תולדות סרדיניה בימי הביניים המאוחרים

כתב: גילי חסקין; ‏14/02/2024

תודה לגדעון ביגר  על הערותיו. תודה לאריה אלאלוף על השימוש בחומרי ההדרכה שלו.

ראו קודם: תולדות סרדיניה בעת העתיקה ובימי הביניים המוקדמים.

ראו גם: מבוא לטיול בסרדיניה, קרנבלים בסרדיניה, התרבות הנוראגית בסרדיניה, תולדות סרדיניה בעת החדשה.

החל מראשית המאה השמינית, ידעה סרדיניה, פלישות של פושטים ערביים, שכונו "סרצנים". הפשיטות שיצאו מספרד וצפון אפריקה למטרות ביזה וסחר עבדים, עברו ללא התנגדות ביזנטית[1].

בשנים 807, 810–812, 821-822, הערבים מספרד ומצפון אפריקה ניסו לכבוש את האי, אבל הסרדנים הדפו את  ההתקפות. בתקופה זו, במיוחד מאז שהערבים השתלטו על סיציליה ב-827, הייתה סרדיניה מנותקת מליבת האימפריה הביזנטית ולא יכלה להיעזר בה מבחינה צבאית או כלכלית. השליטה הערבית בים גרמה לנטישת אזור החוף הפורה לפנים האי, דבר שגרם לשינוי חברתי משמעותי – נטישת ישובים עירוניים ופיתוח כלכלת חצר חקלאית (ישובים קטנים המגדלים חקלאות בסיסית בחצרות הבתים) מיקומן של ערים כקליארי הועבר לנקודות בנות הגנה ומרוחקות מהחוף.

המסחר בנמלים דעך ודרכי המסחר ננטשו. התוצאה הבלתי נמנעת הייתה שינוי בכלכלה, שהפכה מכלכלה מוניטרית, המבוססת על שווקים ומסחר, לכלכל בלא שווקים ומסחר, המבוססת בעיקרה על משקים אוטרקיים[2] .

במאה ה-10 ננטשה קליארי עקב התקפות של שודדי ים סרצנים (מזוכרים בספרות גם כ"ערבים", כ"מוסלמים", או כ"מורים"), שהגיעו מצפון אפריקה. הרפובליקה של פיזה השתלטה על העיר, שחשיבותה הייתה בשליטה על דרכי המסחר בים התיכון. לפיזה, כמעצמה ימית, הייתה חשיבות לכך שתהיה לה נקודת אחיזה בעורקי הסחר הבינלאומי בין איטליה לצפון אפריקה.

סמוך לשנת 1000, הנהיגו התושבים באי, ארבע יחידות אדמיניסטרטיביות, עצמאיות בחלקן – ג'ודיקטו (Giudicati sardi), בהנהגת "שופטים" (Giudici), שעם הזמן הפכו לנסיכויות עצמאיות: קליארי ארבוראה (Arborea), לוגודורו (Lugudoro) וגלורה (Gallura). כהונת השופט הייתה לתורשתית.

במקור היו אלה בריתות הגנה כשלכל אחת הסדר החברתי והשיפוט שלה. השליט של הג'ודיקטו היה ג'ודיק'ה judica)) שפירושו מלך, שחי עם משפחתו וחיל מצב בטירה והיה אחראי על השלטת סדר ומשפט וניהול עניני המדינה שלו. לצדו עזרו נציגי הכנסייה והאזרחים ומונו קורטורים, שהיו ממונים כל אחד על מספר כפרים. כל כפר נוהל על ידי הרשות המקומית . בכל ג'ודיקטי היו אדמות מדינה – "רנו" והאדמות הפרטיות של הג'ודיקה . כך נוצרה היררכיה חברתית מלידה – אזרחים חופשים- בעלי אחוזות עשירים; איכרים ואריסים שגם הם נחלקו לקבוצות, על פי מספר ימי העבודה השבועיים היו חייבים לאדון. ה"אינטגרי" עבדו יום מלא, ה"לטרטי" היו חייבים בחצי יום עבודה ואילו ה"פדאי" עבדו רבע יום. בזמנם הפנוי יכלו לעבד את אדמותיהם, אם היו להם. סדר זה פעל שנים רבות בהצלחה רבה, כשהכפר מהווה את גרעין השיטה הפוליטית – חברתית – כלכלית. בתקופה זו חיו בסרדיניה 300,000 איש, שרק 1/3 מהם היו אזרחים חופשיים.

שלטון גנואה ופיזה

בשנים 1015-1016, מוג'היד אל אמיר (Mujāhid al-ʿĀmirī), הנסיך המוסלמי (ממוצא סלבי), הידוע במקורות איטלקיים כ"שולטן מוזטו" (Museto) הצליח להשתלט על האיים הבלאריים ועל החוף הספרדי ויצא בראש צי של 120 ספינות, כדי לכבוש את סרדיניה – כנכס אסטרטגי, בדרך לאיטליה, ואף תקף ערים בחוף טוסקנה. רק אז התעוררו המדינות האיטלקיות בחופי הים הטירני וראו במוזטו איום על העולם הנוצרי וניסיון נוסף להשתלטות מוסלמית [, אחרי שהניסיון הקודם נעצר במפלה הסרצנית בקרב פואטייה (Potires) 300 שנים קודם לכןבצרפת של היום., על ידי שרל מרטל (Charles Martel)][3]. האפיפיור בנדיקטוס השמיני, לחץ על הרפובליקות הימיות גנואה ופיזה להתאחד, כדי למגר את האיום, מה שתאם את המדיניות המסחרית שלהם בים הטירני. שני הציים יצאו והביסו את הסרצנים בעזרת הצבאות המקומיים. דבר ששחרר את סרדיניה מעול הפירטים.

הרפובליקות של גנואה ופיזה הכירו בערכה האסטרטגי של סרדיניה. מאז הכיבוש הפיזני-גנואזי בסרדיניה, התחזקה שליטתם של האיטלקים בנתיבי הים התיכון. אפשר היה להשיט צבאות של אבירים מערביים, כמעט לכול מקום בים התיכון.  הגנואזים והפיזנים נהנו מההסדר הכלכלי ושל החלוקה ל"שופטויות", ניצלו את מרבצי המלח ופתחו מרעה. האפיפיורים תמכו בדרך כלל בפיזה והקיסרים בגנואה. צפון האי ומערבו, היו ברובם בתחום השפעתה של גנואה ודרום האי ומזרחו, בתחום השפעתה של פיזה.

האי סבל מהתחרות בין שתי הרפובליקות. בהתחלה הייתה פיזה המובילה לא רק מבחינת כוחה הצבאי אלא כי הארכיבישוף שלה היה ממונה על שתי קהילות – ג'ודיקטות באי, מה שהעניק לו סמכות וכוח רב. ב-1130 החליטה גנואה לטפח ג'ודיקה!אחד – קומיטה ד'ארבוראה (Comita II of Arborea), שניסה לאחד את האי תחת מנהיגות משפחתו. השלושה האחרים כמובן התנגדו. בשנת 1146, שכנע ולריו, הארכיבישוף של פיזה, את השלושה להיפגש באוריסטנו ולחתום על הסכם. לקראת סוף המאה ה-11, האפיפיור גרגוריוס השביעי, עמד על אחידות של האמונה והפולחן הקתולי, כחלק מסימני הנאמנות לסמכות רומא. הוא התעקש שהכמרים של סרדיניה, יכבדו את מנהגי 'הכנסייה הרומית הקדושה', ויגלחו את זקניהם. הוא טען ש"כך נהגה הכנסייה הרומית מאז ראשיתה" וכול איש כנסייה סרדיני שיסרב לעשות כן, רכושו יוחרם[4].

משפחות עשירות מליגוריה וטוסקנה, בעלות מסורת ספנות ומסחר, הביאו רווחה לכלכלת האי. שתי הרפובליקות שלחו נזירים ממסדרים שונים לאי[ כדי להפוך את התושבים לקתולים (חלקם היו יוונים אורתודוכסים וחלקם אריינים) בנו כנסיות ומנזרים בכל האי, והביאו לפריחה אמנותית ולפיתוח חקלאות בשיטות שהובאו על ידי המנזרים. בסוף 1190, כתוצאה ממאבק ירושה, תפש את כס השליט של קליארי, אדם מהיבשת – אוברטו די מסה (Oberto di Massa), תומך פיזה. מריבות בין היורשים חידשו שוב את המאבק בין גנואה לפיזה. בסוף המאה 12, הייתה פיזה חזקה יותר, ב 1215 התחדש המאבק, הפעם עם מעורבות של המשפחות המובילות של האי, כשבנוסף לקרבות הם מנסים ליצור התארגנויות חדשות על ידי נישואין. המאבק הגיע לשיאו ב- 1235 – התקוממות עממית מיסדת את ססרי כעיר מדינה. ב 1238 האפיפיור גרגוריוס התשיעי, ניסה להתערב. מערכת של בריתות נישואין מסובכות מביאות את האי תחת שליטת פיזה.  דוכסי פיזה יושבים במצודת קליארי, בעוד תומכי גנואה מנסים לארגן התנגדות. המאבק בעיקר בין המשפחות השליטות הביא לסופה תקופת זהר ופריחה תרבותית בתולדות האי.

ב- 27 בנובמבר 1237 הכה הקיסר פרידריך השני[5],  את צבאות הליגה הלומברדית, בקרב קורטנובה (Battaglia di Cortenuova sull'Oglio), גם בזכות קשתיו המוסלמיים, והביא את הברית על ברכיה, תוך שהוא מחזק את שמו כאסטרטג מבריק. עם זאת, בקוצר ראות לא אופייני לו, דחה את הצעות השלום של הליגה ושל הכוח העיקרי שבה – מילאנו. דרישתו לכניעה ללא תנאי השאירה את הליגה כיריב עקשני עד למותו[6].

בשנת 1238, בעצת בעלי בריתו האיטלקים, השיא הקיסר, את בנו שמחוץ לנישואים אנצ'יו (Enzo of Sardinia) [7], לאדלסייה מטורס ((Adelasia of Torres, בת למשפחה חזקה של "שופטים" , ששלטה במחצית האי סרדיניה. בשנת 1241, הוא הכתיר אותו כמלך סרדיניה.

הדבר גרר חרם של האפיפיור גרגוריוס התשיעי. ב- 1245 הכריז האפיפיור החדש, אינוצטנטיוס התשיעי על נידויו  של פרידריך הגדול וקרא להדיחו . הכתרה זו לא הייתה מעשה טקסי או בעל עניין מקומי אלא חלק מהמאבק בין הקיסר לאפיפיור על השליטה באיטליה.

תפיסת האי חיזקה את הקיסר על חשבון האפיפיור, שראה בצעד התקפה ישירה על מדינת האפיפיור, והטיל חרם מחודש על הקיסר. הפעם היה פרידריך מוכן לחרם, והגיב בגירוש פקידים של הכס הקדוש ומינוי אנציו כנציב קיסרי על צפון איטליה. אנציו, מצדו, המשיך לערער את אחיזת האפיפיור בלומברדיה, בעוד צבאות הקיסר כובשים את טוסקנה וחלקים נוספים ממדינת האפיפיור.

איטליה הייתה במצב של לחימה מתמדת, כאשר שתי קבוצות של ערים מחוץ לתחום השליטה הקיסרי, מתעמתות ביניהן. פלג הגּוּאֶלְפִים (Guelfi) ובראשו בולוניה וג'נובה, נתמך על ידי הכס הקדוש, ופלג הגִּיבֶּלִינִים (ghibellini), בראשות פיזה וסיינה נתמך ותמך בקיסרות. קשרים אלו ליבו את האיבה בין הקיסר לאפיפיור, העמיקו את העימותים, והגבירו את התהום הפעורה בין הצדדים[8].

בקרב שנערך ב-26 במאי 1249, קרב הידוע בשם קרב פוסלטה (Battaglia di Fossalta), ניצחו הבולונזים וצבא הקיסר נמלט משדה הקרב. אנציו, בן 23 בעת הקרב, נלכד והובל לבולוניה, שם הושם בכלא, (כיום ארמון הקרוי על שמו), עד ליום מותו בשנת 1272. לקרב עצמו לא היו השלכות אסטרטגיות ויריביו של הקיסר לא הצליחו לתרגם את הניצחון לשינוי הסטטוס באיטליה. שביית בנו, שהיה גם אחד מאנשי אמונו, הנחיתה על הקיסר מהלומה מוראלית. נקודת שפל זו סימנה שנה קשה לאימפריה הרומית.

שליטה ספרדית

בשנת 1248 ניצחה ג'נובה את פיזה בקרב מלוריה  (Meloria) והשתלטה על רוב שטחו של האי, אולם האפיפיור בוניפציוס השמיני, לאחר מאבק ממושך , העניק את סרדיניה וקורסיקה, לחיימה השני מלך אראגון[9], תמורת ויתורו על סיציליה, לטובת אחיו פדריקו השלישי, מלך סיציליה.[10]. חיימה איחד את אראגון, קטלוניה, ולנסיה ומיורקה למדינה אחת, ודיכא ביד קשה את התמרדויות האצילים בממלכה.

תפקידו הראשון בסרדיניה, היה להשתלט על ארבע הג'ודיקים ולנטרל את השפעתן של גנואה ופיזה. בשל מחסור בכסף, ארגון התערבה  באי בפועל רק 28 שנה מאוחר יותר כשהג'ודיקה של ארבוראה מזעיק אותם לעזרה נגד פיזה וגנואה. ב- 1323 נפגשו ציי פיזה וארגון במפרץ קליארי, פיזה נגפה וויתרה על תביעותיה באי. זוהי ראשית שלטון בית אראגון והמשכו, על ידי מלכי ספרד "רגנום סרדיניה" (regnum Sardinia). למרות הקשיים תחת המאבק הגנואזי – פיזני היה בתקופה זו יתרון לאי, בכך שנפתח, תרבותית וכלכלית ליבשת.

כדי לשלוט בסרדיניה, מונה משנה למלך ארגון והוא חילק את האי ל 376 אחוזות, חציים הוענקו לאצילים ספרדים שהאינטרס העיקרי שלהם היה להתעשר. המחוז היחידי ששמר על עצמאות יחסית היה   ארבוראה (Arborea), ששושלת הג'דיקים העתיקה שלו איימה על הארגונים שניסו לסכסך בין בני הג'ודיקה הוגו (Ugone) השני. כשמריאנו (Mariano) הרביעי עלה לשלטון, הוא אסר את אחיו ג'ובאני וניסה לסלק את שליטי ארגון, בעזרת משפחת דוריה (Doria) הגנואזית[11].

את השופט מריאנו הרביעי מארבוראה. ירש בנו הוגו השלישי. לאחר שנרצח, עלתה לשלטון אחותו  אלאונורה (Elianora de Arbarée), שהפכה ג'ודיקה בזכות עצמה ומסמלת עד היום את שאיפת החירות של סרדיניה. במיזוג מתוחכם של ויתורים והנחות ממיסים, הצליחה אלאונורה, במהלך חדשים ספורים להשתלט על האי. כדי לחזק את שלטון משפחתה היא נישאה לברנקליאונה דוריה (Brancaleone Doria, היינו "לוכד האריות"), בן לאחת ממשפחות האצולה החשובות בסרדיניה.

הפופולריות שלה עלתה כשפרסמה שנת 1392 , את ה "קרטה דה לוגו" (Carta de Logu) – חוקה כתובה שנערכה במשך חצי יובל שנים, כתובה בשפה הסרדית ומבטיחה זכויות שוות ומעמד שווה לכל תושבי האי. קודקס החוקים היה מבוסס על המשפט הרומי והביזנטי, בנוסף על המשפט הקטלוני והבולונזי ואף על המנהג העממי של האי סרדיניה. בקובץ היו מספר חוקים שנחשבו מהפכניים לתקופה, למשל השוואת זכות הירושה של בנים ובנות. במקרה של אונס , הותר לנאנסת, להינשא עם האנס רק אם היא רוצה בכך (בניגוד לנהוג עד אז). בנוסף, האנס צריך לבחור בין תשלום קנס גבוה מאוד לכריתת כף רגלו, בין אם הסכימה להינשא לו ובין אם לא. במקרה שכן הסכימה הוא מחויב בתשלום נדוניה לפי מעמדה החברתי. עוד חוקים מהפכנים שחוקקה היו בתחומי אחריות נותני שרות שונים במקרה של גרימת נזק. די-ארבוראה חוקקה חוקים המגנים על בזים וניצים, כולל איסור "גנבת" גוזלים בעונת הקינון של הבז.  היא עצמה עסק בבזיירות ואף זכתה שיקרא על שמה סוג של בז בשם "בז אלאונורה" – Eleonora's falcon. שם מדעי: Falco eleonorae בעברית: בז חופים[12].

דמותה של אלאונורה מארבוראה תופסת מקום מרכזי מאוד עד היום בלאומיות הסרדיניאנית.

אלאונורה מתה בשנת 1404 ואחרי מותה חזר למעשה האי לשליטת ארגון. במאה השנים הבאות מגפות חיסלו מספר רב של תושבים, ושרר בה עוני רב. ב-1421 הונהגה באי מערכת חוקים חדשה ומ-1478 שלט בסרדיניה, משנה למלך מטעם ספרד. הקורטס (אסיפת מעמדות) התכנס אחת לעשר שנים. בשלטון הארגוניים והספרדים, התדלדלה סרדיניה והמיסים הכבידו עליה מאד.

. הספרדים עודדו הגירה לאי. אלגרו (Alghero) יושבה על ידיי קטלנים, לאחר שהתושבים המקומיים סולקו. עם הספרדים הגיעו סוחרים יהודים

סוחרי האי עסקו במסחר עם איטליה, סיציליה וספרד. היה גם רופא בשם "חיים מקפריסין" שחקר צמחים רפואיים באי. רופא מפורסם אחר היה שלמה אברונקוס, שהתפרסם כמנתח. היהודים שכבר היו באי עסקו ברוכלות ונפחות, ניתן היה להכיר במשכנות היהודים לפי נקישות הפח שנשמעו מהם. בסרדיניה הוקמו קהילות יהודיות. חבריהן היו סוחרים, בעלי מלאכה ורופאים. אחדים מהם הגיעו לעושר רב. הם התיישבו בערים קליארי (Cagliari), ססארי (Sassari), אוריסטנו (Oristano) ואלגרו (Alghero). בערים אלה הם היו מרוכזים ברובע מיוחד והיו להם מוסדות שיפוט אוטונומיים וכן הזכות לגבות מיסים מכל יהודי, שהתגורר בעיר למעלה מ-30 יום.

קליארי, אשר שמה שונה ל"קאלאר", הייתה למושב המנהלי של תת-ממלכת סרדיניה, שהייתה לאחר מכן לחלק מהאימפריה הספרדית. ה"שופטים" מרדו כמה פעמים בארגונים, עד שדוכאו כליל. בשנת 1335 ניתנה לקהילת קליארי כל הזכויות מהן נהנו יהודי ברצלונה שבספרד. היא הורשתה לגבות מיסים גם מיהודים המצויים זמנית בעיר. השלטון האראגוני ציווה על מועצת העיר לבטל את החוקים נגד יהודים. בשנת 1381 הם הורשו להקים בית כנסת ברחוב המוביל למצודה. כאשר הורחב בית הכנסת אחרי חמישים שנה הותר ליהודים לפאר את הקירות הפנימיים בסמל המלוכה[13]. בעיר אלגרו נבנה מגדל ועליו היה שלט כי יהודי קליארי מימנו את הקמתו. בשנת ,1387 התפרסמה תקנה לפיה שלשה "מזכירים" יהודים יורשו לדון בסכסוכים בין היהודים ואפילו בין היהודים לנוצרים, עד לסכום נתון. באותו זמן – מתיישבים יהודים בעיקר באלגרו וקליארי – סוחרים, מלווים, חלפנים, שלטו בסחר עם מרסיי וסיציליה. התפרסמו רופאים – במאה 15 פרסם מלומד בשם איברהים, ספר על צמחי מרפא באי.

לקראת סוף המאה ה-15 הגיעה סופה של הקהילה. בשנת 1488 פורסמו חוקים אנטי-יהודיים: נאסרו מגעים ויחסים כל שהם עם נוצרים, הם בודדו באזור מיוחד, הוטל עליהם לחבוש כובע אופייני, לשאת אות קלון. בתחום המסחרי נקבע כי נאסר על להעמיד דוכנים בשוק, במקומות שבהן יתחרו בבעלי דוכנים נוצרים וכן נאסרה פתיחת העסקים בימי ראשון ובשאר המועדים נוצריים. כמו כן, היה עליהם להימנע מהעסקת עבדים ושפחות נוצרים. רב קליארי נדרש להודיע מיד לארכיבישוף, על כל יהודי שבא מחוץ לסרדיניה "כדי שיהיה אפשר לאחוז באמצעי זהירות לשמירת המאמינים "מפני הטומאה". הפרתו היה כרוכה בעונש מוות.

בשנת 1493 הוקמה אינקוויזיציה באי. כרוניקן סארדי כותב כי יהודי קליארי התאספו ביום 31 ביולי 1492 והפליגו יחדיו לאפריקה, "בנשאם עימם את ספרי הקודש". חלק המשיך לקונסטנטינופול. "אוניות עמוסות מיהודי קליארי עגנו בנאפולי". יש ידיעות כי רבים נהרגו בדרך. יש להניח כי חלק מהם השתקעו בטורקיה. שם משפחה מקובל בקרב היהודים הוא "סרדי" שמוצאו מסרדיניה

לאחד האיחוד הספרדי, סרדיניה לא עניינה במיוחד את מלכי ספרד, כשמתגלה כסף במקסיקו גם המכרות שבסרדיניה מאבדים חשיבותם. כשהמלך קרלוס החמישי בקר באי 1535 , הוא בטל את אחת המגבלות המשפילות על הסרדנים – האיסור לשהות בעיר אלגרו ובמצודת קליארי אחרי חשכה – מי שלא נשמע לקריאה  "הסרדנים החוצה", היה מושלך מחומת המצודה למטה. ביקורו של המלך היה קשור לפעילותו המשותפת עם המצביא הגנואזי, אנדריאה דוריה (Andrea Doria), לדיכוי הפירטים בצפון אפריקה.

ב-1503 מונה דוריה לאדמירל של ג'נובה, ונלחם רבות בספינות הטורקים ובעושי דברם, ששדדו בים התיכון והפריעו לסחר בו.  ב-1516 עלה קרלוס הראשון, לימים "קרל החמישי", קיסר האימפריה הרומית הקדושה, על כס מלכות ספרד. הוא גמר אומר לשחרר את אלג'יריה מהכיבוש העות'מני, כי אם לתורכים תהיה דריסת רגל באוקיינוס האטלנטי, הם יפגעו בתנועת הספינות השבות מאמריקה.

במאה ה-16 שייטו בים האדריאטי, ציים של שודדי ים עות'מניים, בפיקודו של היזיר ראיס ח'יר א-דין פאשה, (Hayrettin Paşa; 1478 – 1546)[14]. הם פעלו כזרוע ימית בשירותו של השולטן העות'מני סוליימן המפואר. השתלטו על אלג'יר. משם יצאו לפשיטות על נמלי איטליה וספרד, שדדו אניות ודאגו לשלם מס קבוע לסולטאן, שראה בהם בצדק את בני חסותו ועושי דברו.  לאחר ניסיון שנכשל, הצליח מלך ספרד לכבוש את אלג'יריה בספטמבר 1517 והוציא להורג את מרבית הפיראטים, פרט לח'יר א-דין, שהצליח לברוח. מאותו זמן כונה על ידי האירופים "ברברוסה", אולי על שם אחיו "באבא אורוכ", וכן בגלל זקנו האדום.

בשנות העשרים החל ח'יר א-דין ,לשדוד את נמלי ספרד ואיטליה. בתחילה התמקד בחופי הים התיכון, ושדד את נמלי קלבריה, טאראנטו ונמלים שונים בחופי ספרד. מאוחר יותר (1531), העז להיכנס לאוקיינוס האטלנטי ושדד בנמל קדיס את האניות הספרדיות, שחזרו מאמריקה עמוסות זהב.

קרל החמישי, הקיסר ההבסבורגי, שבין היתר שלט בספרד, מינה בשנת 1528 את האדמירל אנדריאה דורייה, לבנות לו צי בחזית הים התיכון המתגבשת אל מול המוסלמים. אנדריאה דוריה פתח אל מול העות'מאנים חזית ימית בים התיכון, כשבספטמבר 1532 כבש את נמלי לפאנטו וקורון ביוון העות'מאנית. הסולטאן סולימאן קרא לעזרתו את ברברוסה, והעלה אותו לדרגת אדמירל גדול או 'קאפודאן פאשה', מפקד הצי העות'מאני כולו, תוך שאלג'יריה מסתפחת רשמית לאימפריה העות'מאנית. כעת היה על ברברוסה להקים צי שיביס את אנדריאה דוריה. בזמן שסולימאן נלחם בעיראק של ימינו, כנגד האיראנים, כבש הצי של ברברוסה בעונות האביב והקיץ של שנת 1534 את לפאנטו וקורון שביוון ואת תוניס מידי ההבסבורגים. קרלוס החמישי, החליט שיש לגרש את הטורקים מתוניס . דוריה גייס צי חדש כדי לכבוש שוב את תוניס בשנה שלאחר מכן. בתגובה, כרתה לראשונה האימפריה העות'מאנית ברית עם צרפת כנגד ההבסבורגים. ובקיץ 1535 הטיל צי עצום בפיקודו מצור על תוניס אך לא כבשוה. בשנת 1536 נחל ח'יר א-דין מפלה באלג'יר, כאשר הקיסר קרל וצי הליגה הקדושה, שכלל את ספרד, גרמניה, ונציה, ג'נובה, מסדר אבירי מלטה ונפולי, בפיקוד האדמירל אנדריאה דוריה, השתלט על אלג'יר וגירש אותו משם. אך הלה מצא מקלט בתוניס. במהלך זה העביר דוריה את השליטה בים התיכון לידי ספרד.

בקיץ 1538 הביסו ח'יר א-דין, מצביאיו ובעלי  בריתו את הצי של "הליגה הקדושה", קואליציה גדולה שכללה ציים של ספרד, ונציה, ועוד מדינות – בהנהגתו של דוריה, בקרב אימים שהתחולל במפרץ פרווזה (Prevesa) שביוון,  שבו מחץ ח'יר א-דין את צי הליגה.

ב-1541, יצא דוריה למסע נוסף, אך אז הכשילה סערה גדולה בים את המסע. (למרות זאת, המשיך לשרת את הקיסר גם בשנים הבאות, אף שהגיע לגיל 80).  כישלון זה גרם להשתלטותו של ח'יר א-דין על הים התיכון באופן מלא עד להתאוששות הליגה, אחרי מותו, ב-1546, העות'מאנים שבו לשלוט (חלקית)בים התיכון, עד שהובסו סופית בקרב לפנטו ב-1571, בידי יוהאן מאוסטריה, שהדיר את העות'מניים מהים התיכון..

ספרד לא הסכימה לממן את הגנת האי מפני פירטים. היא סיפקה נשק, שתושבי האי שלמו עבורו, כדי להגן על האי. כמו כן, הטילה מס על מגדלי הבקר, כדי לממן את הצבא. בסוף המאה ה-16,  בנה פיליפ השני,  מלך ספרד, מגדלי שמירה לאורך החופים – התכנית הייתה לבנות 132 מגדלים במרחק של כ 15 ק"מ זה מזה. בפועל נבנו 66 ואלו מומנו על ידי הערים או בעלי הקרקעות. מפה מימיו של פיליפה , מראה את תכנית המגדלים ואת סמלה של סרדיניה –  מגן עם צלב אדום וארבעה ראשי מורים שנוצחו על ידי ארגון במאה ה-11  (מהמאה ה- 19, סמל המורים עם העיניים המכוסות, הפך לסמל תנועת השחרור הסרדנית).

במהלך ארבע מאות שנות שלטון ספרדי, נמנעו מתושבי האי זכויות; הופעלה אף צנזורה תרבותית שהתירה סגנון בניה גותי – קטלני וברוק ספרדי, אך אסרה בניה בסגנון רנסנס איטלקי . במאה 16 נשלחים ישועים לאי ומייסדים שני קולג'ים בקליארי וססרי, בהם תלמידים רבים, שהפכו לאוניברסיטאות במאה ה-17. הספרדים מנעו מבני האי ללמוד באוניברסיטאות שאינן ספרדיות, כדי שלא "יתקלקלו" כמו כן חויבו בשימוש  בקסטיליאנית כשפה רשמית, כדי ליצור סדר בבליל השפות באי : סרדית, לטינית, קטלנית, קסטילינית  ואיטלקית.

סיפורו של סיגיסמונדו ארקוור (Sigismondo Arquer) שנולד בסרדיניה ב 1525, למד משפטים בפיזה ותיאולוגיה בסיאנה. במהלך מסעותיו פגש בסבסטיאן מונסטר (Sebastian Münster) בבזל. מונסטר היה גיאוגרף שהפך פרוטסטנטי וכתב ספר גיאוגרפי שנקרא  "קוסמוגרפיה " (Cosmographia), שפרק ממנו נכתב על ידי  ארקוור – "ההיסטוריה של האי הפראי סרדיניה" (La "Sardinia brevis historia"). ארקוור התקרב לחוגי הפרוטסטנטים של ארסמוס ברוטרדם וגינה את הכמורה המסואבת של סרדיניה. הוא נשפט ועונה ובשנת 1571 הועלה על המוקד בטולדו.

הכפריים דברו רק סרדית, ששימרה את גאוותם הלאומית. דיכוי המעמדות הנמוכים והזנחתם גרמו להתפתחות ה"בנדיטיות" – לשם הגנה עצמית, מבלי להזדקק לחוק הממוסד וכדי להימנע מתשלום מסים. בין 1610 – 1612 פעלו חבורות שודדים שדרבנו את התושבים שלא לשלם מיסים וכמו רובין הוד, תקפו את העשירים והפקידים, שהתעשרו על חשבון העניים.

להמשך קריאה: סרדיניה בעת החדשה.

[1] A. Solmi – Studi storici sulle istituzioni della Sardegna nel Medioevo – Cagliari – 1965, p 58

[2] ראשיתה של אירופה, כרך ב', עמ' 312-313

[3] ראשיתה של אירופה, כרך ב', עמ' 71

[4] רורט ברטלט, התהוותה של אירופה, כיבוש, ישוב ותמורות תרבותיות 950-1350, תרגום: אלון אשפר, מוסד ביאליק, ירושלים, עמ' 254

[5] פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (26 בדצמבר 1194 – 13 בדצמבר 1250) לבית שטאופן (הוהנשטאופן) היה אחד השליטים הבולטים בימי הביניים. דמותו הייחודית הייתה שנויה במחלוקת בין בני דורו והיא ממשיכה לעורר מחלוקות בקרב חוקרים והיסטוריונים מאז ועד היום. פרידריך נודע כפטרון וכתומך המדעים והאמנויות – איש אשכולות, שהצליח לשלב בין המזרח המוסלמי והמערב הנוצרי.

פרידריך היה בנם של היינריך השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה וקונסטנצה מסיציליה. מאביו ירש את הזכות לשבת על כס קיסר האימפריה הרומית הקדושה כיורש העצר של בית הוהנשטאופן. בנוסף לתואר זה, נשא פרידריך גם בתארים של מלך ירושלים, איטליה, בורגונדיה וסיציליה. פרידריך השני עמד במרכזה של סדרת עימותים עם הכס הקדוש. הסכסוכים נסובו על אינטרסים מנוגדים באיטליה ועל מאבקי שליטה וכוח בין הרשות החילונית לכנסייה. שיאם של עימותים אלו היה בנידוי שהוטל על הקיסר שלוש פעמים על ידי האפיפיור.  גרגוריוס התשיעי, שהרחיק לכת וכינה אותו "אנטיכריסט". עימותים אלו הובילו, בסופו של דבר, לקיצו של בית הוהנשטאופן ולהתפוררות האימפריה. מסכם ההיסטוריון היהודי גרמני ארנסט קנטורוביץ', מהביוגרפים הבולטים של הקיסר והקיסרות במאה ה-20: ”פרידריך השני הפך לקריאת הקרב של המערב, עקוב מדם ופראי יותר מהעימות שקרע את העולם הנוצרי סביב אישיותו בלבד. זו הפעם הראשונה שאדם אחד הגיע לחשיבות אישית מסוג זה – פרידריך האיש – לא פרידריך הקיסר, כי אם האישיות של הקיסר הפכה לרעיון אוניברסלי. אם פרידריך לא הצליח להתעלות בעצמו, הרי הכס הקדוש עדיין התייחס למאבק כרעיון דתי. תוך התרכזות מיוחדת ברעיון יחיד הניחה הכנסייה בצד את כל המטלות האחרות והקדישה את כל הארגון חובק העולמות שברשותה למטרת הריסתו של איש אחד. לצורך זה הגדילה הכנסייה את דמותו לממדי ענק. האפיפיורות נלחמה בעצמה, בכל כוחה וכל משאביה – לא בקיסר או בקיסרות – אלא בדמון אחד, שבו נתגלם כל הרוע שבעולם, הוהנשטאופן אחד הנושא את השם פרידריך”. בהיסטוריה של ארץ ישראל ידוע פרידריך השני, כמי שעמד בראש מסע הצלב השישי, מסע צלב ללא קרבות, שבו חזרה ירושלים לשלטון הצלבנים בתום משא ומתן עם הסולטאן המצרי.

[6] David Abulafia. Frederick II: a Medieval Emperor. Oxford University Press, page 303

[7] מעט מאוד ידוע על נסיבות הולדתו של אנציו, ידוע כי שם אימו היה אדלייד. שמו הוא הגרסה האיטלקית לשם הגרמני היינריך – שם אביו של הקיסר

[8] גּוּאֶלְפִים וגִּיבֶּלִינִים ( Guelfi e ghibellini) היו שני פלגים פוליטיים בצפון איטליה ובטוסקנה במאה ה-12 וה-13, ששרידיהם השפיעו על הפוליטיקה האיטלקית עד המאה ה-16. ככלל, הגּוּאֶלְפִים (Guelfi) תמכו בכוחו הפוליטי של האפיפיור ובעצמאות ערי המדינה של איטליה על חשבונה של האימפריה הרומית הקדושה, בעוד הגיבלינים היו תומכיו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה על חשבון האפיפיור ועצמאות ערי המדינה, ואולם, לתוך המסגרת העקרונית שולבו אינטרסים נוספים ויריבויות כלכליות, חברתיות, משפחתיות, ומקומיות אחרות.

[9] חיימה השני נולד ב-10 באוגוסט 1267 בולנסיה, לפרו השלישי, מלך אראגון וקונסטנצה מסיציליה, מלכת אראגון, בתם של מנפרד, מלך סיציליה וביאטריצ'ה מסבויה, מרקיזת סאלוצו. בשנת 1285 מת אביו פרו השלישי מלך אראגון, ונחלתו פוצלה בין בניו: אלפונסו השלישי ירש את ממלכת אראגון, ואילו חיימה ירש את ממלכת סיציליה. בשנת 1291 מת אחיו אלפונסו השלישי, וחיימה ירש גם את ממלכת אראגון.

[10] חיימה הראשון ( Jaime I de Aragón‏;  1208 – 1276), ה"כובש", היה מלך אראגון בין השנים 1213–1276. חיימה לחם יחד עם מלכי קסטיליה במוסלמים, וכבש את האיים הבלאריים ואת ולנסיה.

[11] דוריה ( Doria או d'Oria) היא משפחת אצולה איטלקית מג'נובה, אשר הייתה אחת מארבע משפחות האצולה החשובות בעיר, בתקופת הרפובליקה של ג'נובה, החל במאה ה-12 וכלה במאה ה-16. שלוש האחרות היו משפחות גרימאלדי (Grimaldi), זפינולה (Spinola) ופייסקי (Fieschi). בני דוריה צברו את הונם במסחר, בפיננסים וברכישת קרקעות, בניה שימשו כמפקדים חשובים בצבא ג'נובה, כאדמירלים (האדמירל אנדראה דוריה)  וכשליטי העיר, והחל בראשית המאה ה-12 החזיקו ברשותם שטחים בסרדיניה ולאורך חופי ליגוריה. מרכזה של המשפחה היה בפיאצה סן מטאו (Piazza San Matteo) בג'נובה, וסביבה הקימו בניה מספר ארמונות.

[12] אתר הצפרות הישראלית: https://www.birds.org.il/he/species-page/107/species-description

[13] בצלאל רות, תולדות היהודים ברומא, הוצאת מסדה, תל אביב, 1962.

[14] וג'ר קראולי, אימפריות הים: הקרב הסופי על השליטה בים התיכון 1521–1580, מאנגלית: חגי אברבוך. תל אביב: אופוס, 2012.