הודו בתקופה האימפריאלית

הודו הבריטית – היהלום שבכתר

כתב: גילי חסקין; עריכה: ‏30/01/2017

ראו קודם, באתר זה: הודו בשלטון האסלאם.

קשה לתאר את הודו ללא שלוש מאות וחמישים שנים של נוכחות בריטית. בריטניה נוכחת במקומות רבים אין ספור, בטיול להודו. מערכת הרכבות, המבנים הקולוניאליים וכמובן השפה האנגלית.

הודו אוחדה על ידי הבריטים, לראשונה בתולדותיה. הבריטים הניחו את התשתית למסילות הברזל, מערכת הרכבות השנייה באורכה בעולם. הבריטים העניקו להודו את הבירוקרטיה שלה, את האדמיניסטרציה שלה, את שפתה ואפילו את שאיפותיהם לעצמאות. בטיול להודו מגיעים לעתים למקומות כמו תחנת הרכבת של בומבי, שם ניכרים טביעות אצבעותיהם של הבריטים או למקומות כמו דרג'ילינג, שם נדמה שהראג' טרם עזב. הכרת ההיסטוריה של הודו תסייע להבין את הודו טוב יותר, לפני הטיול ובמהלכו. מכייון שבורמה היתה חלק מהודו, עד 1935, הרי שהפרק הזה נוגע גם לטיול לבורמה.

ניתן לחלק את תקופת השלטון הבריטי בהודו לשלושה פרקי שלטון:

א.         קולוניות של חברת הודו המזרחית הבריטית (1757-1612.).

ב.         שלטון חברת הודו המזרחית הבריטית בהודו (1757–1858(..

ג.          הראג' הבריטי (1858–1947.).

רקע

גילוי הנתיב החדש להודו בידי ואסקו דה גאמה ב־1498 הביא לקולוניזציה אירופית של הודו. הראשונים להתיישב בהודו היו הפורטוגלים, שייסדו בסיסים בגואה, דאמאן, דיו ובומביי. הם נותרו כשליטים הקולוניאליים באזורים אלה במשך 500 שנה, עד לשנת 1962. אחריהם באו ההולנדים, אולם לא היתה להם נוכחית רצינית בהודו. הם היו מעוניינים יותר בציילון (כיום סרי לנקה), ובהודו המזרחית ההולנדית (כיום אינדונזיה). הם היו אחראים להכשרת הצבא של הנסיכות קראלה. גם לדנמרק היו קולוניות בהודו, למשל Tranquebar, שבשנת 1845 היא נמכרה לבריטניה. את הרקע לחדירה הבריטית (כמו זו ההולנדית) לאסיה, יש לחפש במישורי אירופה של המאה ה- 16. ארצות השפלה היו טריטוריה הבסבורגית; שבשל מניפולציות של נישואין, נשלטה על ידי צ'ארלס ה-V, קיסר גרמניה, שהיה גם קרלוס הI – מלך ספרד. הוא היה קתולי נאמן ובימיו כבר נפוץ הקלוויניזם בהולנד, אך הוא הבין שעליו לשמור על יחסים סבירים עם הולנד. בנו, פיליפ ה-II שהיה פנאטי, סבר שתפקיד האימפריה ההבסבורגית הוא קודם כול להילחם בכופרים הפרוטסטנטים. התוצאה היתה שהולנד מרדה וזינבה בספרד ובפורטוגל, בעיקר במושבותיהן שמעבר לים. משום כך ההולנדים דחקו את הפורטוגלים בהודו ובברזיל.

הולנד לא התעניינה במיסיון. לא בהודו ולא באינדונזיה. הם היו קלוויניסטים והאמינו בגזירה קדומה, שהאל, מראש, קבע מי יהיו הנבחרים. הם הנוצרים האמתיים. כל השאר נועדו לדיראון עולם (כאן בעצם נעוצים שורשי האפרטהייד).

צמצום המסחר הבריטי עם אירופה היבשתית בעטיה של מלחמת מאה השנים[1] שהמריץ את האנגלים להרחיב את קשרי המסחר שלהם אל מעבר לימים, הוא שהשפיע עליהם להיכנס לראשונה לים התיכון. בתנופה החדשה היה גם ביטוי ליוזמה וההעזה חדשה – פרי התעוררות בחיי אנגליה לאחר סיום מלחמת השושנים[2]. חדירתן של אניות אנגליות זעירות ובלתי משוכללות לים התיכון, שבו ניהלו אניות ספרדיות, צרפתיות וונציאניות בעלות ניסיון וכושר שיט גדול, סימלה התחלה צנועה. בשלהי המאה ה- 16 לא היה עוד במסחר האנגלי באזור הים התיכון כדי לספק את הדרישה הגוברת באנגליה לסחורות, שמוצאן בארצות המזרח הרחוק. היו כמה ניסיונות אנגליים למצוא נתיבים להודו בדרך היבשה, ואמנם נוסעים אנגליים מצאו כמה נתיבים כאילו ואף גילו תגליות גיאוגרפיות חשובות, אך בשל הסכנות נמנעו מלהשתמש בהם ובחרו בדרך הים, מערבית לאפריקה. מימי מסעותיהם של פרנסיס דרייק וקוונדיש במאה ה-16 ועד תחילת הרבע השני של המאה ה-19, ניהלו הקשרים הבריטיים עם הודו בדרך הים, סביב כף התקווה הטובה.

ראו באתר זה: פרנציס דרייק.

שורשי השלטון הבריטי בהודו, נעוצים במאה ה-16. ההולנדים, ששלטו בסחר התבלינים, העלו את מחיר הפלפל ב-5 שילינג לק"ג הסוחרים הבריטים, בתגובה, הקימו את 'החברה המכובדת של מזרח הודו".

חברת הודו המזרחית

כניסת "חברת הודו המזרחית" (British East India Company) לניהול המסחר שבין הודו לבריטניה, בצורה סדירה ומאורגנת, הקנתה לדרך כף התקווה הטובה, מעמד וערך מיוחדים בחייה הכלכליים של אנגליה.

ב-3 בדצמבר 1599 קיבל האיגוד את האישור. 125 בעלי מניות השקיעו 72,000 ליש"ט. בכך החל הסחר הבריטי מזרחה לכף התקווה הטובה. ב-31 בדצמבר 1600 העניקה המלכה אליזבת הראשונה[3]  אשראי לחברת מסחר לונדונית מונופול על המסחר עם הודו למשך 250 שנה, במטרה לתת זכויות מסחר מועדפות בהודו. הצ'רטר המלכותי העניק לחברה שהוקמה לא מכבר 21 שנות מונופול על כל המסחר עם הודו המזרחית. מחברת מסחר כלכלית הפכה חברת הודו המזרחית הבריטית לשליטה של הודו באמצעות קבלת תפקידים ממשלתיים וצבאיים עד פירוקה ב-1858 בעקבות תוצאות המרד ההודי הגדול. החברה, שבסיסה היה בלונדון, יצרה את הממלכה הבריטית ההודית. ב-1717, החברה קיבלה צו מלכותי מהקיסר המוגולי שפטר את החברה מתשלום המס בבנגל ובכך נתן יתרון במסחר בהודו.

מתחילת הקשר הימי הסדיר שסביב כף התקווה הטובה בפרוס המאה ה- 17 ועד תחילת כניסת אניות הקיטור, באותו קוו במחצית השנייה של המאה ה- 19 ואף זמן מה לאחר מכן, שימשה אניית המפרש ככלי התחבורה היחידי בין חופי בריטניה והודו. בתחילה, פיגרו האניות הבריטיות ברמתן אחרי האניות הספרדיות והפורטוגליות, אולם במחצית המאה ה-17 הוכנס לשירות, סוג של ספינת מפרש, שתוכנן במיוחד לצורכי התחבורה והמסחר עם הודו; הוא נשא את השם "איסט אינדימאן". דאגתם של בוני אניות אלו היתה נתונה להשגת מירב של איכות, בטחון ונפח) אגב ויתור על מהירות. התפתחות התעשייה באנגליה ברבע הראשון של המאה ה-19 הדגישה את חשיבות השוק ההודי לכלכלת בריטניה ולמסחרה. בתקופה הראשונה שלאחר חדירת בריטניה להודו היה המסחר שביניהן מבוסס בעיקרו על מכירת מצרכים יקרים מתוצרת אנגליה לאחוז קטן של אוכלוסיית הודו. אך עם חדירת המהפכה התעשייתית לענף הטקסטיל – באותו זמן היה הטקסטיל הראשון בחשיבותו בכלכלה הבריטית – ועם גידול הייצור של בדי כותנה זולים בבתי החרושת הבריטיים, נפתחו בפני היצרן והסוחר האנגלי אפשרויות חדשות בהודו, שהבליטו את חשיבותו הגדולה של שוק הודו עבור בריטניה ושינו בבת אחרת את במאזן המסחרי בין שתי המדינות.

ב- 24/8/1600 נחתה ה-Hector הספינה הראשונה בבומבי. הוקינס, רב החובל, נכנס ללב המדינה ופגש בג'הנג'יר באגרה. הוא זכה ליחס טוב מהמוגולים ואף קיבל אישה ארמנית… קצב המסחר היה שתי ספינות לחדש על הקו. הבריטים התקבלו יפה כי לא באו בשם האל ולא לשם כיבוש טריטוריה, אלא לשם האל "ממון", אבל היקף המסחר שלהם הביא בהמשך לכניסה לפוליטיקה, לשם שמירה על האינטרסים הכלכליים. הבריטים, בניגוד להולנדים ולפורטוגלים, שמו את הדגש על יוזמה פרטית.

ב-1615, קיבל סר תומאס רו הוראה של המלך ג'יימס הראשון לבקר את האימפריה המוגולית (ששלטה על רוב תת היבשת ההודית לכיוון אפגניסטן) ואת שליטה, ג'הנגיר מטרת המשימה הייתה לארגן ברית מסחרית שתיתן לחברת הודו המזרחית הבריטית זכויות בלעדיות להתיישב ולבנות מפעלים בסורט ואזורים אחרים.

וג'הנגיר שלח מכתב למלך אנגליה דרך תומאס רו. הוא כתב:

"בביטחון באהבתך המלכותית נתתי את פקודתי הכללית לכל הממלכות והנמלים של הדומיניונים שלי לקבל את כל הסוחרים בני האומה האנגלית כנתינים של חברי; בכל מקום יהיה אשר יהיה שבו יבחרו הם לדור, יהיו הם בעלי חופש ללא כל מגבלה; ולכל נמל יהיה אשר יהיה אליו יגיעו, לא פורטוגל ולא כל אחד אחר יעז להטריד את מנוחתם; ובכל עיר תהיה אשר תהיה בה ידורו, הורתי לכל המושלים והקברניטים שלי להעניק להם חופש בהתאם לרצונותיהם; למכור, לקנות ולהישלח למדינתם כרצונם. להוכחת האהבה והחברות שלנו: אני מבקש מהוד מלכותו לפקוד על כל סוחריו להביא בספינותיהם כל סחורה טובה הולמת או נדירה עבור מצודתי; ושאתה תהא שבע רצון לשלוח לי את מכתביך המלכותיים בכל הזדמנות, כדי שאוכל לשמוח בבריאותך ובעסקיך המצליחים; שחברותנו תהא הדדית ותמשך לנצח".

הקולוניאליזם הבריטי נתבסס לראשונה, כמו שאר מעצמות אירופה בהתפשטותן הקולוניאלית, על נקודות מסחר מבוצרות בחופים. המושבה הבריטית הראשונה נוסדה ב- 1612 בסוראט אשר בגוג'ראט; המושבות הבריטיות הבאות הוקמו במדראס (1639), בומבי (1661)[4], וכלכתה (1691). הבריטים לא שאפו לכבוש שטחים נרחבים יותר ב"הינטרלנד", לפני סוף המאה ה-18. יש להדגיש את העובדה כי עד 1857 היתה הודו בניהולה של "חברת הודו המזרחית" הבריטית, כבעלת הזיכיון למסחר עם הודו ולניצול אוצרותיה, מאז 1600, החברה הקימה לעצמה צבא שכירים פרטי, שההרכב האתני נשמר בו בקפדנות: 50% הינדים ו-50% מוסלמים, כדי להבטיח איזון. מבין החברות הללו שבאו לסחור בהודו, ההולנדים הסיטו את תשומת ליבם לאינדונזיה, בחיפושיהם אחרי תבלינים ולא היו בולטים בשטח ההודי במאה ה-18.

בין השנים 1612–1757 התאפיינה הנוכחות הבריטית בהודו באופן של ערי מסחר המוגנות על ידי מצודות עם חילות מצב מצומצמים. בשנת 1647 היו לחברה 23 תחנות מסחר או 'מפעלים' שכאלה, כאשר הערים המרכזיות היו קולקטה, בומביי ומדראס, אלו הפכו לימים למרכזי השלטון של שלושת מחוזות השלטון בהודו.

הפורטוגזים שהחזיקו בגואה, לא היוו תחרות. גם הדנים לא היו משמעותיים. התחרות העיקרית היתה בין האנגלים לצרפתים, שבסופו של דבר, האנגלים הצליחו יותר, באמצעות טכסיסים שונים והפכו לשליטי הודו במשך כ- 200 שנה.

 המאבק בין בריטניה לצרפת:

נוכח שקיעתן של פורטוגל, ספרד והולנד כמעצמות ימיות, תפשה צרפת, כמעצמה קולוניאלית, את המקום המרכזי בדאגותיה של בריטניה, והן הלכו וגברו, ככל שהתרחבו אזורי ההתנגשות שבין שתי המעצמות באירופה גופה ואף מעבר לים. הצרפתים הקימו ב-1664, מושבות בפונדיצ'רי (בדקאן) וצ'אראנדגור (בבנגאל). על פונדיצ'רי נאלצו להתכתש עם ההולנדים (מושבה מ-1672). הצרפתים התערבו גם במאבקים שבין המהרטים לבין המוגולים ועד 1740 עלתה קרנם מאד. ב- 1746 לקחו הצרפתים את מדרס והחזירוה ב-1749. בעקבות מלחמת הירושה האוסטרית (1740-1748)[5] ומסיבות מסחריות ולאומיות טבעיות, החלו פעולות איבה בין החברות, כששני הצדדים מפעילים לעזרתם, נסיכים הודים בעלי בריתם.

בהנהגתו של דיפלכס ניצלו הצרפתים את האנדרלמוסיה ששררה בדקאן והטילו על רובו את מרות הצרפתים. אם כי מרבית הישגיו של דיפלכס (Joseph-François, Marquis Dupleix)- שלא נתמך מספיק על ידי ממשלת צרפת – בוטלו על ידי המנהיג הבריטי רוברט קליו (Clive)  בשנות מלחמת שבע השנים[6] הצליח קליו להדוף את מרבית הנסיכים ההודים, בני בריתם של הצרפתים, אל החוף. (מלחמת אנגליה – צרפת באה לידי ביטוי גם בקנדה ונקראה "מלחמת הצרפתים באינדיאנים").

ייתכן והסיבה לניצחון הבריטי היה החינוך הבריטי שעודד את המפקדים ליטול יוזמה, להבדיל מהחינוך האבסולוטי הצרפתי. המפקדים הצרפתים היו מוכשרים אך נטולי יוזמה ונקטו במדיניות של "ראש קטן". מאז פעולתו של קליו, הסוחרים פינו את מקומם לגנרלים, אשר כל אחד מהם, ביוזמתו, הרחיב שטחים בתחומו. ב- 1754 עזב דיפלכס את הודו וקרנם של הצרפתים החלה לרדת.

ב- 1756 התקיפו כוחותיו של סיראג' אל דולה, הנוואב של בנגאל (שנתמך על ידי הצרפתים), את כלכתה והכוחות הבריטים, והשאיר את בריטניה עם "החור השחור של כלכותה". שנה אחר כך, ב-1757, קליו החזירוה לבריטים, והנחילו בקרב פלאסי Plassey)) , מפלה ניצחת לאנשי הנוואב ולבעלי בריתו הצרפתים. הקרב גם חיזק את הבריטים וגם החליש את ההשפעה הצרפתית. ב- 1763 הסתיימה מלחמת שבע השנים, צרפת איבדה את היכולת להגיע להגמוניה בהודו והזירה התפנתה לבריטניה. ב- 1770 "חברת הודו המזרחית" הצרפתית חדלה להתקיים, אך המאבק בין הבריטים לצרפתים נמשך עד סוף המאה ה- 18 והודו עברה מיד ליד. כשנפוליון יצא למצרים, רצה לחפור תעלה כדי לקצר את הדרך להודו ולערער את השליטה הבריטית שם.

האימפריה הבריטית

עם הסתלקות הצרפתים, נשארו החלק המכריע בהודו. הדבר הפך לפתע את החברה המסחרית לבעלת שלטון ריבוני למעשה, אך מבלי שהצליחה לפתח מנגנון יעיל של מנהל, דבר שגרם לפרלמנט הבריטי ב- 1773 לחוקק חוק המפקח על החברה ושינה את תקנותיה הן באנגליה והן בהודו.

לאחר ניצחון זה, למרות שהמשיך להתקיים שלטון מוגולי במחוז בנגל, באופן הולך וגובר היו הבריטים השליטים דה-פקטו של המחוז. לקח מספר שנים לאחר תחילת שלטון החברה בקולוניות ההודיות עד שהתעצב שלטון יציב, בשנים הראשונות הייתה שחיתות רבה כשהפקידים המסחריים ניסו לנהל קולוניה. בשנת 1770 מתו כעשרה מיליוני בני אדם ברעב המוני בחבל בנגל. רעב זה נגרם בעקבות המעבר לגידול אופיום בשטחים חקלאיים (אשר נכפה על חקלאים מקומיים, בידי חברת הודו המזרחית הבריטית, כחלק מן האסטרטגיה לייצאו לסין), אשר הוביל למחסור קטלני במזון עבור האוכלוסייה המקומית[7].

במהלך המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, הפך השלטון הבריטי בהודו לכוח החזק והדומיננטי בתת-היבשת. הכוחות האירופאים בהודו הלכו ודעכו לכדי מספר בודד של ערים הולנדיות, צרפתיות ופורטוגליות. האימפריה המוגולית הלכה ודעכה החל משנות ה-30 של המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 התקיימה רק באופן פורמלי, האימפריה המרתית שניסתה לתפוס את מקום המוגולים, הייתה אף היא בדעיכה כנגד ההתרחבות הבריטית.

ב- 1784 נחקק "חוק הודו", שהעניק לממשלה הבריטית את האחריות לנעשה בהודו. באותו זמן כבר נוצר חלל שלטוני בהודו, בגלל חוסר האינטגרציה בקרב השלטון המוגולי. מול הבריטים בבנגאל ובמדראס ניצבו באותה שעה שלושה כוחות: המהראטים, היידראבדאד, ומייסור, מה גם שהצרפתים היו ברקע. המרתים היו הכח היחידי שהיה שווה משהו; אך הם היו קבוצה של ממלכות מקומיות, שלפעמים התאחדו ולפעמים לא.

במלחמות עם מייסור, בשנים 1799-1789 נהרג טיפו שולטן והכוח הבריטי התחזק עוד יותר. המאבק הארוך של הבריטים עם המרת'ים הגיע לסיומו ב- 1803, כאשר רק פונג'אב נותרה חוץ לאימפריה. המושל הכללי של בנגאל וורן הייסטיגנז (1774-1785) השכיל לנצל את הניגודים בין הכוחות ההודים ולהפוך את השלטון בבריטי בבנגאל לאימפריה הודית-בריטית. לאחר 1818 עם הניצחון הבריטי כנגד האימפריה המרתית וביטולה למעשה, שלטו הבריטים באופן ישיר או דרך ממלכות חסות, ברוב הגדול של הודו.

 ההגמוניה הבריטית בהודו:

המשורר רויארד קיפלינג[8] התבטא "האחריות לשלטון בהודו הונחה על ידי ההשגחה העליונה על כתפי העם הבריטי". קיפלינג היטיב לבטא את תחושת השליחות הפטרונלית הבריטית

מ-1818 ואילך, בריטניה היא הכוח העליון בהודו, כשהם פוקחים עין ומכריעים בענייני המדינות ההודיות ומספחים אותן בהדרגה. עם הזמן סופחה בורמה, ונעשה ניסיון לספח גם את אפגניסטן. פנג'אב סופחה רק ב-1849, אחרי שתי מלחמות סיקהים (ב- 1848- 1845) ובעקבותיה סופחה קשמיר. הבריטים השתלטו גם על נפאל, אך לא פלשו אליה. במחציתה השניה של המאה ה-19 הגיעה האימפריה ההודית-הבריטית למלוא כוחה וזוהרה. הודו נהפכה ל"אבן חן המבהיקה בכתר הבריטי", לעמוד התווך של האימפריה. עד שנות ה- 40 של המאה, האימפריה הלכה והתרחבה עד שהגיעה למצב שהודו כולה, היתה בידי הממשל הבריטי, אם בשלטון ישיר, כפרובינציות, ואם חוזי ברית וחסות בידי נסיכים מקומיים.

המרד הגדול:

ראשית: ב-1857 פרצה מרידה של הצפויים (החיילים השכירים ההודיים של צבא חברת הודו המזרחית), שהתפתחה למלחמה קשה ולמשבר החמור ביותר של השלטון הבריטי בהודו. בצבא הבריטי בהודו היו באותה שעה כרבע מיליון איש, מהם פחות מ- 50,000 בריטים, ואילו רובם המכריע – הודים בפיקודם של קצינים בריטים. הצבא היה מאורגן בשלושה גייסות: הבנגאלי, הבומביי והמאדראסי. ההתפרצות הראשונה ארעה בחיל המצב הבנגאלי, במיראט שבאודה, והתפשטה משם על פני חלק ניכר של הגיס הבנגאלי באזורים המרכזיים של הודו הצפונית. המורדים רצחו את קציניהם, שמו מצור על יחידות צבא בריטיות במחנותיהן המבוצרות והשתלטו על כמה ערים – ביניהן דלהי, שם הוכרז ישיש משיירי המוגולים, באהאדור שאה, כקיסר הודו.

הדחיפה הישירה לפרוץ המרד היתה השמועה, שכדורי הרובים החדשים, שהונהגו על ידי הפיקוד הבריטי, משומנים בשומן חזיר – מה שהסעיר את החיילים המוסלמים, או בחלב בקר – מה שהסעיר את ההינדואים. מרד החיילים לא הפך להתקוממות עממית, ואף לא התפשט מן הגייס הבנגאלי לגייסות האחרים. רוב החיילים ההודים, וביחוד יחידות הלוחמים המובחרות שמין הסיקהים ובני גורקה, שמרו אמונים לאנגלים, ואף לחמו לצדם.

האירועים:

בדרך כלל חסרו למורדים הנהגה יעילה וארגון מרכזי, וכן לא היתה להם כל תכנית צבאית או מדינית ברורה, ובהעדר קציניהם הבריטים נפגם גם כושר פעולתם המלחמתי, למרות הגבורה האישית שגילו בקרבות. לפיכך לא החזיקו מעמד נגד כוחות בריטיים (והודיים) קטנים ביחס, שפעלו בהנהגתם של קצינים ומפקדים מוכשרים ונועזים ביותר. שני הצדדים לחמו מתוך מרירות רבה, שגררה מעשי זוועה – רצח נשים וילדים אנגלים בידי המורדים ושפטים אכזריים בשבויים ההודיים שנפלו בידי האנגלים. אחרי מצור קצר, כבש כוח בריטי שמנה 8,000 איש, בהסתערות נועזת את דלהי, שעליה הגנו 30,000 צפויים. מוקד שני של קרבות היתה לקנאו, שבה החזיק מעמד חיל מצב בריטי (חציו אנגלי וחציו הודי) חצי שנה נגד כוח של מורדים שעלה עליו במספר פי 10. לבסוף הובסו המורדים בכל מקום. הודים רבים רואים במרידת 1857 את ראשית התנועה הלאומית, ראשית ההתקוממות נגד השלטון הזר והמאבק הלוהט למען העצמאות.

אחרים טוענים שלא היה זה ביטוי ראשון לשאיפות העצמאות ההודיות, אך היה זה לא יותר מאשר התפרצות יצרים של אספסוף. היה זה מרד מהסוג ה"ישן": מניעיו היו יותר קנאים דתיים מאשר לאומניים. אפשר גם לראות במרד זה את מאבקה של האליטה החדשה, דוברת האנגלית, באליטות הישנות, דוברות הפרסית.

האימפריה ההודית הבריטית, 1858-1947

מרידת 1857/8, שהאנגלים לא הצליחו לדכאה, אלא במאמצים גדולים, חשפה את ליקויי שיטת הממשל והמנהל הבריטיים בהודו והמריצה את בריטניה לבצע רפורמה יסודית של שלטונה בארץ זו. היה ברור כי מרידת 1857 היתה מעין סוף פסוק לתקופת הקולוניאליזם המסחרי ה"פרטי", והיא הפגינה לעין כל את אפסות כוחה של החברה ואת אי יכולתה להשתלט על המצב, ואת ההכרח הדחוף כי המדינה עצמה, בריטניה הגדולה, תיטול את רסן השלטון.

כבר ב- 1858, לאחר 258 שנות פעילות, בוטלה 'חברת הודו המזרחית', וכל רכושה, התחייבויותיה וסמכויותיה עברו לידי ממשלת בריטניה. לארגון המדיני והמנהלי של הארץ ניתנה מסגרת תקינה. בעת ובעונה אחת הושם קץ לשלטונם להלכה של המוגולים. הכתר הבריטי לקח על עצמו את כל התחייבויותיה, חוזיה וזכויותיה של "חברת הודו המזרחית". החלה תקופה שכונתה "פקס בריטניקה". השם ניתן לשלטון הבריטי בתת-היבשת ההודית והאזור סביבה, בין השנים 1858 – 1947 היה "הראג' הבריטי" (British Raj). החל משנת 1876, שלטון זה נקרא באופן רשמי "האימפריה ההודית" ( Indian Empire), וכלל בתחומות את הודו, פקיסטן, מיאנמר ובנגלדש של ימינו.

הנהלת ענייניה של הודו היתה מעתה בידי מזכיר המדינה לענייני הודו, שר בממשלה הבריטית ואחראי לפני הפרלמנט בלונדון, ולידו מועצה בת 15 חברים ממונים. ראש השלטון בהודו עצמה, היה המשנה למלך, הכפוף לשר לענייני הודו. הארגון המדיני של הודו הושלם ב-1877, כשהוכרזה המלכה ויקטוריה, אשה גוצה, בת 39, בתור מלכת בריטניה וקיסרית הודו – כיורשתם של המוגולים וכאחראית על 300 מיליון הודים). ראש ממשלת בריטניה, בנג'מין ד'יזרעאלי, העלה רעיון רומנטי: אם המוגולים היו קיסרים, גם מלכת אנגלייה צריכה להיות קיסרית הודו ואכן נערך טכס הכתרה מפואר בלוויית פילים ומהרג'ות. הודו לא היתה מושבה בריטית, לא שטח חסות (פרוטקטורט) ולא דומיניון. היה לה מושג מעורפל. היתה קיסרית והמושל בפועל לא היה גוברנר, אלא משנה למלך. היחס המיוחד הזה בא לידי ביטוי בגיוס לצבא. כאשר גייסו חיילים הודים לצבא, הם לא גויסו לצבא הבריטי אלא לצבא ההודי.

אצל הצרפתים ההתייחסות היתה שונה: אם מביאים צרפתיות, אז חיילי המושבות הינם חיילים צרפתים. אחרי 1870, כשצרפת הפכה להיות מדינה מדרגה ב' וגרמניה התחזקה, צרפת התכוננה לנקום ונערכה לכך כשגייסה חיילים נאמנים מבני המושבות, ואכן במלחמת העולם הראשונה, כ-1/3 מהחיילים הצרפתיים באו מן הקולוניות. רֶנן הכריז כי אומה היא קבוצת אנשים העורכת משאל עם תמידי על קיומה. [לדוגמא, תושבי אלזס ולורן שנכבשו על ידי צרפת ב- 1648 הפכו, במהלך 200 שנות כיבוש, לפטריוטים צרפתיים. כאשר הצבא הפרוסי ניצח את צרפת ובא לאלזס כמשחרר, הוא נתקבל בעוינות והגרמנים התריסו כנגד בוגדנות האלזסים .

מעמד הנסיכים:

המשנה למלך שימש נציג הכתר כלפי מאות הנסיכים, שלהם הובטח חיסול מדיניות הסיפוח של דלהוזי ובידם נשארה עצמאות פנימית תמורת הכרתם ב"ריבונות עליונה" של הכתר הבריטי, ובכללה – מסירת ניהול יחסי החוץ וענייני ההגנה והביטחון בידי המשנה למלך, וכן הסכמה לפיקוח כללי על ידי "יועצים" בריטיים. בין הנסיכויות היו כמה מדינות גדולות, כגון הידראבאד וקאשמיר, מספר מדינות בינוניות והרבה מדינות זעירות – עד לגודל של אחוזות. יחד הקיפו הנסיכויות כ-% 40 משטחה של הודו וכללו כ- ¼ מאוכלוסייתה. שאר השטח ("הודו הבריטית") – זאת אומרת החלקים שנכבשו כיבוש ישיר, ללא הסכם עם השליטים הקודמים – אורגנו במחוזות (פרובינציות) בהנהלתם של מושלים בריטיים ממונים, שלגביהם שימש המשנה למלך מושל כללי.

המוטיבציה:

עבור הבריטים היתה הודו מקום לעשיית הון, הם כמעט ולא התערבו בתרבות ההודית, באמונות ובדתות, נאמר על הבריטים שלא התעניינו לאיזו אמונה משתייך הודי, כל עוד הוא יודע להכין תה טוב. יוצא הדופן בכלל זה הוא האיסור החמור שהבריטים הטילו על ה"סאטי" – טקס שריפת האלמנות ומלחמתם כנגד פולחני המוות של קאלי.

הבריטים, שהשתלטו על הודו, בין הייתר בשל החלל שנוצר עם שקיעת המוגולים, הקפידו לשמור על הכללים שיישם אכבר, בהצלחה רבה. גם תחת שלטון הבריטים, הודו נשארה מארג עדין ומורכב של מדינות עצמאיות תחת השפעה בריטית חזקה.

מדיניות:

הבריטים, בעזרת צבאם היעיל ויועציהם המדיניים, הצליחו להנהיג במדיניות של "הפרד ומשול" בהצלחה רבה והחתימו את המדינות ההודיות על אמנות חד צדדיות, אשר התיר לבריטים להתערב בענייניהן במקרה של שלטון "בלתי יעיל" – מושג שנשאר פתוח לפרשנות הבריטית.

תרומה:

הודו שעברה לשלטון בריטי, החלה להתפתח בקצב מהיר. מנהל אחיד ויעיל יחסית; משפט אחיד; השלטת בטחון בדרכים ובישובים; רשת תחבורה חדשה; שירותי בריאות וחינוך מתפתחים – אפשרו את כינונו של משק קפיטליסטי מודרני, בתחילה על ידי הון ויוזמה בריטיים, אולם עד מהירה גם על ידי הון הודי. הבריטים הרחיבו את מכרות הברזל והפחם, פיתחו את גידולי התה, הקפה והכותנה, הניחו את רשת מסילות הברזל האדירה והתחילו במפעלי השקיה שיצרו מעין "מהפיכה חקלאית". מצד שני עודדו את שיטת הזאמינדארים, אשר הקלו על הבריטים את גביית המסים, אך תרמו להתרוששותם של איכרים רבים.

ריכוזן של קרקעות והפיכת זיקות מסורתיות גמישות ומעורפלות לבעלות חוקית, יצרו מעמד נרחב של חקלאים מחוסרי קרקע. בריטניה גם הזיקה להודו בכך שהציפה את הודו בטקסטיל זול מתוצרת מפעלי התעשייה הבריטים החדשים והחלישה בכך את התעשייה המקומית. תעשיית הבית המסורתית הלכה וגוועה. בערים החלו להצטופף עקורים מן הכפרים ופועלי המפעלים החדשים; האוכלוסייה החלה מתרבה במהירות. בתחום הממשל העניקו הבריטים להודו מנגנון מפותח ויעיל יחסית; למרות שאת אהבת הבירוקרטיה שלה ירשה הודו מבריטניה, היא ירשה גם מערכת מנהל מאורגנת יותר ומושחתת פחות מאשר בייתר הארצות הקולוניאליות. נוצר והלך מעמד חדש של משכילים מתמערבים שכבה של בעלי מקצוע ופקידים. התפתחותה של הודו בתקופת זוהר זו של השלטון הבריטי הניחה גם יסודות לאחדות מסוימת, שלא היה כמותה קודם: רשת רשת של דרכי תחבורה ואמצעי תחבורה חדשים ובעיקר הטלת רעיון השוויון בפני המשפט. בהודו הונהגה שיטת השיפוט האנגלית. חוסר ההכרה בקסטות השונות כקטגוריות משפטיות קבועות ובעלות תוקף (שלא יכול כמובן לבטל את קיומן של הקסטות, אך אפשר מגע חפשי ורחב בין בני קסטות שונות).

ראו באתר זה: החברה ההודית

הבריטים מיסדו את האנגלית כשפת האדמיניסטרציה, וייצרו למעשה שפת-על לארץ רבת לשונות זו ותרמו בכך לאיחוד ולהגברת הלאומיות ההודית. האנגלית היתה לשון משותפת יחידה בין דוברי הלשונות השונות. המסגרת המדינית והמנהלית המקיפה והכוללת והחינוך הבריטי יצרו אמצעי קשר בין בני אזוריה, עממיה ולשונותיה השונים של הודו, שלא היתה להם עד כה אפילו לשון משותפת. האפשרות של אחדות לאומית ופעולה מדינית משותפת ניתנה על ידי כך, שכל המשכילים יכלו לשוחח ביניהם אנגלית. לעומת זה, הורחקה השכבה החדשה של המשכילים המתמערבים מהמוני העם. עם זאת שמרו הבריטים על מרחק מן ההודים. כבר ב-1818 טען המרקיז הבריטי, שאנגליה תיאלץ לוותר על שלטונה בהודו. ה"פקס בריטניה" והלשון האנגלית המאוחדת אפשרו לאומיות הודית (הנאומים האנטי בריטיים נישאו בשפה האנגלית…).

היהלום שבכתר:

עבור הבריטים היתה הודו מושא לחלומות: עושר אגדי, קסם האוריינטלי, רכיבה בראש הצפויים, צייד טיגריסים בבנגאל, בילוי בסימלה – בירת מחוזות ההימליה, משחקי קריקט בכלכתה; פולו במישורי רג'סטן; פיתויי הנשים ההודיות ועוד. בני המעמד הבינוני הגבוה, בנים שניים של משפחות אנגליקניות אריסטוקרטיות, הוכשרו במיוחד לשלטון בהודו (הקפיטליסטים הגדולים נשארו בבית). הם היו מגיעים באנייה לבומביי, צעירים בני 20, שעמדו לקבל אחריות על אזור בגדלו של סקוטלנד ולחייהם של מיליון איש.

הם נסעו במחלקה ראשונה, חיו בארמונות, מנותקים למעשה מהודו. בספרות הבריטית מלאה בפולקלור על הפולו, מגרשי הבייסבול הוקמו בכלכותה, טרם שהוקמו בארה"ב, הנשים ה"קלפטיות" שהיו נעלבות מהמקום בו הושבו ליד השולחן, ה–Sundowner כוסית הוויסקי שמרימים עם שקיעה ועוד. הם חזרו הביתה לאחר 35 שנות שירות, גופם חרוך על ידי כדורים, מחלות, ציפורני טיגריסים או נפילה על מגרש הפולו.

רויארד קיפלינג (ראו לעייל) היטיב לתאר את האווירה הזו, כשלעג לעמיתיו האנגלים, שנפלו האחד על צווארוניו המעומלנים של האחר במאמציהם להיות יותר בריטים מהבריטים שבבית. כל הסאהיבים (אדונים) החנוטים בחליפות צמר בחום העז של הקיץ ההודי, כל הממסאהיבות (נשות האדונים) הלכודות בחווקי המחוכים שלהן ונחנקות מתחת לאינספור שכבות של תחתוניות בגשמי המונסון העזים — ספגו את חציו. הברטיים התייחסו להודו גם בפטרונת מתנשאת, כמישה בנועד להביא להמונים הנבערים את התרבות. היטיב לתאר את הגישה הזאת דווקא קיפלינג, בשירו המפורסם "משא האדם הלבן". שהוא יצירת מופת של פטרונות צחה וברה ממודעות עצמית, כל כולה התנשאות גזענית על הפרא שהוא "קצת שד וקצת תינוק"[9].

ספרו של פוסטר, "המעבר להודו", רק ממחיש את הריחוק שבין הבריטים להודים. המנטליות הקולוניאלית הבריטית היתה שונה בתכלית מזו הצרפתית. הגישה הצרפתית היתה מבוללת. הם רצו להפוך, בתהליך של מאות בשנים, את הנייטיבס לבעלי תרבות צרפתית; חלק מצרפת הגדולה. זו הסיבה שממשלת צרפת השקיעה בחברת 'אליאנס' שהפיצה את התרבות הצרפתית. הבריטים, כאומה פרוטסטנטית, מעולם לא רצו שההודים ייהפכו לבריטים. ה"קלאבס" היו סגורים בפניהם. היתה גישת אפרטהייד כמעט. הם רצו שהנייטיב'ס יחיו כנייטיבס ולכן נמנעו מלהתערב בדת. היתה זו מדיניות שנבעה הן מההיגיון השלטוני והן מההיגיון הדתי. (אם כי היו שאלות קשות: בהיידרבאד, למשל, היה שלטון עצמי, עם ריבונות עליונה בריטית. מה צריך לעשות מפקד השומע על שריפת אלמנה)?

מנהל:

הקיסרות הבריטית-הודית החלה מפתחת דרכי מנהל ומשפט חדישות, לפי המתכונת הבריטית. בדרגות הנמוכות בפקידות, וכן במשטרה, שירתו הודים. הצמרת היתה תחילה כולה בריטית, אולם בהדרגה הועלו גם הודים למשרות גבוהות. ב-1861 נתמנו נציגים ראשונים של הציבור ההודי למועצה המחוקקת שליד המשנה למלך, הוא המושל הכללי, ולמועצות שליד הפרובינציות. צעדים ראשונים לקראת מידה של שלטון עצמי בתאיו הנמוכים.

הודו במדיניות הבריטית:

הודו תפשה כאמור את החלק המרכזי בשיקולים הבריטיים. כך למשל קבע פלמרסטון (Henry John Temple, 3rd Viscount Palmerston  – ראש ממשלת אנגליה ושר החוץ שלה, את המונח "השאלה המזרחית", שהגדיר את עמדתה של בריטניה הגדולה לגבי שלמות האימפריה העות'מנית השוקעת, מתוך מגמה שאימפריה זו תשמור עבורם על הדרך להודו. כאשר הצרפתים מתכננים ב- 1859 את חפירת תעלת סואץ, התנגדו לכך האנגלים, מחשש שהדבר נועד להכשילם בהודו. בכל זאת נחפרה התעלה ונחנכה ב- 1869, למרות התנגדותם. מזלם היה שהח'דיב סעיד, בזבז מיליונים וב- 1874 פשט את הרגל, לכן שלח סוכנים חשאיים והציע לבריטים לקנות את מניותיו בתעלה (% 44). ד'יזרעאלי החליט לשלם לו  4.5 מיליון ליש"ט, כדי לבסס את השלטון הבריטי בהודו. (כאשר הגיעה ההצעה היו חברי הפרלמנט הבריטי בחופשה. ד'יזרעאלי נטל לשם כך הלוואה פרטית מרוטשילד ועם תום הפגרה קיבל אישור בדיעבד). כך ייצבו הבריטים קוו הגנה מאנגליה, לגיברלטר, מלטה, קפריסין, תעלת סואץ, עדן. מסיבה זאת העבירו הבריטים כספים לאבות המרודים של משפחת סבאח, היושבים בכוויית ובאבו דאבי, כדי שיישמרו על האינטרסים הבריטיים בדרך להודו.

חינוך:

החשש מפני צרפת הגביר את המוטיבציה להגדיל את השפעות בריטניה בהודו. ממשלת בריטניה דרשה להכניס חינוך בריטי לשכבות הגבוהות. לשם כך מינו את הלורד מקולי, היסטוריון ואינטלקטואל בריטי. בגישתו נכרת שניות: מצד אחד התייחס להודים בזלזול. הוא היה משוכנע שתרבויות המזרח לא שוות כלום [נהג להתבטא: "כל הספרות ההודית איננה שווה אפילו מדף ספרים אנגלי"]. על פי עצתו הוחלט להקים בתי-ספר, ואף אוניברסיטאות, שלשון ההוראה בהם תהיה אנגלית ותכנית לימודיהם מערבית- אנגלית – ולא להסתפק ב"בתי-ספר לילידים", שלשונותיהם ותוכן לימודיהם הודיים. המעמדות העליונים נתפסו לחינוך מודרני זה, שפתח את השער לעליה במעלות הפקידות והמנהל. מצד שני היה ליברל. הכניס לתכנית הלימודים את לוק, שייקספיר, רוסו ועוד. עוזריו חששו שאם ההודים ייקראו הוגי דעות כגון לוק, הם יידרשו הגדרה עצמית והשלטון הבריטי ייאבד את הלגיטימציה שלו. תשובתו של מקולי: "יום אחד ההודים, שלמדו את לוק, הובס ורוסו יגרשו אותנו, אני אראה בכך את הניצחון הגדול ביותר של התרבות הבריטית".

 שלום:

ההנאה העיקרית שנהנו ההמונים הרחבים מן השלטון הבריטי היתה השכנת שלום וביטחון בכל רחבי הארץ – בפעם הראשונה בתולדותיה היתה תת-היבשת ההודית כולה מאוחדת תחת שלטון מרכזי אחד, ופסקו המלחמות בין מדינות ושליטים שונים. יעילותו והצלחתו של השלטון הבריטי באותה תקופה באו לידי ביטוי בעובדה שהוא לא נזקק ליותר מ- 2,000 חברי ICS – השירות האזרחי ההודי; 10,000 קצינים בריטים  60,000 חיילים אנגלים כדי להחזיק בארץ הענקית הזו, ואילו רובו של כוח הביטחון היה הודי (200,000 חיילים הודים).

פיתוח:

השלטון הוציא לפועל עבודות ציבוריות בקנה מידה רחב, ביחוד בשטח ההשקאה והייעור, הקים שרות דואר ובנה כבישים ומסילות ברזל. ב:1858-1861 בוצעה רפורמה על שיטת המיסים, לשם מניעת השרירותיות ששררה בתקופה הקודמת. הודו היתה נתונה עתה לפיתוחו של משק קפיטליסטי חדיש – בראשונה על ידי זרים אירופיים, ובראשם אנגלים, אולם עד מהרה גם על ידי שכבת קפיטליסטים ואנשי עסקים ובעלי יוזמה הודיים. שרותי תברואה ורפואה חדישים צמצמו את התמותה והאריכו את אורך החיים הממוצע, ואוכלוסייתה של הודו החלה גדלה במהירות. אולם לא נעשו תיקונים סוציאליים יסודיים ולא הוכנס שינוי ביחסים הכלכליים- חברתיים ולא בוצעה רפורמה קרקעית, ומאות המיליונים של עמי הודו נשארו שרויים בעוני מחריד ובבערות ובמצב של ניצול בידי מלווים הריבית, בעלי אחוזות ונסיכים. בין האחרונים מרובים היו טיפוסים הוללים ומושחתים, שהחזיקו בשלטונם בזכות חסותה של "הריבונות העליונה" בלבד, אולם נמצאו גם נסיכים נאורים שהשתדלו – יחד עם יועציהם הבריטיים – להכניס תיקונים רציניים במדינותיהם. נסיבות אלו, ובעיקר גידולה של שכבת משכילים מתמערבים ואנשי עסקים, הכשירו את הקרקע לצמיחתה של תנועה לאומית.

 מארכס ואנגלס ויחסם לשלטון הבריטי:

באירופה של המאה ה- 19 נכתבו מאמרים רבים שעסקו בשלטון הבריטי בהודו. קארל מארכס ראה את השלטון הבריטי בהודו כדבר חיובי דווקא. הוא טען ששיא ההתפתחות של החברה הוא המשטר הקפיטליסטי. עליו למצות את עצמו קודם שתהיה מהפיכה. לדעת מארכס, השלטון הבריטי הורס את האמונות התפלות, האחיזה בקמעות וכד'. השלטון הבריטי הוא שלטון המקדם את הודו למצב שבהכרח יביא אותה לפסים קפיטליסטיים. באורח דיאלקטי השלטון הבריטי יביא בעצמו את קיצו. הוא קטליזטור משעבד שיביא להתגשמות הקפיטליזם, אחריו מהפיכה סוציאליסטית שתבוא בד בבד עם שחרורה של הודו[10]

קיים ויכוח בקרב ההיסטוריונים אם אכן הודו העשירה את בריטניה. אחדים סוברים כי הממון לצמיחת הקפיטליזם הבריטי בא מהודו; אחרים גורסים כי אנגלייה השקיעה בהודו לפחות את מה שהוציאה ממנה.

תרומת האימפריאליזם המערבי לגיבוש הלאומיות ההודית:

כדאי לזכור כי תנועת השחרור הלאומית בהודו, כמו בארצות אסייתיות אחרות, היתה תולדה, תוצאה ישירה של שלטון המערב. פרי אותו אימפריאליזם אירופאי שנגדו יצאה התנועה להילחם. המערב הוא שהביא לארצות אסיה את עולם המושגים, את האקלים הרוחני – חברתי של הלאומיות הליברלית, והוא חינך דורות של משכילים צעירים בצלמו ובדמותו של עולם מושגים זה. ייתר על כן, התמורות הכלכליות והחברתיות שהוא הביא לאסיה – הפיכת משק סגור-נטורלי למשק המייצר לשוק; הריסת שיטות משק מסורתיות וסילוק סייגים והגבלות; ייסוד ענפים קפיטליסטיים מודרניים בחקלאות (מטעים!) ובחרושת; הקמת ראשית תעשייה מודרנית; בניית רשת תחבורה מודרנית, מסילות ברזל וכבישים, ואיחוד אזורים מפוזרים ונפרדים למדינות אחידות כמעט, שהתאפשר בזכותן של אלו. הנהגת משפט אחיד וכמעט שווה לכל, הקמת מוסדות מנהל ומשפט חדשים ויעילים, הצמחת שכבות קפיטליסטיות ומעמד פועלים חדש, הגברת הייצור והעלאת אחוז ההשקעה במשק, הם שהניחו את היסוד להתעוררות התנועה הלאומית, הן שגידלו את הכוחות שקמו להילחם בקולוניאליזם ולגרשו. גם התסיסה, הסבל והעוני היו תוצאה ישירה של הקולוניאליזם ומתוכם נולדו התנועות המהפכניות של אסיה. הקולוניאליזם הוא שהרס את אורחות החיים המסורתיות של מיליונים, מבלי לקלוט את כל העקורים – פיזית, כלכלית, חברתית ורוחנית – בסדרי חיים חדשים. הקולוניאליזם הנהיג שירותי בריאות שהורידו את שיעור התמותה מבלי שירד שיעור הילודה משום כך, החל ממחצית המאה ה- 19 ואילך, גידול אוכלוסין עצום. מכיוון שהייצור לא יכול היה לעלות באותו קצב בו גדלה האוכלוסייה (וממילא חלק רב מפירותיו הוצאו אל מחוץ לאסיה), הרי התוצאה הבלתי נמנעת היא הירידה ברמת החיים, ירידה במנת המזון הממוצעת לנפש, בחלקת הקרקע הממוצעת לנפש. דרכי המשק הקפיטליסטי קולוניאלי בראשית התפתחותו יצרו קיטוב בין העני, שנעשה עני יותר ויותר, ובין העשיר. המשפט המערבי הפך לו פעם מנהגי מסורת פטריארכליים לעובדות משפטיות. ריכוז כזה של הבעלות על הקרקע ויצירת מעמד של איכרים חסרי קרקע היתה תופעה מקובלת במרבית הארצות. כך יצר שלטון המערב באסיה גם המצב שחייב שינוי וקרא למהפכה, גם את הנסיבות שאפשרו מהפיכה זו, את המכשירים לביצועה, וגם את הכוחות שדגלו בה וביצעוה.

הערות

[1] . מלחמת מאה השנים הייתה סכסוך בין ממלכת אנגליה וצרפת שתחילתו בשנת 1337 וסיומו בשנת 1453. הסכסוך ארך מאה ושש עשרה שנים, ובתקופתו שלטו באנגליה ובצרפת חמישה מלכים. תקופה זו לא הייתה עידן של לוחמה מתמשכת בעוצמה קבועה, כי אם סדרת מערכות המופרדת על ידי תקופות רגיעה, שלעתים היו ארוכות למדי, של לוחמה בעצימות נמוכה ושל הפסקות אש. המלחמה התרחשה על אדמתה של צרפת, ולעתים נדמה כי המדובר היה במלחמת אזרחים צרפתית, שבה פעלה אנגליה כאחד המחוזות ביחידה מדינית אנגלו-צרפתית. כאשר החלה המלחמה היו לכתר האנגלי זכויות, תביעות ודרישות טריטוריאליות בצרפת, ומערכת יחסים פיאודלית הסדירה את היחסים בין מלך צרפת למלך אנגליה. תביעות ויחסים פיאודליים אלו, היו הבסיס לתסיסה מתמדת הן בין מלך צרפת למלך אנגליה, והן בין מלך צרפת לשאר אציליו הבכירים. אנגליה איבדה במלחמה את כל נחלותיה בצרפת, פרט לקאלה, אשר אף היא תאבד בשנת 1558. כל עוד נמשכה המלחמה ביבשת, הצליחו רוב מלכי אנגליה להסיט את תשומת הלב מן הסכסוכים הפנימיים הממאירים בין המלך ובין הברונים הכפופים לו והטוענים השונים למלוכה ובין עצמם, אל המלחמה בצרפת. מלחמה זו הייתה כבור ללא תחתית שדרש הקצאה בלתי פוסקת של כוח אדם ומשאבים. כשהסתיימה המלחמה הייתה אנגליה זקוקה להקזת הדם של מלחמות השושנים על מנת לעצב את הממשל הריכוזי והיעיל של בית טיודור אשר הביא אותה לפסגת הישגיה במאה ה־16. מבחינה רשמית לא הסתיימה המלחמה מעולם. עם סיום הלחימה לא נחתם חוזה שלום. מלחמה זו, ששורשיה בתביעת מלך אנגליה לכתרו של מלך צרפת נסתיימה רק בשנת 1802 עם חתימת חוזה אמיין. במסגרת ההסכם ויתר מלך אנגליה באופן רשמי על תביעתו לכתר מלכות צרפת.

[2] . מלחמות השושנים (באנגלית: Wars of the Roses) הוא כינויו של מאבק השושלות בממלכת אנגליה בשנים 1455–1485, שהתנהל בין בית לנקסטר, שסמלו היה השושנה האדומה, לבין בית יורק, שסמלו היה השושנה הלבנה.

כתוצאה מהמלחמה הושמדו רוב בתי האצולה הגדולים באנגליה, לשלטון עלה בית טיודור הריכוזי והחזק, והסתיימו מאות שנים של סכסוכים בין המלך ובין האצילים באנגליה. את המלחמה היטיב לתאר ויליאם שייקספיר, במיוחד במחזות "הנרי השישי" ו"ריצ'רד השלישי", הנחשב לאחד החשובים שבמחזותיו.

[3] אליזבת הראשונה (7 בספטמבר 1533 – 24 במרץ 1603), מלכת אנגליה ואירלנד בשנים 1558 עד 1603. בתם של המלך הנרי השמיני ואן בוליין, הידועה גם בכינוי "המלכה הבתולה". אליזבת נחשבת לאחת מגדולי שליטי אנגליה, הודות לפריחה שזכתה לה ממלכתה בעת שלטונה. תקופת שלטונה נקראת העידן האליזבתני.

[4] בומביי (כיום מומביי) ניתנה לבריטים על ידי הפורטוגלים כחלק מהסכם הנישואים של קתרינה, נסיכת פורטוגל.

[5] . מלחמת הירושה האוסטרית היא מלחמה שהתקיימה בין השנים 1740–1748 בין אוסטריה ופרוסיה, לאחר שמלך פרוסיה, פרידריך השני, כבש את שלזיה מידי אוסטריה במחאה על כך שמריה תרזה ירשה את אביה משושלת הבסבורג בתור קיסרית האימפריה הרומית הקדושה בטענה שלא ייתכן שאישה תירש את הקיסרות, והוא צריך להיות היורש. מריה תרזה, כאשה, נחשבה לחלשה, ולכן עוד כמה נסיכים (כמו קרל אלברט מבוואריה) טענו גם כן לירושה האימפריה.

במלחמה היו מעורבים כמעט כל הצבאות באירופה. בנות בריתה של פרוסיה היו צרפת, ספרד ובוואריה, בעוד שבנות בריתה של אוסטריה היו בריטניה והולנד, אויבותיה המסורתיות של צרפת, וגם סקסוניה וסרדיניה. המלחמה התפשטה גם אף אל מחוץ והרחק מאירופה, והגיעה עד למאבקים בין בריטניה וצרפת על שליטה במושבות ברחבי העולם. במהלכה כבש מלך פרוסיה פרידריך השני את שלזיה, חבל ארץ עשיר שנמצא על הגבול בין פרוסיה לאוסטריה.

המלחמה הסתיימה בחוזה אקס לה שפל בשנת 1748. שלזיה נשארה בידי פרוסיה, ואוסטריה מסרה כמה דוכסויות בצפון איטליה לאויבתה, ספרד, ולבעלת בריתה, סרדיניה, ובריטניה קיבלה שטחים רבים מידי צרפת ברחבי העולם.

[6] . מלחמת שבע השנים הייתה מלחמה ממושכת שראשיתה בשנת 1754 והמשכה המאוחר יותר בין 1763-1756, אשר התרחשה בעיקר באירופה בין בריטניה, פרוסיה והאנובר, לבין צרפת, אוסטריה, שבדיה וסקסוניה. כוחות משניים במלחמה היו צבאותיהן של ספרד ופורטוגל אשר נגררו אל המלחמה בעל כורחן, וכן כוח מהולנד הנייטרלית אשר הותקף בשטחה של הודו. העימות בין הבריטים לצרפתים בא על סיומו עם החתימה על חוזה פריז אשר כלל סדרה מורכבת של החלפת שטחים בין המעצמות. לידי צרפת ניתנה זכות הבחירה לשמור בידיה את "צרפת החדשה" (קנדה של ימינו) או את מושבותיה בגוואדלופ הקריבית. הצרפתים בחרו באפשרות השנייה, וזאת כדי לשמר את מקור ההכנסה הרווחי שהיווה הסחר בסוכר שמקורו באזור זה. בחירה זו תאמה את רצונם של הבריטים שנהנו מאספקת סוכר שוטפת ממושבותיהם בקריביים, וששליטתם בצרפת החדשה יצרה למעשה מצב בו הם שולטים בכל צפון אמריקה אשר ממזרח לנהר המיסיסיפי.

באירופה, הושבו הגבולות למצבם בתקופה שקדמה למלחמה בחוזה הוברטוסבורג שנחתם בחודש פברואר 1763. חוזה זה הכיר בבעלותה של פרוסיה על שלזיה. בנוסף לכך, זכו הפרוסים בהשפעה רבה בקרב האימפריה הרומית הקדושה. השפעה זו מסמנת למעשה את תחילתה של המדינה הגרמנית המודרנית.

[7] .  רעב המוני נוסף יכה חבל זה בשנת 1943 ויגרום למותם של כשלושה מיליון בני אדם כתוצאה מליקויים בחלוקת המזון.

[8] בנו של מנהל המוזיאון ובית הספר לאמנות בבומביי (מומבאי של ימינו), נולד ב–1865. שפת האם שלו היתה הינדי ואביו החדיר בו כבוד כלפי תרבותה הילידית של ארץ הולדתו. הודו היתה גן העדן של הילדות שלו. מקום של צבעים עזים, שהפך, בבגרותו, גם למקור של תשוקות עזות. השנים שבילה בבית ספר פרטי באנגליה היו, כהגדרתו, הגליה אל "הגיהנום על כל אימותיו". השיבה להודו, בגיל 17, היתה עבורו שיבה הביתה. קיפלינג נחשב למייצג של תקופת האימפריאליזם. בכתיבתו עסק רבות בנושאים המושפעים מרקע זה. רבים ביקרו אותו על גישתו הקולוניאליסטית כלפי ההודים והעמים האחרים שאינם אירופאים, והציגו עקרונות גזעניים בכתביו. במיוחד עורר סערה שירו "משא האדם הלבן" שפורסם בעת שחי בארצות הברית ב-1899. השיר הציג את האדם הלבן כמי שתפקידו לדאוג לגזעים הלא אירופאים, הדומים ל"חצי שד וחצי ילד". עיתוי פרסום השיר היה משמעותי ומעורר ויכוח, שכן הוא פורסם מיד עם תום מלחמת ארצות הברית-ספרד והשתלטותה של ארצות הברית על גואם, פוארטו ריקו, קובה והפיליפינים (שבה החלה מיד מלחמה כנגד האמריקאים). הוויכוח בין מצדדי האימפריאליזם ובין מתנגדיו היה אז בשיאו, ושירו של קיפלינג עורר סערה. עם זאת, יש שראו בקיפלינג דווקא את דוברו של "האימפריאליזם הנאור" של העם הבריטי, וקראו בשיר זה (כמו בשירים "בעייתיים" אחרים) תביעה מהאדם הלבן לנהוג בצדק ובחמלה כלפי הילידים. מצדדיו של קיפלינג מציגים לראיה גם את שירו "תרועת נסיגה" (Recessional), שנכתב ב-1897 לכבוד יום הולדתה של המלכה ויקטוריה. בשיר זה מזהיר קיפלינג את העם הבריטי מפני הידרדרות לשאננות וליהירות, בניגוד לחוקי המוסר הנוצרי. מה שעלול להמיט עליו את גורלן של אימפריות אליליות שחרבו, כמו אשור. קיפלינג הואשם גם באנטישמיות שקיבלה ביטוי עיקרי בכתביו האוטוביוגרפיים שהתפרסמו אחרי מותו.

[9] . נועה מנהיים, צדו האפל של ספר הג'ונגל, באתר הארץ, 6 באפריל 2016

[10] . פרופ' שמואל אבינרי פרסם אנתולוגיה שנקראת "מארכס ואנגלס ויחסם לאימפריאליזם". הוא מראה שמבחינה מהותית מזכיר מארכס את המשורר הבריטי הגדול רויארד קיפלינג, יליד בומביי, שדיבר על "שליחות האדם הלבן" ועל הצורך לקדם עמים אלו. כך גם התייחס מארכס לסין וטען כי "התותחים של האימפריאליזם יקעקעו את החומה הגדולה של הברברים