ארמניה – האומה העולה מן האפר

ארמניה – נגיעה בעצב

כתב וצילם: גילי חסקין

לצפייה בסרטון מסע מצולם בארמניה של יובל דקס

אנהיט עמדה מולנו, כפופה מעט, דומה וכתפיה שחו תחת משא הסיפור וההיסטוריה הארמנית כולה.  שחורת עיניים, מעוגלת מעט, שערה גולש על כתפיה ואפה הנשרי מסגיר את מוצאה. כשסיפרה, רעד קולה, כאילו לא עברו תשעים שנה מהימים הנוראים ההם.  דימיתי לראות בה את אחת מדמויות הסרט "אררט": פליטה קרועת בגדים, הנמלטת מאימת החיילים שחמת זעם וברק ניאוף געשו בעיניהם בו זמנית. היא מחתה דמעה, כאילו עמדה שם, באנדרטה הגדולה לזכר הטבח וגוללה את סיפורו העגום של עמה, בפעם הראשונה בחייה.  בכול פעם, כשעמדתי לצדה, מול קבוצת מטיילים, דומה היה שאנו מאכזבים אותה שוב ושוב. שאנו קולטים את סיפורה דרך האוזניים, דרך העובדות ההיסטוריות ולא שותפים כמותה, למשא הנורא של הזיכרון הקולקטיבי הארמני. במהלך השנים ויתרתי על הראייה ההיסטורית הרחבה. כל אלו יאים למקום אחר. שם,נוכח אש התמיד וקולה הרועד, העדפתי להתרכז בכאב לבדו.   יש משהו עגמומי באוויר הארמני.  כמה זמן עוד יוותרו כך, מדינה נוצרית קטנה, דחוקה בין אזרבייג'אן ואיראן, כשטובי בניה מהגרים אל מעבר לים?

 

מפגש ראשון

הרומן שלי עם ארמניה התחיל ב-1983, דווקא מחוץ לגבולותיה המדיניים של ארץ קטנה ומיוסרת זו.  במזרח תורכיה, שעבור הארמנים, היא לב ליבה של "ארמניה הגדולה".  סמוך לגבול הסובייטי של אז והארמני של היום, מזדקרות מתוך הרמה הבזלתית, חורבותיה של אני (Ani), שהיתה פעם בירה ארמנית וכיום אוסף מרהיב ועגום של חורבות.

המפגש עם השרידים החרבים היה מפתיע בעוצמתו:  חומות ענקיות, מגדלים-בחנים השלופים מהם החוצה, שער מונומנטאלי רב רושם ובפנים עיר עתיקה, הבנויה על גבי רמה משולשת, המוקפת בשלושה ערוצים.  קשה לדמיין מיקום אסטרטגי טוב יותר עבור עיר מדיביאלית.  בנחל שלמרגלותינו, מתחת למצוק ממש, עיבו איכרים חרוצים משבצות ירוקות מקסימות, ששיוו לעמק הצר, מראה של שטיח משובץ בחום ובירוק.  העובדה שמעבר לנהר שכנה המעצמה הסובייטית, רק הוסיפה משנה קסם למעטה המיסתורין.  אני היא עיר רפאים מזה שש מאות שנים.  נותרו ממנה רק החומות ושלדיהן של חצי תרייסר כנסיות.  שרידים מועטים לעיר, שפעם התגוררו בה לפחות מאה אלף נפשות ועמדו בה אלף כנסיות.

 כנסיית גרגוריוס (קריקור) המאיר באני

אני עלתה על בימת ההיסטוריה רק במאה התשיעית, כאשר מלכי השושלת הבאגארטית (Bagtarid, העבירו לשם את בירתם מקארס הסמוכה.  המלך אֳשוֹט ה-I בנה את אני, שכונתה אז "העיר בת 1001 הכנסיות" ועשה ממנה מבצר שאין לכבשו.  אולם מה שלא עשו הפולשים חוללה האדמה, שבגדה זעזעה ומוטטה הישגים בני מאות שנים.  הכתובת האחרונה שנמצאה באני מתוארכת לשנת 1348 ומאז העיר היתה שרויה בעלטה, עד שנתגלתה על ידי הנוסעים האירופאים שחצו את אנטוליה והקווקז במאה ה-19.

המראה עוצר נשימה. דומה וניכר שכל מבנה היווה קריאת תיגר עבור הארכיטקטים, שמן הסתם הובאו לכאן מרחוק.  המבנים ההרוסים משמשים עדות אילמת לחיוניות וליצירתיות של התרבות הארמנית.  הרושם הכללי הינו שיר הלל לאדם היוצר והקניונים התוחמים את האתר מוסיפים לכל משנה הוד.

חומותיה של אני, העיר הארמנית הנטושה, בצפון מזרח טורקיה של ימינו

שש שנים אחר כך, בסתיו 1989, ביקרתי באני שוב, מצוייד בכמות גדולה הרבה של יידע על העם הארמני ועל המקום, שנחשב למבטא המובהק ביותר של תרבותו.  יוּסוּף, המדריך הטורקי סיפר על תולדות האתר, כשהוא מדייק בשמות ובתאריכים, מונה בבקיאות את סדר השליטים, מפזר מונחים ארכיטקטוניים, משבח את הישגיהם המקצועיים של הבונים, אך בו בזמן, נמנע מלהזכיר את מוצאם – ארמנים; מילה מאד טעונה בטורקיה, אז כהיום.  מאוחר יותר התרה בי בנימוס והסביר לי שאני מנוע מלדבר על הפרשייה ההיסטורית האומללה הזאת, אפילו לא כדי להסביר את הסוגיה מנקודת מבט של הטורקים.  זהו טאבו לכל דבר.  "יוֹק" בטורקית.  ועדיין, הארמנים שם, דומה ורוחם זועקת מתוך החרבות.

הכנסיות הארמניות מעוטרות בתמשיחי קיר צבעוניים, דקורטיביים להפליא, כמיטב מסורת המזרח.  הדמויות המגולפות על הקירות הן בדרך כלל שטוחות וממסוגננות, נאיביות מעט, אך בגדיהן מעוטרים בקפלים יפהפיים, שמופיעים בארמניה לראשונה כבר במאה ה-10.  כמה עשרות שנים מאוחר יותר הם ייראו באירופה ויכונו לימים "גילופי הרומנסק".

אביב 2000. אני מצדו השני של הגבול, ברפובליקה הצעירה של ארמניה העצמאית, מעל ערוצו של אֳרפָּה צ'אי (נחל השעורה), מתבונן במשקפת אל שרידיה של העיר החרבה.  השרידים נראים מכאן קטנים, אך דומה שדווקא בגלל המרחק הם מרגשים יותר.  הארמנים שמסביבי, חמושים במשקפות אף הם, אינם משיחים בארכיטקטורה ואף לא בהיסטוריה.  הם שותקים, מתלחשים, משפשפים עיניים ונדמה לי שגם מחניקים קול צער.  אני היא עבורם הרבה יותר מאתר היסטורי, הרבה יותר מריכוז מרשים של מבנים.  אני היא זכר לחורבן.  מצבה אילמת לעולם שהיה ואיננו עוד.  הפעם אני בוחן את האדריכלות הארמנית בפרספקטיבה רחבה עוד יותר; של המרחב כולו.  הסיור בארמניה הוא במידה רבה סיור של אומנות ודת.  אוסף גדול של כנסיות ומנזרים השובים את העין והלב לא רק במבנים המרשימים שלהם, אלא בעיקר במיקום הפנטסטי שלהם, כאילו כל אדריכל בנה אותם לאחר שיג ושיח עם אלוהים.

  הקתדרלה הגדולה אשר באני

אביב 2004, אני שוב באני, הכנסיות החרבות מרצדות מתוך שפע הירק.  המבנים הארמנים עומדים בדרך כלל על ראש גבעה וקירותיהם מכוסים תמיד בלוחות שווי גודל, עשויים אבן מלוטשת ומסותתת היטב.  כל מנזר גדול תוכנן כגוש בנינים הדומה לטירה, מוקף חומה וכולל מספר כנסיות, מגדלי פעמונים וקברי קדושים.  הדבר המציין את האדריכלות הארמנית יותר מכל, הוא הכיפה הנועזת, המתנוססת כמעט מעל כל הכנסיות הארמניות והמיוחדת בצורתה, ביסוסה ומיקומה בתבנית. האם האדריכלות הארמנית היא זו שעיצבה את האדריכלות הביזנטית?  אולי הביזנטית היא זו שעיצבה את הארמנית"?  אולי הפרו זו את זו?  חוקרים רבים נלחמו בשצף קצף, על האמת שלהם בסוגיה הזאת.  נחלי דיו נשפכו על הררי נייר, בלהט קדוש.

 עם הזמן קמה גישה המפשרת בין שתי האסכולות הללו, שרואות את האדריכלות הארמנית או כמורתה של האדריכלות הביזנטית או כתלמידתה.  הדעה המקובלת משלבת בין שתי התפיסות: הארמנים אמצו את הישגי סביבתם, שכללו אותם, יצרו תרכובת מרתקת והולידו הרבה יצירות מפוארות ונועזות.  בניגוד למרבית הכנסיות האורתודוכסיות, מיוון ועד מקדוניה, הכנסיות הארמניות מעוטרות גם מבחוץ.  על הקירות החיצוניים שלהן מופיעים עיטורים פלסטיים של תבליטי בני אדם, חיות, עלים וקשתות עוורות.

מֶחמֶת, המדריך הטורקי החביב, כאילו קורא את מחשבותי.  דומני שהקבוצות הישראליות הרבות שליווה וכישרונו הטבעי לשפות מסייעים לו להבין הרבה יותר ממה שנדמה.  להפתעתי הוא מכריז, ספק במרירות ספק בהשלמה:  "אנו הטורקים נועדו לכבוש, נועדנו לשלטו. לא נועדנו ליצור.  כשהיינו זקוקים לכוח אדם שייתרגם את כוחנו הצבאי למבנים ולגשרים גייסנו יוונים, שהמפורסם שבהם הוא סינאן פאשה, האדריכל הגדול של 'סוליימן המפואר' וכמובן גם ארמנים". זו הפעם הראשונה ששמעתי מפי טורקי ברוח זו.  האם הדבר מלמד על שינוי בגישה אל השכן השנוא או שמא רק על גישתו של מחמת? ימים יגידו.

 

ארמניה הגדולה

ארמניה העצמאית, היתה הקטנה מבין הרפובליקות של ברית המועצות.  שטחה 29,800 קמ"ר (קטנה מבלגיה).  היא גובלת בגיאורגיה (גרוזיה) בצפון, אזרבייג'אן במזרח, איראן בדרום ותורכיה במערב.  זוהי  ארץ של רכסי הרים ורמות עם בקעות צרות בתווך, בחלק הדרומי של רכס הקווקז.  למעשה רק עשירית משטח המדינה נמצא בגובה של מתחת לאלף מטרים מעל פני הים.  הרכסים מבתרים את המדינה ומבדילים אזור מאזור, נופית, היסטורית ותרבותית.

נינו, סוכנת הנסיעות שלנו, היא בת תערובת: ארמנית, גיאורגית, רוסיה ופולניה, אך מעל לכל אדם קוסמופוליטי.  בניגוד לארמנים רבים, היא מפנה עורף לעבר העגום ומתבוננת רק קדימה. מוחה היצירתי הוציא לפועל טיול המשלב שלושת האגמים המקודשים:  סוואן (Sevan שברפובליקה הארמנית, ואן (Van) שבטורקיה ואורמיה (Urmia)  שבאיראן.  בחוכמה לא הזכירה את השם "ארמניה", לבל תרגיז מאן דהוא, רק "האגמים המקודשים":  מעניין הוא שלמרות ההבדלים הדתיים, איראן וארמניה מקיימות מערכת יחסים הדוקה.  ארמנים רבים נהנים לשוטט באיראן ואיראנים מתקבלים בארמניה בברכה.  עבור האיראנים, נישואים לארמנית מביאים כבוד למשפחה, בתנאי שתמיר את דתה כמובן ואז, מן הסתם לא תהיה עוד ארמנית.

אגם סוואן שבלב ארמניה הוא סמלה של המדינה הארמנית הזעירה ואחד מאגמי המים המתוקים הגדולים בייבשת הארו-אסייתית, אך לבם של הארמנים יוצא אל דווקא אל אגם וָאן (Van), הנמצא במזרחה של טורקיה, באזור המיושב כיום בכורדים.  אף כנסיה מכנסיות ארמניה, כמו גם אלו הבנויות סביב אגם אוּרמִיָה שבאיראן, לא תשווה בהדרה לכנסיית אקטמאר  (Aktamar), הבולטת  מפסגתו של אי קטן, בלבו של אגם ואן, על קירותיה מסולפים תבליטים יפהפיים, המתארות אירועים תנ"כיים בכישרון ובהומור. בכנסיות הארמניות שבירושלים נראים תבליטי אבן וריקועי מתכת, שם חקוקה צורתו של האגם המרכזי של ארמניה. לא אגם סוואן, כי אם אגם ואן…

אררט

מושא כיסופיהם של הארמנים, ההר המבטא את זהותם הלאומית הוא האררט, המזדקר מעבר לגבול, במזרח טורקיה; מערב ארמניה" בלשונם.  האררט, א(ג)רי דא(ג) (Aĝri Daĝi) בטורקית הוא הר געש כפול-כיפה, הניצב בודד מעל לרמה הבזלתית  ומתנשא לגובה של 5148 מ' מעל פני הים.  במרחק שלושה עשר קילומטרים מזרחית לפסגה הראשית מתרוממת פסגה נוספת, המכונה "אררט הקטן", שגובהה 3915 מ'.  הר אררט מתרומם כ-4200 מ' מעל אגן אי(ג)דיר ((Iğdir שמצפון לו ו-3500 מ' מעל רמת אראס, דבר היוצר אפקט ויזואלי מהמם.

 הר אררט, כפי שהוא נראה מהצד הארמני

ההתפרצות האחרונה של ההר היתה ב-06 ליוני 1840.  זרם הלבה שגלש מההר הרס את המנזר שהיה סמוך לצלע המזרחית וקבר את כפר Ahira, על 2000 תושביו.  המסורת ספרה כי מבין קורות העץ שבנו את המנזר היתה קורה ששרדה מתיבת נוח. לפי בראשית ח', 4, נחה תיבת נוח על הרי אררט:  "ותנח התיבה בחודש השביעי בשבעה עשר יום לחודש על הרי אררט". כלומר, על אחד ההרים הגבוהים בארץ אֻרָרטוּ.  המסורת הנוצרית היא שקידשה דווקא הר מרשים זה, אולי משום שהוא הגבוה והמרשים מבין הרי האזור.

מקור השם 'אררט' הינו אפוא בממלכת אוּרָרטוּ הניאו-חִתית, ששגשגה באזור מהמאה ה-12 ועד למאה ה-6 לפני הספירה, הגיעה להישגים מרשימים בהשקיה, בעיבוד מתכת ובגידול סוסים אצילים.  היתה זו ממלכה הררית קטנה, בשולי הממלכות הגדולות שישבו בעמקי הפרת והחידקל, סחרו עמה ונלחמו בה.  במאה ה-8 לפנה"ס נמחצה אררט על ידי האשורים, המשיכה לחיות מוכה ומצומצמת, עד שספגה מהלומה מהבבלים, פרפרה מעט ונפחה את נשמתה במאה ה-6, לאחר שלא התאוששה ממכת המחץ שספגה מידי המדיים.  יש הטוענים כי  "ארמניה" הוא כנראה שיבוש של השם "אררט".  הארמנים, מכול מקום, רואים את עצמים כצאצאי ממלכת אוררטו.

המישורים סביב הבירה ירוון (Yerevan) מעניקים למבקר הזדמנות לראות את האררט במלוא הדרו.  למרגלות האררט נבנתה כנסיית חור ביהאר (Khor birav), שם נכלא לפי המסורת גרגוֹריוּס (קריקור) המאיר, האדם שניצר את ארמניה במאה הרביעית והפך את הארמנים לעם הנוצרי הראשון בעולם.  אצל הארמנים, הדת והלאום חד הם.  הנצרות היא המבטא המובהק ביותר של הלאומיות הארמנית, עוד סיבה שהשניאה אותם על שכניהם המוסלמים.  סיפור הנצרות קשור לסיפורו של הר אררט, סמלה של ארמניה, גם אם הוא נמצא מצדו השני של הגבול.  לא לחינם בוחרים צעירים ארמנים להינשא דווקא כאן, מול ההר שהיה לסמל.  לא לחינם נקרא סרטו של הבמאי הארמני – אמריקאי אדוארד סרויאן (שארל אזנבור), בשם "אררט".

 

תולדות ארמניה

הארמנים היו כאן לפני כולם.  העם הארמני משול לצמה עבותה שנשזרה מכמה מחלפות. האוררטית היא החשובה שבהן, אך איננה יחידה, שורשיו של העם הארמני נעוצים עמוק בעברה של אנטוליה.  המסורת הארמנית רואה את תחילת שושלת היחס של עמם בגומֶר בן יפת, שאותו הם מציינים כאביו של אֲרְמֶנָך, על שמו נקראת הארץ 'ארמניה'.  ייתכן ונמזג בהם דמם של החוֹרים (Hurrians), העם ההודו-אירני שהגיע לכאן ממרחקים, אולי מערבות אוקראינה. החורים שהיו אצולת המרכבות של החתים באנטוליה, המָריָינו של החיקסוֹס במצריים ואולי גם החִווים של התנ"ך.  כמה ארכיאולוגים זוקפים גבה נוכח ההקשרים הללו, שאני מזכיר כאן באבחת קולמוס, אך הארמנים נשבעים עליהם בנקיטת חפץ.  אך מהי אמת? האמת הארכיאולוגית המתגלה בחרסים?  האמת ההיסטורית אותה מאוששים במסמכים מצהיבים?  או שמא האמת האנתרופולוגית?  זו שבראשם של בני האדם?  כמו במקומות רבים, גם כאן, מגוייסת ההיסטוריה לטובת האמונה.

ההיסטוריה הארמנית ארוכה, סבוכה ורצופת מאבקים בין תרבותיים, בשל היותם בתווך, בין כוחות חזקים בכל התקופות.  בין בבל ליוון הקדומה, בין הפרסים למוקדוניים, בין פרתיה לרומי ובין הסאסנים לביזנטיון.  במהלך השנים עברה ארמניה מיד לד.  היו כאן מדיים, אח'מנידים, מוקדונים וסקיתים.  ארמניה שמשה מצע לקליטת תרבויות איראניות, שמיות, ישראליות, והלניסטיות.  כך למשל האל אֳהוּרָמָזדָא הפרסי נערץ כארֶזמנד, מיתרא נערץ כמיהד.  בשנת 300 לספירה, השפיע גרגוריוס (קריקור) הקדוש על המלך הארמני טירדית, שינהיג את הנצרות כדת מדינה. התהליך הדרמטי הזה התרחש 24 שנים טרם שהפך קונסטנטינוס הגדול את הנצרות לדת מותרת וכ-80 שנה קודם להנהגת הנצרות כדת הרשמית של האימפריה הרומית על ידי הקיסר תאודוסיוס.  הכנסייה הארמנית נקראת עד היום על שמו של גרגוריוס והוא גיבורה הרוחני.

 ארמניה לא זכתה לחדש את גדולתה. היא נקרעה והיתה למשיסה ולבז.  למעט אפיזודה אחת: בתחילת המאה ה-9 עלתה משפחת באגרטי (באגרונטי) לשליטה בארמניה, אשוֹט הראשון (ממוצא בית דוד) קיבל את התואר "נסיך ארמניה" ועשה את העיר "אני" לבירתו.  הח'ליף העבאסי העניק לנכדו, אשוט ה-III את התואר "נסיך הנסיכים של ארמניה, גאורגיה ואדמת קווקז".  לאחר שגם הערבים וגם הביזנטים הכירו במלכותו, עשו כך גם האצילים הארמנים ושלחו לו כתרי זהב.   נכדו של אשוט "הגדול", אשוט ה- II "הברזל" (914-28) שחרר את הארץ וייסד אוטוריטה ארמנית במזרח אנטוליה והטראנס-קווקז.  במאה ה-11, בעקבות הכיבושים הסלג'וקים של ארמניה, החלה ההגירה הגדולה מארמניה לקיליקיה שלחוף הים התיכון.  בעזרת המנהיגים האירופים של מסעי הצלב, ייסדו הארמנים נסיכויות קטנות במישור הקיליקי, שכונו "ארמניה הקטנה".  סיפורה של קיליקיה המדיביאלית הוא אחת האפיזודות המעניינות ביותר בהיסטוריה של הלוונט המדייבאלי ואחד הפרקים המזהירים בהיסטוריה הטראגית של העם הארמני.  החל מ-1080 התקיימה מדינה ארמנית בקיליקיה (Cilicia), עד שנת 1375.  הנסיך רופן (ראובן) באגרוטי התקבל בשמחה על ידי הביזנטים והקים ב-1080 נסיכות ארמנית במעברים הקיליקיים, שהיתה נתינה של הביזנטים.  לימים הגיש תמיכה לצלבנים והסתבך עם הביזנטים. קיליקיה הארמנית הפכה לממלכה עצמאית, שביטויה בשטח הוא המבצרים הקוריסיאנים (Corycius), שליד סיליפקה (Silifke) שלחוף הים התיכון, בדרום תורכיה של ימינו. השליטים הרובנידים שמרו על עצמאותם על ידי בריתות עם הממלכות הצלבניות של הלוונט, כשהם מהדקים את קשריהם על ידי נישואין בין נסיכות ארמניות לבין שליטים פרנקים.  התוצאה היתה שממלכת קיליקיה שילבה את האלמנטים המעודנים ביותר של התרבות הארמנית ואת אלו של אירופה הלטינית, שהביאו לפריחה מוזרה של אבירות מערבית בדרום-מזרחה של  אסיה הקטנה.  היסטוריון בן הזמן מתאר: "כס מלכות מוזהב בו ישב הנסיך הוד מעלתו, מוקף בצעירים  המשמשים אותו, מוזיקאים מנגנים ברקע ונערות צעירות מפזזות".  ארמניה הקטנה שלחה אצבע דרומית לכיוון סוריה, בקצה הצפוני של הלוונט, לחוף הים התיכון, שלוחה של הרי אמנוס (Amnaos מגיעה לקוו המים, זהו "הר משה" בפי הארמנים, או "הר היהודים" וטורקית "מוסה דאג" (Musa Daği).

התעצמות הכוחות הממלוכיים במאה ה-14, הביאה להתמוטטות הממלכה הצלבנית והארמנים מצאו את עצמם מול אויבים רבים:  מונגולים, תורכים, ממלוכים, ושודדים בדווים. כפי שתיארו כותבי הרשומות של אז:  "המלך של ארמניה ניצב תחת איום של ארבעה חיות פראיות:  האריה, או הטאטרים, להם שילם מס כבד; הנמר, או השולטן, שמדי יום החריב את גבולותיהם; הזאב, או הטורקים, שהרסו את כוחו והנחש, או שודדי הים, שהפחידו כל כך את הנוצרים".  תחת הלחץ הזה שבו הארמנים אל מצודות ההרים שלהם, כפי שעשו בעבר.

 הכנסיה מעל אגם סוואן

ארמניה נמחצה תחת פרסותיהם של עמי הערבות הטורקיים, עד שהגיעו העות'מניים והארמנים זכו ליחס הוגן בהתאם למדיניות המוסלמית כלפי 'עמי הספר'.  במשך מאות שנים נחשבו הארמנים למיעוט נאמן ביותר באימפריה העות'מאנית.  הם השתלבו יפה במערכת הכלכלית ובמערכת הדיפלומטית, הניעו את גלגלי הכלכלה של האימפריה ונטלו לידיהם את המשימה של קיום הקשר העות'מני עם העולם החיצון.  הקהילה הארמנית התפשטה מאסיה הקטנה לכל תחומי האימפריה, למשל לרובע הארמני בירושלים, מצרים, סוריה, לבנון ועיראק.  הטורקים העריכו, אך לא אהבו אותם.  מן הסתם נתקנאו בהצלחתם ובעושרם.  מבחינה זו מזכירים הארמנים את היהודים:  שונים, בדלנים, מאורגנים, מלוכדים ואובייקט לקנאה ולשנאה.  לארמנים יצא שם רע של רודפי בצע ורמאים (שוב, הדמיון ההיסטורי מבהיל).  פתגם טורקי אומר:  "יווני אחד מרמה שני טורקים; יהודי אחד מרמה שני יוונים; ארמני אחד מרמה שני יהודים"… קנאה שלא היתה רק חלק מפולקלור אלא תורגמה מאוחר יותר למעשי זוועה.

בתחילת המאה ה-19 כבשה רוסיה במלחמותיה נגד פרס את ארמניה הצפונית.  כתוצאה מכך  עברו ארמנים רבים לתחום טראנסקווקזיה הרוסית וסייעו מאד להתפתחותה של ארץ זו.  אולם רוב רובם של הארמנים נותר בטורקיה.  כתוצאה מן הניגוד המדיני בין רוסיה לטורקיה התפתחה איבה בין הארמנים הנוצריים לבין הכורדים המוסלמיים, לאחר שחיו חיי שלום, אלו לצד אלו, והארמנים הותקפו תדירות על ידי שכניהם המוסלמים.  השנאה אולי מסבירה את הכול, כפי שהתבטא אחד השחקנים בסרט 'אררט' וחזר על משפט, שנאמר מפי ארמנים רבים מאז הטבח הגדול:  "הכאב הוא לא רק על כך שהרגו בנו, אלא על כך ששנאו אותנו כל כך".

האסון הארמני

הלאומיות המודרנית של ראשית המאה ה-19, לא פסחה גם על הארמנים, הרוסים החלו להתפשט לעבר הקווקז, וארמניה הפכה לכדור משחק בין רוסיה לבין טורקיה.  הטורקים מצידם חשדו בארמנים, שהיו נוצרים, כמו נתיניה של רוסיה הצארית ושמרו על קשרים עם אחיהם שמעבר לגבול.  בשנת  1876, עם עלייתו לשלטון של הסולטאן עבד-אלחמיד ה-II, הוא נקט מדיניות של פאן-איסלאם, היינו, שאיפה פעילה לאיחוד העמים המוסלמים והבלטת הייחוד המוסלמי.  הסולטן ירום הודו, שהיה ידוע כאדם מסוגר וקודר, הפנה יחס רע וחשדנות רבה לעבר הארמנים, שהיו המיעוט הנוצרי הגדול בחבל הארץ הרגיש של האימפריה.

בשנים 1885-1890 קמו ארגונים פוליטיים ארמנים אשר דרשו עצמאות, ידועים במיוחד הוּנצ'אק (פעמון) הסוציאליסטי ו"הפדרציה המהפכנית הארמנית" הלאומי, המוכר יותר בכינויו "דשנאק" (אגודה).  מרכזיהם היו בפאריס, ז'נווה וטביליסי. הם תבעו אומה עצמאית וקראו לבדלנות נוצרית בעולם מוסלמי.  הטורקים הגיבו בתוקף ושיסו בארמנים את שכניהם, בעיקר את הכורדים.  החל מעגל דמים של אלימות ואלימות שכנגד.  ארמנים רבים היגרו מטורקיה וייסדו מושבות פורחות בקליפורניה (עד היום נחשבת לוס אנג'לס לאחד הריכוזים הארמניים הגדולים בעולם ומכונה משום כך מכונה בפיהם גם "לוס ארמנס") .  מ-1894-1897 ננקטה כלפי העם הארמני מדיניות של רדיפות. כ- 50,000 נרצחו, העולם הנוצרי לא התערב משיקוליו שלו, בעיקר מערכת היחסים עם המדינה העות'מנית.  הצרפתים למשל, חששו מכוחם העולה של הרוסים, הבריטים רצו להבטיח את קיומה של הדרך להודו ועוד.  היה זה מסלול וודאי של התנגשות. הסולטאן עבד-אלחמיד ה-II הודח ב-1908 על ידי תנועת "הטורקים הצעירים", שביקשו לשקם את האימפריה המתפוררת ובראשם עמדה מפלגה ששמה למרבית האירוניה "התנועה לאחדות וקידמה".  היה זה ירח דבש קצר בו הארמנים זכו לשוויון זכויות, שרתו בצבא ואף שלחו נציגים לפרלמנט.  מצבם הכלכלי חזר והשתפר, אך כנראה שהיחס הבסיסי לארמנים לא השתנה. תוך מספר שנים נשטפו  'הטורקים הצעירים' בגל של לאומנות וראו בארמנים אויב לאומי ודתי.  ב- 1909 פרץ גל מהומות נוסף, צנוע יחסית בהיקפו, ושוב ארמנים נטבחו.

במלחמת העולם ה-I השתנו כללי המשחק.  הפעם דובר במלחמה של ממש וטורקיה מצאה את עצמה בלבה של סכנה קיומית.  מבחינת הטורקים היתה זו שאלה של להיות או לחדול.  הרוסים לטשו עיניים למחוזות טורקיה הארמניים.  האחרונים נתפסו כמשתפי פעולה, במידה רבה של צדק. ההיסטוריוגרפיה הטורקית טוענת כי הארמנים חשו שמלחמת העולם היא הזדמנות פז להחזיר לעצמם את גדולת העבר, שתושג באמצעות כיבוש רוסי של טורקיה.  מנקודת מבט טורקית הם בגדו.  שתפו פעולה עם האויב.

ההיסטוריוגרפיה הארמנית טוענת כי מפלגת "הטורקים הצעירים", המפלגה השלטת אז  בטורקיה, ניצלה את העובדה שמדינות אירופה היו טרודות במלחמה, ובעזרת הארגון שהקימה, "הוועדה לאיחוד וקידמה" ("Committee of Union and Progress"), לצורך הפלת הסולטן עבד אל-חמיד, תכננה באופן סודי ופרטני את השמדת העם הארמני.  כך או כך, ב-1915 החלה השמדת עם איומה ונוראה, הפעם נרצחו יותר ממיליון איש, בדרך כלל בירי ובשריפה המונית ועוד.  הצעד הראשון בתוכנית היה זימונם של כל הגברים הארמנים, בגיל 15- 50, לשרות בחזית.  באמצעות תקנה לשעת חירום (עקב המלחמה) נלקח כל הציוד הצבאי, וכן רכוש רב מהכפרים הארמנים, כך שאלו נותרו ללא כל הגנה.

ב-24 באפריל 1915, נעצרו 300 מנהיגים, אנשי דת, אינטלקטואלים וסופרים ארמנים.  לאחר מכן טבחו הטורקים בהם וב-5,000 ארמנים נוספים שחיו באיסטנבול.  בשלב הבא "שוחררו" הארמנים שגוייסו לצבא, והועברו למחנות עבודה בכפייה.  את העובדים החדשים שרוכזו במחנות, הרגו הטורקים באופן שיטתי, קבוצה אחר קבוצה, עד שלא נותר מהם זכר.  לאחר שנכחדו הגברים הבריאים, רצחו הטורקים את מנהיגי העם הארמני.  יום זה, בו נאסרה העידית האינטלקטואלית, נבחר כיום השנה לציון הטבח הארמני.  הארמנים בחרו לציין את אסונם ביום בו הניפו הטורקים את החרב מעל ראשו של הייחוד הארמני – ההשכלה.

כעת, משנותרו רק החלשים שבעם הארמני, עברו הטורקים לשלב הבא:  הם נכנסו לערים ולכפרים הארמניים וגירשו את התושבים למדבר דיר אל צור בסוריה. הדרך הארוכה דרומה, היתה למעשה צעדת מוות עבור הארמנים.  בנוסף לחיילים טורקיים, שיחררה הממשלה הטורקית מהכלא כנופיות של פושעים, ביניהם כורדים, על מנת שאלו ירחיבו את הרג הארמנים. נשים, ילדים וקשישים ארמנים הולכו במשך שבועות רבים, ללא מזון וללא מים, תחת השמש הקופחת, נשדדו, נאנסו, נשרפו ונטבחו חיים.  באזורים שלחוף הים השחור, מילאו הטורקים ספינות בארמנים והטביעו אותם בים.  לעיתים, היו מבין הכורדים והטורקים שניסו לעזור לארמנים, אך מי מהם שנתפס, נרצח מיד.  ידוע על איכרים הטורקיים שהתחננו בפני השוטרים לחוס על חיי שכניהם, אך ללא הועיל.  נעמן בלקינד, מאנשי ניל"י, מתאר ביומנו מפגש עם קצינים טורקיים, כשמארחיו האדיבים מציעים לו ארוחה דשנה, מיטה נוחה, ונערה ארמנית….

גם בגל ההשמדה השני, לא נחלץ המערב לעזרת הארמנים.  העולם, שהיה טרוד במלחמת העולם הראשונה, לא ידע על האסון המתרחש בתחומי האימפריה העות'מאנית.  רק הגרמנים, שהטורקים לחמו לצדם היו עדים למתרחש, אך אלו לא נקפו אצבע לטובת הארמנים.  ישראל   זנגוויל, סופר יהודי תושב לונדון, כתב: "אני משתחווה בפני דרגה אצילה זו של לעצב. אני לוקח את זר הקוצים מראשו של עם ישראל ומעביר אותו לראשו של העם הארמני".

בסוף מלה"ע ה-1 נותרו כמיליון ארמנים בלבד.  תשעים אחוזים מהאוכלוסייה הארמנית באזורי השליטה של האימפריה העות'מאנית נרצחו או הוגלו.  כמיליון וחצי ארמנים נרצחו או מתו ברעב ובמחלות מאז שנת 1894 ועד 1918.  פחות משלושה עשורים מאוחר יותר הציג אדולף היטלר בפני קציניו את "הפתרון הסופי".  היו מי ששאלו "מה יאמר העולם?", והיטלר השיב להם בשלווה מקפיאה:  "מי זוכר את טבח הארמנים"?  ושוב עולה ההרהור הנורא, מה היה קורה אילו?  אילו העולם היה זועק אז.  אכן, לשאלה "אילו" אין מקום בהיסטוריה, אך היא בעינה נשאלת.

הטבח הטורקי בארמנים נחשב לרצח העם הראשון במאה ה-20, והוא מוסיף לעורר סערות פוליטיות עד היום.  הטורקים מצידם, מכחישים את הטבח מכל וכל, וטוענים כי הארמנים רק הוגלו למחוזות אחרים של האימפריה, ומי שנהרג, היה זה תוך כדי מלחמה בינם לבין הכורדים. פרנץ וורפל, תיאר ביצירתו האלמותית  "ארבעים הימים של מוסה דאג", את עמידת הגבורה של הארמנים בחלקה הדרומי של האמפריה השוקעת.  כדרכו של סופר, האמור לעורר קודם כל תחושה עזה של הזדהות, הוא מפליג בגלורפיקציה של ההתנגדות הארמנית.  הספר מציג עמדה מאד ברורה:  הטבח היה מתוכן, פרי מוחם המעוות של מנהיגי "הטורקים הצעירים" ובראשם שר המלחמה אנוור פאשה. אליבא דוורפל, הטבח הוא מזימה טורקית ישנה, שהוצאה מהמגירה, תוכננה היטב ובוצעה.  המציאות מורכבת יותר.  מול האמת הארמנית ניצבת גם אמת טורקית. מדינתם היתה נתונה במלחמה עם אויביה.  טורקיה נלחמה בצפון נגד הרוסים והותקפה על ידי בריטים וצרפתים. מאוחר יותר, פלשו אליה גם יוונים וערים בדרום כגון אוּרפָה ואָנטָפָ, עמדו במלחמת גבורה כנגד הצרפתים. אכן, אירועים אלו, מתקפות היוונים והצרפתים, ארעו שלש שנים אחרי הטבח הארמני, אך הם מתערבבים לפעמים בזיכרון הקולקטיבי הטורקי.  מכל מקום, בעת מלחמת העולם ה-I קמה כבר בברית המועצות כבר ישות ארמנית עצמאית, שחברה לרוסים על בסיס של קרבה דתית.  לגרסתם, התושבים הארמנים שחיו בערים המעורבות במזרח אנטוליה, קמו על שכניהם הטורקים והרגו בהם.  גדודים ארמנים שלמים ערקו מן הצבא העות'מני והצטרפו לרוסים שמעבר לגבול, אחיהם לדת ואויביהם המרים של העות'מנים.  לשיטתם, לא היתה לטורקים ברירה, אלא להעביר את האלמנט החתרני הרחק אל המדבר. בדרך איבדו חיילים טורקים את עצביהם, פגועים מן התבוסה, עיוורים משנאה, החלו להרוג לאנוס ולבזוז, ולמוות יש כידוע ריח משכר.  הטורקים אינם מסבירים את הפושעים הכורדים ששוחררו מבתי הכלא כדי לזנב בפליטים.  גם לא את קברי האחים שנתגלו במדבר.  גם לא את הנערות הארמניות שנאנסו ונשרפו חיות.  יש להם את האמת שלהם והראייה, אף עם אחר בתוך הפסיפס האתני העשיר שהרכיב את האימפריה, אף אחד אחר לא נפגע.  מדוע רק הארמנים?

ההתרשמות שלי היא שלא היה כאן ג'נוסייד, כלומר, לא היתה זו השמדת עם מתוכננת מראש, אך אפשר בהחלט להחיל על הטרגדיה הזאת את הכותרת שנתנה חוקרת השואה חנה ארדנט – "הבאנליה של הרוע" – הארמנים נטבחו ללא רחם.  הטורקים, הכורדים ואחרים, עיוורים משנאה ולהוטים מייצר, לא ריחמו על זקנים ולא חסו על עוללים.  מיסיונרים אירופאים ואמריקאים ששהו בימים ההם בטורקיה, כתבו הביתה מכתבים בהולים, מתחננים לעצור את הזוועה, אך נציגי ממשלותיהם קיבלו מהטורקים תשובה יבשה:  "אנו מרחיקים אזרחים מאימי המלחמה".

ארמניה דורשת הכרה טורקית באחריות לטבח וציון בינלאומי לאירוע הנורא.  מתחננת ממש. הארמנים רוצים לאפשר לנציגויותיהם ולקהילותיהם בכל העולם לבכות בפומבי מדי שנה ב-24 באפריל.  לעזור להם לזכור, להזכיר  ודבר לא לשכוח.  אמנם, קשה להגיע להישג דיפלומטי כזה ממדינה זעירה בקווקז, ללא עתודות נפט או עצמה צבאית, אך הם אינם רשאים מלחדול ולדרוש. דם הנרצחים זועק אליהם מן האדמה.  אך מהי הזעקה הארמנית לעומת מעמדה הגאו אסטרטגי של טורקיה?

למעט קנדה וצרפת, שחוקקו חוק  מיוחד להנצחת היום הנורא ההוא, מעדיפות מדינות המערב את האינטרס הטורקי.  גם העם היהודי, שפחות משלושים שנה מאוחר יותר, נטבח בשואה, שאיננו חדל מלזעוק "העולם שתק", ממלא את פיו מים.  בערב יום העצמאות תשס"ד, בטקס הממלכתי בהר הרצל, הדליקה את אחת המשואות, נעמי נלבנדיאן, אחות בבית החולים 'הדסה' שבהר הצופים.  היא רצתה להזכיר בטקס את גם שואת עמה, הארמני, אלא שמרכז ההסברה, מארגן האירוע, לחץ עליה להצניע את הדבר.  הקשרים של ישראל עם טורקיה חשובים מכדי לסכנם בהכרה, ולו עקיפה, בשואתו של עם אחר, בטח לא בטקס רשמי כמו הדלקת המשואות.

 על הגישה הישראלית, לחץ כאן.

עבור אנהיט, המדריכה המקומית שלנו, המונומנט להנצחת השמדת העם הארמנית שמעל יירוון, איננו אתר תיירות אלא מקום קדוש ובכל פעם שהיא מגיעה לכאן היא מקיימת משהו ממצוות העלייה לרגל.  כאשר אני מגיע לשם עם מטיילים, וניצב לידה מול אש התמיד, אני מתעלם מהזווית הטורקית, לא רק משום שאנהיט עלולה להבין ולהיפגע, אלא בשל קדושת המקום ומוראו.  אני מתעלם בכוונה גם מן הרקע ההיסטורי.  זהו איננו מקום להסברים רציונאליים.  זהו מקום קדוש. להתבונן, לשתוק ואולי לזעוק בלב כנגד הרוע.

בסוף מלחמת העולם הראשונה נותרו כמיליון ארמנים בלבד.  תשעים אחוזים מהאוכלוסייה הארמנית שחיו באזורי השליטה של האימפריה העות'מאנית, הושמדו או הוגלו. בסך הכול, כמיליון וחצי ארמנים נרצחו או מתו ברעב ובמחלות משנת 1894 ועד 1918.

בתום המלחמה נתנה הבטחה לארמנים, כמו לכורדים, שהם יקבלו עצמאות.  ואכן, בעקבות שלום סוור, בשנים 1918-1921, התקיימה מדינה ארמנית עצמאית, בראשות מפלגת ה"דשנאק".  באותם ימים תפסו הבולשביקים הארמנים את השלטון ביירואן והפכו את הרפובליקה הצעירה למדינה קומוניסטית.  היתה זו רפובליקה סובייטית, ששטחה רק עשירית משטחה של ארמניה ההיסטורית; מבחינת לעג לרש.  ארמנים רבים שבו אליה וניסו לקיים את תרבותם תחת צילה הקודר של ההיסטוריה, לצדם של שכניהם השנואים – טורקים מכאן ואָזֶרים משם.

היו ארמנים ששבו למדינתם החדשה, היו שהעדיפו להמשיך ולגור בטורקיה, בעיקר באיסטנבול, שם הם ידועים כסוחרים מצליחים.  ארמנים רבים היגרו אל קרובי משפחתם אשר בסוריה, לבנון, קרים, פולין ומי שהצליח – הגיע למערב אירופה או לארצות הברית.  העיר הארמנית השנייה בגודלה בעולם היא לוס אנג'לס – המכונה "לוס ארמנס" בפי הארמנים.  הפזורה הארמנית מקיימת קשר כלכלי ונפשי הדוק עם מכורתם. ארמנים עשירים שולחים כסף לאחיהם במולדת ומאז שארמניה זכתה בעצמאותה, הם גם משקיעים בה כסף ומקימים בה מפעלים ובתי מלון. בדומה ליהודים, מאורגן בארצות-הברית לובי ארמני רב עוצמה. יש הטוענים שאחת הסיבות להתהדקות יחסי ישראל עם טורקיה היא שהטורקים מעוניינים בלובי היהודי כמשקל נגד ללובי הארמני והלובי היווני, שפועלים נגדם במרץ במסדרונות השלטון ובכלי התקשורת של ארצות-הברית.

הגורל המשיך להתאכזר לארמניה.  לאחר שנים שסבלו משכניהם המוסלמים נאלצו להתמודד עם אחיהם הנוצרים. סטלין קרע מארמניה את מחוזות נחצ'יוואן ונגורנו־קרבאח והעביר אותם לאזרבייג'אן, המיושבת באזרים, עם טורקי שעוינותו לארמנים קדומה הרבה לזו של  העות'מניים.  מדוע הוא עשה זאת?  אני סבור שמטרתו היתה לכרוך את הלאומים זה בזה, להפריד ולמשול בהם, כפי שעשה באסיה התיכונה בגבולות המסובכים והמפותלים בין אוזבקיסטן, טג'יקיסטן וקירגיזסטן.  האמת הארמנית בוטה יותר:  כל ארמני כמעט מוכן להישבע שסטלין ואפילו קודמו לנין, העדיפו את האזרים, טורקים אף הם, כי רצו  לשחד כך את מסטפא כמאל אטטורק, על מנת שיעבור לצד הקומוניסטי.  הארמנים כורכים את המחלוקת הפוליטית עם אזרבייג'אן בזיכרון ההיסטורי העגום ומשתמשים בטרגדיה של עמם כדי להצדיק כל צעד פוליטי שנוי במחלוקת.

עם נפילת ברית המועצות, התרוקן מחוז נחצ'וואן לחלוטין מיושביו הארמנים, כנסיותיו הפכו לאסמים ורפתות וכמה מהן אף למסגדים.  השמדת העם המשיכה.  הפעם לא פגעו באנשים, אלא בעיקר בתרבותם.  החלו חיכוכים בחבל נגורנו־קרבאח.  תושביו הארמנים דרשו עצמאות, ובתגובה ביטלה אזרבייג'אן את האוטונומיה החלקית, ממנה נהנו יושבי החבל.  תושבי כפר ארמני, הסמוך לבָּאקוּ, נטבחו על ידי שכניהם האזרים.  זכר הטבח היכה שוב וארמניה, כך טוענים תושביה בלהט, יצאה להגן על אזרחיה, במלחמת מצווה שבסופה החזירה לידיה את נוגרנו־קרבאח.

גם כאן ניצבת אמת אזרית מול האמת הארמנית.  שוב סיפֶּר אחת מתעמת ומתנגש עם סיפר אחר.  התעמולה האזרית מציגה במוזיאונים ובחוברות הסברה תמונות של מסגדים נשרפים, ומעליהם זועקת הכותרת – "תרבות העולה בעשן".  אלפי הפליטים בהם נתקלתי ברחבי אזרבייג'אן, תומכים מן הסתם באמת הזו, ומבחינתם, הם גורשו מבתיהם, שם נולדו ושם הולידו את ילדיהם.  המציאות המסוכסכת עתיקת היומי של הקווקז.  לכל עם יש את המפה הפרטית שלו, את המציאות שלו, את חלוקת השטח הפרטית שלו, בין ידיד לאויב, בין שונא לאוהב.  במשך דורות הם לפותים זה בזה, לעתים חיים בשלום, מארחים ומתארחים, סוחרים ואף נישאים זה לזה.  לעתים מתפרץ השד הדתי ומאכל את הכפרים על יושביהם.  כאשר שאלתי את הארמנים על הפליטים האזרים שראיתי בדרכי, מצטמררים מקור תת יריעות הניילון, הם טענו בחום כי גם הארמנים היו פליטי המלחמה ומצביעים במהירות על הדרך בה השתקמו אלו לעומת הניוון והנחשלות בה שרויים פליטי האויב.  האזרים משיבים כי הארמנים הצליחו לנצח במלחמה רק  בשל עזרת הרוסים ומזכירים את הסיוע הנדיב שניתן להם מאחיהם הארמנים שמעבר לים.

כיכר הרפובליקה של ירוון, לשעבר "כיכר לנין" היא ככר מרשימה ביותר, מוקפת במבנים מרשימים הבנויים בחצי מעגל, בסגנון ניאו קלאסי ויוצרים רושם מרהיב, במיוחד בלילה, כשהאורות נדלקים והכיכר זוהרת באור יקרות. באצ'ימדייזין הסמוכה שוכן הפאטריארך ומוכיח כי למרות הדיכוי הדתי בימי הקומוניסטים, הדת הארמנית חיה ונושמת.

הכלכלה הארמנית משתחררת מעולו הכבד של הקומוניזם וספיחיו ומערכת התיירות בארמניה מתפקדת טוב בהרבה מאשר אצל שכנותיה. המבקר בארמניה נהנה ממערכת של כבישים טובים, בתי מלון נוחים, חלקם בנויים בסגנון חדשני עם זיקה לעבר, רמת הבטיחות גבוהה ובכל זאת, דומה כי העצב עדיין חג לו שם ממעל.

ארמניה משמרת את עברה, מוליכה את המבקר בה אל אתריה ההיסטוריים המרשימים וממחישה את גדולתה בעבר, כמו את כישרונם של אומניה. כך במקדש גרני (Garni), הניצב מעל מצוקי בזלת עתירי משושים, כך במנזר אחפט (Akhpat), הנמצא ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. כך גם באתרים רבים נוספים, הפזורים ברחבי הארץ, ביערות שבצפון או במדבר שבדרום.

ובכל זאת, המקום הארמני המובהק ביותר עבורי הוא דווקא אני, שעל אדמת טורקיה. העיר החרבה, העולה מן העפר ומן האפר, ממחישה את ההווייה הארמנית יותר מהאתרים המושלמים שעל אדמת ארמניה. אמנם, שרידיה של אני עומדים בשממונם למעלה מ-600 שנה, אך בכל זאת, כאשר מתבוננים בהם, הקשר האסוצייטיסבי הוא אל האסון של המאה ה-20, עד כדי כך שגם יוצרי הסרט "אררט" בחרו באני כדי לסמל את האסון הארמני.

על מצוקי נהר הארפה-צ'אי. עומדת על צוק בולט, קפלה הרוסה, בעמדה מתריסה מול העולם כולו. למקום חזות רומנטית, אפילו מלנכולית. המראה מעורר העצב של אני, שנמצאת באזור המבודד מול הגבול, מזכירה את אותה מנגינת אבל מן המאה ה-9, שנכתבה על ידי Lastivert Aristakes, אך מתאימה במיוחד למאה ה-20: 

"היכן הכתרים האבודים של מלכינו? הם נמצאים בשום מקום. היכן לגיונות החיילים שהתאספו בהמוניהם? כמו ערי מוות צפופות של עננים בשמים; ססגוניים כמו פרחי האביב, מהודרים במדיהם. הם בשום מקום. היכן נמצא כס המלכות הנפלא, הקדוש? היום הוא ריק, מנוע תושבים, עירום מקישוטיו. מלא באבק ובקורי עכביש. יורש העצר נלקח לארץ זרה כשבוי ואסור. קולות והטפות הכוהנים דוממים עתה. הנברשות כבו עתה והמנורות עוממו. הריח המתוק של הקטורת איננו עוד. המזבח של אלוהינו מכוסה אבק ואפר. כעת, עם כל מה שיש לנו, שנפל עלינו בגלל חטאינו. צריך לאמור לגן העדן, ולכל המתגוררים בו. אמרו להרים ולגבעות, לעצים וליערות הסבוכים, שגם הם יבכו על חורבננו".

  לקריאה נוספת

קראו עוד על האסון הארמני.

למאמר נוסף לחצו כאן

מאמר של דוד פיינשטיין

על ארמניה במאה ה-11. לחץ כאן.

למהדרין, נמליץ לקרוא גם את תגובותיהם של יאיר אורון: "הג'נוסייד הארמני – לא 'ארמניה ארמניה', לא 'הטבח הארמני', היסטוריה, מס' 12, עמ' 57-77 וכן את תגובתו של והאקן דאדאריאן, שם.

גילי חסקין – מדריך טיולים ברחבי העולם, כולל בארצות הקווקז: גאורגיה, ארמניה ואזרבייג'אן