-20, עד להדחתו ב-1931, יצא לגלות, ניסה את כוחו בבחירות כמה פעמים ועתה, ניצל את הפיצול במערכת הפוליטית, כדי לפנות לציבור בקריאה לשים קץ ל"דמוקרטיה מזויפת" וזכה בניצחון מרשים. במקביל להתפתחות המצב הפוליטי בארגנטינה, התפתחה גם בצ'ילה הזדהות עם תיאוריית ה- Justicialismo של נשיא ארגנטינה, חואן דומינגו פרון, והזדהות זו התגשמה בהכרזת סנטיאגו דה צ'ילה בשנת  1953, החתומה על־ידי פרון ואיבנס, ששתי הארצות מתחייבות לשלב את כלכלותיהן וכן לבטל את המכסים ולאחד את המטבעות.

ראו באתר זה: היסטוריה של ארגנטינה

צעד שהתקבל בהתמרמרות על־ידי  הציבור הצ'ילני, ולבסוף לא הוביל לדבר. אחרי שש שנות שלטונו, עלה לכס הנשיא חורחה אלסנדרי (Jorge Alessandri Rodríguez).  צ'ילה של שנות החמישים לא היתה מסוגלת להתמודד עם בעיות יסוד, בראש ובראשונה, ריכוז כמחצית מהאדמות החקלאיות המניבות, בידי שבע מאות שמפחות בלבד, אבל היא הצליחה לקיים משטר יציב, תחוקתי ודמוקרטי.

בראשית שנות ה-60 הפכו הבעיות החברתיות והכלכליות של צ'ילה לדוחקות יותר ויותר.  הבעיות הבוערות היו אינפלציה ומחסור בשיכון בערים הגדולות והזנחה של האזורים הכפריים. המהפכה בקובה, שעוררה הדים חזקים בכל מדינות אמריקה הלטינית, תרמה לחיזוק קולם של אילו שדרשו שינויים מידיים. ב-1960 חוותה צ'ילה רעידת אדמה קטלנית,

עצמתה נמדדה כ-9.6 בסולם מגניטודה לפי מומנט (magnitude). היא נחשבת לרעידת האדמה המתועדת, החזקה בעולם.

רעידת אדמה זו (Terremoto de Valdivia), התרחשה ב-22 במאי, בשעה 15:11 זמן מקומי (19:11 לפי שעון גריניץ'). ונמשכה כעשר דקות. האפיסנטר של הרעש היה ליד לומאקו (Lumaco) , הנמצאת 570 ק"מ דרומית לוולדיביה. העיר שנפגעה יותר מכול היתה ולדיביה.

התוצאה היתה גלי צונאמי בגובה של 25 מ', שהיכו בעצמה בחוף הצ'ילני. הצונאמי הראשי חצה את האוקיינוס השקט והרס את הילו (Hilo) שבהוואי. גלים בגובה 10.7 מ', תועדו במרחק של 10000 ק"מ מהאפי סנטר. מעריכים את מספר ההרוגים ב-7000.  הנזק נאמד ב-800 מיליון דולר, 6.63 מיליארד, בערכים של היום.

בבחירות ב-1964 זכה המועמד הנוצרי-דמוקרטי אדוארדו פרי מונטאלווה  (Eduardo Frei Montalva) ברוב מוחלט. סיסמתו היתה: "מהפיכה תוך חירות". הנשיא החדש פתח בהלאמת מכרות הנחושת, אחרי שרכש את מחצית המניות של החברות האמריקאיות. ממשלתו פתחה ברפורמה אגררית מקיפה, שהגבילה את ממדי האחוזות, חילקה אדמה לאיכרים ובנתה בתי-ספר ויחידות דיור, כדי להעלות את רמת החיים של השכבות הנמוכות.

באותן שנים השתלבה צ'ילה בחזון האמריקאי של האוקיינוס השקט המתפתח.  אכן, בשנים 1965-1990, נעשה מרחב האוקיינוס השקט, לאזור פיתוח הסחר הראשון במעלה בעולם כולו.  באמצע שנות ה-60, ראתה ארה"ב, בראשותו של הנשיא קנדי, בצ'ילה הנוצרית דמוקרטית בראשות פריי, ביחד עם וונצואלה בראשות רומולו בנטקור (Rómulo Betancourt), את התקווה המבטיחה למען קידמה. אך צ'ילה סבלה מאינפלציה כרונית של כ-20% בשנה בשלהי שנות ה-50, 26.6% ב-1968 ו-32.5% ב-1970. הסיבה העיקרית היו הוצאה ממשלתית מוגזמת והדפסת כסף.

על תולדות צ'ילה מ-1970 והלאה, ראו: עלייתו ונפילתו של סלבדור איינדה.

הערות

[1] נולד בשנת 1470 ונעזב בינקותו על־ידי  הוריו בסביבת העיר אלמגרו במחוז סיודד ריאל , שעל שמה נקרא.  ב-1514 נסע לראשונה לעולם החדש, וכששב לספרד התאחד עם פרנסיצקו פיזרו בתכניתם לכבוש את פרו.  ב-1532 כבשו את פרו,

[2] קבילדו (בספרדית: cabildo,) היה מוסד ספרדי מנהלי שסמכותו הייתה ניהולו של יישוב עירוני ושטח השיפוט הסובב אותו

[3]. אנקומיינדה –  היה מוסד משפטי וחברתי-כלכלי ספרדי שלפיו קבוצת בני אדם הצטרכה לגמול לאחרים באמצעות עבודה, מוצרים או אחרים, על ה"חסד" או "טובה" שקיבלה מהם – בדרך כלל, חסות וחינוך    החל מן המאה ה-16 אנקומיינדה הייתה כלי לקולוניזציה שאומץ על ידי הספרדים בימי כיבוש דרום אמריקה וכיבוש פיליפינים. באמריקה כגרסה של הארגון שהתקיים באירופה, ה"אנקומיינדה" קיבלה תכונות מיוחדות חדשות. ה"אנקומיינדה" הקולוניאלית הייתה שטח מסוים עם קבוצה של ילידים שחיה בו ושנמסר לכמה מתיישבים ספרדים, המכונים "אנקומנדרוס" (encomenderos), על מנת לנהל אותם ולהביאם לדת הנוצרית. האנקומיינדה היה במקרה זה מוסד שנועד לחזק את הקולוניזציה של השטחים החדשים, באמצעות שיעבוד פיזי, נפשי ודתי של האוכלוסיות הילידיות הפרה-קולומביאניות. יחידת אנשים. קבוצת ילידים שהמתיישב הספרדי קיבל, כדי לנצל את עבודתם לתועלתו.

[4] כאחד מלוחמי בני המפוצ'ה נלחם קאופוליקאן בקונקיסטדורים הספרדים כבר מגיל צעיר, האגדה גורסת כי על מנת להיבחר לטוקי הפגין קאופוליקאן את עליונותו הפיזית על ידי נשיאת גזע עץ במשך שלושה ימים ושלושה לילות. נוסף על הפגנת כוחו אילתר קאופוליקאן נאום פואטי שהשרה על אנשיו תחושות של גבורה ואחדות. לאחר שנפל בשבי הספרדים בקרב קנייטה (Cañete) אלו הוציאו אותו להורג בכך שאילצו אותו להתיישב על מוט בעוד שאשתו אולצה לצפות במחזה. סיפורו של קאופוליקאן נשמר בפואמה האפית לה ארוקאנה (La Araucana), פרי קולמוסו של אלונסו דה ארסייה (de Ercilla). דמותו של קאופוליקאן הפכה לסמל להתנגדות בני המפוצ'ה לכובשים הספרדים ושמו מונצח בצ'ילה במקומות רבים בשמות רחובות, מוסדות, מקומות ציבוריים ואנדרטאות.

[5] מושבות ספרד באמריקה הלטינית נחלקו לארבע מלכויות (נחלאות) משנה למלך מלבד זאת היו הקפיטנס חראלס (capitania general), ביניהן ונצואלה, צ'ילה וקובה. אלו היו אזורים מנהליים אוטונומיים, שווים למלכויות המשנה מכול בחינה, מלבד זאת, שהועמד בראש כל אחת מהן נקרא "קפיטן חנראל"

[6] החל משנת 1609 ערכו מושלי צ'ילה "פרלמנטים" (Parlamentos) עם ראשי שבטי המפוצ'ה, בהם דנו על תנאי שימור הסטטוס קוו בין הצדדים, אולם תקופות שלום אלו הופרעו לעיתים קרובות בידי שני הצדדים  רק בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19, השלימה המדינה הצ'יליאנית המודרנית את התהליך שנודע כהרגעת אראוקניה (Pacificación de la Araucanía), שסיים את מלחמת האראוקו ארוכת השנים.

[7] אדמירל סר תומאס קוקרן, הרוזן (Earl) העשירי של דנדונלד (Thomas Cochrane, 10th Earl of Dundonald), המרקיז ממרניאו, אביר הצלב הגדול של מסדר האמבט (באנגלית: Thomas Cochrane;‏ 14 בדצמבר 1775 – 31 באוקטובר 1860), כונה לורד קוקרן, היה קצין בצי המלכותי הבריטי ופוליטיקאי. תעוזתו והצלחותיו במהלך המלחמות הנפוליאוניות הביאו את הצרפתים לכנותו "זאב הים" (le loup des mers). קוקרן כיהן בבית הנבחרים הבריטי והואשם בהונאת בורסת ניירות הערך הגדולה, בעקבותיה נשללו תאריו, דרגותיו והוא הודח מהצי הבריטי. לאחר הדחתו שרת בציים של צ'ילה, ברזיל ויוון במהלך מלחמות העצמאות של מדינות צעירות אלו, ולאחר מכן גויס מחדש לצי הבריטי לתפקיד אדמירל משנה של השייטת הכחולה, תאריו הושבו לו, הוא קודם מספר פעמים עד לדרגת אדמירל של השייטת האדומה; בנוסף, זכה לתואר הכבוד "אדמירל משנה של הממלכה המאוחדת" (Rear-Admiral of the United Kingdom). חייו ומעלליו שימשו מקור השראה לספרות עלילתית ימית, כגון דמותם של הוריישיו הורנבלואר מאת פורסטר (C. S. Forester) וג'ק אוברי (Jack Aubrey) מאת פטריק או'בריין (Patrick O'Brian).

[8] לשלשת עופות עתירת זרחן .נחשב לדשן האורגני הטוב בעולם.

[9] Boyd. Robert N. Chili: Sketches of Chili and the Chilians during the War 1879-1880. (1881)

[10] הרנן ריברה לטלייר עצמו גדל ועבד במפעלי הכרייה שבמדבר הצחיח, וכך מיטיב לתאר בלשונו המיוחדת את קורותיהם של הגברת שעל הפסנתר והחצוצרן האדמוני, כשברקע האיום התמידי של השלטון הרודני הצ’יליאני ושל שליחיו עושי דברו.