מורדי הגיטאות ורוח זמננו

 

ממרחק
הזמן והפרספקטיבה, הולכות ומתגבשות המוסכמות לגבי זיכרון השואה. המושגים כמו
"אסור לשפוט", ו"אסור להשוות", לא נוצקו בחלל הריק, אלא היוו
תגובות לכל אותם מהלכים שיפוטיים גסים שנעשו עם תום המלחמה – עמדות שיפוטיות בשיח
הציבורי וגם בבית המשפט ממש, במשפטים שנערכו כנגד יהודים ששירתו כ"קאפו"
במחנות הנאציים ובייחוד במשפט קסטנר, שבו הוא הפך מתובע לנאשם אשר "כרת ברית
עם השטן".[1]

משפט
אייכמן היווה מהלך מכונן של השלב הבא של זיכרון השואה ובו זכורה עדותו הקצרה של
יחיאל דינור (הסופר ק. צטניק) בה הספיק לומר שאושוויץ היתה "פלנטה אחרת"[2] בטרם
התעלף. לימים חזר בו ממושג זה, אך הכינוי ביטא בחוזקה את האמונה שמי שלא היה
"שם" לא מסוגל לתפוס בשכלו ולהבין את מה שהתרחש שם ולכן גם ודאי וודאי
שאינו מסוגל לשפוט זאת. השינוי אליו הוביל משפט אייכמן היה ברור – הגיע העת לשים
קץ להתחשבנות פנימית ולביקורת של יהודים כלפי יהודים על פועלם בשואה, ויש לייחד את
כס הנאשמים ל"נאצים ועוזריהם" ואולי אף אל האומות שעמדו מנגד. מה שהתחיל
כמהלך של תיקון, תוך מתן לגיטימציה לניצולים לספר את קורותיהם בשואה, ללא שום קשר להיותם
אנשי מחתרת או פרטיזנים, אלא פשוט, ניצולים, הפך ברבות הימים לתופעה קיצונית הפוכה
של האחדה מוחלטת של הגורל היהודי בשואה וטשטוש הגוונים של אופני התמודדות שונים
בתוך אותה הזוועה. ה"נביא" של תופעה זו היה נתן אלתרמן, שבשירו
"יום הזיכרון והמורדים" משנת 1954, שם בפי המורדים, כביכול, את השורה:
"הללו שנפלו נִשְׂקָם ביד, אולי לא יקבלו את המחיצה / בינם לבין מותן של
הקהילות ועד לגיבורי הפרנסים ושתדלנים".[3] הויכוח
שנוצר בעקבות השיר, כונה "הויכוח על שתי הדרכים". אלתרמן טען שלא היו
"שתי דרכים" בשואה, אלא "דרך אחת" לכל העם היהודי – ובה צעדו
אנשי מחתרת, המוני העם וחברי היודנראט (הם ה'פרנסים והשתדלנים'), כאשר כל אחד עשה
כמיטב יכולתו בתוך המערבולת האיומה שהתרגשה עליו. בדומה לרעיון ה"פלנטה
אחרת" של יחיאל דינור, גם רעיון "הדרך האחת" משלים עם מימד של
מיסטיפיקציה של השואה: כאילו הזמן עצר מלכת, חוקי המוסר "הוקפאו" ביקום
הנאצי, ומשהוא התמוטט, חזר הזמן לזרום כהרגלו, וגם חוקי המוסר "הופשרו"
וחזרו לתוקפם. בעוד שבקרב הצברים, ייתכן שהייתה למגמה זו משמעות של תיקון מסוים
בנוגע לתופעה הרווחת של יחס מתנשא כלפי ניצולי השואה, הייתה למגמה זו השפעה מדכאת
ביותר על הניצולים מקרב אנשי המחתרת, אשר מסרו את נפשם בעבור האפשרות שגם תנאי
הדיכוי הזוועתיים שיצרו הנאצים, לא היוו "פלאנטה אחרת", ולכן גם ניתן
להתנגד להם, או לכל הפחות, לעמוד כנגדם מבלי להיכנע. והרי, אם אין "שתי
דרכים", ואין כל ייחודיות בבחירה להתנגד לעומת הבחירה לשתף פעולה, אז כל
רעיון ההתנגדות הופך בעצם למעין גחמה אישית, לסגנון. ניגוד מוחלט לסיסמא שטבע יצחק
(אנטק) צוקרמן: "על הערך והאידיאלים של מערכה זו יחנך העם את בניו, את הדורות
הבאים".[4]
צרות העין הישראלית יצרה עוול על גבי עוול: בתחילה, באימוץ הדיכוטומי של אנשי
המרד, כנגד דמויותיהם של הניצולים שלא התנגדו, ופעם השניה, בלגיטימציה של
כלל הניצולים וזניחתם של המורדים וזאת מתוך ראיה רלטוויסטית, המחוברת בעיקר לרגש,
ומסרבת עקרונית להתקרב להבנה שכלית.

בעבר,
הדיון הציבורי ניצב עדיין על מישור ההתנהגות. מול גבורתם של המורדים, ניסו
אחרים להציג את ההתנהגות של אנשי היודנראט כגבורה מסוג אחר, לפחות על פי כוונתם,
תוך טשטוש המשמעות האובייקטיבית של מעשיהם. כיום, הולכת וגוברת הדיעה לפיה גבורה,
אינה כלל תכונה של התנהגות, אלא של תוצאה, קרי של הישרדות. המחשבה
לפיה "כל מי ששרד את השואה הוא גיבור", נאיבית ככל שתהיה, טומנת בחובה
רמיזה אפלה כלפי הקורבנות שלא שרדו. איני מכחיש כי רבים מן הניצולים עמדו בסבל בל
יתואר בגבורה רבה, אך אין להכחיש גם את האפשרות של קשר הפוך לחלוטין בין גבורה
לבין הישרדות. ואכן, שאלת ההישרדות בשואה, אינה עומדת ברוב המקרים בזיקה להתנהגות,
אלא דווקא למקרה העיוור, כפי שהיטיבה לנסח ויסלבה שימבורסקה בשירה "כל
מקרה"[5]""[5]: 

מזל
שהיה שם יער. /  מזל שלא היו עצים.

מזל
שמסילה, וו, קורה, בלם, / מסגרת, סיבוב, מילימטר, שניה.

מזל
שקש צף על המים.

וכך
מספר מארק אדלמן, ממפקדי המרד, בזיכרונותיו מימי הגטו:

"גברת
טננבוים, מטפלת מבית חולים של 'ברסון ובאומן', הייתה ידידתו של עורך הדין באומן.
מדי יום הייתה מביאה לו ארוחת צהריים ואחר כך הוא היה נרדם. אז הייתה מגיעה בתה –
נערה בת 17 – מנומסת, מסודרת, מסורקת יפה, בחולצה לבנה מגוהצת. היא עזרה לאמה
לנקות ולסדר את הבית. עם סיום הגירוש הגדול, נותרו 44 אלף יהודים בגטו – חולקו להם
"מספרי חיים". גם גב' טננבוים הייתה בין ה"מאושרים". כאשר
הנדונים לחיים יצאו לרחובות, לעבודה – ראה מישהו שגב' טננבוים נשארה במיטה ועל ידה
"מספר החיים" וגם מכתב ובקבוקים ריקים של כדורים. במכתב היה כתוב שהיא
משאירה את "מספר החיים" לבתה ושהיא התאבדה. היו דעות שונות. האם להציל
אותה או לא – והוחלט שזה היה הרצון שלה – וכך קרה".[6]

הדברים
נכתבו בספרו "והייתה גם אהבה בגטו", ומגמתם היא שבכל זאת הגבורה, גם ללא
נשק, עומדת בזיקה להתנהגות (ובמקרה זה, אהבה והקרבה) ולא לתוצאה שלה. ומהיכן הגיעה
רדידות כהת מחשבה זו? חלק מהסיבה ניתן למצוא בדברי ההספד שאמר אבא קובנר, ביום
השנה למותו של יצחק צוקרמן:

״עוברים עלינו ימים קשים. ימים
שגאוותנו מפנה מקום לבושה וכלימה. המעציב ביותר הוא לפגוש באנשים שמאבדים
אמונה במה שהם מסוגלים להיות, והם דנים את העבר והעתיד לפי מידתם המגומדת. יצחק
נפטר לפני שהוצרך להתנצל על שהיה יהודי לוחם.״ [7]

לפי קובנר, אין אנו
מדמים את עצמנו בקריטריונים של הכרעות ערכיות או חברתיות, אלא ב"מידה
המגומדת", כלומר, בקריטריונים אגואיסטים ואישיים, ואנו משליכים הערכה עצמית
זו, גם על סיפורי השואה. ומשום כך, עצם ההישרדות בשואה הופכת בעינינו באופן
אוטומאטי לפלא נשגב, ובו בודאי טמונה גבורה עצומה ובלתי נתפסת.

הדרך היחידה להתקרב
להבנת העבר, וגם להבנת ההווה, עוברת דרך התובנה שאין ולא הייתה פלנטה אחרת, אלא
שהשואה היא תוצאה של החלטות אנושיות מאוד של הפלנטה שלנו. שהעולם שאנו חיים בו
כיום, לרבות צורות הדיכוי שבו – העוני, העבודה בתנאי עבדות, השיעבוד המיני, האיום
הגרעיני ומעשי רצח-העם שרק מתווספים, הוא עולם שאינו שונה עקרונית מהעולם שבו
התרחשה השואה, ויש להעריך את מעשי האנשים בעבר, כמו את מעשינו שלנו, בקריטריונים
של התנהגות ובהערכה שלא מסתפקת בבדיקת הכוונות, אלא ממשיכה ובוחנת את ההשלכות של
ההתנהגות במציאות. ומי שמסוגל לתפוס את השואה כך, כתוצאה אפשרית, (אך לא הכרחית)
של העולם הממשי שאנו חיים בו כיום, זקוק למשענת המוסרית של סיפורי ההתנגדות והמרד,
כדי לא ליפול ליידי יאוש גמור וניהיליזם.

השואה ומלחמת העולם
אינן מתמצות בהרס החומרי העצום וברצח חסר התקדים. הן אפופת בגידה, רמיה וכישלון של
כלל הערכים האנושיים. היטלר, לפני שהתאבד, התנער מאחריותו לעם הגרמני, שכן אם עמו
הובס – כבר אינו "הגזע העליון". האמריקאים, מביסי הנאציזם, הטיחו ביפן
את הנשק הגרעיני, הגם שהיפנים כבר היו נכונים להיכנע, ובל נשכח את חוקי הגזע
האמריקאים, שהתמידו 20 שנה אחרי נפילת הנאציזם, וכמה רחוקים אנו גם כיום
מסיום האפליה על רקע צבע עור. הצבא הרוסי המהולל, משחררה של אירופה, שלח לקו
הראשון את מגוייסי בתי הכלא, שפרט ללחימה אמיצה, אנסו ורצחו כל הדרך אל ברלין –
שבה הם היו אמורים לזכות בחירותם וגם הם רומו והושלכו בחזרה לבית הסוהר. כיצד
תיבנה אנושות אחרת? כיצד ישובו בני האדם להאמין זה לזה? האם יוכלו לשאוף ליותר
מאשר עצם ההישרדות? לחיים של בניין ויצירה, של בטחון אישי וחברתי?

בנקודה זו, סיפורי
ההתנגדות המרד, שהם כולם סיפורי ההתמודדות עם הרוע והאימה מעשי ידי אדם וההתגברות
עליהם, הם קרן האור באפלה. בעקבות הגותו של אמיל פאקנהיים, ד"ר משה שנר רואה
בהם "קצה חוט לעתיד יהודי".[8]
לא במקרה קראו מייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות את בית העדות בקיבוצם על
שמו של המשורר יצחק קצנלסון. הם הבינו היטב את מילותיו:

"ראיתי תהלוכה של
אלפי אלפי ילדים בארץ ישראל. ראיתי עם ילדים, אחד יפה ומחונן מן השני. ראיתי
אוכלוסין יהודים בניו-יורק, במקומות עוד שבטי יהודים נחתים, בארצות עוד מעבר
לימים… אל אלוהי ישראל! אל נא יכלו ביאושם כשיודע להם הכיליון השלם כאן…
יתחזקו, ישאו נשים, יבנו בתים, ואני בטחון, שיולדו להם טובים, ישרים ונאמנים מהם
לעמם, יולד במשך זמן לא-רב דור גדול ועולה במספר על אלו שתמו באופן כה מחריד
ע"י חלאת זוהמת האדם. יולד עם!".[9]

קצנלסון הכיר את אנשי
המחתרת החלוצית בשואה, והיה בעבורם מורה רוחני. בשיריו ורשימותיו עולות קינות מרות
ונמתחת ביקורת חריפה ביותר, כנגד הרוצחים הגרמנים, כנגד העולם שעמד מנגד, כנגד
משתפי הפעולה מקרב היהודים ובעד תנועת ההתנגדות והמרי.

בין המחתרת לבין אנשי
היודנראט עמדה תהום. ההתנגשות העקרונית בין הסתמכות על הבטחות הגרמנים ובחירה
בשיתוף פעולה, לבין הבחירה להתנגד לגרמנים בכל מקום יצרו פער בלתי ניתן
לגישור,  למעט רק ב"מילותיו של המשורר", רמז יצחק צוקרמן בנוגע
לשירו של אלתרמן. היו מקומות, כמו גטו וארשה, שבו הצליחה המחתרת להוציא להורג
בוגדים יהודים, את מפקדי המשטרה היהודית ויהודים עובדי הגסטאפו, ובכך סללו את הדרך
להנהגת הגטו אלי מרד, והיו מקומות בהם המשטרה היהודית ניצחה, ואנשי המחתרת נאלצו
לברוח מן הגטו. אמנם היו גם אנשים הגונים מבין אנשי היודנראט, והיו כאלו שלא
הסכימו להסגיר את היהודים למחנות ההשמדה, אלא שראיה זו מחמיצה את אופיו של
היודנראט כמוסד, ואת הסיבה להקמתו – בכל מקום מינו הנאצים נציגות דוגמת היודנראט.
לא היה מדובר רק בעניין של יעילות שלטונית, ואף לא צורה של התחשבות מינימלית
בקבוצת האוכלוסייה הכבושה, אלא במהלך של בלבול והונאה כלפיה, מהלך שככל שנמשך יותר
זמן דרדר יותר ויותר נציגים (יהודים ולא-יהודים כאחד) להפנים אט אט חלקים מדרך
החשיבה הנאצית ולאמץ אותה בפועל, גם אם לא בהכרה מרצון. אמות המידה על פיהן יש
לבחון את הסוגיה, אינן אישיות, אלא דווקא עקרוניות:

אופיה
של מנהיגות: על פי רוב, התפיסה העצמית של היודנראט הייתה
שהם ראויים להנהיג בזכות הניסיון לחלץ את המירב עבור הציבור, תוך הסתגלות לתנאים
נתונים. לעומתם, סברו במחתרת, שמנהיגות ניחנת במאבק מתמיד להגדיר מחדש את התנאים
ולהימנע ככל שניתן מהסתגלות.

תוחלת:
סמכות היודנראט נובעת אך ורק מהחלטת הכובש הנאצי, שברצותו יכיר ביודנראט וברצונו
יוציא את חבריו להורג וימליך תחתם אחרים. המחתרת, באופן עקרוני אינה נשענת על
איזושהי רשות גרמנית. נכון, שחבריה חיים בסכנה מוגברת, אך למרות מקרי הלכידה
הרבים, הצליחה המחתרת להתאושש שוב ושוב ולפעול גם כאשר אין יותר גטו, ואז גם אין
יותר יודנראט, אבל יהודים עוד נותרו, והם זקוקים למשהו שידאג להם.

קו
אדום מוסרי: בעוד שחלק מאנשי היודנראט, נכנעו לתכתיבים
הנאציים, והסכימו לשלוח יהודים למחנות ההשמדה, מתוך התקווה שבכך הם מצילים את שאר
היהודים, המחתרת שללה דרך זו מכל וכל. אם ניקח כדוגמה את גטו ווארשה, גם לאחר
ההתאבדות של היו"ר צ'רניאקוב, מונה ליכטנבאום במקומו והיודנראט המשיך לפעול
במשנה מרץ. המשטרה היהודית סחבה אלפי יהודים מדי יום והעלתה אותם לרכבות, תמורת
הבטחה לפטור מן הגירוש לעצמם ולבני משפחתם, ולבסוף התברר להם שהם בעצמם רומו ורובם
נרצחו בדיוק כמו שאר היהודים. עצם המחשבה שיש אנשים המסוגלים לדון חפים מפשע מבני
עמם למוות, ואת עצמם לחיים, הייתה סימן להתדרדרות מוסרית עצומה. לעומת זאת, הארגון
היהודי הלוחם לא פגע בחפים מפשע ושלל על הסף הסגרה של כל יהודי שהוא. הוא לא הבטיח
הישרדות לחבריו, ולא לאף אחד אחר, ובכל זאת עסק בהצלה ממשית – לא על ידי ריצוי הנאצים,
אלא ע"י הקמת רשת מקומות מסתור מחוץ לגטו בעזרת המחתרת הפולנית.

אם נראה במרד הגטאות,
לא רק אקט אחרון של מות גיבורים, אלא מערכה ערכית וחברתית מסועפת, שיעודה לא רק
להציל את חיי האדם – מטרה כמעט אוטופית ביחסי הכוחות שהתקיימו שם, אלא גם את
האמונה באדם; את האפשרות העקרונית שניתן גם לא לבגוד, לא להסגיר; וזו כבר מטרה
שתלויה בנו: בנכונות שלנו להכיר את הסיפורים הללו על בוריים ובנורמות ההתנהגות
שלנו כלפי הזולת.

תגובתו של יצחק צוקרמן לאתלרמן: עמוד 1, עמוד 2, עמוד 3, עמוד 4