סיור בעקבות שמשון הגיבור

כתב: גילי חסקין

לייתר הסיורים בארץ 

ראו באתר זה: דמותו של שמשון הגיבור.

רקע

שבטי ישראל הצליחו להכות שורש בשטחים נרחבים, במאה ה-12 לפני הספירה, אגב תהליך מסובך של התיישבות והתנחלות ומאבק בלתי פוסק עם ערי המדינה הכנעניות, השכנים בספר (מואבים, עמונים) ועם פולשים מן המדבר. במקביל, התרחשו בחופי הים האגאי ובחופיו המזרחיים של הים התיכון, מאורעות כבירים, עקב פלישותיהם של עמים המכונים במקורות המצריים "גויי הים"[1]. כתוצאה מכך, היאחזותם של הפלישתים ובני עמים אחרים בחופי הארץ. סימן מובהק להתרחשות זו, היא ההפסקה הפתאומית של יבוא הכלים המיקניים למזרח התיכון[2].

המקרא מתאר מציאות של שבטי ישראל מפוזרים, בין נחלות הכנענים, ונלחצים ממערב על ידי הפלישתים, המכונים גם "הערלים". מבין השופטים אשר שפטו את ישראל באותה תקופה הרואית, דומה ודמותו של שמשון, היא הרומנטית ביותר. גיבור חידה. נזיר וחובב נשים, ענק וקל להתפתות, לוחם בפלישתים וקרוב אליהם מאד ולבסוף מסיים את חייו בפיגוע התאבדות.

ראו באתר גם – חייו של שמשון הגיבור חלק א ;  חייו ומותו של שמשון הגיבור חלק  ב

מאמר ב YNET של אריאנה מלמד : "מעז יצא מתוק" 

תוך כדי קריאת סיפורו עולות תהיות רבות:

• מה היה יחסו לגורל שהותווה לו עוד בטרם נקשר ברחם אמו?
• האם הוא זועם על אלוהיו?
• האם מניעיו במילוי מצוות הנזירות אכן טהורים?
• האם הוא נזיר בכלל? ובעצם מיהו?

בצרעה הוא בן נאמן ושופט בעל כורחו. כשהוא יורד לערי הפלישתים הוא חובר להוללים ולפוחזים שבהם כמין ליצן ואיש חידות ופושע מטריד, שאינו מהסס לשדוד מהם ברזל ולהביאו לנחלת שבט דן כדי שיחשלו ממנו כלי נשק למלחמה עתידית בפלישתים. הוא מבלה את לילותיו עם נשים פלישתיות ונושא לאשה אחת מהן.

אין ספק שהיה אחר, מוזר ונפלא. ברור שאדם בעל כוחות עצומים כשלו אינו מתקבל בחברת בני האדם כאחד מהכלל. מראהו היה שונה משל בני דורו: שערותיו גדלו פרא על כתפיו. שמשון המקראי איננו נפיל ואף אין רמז לכך שהיה בעל גוף גדול. חלק מהנורמות המקראיות של דה מיתולוגיזציה, כדי להרחיק משמשון קונוטציות פגניות. אולם חז"ל סברו אחרת. דרכם של חכמים לדרוש את הפסוקים וללמוד מהם דברים שאינם משתמעים מהפסוק וממשמעות המילים. לכן חז"ל אמרו עליו: "שערו כחרובי היה". ואמרו גם: "בין כתפיו של שמשון שישים אמה". חז"ל ייחסו גודל עצום גם לאיבר מינו: הם דרשו את הברכה שברך אלוהים את שמשון הגיבור: "וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ ה'" (שופטים, יג; 24) שאלו החכמים: במה ברכו? הרי לא ידוע מהכתובים ששמשון התברך בעושר. תשובה: ברכו באבר מינו; אף שהיה נער, גודל איברו היה כאדם בוגר, וכמות זרעו הייתה כנחל שוטף. (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י, עמוד א).

שמשון של זאב ז'בוטינסקי, ברומן שלו "שמשון" [3], מאמץ את גינוני הפלישתים, משתתף במסיבות הלוהטות שלהם, ומוצא עם השכבה האריסטוקרטית שלהם שפה משותפת. אבל זו, למעשה, דרכו לגבור עליהם בסופו של דבר[4].

ז'בוטינסקי שם בפיו של שמשון, את צוואתו לשבטי ישראל: "מסור להם ממני שני דברים. הדבר הראשון: ברזל. יקבצו ברזל. ייתנו בברזל את כל אשר להם: כסף וחיטה, שמן ויין ועדרים, את נשותיהם ובנותיהם. הכל תמורת ברזל. אין יקר מברזל… הדבר השני הוא מלך. אמור נא זאת לדן, לבנימין ליהודה, ולאפריים. מלך. האחד ייתן להם אות, ואלפים ירימו יד בבת אחת. כך הדבר אצל הפלשתים ולכן הפלשתים אדוניה של כנען…" […] "מסור להם בשמי, לא שניים אלא שלושה דברים: לקבוץ ברזל, לשים עליהם מלך וללמוד לצחוק". (זו היתה גם צוואתו של זאב ז'בוטינסקי לדורנו)[5].

יש המסבירים את השם "שמשון" כשם תיאופורי, עם שם האלוהות 'שמש' והסיומת וֹן. שמו הבלתי שגרתי, המקום בו נולד ("בית שמש"), האופן המוזר בו הרתה אמו, אופי עלילותיו, המזכירות בהרבה את אלו של פרסאוס או הרקלס, גרמו לרבים לתהות אם לא היה אלא בנו של פלשתי, סברה בה דן כבר זאב ז'בוטינסקי . הוא ראה בשמשון גיבור ומנהיג טבעי שצמח בתקופה היסטורית קודרת אשר בה "אין מלך בישראל [ו]איש הישר בעיניו יעשה". (המחבר רומז לאנאלוגיה בין תקופת השופטים לתקופת המנדט הבריטי ולמכשולים שהציבה אנגליה, בדרך להקמת בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל)[6]. דמותו הססגונית של שמשון הולידה לא מעט מאמרים, ספרים ובעיקר שירים, שאין כמותם להתמודד עם שאלות בלתי פתורות.

.סיפור עלילותיו של שמשון שזור, בשלוש אהבות שהיו לו עם נשים, שכולן היו נוכריות, למורת רוחם של הוריו. חז"ל דרשו: "שמשון הלך אחר עיניו לפיכך נקרו פלישתים את עיניו. שנאמר: "ויאחזוהו פלישתים וינקרו את עיניו" [7]. אבשלום נתגאה בשערו לפיכך נתלה בשערו" (שמנה, סדר נשים, מסכת סוטה). שמשון בעיניו מרד שנאמר (שופטים יד): "ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני", לפיכך נקרו פלישתים את עיניו שנאמר (שופטים טז) "ויאחזוהו פלישתים וינקרו את עיניו" (שם). הוא התגלה כיחידי מכל שופטי ישראל, שנפל בשבי אויביו ומת בשביו.

אין פלא שמפגש חומרים טעונים ורוויי יצרים אלה, שבה את דמיונם של קוראים רבים במהלך הדורות. חלקם אף הגיבו בפרשנות יצירתית: חז"ל במדרשים, בהם בטאו יחס דו ערכי לכוחו הרב של שמשון ולהתנהגותו המינית.

מתאים במיוחד שירה המפורסם של לאה גולדברג:

"אַהֲבַת שִׁמְשׁוֹן

סִפְרוֹ גְּמַלִּים בַּפֻּנְדָּק,

חַמָּרִים לָצוֹן חָמְדוּ,

יְדֻבַּר עַל שִׁמְשׁוֹן בַּפֻּנְדָּק:

אֵין כָּמוֹהוּ, יָחִיד, אֶחָד הוּא.

זְרוֹעוֹ כְּקוֹנַרַס נְחוּשָׁה,

אֶגְרוֹפוֹ כְּהֹלֶם מַקֶּבֶת,

וְאוֹנוֹ בַּעֲרֵמָה יְחֻשַּׁל,

וְיָנוּס הָאוֹיֵב כְּאַרְנֶבֶת.

…וַיִּתֵּן לוֹ שֵׁבֶט שׁוֹפְטִים

וּשְׁבָטִים וְגוֹיִים הִרְעִידוּ,

וִידֻבַּר בַּקְּרָבוֹת וּבַמִּשְׁתִּים,

כִּי גִּבּוֹר, כִּי שַׁלִּיט, כִּי נַגִּיד הוּא".

סיפורי שמשון קשורים למאבק בין שבטי ישראל, שהתנחלו באזור ההר, לבין הפלישתים, שישבו במישור החוף. בשלב הראשון של המאבק, שהדיו עולים מסיפורי שמשון, הייתה ידם של הפלישתים על העליונה, אך לימים יביס אותם המלך דוד. ספר שופטים מרבה להזכיר את העובדה, שבימים ההם אין מלך בישראל. הפרשות המובהקות הן פסל מיכה[8], פילגש בגבעה והמעבר של בני דן צפונה (ראה להלן).

הפלשתים

הפלישתים היו עם ממוצא לא-שמי (כנראה הודו- אירופאי), שהתיישב בדרום מישור החוף של ארץ כנען, באמצע המאה ה- 12 לפנה"ס. בהקשרים מאוחרים יותר אזור מגוריהם נקרא "פלשת". מתעודות מצריות עולה שהשתייכו לקבוצת העמים המכונה "גויי הים", אשר נדדו לאורך חופי הים התיכון ופשטו על אגנו המזרחי. במהלך כיבושיהם זרעו חורבן והרס עד שהובסו על ידי פרעה רעמסס השלישי , בקרב ימי ובקרב יבשתי, בשנת 1175 לפנה"ס לערך. לאחר תבוסתם, התיישבו הפלישתים במישור החוף של ארץ כנען, שהייתה אז חלק מן הממלכה המצרית. כבר בדורות הראשונים להתיישבותם, סיגלו לעצמם הפלישתים את לשון כנען וגם נכסי תרבות אחרים של אוכלוסיית הארץ הקדומה, את חוקיה ומנהגיה. תרבותם החומרית של הפלישתים היתה מפותחת מאד. כלי החרס שלהם היו מעוטרים בדגמי ציפורים ובדגמים גיאומטריים בצבעי אדום ושחור והצטיינו ביופיים.

הפלישתים מזוהים עם העם הקרוי PRST במונומנטים המצריים. ארץ פלישתים (פלשת) מכונה "פאלאשתו" ו"פילישתו" במסמכים אשוריים. מוצאם של הפלישתים שנוי במחלוקת, אך ממצאים ארכיאולוגיים מצביעים על קשרים קדומים עם התרבות היוונית המיקנית. חוקרי מקרא מזהים את המילה "פלישתים" עם השורש העברי פ.ל.ש (invade), עם משמעות אפשרית של "הזרים", או "הפולש". שמם של הפלישתים בשפתם אינו ידוע, אבל התנ"ך מתאר אותם כ"בני כפתור" (ראו להלן). "כפתור" אינו שורש עברי או שמי; דבר שתומך באפשרות, כי שם זה דומה לשם שהם קראו לעצמם. במקרא מוזכרים הפלישתים מספר רב של פעמים, בין השאר בספר בראשית – "ויגר אברהם בארץ פלישתים"‏, או "וילך יצחק אל אבימלך מלך פלישתים גררה"‏. אזכורם של הפלישתים בתקופה זו הוא אנכרוניסטי, כלומר, שימוש מאוחר למעשים קדומים.

חמשת ערי הפלישתים שהוזכרו בתנ"ך היו: אשדוד, אשקלון, גת, עזה ועקרון, ביחד עם רצועת החוף של דרום מערב כנען, שהייתה שייכת למצרים, עד תום שלטון השושלת ה-19 (שהסתיימה ב-1185 לפני הספירה). מתוך התיאור המקראי, חמש ערים אלה נשלטו על ידי חמשת סרני‏‏ הפלישתים. הממצאים הארכיאולוגים מצביעים על ערים נוספות. החפירה הארכיאולוגית בתל קסילה שבתל אביב, תרמה רבות להרחבת הידע על התרבות הפלישתית.

החל ממחצית המאה ה-12 לפני הספירה, מופיעים כלי חרס מצוירים המיוחסים לפלישתים, שהתגלו בכול המרחב של ישיבתם בדרום מערב ארץ ישראל. כלי החרס הפלשתיים מצטיינים במחזור עשיר של דגמים מצוירים בשחור ואדום, שקלטו – נוסף למוטיבים המיקניים- גם השפעות קיפריות (מקפריסין), מצריות וכנעניות.

עם חזק זה ביצע מתקפות תכופות נגד העברים. הייתה למעשה מלחמה מתמדת בין העמים. לעתים שלטו הפלישתים על כמה משבטי ישראל, במיוחד הדרומיים שבהם, ולעתים הם הובסו על ידי העברים. לשיא כוחם הגיעו הפלישתים, על פי המקרא, לקראת סוף מלכות שאול המלך, שאף נהרג עם בניו בקרב עמם בהר הגלבוע. לפי המסופר בתנ"ך, לאחר הבסתם בידי דוד המלך, החליפו מלכים את הסרנים וההיסטוריה שלהם היא של ערים עצמאיות, ולא של עם מאוחד. אם כי, נראה שדוד המלך "החליף דיסקט", ובניגוד לשאול קודמו, הפנה את המאמץ הלאומי לכיוון צפון.

.בהקשר זה יש להזכיר את הקשר בין הפלישתים לבין השם "פלשתינה" או "פלסטין":  המונח מופיע לראשונה בכתבי אבי ההיסטוריה, הרודוטוס (Ἡρόδοτος, בערך ב-450 לפנה"ס). בחיבור הענק שלו, "היסטוריה", מגדיר במספר מקומות בחיבורו, את האזור שמדרום לפניקיה, בשם 'סיריה פּלַיְסְטינֶה" (Παλαιστίνη Συρία, Syria Palaistinê, דגש על ההברה האחרונה). משמעות השם: חבל סוריה בו יושבים הפלישתים.

האזור

מישור החוף הדרומי, שמדרום לירקון, הוא הקטע הרחב ביותר במישור החוף. הקטע הדרומי מתאפיין בשתי תופעות:

1. השפלה הבנויה שתי מדרגות, המבדילות בין ההר (במזרח) לבין המישור.
2. החולות משתרעים על פני אזורים נרחבים, והשפעתם על החוף גדולה יותר מאשר בקטעים הצפוניים. בשל מאפייניו הייחודיים, נידון חלקו הדרומי של מישור החוף כיחידה עצמאית במחקר הגיאוגרפי-היישובי.

בשני עבריו של הירקון, התפתחו תנאי סביבה השונים אלה מאלה באורח מהותי. ביטויים של ההבדלים הללו בתפוצת הקרקעות בשרון, מצפון לירקון, ובמישור החוף מדרום לירקון.

מן הבחינה ההיסטורית, נבדל חבל ארץ זה משכניו לעתים תכופות. בימי השלטון העות'מאני הוגדר מישור החוף הדרומי "סנג'ק עזה". בתקופת הברזל, שבה אנו דנים, היה תואם כמעט מלא בין אזורי השליטה של ערי פלשת, לבין תחומו הגיאוגרפי של המרחב הנחקר. לפיכך, קביעת גבולו הצפוני של מרחב זה בנחל ירקון, מתבססת הן מן הבחינה הגיאוגרפית-פיסית והן על גבולות היסטוריים, שעוצבו, בין השאר, בזיקה לתנאים הגיאוגרפיים. הגדרת גבולם הדרומי של מישור החוף ושל ארץ-ישראל, נקבע בעיקר על פי טקסטים מקראיים והחיצוניים, המגדירים את גבול מצרים.

מבחינה היסטורית, מייצג שמשון את המאבק באויב הפלישתי, שכבש את שפלת החוף והשפלה הפנימית והציק לבני שבט דן שנשארו באזור, בשעה שאחיהם נדדו צפונה, וכן את מאבק שבט דן בהתפשטות שבט יהודה מגב ההר לצד מערב, לשפלה הפנימית.

במהלך הסיור נדון בהיבטים הגיאוגרפיים של האזור, בדמותו של שמשון, בסיפוריו וביריביו – חבריו, הפלישתים.

שמשון הצטיין בכוחו הגופני הרב, הכה אויבים רבים, הרג אריה, ונפל לבסוף בידי אישה. הצלחותיו נובעות מעזרת ה': רוח ה' מפעמת אותו ["וַתָּחֶל רוּחַ יְהוָה, לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה-דָן, בֵּין צָרְעָה, וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל" (י"ג 25)] וכוחו הרב נובע מנזירותו, המסומלת בשערותיו [" -כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר, מִן-הַבֶּטֶן עַד-יוֹם מוֹתוֹ" (י"ג 7), "וַיֹּאמֶר לָהּ מוֹרָה לֹא-עָלָה עַל-רֹאשִׁי–כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים אֲנִי, מִבֶּטֶן אִמִּי" (ט"ז 17)].

בפרקים י"ד-ט"ו מתוארים מעלליו של שמשון לאורך חייו: נישואיו לפלשתית (י"ד 1-4), הריגת  האריה (י"ד 5-6), הדבש שרדה מגויית האריה (י"ד 8-9), משתה החתונה והחידה שחד לפלישתים– "מהאוכֵל יצא מאכל ומעַז יצא מתוק" ((י"ד 14-10), עזיבתו את אשתו שהכשילה אותו (י"ד 20-15), נקמתו בפלישתים על נישואיה החדשים, בהבעירו את שדות הפלישתים באש לפידים שנקשרו לזנב 300 שועלים (ט"ו 8-1), הסכמתו שבני יהודה יסגירו אותו לפלישתים (ט"ו 13-9), הנס שקרה לו כשהרג 1000 איש בלחי חמור (ט"ו 17-14).

בפרק ט"ז מסופרים מעשי שמשון האחרונים ומותו. אהבתו לנשים הכשילה אותו: הוא כמעט ונלכד בעזה כשביקר אצל זונה, ועל מנת להינצל, עקר את שערי העיר והרחיקם עד הרי חברון (3-1). הוא תחב את הראש ללוע הארי. אחר כך התאהב בדלילה, שסחטה ממנו את סוד כוחו וגילחה את ראשו (20-4); חסר אונים הוא נמסר לפלישתים, עיניו נעקרו והוא היה לטוחן בבית האסורים (21); הוא הובא למקדש האל דגון, כדי לשעשע את הפלישתים (26-23), אך בכוחו המחודש הצליח למוטט את הבית כולו ומת במפולת עם פלישתים רבים, כפי שתכנן: "תמות נפשי עם פלישתים" (30-26).

 הסיור

מבחינה גיאוגרפית, הסיור מתמקד בין גבעות השפלה – ובו הערים צרעה ואשתאול, לבין מישור החוף הדרומי  ובו אחדות מערי הפלישתים: תִמְנָה, אשקלון ועזה. לייתר דיוק, בין יער הנשיא מצפון לאשקלון  בדרום, בין נחלת שבט דן לבין מחוזות הפלישתים.

מבחינה ארכיאולוגית עניינינו בתקופת הברזל הראשונה.

מבחינה תנ"כית, נעסוק בספר שופטים, פרקים י"ג-ט"ז.

מבחינה היסטורית, נעסוק בתקופה הישראלית הראשונה – ימי ההתנחלות של שבטי ישראל בארץ כנען, בין השנים 1200 – 1000 לפנה"ס לערך.

בתקופה זו עברה ארץ ישראל תהפוכות רבות. בראשית התקופה, התרכז היישוב בערי ממלכה כנעניות, שרובן שכנו לאורך מישור החוף ובעמקים. ארץ כנען כולה היתה נתונה לשלטון מצרי. במהלך התקופה, נחלש כוחה של מצרים, ערי הממלכה הכנעניות נהרסו בחלקן ואילו באזור ההר, שכמעט ולא היה מיושב, החל תהליך התנחלותם של שבטי ישראל.. סיפור שמשון ממחיש את תקופת המעבר הזאת, עת התקיימו, זו לצד זו שלוש תרבויות: כנענית, פלישתית וישראלית.

אזור הסיור סמוך לצומת שמשון – בין תל צרעה המקראית, שמדרום-מערב הצומת, לבין שרידי היישוב המקראי אשתאול, שמצפון-מזרח לה. השם המקראי אשתאול, השתמר בשמו של הכפר הערבי אִישׁוָוע, אשר נכבש במלחמת הקוממיות. במקום הוקם המושב אשתאול. שרידי  הכפר המקראי המעטים כוללים שרידי בתים ומערות מגורים. שרידים אלו נמצאו במקום הנקרא א-שייח' איברהים שבדרום מזרח היישוב אשתאול, וכן בגבעה שליד עין צרעה, מדרום מזרח ליישוב, הנקראת תל אבו-קָבּוּס. השרידים שנמצאו הם מתקופת הכיבוש – תקופת הברונזה המאוחרת (‎1300-1200 לפנה"ס), ומתקופת השופטים – תקופת הברזל הראשונה (‎1200-1000 לפנה"ס).

בבית הקברות של הרטוב, לא הרחק מצומת שמשון, קבור זאב וילנאי[9]. בנערותו הלך ברגל מחיפה לירושלים. כאשר עבר בעמק שורק, החליט לעסוק בחקר ארץ ישראל. מותו של שמשון הגיבור הותירה בו רושם כה עז, עד כי ביקש להיקבר שם באחרית ימיו לצד קברה של אסתר רעייתו.

תחנה מס' 1: מזבח מנוח

ממערב לאזור התעשייה של מחלף שמשון בכביש 38, באזור התעשייה הרטוב, מזדקר סלע עתיק מהוקצע המכונה בשם "מזבח מנוח". (בנ.צ. 14945.13110)[10].

זהו למעשה סלע גדול עליו ניכרים סימני עיבוד וסיתות. הסלע מתנשא לגובה של כמטר וחצי, ואורכו למעלה משני מטרים. על פניו חצובה מערכת של 11 גומות. קוטר הגדולה בהן הוא 21 סנטימטר ועומקה 10 סנטימטר. בצד כל גומה נמשך חריץ מעוגל שעשוי היה לשמש לניקוז נוזלים שנקוו בגומות. בצד הסלע נחצבו מדרגות. המזבח איננו עומד בפני עצמו והוא חלק ממכלול של חציבות ומתקנים שונים, שהיו פזורים בסביבה הקרובה, ושלא ניתן עוד לראותם כיום[11].

על המזבח נאמר בספר שופטים: "וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת-גְּדִי הָעִזִּים, וְאֶת-הַמִּנְחָה, וַיַּעַל עַל-הַצּוּר, לַה'; וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת, וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים" (י"ג, י"ט). האגדה מספרת כי סלע זה הוא אותו צור מזבח שעליו התגלה מלאך האלוהים אל מנוח ואל אשתו ובישר להם על הולדת בנם שמשון, כפי שמובא בספר שופטים.

מספר החוקר יוסף ברסלבי (בּרַסלַבסקי): "…הגענו אל גוש-סלע, זקוף מכל עבריו. בפינת הסלע נסתמנו מדרגות זעירות והרוסות. בראש הסלע נראו שקערוריות, וכעין אגן קטן. "האד'א מד'בח מנוח" – "זהו מזבח מנוח" – קרא הפלח ברגש. האמנם נשתמרה אצל הפלחים מסורת של "מזבח מנוח"? – על כל פנים, מפליא הדבר: ספר שופטים פותח ב"צור" ומסיים ב"מזבח", והרי במה חצובה זו היא גם "צור" וגם "מזבח"[12].

ממדי ה"מזבח" הם 3.00 מ' על 2.50 מ' על 1.50 מ'. הסלע בנוי משברי אבנים בבסיסו, מעליו מדרגה אולי ה"יסוד", משטח כנראה "הסובב", מקום למעמד הכהן ולכלים. ממדי הגג הם 1.50 מ' על 1.45 מ' 0.30 מ'. במשטח העליון קיימות מספר חציבות וכן למעלה מ-10 שקערוריות וספלולים, חלקם מחוברים זה לזה בחריצי תעלות. ייתכן שתפקידם היה ניקוז נוזלים – דם הקרבנות או שמן ויין של נסכים. פינותיו של המזבח פונות לרוחות השמים (בדומה למזבח בהר עיבל ולמזבח בגבעת הראל[13].

בראשית המאה העשרים העיד הבלשן והתאולוג הנוצרי גוסטב דלמן, (Gustaf Hermann Dalman) שהפלאחים הערבים תושבי הסביבה עדיין שוחטים כבשים ומזים את דמם על דפנות המזבח. זאב וילנאי הטיל ספק בעדות זו ויצא לתחקר פלאחים ערביים מהסביבה. לדבריו, איש לא שמע מעודו על מנהג זה. גם בספרות המחקר ובספרות הנוסעים עד תקופת המנדט לא מוזכר המזבח, כנראה משום שפשוט לא נודע. ובכל זאת, זכה הסלע המיוחד ותפס את מקומו כ'מזבח מנוח'. תרמו לכך החוקרים מיכאל אבי יונה ושמואל ייבין, שאישרו את זיהויו של הממצא כמזבח להקרבת קרבנות בתקופות קדומות ואולי אף בתקופת המקרא. לפי הסבר זה, המדרגות שימשו את כוהן הדת האת המקריב בעלותם לראש המזבח, ואילו הגומות שימשו כבית קיבול לדם הקרבנות ולנסכים אחרים, כגון שמן או יין שהובאו כקָרבן.

לגבי עצם הזביחה במזבח, נאמר בתורה  (דברים פרק טז) "וְלֹא-תָקִים לְךָ, מַצֵּבָה, אֲשֶׁר שָׂנֵא, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ". מפרש רש"י: "מצבה – אבן אחת, להקריב עליה, אפילו לשמים. אשר שנא – מזבח אבנים ומזבח אדמה צווה לעשות, ואת זו שנא. כי חוק היתה לכנענים, ואף על פי שהיתה אהובה לו בימי האבות עכשיו שנאה, מאחר שעשאוה אלו חוק לעבודה זרה".

ההבדל בין מזבח למצבה הוא שמזבח עשוי מאבנים ומצבה עשויה מאבן אחת.

אשת מנוח מתבשרת על ידי מלאך ה' שלמרות היותה עקרה – תלד בן, והוא יחל להושיע את ישראל. על הילד שייוולד יחולו כמה איסורים: אכילה ושתייה מפרי הגפן; גזיזת שער ראשו, ואכילת מאכלים טמאים. הילד נולד ב"מחנה דן", בין צרעה לאשתאול, ונקרא "שמשון".

• סיפור לידתו של שמשון דומה לסיפורי "הולדת גיבורים" המופיעים במקרא, למשל סיפור לידת יצחק ולידת שמואל,. גם בתרבויות עתיקות אחרות נפוצים סיפורים כאלה, למשל סיפור הולדת הרקלס, הגיבור המיתולוגי היווני שהצטיין בכוחו הפיזי יוצא הדופן ובמעלליו הרבים (המזכירים במידת מה את מעלליו של שמשון). גם סיפור הבשורה למריה, על לידתו הצפויה של ישו, מזכיר את סיפור התגלות המלאך לאם שמשון.

תיאור המפגש עם המלאך מעיד על המתח ששרר במשפחת מנוח. חז"ל מסבירים את ההדגשה "ואשתו עקרה לא ילדה", בכך שהיתה מחלוקת בין מנוח לאשתו – "הוא אומר לה את עקרה ולכך אינך יולדת, והיא אומרת לו אתה עקר ולכך לא ילדתי. לא היה מנוח עקר… אך האשה (ששמה אינו נזכר) היתה צדקת, כי מלאך אלוהים נגלה אליה". (במדבר רבה, פרשה ב').

בפרשת הגלות המלאך אל מנוח אביו של שמשון הגיבור מסופר, שמנוח ואשתו העלו קרבן עולה על המזבח: "וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ ה': נַעְצְרָה נָּא אוֹתָךְ, וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים. וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל מָנוֹחַ, אִם תַּעְצְרֵנִי לֹא אֹכַל בְּלַחְמֶךָ, וְאִם תַּעֲשֶׂה עֹלָה, לַה' תַּעֲלֶנָּה, כִּי לֹא יָדַע מָנוֹחַ, כִּי מַלְאַךְ ה' הוּא" ((שופטים פרק יג).

• מנוח מצטייר כחשדן המדבר בגסות אל מלאך ה', חשדנותו מודגשת על ידי השימוש המתוחכם של הסופר המקראי במילה המנחה, הדו- משמעית "בא", המופיעה בסיפור כשבע פעמים הן המשמעות "לבוא, לבקר" והן מלשון "ביאה" – קיום יחסי מין.

תל בית שמש (תל א-רמילה).

תל בית שמש שוכן בצפון השפלה כ-20 ק"מ ממערב לירושלים. שטחו כ-30 דונם. מקור שם האתר "בית שמש" הוא כנעני, ומרמז שבמקום התקיים פולחן לאל שמש.

העיר התקיימה באתר עוד בתקופה הכנענית הקדומה, אולם רק בתקופה הכנענית המאוחרת החלה לשגשג ולקיים קשרי מסחר ענפים עם הארצות השכנות (ככל הנראה ממלכת מצרים בדרום). תושבי המקום קיימו כנראה את פולחן אל השמש כפי שמרמז שמו של היישוב שהיה מושבה של האלה הכנענית שפש. בתקופה זו הייתה העיר יישוב קטן יחסית ששכן בצל ערי המדינה האזוריות ירושלים וגזר.

בית שמש נחרבה בשנת 586 לפנה"ס בידי נבוכדנצר מלך בבל וירדה ממעמדה, ואילו בימי שיבת ציון חזרו אליה משפחות הכהנים שגלו על ידו. היא מוזכרת בתלמוד כמקום יישוב קטן וזניח. רק במאה ה-5 לספירה, נבנה במקום מנזר ביזנטי גדול.

העיר בית שמש לא נזכרת כלל במקורות חיצונים, ואילו במקרא היא נזכרת מספר פעמים בספרים שונים. לראשונה נזכרת העיר בספר יהושע, בתיאור נחלותיהם של בני ישראל. בספר שמואל נזכרת העיר, לאחר שהפלישתים משלחים את ארון ה' חזרה לישראל (ראו להלן). שלמה המלך הפך את בית שמש לבירת אחד מהמחוזות המינהליים של ממלכתו. בימי ממלכת יהודה הייתה בית שמש אחת מעריה המרכזיות. כאן נפל אמציה, מלך יהודה, בשבי יהואש, מלך ישראל, בקרב שבעקבותיו נפתחה בפני מלך ישראל הדרך לירושלים, בירת יהודה (מלכים ב יד, יא-יד). מלחמות אלו ואחרות התישו את כוחה של ממלכת יהודה, ואת סדקי החולשה הטיבו לנצל הפלשתים: "וּפְלִשְׁתִּים פָּשְׁטוּ בְּעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וְהַנֶּגֶב לִיהוּדָה וַיִּלְכְּדוּ אֶת בֵּית שֶׁמֶשׁ […] וַיֵּשְׁבוּ שָׁם:" (דברי הימים ב כח, יח). לשיא חשיבותה הגיעה בית שמש, בתקופת הבית הראשון, ואחריה הלך מעמדה וירד.

שרידי רמילה

בצדו המזרחי של תל בית שמש, ממזרח לכביש מס' 38, יש חפירות חדשות על שרידים של הכפר עֵין שָׁמְס שניטש במלחמת הקוממיות ושימר בשמו את השם הקדום. כפר זה נבנה על חורבותיו של הכפר רמילה, שהיה כאן בימי הביניים ונעזב במהלך התקופה העות'מאנית. עד לחפירות, השתמר במקום מבנה גדול, שהיה המסגד של רמילה. המסורת המוסלמית כינתה אותו "מקאם אבו מיזאר". המונח 'מקאם' במסורת המוסלמית זהה למונח 'מקום' במקרא, שמשמעו מקום קדוש, אתר התגלות או נס, ואולי בזכות קדושתו שרד המקאם גם לאחר שהכפר רמילה נעזב.

 קְלֶרְמוֹן-גָנוֹ (בצרפתית: (Charles Simon Clermont-Ganneau) ‏[14]; סייר באזור בשנים 1874-1873, וסיפר על האגדות שליקט מפי המקומיים. הוא סיפר שרבע מיבול הזיתים שהופק בין הכפר דיר אבאן (שהיה סמוך לצרעה של ימינו) לבין עין שמס הוקדש למקאם, בעקבות נדר קדום של תושבי האזור לכבודו של אבו מיזאר. פעם אחת, כך סיפרו לו, היה פלאח שסרב לתת את חלקו למקאם, וכשהביא הלה את זיתיו לכבישה יצא מהם דם.

הוא שאלאת הממונה על המקאם  מיהו אבו מיזאר? הוא השיב לו, שלפני שנים רבות התנכלו הנוצרים בסביבה למוסלמים. אבו מיזאר הגיע לכנסייה והפיל אותה על יושביה ועליו בבחינת 'תמות נפשי עם פלשתים'. המוטיבים בסיפור שאולים, ללא כל ספק, ממיתוס שמשון, מהאופי של דמותו ומפרשת מותו בהפלת המקדש בעזה. אין פלא, אפוא, שהמוסלמים המקומיים קראו למקום גם 'אבו אל עזאם' (אבי העוצמה) או 'שמשום הגיבור', כלומר זיהו את האתר כקבר שמשון.

אבי ששון שחקר את המקום כותב: "אבו־מיזאר הוקם כנראה בראשית התקופה העות'מאנית כמבנה בודד (חדר הקבר). עם השנים הלך והתרחב ונוספה לו חצר גדולה מוקפת חומה ולה שער כניסה אחד. מכאן ואילך התפתח "מקאם" על כל מרכיביו האדריכליים: חדר קבר, חצר מקורה, חצר קטורה, בור מים ועץ מקודש. אולם, האתר שהיה אמור להיות מוקד משיכה ועלייה לרגל, לא התפתח מעבר לרמה המקומית. למרות הקדושה שיוחסה לאתר זה, היקף הפעילות בו הייתה דלה מאוד בשלהי התקופה העות'מאנית. לא רק זאת, מצבו הפיזי הלך והדרדר כבר בשלהי התקופה העות'מאנית, כפי שמעידים המקורות החזותיים, וכפי שניתן ללמוד מהיעדר עדויות היסטוריות על עלייה לאתר לצד עדויות על עליבותו ונטישתו של האתר המקודש. תהליכי החילון באתר הביאו את האוכלוסייה המוסלמית באזור לוותר עליו לטובת המשלחות הארכאולוגיות שפעלו בתל בית שמש. בתקופת המנדט הבריטי התעצם תהליך זה, ונראה כי המוסלמים ויתרו על האתר לחלוטין, שכן לא נמצאו עדויות כלשהן משנות הארבעים המתייחסות לאתר בהקשר דתי־היסטורי. תהליך זה הוא נחלתם של קברי שייח' ושל אתרים מקודשים רבים ברמה המקומית בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל"[15].

נחלת שבט דן

אנו נמצאים על קוו התפר בין נחלת שבט דן לנחלת שבט יהודה. אנו בנחלת שבט דן, אבל בספר יהושע ט"ו, 10, כתוב לגבי נחלת יהודה: "וְנָסַב הַגְּבוּל מִבַּעֲלָה יָמָּה אֶל-הַר שֵׂעִיר וְעָבַר אֶל-כֶּתֶף הַר-יְעָרִים מִצָּפוֹנָה הִיא כְסָלוֹן וְיָרַד בֵּית-שֶׁמֶשׁ וְעָבַר תִּמְנָה". לעומת זאת, ביהושע י"ט, 40 כתוב, לגבי נחלת שבט דן : "לְמַטֵּה בְנֵי-דָן לְמִשְׁפְּחֹתָם יָצָא הַגּוֹרָל הַשְּׁבִיעִי. "וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאוֹל וְעִיר שָׁמֶשׁ. מב וְשַׁעֲלַבִּין וְאַיָּלוֹן וְיִתְלָה. מג וְאֵילוֹן וְתִמְנָתָה וְעֶקְרוֹן".

נַחֲלַת שֵׁבֶט דָּן, המוצגת בספר יהושע, לא עמדה בפועל לרשות שבט דן. העם האמורי, שחי בארץ כנען לא אפשר לשבט דן לנחול את עריו. וכך נאמר בספר שופטים: "וַיִּלְחֲצוּ הָאֱמֹרִי אֶת-בְּנֵי דָן, הָהָרָה: כִּי לֹא נְתָנוֹ, לָרֶדֶת לָעֵמֶק" (ספר שופטים, פרק א', פסוק ל"ד). יהודה אליצור ויהודה קיל, בספרם אטלס דעת מקרא, מגדירים את הנחלה: "בגדר חזון… ומעשה (ולמעשה) נאחזו (רק) בקרן זווית בחֵבֶל צרעה ואשתאול"[16]. נראה כי התחום הגיאוגרפי של שבט דן היה באזור דמוי משולש, שקדקודיו (היום) הם אשתאול בצפון, בית ג'מאל בדרום ותל צרעה שבמערב. מכול אחד מקודקודי המשולש, ניתן לראות את שני הקדקודים האחרים. מרחב זה נמצא בגבול שבין הרי יהודה במזרח, לבין השפלה הגבוהה במערב. מכיוון שהפלישתים לא אפשרו לשבט דן להתנחל לכיוון החוף  הם נדחקו אז לתחום שבט יהודה[17].

סיפורי שמשון הם רמז למאבק העיקש של בני השבט לשרוד בנחלתם, מול לחצם הגובר של הפלשתים, לאחר שאלה מיגרו את שארית האמורי. נראה שבני השבט ניהלו מאבק גרילה בפלשתים, לפי האמור: "יְהִי-דָן נָחָשׁ עֲלֵי-דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי-אֹרַח–הַנֹּשֵׁךְ, עִקְּבֵי-סוּס, וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ, אָחוֹר" (בראשית, מ"ט, י"ז). ממשפט זה אפשר אולי גם להסיק שחלק מכלכלתם של בני השבט הייתה משוד שיירות.

שבט דן לא הצליח להתנחל בנחלתו. לא יכול היה לעמוד לבדו מול העוצמה הצבאית של הפלשתים. משום כך עזב שבט דן את השפלה ואת מישור החוף הדרומי ("גוש דן") ועבר צפונה ובכך קיים את הפסוק בברכת משה: " דָּן גּוּר אַרְיֵה; יְזַנֵּק, מִן-הַבָּשָׁן" (דברים, ל"ג, 22). השבט התיישב בקרבת הנחלים דן ובניאס (שופטים, י"ח). נראה שבמקומו החדש צבר השבט, שעתה היה מהקטנים בשבטי ישראל, עוצמה צבאית ניכרת, והשתלט על שטח רחב שכלל את עמק החולה הפורה, אבל בית-מעכה וחלקים מהבשן המערבי. זו פרשייה יוצאת דופן, המתוארת בפירוט בשופטים י"ח: "וַיֵּלְכוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים וַיָּבֹאוּ לָיְשָׁה וַיִּרְאוּ אֶת-הָעָם אֲשֶׁר-בְּקִרְבָּהּ יוֹשֶׁבֶת-לָבֶטַח כְּמִשְׁפַּט צִדֹנִים שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ וְאֵין-מַכְלִים דָּבָר בָּאָרֶץ יוֹרֵשׁ עֶצֶר וּרְחוֹקִים הֵמָּה מִצִּידֹנִים וְדָבָר אֵין-לָהֶם עִם-אָדָם.  ח וַיָּבֹאוּ אֶל-אֲחֵיהֶם צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאֹל וַיֹּאמְרוּ לָהֶם אֲחֵיהֶם מָה אַתֶּם.  ט וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנַעֲלֶה עֲלֵיהֶם כִּי רָאִינוּ אֶת-הָאָרֶץ וְהִנֵּה טוֹבָה מְאֹד וְאַתֶּם מַחְשִׁים אַל-תֵּעָצְלוּ לָלֶכֶת לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת-הָאָרֶץ.  י כְּבֹאֲכֶם תָּבֹאוּ אֶל-עַם בֹּטֵחַ וְהָאָרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם כִּי-נְתָנָהּ אֱלֹהִים בְּיֶדְכֶם  מָקוֹם אֲשֶׁר אֵין-שָׁם מַחְסוֹר כָּל-דָּבָר אֲשֶׁר בָּאָרֶץ. יא וַיִּסְעוּ מִשָּׁם מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי מִצָּרְעָה וּמֵאֶשְׁתָּאֹל שֵׁשׁ-מֵאוֹת אִישׁ חָגוּר כְּלֵי מִלְחָמָה".

העיר דן, היא העיר ליש לפני הכיבושים של דן, הפכה למרכז מנהלי ובעיקר פולחני חשוב מאוד. נראה כי בני דן אימצו פולחנים אליליים וכנראה קיימו אותם במקביל לדת היהודית.  אנשי דן הביאו לעירם החדשה את כלי הפולחן  של מיכה (האפוד, הפסל התרפים והמסכה)[18] ונראה כי הפולחן היה אלילי בחלקו או ברובו. סביר להניח שאופיו הלעגני של פסל מיכה והקמת מרכז הפולחן בדן, נכתב מן הסתם בממלכת יהודה, כביטוי של פולמוס והתנגדות חריפה לפולחן בדן ושלילת הלגיטימיות של פולחן זה.  מעבר לכך, יש כאן סיפור של בני דן, שעצבו את ראשית התיישבותם וראשית פולחנם, כמין יציאת מצרים זוטא. לכן לא ייפלא, מדוע המלך ירבעם בן נבט, המצטייר במסורות ממלכת הצפון כ"משה השני", מצא לנכון, לחדש את פולחן עגל הזהב, הקשור ביציאת מצרים, בעיר דן דווקא, אשר סיפור התקדשותה המשוער, נבנה על יסוד מסורת יציאת מצרים.  גם הוא קבע את העיר דן למרכז של פולחן יהודי[19].

[לדעת  פרופ' גדעון ביגר, ירבעם בן נבט  קבע את העגלים בבית אל ובדן – קצוות הצפון והדרום של ממלכתו, ולא מרכזי פולחן].

בספר שופטים מסודרים הגיבורים בצורה גיאוגרפית: ראשון, עתניאל בן קנז, שבא מן הדרום ולבסוף שמשון, בן דן, בצפון… (בעת כתיבת הספר, שבט דן ישב כבר בצפון) כנראה שנשארו באזור כמה משפחות משבט דן, שלא עלו צפונה[20].

סיפורו של ארון הברית

בספר שמואל א, פרק ד, מסופר על ההיערכות לקרב בין הפלישתים לישראלים, ועל התבוסה הראשונה שנחלו הישראלים. כתוצאה מתבוסה זאת מחליטים הישראלים, כנהוג במזרח הקדום, להביא את ארון ה' השוכן בשילֹה (כ-25 ק"מ מזרחה לנו) לשדה המערכה, בתקווה שהאל יעזור ללוחמים. בני ישראל מקדמים את הארון בשאגות שמחה שהפלישתים שומעים והם נתקפים חרדה. אך דווקא החרדה גורמת לפלישתים להתעשֵת, ולמרות נוכחות הארון בני ישראל מובסים תבוסה ניצחת, דבר שהוליד תוצאות הרות אסון: "וַיִּלָּחֲמוּ פלישתים וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אִישׁ לְאֹהָלָיו וַתְּהִי הַמַּכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שְׁלשִׁים אֶלֶף רַגְלִי: (יא) וַאֲרוֹן אֱלֹהִים נִלְקָח וּשְׁנֵי בְנֵי עֵלִי מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס: (פסוקים 11-10).

על תוצאות קשות נוספות של קרב זה, אנו יודעים ממקורות מאוחרים יותר. ספר שמואל מתאר רק את התבוסה בשדה הקרב. אך תבוסה זאת הביאה להשתלטות פלישתית על אזורים נרחבים של תחום ההתנחלות הישראלי בהר ולחורבן המרכז הפולחני בשילֹה. את הטראומה הנוראה של חורבן שילה עוד זוכרים בימי הנביא ירמיהו, 500 שנה מאוחר יותר: "כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל: (יג) וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם יְהֹוָה וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם: (יד) וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ: (טו) וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת כָּל אֲחֵיכֶם אֵת כָּל זֶרַע אֶפְרָיִם: (טז) וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֹתָךְ: (ירמיהו ז 15-12).

ראו באתר זה: תעלומת ארון הברית

בשל תבוסת בני ישראל, נפל הארון בשבי ונלקח אל אשדוד, אל מקדש האל דגון. על פי המסופר, בבוקר למחרת פסלו של דגון היה מונח על הרצפה כשידיו כרותות ומונחות על מיפתן הדלת לפני ארון הברית. בעטיו של הארון, ניגפו הפלישתים בטחורים ("עפלים"). לכן שלחוהו לגת וממנה לעקרון[21]. לאחר כשבעה חודשים החליטו סרני הפלישתים (מנהיגי הערים הפלישתיות) להשיב את הארון לבני ישראל. " וּרְאִיתֶם אִם דֶּרֶךְ גְּבוּלוֹ יַעֲלֶה בֵּית שֶׁמֶשׁ הוּא עָשָׂה לָנוּ אֶת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וְאִם לֹא וְיָדַעְנוּ כִּי לֹא יָדוֹ נָגְעָה בָּנוּ מִקְרֶה הוּא הָיָה לָנוּ…." (שמואל א' פרק ו פסוק 9).  הם רתמו את הארון לשתי פרות שטרם הושם עליהם עול, שמו את עגליהם מאחור, אך הן משכו לכיוון בית שמש: וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ עַל-דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ בִּמְסִלָּה אַחַת הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָעוֹ וְלֹא-סָרוּ יָמִין וּשְׂמֹאול וְסַרְנֵי פלישתים הֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם עַד-גְּבוּל בֵּית שָׁמֶשׁ. יג וּבֵית שֶׁמֶשׁ קֹצְרִים קְצִיר-חִטִּים בָּעֵמֶק וַיִּשְׂאוּ אֶת-עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ אֶת-הָאָרוֹן וַיִּשְׂמְחוּ לִרְאוֹת" (שמואל א', ו', 12-14). חז"ל אמרו שהפרות שרו את שירת הים: " אָשִׁ֤ירָה לַֽיהֹוָה֙ כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה…. (משחק מילים במקופ "געה געה"). הכוונה היא שהושב כוח ההרתעה, שהתגלה לעולם ביציאת מצרים ואבד לאחר קרב אבן העזר.

העיר בית שמש אינה מופיעה בסיפורי שמשון. אם כי רלוונטית לנחלת שבט דן.

במלחמת הקוממיות היה זה המשלט עליו נכתב בשיר "היו זמנים" של חיים פיינר (חפר) ומשה וילנסקי :

"הָיוּ זְמַנִּים,

אָז בַּמִּשְׁלָט יָשַׁבְנוּ,

הָיוּ זְמַנִּים,

לָחַמְנוּ וְאָהַבְנוּ,

עַכְשָׁו דָּבָר אֵין לְהַכִּיר –

עַל הַמִּשְׁלָט יוֹשֶׁבֶת עִיר,

אוּלַי בִּזְכוּת אוֹתָם זְמַנִּים".

משלט זה נקרא "המשלט המשותף" כי בחלקו ישבו מצרים ובחלקו חיילי צה"ל. ג'ימי מ"חברים מספרים על ג'ימי" נפל שם].

ראו בהרחבה: סיור בעקבות הל"ה (בהכנה).

החפירות הארכיאולוגיות

כביש 38 מחבר בין כביש 1 ממזרח ללטרון לבית גוברין. אורכו 30 ק"מ והוא נמתח מצפון לדרום. רוב התנועה שנעה בו מובילה לבית שמש. בשנים האחרונות הוא הורחב, אך בנקודה אחת, בין בית שמש למושב ישעי, נותר צר והתנועה מתנקזת לשני מסלולים. בקטע זה נערכות מאז מארס 2018 חפירות בהשתתפות מאות פועלים ועשרות ארכיאולוגים. עצם הסכמתה של רשות העתיקות לחפירות הצלה פירושה הסכמה עקרונית שהשטח מיועד למחקר מהיר, שבסופו "יוותרו" עליו הארכיאולוגים והציבור הרחב לטובת פיתוח. חפירות הצלה, הן בעצם חפירות הרס[22].

במהלך השנים, נערכו מספר חפירות ארכיאולוגיות בתל בית שמש

1911-1912 הקרן האנגלית לחקירת א"י בראשותו של דנקן מקנזי.

מקנזי שהיה הראשון לחופרים בתל חשף מערכת ביצורים הבנויה מגושי סלע גדולים ומסותתים בגסות אותם הוא ייחס לתקופה הכנענית. הוא חפר סביב שרידי החומה ושרטט את תחומי האתר. בתוך שטח התל מצד צפון לשער הכניסה, זיהה מקנזי שלוש ערים נפרדות: בעיר הקדומה ביותר שבתקופת קיומה נבנתה חומת העיר ובחורבותיה נמצאו כלי קרמיקה מיובאים מהתרבות המיקנית, חדלה מלהתקיים במהלך תקופת הברונזה המאוחרת. אליבא דמקנזי, העיר השנייה אופיינה על ידי ממצא קרמי האופייני לתרבות הפלישתים. עיר זו נחרבה בשריפה גדולה. העיר השלישית שזיהה מקנזי משויכת לתקופת ממלכת יהודה. היתה זו עיר פרזות. בתקופה זו גדל שטח העיר שנחרבה על ידי סנחריב , במסע העונשין שערך המלך האשורי ליהודה המורדת בשנת 701 לפנה"ס. כזכור, סנחריב לא הרג את המלך חזקיהו המורד ואף השאיר לו חלקים ממלכתו. כנראה בשל אספקת שמן הזית. במקום נמצאו "קנקני למלך"[23] וכן בית בד, המצאה שהביאו גולי ישראל , לאחר חורבן ממלכתם בידי סרגון השני, לממלכת יהודה[24].

1928-1935 קולג' הוורפורד בפנסילבניה, בהנהלת אליהו גראנט.

גם במחזור החפירות השני באתר שנערך בין השנים 1928-1933, פירש החופר את ממצא כלי החרס הפלשתיים כעדות לשליטה פוליטית וכלכלית במקום. ג'.א. רייט, שעיבד וסיכם את תוצאות חפירות גרנט בשני כרכי הדו"ח הסופיים, התחבט קשות בזהותם התרבותית של יושבי האתר בתקופת הברזל א', וזאת לנוכח הניגוד שראה בין נוכחות רבה, לכאורה, של כלי חרס פלשתיים באתר, לבין אזכורו המקראי כעיר ישראלית בפרשת שיבת ארון הברית משדה פלישתים, פרשה הנזכרת בספר שמואל א' פרק ו'[25].

משנות ה-90 ועד היום המחקר הארכיאולוגי נעשה על ידי אונ' תל אביב, בראשותם של צבי לדרמן ושלמה בונימוביץ.

לדרמן קבע בעבר כי "תל בית שמש הוא 'קפסולת זמן' להבנת תולדות היווצרותה, קיומה וחורבנה של ממלכת יהודה בימי בית ראשון, ואתר מפתח ללימוד קצה גבול ההתפשטות הפלישתית". לדבריו, חלק מהזהות הישראלית נוצר באזורי גבול ותל בית שמש של תקופת המקרא הוא אחד מהם. גם לדרמן, המשמש כמנהל מדעי בחפירת ההצלה שעורך במקום יהודה גוברין, מודה בגילוי לב: "לא ידענו ולא האמנו שיש כאן אתר כה גדול ואינטנסיבי"[26].

בחלקו הצפוני של התל (בחפירות מצומצמות הרבה יותר מהחפירות הראשונות), נחשף מבנה גדול מהתקופה הנדונה ובנייתו איכותית יותר מהמבנים הסובבים אותו. מבנה זה זכה לכינוי "בית האמידים". החופרים מציינים כי למבנה זה מסורת אדריכלית "כנענית". במבנה התגלו מספר תכשיטים מזהב וכמות הקרמיקה הפלישתית שנמצאה בו קטנה למדי.

בין הממצאים העיקריים, חפירה וחשיפת מקטעים נוספים של החומה המאסיבית שנחשפה לראשונה על ידי מקנזי. בחפירות החדשות נחשפו קטעי ביצורים נוספים בנויים מגושי אבן מאסיביים, מעיין מבצר נוסף שנבנה במקביל ומעל לחומה, ושער נוסף בצד הצפוני של התל. על פי חוקרי אוניברסיטת תל אביב ביצורים אלו מתוארכים לתקופת הברזל – תקופת ממלכת ישראל המאוחדת וקובעים כי תיארוכו של מקנזי בטעות יסודו.

במהלך החפירה, הגיעו החופרים, לתארוך מחדש של הממצאים בתל. השינוי העיקרי מתייחס לכלי החרס שנמצאו באתר רובם מסוג הקרמיקה הדו-גוונית ויוחסו לתרבות הפלישתית. במאמרם "בית-שמש בגבול פלשת", מציינים צבי לדרמן ושלמה בונימוביץ, כי "בחפירות המחודשות בתל בית-שמש, הנערכות ברציפות משנת 1990, הוכיחה הגישה הכמותית כי להתרשמות החופרים הקודמים ופרשנותם אין, למעשה, תימוכין. ברצף סטרטיגראפי צפוף ועשיר נתגלה, כי כמות הקרמיקה הדו-גונית הפלישתית אינה עולה על 5% מן המכלול." דבר המוכיח לטענתם כי לא מדובר באתר פלישתי. החוקרים מסתמכים גם על ממצא מעניין של עצמות בעלי חיים. מתוך השוואה עם יישובים פלישתיים מאותה תקופה ואזור (למשל: עקרון) עולה שבעוד שבישובים פלישתיים וכנעניים אחוז עצמות החזיר הוא כ-20% מהממצא, בתל בית שמש אחוז עצמות החזיר נמוך מ-1%. כי למעלה מ-80 אחוז מהעצמות הן של כבשים ועזים. עובדה אותם מפרשים החוקרים, כתומכת במסקנה כי במדובר באתר שהוא כנעני או ישראלי[27].

לפיכך, יושבי המקום היו עדים לאירוע של השבת ארון הברית לישראל.

בונימוביץ ולדרמן מסבירים כי ההבדלים המסתמנים בין מכלולי התרבות החומרית בבית-שמש לעומת פלשת, מתווים את אזור הפריפריה של התרבות הפלישתית. אזור זה כולל אתרים שלא נושבו מחדש לאחר כניסתם האלימה של הפלישתים לאזור, לעומת אתרים אחרים, כמו בית-שמש, שבו הראתה התרבות הכנענית עוצמה, שרידות ויכולת עמידה מול התרבות הפלישתית ההגמונית. ואולם, הבידול המכוון והצורך בהתנגדות רציפה הביא גם לשינויים פנימיים במבנה התרבותי והחברתי הכנעני וליצירת ישות חדשה.

ביולי 2012 חשפו החופרים, חותם, ובו דמות אדם הניצב מול "חיה גדולה עם ראש גדול וזנב מתעקל, מאוד חתולי", ומושיט ידו לעבר ראשה. החותם נמצא בשכבה המתוארכת למאה ה-11 לפנה"ס. הסמיכות הגאוגרפית והכרונולוגית למקום ולזמן בו פעל, לפי המסופר במקרא, השופט שמשון אשר שיסע "כפיר אריות" בידיו החשופות, יחד עם העובדה, שלא מוכר חותם דומה ממקום אחר, רומזים, לדעת החופרים, לכך שבאזור התרחש האירוע המיתי שמצא את מקומו בחותם ובמקרא.

החופרים גילו בשנת 2918  אתר ענק, שמשתרע משני צידי כביש 38. לדרמן מתאר אותו כ"אתר מורכב, צפוף ומתוכנן, המכוון כולו להעצמת עושרה הכלכלי של ממלכת יהודה, תחת שלטונו (ככל הנראה) של המלך חזקיהו (715–686 לפנה"ס)". חשיפת האתר היא הפתעה גמורה לעולם הארכיאולוגי. זוהי תקופה שכמעט כל החוקרים היו סמוכים ובטוחים שאין לה ייצוג יישובי־ארכיאולוגי, מתוך ההבנה המקובלת כי מסע המלך האשורי סנחריב לממלכת יהודה בשנת 14 למלכות חזקיהו (שנת 701 לפנה"ס) הותיר את ערי יהודה, שדותיה וכרמיה שרופי אש, כעדות הנביא ישעיהו (פרק א'). החפירות לאורך תוואי כביש 38 חשפו פרק ולא ידוע בתולדות ממלכת יהודה, בתקופה שנחשבה אחד מרגעי השפל בתולדותיה. עצם ההישרדות של חזקיהו, לאחר שמרד באשור, היא "דרמה ענקית" לדברי לדרמן. מה גם שהעיר  התפשטה מזרחה (לכיוון העיר) ושגשגה כמרכז לעצירת שמן.

החופרים חשפו בשכבה מס' 8, מתקופת אל עמרנה (אמצע המאה ה-14 לפני הספירה)[28], דמות של מלכה מצרית. הם קובעים שמדובר במלכה ולא במלך, משום שהיא אוחזת בפרחים ומשום שמצאו במקום גביעים המיועדים לנשים. הם משערים שמדובר באחת משתי המלכות המוזכרות במכתבי אל עמרנה. יש לציין את הקשר שבין "בית שמש", לעובדה שהאל המרכזי במצרים בתקופה זו היה אתון, שהוא אור השמש.

נסיעה קצרה אל יער צרעה הנמצא מצפון-מערב לנו.

יער צרעה

יער צרעה, שניטע בידי קרן קימת לישראל, משתרע על פני גבעות שפלת יהודה. בלב היער, ששטחו כ- 10,000 דונם, מתנשא רכס צרעה. חלק ממנו נקרא "יער הנשיא", לזכרו של חיים ויצמן, הנשיא הראשון של מדינת ישראל. זהו אינו יער כמובן ואפילו לא חורש ים תיכוני, אלא חורשה, המשלבת מעט צמחייה טבעית, אתרים ארכיאולוגיים, פסלים סביבתיים, דרכי נוף, תצפיות וחניונים לנופש. הרעיון נולד באירוע "אמנות בטבע" שקיימה קק"ל בקיץ 1989, שם התגבשה קבוצת פסלים, עולים חדשים וותיקים שיצרה את עשרת הפסלים הראשונים שהוצבו.

נסיעה בדרך הפסלים שאורכה הכולל, עד קיבוץ צרעה, הוא תשעה קילומטרים. בדרך מוצבים 37 פסלים, עשויים אבן או ברזל, הראשונים שבהם פוסלו בשנת 1989 במסגרת סדנת אומנות בטבע, שארגנה קק"ל. דרך כורכר החוצה את יער צרעה לכל אורכו, מתפתלת לאורך של 10 ק"מ. 37 פסלים הוצבו לאורך הדרך והפכו למכלול מיוחד של פיסול סביבתי. בכניסה ליער עומד פסל "שומר היער", המוקדש לשימור היערות בארץ. אחריו פסלים רבים נוספים.

קק"ל סיפקה לאמנים גושי סלע גדולים והם גילפו את האבנים והפכו אותן לפסלים. רוב הפסלים בחרו באבן דולומיט קשה ממחצבות זנוח, וחלקם באבן מקומית, המצויה בתפר שבין בית שמש ונחל שורק לבין השפלה. בחלוף השנים התקיימו אירועי אמנות נוספים שהעשירו את הדרך בפסלים חדשים. יצירות אחדות מדגישות את השתלבותן בנוף והאחרות את עברו של האזור. כך למשל מתאר פסל אחד את גבורתו של שמשון, ואילו במקום אחר עוצבו שיני סלע כמסרק – אולי כרמז למסרק של דלילה הפלשתית, האישה שכישוריה בתחום עיצוב השיער חרצו את דינו של שמשון[29].

בלב היער הותווה "מסלול שמשון", המתאר את הסיפור המקראי.

תחנה מס' 3 – קבר דן

בברכת יעקב מוזכר דן במקום השביעי, מיד לאחר בניה של לאה, כלומר דן מוזכר כבכור בני השפחות. בדגל של דן, נבחר הנחש להיות על רקע בצבע ספיר. סמל נוסף של שבט דן, המועדף על אלו אשר אינם רוצים להציג תמונות של חיות בבית כנסת, הוא המאזניים המסמלים את הדין, על פי הפסוק בברכת יעקב: "דן ידין עמו …".

עליה לאתרים קדושים וההערצה לקברי קדושים הן תופעה דתית ידועה מרחבי העולם.

ראו באתר זה: קברי צדיקים – שורשי התופעה ומאפייניה.

זה המקום לדון בתעשיית הקברים: פעמים, התגלו קברים ליד עיירות פיתוח, דבר שחיזק את הדימוי העצמי של התושבים. כך למשל קבר חוני המעגל ליד חצור. העלייה לקברים נפוצה בעיקר בקרב יהדות צפון אפריקה ובקרב החסידים. הליטאים מתנגדים לפולחן הקברים.

ממדי התופעה בארץ ישראל וצורותיה, שונים מדת לדת ומעדה לעדה. מלכתחילה נקשרו מסורות קדושות סביב אתרים ואישים הנזכרים בכתבי הקודש ובספרות המקראית והתלמודית, לאחר מכן, גם סביב אתרים בעלי מסורת מוסלמית. ראשיתו של התהליך בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה. הקושי של יוצאי מרוקו (ולא רק) בישראל, שנאלצו להתנתק מקברי קידושיהם ואתרי הציון שלהם  בגולה, הביא רבים מהם לפתח חגיגות, הילולות, טקסים ופעולות זיכרון בבתיהם הפרטיים, או ביישוביהם[30].  בעקבות העלייה ההמונית למדינת ישראל בשנותיה הראשונות, בעיקר מארצות המזרח, החלו מוסדות המדינה, בתהליך של הכרזה רשמית על אתרים מסוימים כעל אתרים מקודשים[31]. תהליך זה הוא תוצאה, הן של הטמעת מסורות מוסלמיות בקרב האוכלוסייה היהודית והן של העתקת  מסורות ומנהגים מארצות המוצא של העולים[32].

החל משנות ה-70 של המאה ה-20 , החלו יהודים מרחבי הארץ להשתטח באתר "שייח' ע'ריב" (שהוראת שמו היא "הזר", או "יוצא הדופן"), שבין צרעה לאשתאול, המזוהה עם קברו של דן בן יעקב. אתר הקבר היה שייך לכפר עסלין, שהיה ממוקם מצפון-מזרח לו, על המדרון. קשה לתארך את המבנה. כנראה שהוא מן התקופה העות'מנית. סביר שלא לפני המאה ה-18. מרבית החוקרים והתיירים התרכזו בחיפוש אחרי שרידים הקשורים במיתוס של שמשון ובהיבטים גיאוגרפיים הקשורים בו ולא עסקו בשאלת קבר דן[33]. היחידי מבין חוקרי המאה ה-19 שהרחיב בדבריו אודות האתר היה ויקטור גרן, שסייר באזור בשנות ה-50 של המאה וכתב:" […] מיהרתי להיכנס לתוך ואלי שיח' ע'ריב […] אבל מצאתי שם רק קבר שיח' מוסלמי, בתבנית ישרת זוויות מבחוץ ותקרה קמורה בפנים. מבחוץ מצילות עליו תאנות זקנות. בתוכו רואים באחת הפינות סארקופאג [ארון קבורה] אבן ארוך, מכוסה מכסה גמלוני, שכמותו שכיחים בבתי הקבורה הללו. יש לי ספק רב אם אפשר ליחסו לתקופה היהודית, אבל ייתכן שהוואלי נבנה באתרו של קבר יהודי קדום, שעכשיו הוא חרב או חבוי תחת הבניין המוסלמי הזה"[34]. הוא מעיד כי זקני הכפרים אשוע [אשתאול] וסרעא [צרעה], זיהו את קבר שייח' עריב, דווקא כ… קבר שמשון..[35]. גם חוקרים ששוטטו באזור לאחר קום המדינה, כמו למשל, המחנך ואיש ידיעת הארץ, אהרון ביר, ייחסו את הקבר לשמשון ולא לדן[36]. המבנה שתיאר גרן עמד ללא כל שינוי עד שלהי המאה העשרים. הוא נבנה באבני קירטון מקומיות, בלתי מטויחות, דלת העץ הוחלפה בדלת ברזל, אבל בקיר הטרסה הצפונית עדיין ניתן להבחין במגרעת של ציר הדלת המקורית מן התקופה העות'מאנית. בפינה הדרומית מזרחית עטוי הקבר בפרוכת מודרנית, ומתחתיה ציפוי לוחות אבן המצניעים את הסרקופג אותו תיאר גרן. עץ תאנה אחד, שריד לתיאורו של גרן, עדיין צומח סמוך לקיר הצפוני התוחם את החצר[37].

המסורת אודות קדושת האתר היא למעשה יצירה מודרנית, הנשענת על מדרש כתוב ונתלית במקורות עממיים ביותר. עם בנייתו של האתר, הולכת ומתחזקת אמונתם של המשתטחים על קברו של הצדיק וכמות הפוקדים אתה קבר גדלה. קבר דן הוא דוגמא מובהקת וגם מייצג אופייני לתהליכי התקדשות והתפתחות של אתרי קודש חדשים במדינת ישראל, בעת החדשה[38].

לפי מסורת האגדה התלמודית, הועלו עצמותיהם של ראשי השבטים ונקברו בארץ ישראל. על פי המקורות החיצוניים, נקברו ראשי השבטים בחברון[39]. המסורת אודות קבורת דן בנחלתו באשתאול מובאת לראשונה ב"ספר הישר"[40]. למרות זאת לא נמצאה התייחסות למסורת זאת, בכתבי נוסעים יהודים מימי הביניים[41]. יש לציין כי קיימים אתרים נוספים, שזוהה כקבר דן. כך למשל, טען אשתוריה הפרחי, כי הוא נמצא ברמת יששכר[42]. גם אתר הבניאס הוצע כמקום קבורתו של דן, בגלל קרבתו לעיר דן[43]. הצעה נוספת היתה אתר נבי דניאל (או נבי דניאן), שבשיפולי הכפר גמזו, ליד בן שמן[44]. עלו הצעות נוספות. אולם האתר שזוכה לפופולריות הגדולה ביותר מבין העולים לרגל הוא האתר הסמוך לאשתאול[45].

על פי עדויות שהביא אבי ששון, האתר "התגלה" באמצע המאה ה-18, על ידי מקובלי בית המדרש "בית אל" שבירושלים, אך לא נמצאו לכך סימוכין כלשהן. הרבנים יוסף דיין ויוסף וולטוך שעסקו בקבלה מיסדו את הלימוד ואת מנהגי ה"תיקון" באתר, בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת[46]. הפעילות באתר, שהחלה עם כמניין מתפללים והתקיימה פעמיים בחודש, הלכה והתפתחה ברבות השנים, כשהיא מלווה בלא מעט מאבקי כוח בשאלת הבעלות והפטרונות על המקום[47]. כיום ניתן להבחין בפעילות באתר במשך כל ימות השבוע, בזכות ה"כולל" שהוקם במקום ובזכות חדירתו של האתר, למודעות של המאמינים הנוהגים לפקוד קברי צדיקים. בימי ההילולות ו"תיקני" רש חודש נמנו אלפי מאמינים אלפי מאמינים, שפקדו את האתר בשעות שונות ביממה, בשעות שונות ביממה; נשים וגברים, אשכנזים וספרדים. עם התפתחות הפולחן באתר, חלה במקום התפתחות ארכיטקטונית ובד בבד נרתמו גופים מוסדיים שונים למלאכה והשתלבו בפיתוח האתר.  ביניהם, המועצה אזורית' מטה יהודה' והמועצה הדתית האזורית, שגייסו כספים באמצעות משרד הדתות וכיום הוא נמנה על עם האתרים הדתיים המבוקשים ביותר, במסגרת התיירות הדתית במרכז הארץ[48].

הקשר בין שבט דן לגויי הים.

המשפט המסקרן ביותר בברכת יעקב, הוא: "דָּן יָדִין עַמּוֹ–כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל; יְהִי-דָן נָחָשׁ עֲלֵי-דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי-אֹרַח–הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי-סוּס, וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר; לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'. יגאל ידין הציע לראות בפסוק זה, משום קביעה אמפיקטיונית[49], הכוללת את שבט דן בברית של שבטי ישראל, שקודם לא היה חלק ממנה.

השוני הבולט בין שבט דן לבין שאר שבטי ישראל, בא לידי ביטויו המובהק ביותר, במקום בו המקרא מתאר את נחלתו: " בַּיָּמִים הָהֵם, אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל; וּבַיָּמִים הָהֵם, שֵׁבֶט הַדָּנִי מְבַקֶּשׁ-לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת–כִּי לֹא-נָפְלָה לּוֹ עַד-הַיּוֹם הַהוּא בְּתוֹךְ-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, בְּנַחֲלָה(שופטים, יח, א). בפרט חריפה הבעיה במקום בו מוזכרת בספר יהושע  נחלת דן, הגדולה מהרבה מנחלתו בפועל: " לְמַטֵּה בְנֵי-דָן לְמִשְׁפְּחֹתָם יָצָא הַגּוֹרָל הַשְּׁבִיעִי. מא וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאוֹל וְעִיר שָׁמֶשׁ. מב וְשַׁעֲלַבִּין וְאַיָּלוֹן וְיִתְלָה. מג וְאֵילוֹן וְתִמְנָתָה וְעֶקְרוֹן. מד וְאֶלְתְּקֵה וְגִבְּתוֹן וּבַעֲלָת. מה וִיהֻד וּבְנֵי-בְרַק וְגַת-רִמּוֹן. מו וּמֵי הַיַּרְקוֹן וְהָרַקּוֹן עִם-הַגְּבוּל מוּל יָפוֹ (יהושע, י"ט מ-מ"ו). מקומות בהם השבט לא ישב מעולם.  מתקבל על הדעת, שהכינוי "דן" המתייחס לחבל ארץ רחב זה, אינה אלא שם היסטורי לתחום קטן ביחס, שהורחב על פני תחום רחב הרבה יותר, בשעה שנכלל בתחום ישראל[50]. נראה שיש כאן נסיון לשחזור היסטורי של משהו.

מדוע מוזכר שבני דן נלחצו דווקא על ידי האמורים? "וַיִּלְחֲצוּ הָאֱמֹרִי אֶת-בְּנֵי דָן, הָהָרָה: כִּי לֹא נְתָנוֹ, לָרֶדֶת לָעֵמֶק" (ספר שופטים, פרק א', פסוק ל"ד). מוזר מאד הפסוק התמוה בשירת דבורה: וְדָ֕ן לָ֥מָּה יָג֖וּר אֳנִיּ֑וֹת אָשֵׁ֗ר יָשַׁב֙ לְח֣וֹף יַמִּ֔ים וְעַ֥ל מִפְרָצָ֖יו יִשְׁכּֽוֹן (שופטים, ה', י"ז) כי מוסכם שלעולם לא ישב לחוף הים. בכלל, מה הקשר בין מגוריו כביכול, או פחדו מהים, לפי כמה מפרשים, לבין ההתייצבות לימין השבטים במלחמה נגד סיסרא?

מוזר גם אופיו הנוודי של השבט, שהוזכר לעייל. אפשר להוסיף לכך את גיבורו יוצא הדופן של השבט – שמשון- שכל מלחמותיו עם הפלישתים היו מלחמות אישיות. קרבתו אל הפלישתים, שבאה לידי ביטוי בנישואים ובהשתתפותו במשתה, מעידה על קרבה בינו לבינם. זיקת שמו וזיקת העיר שבקרבתו, לשמש, כמו גם אופי פעולותיו, מזכירים מקור השראה אחר, אולי אגאי.

יש להזכיר כי המקרא מציין מבין גויי הים, רק את הפלישתים, בעוד שידוע שהיו עמים נוספים, כמו השרדנים[51] ששירתו אחר כך כשכירים בצבא המצרי וכמו הת'כרים, המוכרים לנו ממגילת ואן אמון[52]. מבין גויי הים המוזכרים ברשימות המצריות, בולטים שלושה עמים הדומים זה לזה בתלבושתם ובנשקם. אלו הם תכרים, פלישתים ושבט נוסף שנקרא Dene, או Danuna, שאלו הם כנראה הדנאים של יוון העתיקה, שהומרוס תיאר כמי שהשתתפו בכיבוש טרויה. שאחד מגיבוריהם היה פרסאוס, שלפי אחד המקורות ייסד את מיקנה (Mycene). שבט זה הגיע מהמזרח ומיוחסת לו המצאת האלפבית. גיבוריו הצטיינו בכושרם לחוד חידות, פלגים ממנו נעו כגדודי לוחמים וייסדו בהם ערים שנקראו על שם אבות השבט.

מתוך הסיפורים הרבים על פרסאוס, ראויים לציון דבריו של פאוסניאס, שטען שמקור השם "מיקנה", הוא בפטריה (Mykes), שנבעו ממנה מים, כשפרסאוס היה צמא…[53].  רוב התיאורים עליו מוקדשים להרפתקאותיו בקרבת יפו. למשל סיפור אנדרומדה. גיבור דנאי אחר הוא מומפוס, בנו של אפולו אל השמש ושל כוהנת, שנדד באסיה הקטנה, פיניקיה וארץ ישראל. ייסד ערים שנקראו על שמו ובנה מקדשים לשמש. לפי אחד המקורות, מת מהכשת נחש. הקשר ההדוק של הדנאים לחוף של ארץ ישראל, מעלה השערה שהם התיישבו בה, בין תחום התיישבותם של הפלישתים, לבין זה של התכרים. להבדיל מערי הנמל של התכרים (דור) ושל הפלשתים (אשקלון, עזה), הרי זו של הדנאים, תל קסילה, נוסדה לראשונה באמצע המאה ה-12, בעת התיישבותם של גויי הים. לאחר מכן, תאריך התיישבותו של שבט דן בצפון, יכול היה להתקיים רק לאחר שנחלש כוחה של צידון, סמוך לשנת 1100 לפני הספירה, שזהה לחורבן שכבת גויי הים בתל קסילה. מתוך העדויות המקראיות עולה, שבשלב מסוים של התיישבותו, היה שבט דן קרוב יותר לגויי הים. בתחילת היאחזותו של שבט זה, לא היה קשר בינו לבין ברית שבטי ישראל. עיסוקו העיקרי היה אניות ואנשיו היו אנשי ים מובהקים. גיבורו ופעילותו היו קשורים בפולחן השמש. תחום התיישבותו היה תחילה בחוף שליד יפו. אם כי, בניגוד לפלשתים ולתכרים, הם לא הותירו עדויות היסטוריות, או ארכיאולוגיות מובהקות בשלב מסוים נלחצו הדנאים  לתוך הארץ ובהמשך נאלצו לנודד משם לאזור ליש. שם הפכו לשבט דן והצטרפו לקונפדרציה של שבטי ישראל.

תחנה מס' 4 – מצפה צרעה.

סוג של במה מוגבהת בנויה מלוחות עץ עבים, ומתחתיה חדר בנוי אבן, כשחלק מהאבנים נלקחו, ככל הנראה, מביתו של המח'תאר של סֿרעה עבדאללה אבו לטיפה, שחברי הקיבוץ נהגו לקרוא לו "בית השיח'". הבית שימש מפקדה זמנית לחטיבת 'הראל'. אחר כך שימש המבנה את ראשוני חברי קיבוץ צרעה, שניצלו אותו למגורים, למזכירות ולמחסנים – עד שעברו למקום הקבע.

הכפר סרעה היה מחובר בדרך עפר, שאורכה כ-2 קילומטר, עם הכביש הראשי המחבר בין בית ג'ברין לבאב אלוואד\שער הגיא [כיום זהו כביש 38]. הכפר היה קרוב לתחנת הרכבת ערטוף הסמוכה, על קו הרכבת יאפא- אלקֻדס [יפו-ירושלים] העובר מדרום לכפר. דרכי עפר נוספות חיברו את סֿרעה עם הכפרים הרבים ששכנו באזור, כמו אשווע, דיר ראפאת, ערטוף, המושבה היהודית הר טוב, עסלין, דיר אבאן, בית ג'יז, בית סוסין ועוד. הכפר נכבש על ידי צה"ל במבצע 'דני', ביולי [54]1948. הכוחות גירשו את תושביו ולאחר מכן הרסו את בתיהם. מיכאל קמינר מקיבוץ צרעה מעיר, כי מיומנו של בן גוריון נלמד, כי 400 תושביו הוברחו על ידי הפצצות מהאוויר וממרגמה ולא 'סתם עזבו' את הכפר. בתום המלחמה התיישבו במקום לוחמי פלמ"ח והקימו את קיבוץ צרעה. מייסדי הקיבוץ עלו ב- 7.12.1948 לשטח הכפר אחר כך הקימו בתים ארעיים מסביב לו ושהו במקום כמה חודשים לפני שירדו למקום הנוכחי של הקיבוץ. באתר "זוכרות" טוענים" כי חברי הקיבוץ לקחו חלק בשמירה מסביב לסֿרעה, כדי למנוע מתושבי הכפר לחזור לבתיהם.[55].

קיבוץ צרעה ממוקם כ-2 ק"מ מהכפר לכיוון דרום-מערב, על אדמות הכפר דיר אבאן. בית המח'תאר, נהרס בשלב מאוחר, ביחס לשאר הכפר, כנראה בשנות השבעים, ובמקומו בנה הקק"ל את המצפה. בינתיים העצים גדלו ומסתירים את הנוף. זה המקום לצפות על האזור בו חי שמשון: "וַתָּחֶל רוּחַ יְהוָה לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה-דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל" (שופטים, י"ג, 25). לפעמו – מפעם לפעם. כמו פעמון. חז"ל טענו ש"פעם" מלשון צעד. בשעה שרוח ה' היתה שורה עליו היה פוסע פסיעה אחת מצרעה ועד אשתאול. מאידך, שואל המדרש, מהי אותה רוח שמפעמת בו? ועונה: "רוח גבורה מאת השם. בדרך כלל, רוח השם המפעמת בנביא היא רוח דיבור ורוח חכמה. אבל במקרה של שמשון, זוהי רוח גבוהה ועצומה". שמשון הוא נביא של כוח. אבל כוחו כמו ייתר מרכיבי אישיותו, הם צינור לעניין האלוהי. אגדה מאוחרת יותר מספרת: "צרעה ואשתעול – שני הרים גדולים, ועקר שמשון וטחנן זה בזה"[56].

במקום גת לדריכת ענבים מהתקופה הביזנטית.

ראו באתר זה: תעשיית היין

נכתב בעניין הנזירות של שמשון: "כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן-הַבֶּטֶן עַד-יוֹם מוֹת" (שופטים, יג': 7). תופעת הנזירות אינה מרבה להיזכר במקרא. דיני הנזירות במקרא מפורטים בספר במדבר פרק ו : "אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיהוָה. ג מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל-מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל.  ד כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ  מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד-זָג לֹא יֹאכֵל". זה המקום לדון מדוע שמשון מתנזר דווקא מיין. בעמק שורק גידלו ענבים מאז ומתמיד. הדבר משתקף בברכת יעקב ליהודה: יא אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם-עֲנָבִים סוּתֹה. יב חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן-שִׁנַּיִם מֵחָלָב" (בראשית מ"ט, 11). הנושא משתקף בשמות ישובים באזור: שריגים, גפן, רוגלית, אדרת, תירוש. וכמובן בשמו של נחל שורק. שׂורק (שהוראתו "אדום) הוא זן מעולה של ענבים: "אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ, כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי […] וַיְּעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שׂרֵֹק וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ וְגַם-יֶקֶב חָצַב בּוֹ, וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים:" (ישעיה ה, א-ב).

זהו אזור שכולו יין ולכן שמשון נזיר מיין. ייתכן שאם היה פועל באזור אחר, היה נאלץ להתנזר ממשהו אחר.

המונח "נזיר" פרושו, כפי שמושו במקרא, הוא אדם אשר עקב נדרו שלו , או של אחר, מגדל את שערו פרע תקופה מסוימת, עד שהוא מגלחו כקרבן לאל. השער הזה ניקרא "נזר אלהים", מעין כתר או פאר קדוש, וגילוחו בסוף התקופה, אינו אלא קרבן בעלי חשיבות גדולה: "וְגִלַּ֣ח הַנָּזִ֗יר פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד אֶת־רֹ֣אשׁ נִזְר֑וֹ וְלָקַ֗ח אֶת־שְׂעַר֙ רֹ֣אשׁ נִזְר֔וֹ וְנָתַן֙ עַל־הָאֵ֔שׁ אֲשֶׁר־תַּ֖חַת זֶ֥בַח הַשְּׁלָמִֽים " (במדבר, ו' , יח).

האמונה הנפוצה בעם היתה, כי כל עוד עונד הנזיר את נזרו, מקנה לו הנזר האלהי כוח על-אנושי; עם גילוח הנזר אובד כוחו המיוחד של הנזיר. אמונה זו היא נימת-היסוד של סיפור שמשון. ברם, באגדות העמים האגאים אנו מוצאים אמונה זו כנפוצה ביותר, דבר המחזק את התיזה שבסיפורו של שמשון, יש הרבה מוטיבים שמקורם יונים ("ואולי שמשון הוא גיבור דנאי):" ונזכיר כאן רק שתי אגדות לדוגמא: — פתרלאוס, בן האל פוסידון, היה בן-אלמוות כל עוד ענד נזר אלהי, ומשגולח, הפך לבן-תמותה רגיל. ניזוס מלך גיזה ליד קורינטוס,  היה בעל יכולת על-אנושית במלחמה כנגד צורריו כל זמן שתלתלי הזוהר שלו היו בראשו. אולם משנגוזו על ידי בתו, והפך לבן-תמותה ועירו נכבשה על ידי צריה שהרגוהו.

שמשון הנזיר תואר במסורת העממית בסיפורים אשר ללא ספק הבליטו את השער הפרוע, נזר-האלהים שבראשו אשר הקנה לו את כוחו העל-אנושי. כל התיאורים של הרקולס מדגישים במקביל ובמיוחד את שערו הפרוע, יהיה זה שערו הטבעי ויהיה זה רעמת-האריה שאת פרוותו הוא לבש בצורה, שראשו היה בתוך ראש האריה והרעמה נראתה כבלוריתו. גם המנהג של גידול נזר שיער למטרה פולחנית קדושה על ידי אנשים מסוימים, אשר עצם נשיאת הנזר ייחדה אותם כגיבורים וקדושים, היה מנהג מקביל בין גויי הים בתקופה ההיא. הם נקראו קוריבנטים, ואת נזר שערם הקריבו באש לאל דיוניסוס בחג הקומיריה. יש לציין כי הומרוס מכנה את האכאים (אשר יחד עם הדנאוס נמנים על עמי הים) "ארוכי שער", שם המעיד כי מנהג זה הינו אופייני לעמים אלה[57].

תחנה מס' 5 – קבר שמשון ומנוח

בראש הכפר הערבי סרעה, שיושב על מקומה של צרעה הקדומה, עד קום המדינה, עומד אתר מקודש. מדרגות מובילות את הקבר, בראש תל צרעה.

שמשון מת בעזה, במרחק של 50 ק"מ מכאן. כתוב בפירוש כיצד מעלים אותו על קברו: " וַיֵּרְדוּ אֶחָיו וְכָל-בֵּית אָבִיהוּ וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ וַיַּעֲלוּ וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל בְּקֶבֶר מָנוֹחַ אָבִיו" (שופטים, ט"ז, 31). המספר הכיר היטב את הגיאוגרפיה של האזור.

המאמינים עולים אליהם לרגל, בכול ערב ראש חודש ואמצע החודש. ברור כי זהו איננו זיהוי נכון, וזאת מכמה סיבות:

ראשית, תל מטבעו גדל עם כל תקופת יישוב חדשה, ולכן לא ייתכן שקבר שמשון נמצא בשכבה העליונה של התל.

שנית, בשל טומאת המתים, בתי קברות יהודיים נבנו מחוץ לעיר, ולא במרכז העיר.

שלישית, שמשון נקבר בין צרעה לאשתאול ולא בראש העיר צרעה.

עד קום המדינה, עמד במקום אתר מקודש שנקרא א-נבי צמאת ("השתקן") , במסורת הערבית. מביו כל האתרים המוסלמיים באזור, אתר זה הוא הוא המתועד ביותר על ידי חוקרים, תיירים ואף ציירים ומזוהה יותר מכול מקום אחר, עם קברו של שמשון. זאב וילנאי הביא מסורת ערבית, שלפיה הקבר הוא של אחיו של שמשון[58]. ההיסטוריוגרפיה היהודית זיהתה את המקום כקברו של שמשון הגיבור, החל משלהי ימי הביניים. יצחק חילו כתב בשנת 1333: "מירושלים הולכים לצרעה, מקומו של שמשון הגיבור והיום קוראים לו תורה [כך]. ושם מראים את קבר שמשון, הוא ציון עתיק". גרשון אליעזר סג"ל כתב בשנת 1624: …" נסעתי להר המודיעים לבני דן ועליו נבנה כרך גדול, ושם קבר יוחנן בן מתיתיהו ובנו יהודה המכבי והרבה קברי חשמונאי. משם באתי לקבר שמשון הגיבור ועליו נבנה בנין יפה ומפואר…משם באתי לעיר אשתאול, ובאתי לנחל שורק"[59]. אם כי לא ברור לגמרי אם אליעזר סג"ל התכוון לקבר שמשון או לקבר דן (שייח' ע'ריב). הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ' (אז"ר), כתב: "על יד הכפר נמצא בית קדוש של המושלמים [כך], הנקדש לשם השייך שמט [- נבי צמאת]. נמצאו כאלה שביקשו לקשר בבניין זה זכרון שמשון הגיבור, ובפרט אחר שאחד התיירים שמע מפלחים איזו אגדות, שלפי הנראה, הן רק נוסחא מקולקלת מהתנ"ך, אבל אחרי החקירה נודע, כי הסיפור הזה בראו הפלחים רק כעשרות שנים אחדות, הודות לנוצרי אחד, יווני מחברון, שהיתה לו אחוזת שדה בקרבת המקום ההוא, והוא העביר על חשבון "השיך שמט [כך], את הסיפורים אשר קרא בכתבי הקודש על דבר שמשון"[60]. לפי גרסה זו 'הומצא' קבר שמשון בצרעה כנראה במהלך המאה התשע עשרה, ביוזמה מקומית של אדם פרטי, והמצאה זו דיברה ללב הציבור.

אגדה ערבית מספרת על אנשי דיר רבאן [כיום מושב מחסיה], שהיו נוצרים ולא האמינו בקדושת השייח', ולקחו עמם את אבן הרכב של בית הבד [שהיה במקום] והורידוה עד נחל שורק. שם הניחוה ואמרו לשוב עם בקר, על מנת לשאתה לכפרם. אך בשובם לא מצאוה, כי האבן חזרה בדרך נס, למקומה הקודם[61].

לאחר מלחמת הקוממיות  חרב המבנה, נעקר העץ ורק המצבה נותרה על כַּנה. מאז התחזקה מאוד התודעה היהודית הקושרת את דמותו של שמשון לאתר, והיא הולכת ומתעצמת. בשנת 1996 הוסיפו אלמונים מצבת קבר צמוד למצבה המקורית המיוחסת לנבי סאמט, והציבו שני שלטים חדשים המציינים את קבר שמשון ואת קבר מנוח אביו. הקברים מעוצבים בצורה טיפוסית לקברי קדושים בגליל, דהיינו קבר אבן מלבני ועליו יציקת בטון קמורה צבועה כחול. דפנות המצבות כוסו בלוחות אבן גיר, והמשטח סביבן כוסה בטון. אלמונים פרצו דרך לגבעת אתר הקבר תוך פגיעה משמעותית בנוף, וריססו כתובות וחצי הכוונה[62]..

מכאן ניתן להמשיך לנסוע ביער, בכלי רכב פרטיים בלבד, או במיניבוס. הכניסה לאוטובוסים אסורה.

אוטובוסים ישובו על עקבותיהם וייסעו למנזר דיר רפאת.

תחנה מס 6 – מצפה שמשון ודלילה

נסיעה ביער צרעה, עד "מצפה שמשון ודלילה". מבט אל נחל שורק.

נחל שורק (בערבית ואדי אַ-צְרַאר) הוא אחד הנחלים הארוכים בישראל. תחילתו בהרי ירושלים דרומית לרמאללה, הוא זורם לאורך 70 ק"מ, בחלקו המרכזי בהרי ירושלים, הוא עובר בתוואי מפותל מאוד עד סמוך לבית שמש, משם ממשיך הנחל דרך השפלה, ונשפך לים התיכון צפונית לקיבוץ פלמחים. כאן חיה דלילה – האשה השלישית בחיי שמשון (הראשונה – בתמנה; השנייה – זונה בעזה; השלישית – דלילה):  "וַיְהִי, אַחֲרֵי-כֵן, וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה, בְּנַחַל שֹׂרֵק; וּשְׁמָהּ, דְּלִילָה"  (שופטים ט"ז 4).

"אמרו חז"ל "ראויה היתה שתקרא דלילה דילדלה את כחו דילדלה את לבו דילדלה את מעשיו דילדלה את כחו דכתיב (שופטים טז) ויסר כחו מעליו דילדלה את לבו דכתיב (שופטים טז) ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו דילדלה את מעשיו "[63]. המפרש אברבנל הציע שהיתה זונה.

מכול מקום, הסיפור ממחיש מאבק איתנים בין גבר לאשה.

"וְיֵלֵךְ הַגִּבּוֹר מִן הַכְּפָר, אֲבוֹי,

וְיֹאהַב בַּת-נֵכָר, אֲבוֹי.

וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה בְּנַחַל שֹׂרֵק

שִׁבְעָה דְּרָכִים מִן הַכְּפָר.

בָּם יֵלֵךְ פּוֹחֵז וְרֵיק.

וְשִׁמְשׁוֹן רַק בְּדֶרֶךְ אֶחָד יִבְחַר:

בּוֹאֲכָה נַחַל שׂוֹרֵק"… (לאה גולדברג). [64]

"וַתֹּאמֶר אֵלָיו פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן וְהָאֹרֵב יֹשֵׁב בֶּחָדֶר וַיְנַתְּקֵם מֵעַל זְרֹעֹתָיו כַּחוּט" (שופטים, ט"ז, 12). שרגא וייל, מטובי המאיירים והציירים, צייר את דלילה  מצפה על החלון, ולידה אורב עורב שחור כפחם…..

שיר רקע מתאים: דלילה של טום ג'ונס.

אפשרות נוספת: האופרה Samson and Delilah של קמיל סן סנס (Charles Camille Saint-Saëns).

סיפור שמשון ודלילה. למרות ערמומיותו של שמשון, אשה שיטתה בו. הרד"ק טוען שחקירותיה של דלילה נמשכו זמן רב, היינו, נדנוד מצטבר. "יז וַיַּגֶּד-לָהּ אֶת-כָּל-לִבּוֹ וַיֹּאמֶר לָהּ מוֹרָה לֹא-עָלָה עַל-רֹאשִׁי כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים אֲנִי מִבֶּטֶן אִמִּי אִם-גֻּלַּחְתִּי וְסָר מִמֶּנִּי כֹחִי וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּכָל-הָאָדָם. יח וַתֵּרֶא דְּלִילָה כִּי-הִגִּיד לָהּ אֶת-כָּל-לִבּוֹ וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְסַרְנֵי פלישתים לֵאמֹר עֲלוּ הַפַּעַם כִּי-הִגִּיד לה (לִי) אֶת-כָּל-לִבּוֹ וְעָלוּ אֵלֶיהָ סַרְנֵי פלישתים וַיַּעֲלוּ הַכֶּסֶף בְּיָדָם. יט וַתְּיַשְּׁנֵהוּ עַל-בִּרְכֶּיהָ וַתִּקְרָא לָאִישׁ וַתְּגַלַּח אֶת-שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשׁוֹ וַתָּחֶל לְעַנּוֹתוֹ וַיָּסַר כֹּחוֹ מֵעָלָיו.

"לענותו" רמז ליחסי מין. רמז לאונו המיני הרב של שמשון.  דלילה זיהתה שגם כוחו המיני אינו כתמול שלשום.

מדוע היא בגדה בו? בשום מקום לא כתוב שהיתה פלישתית. השם דווקא כנעני. לחלל שבידע נכנסים המשוררים, כמו אהרון אשמן, שכתב שיר ארוטי, בו הציע שמדובר בקנאה, שהרי שמשון היה ידוע גם בכוח הגברא שלו והיא חששה מנאפופיו:

"הה, נעצוצי כול חוח בי, כל דרדר בשורק!

רוש פתנים בי בכול גיד ועורק

הן עומדות כבר ומצפות לו,

עדויות, מבושמות, משקרות עיניים

מדן ועד באר שבע ועד נחל מצרים,

על פי באר בשער –

נשבעתי:

מעין אהבין זה בעדן אחתמנו,

ולו אף אני לא אשתה עוד ממנו

התער!

תחנה מס' 7 –  מבט על תל בטש – תמנה המקראית

כעבור כקילומטר נגיע להתפצלות נוספת. הנסיעה ישר לפי השילוט מובילה למושב תרום (דרך לרכבי 4X4), אבל אנחנו נפנה שמאלה לכיוון 'דרך הפסלים' נמשיך. עד תצפית יפה מערבה. אל תל בַּטָּשׁ (במקור תַל אל-בַּטַאשִׁי), המזוהה כתִּמְנָתָה (גם תִּמְנָה)[65].

תמנה היתה עיר פלישתית, על גדות נחל שורק, כ-5 ק"מ ממערב לתל צרעה: "וּפלישתים פָּשְׁטוּ, בְּעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וְהַנֶּגֶב לִיהוּדָה, וַיִּלְכְּדוּ אֶת-בֵּית-שֶׁמֶשׁ וְאֶת-אַיָּלוֹן וְאֶת-הַגְּדֵרוֹת וְאֶת-שׂוֹכוֹ וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת-תִּמְנָה וּבְנוֹתֶיהָ, וְאֶת-גִּמְזוֹ וְאֶת-בְּנֹתֶיהָ; וַיֵּשְׁבוּ, שָׁם" (דברי הימים ב', כ"ח, 18). שמשון רואה שם אישה שמוצאת חן בעיניו ומבקש מהוריו לשאתה לאשה: "ויֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן תִּמְנָתָה וַיַּרְא אִשָּׁה בְּתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פלישתים. ב וַיַּעַל וַיַּגֵּד לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ וַיֹּאמֶר אִשָּׁה רָאִיתִי בְתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פלישתים וְעַתָּה קְחוּ-אוֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה" (שופטים, י"ד 1). הוריו אינם מרוצים שבחר אישה שלא מבני עמם: "ויֹּאמֶר לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ הַאֵין בִּבְנוֹת אַחֶיךָ וּבְכָל-עַמִּי אִשָּׁה כִּי-אַתָּה הוֹלֵךְ לָקַחַת אִשָּׁה מִפלישתים הָעֲרֵלִים". שמשון עונה להם בגסות: "וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל-אָבִיו אוֹתָהּ קַח-לִי כִּי-הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי".

(כדאי לשים לב למילים "ראיתי", בעיני", שאולי רומזות לסופו של שמשון).

הסיפור שופך אור על מנהגי הנישואין באותם ימים: ההורים הם שמנהלים את המשא ומתן טרם האירוסים ולאחר מכן עורך החתן משתה לידידיו בבית חותנו המיועד (האם עבר שמשון על איסורי הנזיר כשהשתתף במשתה?).

התנ"ך מפרגן לשמשון ומציג את הסיפור כתירוץ לפגוע בפלישתים: "וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵיְהוָה הִיא כִּי-תֹאֲנָה הוּא-מְבַקֵּשׁ מִפלישתים". בדרך שמשון פוגש בארי. מדוע הוריו שליוו אותו אינם מוזכרים? המלבי"ם[66] פרש שעברו דרך כרם והוא נאלץ להקיפו מסביב. עובדה היא שכתוב אחר כך: "וייסר לראות את מפלת האריה", היינו, סר מהדרך הראשית. שמשון מנסה לחזור אל אשתו התמנית ונוכח שאביה נתן אותה לחברו. הוא כועס וזועם ומחליט לנקום בפלישתים: הוא תופס 300 שועלים, קושר לזנבותיהם לפידים, משחרר אותם ומבעיר אש כשדות הפלישתים. " כִּי צוֹדֵד שׁוּעָלִים בַּחֻרְשָׁה, זַנְבוֹתֵיהֶם נָשְׂאוּ הַשַּׁלְהֶבֶת, וְנִשְׂרַף גַּם בֵּית הָאִשָּׁה, כִּי רָמַתְהוּ עֲגָלָה עוֹגֶבֶת". (לאה גולדברג). שמשון מוצג כערמומי כשועל. השועל סמל לערמה במשלי אזופוס. בסרט "פינוקיו" של וולט דיסני, נקרא השועל בשם "שמשון".

בדרכו "צוֹלַחַת עליו רוח ה'" והוא משסע אריה שפוגש בדרך, בקלות יחסית – "כְּשַׁסַּע הַגְּדִי". כקילומטר מצפון –מערב לנו, בשוליו המערביים של רכס הר תנופה, נראים בתיו של המושב כפר אוריה, היושב על שרידי 'חירבת כפרוריה', שמו הערבי של האתר, שמשמעו 'חורבת כפיר האריות'. כאן, על פי מסורת מקומית, שיסע שמשון את האריה, עת עשה את דרכו עם הוריו לתמנה , שבפאתיו המערביים של עמק שורק. לפי אותה מסורת, אם כן, 'כרמי תמנתה', כלומר מטעי הגפנים של תמנה, השתרעו מזרחה מן היישוב, עד לכאן.

[כפר אוריה נוסד לראשונה בשנת 1912 סביב מבנה ח'אן ערבי שנותר עד היום. בלב היישוב על קרקע שנקנתה מיהודי ביאליסטוק. היישוב חרב במאורעות תרפ"ט ( 1929 ), הוקם מחדש בשנת 1944 ונהרס שוב במלחמת הקוממיות][67].

ליד כפר אוריה נמצאת "חרבת אל אסד". אחד מאירועי הגבורה המרשימים הוא כיצד שמשון מכניס את ידו לנחיל הדבורים: "וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה וּדְבָשׁ. וַיִּרְדֵּהוּ אֶל-כַּפָּיו וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְאָכֹל" (שופטים, י"ד 8). :" ימתק הדבש במפולת כפירים ולב חלש בגוף גיבורים. הגידו בנות לקרוב, לרחוק: אכן מעז יצא מתוק".(לאה גולדברג"). סיפור האריה מתאים לאישיותו. הוא חזק כמו ארי ואוהב את המתיקות שבחיים. "האשה מתוקה מדבש והייצר עז כארי". בגימטרייה: אריה = 216. כך גם גבורה. דבש = 306, כך גם אשה.

תמנה מוזכרת במקרא גם בפרשת תמר אשת ער. "יוַיֻּגַּד לְתָמָר, לֵאמֹר: הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה, לָגֹז צֹאנוֹ" (בראשית ל"ח 13). תמר – אשה ששיכלה שני בעלים, נחשבה לאשה קטלנית ולא היו מסכימים להינשא לה, עד שבא הרמב"ם וביטל את התקנה הזאת.

כתוב שיהודה "עולה התמנתה" ושמשון "יורד תמנתה".

ההסבר הגיאוגרפי: שמשון ירד מהשפלה ויהודה עלה מעמק שורק.

ההסבר הארכיאולוגי: אולי היו שני ישובים בשם תמנה.

הסבר מוסרי: שמשון הולך להתעסק עם פלשתית – יורד. יהודה הולך אמנם לשכב עם זונה, אך הוא בכול זאת עולה, כי מהזיווג נולד פרץ מאבי אבותיו של דוד.

• שמשון עולה ויורד. איש של עליות וירידות. הוא חזק וחלש.

קורותיה של תמנה הפלשתית אינם ידועים כמעט. על פי שרידים מן המאה השמינית לפסה"נ, שנמצאו בחפירות הארכאולוגיות באתר, נראה שכאן הייתה אחת מערי ממלכת יהודה, וייתכן שבמהלך תקופה זו נהדפו הפלשתים דרומה. החפירות לא העלו ממצאים המאוחרים לתקופת הבית הראשון.

תחנה מס' 8: מרג' אל- ערוס,

דרך הנוף מסתיימת סמוך לקיבוץ צרעה, בעמק שורק (כביש 3835 ). כאן נפנה שמאלה ונמשיך בנסיעה עד שנבחין במישור קטן בגדה הצפונית של נחל שורק, בין בית שמש לבין קיבוץ צרעה (נ.צ 149.130) "וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה בְּנַחַל שׂרֵֹק וּשְׁמָהּ דְּלִילָה" (שופטים טז, ד). את זכרה של אהובת שמשון מנחל שורק, שימרה מסורת מוסלמית קדומה בשמו של המישור הקטן המצוי בגדה הצפונית של עמק שורק: מרג' אל- ערוס, שפירושו מישור הכלה. סמוך לו היה גל אבנים שכונה בפי הערבים ה'רוּג'וּם' (נ.צ 1493.1297 ). על שאירע כאן מספרת האגדה:

"כשהביא שמשון את אשתו אל כפר מולדתו צרעה, יצאו כל בני משפחתו בתופים ומחולות לקבל את פני החתן והכלה, ולכבודם נערכו משחקים במישור זה. בשעת השעשועים התאספו בני יהודה מן העבר השני של המישור וחירפו את הצרעתים ואת בני משפחת שמשון על שלקחו אשה פלישתית. שמשון ומרעיו רגמו באבנים את בני יהודה ואחדים מן המחרפים נקברו תחת גבעת המרגמה, הקיימת עד היום הזה"[68]. נצפה מכאן אל מדרון הר שמשון ואל שלוחת הרטוב היורדים אל נחל שורק, כ 5- קילומטר מצפון מזרח לנו. מחצבות הרטוב נראות באופק ומעליהן נבחין בפתחה של מערה גדולה יחסית לאזורנו. זוהי מערת שמשון[69].

לאחר ששרף את שדות הקמה של הפלישתים, כנקמה על שרפת אשתו ומשפחתה, ברח שמשון והתחבא בסעיף סלע עֵיטם[70]. לגבי זיהויו של אתר זה ישנן מסורות שונות. על אחת מהן סיפר ג'יימס אדוארד הנאואר (J. E. Hanauer)[71], שסייר באזור בשנת 1907  כותב בזכרונותיו: "בצוק המתנשא מעל למסילת הברזל בצד הצפוני של ואדי איסמעין [נחל שורק] הפרוע, ממזרח לעָרְתוּף [מושב נחם בימינו], יש מערה גדולה שעדיין ניכרים בה סימנים ברורים כי שימשה בעבר למגוריהם של נזירים. בשנים האחרונות היא נקראת 'מערת שמשון', על סמך ההשערה כי במקום זה חסה הגיבור בן שבט דן, אחרי מופת השועלים והטבח שנגרם לאחריו. במרחק מה מזרחה יש כמה מערות קטנות יותר הידועות בשם 'עלאלי אל בנאת' או 'חדריהן העליונים של העלמות'. הפלאחים בכפר עקור [היה בסמוך לרמת רזיאל בימינו] הסמוך אומרים כי בימיהם של הבלתי מאמינים [הנוצרים], מלאו המערות האלה, הנמצאות בגובה רב מכדי שניתן יהיה להגיע אליהן ללא עזרת חבלים וסולמות, בנערות יפהפיות, שנדרו כי לא תינשאנה, ופרשו לכאן כדי להתרחק מן הפיתוי. את צורכי קיומן נהגו לשלשל אליהן מדי יום ביומו באמצעות חבלים מראש הצוק, ודומה כי בידודן היה מוחלט. אולם כעבור כמה שנים נראו ילדים קטנים מתרוצצים ממערה למערה, ונתגלה כי הנערות שלשלו חבל אל העמק והעלו בו צייד יפה תואר, שהבחינו בו ממשכנן בצוק הסלע. מספרים כי על שום צביעותן, הן הורעבו למוות[72].

תחנה מס' 9 – מנזר דיר ראפאת

המקום הוקם בשנת 1927 על ידי קבוצת נזירות איטלקיות בהנהגתם של האב פארינה והאם ברתילה ממסדר 'דורותיאה הקדושה'. הנזירות במקום מקדישות את עצמן לטיפול בילדות נזקקות החוסות בפנימייה במנזר. הכנסייה מוקדשת ל'רג'ינה פלסטינה',  כלומר למלכת הארץ, היא מריה אמו של ישו. בין השנים 1972-1973 נכתבה על קירות הכנסייה ברכת המלאך גבריאל" 'שלום לך מרים' ((אווה מריה  – Ave Maria )) ב-343 שפות שונות בתוך סרטים המוחזקים בידי מלאכים. מספרים שבעת בניית המנזר שלח הפטריארך מירושלים, בקשה לבישופים ברחבי העולם לשלוח אליו את הברכה בשפתם. לקריאתו נענו כ-400.מהם, אך הצייר מת  כשהגיע לברכה ה-343. בראש המבנה ניצב פסל 'ברכת מרים' שגובהו כ 2.5- מטר. המנזר נבנה על גבי שרידי כנסייה ביזאנטית, ובחצרו ניתן לראות פריטים עתיקים הכוללים כותרות ועמודים מאותה כנסייה.

מדרום לחצר המנזר נמצא יקב ערטול מוני, וכדי להגיע אליו נצא מן השער הדרומי של החצר. מוצאה של משפחת ערטול ממְרָר שבגליל, ובשנת 2000 היא ייסדה את היקב, הפועל במערות שנחפרו על ידי הנזירים בתקופת מלחמת העולם הראשונה למטרת מקלט.

בשנת 2009, ביקש הפטריארך בירושלים מהנזירות בבית ג'מאל לשלוח קבוצה קטנה של נזירות לדיר ראפאת כדי להמשיך ולקיים את אירוח הצליינים במקום זה. היום חיות במנזר כ-15 נזירות מלאומים שונים.

במדרונות הצפוניים של מנזר דיר רפאת ניתן לראות שרידי מבנים, מערות ובורות מים, השייכים לחורבת כפר שורק, שעל פי חוקרים מסוימים הוא מקום הולדתה של דלילה.

מבט דרומה על נחל שורק.

שמשון, שרצה לחיות עם פלישתים ופלשתיות, סופו שגם מת עמם. ובכול זאת, מותו של שמשון מוצג כמוות הרואי: וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם-פלישתים וַיֵּט בְּכֹחַ וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל-הַסְּרָנִים וְעַל-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר-בּוֹ וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו (שופטים, ט"ז 30). ואכן, אותו שמשון שקודם לכן נשא שיר תהילה רברבני לעצמו: "בלחי החמור, חמור חמורותיים" ובכך גילה היבריס. לימים, יאמר על כך הנביא ירמיהו: " כּה אָמַר ה' אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתו וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּור בִּגְבוּרָתו אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרו: (כג) כִּי אִם בְּזאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדעַ אותִי כִּי אֲנִי ה' עשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה' " (ירמיהו, ט, 22). כעת שמשון לא בוטח עוד בשערו ששב וצימח ולא בזרועותיו החסונות. לראשונה הוא מבקש בענווה, עזרה מאלוהיו: וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל-יְהוָה וַיֹּאמַר  אֲדֹנָי יְהוִה זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם-אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפלישתים.  (שופטים, ט"ז, 28). שם מתגלה שמשון אחר. לא בריון אלים, לא לוכד שועלים ערמומי, לא חד חידות משעשע ולא חביב הנשים, אלא נזיר בודד משבט דן ובלבו רוח אלוהים.

כאן נסיים את הסיור. יחד עם זאת, נציע כאן כמה אפשרויות, להמשך, למי שיש זמן , כוח וחשק.

• גן גולן, גן הפסלים שבבית שמש ובו פסלים של סצנות תנ"כיות. גולן נפל ב-1992, במסגרת שירותו הצבאי. אביו, פסל חובב תנ”ך, החליט להנציח את בנו בגן מיוחד. אשתו של פלאי היא אומנית המפסלת בברזל. למרות שאינה אמו של גולן, היא נוטלת חלק שווה בבניית הגן ובתחזוקתו. את תרומתה האומנותית ניתן לראות בפסלי הברזל, כמו סוסי מצרים הטובעים בים.
• סלע החורבן : נחזור לכביש 38 ונפנה שמאלה (צפונה). כעבור כקילומטר נפנה ימינה (מזרחה) בכביש העולה לבית העלמין 'ארצות החיים'. נעבור בשער ונמשיך עד מתקן הברזים בכניסה לבית העלמין. נחנה ונטפס במדרגות מימין לברזים אל ראש גבעה של עצי אורן. נמשיך בהליכה בין העצים לכיוון מזרח עד שנבחין שנבחין בסלע גדול ובולט, 'סלע החורבן'. גובהו של הסלע הזקוף 2.20 מטר, רוחבו 1.80 מטר ועוביו מטר אחד.

נראה שמראהו המיוחד של הסלע גירה את דימיונו של זאב וילנאי, שהוסיף לו נופך מיתולוגי. "בימים ההם חי בצרעה איש גיבור חייל, מזרע שמשון הגיבור. לשמע הצרה אשר באה על ירושלים נתחמץ לבו בקרבו, וכדברי הפקודה קם ועקר צוק סלע, העמיסו על שכמו ושם פעמיו אל עיר הקודש, להצילה מידי זר. עודו מהלך במעלה הגבעה והנה תמרות עשן מתאבכות ועולות לעיניו מבין ההרים. וידע כי העיר הובקעה וההיכל עולה באש. מרוב יגון התפלץ לבו ויקרוס תחת נטל משאו וימות […] והסלע שבמרומי הגבעה היא האבן שנשא […]"[73]. דמותו של הגיבור המיתולוגי מזכירה את שמשון הגיבור הנושא את שערי עזה. החָורבן אותו ראה האיש ממרחק מרמז אולי על גורלו האישי שלו[74].

• מוזיאון עקרון הפלשתית אשר בקיבוץ רבדים ובו ממצאים במוזיאון ממצאים ארכיאולוגיים המתארים את תקופת הפלישתים זה. התצוגות מתארות את ההיסטוריה הפלשתית, בחצר נמצאים סרקופגים, כלי בית ומחלבה[75].
• למוזיאון אשדוד, על-שם קורין ממן. מוקדש לאמנות פלסטית וארכיאולוגיה. מטרתו לקרב את הקהל הרחב ומערכת החינוך לתהליך ההתפתחות התרבותי בארץ, ולהכשירם כקבל שוחר אמנות לעתיד. הכוונה היא להפוך את המוזיאון למרכז עולמי לתרבות הפלשתית[76].

הערות

[1] המונח "גויי הים" בתנ"ך עניינו תושבי האיים שבין חופי כנען וסוריה לחופי אירופה הדרומית, דהיינו איי הים היווני וכרתים. גם כתובות מצריות מזכירות את "גויי הים", שפלשו מאיים אלה וכנראה גם מהיבשת האירופית לחופי כנען ומצרים. בתקופה שבין 1286 לפנה"ס כאשר רעמסס השני לחם בקדש נגד צבא חתי שכלל בני-ברית מעמי הים, ועד 1170 לפנה"ס כאשר רעמסס השלישי לחם בפלישת עמי הים בכנען ולוב, חזרו ונשנו נסיונות עמים אלה לכבוש את רצועת החוף ולהתיישב בה. הכתובות המצריות מונות בשמם עמים אלה, שזוהו עם עמים תושבי איי הים והחופים האגיאיים; ביניהם הסכל, שנאחזו סופית בדאר, והפלשתים שנאחזו סופית באשדוד, אשקלון ועזה (ע. מרגלית,  ההקבלה בין סיפורי שמשון לסיפורי גויי הים האגאי", בית מקרא, החברה לחקר המקרא בישראל, גליון כ"ז (ג), אדר תשכ"ו

[2] . בנימין מזר, "השופטים", בתוך ההיסטוריה של עם ישראל, הוצאת עם עובד, תשכ"ז, עמ' 90

[3] אב ז'בוטינסקי, שמשון; תרגום: י' אורן, תל אביב: ספרית מעריב, 1976.

[4] אריאנה מלמד, "מעז יצא מתוק", אתר האינטרנט של YNET

[5] זאב גלילי, צוואת ז'בוטינסקי ב"שמשון": "ברזל, מלך וצחוק", באתר "היגיון בשיגעון", 7 בספטמבר 2007. ראו גם: זאב בן-יוסף, " "שמשון" של ז'בוטינסקי – חידוש מרענן", באתר "הכל פוליטיקה", 3 באוקטובר 2007.

[6] דרך דמותו של שמשון ושאר הדמויות והאירועים המופיעים בספר, ניתן ללמוד על חזון הציונות כפי שהצטייר בעיני ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי מדגיש במהלך הספר מוטיבים דרכם הוא מנסה להעביר את מסריו לקוראי הספר, בהם תפיסתו את דמות המנהיג האידיאלי, חינוך הנוער, תרבות ארצישראלית, צבא עברי ועוד. כמו כן שמשון מסביר שעדיף שכל שבט או אדם יחיו בנחלתם לחוד וכך ישמר השלום ביניהם, בדומה לתפיסתו הליברלית של ז'בוטינסקי.

[7] שופטים יז

[8] סיפור פסל מיכה הוא הסיפור הראשון בחלק השלישי של ספר שופטים, המתאר את התגלגלותו של מקדש ביתי שבנה איש מהר אפרים בשם מיכה (או מיכיהו). הסיפור מובא בפרקים י"ז – י"ח בספר שופטים, ומטרתו המוצהרת להדגים את האנרכיה ששררה בישראל לפני תקופת המלוכה.

יסודו של מקדש מיכה בגנבה – מיכה גנב מאמו אלף ומאה שקלי כסף. לאחר שהוא שמע כי היא קיללה את הגנב, הוא השיב לה את הכסף והיא בירכה אותו, והקדישה לה' מאתיים שקלים מתוך הכסף ליצירת פסל ומסכה. בית מיכה נעשה לבית אלוהים חשוב. מיכה הוסיף לו אביזרים פולחניים – אפוד ותרפים ואף מינה את אחד מבניו לכוהן. כאשר פגש מיכה נער לוי שעבר בביתו הוא הציע לו לעבוד אצלו ככוהן, בתמורה לשכר נדיב, והנער נענה להצעתו. מיכה היה מרוצה בטענה שה' ייטיב לו הפעם כי הוא לקח נער לוי לכוהן. מתואר שמצב זה התאפשר מפני ש"בימים האלה אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה"

[9] בית העלמין גוש 7, חלקה 4

[10] זאב וילנאי, מדריך ארץ ישראל – השפלה, הוצאת תור, 1950 עמ' 227, 237.

צבי אילן, 78 טיולים ברחבי ישראל, תל אביב: הוצאת עם עובד – תרבות וחינוך, 1977, עמ' 215.

[11] אבי ששון, "בין צרעה ובין אשתאול, ביקור במגרש הביתי של שמשון הגיבור", יד בן צבי, 2008,

[12] יוסף ברסלבי, מזבח מנוח מתחת לצרעה מולדת שמשון" בתוך "מידע הארץ למקרא" עמודים 21-22 מצוטט על ידי".

[13] זאב חנוךארליך (ז'אבו), מזבח מנוח – מקור ראשון

 [14] שָארל סימון קְלֶרְמוֹן-גָנוֹ (בצרפתית: (Charles Simon Clermont-Ganneau‏; 1846 – 1923) היה דיפלומט, מזרחן וארכאולוג צרפתי. מהבולטים בחוקרי ארץ ישראל במאה ה-19.

[15] אבי ששון, " מקאם אבו־מיזאר בתל בית שמש – קווים לאופיו של אתר מקודש" , בתוך: יואל אליצור (עורך), במעבה ההר- כתב עת חצי־שנתי לארכיאולוגיה והיסטוריה של אזור ההר ולחקר חללים תת-קרקעיים, אריאל, עמ' 227-251

[16] יהודה אליצור ויהודה קיל, אטלס דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים 1993

[17] אבי ששון, "אנבי צאמת וקברי שמשון ומנוח- תהליכים בעיצוב מרחב מקודש בתל צרעה",  אריאל תשס"ט, עמ' 313

[18] סיפור פסל מיכה מתאר את התגלגלותו של מקדש ביתי שבנה איש מהר אפרים בשם מיכה (או מיכיהו). הסיפור מובא בפרקים י"ז – י"ח בספר שופטים. יסודו של מקדש מיכה בגנבה – מיכה גנב מאמו אלף ומאה שקלי כסף. לאחר שהוא שמע כי היא קיללה את הגנב, הוא השיב לה את הכסף והיא בירכה אותו, והקדישה לה' מאתיים שקלים מתוך הכסף ליצירת פסל ומסכה. בית מיכה נעשה לבית אלוהים חשוב. מיכה הוסיף לו אביזרים פולחניים – אפוד ותרפים ואף מינה את אחד מבניו לכוהן. כאשר פגש מיכה נער לוי שעבר בביתו הוא הציע לו לעבוד אצלו ככוהן, בתמורה לשכר נדיב, והנער נענה להצעתו. מיכה היה מרוצה בטענה שה' ייטיב לו הפעם כי הוא לקח נער לוי לכוהן. מתואר שמצב זה התאפשר מפני ש"בימים האלה אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה" (פסל מיכה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"; אליעזר היון, ‏פסל מיכה – שופטים יז, באתר "דעת").

[19] זקוביץ, יאיר ושנאן, אביגדור, לא כך כתוב בתנ"ך. תל אביב: ידיעות ספרים, 2004. עמ' 112–122.

[20] זכריה קלאי, נחלות שבטי ישראל, מוסד ביאליק ירושלים, 1967

[21] עקרון הפלשתית נמצאת מערבה מכאן, במורדות נחל שורק, ומזוהה בימינו עם תל מקנה ליד קיבוץ רבדים.).

[22] משה גלעד, " מי חשוב יותר, כביש 38 או המלך חזקיהו?", אתר האינטרנט של הארץ, 16-12-2018

[23] חותמות לַמֶּלֶךְ הוא כינוי שניתן לידיות קנקני אגירה שבהן הוטבעה הכתובת "למלך" בכתב עברי עתיק (למלכ) בעזרת חותמות. ההטבעה נמצאה על מספר גדול של קנקני אגירה (כ-2,000 קנקנים) שנמצאו באזור יהודה, ובמיוחד סביב ירושלים, והמתוארכים לדעת רוב החוקרים לתקופת מלכותו של חזקיהו מלך יהודה שמלך במאה ה-8 ותחילת המאה ה-7 לפנה"ס. סבורים כי הכדים הללו הכילו שמן או יין אשר הובאו כמיסים לאוצר המלך והם נשלחו למקומות שונים לצורכי הצבא או לשימוש המינהל שהיה באותם הערים (מקור: זאב וילנאי, אריאל אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, עם עובד – תרבות וחינוך – תל אביב, 1978, הדפסה שלישית, עמוד 4,071). ראו בהרחבה:  יוחנן אהרוני, הארכאולוגיה של ארץ ישראל, תל אביב תשל"ח

[24] כל הנראה חלה גם הגירה המונית של תושבי ממלכה זו לממלכת יהודה השכנה שכן, לדעתו של פרופסור ישראל פינקלשטיין, מראים ממצאים ארכאולוגיים שבתקופה שלאחר חורבן ממלכת ישראל הצפונית גדלה אוכלוסיית העיר ירושלים פי חמישה, מה שיכול להיות מוסבר בהגירה המונית של שרידי הממלכה לעיר. להערכת פינקלשטיין, הייתה ממלכת ישראל ממלכה בת כ-300,000 תושבים בשיאה, כך שבחישוב של סך הגולים שמתארות הכתובות האשוריות עולה כי רוב האוכלוסייה המקומית נשארה במקומה. מקובל גם שלא היה לאשורים אינטרס שיתר האוכלוסייה מממלכה זו תוגלה שכן רובם היו חקלאים שהאשורים היו זקוקים לכך שימשיכו לעבד את אדמתם ולהפיק את תוצריהם כדי שהרווח הכלכלי מהאזור הכבוש הזה יישמר (ישראל פינקלשטיין, הרצאה שמינית מתוך סדרת הרצאות בנושא "ישראל הקדום" באוניברסיטת תל אביב. לקוח מדף היוטיוב הרשמי של האוניברסיטה.).

[25] פרופ' שלמה בונימוביץ, צבי לדרמן, "בית-שמש בגבול פלשת" – תקציר מאמר באתר רשות העתיקות

[26] משה גלעד, " מי חשוב יותר, כביש 38 או המלך חזקיהו?", אתר האינטרנט של הארץ, 16-12-2018

[27] S.  Bunimovitz_and Z. Lederman , Red Hot: The Smithy at Tel Beth Shemesh, Near Eastern Archaeology 72:3 (2009), pp. 129-142

[28] למלך אדוני: מכתבי אל-עמראנה, כמד, תענך, ומכתבים נוספים מהמאה הארבע-עשרה לפסה"נ (ספריית האנציקלופדיה המקראית, כ), תרגמה: ציפורה כוכבי-רייני, מוסד ביאליק, ירושלים; והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2009, נדב נאמן, "תעודות עמארנה בין מחקר היסטורי למחקר ארכאולוגי" – במלאת 120 שנה לגילוי ארכיון עמארנה, זמנים, חוברת 101, חורף 2008, עמ' 4–6 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)

יצחק מייטליס, לחפור את התנ"ך: על מקרא וארכאולוגיה, הוצאת ראובן מס, עמ' 167–172,

[29] "מגזר לארץ שמשון", אפלטון- הבלוג של אורי קציר.

[30] י' בן עמי, הערצת קדושים בקרב יהודי מרוקו, ירושלים, תשמ"ד; ר' גטנן, "כיצד נוצר קבר יהודי קדוש: מקרה קבר רחל, אשת רבי עקיבא", בתוך: ר' גונן (עורכת): אל קברי צדיקים, ירושלים, תשנ"ח, עמ' 75-86.

[31] א' ששון, "תמורות ותהליכים בהתפתחות תופעת אתרי הקודש בארץ ישראל, למן שלהי ימי הביניים ועד המאה העשרים", בתוך: ד' סיוון וח' קותיאל (עורכים), Mare Nostrum, – היבטים פיסיים, אנושיים ותרבותיים בים התיכון, חיפה, תשנ"ט,  138-144.

[32] אבי ששון, "אנבי צאמת וקברי שמשון ומנוח – תהליכים בעיצוב מרחב מקודש בתל מרעה, בתוך: יעקב אשל (עורך), מחקרי יוהדה ושומרון, תשס"ט – 2009, עמ' 213

[33] כך למשל, זאב וילנאי,  אגדות ארץ ישראל, ב2,  תשמ"א, עמ' 7-10

[34] ו' גרן, תיאור גאוגרפי היסטורי וארכאולוגי של ארץ ישראל, ג, ירושלים תשמ"ג , מהדורת ח' .( בן עמרם], עמ'  22והוא

[35]  ו' גרן, תיאור ארץ ישראל, יהודה, 2, תשמ"ב , ירושלים, עמ' 264-265

[36]  א' ביר,  ארץ ישראל – הלוך ונסוע בארץ האבות, ירושלם, תש"ל-תשל"א, א' 79-80, ב, עמ' 324-325.

[37] אבי ששון, "בין צרעה ובין אשתאול, ביקור במגרש הביתי של שמשון הגיבור" , יד בן צבי, 2008,

[38] י' בן עמי, הערצת קדושים בקרב יהודי מרוקו, ירושלים, תשמ"ד; ר' גטנן, "כיצד נוצר קבר יהודי קדוש: מקרה קבר רחל, אשת רבי עקיבא", בתוך: ר' גונן (עורכת): אל קברי צדיקים, ירושלים, תשנ"ח, עמ' 75-86.

[39] א' כרנא (עורך), הספרים החיצוניים, ירושלים, ,1978 עמ' ש"ז

[40] י' דן (מהדיר), ספר הישר, ירושלים, תשמ"ו, עמ' 342.

[41] אבי ששון, "קבר דן" בשפלת יהודה – תהליכים בהתפתחות הגיאוגרפית-היסטורית של האתר", המחלקה ללימודי ארץ ישראל אוניברסיטת בר אילן, (להלן" אבי ששון, קבר דן"). עמ' 208

א' הפרחי, כפתור ופרח (מהדורת לונץ), ירושלים, תרנ"ט, עמ' תתכ"ד).

[43] צ' אילן, קברי צדיקים בארץ ישראל, ירושלים, תשנ"ז, עמ' 183

[44]י"ד,  אייזנשטיין, אוצר מסעות, תל אביב, תשכ"ט, עמ' 345

[45] אבי ששון, קבר דן, שם.

[46] אבי ששון, קבר דן, עמ' 211.

[47] י'  כהן, "מקום קדוש נולד", כל העיר, י"ג באלול תשנ"ח, (26-8-88), עמ' 45.

[48] אבי ששון, קבר דן, עמ' 215.

[49] אמפיקטיונה הייתה בעת העתיקה התאגדות דתית של מספר קהילות – שבטים או ערים, מסביב לפולחן של אל משותף או אתר קדוש. לרוב, מטרתה המקורית של ההתאגדות הייתה קיום הפולחן של האל או האתר שבמרכז הברית. בדרך כלל, בברית כזו היו 12 חברות, כאשר באחריות כל אחת מהחברות היה לתחזק את המקדש או האתר במשך חודש בשנה. אמפיקטיונות רבות היוו בהמשך בסיס לבריתות צבאיות ולהתפתחות של יחידות מדיניות קטנות. מקור השם הוא ביוון העתיקה. (משה עמית, תולדות יוון הקלאסית, הוצאת מאגנס.)

[50] ז' קלאי, גבולותיה הצפוניים של יהודה, ירושלים תש"ך, עמ' 27-28

[51] ראו באתר זה: סיור בעקבות דבורה, ברק וסיסרא

[52] ראו באתר זה: סיור לטנטורה

[53] מזכיר מאד: וַיִּצְמָא, מְאֹד, וַיִּקְרָא אֶל-יְהוָה וַיֹּאמַר, אַתָּה נָתַתָּ בְיַד-עַבְדְּךָ אֶת-הַתְּשׁוּעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת; וְעַתָּה אָמוּת בַּצָּמָא, וְנָפַלְתִּי בְּיַד הָעֲרֵלִים.  יט וַיִּבְקַע אֱלֹהִים אֶת-הַמַּכְתֵּשׁ אֲשֶׁר-בַּלֶּחִי, וַיֵּצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וַיֵּשְׁתְּ, וַתָּשָׁב רוּחוֹ, וַיֶּחִי (שופטים, ט"ו, 18).

[54] מבצע דני הוא אחד המבצעים במלחמת העצמאות שנערך בתום ההפוגה הראשונה, החל מ-10 ביולי עד ל-18 ביולי 1948. נקרא בתחילה מבצע לרל"ר – ראשי תיבות של היעדים לכיבוש במבצע – לוד, רמלה, לטרון ורמאללה.

המבצע, שהיה חלק מקרבות עשרת הימים, נקרא על שם דני מס, מפקד מחלקת הל"ה.

[55] יגאל לוסין, עמוד האש- פרקים בתולדות הציונות, הוצאת שקמונה،1982. נגה קדמן, בצדי הדרך ובשולי התודעה, 2008- Salman Abu Sitta، The Palestinian Nakba 1948، 2000

[56] בראשית רבה, צ"ג, ו.

[57] ע' מרגלית, " ההקבלה בין סיפורי שמשון לסיפורי גויי הים האגאי",  בית מקרא, החברה לחקר המקרא בישראל, אדר תשכ"ו , גיליון כ"ז (ג).

[58] ז' וילנאי, הר טוב וסביבותיה, חוברת קט"ו-קט"ז, תל אביב, תרפ"ח

[59] י"ד  אייזנשטיין, אוצר מסעות, תל אביב, , תשכ"ט, עמ' 180.

[60] א"ז רבינוביץ' (אז"ר), "ארץ שמשון ודוד", לוח ארץ ישראל, ט"ז, תרע"א, עמ' 72-77

[61] ב"צ מיכאלי, ישובים שניטשו, תל אביב, 1980, עמ' 203.

[62] אבי ששון, "בין צרעה ובין אשתאול, ביקור במגרש הביתי של שמשון הגיבור" , יד בן צבי, 2008,

[63] משנה, סדר נשים, מסכת סוטה

[64] לאה גולדברג, ברק בבקר- שירים, תש"ז, עמ 119

[65] ראו בהרחבה: עמיחי מזר, תל בטש, האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, כרך 1 עמודים 151-144

[66] רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר (המַלְבִּי"ם, גם המגיד מקמפן, 1809 –1879) היה רב יליד ווהלין, מפרשני המקרא והפוסקים האחרונים. פעל באימפריה הרוסית, בפרוסיה וברומניה.

[67] רכישת הקרקעות נעשתה על ידי מנשה מאירוביץ ואחרים מראשון לציון, רחובות וגדרה, שעל פי הפחה העות'מני היו איכרים אמתיים, שעליהם לא חל האיסור למכור קרקעות ליהודים ("בארץ ישראל, קנית אדמה חדשה", הצפירה, 16 בדצמבר 1912). המקום, בשטח של כ-5000 דונם, נרכש משלושה אחים נוצריים. הוא תואר: "מחציתו אדמת מישור ובקעות פוריות, בין הררי יהודה המוכשרות מאוד לזריעת תבואה, ומחציתו אדמת טרשים המסוגלת למטעי זיתים ושקדים. בכפר זה יש גם מעינות מים, שאפשר להשקות במימיהם שדות מספוא ולהתעסק עי"ז בגידול בקר. נמצאים בו גם בניינים אחדים המוקפים עצי זית ושקדים ומינים אחרים במספר איזה מאות" ("בארץ ישראל, כפר אוריה", הצפירה, 25 בדצמבר 1912. ראו גם: "גאולת ארצנו", המצפה, 10 בינואר 1913). בתחילת שנת 1913 הזמין מאיר רוטברג את "חבורת סג'רה", שכללה 13 חברים ושלוש חברות לבוא וליישב את המקום תחת הנהלה ציבורית של המשרד הא"י ((שמואל דיין, דמויות בשדות, עמודים 59-61)). החבורה התגוררה בחאן כפר אוריה ושהתה בו קרוב לשנה וב-2 בנובמבר 1913, עזבו את המקום עקב העברת השטח לניהול פרטי (כפר אוריה, הפועל הצעיר, 15 באוקטובר 1913). באמצע 1913 נמכר המקום לשלושים משפחות של יהודי ביאליסטוק[שרכשו אותו בעזרת החברה הברלינית ליישוב ארץ ישראל (איק"א). ("מושבה חדשה בא"י", המצפה, 27 ביוני 1913). בעקבות זאת מונה אליעזר קרסנר למנהל המקום והוא הביא פועלים להקמת משקים עבור הבעלים. במקום התעוררו סכסוכים על רקע כפייה דתית. לאחר מלחמת העולם הראשונה הגיעה למקום קבוצת עבודה של לוי אשכול. ששהתה במקום במשך כשנתיים. בשנת 1920 הם עברו לדגניה ב' . לרגל התיישבות בעלי הקרקע במקום.( עבודתנו החקלאית, הפועל הצעיר, 12 בנובמבר 1920).

בשנת 1929 התגוררו בכפר שש משפחות שכללו 15 נפש. לקראת מאורעות תרפ"ט, הגיע ערבי מליפתא לאחד המתיישבים, והודיע לו על הכוונה של הערבים לפרוע בתושבי הכפר. התושבים עזבו את הכפר אל ביתו של שייח' איסמעין שבגבעה ממול הכפר, שהבטיח להם שיגן עליהם (זאב קולה, כפר אורי במאורעות תרפ"ט, הצופה, 23 בספטמבר 1954). כ-300 ערבים התנפלו על הכפר שדדו את תכולתו ושרפו את בתיו. למחרת הועברו אנשי המקום בכלי רכב לרחובות ואחד האנשים שנשכח במקום הלך ברגל מחופש לערבי לחולדה ( שרפת כפר אוריה, דבר, 2 בספטמבר 1929).

[68] ב' מיכאלי, יישובים שניטשו, הוצאת מילוא, תל אביב 1980 , עמ' 20

[69] הגישה למערה אפשרית בשביל רגלי מסומן בכחול היוצא ממערת הנטיפים

[70] אבי ששון, "בין צרעה ובין אשתאול, ביקור במגרש הביתי של שמשון הגיבור" , יד בן צבי, 2008,

[71]  ג'יימס אדוארד הנאואר , ( 1938-1850 ) היה אהד מחוקרי ארץ ישראל המובהקים ביותר במאה הקודמת , ומראשוני אנשי ידיעת הארץ הבולטים שנולדו בארץ . אף שלא היה איש אקדמיה במובן המקובל , הוא חיבר עשרות מאמרים ומספר ספרים , שהיו מאד פופולריים בזמנם , בעיקר על ירושלים ועל הפולקלור של ארץ ישראל. הנאואר נולד לאב מומר והשתייך בעצמו לקהילה האנגליקנית של יהודים מומרים בירושלים , שכינו עצמם נוצרים עבריים .( "זכרונות נעורים מיפו ומירושלים (פרקים מיומנו של חוקר ארץ־ישראל האב ג'.א. הנאואר 1938-1850), אריאל : כתב עת לידיעת ארץ ישראל – שבע מונוגרפיות בנושא ארץ-ישראל).

[72] ג"א הנאואר, אגדות מארץ הקודש, תל אביב תשמ"ט [מהדורת .( ר' זאבי], עמ' 88

[73] (ז' וילנאי, ואהבת לארצך כמוך, ירושלים תשל"ה, עמ' 48

[74] אבי ששון, "בין צרעה ובין אשתאול, ביקור במגרש הביתי של שמשון הגיבור" , יד בן צבי, 2008,

[75] יש לתאם את הביקור מראש: טלפון: 088588913. טלפון שני: 0506340941

[76] אתר האינטרנט הרשמי של המוזיאון לתרבות הפלשתים ע"ש קורין ממן

ה