בית שאן – מערך סיור

כתב: גילי חסקין

תיאטרון ואמפיתיאטרון

האל דיוניסוס

נתחיל את הסיור בסאראיה, מרכז השלטון העות'מני, כאשר העיר שוקמה על ידי השולטן עבד אל חמיד ה-II.  מבט על המצודה הצלבנית.

מקור השם בית שאן: ביתו של האל שן שהיה אל כנעני, ה-א' התווספה מאוחר יותר. זהו שמה הראשון של העיר כפי שאנחנו יודעים מהתנ"ך.

מקור השם סקיתופוליס: פולחנו של אל היין, דיוניסוס, היה מהחשובים בפולחני העיר בתקופה ההלניסטית-רומית, עובדה לכך הוא שמה של העיר: ניסה סקיתופוליס, השם ניסה (Nysa) מופיע כמעט על כל סוגי המטבעות שנטבעו בעיר בדרך כלל יחד עם השם סקיתופוליס. באגדות המיתולוגיות מוזכר הר ושמו ניסה, המקום שבו טיפלו הנימפות בדיוניסוס התינוק, ניסה היה גם שמה של המינקת של דיוניסוס. האגדה מספרת שדיוניסוס הגיע לבית שאן עם ניסה, המינקת שלו ובליווים של הסקיתים- שהיו שבט ברברי, והתיישבו בעיר. את המינקת הוא קבר במקום והסקיתים התמקמו בבית שאן ועל שמם נקראה העיר.

הצעה נוספת מציע מלומד סקוטי בשם סמית', אשר הניח שפירושה המקורי של המילה 'שאן' הוא 'שקט' ולפיכך סבר שלמקום היה שם נוסף: בית-שקט. שם זה הפכו היוונים לסקיתופוליס. אולם בית-שקט הנו השערה בלבד ופרט לכך אין בטחון כי מקורו של 'שאן' הוא שקט או שלווה.

פירושו "תיאטרון כפול". מקורו אטרורי ולא יווני. יועד לתחרויות בין גלדיאטורים ולא למחזות. זר לתרבות היווניית. משום כך נבנו האמפיתיאטראות בא"י רק לשימושם של הליגיונות הרומאיים. במקרה דנן, קדם לאמפיתאטרון סירקוס, מקום המיועד למרוצי מרכבות. האמפיתאטרון הזה נבנה כנראה במאה ה-2 לספירה. אפשר אולי לקשור את הקמתו עם  נוכחות הלגיון השישי (Ferrata), באזור בית שאן.

ראה גם:האמפיתיאטרון בבית שאן

האמפיתאטרון נבנה בשולי העיר בדרום,. תכניתו אינה סגלגלה אלא מלבנית, רק קצותיו מעוגלים, בניגוד לצורתם של מרבית האמפיתאטראות הרומאיים. ממדיו החיצוניים של האמפיתאטרון הם 102X 67 והפנימיים (הזירה = Arena ) הם 83X48. רק שלוש שורות של מושבי אבן שרדו באתרן. יש להניח שמעליהן היו עוד שתיים – שלוש שורות של מושבי אבן ומעליהן, קרוב לוודאי, שרות של מושבי עץ.  לעיתים היה צורך להכיל יותר אנשים ‏ולצורך כך היו מוסיפים מושבי עץ מעל שורות המושבים המקוריות ובכך יידע האמפיתיאטרון ‏להכיל גם 7000 איש בהיקפו העצום.‏ בסך הכול 11-13 שורות של מושבים,  המושבים נבנו בגובה של 3.20 מ' מעל הזירה. כדי שהחיות לא יסכנו את חיי הצופים. הפרש הגבהים נוצר על ידי קיר ההיקף של הזירה. קיר זה היה מעוטר בסטוקו ועליו ציורי קיר, שתיארו מחזות ציד (Venatio), בדומה לאלה שנערכו בזירה.

מערכת הפתחים של האמפיתיאטרון נחלקה לשנים: פתחי הזירה, שהיו במפלס הנמוך, ופתחי הקוויאה (מערכת מושבים = (Cavea, שהיו במפלס הגבוה. פתחי הזירה, כמקובל, היו על ציר האורך. הפתח העיקרי, שהיה במזרח, נחפר, ואילו הפתח המערבי, לא שימש כלל כפתח. משום שצד זה של התיאטרון נחצב אל תוך הסלע הטבעי, נותר  הפתח חסום מצידו החיצוני. בנייתו באה רק כדי להשלים את הסימטריה התיכנונית.

מהכניסות הגדולות היו נכנסים הגלדיאטורים, והם עברו דרך מקדש קטן ששם הם נתנו מנחה לאלילים, כיוון שהקרבות היו בחלקם קרבות עד המוות. בנוסף, היו פתחים יותר גדולים משל הגלדיאטורים שמהם הכניסו את החיות.

התיאטרון והאמפיתיאטרון בעולם הקלאסי

הסירקוס.

בתקופה הביזנטית בנו שכונת מגורים בתוך האמפיתיאטרון

א.       נתבונן בדגם על מבנה העיר, על חומותיה ושעריה. התכנית האורתגונלית (שתי וערב), נאלצת להתאים עצמה לאילוצים הטופוגרפיים. תכנונה הכולל של העיר, שנעשה כנראה, במאה ה-II לספירה, לא היה אורתגונלי, אלא התבסס על פני השטח החרוצים בגיאיות ומוקפים גבעות ורכסים, במיוחד בתל העתיק שבצפון. תכנון הרחובות התאים את עצמו אל השטח. יחד עם זאת, ניכרים קווי תכנון אורתגונליים, בכול חלק של העיר לעצמו.

ב.       בתקופה הביזנטית העיר השתרעה אל מעבר לנחל חרוד. אז הגיעה העיר לשיא במספר תושביה. 90% מהפסיפסים בבית שאן הם ביזנטיים!!!

ג.        נתונים טבעיים: מיקומ ה האטרקטיבי של בית שאן הביא לכך שהמקום היה מיושב כ-7000 שמנה כמעט.

1.         בית-שאן יושבת על החיבור בין דרך הים לדרך המלך בעבר הירדן. הדרכים טובות גם למסחר בימי שלום וגם למלחמה. מקום לחניית לגיונות

2.         שפע המים- יש מעל לשלושים מעיינות באזור בית שאן ולכן גם נחלים רבים: נחל  האסי, נחל חרוד, גן השלשה, עין מודע, נחל הקיבוצים, נחל עמל.  בימי השיא בבית שאן, כאשר היו בעיר כ- 40 אלף תושבים היו בשימוש רק כ- 10%  ממימי האסי.

ד. מבט על התל. שם ישבו בני אדם מאז התקופה הנאוליתית.  רק בסוף התקופה ההלניסטית יורדים התושבים מן התל ומקימים את בתיהם על תל אצטבה. במאה השנייה לפנה"ס נפלה העיר לידי החשמונאים. החשמונאים נותנים אפשרות לתושבים- להתייהד או לעזוב את העיר, עד לכיבוש הרומי בשנת 63 לפנה"ס. כשהרומים בונים את העיר, בתיהם של התושבים  נבנו על הגבעות ומרכז העיר נמצא בעמק במרכז, כאשר נחל האסי חוצה את העיר. בתקופה זו העיר נודעת בתעשיית הפשתן שלה, הפשתן הכניס כסף ומוניטין רב לעיר.

בתקופה הביזנטית בית שאן הופכת להיות עיר נוצרית, מספר תושביה גדל ומגיע בשיאו לכ- 30-40 אלף. שטחה עלה על 1300 דונם. יהודי העיר נוטשים מפחד ואז חוזרים. בעיר נבנים בתי תפילה נוצריים- כנסיות ומנזרים. עבודת האלילים נעלמת ומחליפה את מקומה הנצרות.

בית שאן נכבשת על ידי הערבים במחצית הראשונה של המאה ה- 7, בתקופה זו מאבדת העיר מגדולתה ומרכזיותה- טבריה הופכת להיות העיר המרכזית. העיר מקבלת את שמה החדש "ביסאן". ניצחון הערבים על הצבאות הביזנטיים בשנת 636, נקרא בפיהם, "יום ביסאן".

בימי שלטון בית אומייה, ב- 18 בינואר 749 מתרחשת באזור רעידת אדמה שמחריבה את העיר לחלוטין (ברעידת האדמה של שנת 363 נהרסים מבנים בעיר, אולם השפעתה לא היתה מכרעת והעיר חוזרת מהר מאוד לאורח חיים רגיל, המבנים משופצים. לדוגמא: הנימפאון). בגניזה הקהירית צוין כי ברעידת האדמה שהתרחשה בכ"ג בשבט (749 לסה"ן) אלפים נהרגו בטבריה, ציפורי נחרבה בחלקה, סוסיתא חרבה ובית שאן חרבה.

תושבי ביסאן שניצלו חוזרים אל העיר שחרבה ובונים מההריסות בתים קטנים בכדי שיהיה להם מקום לישון. אך הם לא מחזיקים מעמד, המקום מתחיל להיות ביצה ונעזב (הבתים האלו הם הדבר הראשון שנמצא בחפירות).

מרעידת האדמה ואילך אופי ההתיישבות בעיר הוא כפרי- בתקופה העבאסית נבנה במקום כפר, בימי הביניים נבנה ישוב קטן, בתקופה הצלבנית נבנית במקום מצודה ובתקופה העות'מנית נמצא במקום ישוב קטן. אחרי מלחמת העצמאות מוקמת עיירה בשם בית שאן, לצד חורבות העיר העתיקה בית שן- סקיתופוליס.

כיום בית שאן מוכרת כעיר ומניין תושביה הוא כ- 20 אלף.

1921-1933 – מתבצעת במקום חפירה ראשונה על ידי משלחת מאוניברסיטת פנסילבניה, בראשותם של פישר (1921-1923), א' רוו (1925-1928) וג' פיצג'רלד.

בשנת 1983 נערכה עונת חפירה קצרה מטעם האוניברסיטה העברית, בראשות יגאל ידין ושולמית גבע. ב- 1986 הגיעה משלחת של רשות העתיקות שהמשיכה בחפירה וגילתה את הממצאים העיקריים. ישנם שני שטחי חפירה- אחד של האוניברסיטה העברית כשבראשם הארכאולוגים- יורם צפריר וגדעון פרסטר והשני של רשות העתיקות כשבראש הארכיאולוג וליד אטרש. אחר כך חפירות של עמי מזר.

משתרע על שטח של כ-7 דונמים. זהו בית המרחץ הגדול ביותר שנחשף בארץ ישראל. נבנה בסוף המאה ה- 4.  במאות ה- 5 וה-6 התווספו בריכות, חדרים וכדומה. הגוש המרכזי שלו בנוי בצורת האות T ומכיל חמישה אולמות בציר צפון-דרום ושלושה אולמות ניצבים להם, בציר מערב-מזרח. מערכת אולמות אלו כוללת את חדרי הטיפידריה והקלדריה, שחוממו על ידי אוויר חם,  שהוזרם אל מתחת לרצפות, דרך צינורות חלולים (tubuli) מאזור התנורים, שהיה צמוד לבית המרחת ממזרח. סביב האולמות המחוממים הוקמה חצר קטורה – פָּלֶסְטרה. מוקפץ סטווים וחדרים מדרום, ממערב ומצפון. הכניסה היתה מצד דרום, מכיוון הפרופילאון.

בית המרחץ הזה שימש כבית מרחץ אימפריאלי, משמע, בית מרחץ ציבורי לכל תושבי האימפריה, מתנה מהשלטונות לעם. בתחילה הכניסה לא הייתה כרוכה בתשלום ולאחר מכן נגבה תשלום סמלי מכל מבקר. הוא היה פתוח 24 שעות ביממה, בשל הפופולריות הרבה שלו.  בפלסטרה התאמנו באתלטיקה ואימון גופני, אל הפלסטרה נצמד בית מרחץ קטן עם דגש על סאונה, הזעה.

מאחורי החצר נבנו כ- 30 חדרים בשתי קומות. שימשו לעיסוי פדיקורמניקור, חדרי תכנסות ועוד. בעל מעמד גבוה, יכול היה  להשיג לעצמו פינוקים נוספים- היתה אפשרות לשכור אנשים שיגרדו את גבך, יעשו לך מסאז' ויפנקו אותך בכל דרך אפשרית. השילוב הרומי המפורסם של בריאות הגוף ובריאות הנפש בא לידי ביטוי גם בבית מרחץ זה בחדרים אלו.

הבריכה הקרה- בריכה לא מקורה, הנמצאת מחוץ לבית המרחץ המרכזי. הבריכה יצאה משימוש בסביבות שנת 500. בהמשך היו חדרים עם ספות, טרקליניום, אלו היו חדרים למנוחה, ניתן לראות ספסלים שעליהם הוסיפו כריות.

לכל חדר חם יש את התנור שלו.התנור נמצא כמובן בחלק הנמוך ביותר על מנת לנצל תרמיקה. הרצפה היא רצפת לבנים ועליה רצפת שיש. נתגלתה כמות אדירה של היפוקאוסטים (מערכות הסקה).

נמצאו בבית המרחץ גם נקודות לשטיפת ידיים ותעלות לפינוי הפסולת: שירותים.

במבנה המרכזי נמצאים הסאונה (" החדר החם") ו"חדר המים הפושרים".

לבית המרחץ היו נכנסים עירומים, כנראה שהיו שעות מסוימות שיועדו ל"רחצת נשים", לא רחצו נשים וגברים יחד! בכל מקרה רוב האנשים במרכז העיר היו גברים (חיילים, סוחרים…). במאה ה- 7 עם רעידת האדמה, בית המרחץ מפסיק לתפקד.

רחוב העמודים, הקרדו, הוא המרכזי ברחובותיה של סקיתופוליס. נבנה בתקופה הרומית. כיוונו: מדרום-מערב לצפון- מזרח. אורכו כ- 158 מטרים. רוחבו בין 7.20 ל-7.50 מ'. הרחוב תחום מצפון-מערב בסטילוֹבָּט מוגבה (גובהו 1.25 מ'), שנשא את טור העמודים שמעליו.

בקצה הדרומי של הרחוב, סמוך לתיאטרון, נמצאו שרידיו של פרופיליאון, שנבנה מחלקים ארכיטרטוניים בשימוש משני והוביל אל בית המרחץ. זהו רחוב מסחרי פעיל מאוד, משני צדיו נבנו כעשרים חנויות בשתי קומות. מתחת לכביש בעומק של 1.80 מטר נמצאת תעלת הניקוז של העיר כשהניקוז מובל לנחל חרוד.  יש גישה מהרחוב לבית המרחץ המערבי.

נמצאה כתובת על אחד הסטים האומרת "בימי פלאוויוס פלאדיוס פורפירוס המושל המפואר, עבודת הסטיו יחד עם הפסיפס נעשתה". לכן כינו  הארכאולוגים את הרחוב "רחוב פלאדיוס". בבית המרחץ נמצאה כתובת: "שיפוץ הסטיו נעשה על ידי פלאוויוס נאסיוס סרגיוס מסקיתופוליס, מושל הפרובינציה, שנת 535, תרומה מבלי לפגוע בכספי ציבור". רחוב מרשים זה, נמנה לכל המוקדם במחצית המאה ה-4 לספירה והוכנסו בו כמה תיקונים, עד ליציאתו מכלל שימוש, ברעש הגדול של שנת 749.

בשנת 506 לסה"ן, בתקופה הביזנטית, נמצאה כתובת: "במזל טוב תאבסיוס בן תאבסיוס מושל הפרובינקיה פלסטינה השניה בנה הסיגמה מהיסוד שנת 507 .  מעיר אמיסוס [צפון תורכיה] על שפת הים השחור".

הוא מוריד את החנויות והאודיאון ועושה רחבה בצורת חצי עיגול עם חדרים שכנראה שימשו כמקומות בילוי (מסבאות, בתי בושת..). חדרי הסיגמה היו מרוצפים בפסיפס ונמצאו בהם כתובות. באחד החדרים מתוארת טיכה, אלת העיר, אוחזת בידה תמר ועל ראשה כתר בצורת חומת העיר.  (הכתובת בחדר מציינת: "הגברת היפה").

טיכה, אלת המזל, הייתה גם אלת העיר ופטרוניתה וגילמה את רווחת העיר ושגשוגה. טיכה של -סקיתופוליס התאחדה עם ניסה, האומנת של דיוניסוס ונקראה על שם המקום בו גידלו הנימפות את האל. בבית שאן היא מופיעה בפסל שיש מן התיאטרון הרומי ובמדליון פסיפס זה, מראשית המאה הו' לסה"נ. היא עטורה בכתר המתאר את חומת העיר ונושאת בידה קרן שפע. לפולחנה היה ללא ספק מקום מרכזי בחיי העיר בהיותה אחת משלישיית האלים הקשורה בלידת דיוניסוס.

במיתולוגיה היוונית ניתן השלטון על גורלם של בני האדם בידיה של טיכה (Tyche) – אלת המקרה הטרגי והמזל הטוב), בתם של הטיטנים אוקיאנוס ותטיס. היא מתוארת כבעלת אופי הפכפך, המשחקת בבני האנוש בשרירותיות גמורה ובקור רוח. היא גם הפטרונית של משחקי המזל ובפרט משחק הקוביה. במחזור הטרויאני מסופר על פלמדס בן נאופילוס שהיה הנבון והפיקח בגיבורי יוון (הוא, למשל, היה זה שחשף את "שגעונו" כביכול של אודיסאוס כאשר זה התכוון לחמוק מהצטרפות ללוחמי טרויה). חיילים, כידוע, חייבים לשעשע את עצמם ופלמדס הנבון המציא בעבורם את משחק הקוביה. את זוג הקוביות הראשון קידש במקדשה של טיכה.

הנצרות דחתה את הפולחנים הפגאניים, אולם מוטיבים פגאניים המשיכו להופיע באמנות ובתיאולוגיה הנוצרית בתקופה הביזאנטית הקדומה. האלה טיכה (פורטונה) היא דוגמה טובה לכך, היא מופיעה כאלת עיר וכהאנשה ביצירות אמנות רבות במזרח האימפריה הביזאנטית בתקופה הקדם איקונונוקלסטית.

 המשך המסורות הקלאסיות לא לווה בדרך כלל בהקשר פגאני, אולם כפי הנראה היה פולחן טיכה חריג, שכן זהו פולחן פגאני שהוחדר והוטמע בנצרות. ניתן להדגים זאת באיסורו של קונסטנטינוס על הפולחן האלילי בקונסטנטינופוליס בפרט ובאימפריה בכלל, ובאותה העת הוא חנך שני מקדשים פגאניים בבירה החדשה, האחד לטיכה של רומא והשני לריאה, כטיכה החדשה של קונסטנטינופוליס.  יצירות אמנות רבות של טיכה נתגלו בעיקר במזרח האימפריה, בבית שאן, מידבא, קפריסין, קונסטנטינופוליס, קיסריה ועוד. למרבית היצירות הקשר נוצרי אך לא כנסייתי[1].

ברחבה התקיימה פעילות מינית על בסיס מסחרי. ברחבה נמצאו כתובות:

"את הבית קשט לחברים מיגס- וישתמשו הגברים עם נערות ונערים כל הלילה..". "אולם אתה נהנית, ולך.."

– אני נושא תשוקה כברק לעיני הנערות המנגנות שיר וריקוד מול דלתנו.

-החדר של הגברת היפה….

-מוזות וגראציות יחד עם דיוניסוס כאן בצוותא. אתה נהנית ולך.

– לחבריו של מיגס שקישטו את החדר והשתעשעו כל הלילה עם החברות שלהם.

– למי שמעורר תשוקה מביא לתענוג אהבה.

זנות התקיימה ביוון וברומא בתקופה הקלאסית, כבכל תרבות אחרת, והייתה לה השפעה רבה על האוכלוסייה ועל פעילותה הכלכלית. הזנות הייתה חוקית, ולא נחשבה כבלתי מוסרית; בתי זונות היו קיימים בכל עיר ועיר, לעיני כל ובאין מחבוא. ניתן להניח כי בתי זונות אלה היו דומים לאלה שברומא העתיקה, מהם נתגלו כמה בפומפיי – חדרים חשוכים וצרים שנועדו רק לקיום יחסי מין חפוזים. אחד הכינויים של הזונות בתקופה הקלאסית היה "חאמאיטיפס" (χαμαιτυπής) – "אלה שמכים על הקרקע" – ממנו ניתן ללמוד כי האקט המיני נעשה על הקרקע. פסאודו דמוסטנס הכריז במאה הרבעית לפנה"ס כי: "יש לנו את הקורטיזנות להנאה, זונות לסיפוק צרכינו, ונשים על מנת לגדל את ילדינו"[2]. 

מאחר שגברים בתקופה הקלאסית נהגו להינשא בגיל 30, ומאחר שנאסר על גברים לקיים יחסי מין עם נשים חופשיות והעונש על יחסי מין אלה היה חמור, לא נותר להם לקיים יחסים עם בני אותו המין או לחילופין, אם רצו לקיים יחסי מין הטרוסקסואלים, לפנות לזונות או לשפחות.

הביזנטים הרסו את המקדש, אבל לא בנו במקומו כנסיה. הם השאירו את החזית בתור קישוט. הריצוף ברחבת המקדש היה שונה ומרוצף באבן גיר (לבנה) ולא בבזלת כדי להבליט אותו. הפודיום של מקדש זה היה ממש גבוה, בחזית המקדש עמדו עמודים שתמכו בפורטיקו (מרפסת קדמית).

בהעדר כתובות, אין יודעים למי הוקדש המבנה. לדעת החופרים ייתכן שיש לקשרו עם פולחן דיוניסוס, שמזבח לכבודו נתגלה בבסיליקה הסמוכה. אפשרות אחרת, שלפנינו מבנה הנצחה (הראון) לכבודה של ניסה, וזאת על-פי צורת התוֹלוֹס וממדיו הקטנים יחסית של ההיכל.

כנראה שהוא לא היה המקדש המרכזי של העיר. המקדש המרכזי  היה כנראה זה שנבנה על התל. (מקדש זאוס?). יתכן שמשם יצאה דרך התהלוכה ממקדש הבן למקדש האב…בעלייה במדרגות למקדש נמצאה כתובת: "מזל טוב בימי האימפרטוס מרקוס אורליוס לניסה סקיתופוליס.."

בחפירות הארכיאולוגיות שנערכו בבית-שאן במהלך המאה העשרים, נתגלו ארבעה פסלי שיש של דיוניסוס בדוגמאות שבהן שרד ראשו של דיוניסוס מופיע האל כצעיר חסר זקן; ראשו עטור זר עלי גפן או קיסוס ואשכולות ענבים, שיער ארוך מקיף את הראש בגלים רכים וקווצותיו גולשות על כתפיו.

פולחן דיוניסוס הגיע לארץ-ישראל עם המהפכה הגדולה בסדרי השלטון והאוכלוסייה, בעקבות כיבושי אלכסנדר מוקדון. אחד הביטויים המובהקים להלניזציה של ארץ- ישראל היה שילובם של אתרים וערים במיתוסים המתארים תולדות ייסוד ערים במיתולוגיה היוונית. במהלך החפירות הארכיאולוגיות בבית-שאן נתגלו ממצאים המעידים על התייחסות ישירה לדיוניסוס ולפולחנו. בירושלים, בקיסריה ובמקומות נוספים היה פולחן דיוניסוס, על-פי הממצא הנומיסמטי, פולחן יווני, אחד מני רבים. בעיר בית-שאן, או בשמה היווני – סקיתופוליס, היה פולחן דיוניסוס הפולחן החשוב בעיר[3]. כך למשל, 'לידתו' של דיוניסוס כשראשו מבצבץ מברכו של זאוס מופיעה על גבי מטבעות העיר מימי ספטימיוס סוורוס.

בית-שאן העתיקה היתה לסקיתופוליס בתקופת שלטונם של התלמיים בארץ-ישראל. לאור הקשר של השליטים התלמיים לדיוניסוס ניתן להבין את מעמדו המיוחד של האל בעיר ואת התפתחות פולחנו בה. עדויות היסטוריות[4] ותגליות ארכאולוגיות[5]. בבית שאן מחזקות את הזיקה בין דיוניסוס לעיר בתקופות ההלניסטית והרומית, ומטבע הדברים הוא הופך לפטרונה של בית-שאן. שמה הנוסף של בית-שאן בתקופות ההלניסטית והרומית היה ניסה, שם שעל זיהויו נחלקו דעות הקדמונים והחוקרים של ימינו כאחד. היו שזיהו את ניסה, מקום הולדתו של דיוניסוס, עם בית-שאן[6] ואף רווח סיפור שלפיו נוסדה העיר בידי דיוניסוס עצמו, אל המקום, אשר קבר בה את אומנתו ניסה בימי מסעו מהודו ליוון פליניוס גם הוא רומז למסורת זו באומרו: 'סקיתופוליס, שנקראה לפנים ניסה,על שם המינקת של דיוניסוס, אשר אותה קבר שם' .

 ממול המקדש נמצאות הקשתות ומעבר לקשתות נמצא שער שכנראה לא השתמשו בו לאורך זמן. השער מתאים לעלייה למקדש זאוס, השער שדוד מאוד, לא נשאר הרבה ממנו.

כתובת שנמצאה מול המקדש: "במזל טוב, תושבי העיר ניסה סקיתופוליס, עיר קדושה ועיר מקלט, אחת הערים היווניות של קהילת סוריה, הקדיש (פסל זה) האימפראטור הקיסר מארקוס אורליוס אנטונינוס אוגוסטוס על ידי הקוראטור (הממונה) תיאדורוס בן טיטוס. (כנראה שעמד כאן פסל של מארקוס אורליוס 161-180 לספירה)

הנימפאון- מזרקת מים מפוארת ששימשה גם כמקום לשתיית מים לעוברים ולשבים. פסלי נימפות שדרכן זרמו מים החוצה. אופייני לעיר רומית

נימפות (Nymphai) הן יצורים על-טבעיים במיתולוגיה היוונית.  רוחות טבע ששכנו בהרים, בחורשות, בעצים, בנחלים, במעיינות, ובמקומות רבים אחרים. הן היו נשים צעירות ויפות ונחשבו לבנותיו של זאוס. למרות שניחונו בכוחות מיוחדות, הן היו בנות תמותה. (למשל אקו, דפנה). הן היו קשוורת לאלים פאן ודיוניסוס.

הנימפות מתוארות בדרך כלל כנערות צעירות ויפות, חובבות מחול, מוזיקה, מותחות קשת בפמליה של אפולו, דיוניסוס, ארטמיס, מפלרטטות עם סאטירים ובני אדם, שאינן מסיבות נזק למין האנושי, אך יחד עם זו, מושכות בכוח את מי שהן אוהבות למקום שלהן. חייהן תלויים בסביבתן וכשהן נעקרות ממנה, חייהן נתונים בסכנה. כשכעסו, בדרך כלל בעקבות נזק שנגרם לביתן, הן נהפכו למסוכנות.

אלת הציד ארטמיס לוותה על ידי חבורה של נימפות – הפליאדות.

רוחבו של הנימפיאון הזה היה כ-23 מ' ועיקרו אפסיס בעל מפתח של 8.80 מ'. ובמרכזו מעין במה. האפסיס השתמר עד לגובה של 2.85 מ'. כתובת ביוונית מזהה את המבנה כנימפיאון שהוקם במאה ה-4 לספירה. אין ספק שהכתובת מדברת על הקמתו מחדש של המבנה, שכן העיטור הארכיטקטוני העשיר הוא רומאי ויש לתארכו לסוף המאה ה-2 לספירה. גובה הנימפאון היה כ- 23 מטר. הוקם במאה ה- 2 לסה"ן ושופץ במאה ה- 4 (בעקבות רעידת האדמה) על ידי טימודורוס, בפקודת פלדיוס. סמוך מאד לנמפאון נתגלה שלד אדם ולצדו בקבוק זכוכית עם 11 מטבעות זהב, כנראה האדם רצה להציל את האוצר ונקבר אתו…

העמודים המחורצים שנראה פזורים ברחוב שייכים לנימפאון. בשיפוץ שנעשה בנימפאון האדריכל השתמש בעמודים מחורצים. במשקוף מול הנמפאון נכתב: "הבניין היפה ביותר נבנה על ידי סטרטגיוס שהקדישו לצורך המלכותי ומבקש שזה ישמור לו חסד"

תרגום אחר: את המקום הזה, היפה ביותר, עשה, הו צדק מלכותי, סטראטגיוס המעריץ שלך, עשה עימו חסד…

מונומנט מרכזי- מבנה אדיר בגובהו גודלו ותפארתו. צמוד לנימפיאון ומדרום-מזרח לו. מי שבא לעיר דרך השער הצפוני ראה את המבנה המסמל את מרכז העיר וידע כי הוא בכניסה אל העיר. בשטח נמצא רק מסד אבן למונומנט עמודים עיטורי. המסד מעוטר בגמחות ומתנשא לגובה של כ-4 מ' מעל לרחוב ובחזיתו, הפונה לרחוב, הותקנו מדרגות בכול רוחבו. מבנה העל, שצורתו לא הובררה עדיין, היה בנוי שייש מסוגים שונים. אחד האדנים העשויים שייש עוטר עיטור עשיר ועובד עיבוד מעולה במיוחד.

למונומנט צמודה בזיליקה. רוחבה 28 מ' ואורכה 50 מ'. ארבעה טורי עמודים ואומנות נשאו את קירויה של הבזיליקה. בעת בניית המונומנט הוקטנה הבזיליקה שקדמה לו וקצהה הצפוני-מזרחי, כולל האפסיס, שולבו במונומנט. בבזיליקה נמצא מזבח משושה, שהוקדש לאדון (Kyrios) האל דיוניסוס , בידי סלווקוס בן אריסטון, בשנת 142 לספירה.  המזבח עוטר במסיכות של דיוניסוס ושל האל פן.

כמו בערי הפרובינקיות של צפון-אפריקה, אסיה הקטנה והמזרח, נהג בניסה-סקיתופוליס פולחן הקיסר. מתחם פורום/בזיליקה מן המחצית הראשונה של המאה הב' נחפר ובו כמה מבנים מפוארים ששימשו לפולחן. כתובות שנמצאו במתחם מקדשי התאטרון מעידות כי הדריאנוס ביקר בעיר בשנת 130 לסה"נ. כתובת נוספת על אדן של פסל מעידה אולי כי גם הקיסר מרקוס אורליוס ביקר בעיר. פסלו של קיסר לבוש שריון נמצא בחפירות משלחת האוניברסיטה העברית. מבנה מרכזי שנחשף בעיר הוא מזבח לפולחן הקיסר. שני מזבחות נוספים מגדירים ואת זאוס ודיוניסוס כמייסדי העיר. המזבחות מתוארכים למאה הב' לסה"נ, תקופה שבה השתרש פולחן עירוני חדש של האלים המייסדים. פולחן זה נקשר לפולחן הקיסר והיה אחד הפולחנים המרכזיים של סקיתופוליס לצד פולחן האלים.

התייחסות היהודים לעבודת האלילים:

"מהו לילך לשם וכו'. ת"ר: עיר שיש בה עבודת כוכבים – אסור ליכנס לתוכה ולא מתוכה לעיר אחרת, דברי רבי מאיר; וחכ"א: כל זמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום – אסור, אין הדרך מיוחדת לאותו מקום – מותר. ישב לו קוץ בפני עבודת כוכבים – לא ישחה ויטלנה, מפני שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים, ואם אינו נראה – מותר. נתפזרו לו מעותיו בפני עבודת כוכבים – לא ישחה ויטלם, מפני שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים, ואם אינו נראה – מותר. מעיין המושך לפני עבודת כוכבים – לא ישחה וישתה, מפני שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים, ואם אינו נראה – מותר. פרצופות המקלחין מים לכרכין – לא יניח פיו על פיהם וישתה, מפני שנראה כמנשק לעבודת כוכבים; כיוצא בו לא יניח פיו על סילון וישתה, מפני הסכנה. מאי אינו נראה? אילימא דלא מתחזי, והאמר רב יהודה אמר רב: כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין, אפילו בחדרי חדרים אסור! אלא אימא: אם אינו נראה כמשתחוה לעבודת כוכבים – מותר"[7].

תל: גבעה מלאכותית שנוצרה משרידי ישובים מתקופות שונות, שנבנו האחד על השני ושפכיהם נעצרו על ידי החומה. בד"כ גובה התל הוא נגזרת של מספר שכבות הישוב המרכיבות אותו.

חתך ארכיאולוגי: שיטת עבודה ארכיאולוגית שמאפיינת עבודה בתלים ונועדה לחשוף לאפיין ולתארך את השכבות הארכיאולוגיות הטמונות בתל.

שכבה ארכיאולוגית: שרידים של ישוב שהתקיים המייצגים תקופה ותרבות בפרק זמן מסוים.

סטרטיגרפיה: תורת השכבות הארכיאולוגיות. העיקרון המנחה הוא בידוד שכבות התל על מנת שניתן יהיה להבחין בממצא הארכיטקטוני והחומרי המאפיין כל שכבה. באמצעות תורה זו ניתן לתארך שכבות ארכיאולוגיות מן המוקדם אל המאוחר (ככל שהשכבה עמוקה יותר כך היא קדומה יותר)