הרצאה על קברי צדיקים

תופעת קברי הצדיקים היא תופעה חברתית ופולקלוריסטית מעניינת ונושקת לתחומים רבים. ביהדות, קברי צדיקים הם מקומות קבורתם (או מקומות המזוהים כמקומות קבורתם, בעקבות מסורות מאוחרות) של יהודים הנחשבים דמויות מופת. התופעה קיימת גם באסלאם ובנצרות.

העליה לקברי צדיקים, נושקת לתופעת העליה לרגל, אך אינה זהה. כל ביקור של קבר צדיק הוא עליה לרגל, אבל ישנן עליות לרגל שאינן קשורות לקברי צדיקים, כמו העלייה לרגל לירושלים, בשלושת הרגלים, או החאג' אל מכה. פולחן הקברים, כחלק מתופעת העלייה לרגל, מקורו בהוויה מאגית (מאגיה=פעולה מעשית, שתפקידה לגרום לפעולה אצל האל), של החברה הקדומה, שמקנה כוח אלוהי לאתרים שונים והופכת אותם ליעד לביקור, כדי לספוג משהו מהכוח הזה, ובעיקר כדי להיפטר ממצוקות ולהביע משאלות[1]. אם כי, עלייה לרגל היא בדרך כלל פעולה מתמשכת, אשר יכולה עשויה להתפרש על פני זמן ומרחק רב, ואילו עלייה לקברים, היא בדרך כלל,  אירועי יותר נקודתי וקצר [2].

ראו באתר זה: עליה לרגל: שורשים ומאפיינים.

מסורת העלייה לקברות צדיקים, שהיתה פעם נחלתו של הציבור החרדי-אשכנזי והמזרחי- בלבד, הפכה לתופעה המונית מרתקת. הפנייה בעתות מצוקה, ובעיקר של מצוקה רפואית, אל המתים בכלל ואל המתים שיוחסה להם קדושה בפרט, רווחת היום ביותר בציבוריות הישראלית.

הפופולריות הגואה של פולחן קברי הצדיקים בישראל היא חלק מהפלורליזם האתנו-תרבותי (או ההידרדרות הרוחנית, לדעת אחרים) שחווה החברה הישראלית, החל בשנות ה-80.

עיקר השינוי הוא הלגיטימציה שהתקשורת והאליטה הכלכלית מעניקות לתופעה, במקום הלגלוג שאפיין אותן בעבר. ענת  פלדמן, חוקרת תרבות צדיקים במכללת אחווה בנגב, מצביעה על השיעור הגבוה של בני הדור השלישי ליוצאי צפון אפריקה, שמשתתפים בהילולות. בעטיין של מצוקות כלכליות, הדור שנולד בישראל חוזר לשורשים – אל הצדיק מהמולדת הישנה, שעזר בנסים מוכחים ואף הנהיג את הקהילה באופן ממשי.

לעתים קורה שקהילה מקומית מתחברת לצדיק שחי ופעל בתחומה, כמו למשל המקרה של רבן גמליאל ביבנה, שההילולה שלו מתקיימת בי"ח בסיוון. תופעה מעניינת היא צמיחת מסורות חדשות, סביב צדיקים שנפטרו בזמננו, ובראשם הבבא סאלי, שנפטר ב-1984. במתחם קברו מתקיימת מדי שנה ההילולה השנייה בגודלה בישראל, וכן הרב חיים חורי, מהבולטים שבין רבני תוניסיה של המאה העשרים, המכונה גם "הצדיק של באר שבע"; הרב משה פינטו הקבור באשדוד; סביב קברם של אדמו"רים דוגמת קברו של הרב חיים רוקח, המכונה גם "האדמור מבעלז", בחלקת האדמו"רים בהר המנוחות, ועוד. רפרטואר הקברים הולך ומתרחב ויחד עמו באה להולם פעילות שנערכת באתרים ומהווה מקור הכנסה קבוע ומכובד, מקבלת אפיון של תפקיד מקצועי, שליחות אמונית פנימית או אנשים הקרויים: "שושביני קדושים". שליחים אלה יושבים באופן קבוע באתרים, מעטרים אותם בנרות ומניחים ספרי קודש וקופות צדקה.

קרנו של הגליל בכלל ושל צפת בפרט, כמרכז יהודי חשוב בתקופת המשנה והתלמוד בו נקברו אישים קדושים, להם מיוחסת עשיית ניסים, מושכת לחלק מהם יותר משני מיליון מבקרים בשנה, וזאת מעבר להילולות בן משתתפים מאות אלפים בו זמנית[3].

ידוע במיוחד ל"ג בעומר. עבור החילוניים, במרכז החג עומדת דמותו של בר כוכבא, מבלי להיכנס בסיכויי המרד נגד הרומאים ובאסון שהמיט על עם ישראל. עבור החרדים, זהו חגו של ר' שמעון בר יוחאי, שבמהלך השנים ייחסו לו את כתיבת ספר הזוהר (במציאות היה זה משה דה לאון). מקור המדורות הם בנרות הנשמה שמדליקים לזכרו. ההילולה על קברו של הרשב"י הפכה לאירוע פולקלוריסטי מרכזי שהתקשורת השנה השתתפה בצער הקולקטיבי על שנמנע מרבים לקחת חלק בהילולה לזכרו. מבחינה יהודית, זהו סילוף רוחה של הדת המונותאיסטית וחורה לי שמיצגים את המנהג העממי הזה, כעיקרה של הדת. כל זאת למרות שכבר חז"ל התנגדו לו" , כפי שנאמר:  "ומפני מה לא נודע קבורתו של משה? כדי שלא יהו ישראל הולכין ומניחין שם בית-המקדש, ומזבחים ומקטרים שם, וכדי שלא יטמאו אומות העולם את קברו בפסיליהם ובתועבותיהם". חזקה עלי דברי חז"ל. אבל, כאנתרופולוג חובב וכסוכן תרבות, אני משתדל כמה שפחות לשפוט וכמה שיותר לתאר.

בקברי הצדיקים עצמם נהגו ונוהגים להתפלל תוך השתטחות על הקבר, הדלקת נרות לעילוי נשמה, הנחת אבנים, תליית בדים על אילנות הנטועים ליד ציון הקבר וכתיבת פתקים ותחיבתם בין אבני הקבר.  פעמים רבות טובלים במים הנמצאים בסמיכות לקבר, לפי עיקרון הקדושה המועברת בנגיעה, המים סופגים מכוחו של הצדיק והופכים למי סגולה הטובים לגוף ולנפש.

אורה לימור, בספרה על העלייה לרגל למקומות קדושים בארץ הקודש, כותבת את הדברים הבאים: "עצמותיהם או חלקי לבושם של קדושים התפרשו כביטוי לנוכחות הקדושים עצמם וכבעלי סגולות כמו בעליהם. כמו לקדוש עצמו, כך לשרידיו ולעצמים שבאו עמו במגע נודעה עצמה מאגית, "ברכה", שהיא היכולת להגן על המחזיק באותו חפץ מפני כוחות הרשע המקבלים את ביטויים במחלות ובאסונות שונים ומשונים. השרידים והמנחות שלקח עמו עולה הרגל לביתו הביאו עימם לא רק את ניחוחם המיוחד של המקומות הקדושים אלא גם את סגולותיהם המופלאות" .

מערכת הטקסים שמתקיימת בקברי הצדיקים ביהדות ובאיסלם לא מוסדה ואף קיימת ממנה הסתייגות רשמית ובלתי רשמית , ולעיתים אף גינוי – ואולם בו זמנית היא מתקבלת כביטוי לרגשות דתיים אמתיים ובניסיון ל"תעל" אותה לאפיקים נאותים מונהגים בה מאפיינים כמו הפרדה בין גברים לנשים המציינת שמרנות חברתית ודתית. חכמים מקפידים להנחות את העולים לקברי צדיקים להפנות את תפילותיהם ובקשותיהם אל הקב"ה לבדו, ולא אל הקדוש הקבור במקום. ההלכה אף מגנה את המנהג לשים פתקאות עם בקשות שונות על קברי הצדיקים. זה לא עוזר. אנשים זקוקים למגע עם המתווך. המאמינים, מתקשים להפנים את הרעיון של אל טרנסצנדנטלי וזקוקים למשהו מוחשי. לכן קמה דמותו של הצדיק, המתווך בינם לבין האל. כוחותיו של הצדיק עומדים לו גם לאחר מותו והם עולם לקברו כדי לבקש ממנו, שיבקש עבורם. כשהם נתקלים בשלט, המבקש שלא לקשור פיסות בד לענפי עצים, הם מורידים את השלט.

חנה יפה, בספרה התרבות והמרחב השבטיים מסבירה כי רוב רובם של המנהגים הנהוגים במהלך העלייה לרגל הם אוניברסאליים: חלק מהם מבטאים את הצורך לשמור על קשר באמצעות נתינה ולקיחה, חלק מערבים את יסודות הטבע – אש ומים, אך המאפיין המרכזי הוא כמובן התפילה. באתרים רבים מתווספת המצווה השנייה בחשיבותה והיא מתן הצדקה.

. שורשיה של תופעה זו נעוצים בימי הביניים, עת כבר היו המסורות הנוגעות לאיכותה של התפילה וההשתטחות על קברים וקברי קדושים כדרך לבקשת רפואה ידועה ומוכרת, תוך שהן חוצות גבולות גאוגרפיים דתיים ותרבותיים . המנהג קיבל דחיפה בינלאומית בפעילותה של הלנה הקדושה ש"איתרה" בארץ קברים חשובים והתעצמותה על ידי הדרווישים, המיסטיקנים המוסלמים ודמותו של הקדוש,  ה"ואלי" בחייהם.  התחזקות המיסטיקה היהודית בארץ ישראל במאה ה-16 העצימה את דמות הצדיקים ואת הזכות המיוחדת שנפלה בחלקם של המאתרים את קבריהם והעולים אליהם לרגל. הדמות הבולטת ורבת ההשפעה ביותר בין האישים שנהגו לעלות אל קברי צדיקים הייתה האר"י הקדוש, בשנת 1570 חזר לארץ ישראל וקבע את מקום מושבו בצפת, כדי להיות קרוב לקברו של התנא שמעון בר יוחאי. יש המציגים את העלייה לקברו של צדיק, כמאפשרת להתקשר עם ממד פנימי עמוק, שהיא מעוררת את הנשמה החבויה ועוזרת להיפתח ולגעת במסתרי הנפש. למרותה אופי המאד עממי של המנהג, רבים מאמינים כי  ש גמול לעלייה לקברו של צדיק. כך למשל, הבטיח רבי נחמן מברסלב לחסידיו לפני מותו , כי "מי שיעלה לקברו בראש השנה, וייתר ג' פרוטות לצדקה, ויאמר י' מזמורי תהילים, ויקשר עצמו לנשמת הצדיק, יעלה אותו רבי נחמן מכל מקום שהוא נמצא בו, ויהי נמוך ככל שיהיה". זה מסביר מדוע רבבות מאמינים עולים מדי שנה, אל קברו של נחמן באומן.

צמיחתם של קברי צדיקים רבים באזורי הפריפריה דווקא, כמו הבבא סאלי שהיתה לו חלקת קבר בהר הזיתים, ובכל זאת נקבר בנתיבות, או קבר חוני המעגל בפירעם (חצור הגלילית), מעידה על פריצת קדושה דווקא בעיירות שוליות נעדרות ייחוד. יש בכך משום חיפוש אחר הבסיס האידאולוגי של אותן עיירות, כל זאת לשם הצדקת קיומן וגיבוש זהותן היהודית.

ראוי להזכיר, שה"ליטאים", מתנגדים למנהג  זה. לפני מספר שנים, פנו לתמידי הרב שך ובקשו ממנו לעלות לקבר הרשב"י במירון. הוא הצביע על הגמרא בה קרא וטען שהרשב"י נמצא שם…

למאמר על קברי הצדיקים

הערות

[1] ספי בן יוסף, "עלייה לצורך אמונה", Ynet , 14.05.02

[2] נעם סלע, נועם סלע, "תיירות דתית- נוצרית בפורטוגל, עבודת גמר בתכנית לפיתוח משאבי תיירות"- M.A, בהנחיית נגה קולינס, החוג לגיאוגרפיה, אוניברסיטת חיפה.

[3]. קולינס- קריינר, נגה. המאפיינים והפוטנציאל התיירותי של עלייה לרגל לקברי צדיקים. 2006, עמ' 33.