תולדות גאורגיה (גרוזיה) העצמאית

כתב: גילי חסקין, 1998. עריכה: 31-05-24

תודה ליובל נעמן על הערותיו

ראו: אלבום תמונות מטיול לטושטי וחבסורטי מ-2010

ראו גם  באתר זה:  מסע בארצה של המלכה תמר ;   בארץ גיזת הזהב – פרקי יומן

גיאוגרפיה של גאורגיה ;

ראו: אלבום תמונות מטיול לגאורגיה, ב-2007

הנחיות לטיול בארצות הקווקז הקטן  ; סטלין – איש הברזל מגרוזיה ; יהודי גאורגיה  ;   גאורגיה בעת העתיקה ;                      גאורגיה בימי הביניים ; גאורגיה בעידן הרוסי סובייטי ; קורותיה של גאורגיה העצמאית ; גיאוגרפיה של הקווקז ;     עמים ושפות בקווקז ;  סכסוכים אתניים בקווקז ; טיול בקווקז הרוסי

לאלבום תמונות מטיול לגאורגיה בשנת 2010; אלבום מטיול בגאורגיה – 2012 ; אלבום תמונות מטיול בטושטי וחבסורטי

להרצאה על גאורגיה

טיול לגאורגיה מתרכז, כביכול, בנופיה היפים ובתאריה היסטוריים רבי הרושם. הגאורגים מצדם, אוהבים לספר על תקופתו של וחטנג גורגשווילי מאחד גאורגיה, או על תור הזהב של המלכה תמר, אם כי הטלטלות שפקדו את המדינה הצעירה, בעשרים השנה הראשונות לקיומה, דרמטיות לא פחות וכנראה שמשפיעות עוד יותר.

ראו קודם: גאורגיה בעידן הרוסי – סובייטי

ראו גם, באתר זה: מדריך לטיול בארצות הקווקז

גבולותיה המדיניים של גאורגיה נקבעו ב־1991 , על בסיס הגבולות המִנהליים שנקבעו כשהייתה חלק מברית המועצות. החלוקה המִנהלית של הסובייטים, בשילוב העובדה שגאורגיה היא מדינה רב אתנית, היו הזרע לסכסוכים האתנו־פוליטיים שידעה בראשית שנות התשעים. הסכסוכים התמקדו באבחזיה (Abkhazia) ובאוסטיה הדרומית (Samkhret Ossetia), שני חבלים שנכללו בשטחה של גאורגיה בתקופה הסובייטית, אך נהנו ממעמד אוטונומי.

מעורבותה של רוסיה בסכסוכים באבחזיה ובאוסטיה הדרומית, היא ביטוי לעניין המיוחד שלה בגאורגיה. רוסיה רואה בדרום הקווקז את החצר האחורית שלה, ובגאורגיה היא רואה מדינת מפתח בהבטחת האינטרס הרוסי. העניין הרוסי בגאורגיה נובע בין היתר מכך, שבעקבות התפרקות ברית המועצות, רוסיה איבדה לטובת אוקראינה, חלק ניכר מחופו של הים השחור.

חבל אוסטיה, שבירתו צחינוולי (Tskhinvali), שוכן במרכז גאורגיה, בחלקה הצפוני של המדינה, עד לגבול עם רוסיה. האוסטים הם מיעוט מצפון הקווקז, שהתיישב בשטח גאורגיה בימי הביניים. האוסטים אימצו את הנצרות, הדת השלטת גם בגאורגיה. עם עצמאותה של גאורגיה לא השלימו האוסטים בדרום עם הגבולות המדיניים החדשים שהפרידו אותם מאוסטיה הצפונית, שם נמצאת רוב אוכלוסייתם. אולם, תביעתם להתאחד עם אוסטיה הצפונית, שנותרה בשטחה של רוסיה, לא עלתה בקנה אחד עם שאיפתה של גאורגיה להשאיר את החבל בריבונותה. בשנת 1990 החליטה גאורגיה לבטל את האוטונומיה של דרום אוסטיה  מצב זה הוביל לסכסוך אלים בשנים 1991־1992. האוסטים נעזרו בצבא הרוסי והצליחו לסלק את הכוחות הגאורגים מהחבל. מאז מקיים החבל שלטון עצמאי בפועל, מחוץ לריבונותו של השלטון המרכזי בטביליסי, והוא נתמך על ידי רוסיה ומקיים קשר הדוק עם אוסטיה הצפונית. בין גאורגיה לאוסטיה הדרומית שורר הסכם הפסקת אש, אף שמפעם לפעם מתרחשות תקריות אלימות לאורך הגבול ביניהן.[1]

ביסוס שלטונו של גמסחורדיה

ב-21' בדצמבר 1990, התפזרה ברית המועצות סופית והנשיא זויאד גמסחורדיה סירב לצרף את גאורגיה לחבר העמים.

זמן קצר לאחר מכן, התארגנה בגאורגיה אופוזיציה נגד גמסחורדיה. הוא נראה בעיני רבים כאדם הפכפך, בעל נטיות דיקטטוריות. נמתחה עליו ביקורת עזה בשל טיפולו בשאלות המיעוטים, והתנהגותו ההפכפכה במהלך הפיכת ינאייב, שבה ניסו קצינים רוסים להדיח את מיכאיל גורבצ'וב, ולשמור על המסגרת של ברית המועצות.[2] האופוזיציה דרשה את הסתלקותו מהנשיאות. ראש הממשלה הגאורגי תנגיז סיגואה (Tengiz Sigua) ושני שרים אחרים, פרשו ב-19' באוגוסט 1991 במחאה נגד מדיניותו. שלושת השרים הצטרפו לאופוזיציה וכינו את גמסחורדיה "דמגוג וטוטליטר", כשהם מתלוננים על הקצב האיטי של הרפורמות הדמוקרטיות. בשידור רגשני בטלוויזיה, טען גמסחורדיה, כי אויביו הם "חבלנים ובוגדים". משסירב לפנות את כס הנשיאות, פתחו יריביו במאבק, שהגיע לכלל מהומות אלימות בסתיו 1991. ב-2' בספטמבר 1991 דיכאה המשטרה הפגנה גדולה של האופוזיציה בטביליסי, תוך שימוש בכוח רב. מספר פעילי אופוזיציה מרכזיים נעצרו, עיתוני אופוזיציה נסגרו, והמשטרה פשטה על משרדי תנועות האופוזיציה. המשמר הלאומי הגאורגי, שהיה הכוח הפרה-צבאי העיקרי במדינה, התפצל לשני פלגים: בעד הנשיא גמסחורדיה, ונגדו. מיליציית מחֶדריוֹני בהנהגת ג'אבא יוסליאני, תמכה אף היא במתנגדים לנשיא.[3]

עד מהרה הפכו ההפגנות לפעילות צבאית גלויה כמעט. במשך שלושת החודשים הבאים עסקו הצדדים בהכנות לעימות מזוין, בהתבצרות ובהנחת בריקדות. ההרוגים הראשונים בעימות נהרגו בטביליסי ב-22' בספטמבר 1991, וב-24' בספטמבר הוכרז על מצב חירום בטביליסי. עד לסוף אוקטובר, נעצרה רוב המנהיגות של מפלגת האופוזיציה "המפלגה הלאומית הדמוקרטית", ובראשם מנהיגם גאורגי צ'נטוריה. בפרברי טביליסי התבצרה קבוצה של אנשי המשמר הלאומי, בפיקודו של תנגיז קיטובאני. עד לסוף דצמבר החריף העימות, ואנשי האופוזיציה טענו כי פעולות גמסחורדיה לא הותירו להם כל אפשרות למשא ומתן ליישוב הסכסוך בדרכי שלום.

ב-20' בדצמבר 1991 החלו תומכי קיטובאני את המתקפה האחרונה כנגד גמסחורדיה. יוסליאני שוחרר ממעצר, ובראש המחדריוני הוביל הסתערות על הבריקדות במרכז טביליסי. ב-22' בדצמבר תפסו המורדים מספר בנייני ממשלה, והתקיפו את בניין הפרלמנט הגאורגי, שבו התבצר גמסחורדיה. בה בעת דיכאו המורדים ניסיונות למחאה עממית בעד גמסחורדיה. המורדים ירו לעבר מפגינים שהתקהלו בתמיכה בנשיא, והרגו אחדים מהם.

גמסחורדיה נמלט מטביליסי ב-6' בינואר 1992, בתחילה לארמניה ולאחר מכן לצ'צ'ניה, שם הקים ממשלה גאורגית גולה שתפקדה במהלך השנה וחצי שלאחר מכן, וזכתה להכרה בינלאומית מסוימת. לאחר מספר ימי לחימה, שבהם נפגעו בצורה חמורה שדרות רוסתוולי, השדרה המרכזית בטביליסי, ו-113 אנשים נהרגו, יכלו המורדים להכריז על ניצחונם. האירועים האלימים במהלך של ארבע השנים, שליוו את ההפיכה נגד גמסחורדיה, גרמו לרבים לחשוש, כי גאורגיה תתפורר לנסיכויות קטנות, שיישלטו על ידי השבטים החמושים יותר, כפי שהיה בימי הביניים. ברחבי המדינה שוטטו כנופיות מזוינות, שבחנו את כוח האש שלהם ונוצר מצב שאנשים חששו לצאת מטבליסי.

צעד קיצוני זה הוליד בעיה של הדחת ראש ממשלה שנבחר באופן דמוקרטי ונוצר חשש סביר ששום ארגון בינלאומי או ממשל זר יכיר בלגיטימיות הצבא להפיכה. הפתרון היה להזמין את אדוארד שוורדנדזה לשלוט במדינה, בן גאורגיה המזוהה עם המדינה ונהנה ממוניטין עולמי. אדוארד שוורִדְנָדְזֶה, היה המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית הגאורגית בשנים 1985-1972, ושר החוץ של ברה"מ בממשלתו של מיכאיל גורבצ'וב בשנים 1991-1985. שוורִדְנָדְזֶה שימש כאחד מאדריכלי הרפורמות במדיניות הפרסטרויקה של בריה"מ בימי גורבצ'וב.

הוא חזר לגאורגיה מולדתו ובמארס 1992 הועמד בראש מועצת העם הזמנית. בבחירות חופשיות שהתקיימו באוקטובר 1992, בהשתתפות כל המפלגות הפוליטיות, זכתה מפלגתו ברוב והוא עמד בראש המדינה. תחת שלטונו הצטרפה גאורגיה לברית המדינות המאוחדות וזכתה להכרה בינלאומית. יוקרתו האישית אפשרה השכנת יציבות פוליטית במדינה וביסוס מעמדה בזירה הבין לאומי.

על אף היעדרו, המשיך גמסחורדיה ליהנות מתמיכה משמעותית בגאורגיה, במיוחד באזורים הכפריים ובמחוז הולדתו סָמֶגרֶלוֹ במערב גאורגיה. תומכי הנשיא המודח, שכונו "זוויאדיסטים", הגיבו להפיכה במהומות ובהפגנות ספונטניות שדוכאו על ידי כוחות הממשלה ועל ידי המיליציות הנאמנות לה. הזוויאדיסטים החמושים התרכזו במחוז סמגרלו, שהפך למעוז למתנגדי הממשלה המהפכנית (בראשות שווארנדזה). בתקופה זו בוצעו באזור זה מעשי אלימות וזוועה על ידי מיליציות המחדריוני וכוחות הממשלה, שתרמו מצדם לעימות בין האוכלוסייה המקומית ובין תומכי משטר שוורדנדזה.

במהלך 1992 ו-1993 המשיכה ממשלת גאורגיה להתעמת עם הזוויאדיסטים, וערכה פשיטות פתע על ריכוזיהם, ואלה מצדם הגיבו בפעולות חטיפה של פקידים ואנשי ממשלה בכירים. תקרית חמורה מסוג זה אירעה בטביליסי ב-24' ביוני 1992, כאשר זוויאדיסטים חמושים השתלטו על בניין הטלוויזיה הממלכתית. על אף הצלחתם ההתחלתית, לא שימש האירוע כנקודת מפנה, והם גורשו מהבניין על ידי המשמר הלאומי הגאורגי בתוך שעות ספורות.

בעקבות ההפיכה והמאבק במערב גאורגיה, החליט אסלאן אבשידזה, מנהיג המחוז האוטונומי אג'ריה, הנמצא בדרום מזרח גאורגיה, כי הוא סוגר את גבולות המחוז בפני שני הצדדים, כדי למנוע מן המאבק לגלוש למחוזו. התוצאה בפועל הייתה כי המחוז הפך למדינה דה פקטו, שלא הייתה בה דריסת רגל לממשל הגאורגי המרכזי, ונוהלה בה ממשלה בדלנית למחצה, שאבשידזה הנהיג ביד רמה. לכך היו תוצאות מרחיקות לכת באשר ליחסים בין הממשל המרכזי ובין מחוזותיה של גאורגיה.

באותו זמן, פרצו שוב קונפליקטים פנימיים, בין גאורגיה לבין שני האזורים האוטונומיים (אבחזיה ואוסטיה הדרומית), שדרשו להינתק ממנה. תושביהם דרשו עצמאות או סיפוח לרוסיה. הממשל המרכזי דחה דרישות אלו. כתוצאה מכך החל מאבק מזוין בין הצבא הגאורגי לבין כוחות הבדלנים.

בפברואר 1992 חלה החרפה בלחימה בדרום אוסטיה. לעיתים היה צבא רוסיה מתערב בלחימה. אל מול אי היציבות הפנימית בגאורגיה והסיכונים מבחוץ, הסכים שוורדנדזה לנהל משא ומתן, על מנת להימנע מעימות עם רוסיה. הוסכם על הפסקת אש, וב-14' ביולי 1992 החל לפעול הסדר משותף לרוסיה, לגאורגיה ולדרום אוסטיה, לשמירה על השלום באמצעות סיורים משותפים. עצמאות אוסטיה, שהוכרזה חד צדדית על ידי הבדלנים בו, הוכרה על ידי מספר מועט של מדינות. כוח לשמירת השלום בן 500 חיילים מרוסיה, גאורגיה, דרום וצפון אוסטיה הוצב כדי לפקח על הפסקת האש שנחתמה בשנת 1992. גאורגיה האשימה את רוסיה שחייליה ששירתו בכוח זה צידדו בבדלנים האוסטים. טענות אלו הוכחשו על ידי הקרמלין.

מלחמת אבחזיה הראשונה

אבחזיה שוכנת במערב גאורגיה לחוף הים השחור. בירתה היא עיר החוף סוחומי (Sokhumi). מהמאה ה־15' ועד המאה ה־19' חיו האבחזים תחת שלטון עות'מני, וחלקם אימצו את האסלאם הסוני. עם זאת, לדת לא היה תפקיד של ממש בסכסוך. כבר ב־1978 הפנו האבחזים, שמעולם לא היו רוב בחבל, בקשה למוסקבה לנתקם מגאורגיה. אבחזיה דרשה עצמאות (למרות שבתחומה מצויים רק 18% אבחזים, ואילו הרוב בה הם גאורגים). למרות זאת הסכסוך נשא אופי אתני בין הגאורגים והאבחזים. הפנייה נדחתה, אולם התפרקותה של ברית המועצות, אפשרה לשאיפות אתניות לבוא לידי ביטוי. הגאורגים חששו משאיפתם של האבחזים לעצמאות מלאה, בראותם בכך תקדים לשאיפות התנתקות של קבוצות אתניות אחרות.

מלחמת אבחזיה שניטשה בין השנים 1992 ל-1994 ובה לחמו צבא גאורגיה מצד אחד כנגד בדלנים אבחזים מצד שני, הייתה אחד העימותים החריפים בקווקז בתקופה שלאחר התפרקות ברית המועצות. כאשר הגאורגים והארמנים שחיו באבחזיה, לחמו לטובת ממשלת גאורגיה שהתנגדה לפרישת החבל מגאורגיה. לטובת הבדלנים הצטרפו יחידות מתנדבים של קוזקים מצפון הקווקז, ואף כוחות הפדרציה הרוסית שהיו מוצבים בסמוך.

טנגיז קיטווואני (ראש המשמר) הוביל בהוראת שוורדנדזה משמר חמוש אל אבחזיה. הייתה לו משימה כפולה: להגן על מסילות הרכבת שהותקפו תדיר על ידי אנשיו של גמסחורדיה ונאמניו ולשחרר בני ערובה ביניהם בכירים גאורגים שנלקחו בשבי. חיילות גאורגיה צעדו אל סוחומי. הפעולה הזו הביאה למלחמת אזרחים. מיליציות מקומיות המטירו אש על הכוחות הסדירים הגאורגים. המלחמה באבחזים, שהיוו רק 1.8% מאוכלוסיית גאורגיה, לא צלחה. האבחזים, נעזרים בצ'צ'נים (שבט צפון קווקז נוסף) וגם בחשובים מכל, ברוסים, נלחמו מלחמה אכזרית. הפרות זכויות האדם ומעשי זוועה דווחו באשר לפעולות שני הצדדים, ושיאם היה לאחר המלחמה ולאחר כיבוש סוחומי ב-27' בספטמבר 1993, במסע טיהור אתני, בו גורשו הגאורגים מאבחזיה. לפני המלחמה מנו האבחזים 17.8% מאוכלוסיית אבחזיה ואילו הגאורגים מנו 45.7%. מספרה הכולל של האוכלוסייה היה כחצי מיליון נפש. במלחמה שפרצה ב־1992 , נהנו האבחזים מסיוע הצבא הרוסי, ועלה בידיהם לסלק את הכוחות הגאורגים ולהשיג ב־1993 שליטה מלאה בחבל. מניין ההרוגים הוערך ב־4,000־8,000 בני אדם, ומספר העקורים הגאורגים הוערך ב־250 אלף, שזה פחות או יותר כל הגאורגים באבחזיה. כיום אבחזיה היא חבל עצמאי דה־פקטו, מחוץ למרוּת השלטון המרכזי בטביליסי. הוא מנוהל על ידי ממשל עצמאי ונהנה מתמיכה פוליטית וכלכלית של הפדרציה הרוסית. גאורגיה אינה מכירה במעמדו העצמאי של החבל.[4]

ארגון האומות המאוחדות אימץ החלטה המכירה בזכות השיבה של הפליטים הגאורגים לאבחזיה. ואכן, בין 40,000-60,000 גיאורגים חזרו לבתיהם במחוז גאלי ללא ערובות כלשהם לביטחונם, אולם 12 הקילומטרים המפורזים על פי ההסכם, בתוך שטח המחוז היוו ערובה מסוימת לביטחונם.

גאורגיה שקיבלה עצמאותה לאחר נפילת ברית המועצות, הושפעה באופן עמוק מהמלחמה וסבלה נזק כלכלי, אנושי ופסיכולוגי. אבחזיה נהרסה במלחמה זו ובעימותים שבאו בעקבותיה. אבחזיה, ששומרת על עצמאות דה פקטו, עדיין סובלת מבעיות כלכליות וחברתיות בעקבות המלחמה.

קשה להפריד את המלחמה מכלל מלחמת האזרחים של גאורגיה, שכללה עימות פוליטי פנימי בין הגאורגים ובין עצמם, בו לחמו תומכי הנשיא המודח זוויאד גמסחורדיה ותומכי הנשיא המכהן אדוארד שוורדנדזה, והעימותים שהוזכרו לעייל בין הממשל המרכזי בגאורגיה ובין הבדלנים באוסטיה. עימותים אלה התנהלו במקביל ללחימה באבחזיה, סיבכו את הלחימה, ותרמו לתוצאתה. הפרות זכויות האדם ומעשי זוועה דווחו באשר לפעולות שני הצדדים. בספטמבר 1993 נחל הצבא הגאורגי תבוסה כוללת ומחפירה באבחזיה. בתום המלחמה, הוחלט מתוקף הסכם הפסקת אש כי במחוזות המורדים יוצבו "משקיפים רוסים" שיסיירו לאורך הגבול.

קיים עדיין ערפל סביב מה שקרה שם, אבל זו הייתה טרגדיה בהיסטוריה המודרנית של גאורגיה. תוצאה חמורה של ההפסד הייתה זרימה של 250,000 פליטים (גאורגים, ארמנים, רוסים, יוונים ואחרים), שנאלצו לעזוב את בתיהם. הייתה לכך השפעה קטלנית על הכלכלה, כאשר מגיע זרם של רבע מיליון בני אדם, למדינה בה הכלכלה ממילא עמדה להתמוטט.

המפלה הובילה לשתי תוצאות: הראשונה, גמסחורדיה זיהה כאן הזדמנות לחזור לשלטון, ובזמן שהצבא הגאורגי היה מפוזר ונסתר, כוחותיו הבלתי סדירים יכלו להתקדם ללא מעצורים כמעט, לעבר קוטאיסי, העיר הגאורגית השנייה בחשיבותה. לשוורדנדזה לא הייתה שום אפשרות, למעט קריאה לעזרה מהכוחות הרוסיים שישבו בגאורגיה, למרות שכוחות אלה הואשמו בעזרה לאבחזים במלחמה. בתמורה הוכרח שוורדנדזה לצרף את גאורגיה לחבר המדינות העצמאיות ולהסכים לכך שצבא רוסי יוכל להתמקם על אדמת גאורגיה, דבר שלווה בהתנגדות חזקה של גאורגים, שחששו לשוב למעגל ההשפעה הרוסי. באוקטובר 1993 צורפה גאורגיה לחבר המדינות. הדבר גרם לגמסחורדיה להסס בהתקדמותו, מפחד התמודדות עם הכוחות הרוסיים. ב-31' בדצמבר 1993 גמסחורדיה מת בנסיבות מסתוריות ומלחמת האזרחים שהוביל מתה יחד עמו. רוב המשקיפים מאמינים כי אכן נטל את חייו במו ידיו. על פי גרסאות אחרות, אותן הפיצה ממשלת גאורגיה, הוא נרצח על ידי תומכיו.

במקביל לאבחזיה, גם אוסטיה הדרומית בקשה להסתפח אל הפדרציה הרוסית. בפגישת פסגה שוורדנדזה-ילצין הוסכם על הצבת "חיל שלום" רוסי-גאורגי, לשמירה על השקט באזור, ב-24/6/1992 נחתם הסכם לחדול ממעשי האיבה בין האוסטנים לגאורגים, שהתחוללו באזור מאז 1989, ואכן לקראת סוף 1992 הסתמנה רגיעה.

ביסוסה של גאורגיה העצמאית

מהרגע ששוורדנדזה חזר ב-1992, החל לעבוד על מיסוד חוקה ועל שילוב גאורגיה בקהילייה הבין לאומית. השנים שבין איבוד אבחזיה לקבלת החוקה המאושרת (בין 93-95) היו קשות במידה יוצאת דופן. הכלכלה הייתה במצב קשה. הייצור כמעט פסק והכנסת מטבע זמני, הקופון, כחלק ההיפרדות מהרובל, טופל שלא כהלכה. ניתוק הגז מטורקמניסטן גרם לכך שתושבי טביליסי התעוררו בבוקר ומצאו שברז הגז הבין לאומי פשוט נותק. נלוו לכך הפסקות חשמל ארוכות כתוצאה ממחסור בדלק. הפשע השתולל כמעט בגדר של אנרכיה, עד שרחובות טביליסי נשמרו בתתי מקלע.

ב1995- ניצל שוורדנדזה מניסיון התנקשות ולאחר מכן נבחר שוב לנשיא על ידי 70% מהבוחרים. הוא ניסה לבנות את המדינה על ידי עידוד השקעות זרות, מלחמה בשחיתות וכמוכן, טיפוח דור חדש של דיפלומטים בעלי אוריינטציה מערבית. שוורדנדזה הבין שעליו להביא למודעות עולמית את מיקומה האסטרטגי של גאורגיה בין מזרח למערב – בין אירופה לאסיה. הוא גם חיפש הלוואות מהבנק העולמי וארגונים כספיים בינלאומיים אחרים. הוא ניסה להחיות את "דרך המשי" העתיקה, להחזיר נתיבי סחר אל ארצו. היום במקום משי יש נפט המגיע מהים הכספי, 68 ביליון חביות שמובלים בצינור נפט מבאקו לבאטומי. גאורגיה חברה באו"ם, חברה בקרן המטבע הבין לאומי והבנק העולמי. בתוך המדינה, רמת הביטחון האישי עולה, אם כי היו כמה הוכחות לחוסר שלטון החוק (כמה דמויות ציבוריות נרצחו במהלך התקופה). שוורדנדזה הצליח בסופו של דבר לתפוס את שני האנשים שעמדו מאחורי כנופיות הפשע: קִיטובַנִי וג'וסלייני נעצרו. קיטובני ((Kitobani נעצר בינואר 1995, לאחר ניסיון לצעוד לעבר אבחזיה בראש צבאו. התנאים בהם נעצר ג'וסלייני מתאימים יותר לאווירת המדינה: במאי 1995 חתם שוורדנדזה, כנראה עם ג'וסֶלְיָינִי (Goseliani), הסכם בו המֶחֶדְרִיונִי (Mkhedrioni), או "כוחות ההצלה", כפי שנקראו, ימסרו את נשקם למשרד הפנים. הכנסת מטבע חדש, הלארי באוקטובר 1995, וקיום בחירות לפרלמנט ולנשיאות בנובמבר 1995, שתוצאתן הייתה בחירה מחדש של שוורדנדזה בפברואר 1998, והתלקחות מחדש של המלחמה באבחזיה במאי אותה שנה, שהביאה לגירוש 30,000 גאורגים, שחזרו לאזור. ההתרשמות הכללית של השנים האחרונות היא המשך הרפורמות הכלכליות והפוליטיות והמשך הפיתוח.

חודשיים מאוחר יותר הוקצבו לגאורגיה הלוואות על תנאי מטעם הבנק העולמי. ב-24' באוגוסט, אישר הפרלמנט הגאורגי חוקה חדשה, שהתבססה על חוקת 1921. עף על פי כן, התפתחות חיובית זאת, עמדה בצל ניסיון התנקשות בשוורדנדזה, על ידי פיצוץ מכונית תופת בחצר הפרלמנט וראש המדינה בקושי ניצל. ראש שירותי הביטחון איגור גיורגדזה, והנהגת המחדריוני, הואשמו שעמדו מאחורי ניסיון ההתנקשות, יחד עם ארגוני פשע ואלמנטים פרו רוסיים. גיורגדזה נמלט לרוסיה במטוס צבאי רוסי וגאורגיה מבקשת מאז את הסגרתו, אך ג'וסלייני נעצר. היחסים עם רוסיה מאד מורכבים. הסכם שנחתם ב-1994 התיר לרוסיה לשמור את כוחותיה בגאורגיה, ובתמורה לעזור בבניין הצבא הגאורגי ובפתרון בעיית אבחזיה. אף צד טרם מילא את חלקו בהסכם. מצד שני, הקשרים עם המערב ועם הקהילה האירופאית המשיכו להיבנות. גאורגיה החלה לחתור ועדיין חותרת לשיתוף פעולה הדוק עם מדינות המערב. נפתחו שגרירויות. נפתחו קווי תעופה בין לאומי.

מלחמת אבחזיה השנייה של מאי 1998, התרחשה במחוז גאלי שבאבחזיה, לאחר שהטיהור האתני של גאורגים מאבחזיה והקיפאון בשיחות השלום בין גאורגיה לאבחזיה, גרם למרד כנגד הממשל הבדלני של אבחזיה. המלחמה נמשכה בפועל שבעה ימים.

התסכול על חמש שנות שיחות השלום העקרות בין גאורגיה לאבחזיה, וחוסר הביטחון האישי ששרר במחוז גאלי באותה תקופה, הביאו להתארגנויות של קבוצות גרילה קטנות שהיו חמושות בנשק קל. בשנת 1996/1997 נוסדה קבוצת הגרילה 'הלגיון הלבן', שמיום היווסדה החלה בפעולות לערעור השלטון הבדלני של אבחזיה. זמן קצר לאחר מכן נוסדה קבוצת גרילה נוספת בשם 'אחי היער'.

הממשל הבדלני של אבחזיה טען כי הלגיון הלבן נתמך על ידי ממשלת גאורגיה, מה שהיה הפרה של הסכם הפסקת האש משנת 1994. הטענה נראית סבירה בהתחשב בעובדה כי מחוז גאלי, המאוכלס ברובו בגאורגים, היה אחד מנקודות המחלוקת בין הצדדים, והעובדה כי למחוז ולגאורגיה גופא היה גבול משותף שהקל על סיוע לכוחות הגרילה. מכל מקום ברור כי כוחות הגרילה זכו לאהדה והבנה בצד הגאורגי. יחד עם זאת, הטענה הוכחשה על ידי הממשלה הגאורגית והלגיון הלבן כאחד והקשר ביניהם לא הוכח. הממשלה האבחזית הגולה שישבה בטביליסי, ונקראה באותם ימים מועצת השרים של אבחזיה, תמכה בגלוי בכוחות הגרילה הגאורגיים והאיצה בממשלה הגאורגית לעשות כמוה.

התקפות כוחות הגרילה כוונו כנגד השלטון הבדלני באבחזיה ומוסדותיה, וכן כנגד החיילים הרוסים מכוח שמירת השלום הרוסי באבחזיה, שלטענתם צידדו בבדלנים האבחזים. עם הזמן התחזקו כוחות הגרילה כאשר אבחזיה הבדלנית התדרדרה, הפכה להיות מבודדת, התרוששה ושקעה בפשע.

עד אפריל-מאי 1998, הרגישו אנשי הגרילה הגאורגים והממשלה האבחזית הגולה, מספיק בטוחים כדי לבצע פעולות סמליות המציינות כי הסמכות השיפוטית הגאורגית נמתחת לתוך מחוז גאלי. הפעולות האלה כללו: הנפת דגלי גאורגיה בכפרים המאוכלסים בגאורגים, הפצה גלויה של סיוע הומניטרי וארגון ביקור מתוקשר של שני חברי פרלמנט שנבחרו מהאזור. הממשל האבחזי איבד למעשה, בסופו של דבר, את השליטה על מחוז גאלי. בהתקפה הכבדה ביותר, שנערכה ב-18' במאי של אותה שנה, פשטו כוחות גרילה גאורגיים על תחנה של מיליציה אבחזית בכפר רפי והרגו 17 אנשי מיליציה אבחזים.

הממשל הבדלני של אבחזיה חדל להבליג על התגרויות אנשי הגרילה. ב-20' במאי 1998, נכנס כוח גדול של הצבא אבחזי למחוז גאלי, בתגובה לאחת מפעולות אנשי הגרילה. המטרה הייתה להכות בכוחות הגרילה ובבסיסם במחוז גאלי. הכוח כלל 1,500 חיילים עם טנקים ונגמ"שים ומערכות ארטילריה. כוחות הגרילה הגאורגים היו חמושים בתת מקלעים, מכונות ירייה ומטולי רימונים. כוחות הגרילה הגאורגיים החלו במלחמת חפירות שנועדה להגן על הכפרים הגאורגים. הממשלה הגאורגית נאלצה לבחור באחת מבין שתי ברירות: להתערב במלחמה לטובת אנשי הגרילה או לצפות מהצד בכוחות הלא שווים שנלחמו. בסופו של דבר עשתה הממשלה הגאורגית משהו באמצע. הכוחות הגאורגים חצו את הגבול ביחידות קטנות בטענה של עזרה בפינוי אזרחים, אולם הסיגו את כוחותיהם במהירות.

עד ל-26' במאי של אותה שנה השתלטו הכוחות האבחזים כמעט על כל שטח מחוז גאלי, הביסו את כוחות הגרילה. גל חדש של פליטים נוצר כשכמעט כל האוכלוסייה הגאורגית נמלטה מהמחוז.

ב-25' במאי הגיעו המשלחות הגאורגית והאבחזית להסכמה על הפסקת אש. הצדדים הסכימו על השגת כוחותיהם ממחוז גאלי החל מה-26' במאי בשעה 6:00 בבוקר. משלחת מיוחדת שהורכבה מנציגי האו"ם וארגונים בינלאומיים אחרים מונו על הפיקוח על הפסקת האש. ההערכות על מספר ההרוגים נעות בין 200 ל-400 איש משני הצדדים. כ-30,000-40,000 גאורגים נמלטו והפכו לפליטים. שחלקם חזרו תוך זמן קצר למחוז. לאחר חתימת הסכם הפסקת האש, המשיכו האבחזים במבצע הביזה ושריפת בתי הפליטים במטרה להקטין את התמריץ של הפליטים לחזור הביתה. העימות הביא לכ-1,500 בתים הרוסים שלא שוקמו ותשתיות שנהרסו. כוח המשימה המשותף של האו"ם למחוז גאלי, אישר בשנת 2000, כי בתים ותשתיות נשרפו במתכוון ונבזזו במהלך המתקפה האבחזית.

ב-18' באוקטובר 1998 ערכו יחידות בצבא גאורגיה, בראשות הקולונל אקקי אליאבה, ניסיון הפיכה זוויאדיסטי בקוטאיסי, העיר השנייה בגודלה בגאורגיה. לאחר כישלון המרד התחבאו אליאבה ותומכיו ביערות במחוז סמגרלו. עד שנת 2000, בה נתפס ונורה, היה אליבא גורם מתסיס שלא חדל מפעולות כנגד המשטר בטביליסי.

גאורגיה הייתה בין המדינות המייסדות של 'ארגון מדינות הים השחור' לשיתוף פעולה כלכלי. באפריל 1999 התקבלה גאורגיה כחברה במועצה האירופית. בחזית הפנימית, ניסיון ההתנקשות לא עצר את ההתפתחויות החשובות.

אחרי המעורבות באפגניסטאן ובפיליפינים, נכנסה ארה"ב לפעולה בגאורגיה. נשלח לגאורגיה סיוע בצורת מסוקים ואנשי צבא לאמן את חייליה במסגרת מלחמתה בטרור. רוסיה ביקרה את הסיוע, אך הגאורגים היו נחושים להשליט סדר בצפון המדינה, בו הסתתרו לטענתם מורדים צ'צ'נים ובדלנים מארגון "אל קאעידה". הגאורגים טוענים שהניסיונות לכונן יחסי שכנות עם רוסיה לא עלו יפה. המוטיבציה מצד ארה"ב הייתה הצהרת תמיכה בנשיא שוורדנדזה ומאמץ ליצור יציבות בקווקז.

שוורדנדזה נודע בשחיתות שלטונית שהכבידה על צמיחתה של המדינה. לאחר שנבחר בבחירות דמוקרטיות ב-1995 וב-2000, ניצח בבחירות לפרלמנט גם ב-2003, אולם משקיפים בינלאומיים טענו שתוצאות הבחירות זויפו. המפגינים, בראשות מיכֵאיל (מישה) סָאַקַשווילי, דרשו לקיים בחירות חוזרות. ב-22' בנובמבר, ביום פתיחת הדיונים בפרלמנט החדש, הגיעו תומכי האופוזיציה לפרלמנט כשהם נושאים ורדים בידיהם. הם הקיפו את בניין הפרלמנט והפריעו לנאומו של שוורדנדזה, עד שזה נמלט בחסות שומרי ראשו. הוא ניסה להפעיל את הצבא ממקום מושבו, אך יחידת העילית הצבאית סירבה לתמוך בו. למחרת בערב הוא נפגש עם מנהיגי האופוזיציה סאקשווילי וזוראב ז'ווניה, ודן איתם במצב במדינה. בסיום הפגישה הודיע שוורדנדזה על פרישתו לאלתר.

האירוע שכונה "מהפכת הוורדים", היה בעיקרו מחאה עממית שהיוותה דוגמה ל"מהפכה הכתומה" באוקראינה ואירועים דומים במרחב הפוסט סובייטי. המפגינים, שמחו על זיופים בבחירות לפרלמנט, העלו לשלטון באופן זמני את הנשיאה נינוֹ בּוּרגָ'נַדזֶה, אך לאחר קיום בחירות דמוקרטיות נבחר לנשיא מיכאיל סאקשווילי, בן ה-37, עם יותר מ-96% מקולות הבוחרים.

להמשך קריאה ראו באתר זה: גאורגיה, רוסיה ומה שביניהם.

שלטונו של סאקשווילי

ב-26' בינואר 2004 הודיע הנשיא החדש, מיכאיל סאקשווילי, על טיהור שמו של גמסחורדיה, על מנת לנסות ולהשכין במדינה שלום בית. הוא שחרר 32 מתומכי גמסחורדיה, שעדיין שהו במעצר מתקופת מלחמת האזרחים. לאחר סיום מלחמת צ'צ'ניה השנייה[5], אותרה גופתו של גמסחורדיה, שנטמן בקבר בגרוזני, שמקומו אבד במהלך מלחמת צ'צ'ניה הראשונה[6], וחורבן גרוזני, ובאפריל 2007 נטמן גמסחורדיה בפנתאון מתאצמינדה בטביליסי, בטקס ממלכתי.

הנשיא החדש סאקשווילי פתח בשורת רפורמות שמטרתן לחזק את צבאה וכלכלתה של גאורגיה, ולהשליט את מרותה של גאורגיה בחבלים הבדלניים. הצלחה ראשונה נחל סאקשווילי, כאשר הצליח לאחד עם גאורגיה את מחוז אג'ריה. אך הצלחה זו לוותה בהחרפת העימות בדרום אוסטיה, שהדרדר לחילופי אש בשנת 2004 שאיימו על יציבות הסדר הפסקת האש שהושגה בחבל בשנת 1992. סאקשווילי הציע לבדלנים האוסטים הסכם שלום, שלפיו דרום אוסטיה תזכה לקבל זכויות רבות במסגרת אוטונומיה בתוך המדינה הפדראלית. אולם הבדלנים לא קיבלו את הצעתו ודרשו עצמאות מלאה.

במאי 2004 התרחשה מה שמכונה "מהפכת הוורדים השנייה" בבטומי (Batumi), אג'ריה. אחרי חודשים של מתיחות קיצונית בין ממשלת סאקשווילי לבין אסלן אבשידזה, הדיקטטור בפועל של המחוז האוטונומי. אלפי אג'רים נשלחו על ידי התנועה הלאומית המאוחדת 'וקמארה', להפגין נגד מדיניותו של אבשידזה, של בדלנות ומיליטריזציה. אבשידזה עשה שימוש בכוחות הביטחון ובכוחות הפרלמנט לפיזור ההפגנות שברחובות בטומי וכּוֹבּוּלֶתִּי. הוא נכשל בדיכוי ההפגנות, שמאוחר יותר יתגברו. הגשר על נהר הצ'לוכי,[7] שנמצא על הדרך הראשית המחברת בין אג'ריה לבין יתר גאורגיה, פוצץ ב-2' במאי 2004 בהוראת המנהיגות הגולה של אג'ריה בראשות אסלן אבשידזה, אשר קרא להחלטה להפציץ את הגשר שנמצא בנפת כובולתי "אמצעי מניעה כנגד פעולות צבאיות אפשריות של ההנהגה המרכזית הגאורגית". ב-6' במאי 2004 (יום גיאורגי הקדוש), מפגינים מכל אג'ריה התקבצו בבטומי, למרות שפוזרו בכוח ביום שלפני כן. ראש ממשלת גאורגיה, זוראב ז'ווניה, ושר הפנים, גיאורגי ברמידזה, קיימו משא ומתן עם שר הפנים האג'רי ג'מאל גוגיטידזה, לנסיגת כוחותיו מהגבול האדמיניסטרטיבי על נהר הצ'לוכי, והנהיג את הכוחות המיוחדים של גאורגיה לתוך אג'ריה. אבשידזה צפה את הבלתי נמנע, התפטר עוד באותו ערב ועזב למוסקבה. הנשיא סאקשווילי ביקר בבטומי ביום שלמחרת, ופגש במפגינים האג'רים המנצחים.

למצב הטעון-ממילא הזה נוספה המתיחות הפוליטית בין רוסיה לגאורגיה – על רקע שאיפתו של סאקשווילי להתקרב למערב ולנתק את ארצו הקטנה, בעלת המיקום האסטרטגי, מהשפעתה של רוסיה.

משנת 2002, צבא ארצות הברית העביר כמויות גדולות של נשק והכשרה צבאית לצבא גאורגיה (בנוסף לכך מדינות כמו טורקיה וישראל סיפקו נשק והכשרה צבאית לגאורגיה). אירועים אלה הביאו להחרפת היחסים עם רוסיה, שסייעה לבדלנים באוסטיה (כמו קודם לכן, באבחזיה), באופן גלוי כמעט. מוסקבה, שרואה בגאורגיה חלק בלתי נפרד מתחום השפעתה, הבהירה לסאקשווילי כי חתירתו לצרף את ארצו לנאט"ו ולאיחוד האירופי אינה מקובלת עליה.

בין שתי המדינות, פרץ בספטמבר 2006 משבר חריף כאשר גאורגיה עצרה ארבעה קציני צבא רוסים והאשימה אותם בריגול. מוסקבה של ולדימיר פוטין הגיבה בזעם, וניתקה את קשרי המסחר, התעופה והתקשורת עם גאורגיה.

במהלך שנת 2007 , פרץ בגאורגיה משבר, שהוביל למחאות נגד סאקשווילי. במשך חמישה ימים קיימו המפגינים הפגנות המוניות בכיכר הפרלמנט בטביליסי, שבהן דרשו את הקדמת הבחירות הכלליות לאפריל, וטענו כי סאקשווילי מושחת וכי נכשל בטיפול בבעיותיה הבוערות של המדינה. בימים הראשונים עברו ההפגנות בשקט, אך לאחר ימים אחדים פיזרו שוטרים באלימות את המפגינים, תוך שימוש בגז מדמיע, אלות וכדורי גומי. מאות מפגינים אושפזו.

בניסיון לשים קץ למשבר הפוליטי בגאורגיה, הודיע הנשיא כי החליט להקדים את הבחירות לנשיאות מסוף השנה לתחילת ינואר 2008 "כדי לקבל את אמון העם" ולפוגג את המשבר הפוליטי במדינה. במקביל להן יערוך משאל עם על השאלה האם להקדים את הבחירות הכלליות לחודש אפריל. הוא הכריז על מצב חירום במדינה, על רקע ההפגנות ההמוניות שנערכו נגדו בבירה טביליסי. סאקשווילי טען כי השירותים החשאיים הרוסיים הם אלה שעומדים מאחורי ההפגנות ומנסה ללבות את אי-השקט בארצו. רחובותיה של טביליסי עמדו שוממים, ושוטרים וחיילים נפרסו בהם כדי לאכוף את האיסור על התאספויות. מנהיגי האופוזיציה הודיעו כי החליטו להשעות את ההפגנות כדי למנוע נפגעים נוספים. בבתי הספר במדינה הופסקו הלימודים עד סוף השבוע. נאט"ו מתחה ביקורת על החלטתו של סאקשווילי, וקראה לגאורגיה להשיב את הדמוקרטיה למדינה.

על רקע היחסים המעורערים בין גאורגיה לשכנתה מצפון רוסיה, גם הפעם הפך המשבר הפוליטי הפנימי בגאורגיה למשבר מדיני בין גאורגיה לבין רוסיה. סאקשווילי הורה לגרש שלושה דיפלומטים רוסים שלטענתו עסקו בריגול – ומיד מיהרה מוסקבה להגיב בצעד שווה-ערך וגירשה שלושה דיפלומטים גאורגים. דובר משרד החוץ במוסקבה קרא לקהילה הבינלאומית לגנות את גאורגיה על כך שפיזרה באלימות את המפגינים, ולדרוש ממנה לכבד את זכויות האדם. רק בתחילת 2008 חודשו הקשרים בין שתי המדינות, אך במקביל החלה מתיחות חדשה: רוסיה איימה להכיר בעצמאותם של המחוזות הבדלנים, כתגובה להכרה המערבית בעצמאות קוסובו.

האיומים הרוסים נאמרו בשעה שסאקשווילי הגיש למחוזות המורדים הצעה חדשה – אוטונומיה מורחבת תמורת חזרה לריבונות גאורגית. ההנהגה המקומית דחתה את ההצעה, ובינתיים רוסיה שצפתה מן הצד בהתפתחויות, לא נשארה חסרת-מעש. למרות שלא הכריזה על הכרה רשמית בעצמאותם של המחוזות הבדלניים, החליטה רוסיה רק "להדק" את הקשרים עם שני המחוזות. במקביל השמיעו גורמים רוסים איומים חוזרים ונשנים לכיוונה של טביליסי, וטענו כי היא זוממת להשתלט על המחוזות בכוח, וכי היא מפרה את תנאי הפסקת האש. במקביל טענה טביליסי כי מוסקבה מתגברת את נוכחותה הצבאית במחוזות הבדלנים, וכי היא מאיימת לפלוש לשטחה. לכך נוספו כמה תקריות שבהן יורטו מזל"טים גאורגים בשמי אבחזיה.

מלחמת גאורגיה – רוסיה

המלחמה האחרונה בין גאורגיה ורוסיה עד כתיבת שורות אלו, פרצה כתוצאה מהמאבק בין גאורגיה לבדלנים האוסטים.

רבים מתושבי דרום אוסטיה הם גם אזרחים רוסים, המחזיקים בתעודות זהות רוסיות, לפי ה-BBC יותר מחצי מהאוכלוסייה מחזיקה בתעודות זהות רוסיות, בעוד רוסיה בראשות דמיטרי מדבדב טוענת כי כ-90% מהאוכלוסייה מחזיקה בתעודות זהות רוסיות וכניסת הכוחות הרוסים לדרום אוסטיה מוצדקת, כי מטרתה להגן על האזרחים הרוסים שם. מצד שני טוענים הגאורגים, כי תעודות הזהות הרוסיות, ניתנו לאוסטים במטרה ליצור זיקה בינם לבין רוסיה שאלמלא כן לא הייתה קיימת. למרות חוק האזרחות הרוסי (2002), המגביל מאוד אפשרות של אזרחות כפולה, ומצהיר שאדם בעל אזרחות כפולה אינו נפטר מחובותיו כלפי המדינות, הוא מחויב בתשלום מיסים בשתי מדינות ונושא חובה צבאית בשתי מדינות, הרי בפועל, מחלקת רוסיה דרכונים רוסיים ליוצאי ברית המועצות בקלות יתרה, ודורשת מהמקבלים הצהרת נאמנות לרוסיה, בדיוק בשל הזיקה אותה היא רוצה להשיג, גם ליוצאי ברית המועצות שאינם רוסים ושלא היו רוסים.

ב-7' באוגוסט 2008 נכנסו כוחות גאורגיים לדרום אוסטיה, ופתחו במבצע צבאי, שמטרתו כיבוש צחינוואלי והשתלטות על החבל הבדלני. בתגובה ביצעו הרוסים ב-8' באוגוסט 2008 שורה של תקיפות אוויריות נגד מטרות צבאיות ואחרות בגאורגיה.

לפי דברי הנשיא הרוסי דמיטרי מדבדב, כוונתה של רוסיה הייתה להגן ככל שניתן, על אזרחי חבל דרום אוסטיה המחזיקים בתעודות זהות של הפדרציה הרוסית. נשיא גאורגיה, מיכאיל סאקשווילי, דיווח לכלי התקשורת המקומיים והזרים, כי מדינתו נמצאת במגננה כנגד התוקפנות הרוסית, הוא הוסיף ואמר כי הכוחות הרוסיים מפציצים בלי הבחנה מטרות אזרחיות בגאורגיה.

גם לאחר נכונותה של ממשלת גאורגיה לסגת מהחבלים הבדלניים במדינה ולחתום על הפסקת האש המוצעת של האיחוד האירופי, המשיכה המתקפה הרוסית, אשר כללה פלישה לשטחי גאורגיה עצמה, הן מכיוון דרום אוסטיה והן מכיוון אבחזיה, הפגזת נמל התעופה הבינלאומי של טביליסי, הטלת מצור על נמלי הים של גאורגיה (הופסקה לאחר לחץ אוקראיני), כיבוש העיר גורי ופגיעה בעורק התחבורה הראשי המחבר בין מזרח גאורגיה למערבה, מתוך כוונה לערער את משטרו הפרו-מערבי של סאקשווילי. צעדים אלה גרמו לפי הערכות האו"ם לכ-115 אלף פליטים גיאורגיים‏‏.

ממשלת גאורגיה בקשה סיוע מממשלות המערב ומנאט"ו. ממשלות ארצות הברית, בריטניה וצרפת דרשו ממשלת רוסיה לסגת משטחיה של גאורגיה וגינו את מוסקבה על הפעלת הכוח המאסיבית נגדה. לבסוף, לאחר חמישה ימי לחימה, הודיע נשיא רוסיה דמיטרי מדבדב כי הכוחות הרוסיים נסוגים משטחי גאורגיה, אך בפועל לא התבצעה נסיגה, דבר שהביא ב-19' באוגוסט, להודעה חריפה מצד נאט"ו ולטיוטת החלטה במועצת הביטחון של האו"ם נגד רוסיה.

בתגובה לתוקפנות הרוסית, ב-14' באוגוסט, חתמה פולין עם ארצות הברית על הסכם להצבת טילי יירוט מסוג פטריוט בשטחה, בתמורה למטריית הגנה‏‏ מצד ארצות הברית. בעקבות זאת, יומיים לאחר מכן, הודיעה גם אוקראינה כי הסכימה אף היא להצבת טילי יירוט בשטחה‏‏, על אף איומי הרוסים להחריף את המשבר ולכוון טילים גרעיניים לשטחי המדינות שיעמידו מערכות יירוט בשטחן. ב-17' באוגוסט הגיעה אנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה, לטביליסי שבגאורגיה, שם הצהירה כי גאורגיה תצורף לברית נאט"ו‏‏.

ב-8' באוקטובר 2008 דיווח נשיא רוסיה כי ארצו הסיגה את כל כוחותיה אשר נותרו בגאורגיה. אלו, שהו בשבועות קודם לכן בעיקר ב"אזור ביטחון" אשר יצרו בגבולות המדינה. דוברים מטעם ממשלת גאורגיה אישרו שאכן כל הכוחות הרוסיים נסוגו ועברו לשבת בשטחי דרום אוסטיה ואבחזיה. בכך תם באופן רשמי פרק הזמן בו שהו חיילים רוסים על אדמת גאורגיה במאבק, אולם המלחמה הותירה את אותותיה בחזית הדיפלומטית, ביחסיה של רוסיה עם המדינות הסובבות אותה ועם הקהילה הבינלאומית. בעקבות הפלישה הצביע הפרלמנט הגאורגי פה אחד לא לחדש את חברות גאורגיה בחבר המדינות, וזו הסתיימה ב-17' באוגוסט 2009.

על אף ניסיונות להשכין שלום, המשבר באבחזיה ובדרום אוסטיה רחוק מפתרונו. בשני המחוזות שולטת ממשלה בדלנית בניגוד לעמדת הממשל המרכזי בטביליסי, והחשש להתפרצות מחודשת של הלחימה עודו קיים. כיום אין יחסים דיפלומטיים רשמיים בין רוסיה וגאורגיה, ובמיוחד לאור תמיכת גאורגיה באוקראינה. גאורגיה הפכה גם ליעד הגירה מועדף על רוסים הבורחים מגיוס. מצד שני פוטין מנסה לנרמל את היחסים בביטול הדרישה לאשרות כניסה, והשבת הטיסות הסדירות בין המדינות.

הערות

[1] אבינועם עידן, "גאורגיה בעת החדשה: סכסוכים מקומיים ופוליטיקה בינלאומית" מסע אחר און ליין

[2] אחרי פירוק הגוש המזרחי, גורבצ'וב ניסה להגיע לברית פדרלית חדשה, בה תהפוך ברית המועצות לקונפדרציה, שהמדינות המרכיבות אותה יהיו עצמאיות, ולברית יישארו נשיא, צבא ומדיניות חוץ משותפים. ההסכם היה אמור להיחתם ב-20' באוגוסט 1991 אולם ב-19' באוגוסט, התחולל ניסיון ההפיכה של הקומוניסטים הדוקטרינרים השמרנים, מתנגדי הרפורמות, בהנהגת סגן הנשיא גנאדי ינאייב. הניסיון הכושל של גורמים שמרניים (למעשה, כמעט כל צמרת המדינה והמפלגה הקומוניסטית דאז), לבצע הפיכה צבאית ולהדיח את הנשיא מיכאיל גורבצ'וב, באוגוסט 1991 ('הפּוּטש של אוגוסט'), היה האירוע שבישר את סופה של האימפריה הסובייטית.

[3] מחֶדריוֹני הייתה קבוצה סמי-צבאית וארגון פוליטי בגאורגיה, שהונהגה על ידי שודד בנקים לשעבר, ג'אבא יוסליאני. מחדריוני נוסדה לראשונה בשנת 1988. כתוצאה מאירועי 9' באפריל והיא הצליחה לגייס מתנדבים רבים. המליציה מילאה תפקיד חשוב בהתרחשויות שהיו בגאורגיה עם הכרזתה על עצמאותה ובמלחמת האזרחים של גאורגיה. משנת 1995 הוצא מחדריוני מחוץ לחוק, אולם מאוחר יותר נרשם הארגון כמפלגה פוליטית בשם "ארגון הפטריוטים".

[4] אבינועם עידן, "גאורגיה בעת החדשה: סכסוכים מקומיים ופוליטיקה בינלאומית" מסע אחר און ליין

[5] במלחמת צ'צ'ניה השנייה (1999–2009) נלחמה הפדרציה הרוסית כנגד בדלנים מוסלמים קיצוניים ברפובליקה של צ'צ'ניה. המלחמה החלה כתגובה לפלישה לדאגסטן (1999) בה פלשו כוחות גרילה אסלאמיים לרפובליקה של דאגסטן, בניסיון להביא לנפילת המשטר שם, ולהקמת משטר אסלאמי שיביא להפרדת הרפובליקה של דאגסטן מהפדרציה הרוסית.

על אף שרבים תפסו בתחילתו את העימות הצ'צ'ני כעניין פנימי, סימלה התבוסה שנחלו הכוחות הרוסים במלחמת צ'צ'ניה הראשונה את ירידת קרנה של רוסיה כמעצמת על, ועליית קרנו של האסלאם הקיצוני בקווקז. האזור שימש אבן שואבת לקיצונים מוסלמים שראו בדוגמה הבדלנית והאסלאמית הצ'צ'נית משום מודל שניתן ליישמו במקומות אחרים. המלחמה הביאה להפיכת תוצאות מלחמת צ'צ'ניה הראשונה שבה קיבלה צ'צ'ניה עצמאות דה פקטו וכונתה "הרפובליקה הצ'צ'נית של איצ'קריה".

במהלך המלחמה, השתלטו כוחות צבא הפדרציה הרוסית על הרפובליקה הצ'צ'נית, הפצצות מסיביות הרסו את ערי צ'צ'ניה, ונגרם לאוכלוסייה האזרחית נזק רב. על אף שהלחימה הסתיימה רשמית בשנת 2002, עדיין נמשכה לחימה בעצימות נמוכה בין הקיצונים הצ'צ'נים ובין הכוחות הפדרליים, לחימה שהביאה לאירועים כמשבר בני הערובה בבסלאן, ואירועי טרור נוספים בצ'צ'ניה, וברחבי הפדרציה הרוסית.

[6] מלחמת צ'צ'ניה הראשונה (השם הרשמי ברוסיה: המבצע להשבת הסדר החוקתי ברפובליקת צ'צ'ניה היא מלחמה שהתרחשה בשטחי צ'צ'ניה ובאזורי צפון הקווקז בין כוחות צבא ומשטרה רוסיים לבין הרפובליקה הצ'צ'נית של איצ'קריה שהוקמה בתקופת הפרסטרויקה, הכריזה על עצמה באופן חד צדדי כמדינה עצמאית בשנת 1991 ותבעה להיפרד מהפדרציה הרוסית. מטרת המבצע הייתה להשתלט על המחוז הבדלני ולהשיבו לשליטת הממשלה הפדרלית.

המלחמה ארכה שנתיים ובמהלכה נהרגו אלפי חיילים רוסים ואלפי חמושים צ'צ'ניים. רבים ראו במלחמה כטיהור אתני שרוסיה ביצעה כנגד האוכלוסייה האזרחית בצ'צ'ניה לאחר שעשרות אלפי אזרחים צ'צ'נים נהרגו ומאות אלפים הפכו לפליטים. המלחמה אומנם הסתיימה בתבוסה צבאית גדולה לכוחות הרוסים שנכשלו בהשגת מטרת המבצע, אך הצבא הרוסי לא בחל באף אמצעי לזריעת הרס חסר הבחנה במחוז המורד (יגיל הנקין, ננצח או שנעלם, תולדות מלחמת צ'צ'ניה הראשונה 1994-1996, הוצאת מערכות, 2007)

[7] נהר הצ'וֹלוֹכּי הוא נהר בגאורגיה, שמהווה את הגבול בין הרפובליקה האוטונומית אג'ריה ומחוז גוריה. במהלך זמן מה במאה ה-19' הוא היווה את הגבול בין האימפריה העות'מאנית לבין האימפריה הרוסית. מקור שם הנהר הוא כפי הנראה מהמילה טורקית "çöllük" שפירושו "יבש" או "רדוד".