קזאן שבנתיב הרכבת הטרנס סיבירית

קאזאן – תחנה בדרך הברזל

כתב וצילם: גילי חסקין

"דרך הברזל" הינה כינוי שנתן מאן דהוא[1] , למסילת הברזל הטרנס סיבירית, שהיא בעצם אלומת דרכים, לייתר דיוק, אלומת מסילות, החוצה את צפונה של אסיה, ממערב למזרח.

על מסילת הברזל הטרנס סיבירית, ראו באתר זה: טיול לרוסיה.

מצגת תמונות : טיול ברכבת הטרנס סיבירית

קאזאן היא בירת רפובליקת טטרסטן ואחת הערים הגדולות ברוסיה. עיר יפה ועשירה.  נמצאת במרחק של 827 קילומטרים דרום מזרחה ממוסקבה הבירה. העיר מהווה מרכז תרבותי, כלכלי, מסחרי, ופוליטי חשוב במדינה. קזאן  שוכנת לגדות  הוולגה (Volga), סמוך למפגשו עם הנהר קזנקה (Kazanka) . שנשפך אל הים הכספי באזור אסטרחן, 28 מטר מתחת לפני הים. העיר מיושבת ברובה טטרים. זו החדירה המוסלמית העמוקה ביותר לתוך אירופה. בעיר מעורבת זו יושבים רוסים אורתודוכסים וטטרים מוסלמים ועוד למעלה ממאה קבוצות אתניות שונות. אולם המחלוקות של היום, כמו סיוטי העבר, אינם מונעים מהם את בנייתה של עיר מלאת שכיות חמדה.

הווֹלגה הוא הנהר הארוך ביותר באירופה. אורכו הוא 3,692 קילומטרים והוא מרכזה של מערכת הנהרות הגדולה באירופה.  נשפכים אליו יובלים רבים. הגדולים שבהם נהר הקאמה, האוקה, הוטלוגה והסורה. יחד הם מנקזים שטח של כ-1.38 מיליון קילומטר רבוע באזור המאוכלס ביותר ברוסיה. רגשותיהם העזים של רוסים רבים כלפי הוולגה מוצאים ביטוי באמנות ובשירה, בעיקר בהתייחסות ל"אמא וולגה", שהיא ליבה המיתולוגי של רוסיה.

הדלתא של הוולגה משתרעת לאורך כ-160 קילומטר ומתפצלת ליותר מ-500 ערוצים קטנים. נהר הוולגה קופא ברובו במשך שלושה חודשים בשנה. עמק נהר הוולגה הוא אזור מסורתי משובח לגידול דגן, כמו גם אזור עשיר במחצבים כנפט, גז טבעי, מלח ואשלג. הדלתא מהווה אזור דיג חשוב ואסטרחן הנמצאת בה, היא בירת הקוויאר העולמית.

המלומד תלמי מאלכסנדריה הזכיר את הוולגה בספרי הגאוגרפיה שלו. אגן הנהר היה ערש גידולן של אימפריות חשובות כאימפריה הבולגרית (המאות ה-7 עד ה-13 לספירה) ואימפריית הכוזרים. העיר איטיל, בירת ממלכת הכוזרים שהייתה עיר מסחר חשובה מהמאה ה-8' עד להחרבתה במאה ה-10, נבנתה על גדות נהר הוולגה.

הכוזרים הם אחת הפרשיות המעניינות והמופלאות ביותר בהיסטוריה היהודית. התיאוריות על כך מרובות ולמעשה החוקרים מודים בשנים האחרונות שאינם יודעים את התשובה לכך .הם היו בני עם תורכי, שהתקיים בדרום מזרח רוסיה באזור נהר הוולגה והקווקז מן המאה ה-7 עד המאות ה-12 או ה-13 ובמשך מאות שנים שלט שם. בשלב מסוים, באמצע המאה השמינית לערך ,לאום זה או לפחות המעמדות השליטים בו , התגייר. כך במשך מאות שנים נשלט אזור רוסיה בידי אימפריה יהודית, מקבילה לביזנטים הנוצריים שבקונסטנטינופול ולחליפות של בגדד המוסלמית .לבסוף הובסו הכוזרים בידי הרוסים הפגאנים שהתנצרו זמן קצר לאחר מכן .ככל הנראה המשיכו הכוזרים לשמור על עצמאות מדינית ,עד שהובסו לבסוף בידי המונגולים של  ג'ינג'יס חאן במאה ה-13 ורק אז ירדו מבמת ההיסטוריה ונעלמו[2] .

במאה ה-8 קרה אירוע מיוחד – המלך הכוזרי ואציליו התייהדו. איש לא יודע מדוע. ברור שהמדינה הכזרית הייתה בלחץ בין שתי דתות – מצד אחד ביזנטיון ומצד שני האסלאם שמרכזו בבגדד ושלט באיראן. אחד הסברים הוא שכמו עמים אחרים במרחב, הם חיפשו אמונה פרוגרסיבית באל אחד. מכיוון שהיה ברור להם שעם קבלת נצרות אורתודוכסית הם ייטמעו בהשפעת הביזנטיים, ואם יבחרו באיסלם, יושפעו וייטמע בבית עבאס. לכן בחרו במוצא של היהדות.

סביב זה נוצרו אגדות כמו שהמלך הכזרי הדתי סבל מחלומות בלהה, קדוש אמר לו בחלום : "כוונתך רצויה, אבל מעשיך אינם רצויים". הוא כינס חכם מוסלמי, נוצרי ויהודי, וקיים איתם שיחה/ויכוח. יהודה הלוי כתב את ספרו סביב האגדה הזאת ושם הוא מציין שהחכם היהודי גבר ושכנע את המלך. כך, במשך מאות שנים, נשלט אזור רוסיה בידי אימפריה יהודית מקבילה לביזנטים הנוצריים

כלכלת ממלכת הכוזרים התבססה בעיקרה על מסחר, זאת בשל מיקום הממלכה על דרך המשי, המקשרת בין ביזנטיון לארצות המזרח הרחוק. הכוזרים עסקו בגביית מכס מהסוחרים העוברים בשטחיהם. לאחר שנטשו את אורח חייהם הנוודי, החלו הכוזרים עוסקים בחקלאות (גידול דגנים, אורז, פירות וירקות שונים וכדומה) ובדיג.

הכוזרים חלשו על ציר מסחר מרכזי. טובין ממערב אירופה עברו דרך האזור למרכז אסיה ולסין והפוך. הקשר של העולם המוסלמי עם צפון אירופה נעשה רק באמצעות מתווכים כוזרים. הרדהנים, גילדה של סוחרים יהודים, חלשו על ציר מסחר שעבר דרך הממלכה וייתכן שאף היה גורם שהוביל להמרת הכוזרים את דתם ליהדות.

במאה ה-9 התרחבה הממלכה עד לנהר הדנובה ואף העיר קייב נכללה בה. המדינה הכזרית הייתה בלחימה עם ביזנטיון ועם מדינת רוסו.[3] יתכן מאד כי הגרעין של האנטישמיות הרוסית נוצר סביב המלחמות עם הכוזרים.

במאה 9 מנוצחת המדינה הכזרית על ידי הנסיך סבדיסלב (הידע נותר באמצעות בלינות (Belina) דומה לשירת הטרובדורים במערב – משוררים נודדים שלא ידעו לכתוב אך שרו וסיפרו סיפורים סביב מדורות – הן השתמרו בעל לפחות 800 שנה).

במאה 19 רומנטיקנים עברו בן הכפרים והעלו את הבלינות על הכתב. הרוסים קוראים לכזרים – "חזרים" והם נחשבים ליריבי הרוסים בעת כינון מולדתם. כך למשל, כתב מיכאיל לרמונטוב שיר על הנסיך היוצא למלחמה ומסתיים במשפט זה: "לא ניתן לחזרים את אדמתנו". ככל הנראה המשיכו הכוזרים לשמור על עצמאות מדינית, עד שהובסו לבסוף בידי המונגולים של ג'ינג'יס חאן במאה ה-13 ורק אז ירדו מבמת ההיסטוריה ונעלמו.

יש כיום טענה שנויה מאוד במחלוקת בעולם המדע, שרבים מהיהודים האשכנזים ומהקראים של רוסיה, מוצאם בכוזרים, ויש אף טענה שמוצא השפה היידית אינו בגרמנית של ימי הביניים, כפי שנהוג היה לחשוב, אלא בשפתם של הכוזרים. הטענה המוזרה הזאת הועלתה לראשונה בידי חוקר ישראלי בשם אברהם פולאק והיא זכתה לפרסום הודות לסופר ההונגרי היהודי המפורסם ארתור קסטלר בספרו "השבט השלושה עשר"[4].. טענה זאת זכתה להתקפות רבות וגם לפופולאריות עצומה בחוגים בלתי צפויים: אצל הערבים ואצל נוצרים אנטישמיים. קיצוניים מסוגים שונים, שטוענים שהישראלים האשכנזים של היום הם צאצאי הכוזרים ולכן אין להם שום קשר ליהודים של התנ"ך ושאין להם שום זכות על ארץ ישראל. כיום זוהי אחת מהטענות המרכזיות בחוגים אנטישמיים שונים, שהפכו את הכוזרים הקדומים (שעד לשנים האחרונות כמעט לא היו ידועים כלל במערב) למעין גזע דמוני ואויב ראשי של הנצרות והמערב לדורותיהם.

קאזאן נמצאת למעשה, בצומת בו נפגשת "דרך הברזל" עם "דרך המשי". משום כך היוותה קאזאן תחנה חשובה בדרכי הסחר המדייוואליות.

ראו באתר זה: דרך המשי.

אחד מסממני העיר הם חופי הרחצה והדיג שלה. מספר תושביה מתקרב למיליון וחצי , ובכך קאזאן היא העיר השישית בגודל אוכלוסייתה ברחבי הפדרציה הרוסית. היא אחת הערים הרב-לאומיות ביותר בשטח רוסיה ומתגוררים בה נציגי למעלה ממאה וחמישה עשר לאומים שונים. למרות שרוב תושבי העיר רוסים (48.8% מהאוכלוסייה) וטטרים (47.5% מהאוכלוסייה), ניתן למצוא בין תושביה גם את בני העדה הצ'ובשית, האזרבאידג'אנית, ועוד עמים רבים אחרים. הלייצנים טוענים שהםיכולים לבשונותיהם הא אטורקיות לקלל את הרוסים מבליש הללו יבינו.

קאזאן ממותגת רשמית כ"בירתה השלישית של רוסיה" וכן בירתם של כל בני העדה הטטרית בעולם. הטטרים היו אחד השבטים שפלשו במאה ה-13 לאירופה מאסיה המזרחית והמרכזית,שבהגיעם לאירופה התמזגו עם אוכלוסייה דוברת טורקית. שפתם כיום מזכירה את הטורקית ושונה לחלוטין מן המונגולית .במאה ה-13 הגיעו הטטרים לשיא התפשטותם הטריטוריאלית כאשר כבשו חלקים של הונגריה וגרמניה תחת הנהגתו של באטו חאן,נכדו של ג'ינג'יס חאן.

ראו באתר זה :  המונגולים –  התרבות המונגולית  

ניידותם המהירה אפשרה להם לכבוש בהתקפות פתאומיות מחנות של צבא הצאר ונקודות מסחר  של הרוסים .אחר כך נהגו הטטרים לתקוף את השיירות בין המצודות הצבאיות של הרוסים.  הם  נהגו לשבות חיילים וקצינים ולדרוש דמי כופר גבוהים מהמשפחות . רק לאחר שנים עלה בידי צבאו של הצאר להביסם באותן שיטות של הטטרים ,הוקמו יחידות פרשים רוסיות מהירות שנעו ותקפו בלילות את כפרי הטטרים .

ראו באתר זה : רוסיה תחת שלטון המונגולים

סכסוכים פנימיים וכן פלישות של נסיכות מוסקבה תחת פיקודו של הצאר איוואן הרביעי (איוואן האיום ) והאימפריה העות'מאנית,גרמו להתפוררותה של אורדת הזהב במאה ה-15.על חורבותיה קמו אזורים טטריים עצמאיים שנקראו "חאנאטים"- בקרים, בקאזאן ובאסטרח'אן. עד המאה ה-16, נכבשו רוב שטחי הטטרים על ידי העות'מאנים והצאר הרוסי.חאנאת סיביר נכבשה רק במאה ה-17.

מכיוון שהעיר הינה מרכז התרבות הטטרית ברוסיה, ב-2014 ירשה קאזאן מאסקישהיר (Eskishehir) את התואר של "הבירה התרבותית של העולם הטורקי". הבחירה נעשית מדי שנה ביוזמתו של הארגון הבינלאומי לתרבות טורקית.

לפי מקורות טטריים, העיר נוסדה במאה ה-10 ושימשה כמרכז מסחרי על הדרך מאירופה לסין וסיביר, בין סקנדינביה לבגדד וכמבצר גבול בצפון-מזרח של בולגריה שעל הוולגה (מדינה היסטורית בטריטוריות של מפגש הקאמה עם הוולגה בין המאה ה-7 ובין המאה ה-13.

הבולגרים הגיעו במאה השנייה מאסיה התיכונה  והתיישבו בצפון מזרח הים השחור, בטריטוריה שבין הדון ובין הוולגה. לא נמצאו מסמכים בולגרים מ"בולגריה שעל הוולגה" וכל שידוע עליה מקורו במסמכים ערבים, פרסים, הודים ורוסים וממצאים ארכאולוגים).  הנוסע המוסלמי אבן פדלאן (ראה להלן) כתב ברשמי המסע שלו, שאם היה בין הבולגרים מישהו שבלט בפיקחותו, היו תולים אותו על עץ ומשאירים אותו שם עד שיירקב. לדעת המזרחן הטורקי זקי ולידי טוגאן, המנהג היה דרך ההתגוננות של אנשים ממוצעים בפני "גאונים" שעלולים להוביל את עמם להרפתקאות מסוכנות. עם הזמן נטמעו הבולגרים בעמים הסלבים, אך שמם נשאר "בולגרים".

בשנת 922 לערך, בתקופת הזוהר של בית עבאס בבגדד, קיבלה על עצמה האומה הטטרית את האסלאם. על התקופה הזו מעיד בכתביו, הנוסע הערבי אחמד אבן פדלאן[5], שסיפק, בין הייתר, ידיעות חשובות על הכוזרים.

הטטרים היו אחד השבטים שפלשו במאה ה-13 לאירופה מאסיה המזרחית והמרכזית. שבהגיעם לאירופה התמזגו עם אוכלוסייה דוברת טורקית. ראשיתם בשבטים מונגוליים נוודים, שהתיישבו במאה החימשית לספירה, באזורי מונגוליה המזרחית ומערב מנצ'וריה של ימינו.

במאה ה-12 הם היו אחת מחמש קונפדרציות השבטים ( khanlig) ששכנו בערבות מונגוליה.

החוקרים חלוקים בדעותיהם במדת קרבתם של הטטרים אל המונגולים. יש המזהים אותם עם שבטים מונגוליים שישבו דרומית-מערבית לימת בייקל, באזור הנקרא קרולן. אחרים מזהים אותם דווקא עם שבטים תורכיים, וסוברים שחלק משבטים אלו, אימצו לעצמם, לאחר כיבושי ג'ינגיס ח'אן, את השם "מונגולים". יש לציין כי התורכים כינו את השבטים התורכיים, שלא היו עות'מניים, בשם "הטטרים השחורים" (Kara Tatars)  . שפתם כיום מזכירה את הטורקית ושונה לחלוטין מן המונגולית. הם הגיעו בתקופה זו לשיא התפשטותם הטריטוריאלית כאשר כבשו חלקים של הונגריה וגרמניה, תחת הנהגתו של באטו חאן, נכדו של צ'ינגיס חאן.

ראו באתר זה: המונגולים

כיבושה של רוסיה בידי יורשיו של ג'ינגיס ח'אן במאה ה-13 ושלטונם בה, עד המאה ה-15, ידועים במסורת ההסטוריוגרפיתה עממית ובספרות הרוסית בשם "השעבוד הטטרי" ואילו באירופה המערבית מכונים הכובשים בשם "מונגולים".

הכיבוש הטטרי היה אחד המאורעות המשמעותיים ביותר בתולדותיה של רוסיה. במחצית המאה ה-12 פרחו ברוסיה ערים כמו קייב, נובוגרוד, מוסקבה שקיימו חיי מסחר מפותחים (בעיקר בפרוות), ערים אלה , לא נפלו מבחינת התפתחותן ואף עלו על מרבית הערים במערב אירופה . סביר להניח שאם היו ממשיכים בדרך זאת לא היה נוצר הפיגור בין רוסיה למערב. הפלישה הטטרית בהנהגת באטו חאן , החלה תקופה של 250 שנה של שלטון טטרי ברוסיה, שהשאיר אחריו שממה בכל מקום. הכיבוש הטטרי לא היה רק אחד המאורעות המכריעים בהיסטוריה של רוסיה, אלא גם הטביע את חותמו בדמותו של העם הרוסי, בארגונו החברתי והממלכתי וכנראה גם בהרכבו האתני.

הטטרים דחקו את הקירגיזים, אף הם ממוצא טורקי, ממקום מושבם בנהר היינסי שבסיביר, אל השטח שבין הרי טיין שאן להרי פמיר, שנקרא כיום קירגיזסטן. ניידותם המהירה אפשרה להם לכבוש בהתקפות פתאומיות מחנות של צבא הצאר ונקודות מסחר של הרוסים. אחר כך נהגו הטטרים לתקוף את השיירות בין המצודות הצבאיות של הרוסים . הם נהגו לשבות חיילים וקצינים ולדרוש דמי כופר גבוהים מהמשפחות .

הד ספרותי לאיומים הצבאיים של הבלתי פוסקים של שבטי הטטרים ניתן לקרוא ברומן של ז'ול ורן, מִיכָ‏אֵל סְטְרוֹ‏גוֹ‏ב [6] ובצורה קרובה יותר למציאות בספרו של לב טולסטוי: השבוי מקווקז מותו של איוון איליץ' (טולסטוי שירת כקצין באחת מיחידות צבאיות אלו בקווקז). תיאורם של הטטרים (בעברית קדרים), כלוחמים אכזריים ופראיים מבוסס על תדמיתם באירופה הנוצרית, מהיותם זרים ומוסלמים.  הם לא הצליחו להחזיק זמן רב באזורים אלו ונסוגו לתוך אזורים בדרום רוסיה ובסיביר, שם הקימו את ממלכת "אורדת הזהב" שבירתה סאראי. משמעות המילה "אורדה" היא מחנה, והזהב מתייחס לאוהלים המפוארים של מנהיגי הטטרים. האצילים הרוסים היו הווסלים שלהם. אורדת הזהב, בראשותו של ברכה ח'אן (1257-1266) היתה המדינה המונגולית הראשונה שקבעה את האסלם כדת מדינה. בעקבותיה קיבלו גם שאר המדינות את האיסלם. במאה ה-13 הרסו המונגולים את המצודה של קזאן, ובנו תחתיה מבצר ששימש כמרכז שלטוני. במאה ה-14 שימשה כבירת חאנאת קאזאן (Khanate of Kazan). באותו זמן הפכו משבטים נוודים לחקלאים יושבי קבע. באמצע המאה ה-15 השתלטה אורדת הזהב על קאזאן והקרמלין שוחזר והוגדל.

השליטים הטטרים היו פושטים על כפרי רוסיה, פולין ואוקראינה ולקחו אלפי עבדים צעירים בכל שנה, בפשיטות שכונו "קציר הערבות" – העבירו אותם בספינות לאיסטנבול ומכרום בערי האימפריה העות'מנית (מנהג זה נמשך על ידי הטטרים של קרים עד שלהי המאה ה-18 ולא פסק אלא עם סיפוחה של קרים לרוסיה, בשנת 1873)[7].

סכסוכים פנימיים וכן פלישות של נסיכות מוסקבה, גרמו להתפוררותה של אורדת הזהב במאה ה-15. על חורבותיה קמו אזורים טטריים עצמאיים שנקראו "חאנאטים" : סיביר, אסטרח'אן, קרים והחאנה של קאזאן, שהוקמה באזור טטרסטן והוולגה התיכונה, בשנת 1438.

בשנת 1480 הצליח סוף סוף הצאר איוון הגדול ממוסקבה להסיר את "העול הטטרי", כפי שמכנים אותו היסטוריונים רוסיים, ולשים קץ לכל מס ושעבוד. כמו הספרדים והפורטוגלים במערב, אבל בהצלחה גדולה הרבה יותר, לאחר ששמו הרוסים קץ לשליטת המוסלמים בארצם, יצאו לרדוף אחרי אדוניהם לשעבר, בארצותיהם שלהם. צבאו של הצאר הביסם באותן שיטות של הטטרים עצמם. הוקמו יחידות פרשים רוסיות מהירות, שנעו ותקפו בלילות את כפרי הטטרים.

בשנת 1552, אחרי מאבק ארוך וקשה, כבשו בהנהגת איוון האיום, את בירת הטטרים של הוולגה בקאזאן וזו היתה מכאן ואילך, בתחום השלטון הרוסי. משם התקדמו במורד הוולגה ובשנת 1556 כבשו את עיר הנמל אסטרחן, שעל הים הכספי. מכאן ואילך שלטו הרוסים על כל נתיבו של הוולגה ותקעו יתד בים הכספי[8].

השלטון הרוסי ניסה להמיר את הטטרים בכוח לנצרות, ולשם כך הוא הביא בישוף מיוחד לקאזאן במטרה לנצר את הטטרים, השלטון גם אסר על בניית מסגדים חדשים ומאוד הגביל את חופש הפולחן. ההישג הסופי לעומת זאת היה דל, מי שהתנצר היה חלק מהאצולה הטטרית שנהפכה לאצולה רוסית, אך פשוטי העם המשיך לדבוק בדתם. עד המאה ה-16 נכבשו רוב שטחי הטטרים על ידי העות'מאנים והצאר הרוסי. חאנאת סיביר נכבשה רק במאה ה-17.

פעמים רבות הטטרים מרדו ו"בתקופת הצרות", בין הכחדת בית ריוריק ועליית בית רומנוב בין 1593 ל-1613 שבה חאנת קאזאן[9] להתקיים, אך כשבית רומנוב עלה לשלטון שב הצבא הרוסי לאזור. בשנים 1773-1774 נכבשה טרסטן בידי צבאו של ימליאן פוגצ'וב, מנהיג המרד הקוזקי.

האיסור על בניית מסגדים בוטל רק בתקופת יקתרינה הגדולה. המסגדים נבנו בתקופתה בין 1767 ל-1770. ובמאה ה-18 החל לפרוח בקרב הטטרים זרם הג'דידיזם – זרם מתון באסלאם הסוני שקרא ליחס סובלני לדתות אחרות.

ראו באתר זה: העמים הטורקיים.

לאחר ההשתלטות הרוסית על קזאן, טבח ואיוואן הרביעי באוכלוסייה וקבע בעיר את בירתה של "ארץ הוולגה". הקרמלין הרוסי החדש היה זהה בשטחו ובתכניתו הכללית למצודה הטטרית. אחד ממגדלי השמירה הפך למגדל הפעמונים של קתדרלת הבשורה, והמבנים הקיימים המשיכו ועמדו על תילם, ורק ייעודם השתנה. מסגדים הפכו לכנסיות, ארמון החאן היה למחסן נשק, ובמקום נוסדו שני מנזרים – מנזר השילוש ומנזר ההשתנות. מנגד, המסגד הגדול באתר נהרס ונוספו לו מבנים חדשים בחלקו הדרומי של המתחם ששמשו לצרכים מנהלתיים.

ב-1552 נכבשה על ידי איוואן האיום הצאר של רוסיה ומאז היא חלק ממנה. זה המקום ללמוד לא רק על יחסיהם הסוערים שלה רוסים עם הטטרים, אלא על הקוזאקים [10](Cossacks) שבלעדיהם ההישג הרוסי לא היה מתאפשר.

מ-1920 הייתה קאזן בירת הרפובליקה הטטרית האוטונומית. בשנות המלחמה הועברו לעיר מפעלי תעשייה רבים מאזור הקרבות וגם האקדמיה הרוסית. בשנת 1979 אוכלוסיית העיר הגיעה ל-1 מיליון תושבים.

באוגוסט 2005 נערכו בעיר חגיגות המילניום (1000 שנים) מיום היווסדה, וההיסטוריה ארוכת השנים של העיר תורמת להיותה אחת מהערים המתוירות ביותר ברוסיה

באוניברסיטה המרכזית של קזאן למדו, בין היתר, לב טולסטוי ולנין, אשר סולק בגלל פעילותו והושלך לכלא. הפרופסור הנודע ביותר של אוניברסיטה זו, שאף למד בה, הוא המתמטיקאי ניקולאי איוונוביץ' לובצ'בסקי. כשעוסקים בהיסטוריה של קאזאן דומה שכל מי ששיחק גורם כלשהו בתולדותיה או בתרבות הרוסית עבר בקאזאן. לא רק טולסטוי ולנין, אלא גם פושקין, צכוב, המלחין הנודע איגור סטרווינסקי ועוד.

ראו באתר זה  : סיור בעקבות לב טולסטוי  ;  סיור בעקבות   צ'כוב

מהעיר נשקפת תצפית מרהיבה על הוולגה והקרמלין שלה, נודע בשל יופיו והוכרז כאתר מורשת עולמית.

הקרמלין הוא המבצר המרכזי בעיר ומשמש כיום כמרכז השלטוני של רפובליקת טטרסטן. הקרמלין הוא מכלול מורכב ויחיד במינו של ארכאולוגיה, היסטוריה, תכנון עירוני ואדריכלות. התפתחותו החלה בתקופה הטרום מונגולית במאה ה-10, ונמשכת עד היום, אגב השפעה של האדריכלות הבולגרית והטטרית, אדריכלות אורדת הזהב, השפעה איטלקית, רוסית ומודרנית. ייחוד נוסף של המכלול הוא בכך שהוא ניצב בקצה צפון-מערבי של אזור השפעת האסלאם, במקום בו זה פוגש בסגנון פסקוב באדריכלות הרוסית. בשל כל אלה כאתר מורשת עולמית בשנת 2000.

יש בקזאן גם מבנים רוסיים יפים, שנבנו במאות ה-16-19 וכנסיות למכביר. כולל כנסיה שסגנונה איטלקי מובהק.

בכנסייתו של מנזר תאוטוקוס  (Theotokos), נמצא אחד מחפצי הפולחן המפורסמים ביותר בעולם –  איקונה של גבירתנו מקזאן. זהו החפץ הקדוש ביותר עבור הכנסיה הרוסית האורתודוכסית. הבתולה מקזאן הפטרון של העיר קזאן ונחשבת למגנה על כול רוסיה.

לפי האגדה מקור האייקון בקונסטנטינופול, אבד ב-1438 באופן מסתורי התגלה שוב, 140 שנה מאחור יותר ב-1579. שתי קתדרלות מרכזיות, במוסקבה ובסנט פטרסבורג מוקדשות לגבירתנו מקזאן ומציגות העתק של האיקונה. מספרים שאיוון האיום, הביא את ההעתק למוסקבה, בעקבות כיבושה של קזאן ופטר הגדולה הביא העתק נוסף לעיר החדשה אשר בנה. ככנסיות רבות נוספות ברחבי המדינה  מציגות העתק של האיקונה ומיוחסות להם סגולות מאגיות. האיקונה המקורית של קזאן נגנבה וכנראה נהרסה ב-1904 עותק בן המאה ה-16  של האיקונה, נגנב וב-1970 מצא את דרכו לפאטימה שבפורטוגל. עד שב-1994 האפיפיור יוחנן פאולוס השני, פעל להחזירו לקזאן למשכנו הנוכחי.

המדרחוב של קזאן ססגוני ומלא חיים. ניתן לקרות כאן פסלונים של דמויות סטראוטיפיות, את העתק המרכבה של קתרינה הגדולה ועוד. המקומיים מספרים בגאווה כי בזמן מלחמת העולם השנייה, התרבו החולדות בסנט פטרבורג ובגלל המחסור באוכל החלו לכרסם את יצירות המופת בהרמיטאז', אחד מאוספי האמונות הגדולים בעולם. סטלין הורה לאסוף ולהעביר חתולים מכל רחבי הארץ אל סנט פטרבורג. חתוליה של קזאן, ששלחה שני קרונות מלאים בהם, התגלו כמוצלחים במיוחד במלאכת הציד, טובים מכל שאר חתוליה של ברית המועצות. החתולים של קזאן הצילו את אוצרות ההרמיטאז'. במדרחוב של קזאן יש פסל לחתולים המפוארים של העיר.

בקזאן ובטטרסטן בכלל, גרים לא מעט טטארים מוסלמים ובלב הקרמלין — מבצר העיר שמשקיף על הוולגה – נמצא המסגד הכחול של העיר, מסגד סוני שאת קירותיו וכיפותיו מפארות בערבסקות יפהפיות של זהב על כחול וכמובן 99 כינוייו של אללה. דרך הוויטרז'ים חודרות אלומות אור צבעוניות ותורמות לתחושה הנעימה שחלל המבנה מעניק. בנוסף לטטרים, חיים ברוסיה עמים מוסלמים נוספים, כמוה קווקזים שבדגסטן או בצ'רקס, וכן לא מעט אוזבקים, טג'יקים וקזחים, אך מספרם בטל בשישים לעומת זה של הנוצרים הפרובוסלבים. אין ביניהם עימותים. אולי בגלל יחסי הכוחות בניגוד לעמים הטורקיים של אסיה התיכונה, הטטרים השתלבו להפליא בחברה הרוסית.

זה המקום לספר את סיפורם של הקנטוניסטים היהודים[11], שרק להם הותר לשבת בעיר עד 1914 ואת סיפורם של הפליטים היהודים שבמלחמת העולם הראשונה נמלטו לכאן מאזורי הקרבות בליטה ובבלרוס. משנות ה־30 השלטון הסובייטי התחיל לרדוף את הדת היהודית, כל המוסדות נסגרו ובית הכנסת הוחרם. בתקופת הפרסטרויקה והגלסנוסט של גורבצ'וב חודשה הפעילות הקהילתית.

לא הרחק מקזאן נמצא המעיין נותן החיים. נשים מרחבי רוסיה מגיעות כדי לקבל סגולה לפרי בטן. נשים מרחבי רוסיה כולה מגיעות לכאן, לטבול רגליהן במימיו, לשתות מהן ולקוות. התשוקה ההאוניברסלית הזאת, הקמאית כל כך, להרות, מזכירה לי את הרומן הנהדר של מאיה ערד- "העלמה מקזאן", בו נפרש לעיני הקורא  סיפור פשוט לכאורה  שמסתבך והולך ומוביל את הקורא מהפתעה להפתעה . הרומן עוקב אחר סדרה של אהבות ותשוקות  שלא מתממשות. עידית, , רווקה בת 40 , מורה לאנגלית שפרשה מהאקדמיה במהלך כתיבת דוקטורט על "אהבה ונישואים ברומן הוויקטוריאני”, מרגישה כמו הגיבורות של מחקרה, שחייה מורכבים מ"עשרות דפים ריקים שלא נרשם בהם כמעט דבר. לאחר ביקורה אצל רופא לפוריות, פוגשת עידית את מורתה מבית הספר התיכון בחיפה. המורה, שהיתה רווקה מושבעת, התפשרה לבסוף ונישאה; נישואים שעוררו בעידית שאלות נוגות.

עידית, גיבורת הספר, מתחמקת מקבלת אחריות על הבחירות שהביאו אותה למצבה כאשה בודדה הכמהה לזוגיות ולילד. היא מייחלת  לנס שיושיע אותה. חלומותיה סותרים זה את זה. מתעמתים זה מול שה. עידית נאלצת להחליט החלטת ולהתמודד עם התוצאות. מטבע הדברים, כל קורא חושב על הבחירות שלו.

הערות

[1]   את הכינוי הזה למסילת הברזל הטרנס סיבירית, ראיתי לראשונה במסלול טיול שפרסם ספי בן יוסף, אם כי ייתכן מאד שהשם רווח גם במקומות נוספים

[2]יש כיום טענה שנויה מאד במחלוקת בעולם המדע שרבים מהיהודים האשכנזים ומהקראים של רוסיה מוצאם בכוזרים,ויש אף טענה שמוצא השפה היידית אינו בגרמנית של ימי הביניים ,כפי שנהוג לחשוב,אלא בשפתם של הכוזרים.הטענה המוזרה הזאת הועלתה לראשונה בידי חוקר ישראלי בשם אברהם פולאק והיא זכתה לפרסום הודות לסופר ההונגרי היהודי המפורסם ארתור קסטלר בספרו "השבט השלושה עשר". טענה זאת זכתה להתקפות רבות וגם לפופולאריות עצומה בחוגים בלתי צפויים:אצל הערבים ואצל נוצרים אנטישמיים.קיצוניים מסוגים שונים שטוענים שהישראלים האשכנזים של היום הם צאצאי הכוזרים ולכן אין להם שום קשר ליהודים של התנ"ך ושאין להם שום זכות על ארץ ישראל. כיום זוהי אחת מהטענות המרכזיות בחוגים אנטישמיים שונים,שהפכו את הכוזרים הקדומים (שעד לשנים האחרונות כמעט לא היו ידועים כלל במערב) למעין גזע דמוני ואויב ראשי של הנצרות והמערב לדורותיהם.פולאק אברהם:כזריה.מוסד ביאליק,תש"ג.ספר המחקר החשוב ביותר שהופיע בעברית על הכוזרים ומקור התיאוריה של קסטלר על מוצא היהודים האשכנזים בכוזרים.

3] . פולאק, אברהם: כזריה. מוסד ביאליק ,תש"ג.. פולאק, אברהם: דוד אלרואי. הוצאת מטכ"ל, קצין חינוך ראשי, 1958. ליאור, ישע: הכוזרים לאור ההיסטוריוגרפיה הסובייטית. תשל"ג. עבודת מוסמך. זהבי, מנחם: הכוזרים, התגיירותם וגורלם בספרות ההיסטוריוגרפיה העברית. אין הוצאה, 1976; קסטלר, ארתור: "השבט השלושה עשר: ההיסטוריה הכוזרית ומורשתה". תרגם חיים לוי .מאזניים, ירושלים ,1999. תרגום של הספר המפורסם שטוען שמוצא היהודים האשכנזים הוא בכוזרים, ספר שהסערה שעורר לא שכחה עד היום.

[4] . אברהם פולק. כזריה : תולדות ממלכה יהודית באירופה. תל אביב: מוסד ביאליק, תשי"א. זהו ספר המחקר החשוב ביותר שהופיע בעברית על הכוזרים ומקור התיאוריה של קסטלר על מוצא היהודים האשכנזים בכוזרים

[5] אחמד אבן פדלאן, מזכיר השגריר ששלח הח'ליף העבאסי אל-מקתדר אל האלטבר (ווסל של הכוזרים)), הבולגרי, אלמיש, ב-21 ביוני 921. מטרת המשלחת אינה ברורה באופן חד משמעי. ייתכן כי נשלחה על מנת לבסס ולחזק את הקשרים של החליף הסוני עם השליטים המוסלמיים בבולגריה שעל הוולגה. אפשרות אחרת היא כי המטרה הייתה כלכלית בעיקרה ונועדה לאפשר מעבר סחורות ומשלחות באופן בטוח.

במהלך המסע הממושך (שארך כמעט שנה) מבגדאד עד בולגריה של הוולגה רשם אבן פדלאן את אירועי המסע, מנהגי העמים שפגש בדרכו והתרשמויות ששמע על עמים אחרים. המסע התארך גם משום שנועד לעקוף את ממלכת הכוזרים, אולם, למרות שלא עבר דרך כוזריה, רשם פדלאן ידיעות, מפי השמועה, על הכוזרים ומנהגיהם. העתק של רישומי אבן פדלאן נמצא ותורגם על ידי המזרחן הטורקי זקי ולידי טוגאן (1939), ותוכנו מספק ידיעות רבות על מנהגי התקופה ועל העמים שחיו באזור ממלכת הכוזרים.

[6] . רומן משנת 1876 מאת ז'ול ורן, אחד הספרים המצליחים ביותר שלו. לעומת רוב ספריו של ורן, הספר אינו כולל תיאורי טכנולוגיה מתקדמת האופייניים לסוגת המדע הבדיוני, אלא הוא מותחן ריגול על רקע פוליטי דמיוני של האימפריה הרוסית. הרומן מתאר את מסעו של מיכאל סטרוגוב בשליחות הצאר אלכסנדר השני לאחיו, הדוכס הגדול, הנמצא באירקוצק. סטרוגוב נשלח על רקע מזימה של החאן פֵאוֹ‏פָּ‏‏ר (Feofar)  ,מלך הטטרים לנתק את הקשר בין רוסיה האירופאית לבין סיביר. מטרת השליחות היא להזהיר את אחיו של הצאר מפני בוגד בשם אִיבָ‏ן אוֹ‏גַ‏רְיֶ‏ב. זהו קולונל לשעבר בצבא הרוסי, העומד להגיע לאירקוטסק, לכאורה כדי לסייע לדוכס הגדול, אך מטרתו האמתית היא להסגירו לידי המורדים הטטרים. בדרך הוא פוגש את נַ‏דְיָ‏ה פדור, נערה מליטא הנוסעת אל אביה אשר נמצא בגלות באירקוטסק, ובשני עיתונאים, כתבי שטח, שבאו לסקר את האירועים ברוסיה עבור ציבור הקוראים שלהם בצרפת ובאנגליה. במהלך המסע לסיביר עוברים סטרוגוב ונדיה הרפתקאות ומאבקים באיתני הטבע ובנבלים ובראשם איבן אוגרייב. הם נלקחים בשבי על ידי הטטרים, מצליחים לברוח מהשבי ומגיעים אחרי תלאות רבות לאירקוטסק, חסרי כל, ולאחר שאוגרייב כבר הגיע לעיר, מתחזה לסטרוגוב ומתכנן את הסגרת העיר לטטרים. בשיא העלילה מופיעה הפתעה דרמטית המאפשרת לגיבורים, ברגע האחרון, לגבור על הנבל ולהציל את העיר. הספר מסתיים ב"סוף טוב" – נישואיהם של סטרוגוב ונדיה. האירועים הפוליטיים המתוארים בספר הם דמיוניים. האימפריה של רוסיה ידעה תככים ומרידות רבות, אך הטטרים לא היו איום משמעותי על שלטון הצארים ולא התקוממו נגדם במשך מאות שנים לפני כתיבת הספר וגם לאחריו.

לעומת זאת, תיאורי הגאוגרפיה של רוסיה ואמצעי התחבורה בה נחשבים לאמינים, על אף שוורן לא ביקר ברוסיה מעולם.

[7] ברנרד לואיס, המזרח התיכון, אלפיים שנות היסטוריה, מעליית הנצרות ועד ימינו, עם עובד, תל אביב, 1985, עמ' 151.

[8] ברנרד לואיס, שם, עמ' 103-104.

[9] . חאנות (טורקית Kağanlık או Hanlık;; מונגולית Xанлиг) היא ישות פוליטית, בדרך כלל של עמים טורקים או מונגולים, הנשלטת בידי חאן. חאנויות התקיימו לאורך השנים בערבה האירואסייתית.

[10] . קוֹזָאקים הוא השם שניתן לחלק מהאוכלוסייה באירופה המזרחית ובחלקים הצמודים של אסיה. אינם עם או קבוצה אתנית. הם ישבו בחלקים מחבר העמים הפולני-ליטאי, באימפריה הרוסית ובברית המועצות (בייחוד באזורים הדרומיים ובאוקראינה). השם "קוזאקים" שאוב מהמילה הטורקית "quzzaq", שפירושה 'שוחר הרפתקאות, בן חורין'. מקורם של הקוזאקים בקבוצות של איכרים, צמיתים, שנמלטו מכפריהם או אדוניהם במהלך המאה ה-12 ואילך במטרה להיות חופשיים. הקוזאקים שהתערבבו עם קבוצות ממוצא טורקי וטטרי התארגנו באזור הספר בין רוסיה לאימפריה העות'מאנית, מקום שבו לא היה שליט ולא הייתה סכנה שאדוניהם לשעבר יבואו להחזירם לשעבוד.

הקוזאקים היו ידועים בכישורים הצבאיים שלהם מאות בשנים. הממשל הסובייטי דיכא אותם, בגלל שמרביתם היו נאמנים לצאר ולכנסייה הרוסית הפרבוסלבית. תחיית תרבות הקוזאקים ברוסיה ובאוקראינה החלה רק לאחר התפרקות ברית המועצות בתחילת שנות ה-90. בתרבות היהודית העממית במזרח-אירופה זוהו הקוזאקים ותרבותם באופן אינסטינקטיבי עם אנטישמיות ו-פוגרומים, ככל הנראה בעקבות גזרות ת"ח ת"ט..

[11] הקַנטוֹנִיסטִים היו ילדים שנלקחו על ידי הרשויות ברוסיה של המאה ה-19, חונכו במסגרת צבאית עד שהגיעו לבגרות וגויסו לכוחות המזוינים. בתקופת הצאר ניקולאי הראשון נכללו גם יהודים בין הקנטוניסטים, והרשויות הפעילו כפייה כדי לנצרם. האחרונים כונו "חיילי ניקולאי". שיטת הקנטוניסטים בוטלה על ידי אלכסנדר השני ב-26 באוגוסט 1856.