תולדות אסיה התיכונה בימי הביניים

כתב: גילי חסקין

ראה קודם, באתר זה: תולדות אסיה התיכונה בעת העתיקה

ראה גם, באתר זה: האיסלאם.

ראה גם: תולדות אסיה התיכונה

מסלול טיול בדרך המשי: יומן טיול ; המלצות לטיול בדרך המשי -שינג'יאנג'   ;  הנחיות לטיול בדרך המשי – מחוז גאנסו 

הערה: המושג "ימי הביניים" הינו מושג רלוונטי לאירופה המערבית בלבד ולפיכך חסר משמעות עבור אסיה. השימוש בו נעשה מטעמי נוחות בלבד. קובץ זה מסכם את תולדות אסיה התיכונה החל מהכיבוש הערבי ועד לחדירת הרוסים למרחב

 

בשנת 672 פלשו הערבים לאזור הנהריים של אסיה התיכונה, המוכרת גם כ"מרכז אסיה" (האזור שבין האמו דריה לסיר דריה). הצבאות הערביים המנצחים הגיעו אל גבולות סוגדיאנה שבתורכסטן המערבית בשלהי המאה השביעית. וכבשו את הערים בייקנד, סמרקאנד, קש וקארשי. הערבים כינו את אזור בוכרה 'מא ורא אל נהר', היינו "עבר הנהר", תרגום של השם "טראנסאוכסניה" בלשונות האירופאיות. הפלישות הראשונות הסתיימו בשוד וביזה ונסיגה ערבית חזרה אל חוראסאן החמה. כיבוש תורכסטן המערבית ארך זמן רב – קרוב ל- 60 שנה – בעיקר מחמת מריבות בין הכובשים לבין עצמם.

בשנת 751 נערך קרב טאלאס בקירגיזסטן של ימינו (מצפון לפרגאנה), הערבים נבלמו על ידי הסינים ולא ניסו לחדור שוב לסין, אך השתלטו בעקבותיו על כל תורכסטן המערבית. המהפך התרחש עם הופעתו באזור של אחד המצביאים הערבים הגדולים – קוטייבה אבן מוסלים.

הוא חצה את הנהר לא רחוק מהמקום בו חצה אלכסנדר הגדול, נע על דרכי המסחר הגדולות מזרחה, לוכד את בוכרה, את חיווה ומגיע לחומות סמרקנד, מרקנדה המופלאה, בירתה של  סוגדיאנה. הסוגדיאנים שאגו מהחומות הכבירות אל הערבים הנקהלים למרגלותיהם שהם מבזבזים את זמנם. הם צעקו מהחומה שמצאו בכתב יד קדום שאת העיר יתפוס אדם הנקרא "אוכף הגמל". קוטיבה הוא אוכף הגמל בערבית. מרכז אסיה הפכה לערבית, אם כי יעברו עוד כשלוש מאות שנים עד שיהפוך האזור למוסלמי, מאסלם את תושביו הזרטוסטרים והבודהיסטים. היהודים שומרים על דתם. בנימין מטודלה, סביב 1170, מספר על סמרקאנד שבה 50,000 יהודים.

האיסלאם התחיל במאבקו כנגד הדתות "הפגניות" של התושבים. בתקופת שלטון הערבים (709-874) הארץ סופחה לח'וראסאן (ח'וראסאן תרגום מילולי: "מקום זריחת השמש", הוא השם ההיסטורי לחבל ארץ נרחב במרכז אסיה. בירתו של החבל הייתה העיר ההיסטורית חווארזם, היא חיווה, באוזבקיסטן של היום), התאסלמה אל לא הסתערבה, והפרסית נשארה שפת הארץ. הערבית כפו את הדת על האוכלוסייה הפרסית, הבודהיסטית והנסטוריינית. (אסלאמיזציה של האזור תושלם רק כעבור מאות שנים, אך בערים המרכזיות התהליך יהיה מהיר בהרבה).

במחצית הראשונה של המאה ה- 8, הפך אסיה התיכונה לזירת המאבק נגד בית אומיה. בח'וראסאן הסמוכה היתה תנועת התנגדות חזקה של מוסלמים ממוצא איראני ושל גולים ערבים ממשפחת הנביא, כנגד האומיים. אבו מוסלים – היה מאדריכלי הניצחון העבאסי ב-750.

תחילה חיפשו הכובשים הערבים רק תועלת כלכלית והתעניינו בגריפת רווחים מהאזור הפורה, יותר מאשר באסלומו. הפגיעה בתושבים המקומיים עוררה התנגדות עזה אצל חלקם, שניסו לשמור על הקיים. עם הזמן, מא-ורא-א (ל)-נהר היתה מרכז משגשג וחשוב של האיסלאם, ובירתה, בוכארה, כונתה 'קוטוב אל-איסלאם' (ציר האיסלאם). בחואריזם חי האנציקלופדיסט והמתמטיקאי אל חוארזמי (800-847) שכתב על היתרונות העצומים שצמחו למדע בתקופה הערבית, הודות למיזוג מזרח ומערב. הסביר שלראשונה לוכדו יחדיו מסורות יוון, איראן והודו. (הוא הביא כדוגמא את הסְפָרות ההודיות המכונות 'ספרות ערביות').

יחד עם זאת, המרידות לא פסקו גם בתקופה המאוחרת יותר – אידיאולוגיה של מורדים שילבה בפסיפס אמוני מרתק רעיונות שיעיים, זורואסטריים ומניכאיים שונים. מרידות אלה, לצד החולשה הפנימית של הח'ליף העבאסי גרמו להתערערות השליטה הערבית באזור. המאבק הממושך בין גורמים האתניים-תרבותיים-פוליטיים השונים באזור התחזק בשלהי המאה ה-.9 כאשר איסמעיל סמאני, אציל פרסי שהתאסלם, השיג מהח'ליף הסכמה לשליטתו באזור.

שושלת פרסית מוסלמית, שנקראה על שם סמאני הנ"ל. נכדיו סייעו לח'ליף אל מאמון ומונו למושלים בח'וראסאן. בשנת  874 הוכרו הסאמאנים כשליטי טראנסאוכסניה. הם כוננו ממלכה תקיפה ובוכרה נהייתה לבירתם.

בימי האמיר איסמעיל הראשון ששלט בבוכרה (892-907) נקרעה טראנסאוכסניה מעל חוראסאן  ונעשתה ממלכה חזקה, שנתפשטה מן הערבה בצפון ועד המפרץ הפרסי בדרום, בואכה בגדד במערב. הוא היה שליט מוכשר ונמרץ. בנו אחמד (907-913) ונכדו נאצר (913-943) היו אף הם שליטים מעולים (בימי נאצר בן אחמד השתרעה ממלכת הסאמאנים כמעט על פני כל איראן). בזמנם פרחה הארץ. ממלכת הסאמאנים שגשגה, כנראה, בגלל קשרי מסחר הדוקים עם אירופה. הקשר הפרסי עם אירופה מאפיין את כל הרצף ההיסטורי מאירופה ועד השאח, אך דומה שבתקופה הסאמאנית הגיע לשיא, כפי שמוכח מאלפי הדירהמים שנתגלו ברוסיה ובארצות הבלטיות. שכר החיילים שולם במזומנים, כלומר, המשק היה כספי וטרם הונהגה הפיאודליות. הלשון הפרסית התפתחה והערים בוכרה וסמרקאנד נעשו מרכזים דתיים ואמנותיים. השושלת הסאמאנית השיבה את זוהר התרבות הפרסית לאזור – הפעם עם ניחוח איסלאמי.

עידן השלטון הסמאני – עידן של זוהר תרבותי חסר תקדים. החצר בבוכרה שפעה במשוררים, מדענים, פילוסופים. במאה ה- 10 בכפר אפשונה, שליד בוכרה, נולד אבו עלי איבן סינה (980-1037) מדען שנחשב לאחד המוחות המבריקים ביותר של האיסלאם ושל האנושות כולה – – פילוסוף, רופא, אסטרונום ומשורר.  כאן התגוררו גם יוצרים רבים אחרים, ולתקופת מה, גם הפילוסוף, המתמטיקאי והאסטרונוםעומר אל ח'יאם(מת 1123) עומר אל ח'יאם עיבד ופיתח את צורת השיר הפרסית הטיפוסית "המרובעים". הוא התפרסם במאה ה- 19 במערב אירופה, הודות לתרגום "המרובעים" לאנגלית על ידי אדוארד פיצ'גרלד.  גיבור תרבות אחר הוא המדען והפילוסוף אל פראבי.

במאות 10-11 אסיה התיכונה היה אחד המוקדים החשובים של התרבות האיסלאמית בעולם כולו (ואולי החשוב שבהם). במאה ה- 10החלה בעולם האיסלאם תופעה חדשה: ספרות גבוהה בלשון פרסית חדשה, שאינה שונה בהרבה מהפהלווית במבנה הדקדוקי שלה, אך כתובה בכתב ערבי ואוצר מילותיה עשיר במלים שנלקחו מהערבית. תהליך זה התרחש במזרח איראן, בחצרות השליטים המקומיים שלא ידעו ערבית. במידה מסוימת, שיקפה הספרות החדשה את סוגי הספרות הערבית שרווחו בחצרות אחרות: שירה לירית ומליצית, היסטוריה ובמידה מסוימת גם יצירות דתיות. עם זאת, גם צורת כתיבה אחרת, פרסית ייחודית. שירה זו זכתה לתחייה מחודשת בפרסית החדשה והגיעה לשיאה ביצירתו של אל פרדוסי (Ferdowsi) – "שאה-נאמה".

 

האפוס של איראן הקדומה. הוחל בכתיבתו במאה ה- 10 על ידי א-דאקיקי והושלמה במאה ה-11 על ידי הנודע "אל -פירדוסי" – כינויו הספרותי של  המשורר הלאומי הפרסי הנודע, אבו אל-קאסם מנצור. [משמעות "פרדוס" (FERDOWS) היא גן-עדן ונגזרה מן המילה הפרסית "פרדס" – PARADISE]. יליד חוראסאן ( 935-1025) פעל גם בחצרו של מחמוד מגזנה. הוא נודע בכתיבתו הקוראת תגר על התרבות הערבית, ובנסיונותיו לנקות את השפה הפרסית ממלים ערביות שחדרו אליה.

בהיותו קרוב לגיל שמונים, השלים את האפוס הלאומי הארוך של איראן 'שאה נאמה'. זוהי  פואמה אפית ארוכה, שכללה 60,000 בתי שיר מחורזים, תחת השם "רישומים מלכותיים" (שאהנאמה", אשר משמעו "רישומים בעלי חשיבות ממעלה עליונה" ולא כפי הנהוג לחשוב "רישומי מלכים"). הפואמה מספרת את תולדותיהם של 50 מלכי פרס, כשהאחרון ביניהם הוא הנביא מוחמד. הספר נכתב במסגרת מאמציהם של הפרסים להחדיר את תרבותם לתרבות המוסלמית, שעד אז אופיינה בהגמוניה ערבית. הפואמה נכתבה במשך 30 שנות עבודה אשר לאחריהם הגיש פירדוסי את עבודתו לשליט מחמוד מגנזה אשר לא גילה עניין רב בשיר ואיכזב את פירדוסי בסכום המועט שהיה מוכן לשלם עבורו. זהו ספר על המאבק ההיסטורי בין יושבי העמקים של איראן, לבין הנוודים של טוראן. השאה נאמה הוא סיפור מפורט על השליטים האגדיים וההיסטוריים של הארץ, עד לכיבוש המוסלמי, וכולו חדור רוח לאומית.

 

לאיראן יש  קשר חזק עם עברה הטרום איסלמי. השפעתה של תרבות כפולה זו התפשטה צפונה אל מעבר לנהר האמו דריה (אוקסוס), ומזרחה, אל צפון הודו. כאמור, אין להפריד את טראנסאוכסניה מהעולם הפרסי שמדרום לה, כך היה מוכר בה המיסטיקן (הצופי) אבו חאמיד מוחמד אל גזאלי (1059-111), שהעניק מקום חשוב לתורת המסתורין בפולחן הדתי. על חיי האזור ידוע הרבה מתוך "ארבע הדרשות", יצירתו של המשורר ניזאמי א – ערוזי מסמרקאנד. בדומה לתקופות האחרות בתולדות האזור, העושר התרבותי לא השתקף ביציבות פוליטית. כבר אחרי מות נאצר החלה ירידת הסאמאנים, עקב עליית כוחה של האצולה הצבאית (שהתנגדה לשלטו מרכזי חזק), התעצמותן של שושלות מתחרות אחרות והמאבק עם התורכים. לקראת סוף המאה ה- 10 התגבשו כוחות עצמאיים תורכיים – הגזנאווים באפגניסטאן, הקאראחאנים בצפון-מזרח (קירגיזסטאן וקאזאחסטאן דהיום), הבויהיים במערב ומאוחר יותר – הסלג'וקים. הסאמאנים העדיפו להתרחק מלוחמה מייגעת והשתמשו, בקצב גובר והולך, בשרותיהם של לוחמים-עבדים ממוצא תורכי, בדומה לממלוכים בתקופה מאוחרת יותר במזה"ת, עבדים אלה צברו בהדרגה כוח רב, שאפשר להם לקרוא תיגר על אדוניהם השקועים במאבקי כוח פנימיים. נוח השני נאלץ ב- 994 למסור את ח'ורסאן לגזנווים. ב- 999 כבשו התורכים את טראנסאוכסניה וחיסלו את מלכות הסמאנים.

מחמוד גזני

הגזנווים היו שושלת תורכית ששלטה על גנזי (מדרום לכאבול) ואחר כך גם על לאהור, במאות ה- .11-12 היא נוסדה במאה ה- 10 על ידי אלפטיגין – עסד תורכי למושלי בוכרה הסאמנים. עבדו ויורשו סאבוקטיגין מחמוד (998-1030) שהשתחרר מכל תלות בסאמנים, סיפח לממלכתו את רובה של איראן וערך מסעות כיבוש להודו הצפונית-מערבית. פשיטותיו, שהגיעו עד קשמיר, זעזעו את אחדותה המדינית של הודו הצפונית וסללו את הדרך לכיבושי המוסלמים. בימי מחמוד הגזני השתרעה ממלכתו מגבולות עיראק עד לים הכספי ומימת אראל וטראנסאוכסניה ועד סינד ומדבר טאר (רג'סטן). מחמוד ערך גם הרבה פשיטות להודו למטרות ביזה ובהן הרס מקדשים הינדואים רבים. לכן כונה בספרות המוסלמית "מנתץ הפסילים" ונחשב לאחד מלוחמי הג'יהאד הגדולים. בספרות ההינדואית הוא מוזכר כפולש זר תאב שלל. לפשיטותיו היתה השפעה הרסנית על כלכלתה של הודו, והן העמיקו את השנאה בין ההינדים למוסלמים,[. לאחר מותו של מחמוד התפוררה ממלכתו.

 

בשנת  960 עלתה השושלת הקרחנית, שהקימה את הממלכה התורכית הראשונה בארצות שמעבר לנהר היכסרטס (סיר-דריה), דהיינו, מעבר לאוזבקיסטן של היום. היה זה דבר בעל משמעות שונה לחלוטין. שושלת תורכית מעבר לגבולות האיסלאם, התאסלמו עם בני עמם. עד אז התאסלמו רק יחידים, או קבוצות של יחידים עתה קיבל את האיסלאם, בפעם הראשונה, עם תורכי חופשי שלם, שגודלו, לפי כרוניקאים ערביים,  200,000 אוהלים. לאחר התאסלמותם שכחו הקראח'נים את עברם התורכי הטרום איסלמי, והזדהו לגמרי עם הציוויליזציה האיסלמית המזרח תיכונית. בראשית המאה ה- 11 נשלט האיסלאם במערב על ידי הפאטימים. בעיראק ובמערב איראן שלטו שושלות אירניות, שהחשובה שבהן, היא השושלת הבוויהית. במזרח חולקה ירושת הסאמאנים בין שתי שושלות – הגזנווים, מדרום לנהר האמו-דריא (תורכמניסטן של היום) והקאראחיטנים מצפון לו. שתי השושלות הללו היו תורכיות.

באפוס "שאה-נאמה" ("ספר המלכים"), המוזכר לעיל, הציג פירדוסי את תולדות האזור – פרס ואסיה התיכונה – כמאבק תמידי בין "טוראן" (התורכים הנומדים) ל"איראן" (הפרסים החקלאים והעירוניים). במידה מסוימת, ניתן לראות את החלוקה הנ"ל, כמפתח להבנת ההיסטוריה של המרחב.. עד למאה ה- 13 התרחש תהליך עקבי של דחיקת רגלי הפרסים לטובת התורכים – הפחות משכילים, אך לוחמים מעולים – שמגיעים מהערבה הגדולה. אולם השתלטות התורכים (אשר יגיעו מאזור זה לפרס ולאסיה הקטנה – תורכיה של היום), לא פגעה בתרבות האזור: השליטים החדשים יאמצו במהרה את פאר החצרות הפרסיים, ישכחו את אורח חייהם הנומדי – ויפלו קורבן לגל נוסף של כובשים מהערבה הגדולה – הכול כפי שיתאר לימים, ההיסטוריון הערבי איבן ח'לדון במאה ה-14:  "איראן הובסה צבאית, אך ניצחה מבחינה תרבותית"!

ההיסטוריון אבן ח'לדון (1406-1332) היה מגדולי ההיסטוריונים הערביים. בן למשפחה תימנית שהיגרה במאה ה- 9 לספרד והתגוררה בסביליה. באמצע המאה ה- 13 היגרה לתוניס, שם נולד אבן ח'לדון ותקופה מסוימת חי שם. רוב ימיו שימש במשרות גבוהות בארצות שונות: בספרד, באפריקה המערבית ובמצריים. הוא חיבר ספר היסטוריה עולמית בשם "כותאב אל עבר". ספר חשוב במיוחד בשל המידע שהוא מספר על הברברים. לחיבורו זה הקדים מבוא ארוך, שהוא ספר מיוחד בשם "אל מקדאמה" (ההקדמה). ספר הדן בתרבות האנושית ובכוחות המניעים את חיי החברה, בצירוף סקירה על המלאכות ועל המדעים למיניהם. זהו הספר הראשון שנכתב אחרי אריסטו, שיש בו משום ניסיון לבאר את חיי החברה, מתוך הסתכלות ביקורתית ולא על יסוד עקרונות דתיים מוקדמים. הוא מנסה לתאר את ההיסטוריה, לא רק כרצף של אירועים בודדים, אלא קודם כל כתהליך, שיש לו חוקיות מסוימת. הדבר מעמיד בסתירה את גישתו של ברנארד לואיס, המציין את תפיסת התהליך כאופן חשיבה מערבי, להבדיל מהמזרחי.

ההתרחשויות שקרו במשולש מונגוליה – טיבט – סין השפיע באופן ישיר על אסיה התיכונה.  גלי הפלישות מהערבה הגדולה ערערו את שרידי היציבות הפוליטית של האזור, וגרמו לממלכות התורכיות לקום וליפול בהתמדה.

סמוך לאותו הזמן, שינו שני גלי הגירה גדולים של העמים התורכיים את פניו של המזה"ת, ובמידה רבה את פניה של מזרח אירופה. הרחק בצפון, מעבר לנהר היכסרטס (סיר-דאריה) חיו התורכים האוג'ווזים ומעבר להם, בסביבות נהר אירטיש – הקיפצ'אקים. האחרונים התקדמו עכשיו מן האירטישאל סיר דאריה, עקרו את האוגוזים ממקומם ונעו מערבה, דרך רוסיה, למזרח אירופה, ששם נקראו פולובצים וקומאנים. האוגוזים היגרו ממולדתם אל טריטוריות מוסלמיות. החשוב שבין גלי הגירה אלו היו הסלג'וקים, שנקראו כך על שם האב האפונמי של המשפחה – סלג'וק.

ראו גם באתר זה: העמים התורכים

השושלות התורכיות אחת התכונות הבולטות של האיסלאם התורכי מראשיתו היתה השלמות שבה התמסרו התורכים לדתם החדשה. בגלל להט האמונה שנתקלו בו, בגבולות שבין האיסלאם לממלכות עכו"ם ומפני שהתאסלמותם עירבה אותם מיד במלחמת קודש עם קרובי משפחתם עובדי האלילים, הם שיקעו את זהותם הפגאנית באיסלאם, במידה שלא היתה כמותה, לא אצל הערבים ולא אצל הפרסים. אין כל מקבילה תורכית לזיכרונות הערבים מימיה ההרואיים של ערב הפגאנית ואף לא לגאווה הפרסית על תהילת העבר של איראן העתיקה. חוץ מקטעים מעטים של שירה עממית ושל אגדות גניאולוגיות, נמחקו ונשכחו הציוויליזציות, המדינות, הדתות והספרות של העבר הטרום-מוסלמי. אפילו השם "תורכי" נעשה שם נרדף למוסלמי בקרב התורכים עצמם, ולא רק בקרב בני אירופה. אין עם שישווה לתורכים בנאמנות ובנחרצות של נאמנותם לאיסלאם. על כן, אין פלא שעם הזמן החלה והתפשטה תחייה סונית גדולה בחסותן של שושלות תורכיות.

הכוח הצבאי, הנחישות הפוליטית והדבקות הדתית של התורכים, שבזכותם הושגו ההישגים של השושלות השונות, כמו גזנווים, קארחנים, סלגו'קים (ואחר כך עות'מנים), גם נתנו לשושלות המוסלמיות השונות (המסוכסכות זו בזו)  את הכוח להתמודד עם הכופרים ולהביסם; לספח את אנטוליה לאיסלאם ולהדוף את מתקפת העולם המערבי הנוצרי. המאבק נגד הכפירה השיעית קצר הצלחה מרשימה. הוא החל בח'ורסאן, בחסות התחייה הפוליטית הסונית. בראשית המאה ה-11, החלו אנשי דת והלכה סונים להקים בתי מדרש אורתודוכסיים, מדרסה, ע"פ הדגם של בתיה"ס המיסיונריים של האסמעיליים בקהיר ובמקומות אחרים, שבהם הכשירו הפאטימים את התועמלנים הדתיים של אמונתם. האיסלאם התורכי התמסר מראשיתו להגנה על האמונה והכוח של האיסלאם או לקידומם, ומעולם לא איבד את התכונה הלוחמנית הזאת. הוא נולד בספר המזרחי, מול עובדי האלילים, הובא אל הספר המערבי מול הנוצרים, והשתלט על הח'ליפות בזמן שהאיסלאם היה זקוק להגנה מפני המתקפה המשולשת של עובדי אלילים ממזרח, נוצרים ממערב, וכופרים מבית. מאבק זה שהיה ממושך, מר, ובסופו של דבר גם מוצלח, השפיע בהכרח גם על החברה והמוסדות האיסלמיים בתקופת השליטה התורכית. בשלטון הסלג'וקי החלה דבקות דתית עמוקה, להשפיע על כל מבנה הממשל והמנהל.

צילום: גילי חסקין

הסלג'וקים נכנסו אל הטריטוריה האיסלמית בסביבות המאה ה-10. ב-1004-1133 כבר שלטו בטראנסאוכסניה. הערבית היתה לשון הדת, הפרסית לשון העם והתורכית לשון השליטים.

הסלג'וקים הינם עם תורכי, הנקרא כך על שם המייסד האפונמי של השבט, "סלג'וק". החל מהמאה ה- ,9 הופיעו במרחב שבין הים הכספי וימת אראל.

לאחר שניסו את הנצרות הנסטוריינית, היהדות (בניו של סלג'וק נקראו מיכאיל, ישראיל ומוסה), הם התיישבו במחוז בוכרה ובסביבות שנת 960 קיבלו עליהם את האיסלאם. בתקופה זו היו אחד מעמי הערבות התורכיים – לצד קארלוקים, קיפצ'אקים וקירגיזים – שנאבקו על בכורה באסיה התיכונה. גם שבטים אלא המירו דתם המרת דת הסלג'וקים לאיסלאם סוני הוגדרה כ"תמורה המשווה לחשיבותה לקבלת הפראנקים את עול הנצרות, תחת מלכותו של קלוביס  (Clovis) כחמש מאות שנה קודם לכן.

הסלג'וקים שירתו כל מיני שושלות מוסלמיות, שהאחרונה שבהם היתה הגזנווים. הם התנתקו מהשושלת הזו והתחזקו במהירות תוך כדי מאבק נגדה. נכדיו של סלג'וק, טוגריל בק וג'גרי, הובילו צבאות תורכיים אל חוראסן, הביסו את הגזנווים וכבשו את עריהם הראשיות. מכאן ואילך פעלו בשם עצמם. בשנת  1037 נאמרו בשמם תפילות במסגדים של מרו ונישאפור. הם פשטו במהירות על שאר שטחיה של מזרח איראן, ואחר כך צעדו מערבה, בראש צבא גדל והולך של תורכים, לכיבוש מערבה של איראן. לבסוף, בשנת  1055, הוביל טגריל את צבאו אל בגדד וכבש אותה מידי אחרון האמירים הבוייהים. אימפריה חדשה קמה באיסלאם. בשנת 1071 קצרו הצלחה במקום שהערבים והפרסים נכשלו לפניהם. אלפ ארסלן, היה בדרכו לקהיר. השליט הביזנטי דיוגנס רומנוס, חשב שהם מכוונים נגדו ויצא לקראתם בקרב מנזיקרט.

הסלג'וקים ניצחו את הביזנטים וכבשו מהם את רובה של אנטוליה, שנעשתה מאז לארץ תורכית מוסלמית. לזכות מאליכ שאה והווזיר המפורסם ניזאם אל מולוך נזקפת הרחבת הגבולות אל אסיה התיכונה בשנים.1089-1090 הסלג'וקים כוננו סדר חדש בעולם האיסלאם, שבפעם הראשונה, מאז ראשית הח'ליפות העבאסית, היה מאוחד רובו מעתה על ידי סמכות אחת. הסלג'וקים, שהיו מוסלמים סונים, השאירו על כנם את הח'ליפים כשליטים להלכה.

כבר לפני התפוררות ממלכתם (1157) התרופף שלטון הסלג'וקים מעבר לאמו-דאריה. בתקופה זו, שלטונם של הסלג'וקים בטראנסאוכסניה, היה להלכה בלבד, ואילו למעשה נמצא השלטון בידי מושלים מקומיים, שקצתם נמנו על השבט התורכי יוגור  .(Yugur) עם נפילת הסלג'וקים, נעשתה טראנסאוכסניה סלע המחלוקת בין הקורחאן (מושל) היוגורי לבין חורזם. בחואריזם שמדרום לימת ארל, קמה מדינה תורכית, עצמאית למעשה, בשלטון החואריזם-שאה. אימפריה חדשה אך קצרת ימים, שזמן מה היה נדמה שהיא עומדת לרשת את הטריטוריות והכוחות של "הסלג'וקים הגדולים".

כיום חבל באוזבקיסטן, על גדול האמו-דאריה, שמרכזו חיווה (ראה קובץ). חואריזם של היום היא השריד האדמיניסטרטיבי של ארץ, שתפסה מקום ניכר בהיסטוריה של אסיה התיכונה. חוארזם נזכרת לראשונה בכתובת של דריווש ה I-בבהיסטון. היא היתה כלולה בפרס האחמנית. במאה ה- 4 לפנה"ס היתה עצמאית ותחום שלטונה השתרע עד פרגאנה במזרח ועד הים הכספי במערב.

במאות ה- 1-2 לספירה היתה כלולה בממלכה ההודית-תורכסטאנית של הקושאנים ובמאה ה- 3 היתה שוב עצמאית. שפתה היתה פרסית ודתה זרתוסטרא. בארץ התפתחה תרבות גבוהה שהושפעה מהמזרח ההלניסטי ומגנדהרה. בשנת 712  נכבשה על ידי הערבים; דבר שגרם למיגור התרבות האירנית הקדומה, אך השפה נשארה פרסית. שליטיה היו כפופים לנציב מטעם הח'ליף. ב- 955 הכריז האמיר מאמון על עצמאות חואריזם, שנהייתה בינתיים למרכז התרבות הפרסית-איסלמית. לאחר כיבושה ב- 1017 על ידי מחמוד הגזני, נדחק בהדרגה היסוד הפרסי בפני היסוד התורכי, ושליטים תורכיים חידשו את עצמאותה. ב- 1043 נכללה בתחום הממלכה הסלג'וקית אך נותרה עצמאית למעשה. בסוף המאה ה- ,12לאחר התפוררות הממלכה הסלג'וקית, העלתה שושלת ה'חשאהים" את חואריזם לדרגת המעצמה החזקה בעולם המוסלמי. תחילה הם הכירו בריבונות הקארחיטאנים, שנסוגו מערבה לאחר חורבן ממלכת ליאו על ידי סין. מדינת החואריזם-שאה היתה למעצמה הגדולה ביותר בעולם האיסלאם. עלא דין אל מוחמד (1199-1220) כבש חלקים גדולים של תורכסטאן מידי הקארחיטאים, וכן את כל פרס, ואפילו את חופה המזרחי של ערב. ב-1211 הודח אחרון השליטים הקאראחיטאנים בידי חואריזם-שאה. בירתו גורגנץ' היתה אחת הערים הגדולות והפורחות של אסיה. אולם ממלכת החואריזם-שאה היתה קצרת ימים. הניגודים בין היסודות הלאומיים השונים בממלכת ח'ואריזם הקלו את כיבושה בידי ג'ינגיס ח'אן, שערך טבח רב באוכלוסייתה והרס את מערכת ההשקיה באזור. מאז החלה ירידתה של חוארזם, שחלקים ממנה הפכו מדבר.

במאה ה- 12 הופיע בצפון מזרח, על גבולות האיסלאם, עם ערבה אחר, שניצל את חולשת המדינות הסלג'וקיות. לראשונה כובש לא מוסלמי – שבטי הקארא-חיטנים הבודהיסטים שהפסידו את ממלכתם בצפון סין – מגיח ומשתלט על החלק המזרחי של האזור. הם היו מהגרים מסין שמוצאם מונגולי. לקראת אמצע המאה ה- 12 כבשו את טראנסאוכסניה מידי הקאראחנים והקימו אימפריה רחבת ידים, שהשתרעה מן האוקסוס ועד גבול סין. במלחמת ג'יהאד שהוכרזה כנגד הפולשים הכופרים הללו בשנת 1141, בקרב ערבת קטוון,הובס השולטן הסלג'וקי סנג'ר ונס על נפשו.

ממלכתם המשלבת באופן מוזר בין תושבים מוסלמים, דפוסי לוחמה נומדיים אכזריים ותרבות פוליטית סינית מעודנת, תגרום לזעזוע למאמינים: "הכופרים" שולטים באוכלוסייה המוסלמית. ואולם זעזוע זה יתגמד לנוכח האתגר שיוצב לעולם המוסלמי בעבור שנים מעטות: בראשית המאה ה- 13 באופקי אסיה התיכונה מופיע כוח חדש ומטיל אימה – המונגולים. המזרחן ברטולד טען שהטריטוריות של קירגיזיה ואוזבקיסטן נפלו בקלות, לא רק בשל מכונת המלחמה המונגולית, אלא הרבה מאד בשל מלחמות פנימיות .

בינתיים הלכה ונוצרה סכנה חיצונית חדשה לאיסלאם, קטלנית מכל קודמותיה. הרחק בפינה הצפמ"ז של אסיה, איחד הנסיך המונגולי טמוג'ין, אחרי מאבק מר, את השבטים הנוודים היריבים, ומינה את עצמו לשליט מונגוליה ושמו ג'ינגיס חאן .

בשנת  1219 הופיע הצבא המונגולי בשולי הממלכה האדירה של ח'וארזם, ששלטה אז ברוב גדול של אסיה התיכונה. בפיקודו של מצביאו ג'בה נויון פלשו כוחות מונגוליים אל ארץ הקאראח'יאטים, ולאחר שהשתלטו על כל השטחים שעד נהר היכסרטס (סיר-דריה -צ), נעשו שכניו של מוחמד עלא-א-דין, השאה התורכי המוסלמי של חואריזם, שישב בסמרקאנד. השאה של ח'וארזם ניסה לפצל את כוחותיו בין הערים המבוצרות של ממלכתו לחכות "עד יעבור הזעם". הוא לא ידע עם מי יש לו עסק – המונגולים לא באו למטרות ביזה בלבד כקודמיהם: הם רצו שלטון. תחילה ניסה ג'ינגיס חאן לקשור עמו קשרי מסחר, בין הייתר, כדי לנצל את יריבותו עם הח'ליף נאצר, מושלה של בגדד העבאסית. חלק מההסכם היתה הבטחה של מושל חואריזם כי יתיר לשיירות מונגוליות לעבור ללא פגע בארצו. אולם שנה אחר כך נבזזה, בפקודת המושל החואריזמי, שיירה שבאה ממונגוליה, בעיבורי העיר אוטראר שעל נהר יכסרטס וכ- 450 סוחריה הומתו לפי חרב. היה זה "קאזוס בלי" ברור. רושמי הקורות של אז התבטאו: "בפקודה זו הוציא השאה גזר דין מוות על עצמו. כל טיפת דם, ששפך אותה שעה, שולמה בנחלי דם נתיניו. כל שערה, שנפלה משער ראשם של קרבנותיו, שולמה באלף ראשים, וכל דינר שגזל, שולם בהררי ככרות זהב". רק איש אחד הצליח להימלט ולדווח לג'ינגיס חאן על האירוע. ג'ינגיס ח'אן שלח משלחת לסמרקאנד, פנה לשאה ובקש שיסגיר לידיו את האחראי לטבח. מוחמד עלא-א-דין הוציא להורג את ראש השגרירים וחרך את זקניהם של הייתר. השפלת השגריר פגעה קשות בג'ינגיס חאן והוא גמר אומר לנקום.

נקמתו של ג'ינגיס חאן היתה מהירה ומוחצת. בשנת 1219 חצה ג'ינגיס חאן עם צבאו את היקסרטס ופלש אל אדמות האיסלאם. הוא פלש לטראנסאוכסניה בראש צבא של  600,000 מונגולים. כאשר פלש, בכל מקום רווחה השמועה כי אין לנצח את המונגולים. ערים רבות נפלו בפניו ללא קרב. בזו אחר זו נופלות הערים הראשיות: אוטראר, סמרקנד, בוכרה, אורגנץ' (בירת ח'וארזם). ההרס היה חסר תקדים. מרבית התושבים העירוניים נרצחו (בעלי מלאכה ונשים צעירות הובאו לשבי במונגוליה), הערים נשרפו (בעזרת תותחים שתכננו עבורם מומחי ממלחמה מסין) ונהרסו כליל. די לציין, כי סמרקנד דהיום קמה מדרום למיקומה הטרום-מונגולי: היה קל יותר לבנות עיר חדשה מלשקם את הריסות קודמתה… מוחמד עלא-דין נמלט אל אחד האיים בים הכספי, שם מת כאביון. ב- 1220 כבשו המונגולים את בוכרה העיר, לאחר שנערך בה טבח המוני ושרידי תושביה נמכרו לעבדים ולשפחות. ג'ינגיס חאן השמיע דרשה במסגד של בוכרה וכינה את עצמו "שבט האלוהים". ב- 1221 נסתיים כיבושה של טראנסאוכסניה על ידי ג'ינגיז חאן, לאחר שהארץ נהפכה לשממה. עד שנת  1220 כבר היו בידיו הערים בוכרה וסמרקנד. ג'ינגיס חאן וחילותיו הנודדים לא הבינו את חשיבות הציוויליזציה העירונית ואת הפוטנציאל הגלום בה. במקום להפיק ממנה תועלת הם החריבו את הערים, בזזו אותן וטבחו בתושביהן. בשנה שאחר כך הם חצו את האוכסוס (אמו-דאריה.) ושטפו הלאה. הם כבשו את מרב ואת נישאפור ואת מזרח איראן. טולי, בנו של ג'ינגיס, עשה שמות בחוראסאן.

ג'ינגיס חאן מת בשנת 1227 במסע מלחמה נגד שרידי הטאנגוטים במערב סין. בעת מותו השתרעה ממלכתו מים סין ועד הדנייפר. מותו של ג'ינגיס חאן הביא להפוגה קצרה, אבל עד מהירה, הח'אן החדש היה מוכן לתקוף. בשנת 1230 יצא למתקפה חדשה, כנגד שרידי המדינה החוארזמית.

שקיעתה של האימפריה המונגולית היתה מהירה ואכזרית ממש כמו צמיחתה. אימפריה אדירה זו, שנשלטה על ידי המונגולים "האיומים", לא התאפיינה ביציבות: לצד מרידות תכופות, היא סבלה ממאבקי כוח אלימים בין צאצאיו של ג'ינגיס חאן. משנת  1250 ואילך, הח'אנויות השונות – שנוסדו על ידי בניו ובני בניו של ג'ינגיס ח'אן – החלו לעמוד על עצמאותן. אלה שבמערב נעשו "תורכיות" וקיבלו על עצמן את האיסלאם. הח'אן הגדול נשאר מעתה הריבון של סין בלבד. בסוף המאה ה- 13 התפצלה המדינה המונגולית לכמה מדינות יריבות:

באיראן: האילח'אנים, בסין: שושלת יואן, בתורכסטן: הח'אנות של שושלת צ'אגאטי, שנוסדה על ידי בנו השני של ג'ינגיס ח'אן, נעשית תורכית ומקבלת את האיסלאם. בשנת  1370 שולט בה תימור לנג.

בסטפות של רוסיה: "אורדת (מחנה) הזהב" . ממנה יצאו כמה ח'אנויות: קרים, אסטרחאן, בוכארה, קאזאן, חיווה וקוקנד.

המערכות הצבאיות במערב נוהלו בפיקודו של באטו ח'אן. הוא הקים יחידה צבאית -מדינית אדירה, שנקראה אחר כך "אורדת הזהב" (או "האורדה הגדולה" או "האורדה הקיפצ'אקית"); היא חלקה המערבי של הקייסרות המונגולית. אורדת הזהב השתרעה ע"פ אירופה המזרחית, סיביר המערבית ואסיה התיכונה. בירתה היתה סאראי שעל הוולגה התחתית. באטו הנהיג שיעבוד פורמאלי של הנסיכויות הרוסיות. אלה נאלצו לבוא לסאראי, להביע בו אמון ולשלם מס שעבוד – האראץ'.

באטו מת כנראה ב- 1255. אחיו ברכה ח'אן (Bereke) שירש את מקומו בהנהגת "אורדת הזהב" (1257-1266) התאסלם. היתה זאת המדינה המונגולית הראשונה שקבעה את האיסלאם כדת המדינה ובעקבותיה הלכו גם ייתר המדינות המונגוליות. ברכה ח'אן לא ראה בעין יפה את מלחמתו של בן דודו הולאגו כנגד הח'ליפות. כך החלה התפוררותה של הקייסרות המונגולית הגדולה, כאשר נראה היה שכוחה היה בשיאו.

שלטון המונגולים בארצות שכבש באטו היה ממושך יחסית. למרות גידול כוחם של נסיכי מוסקבה, שהיו גובי המסים העיקריים עבור המונגולים, היה שלטון המונגולים ברוסיה אפקטיבי זמן רב. 'אורדת הזהב' הגיעה לשיא כוחה המדיני ולמלוא פריחתה התרבותית בימיו של אזבג (1313-1341) בעיקרו של דבר היתה תרבות זאת חלק מהאיסלאם הסוני. לא היה קשר בין התרבות המונגולית הנוודית-שאמאנית לבנייניה של הבירה סאראי. מלחמות פנימיות אלה פגעו שוב ושוב בניסיונות השיקום הכלכלי באזור, לבסוף תקופת תוהו ובה הסתיימה בתפיסת השלטון על ידי אחד המצביאים ממוצא תורכי-מונגולי מעורב:

תימור לנג ('תימור הצולע' או כי שנהוג לכנותו במערב – 'תמרלאן'). שלטון צאצאיו של ג'ינגיס חאן בטראנסאוכסניה נמשך כ- 200 שנה. בתקופה זו שמשה הארץ שדה קרב לעריצים מונגוליים, שבמרוצת הזמן התאסלמו. המנהל של אזורי המוסלמים בטראנסאוכסניה הופקד בידי מוסלמים משתפי פעולה, שתפקידם העיקרי היה לגבות את המס מן התושבים ולהעלותו לח'אן. שיקום הארץ היה איטי. במיוחד שיקום הערים. דלדול האוכלוסין אפשר התיישבות מונגולים ושבטי תורכים שנלוו אליהם. הפלישה המונגולית שנתה את ההרכב האתני של האוכלוסייה: היסוד התורכי דחק את רגליו של היסוד האיראני. הארץ היתה ל"תורכיסטן". ככל שנתמעטה השפעת צאצאיו של ג'ינגיס, כך גברה בה השפעתם של היוגוריים. בעוד האירופאים מנסים ליצור ברית עם המונגולים, כרת בייברס, שולטן מצרים, ברית משלו עם ברכה ח'אן, שליט המדינה שירשה את המונגולים ברוסיה.

ראו גם, באתר זה: הממלוכים

ברכה, שהיה לשליט עצמאי, התאסלם, ותחום שלטונו, שנקרא לימים "נסיכות הח'אן של אורדת הזהב", נעשה מדינה מוסלמית שאוכלוסייתה תורכית (קיפצ'אקית). כמו כן נחתם שלום בין מצרים לבין איראן בשנת 1323. אם כי, ממלכת האילחאנים (שליטים טריטוריאליים), היתה כבר מפוררת וב- 1336 התפוררה. תקופת תימור לנג – מלחמות פנימיות אלה פגעו שוב ושוב בניסיונות השיקום הכלכלי באזור, לבסוף תקופת תוהו הסתיימה בתפיסת השלטון על ידי אחד המצביאים ממוצא תורכי-מונגולי מעורב: תימור לנג. הוא איחד בהנהגתו את שבטי התורכים והמונגולים שבמוגליסטן (ארץ הח'אן של המזרח), בחואריזם ובחורסאן.

ב- 1369 כבש תימור לנג את טראנסאוכסניה, שעיר הבירה שלה סמארקאנד, נעשתה מרכזה של אימפריה, שהשתרעה ממדבר גובי עד ים מארמרה ומנהר אירטיש עד נהר גאנגס. בימי של תימור לנג, בסוף מאה 14 אסיה התיכונה הופכת לראשונה ולאחרונה בתולדותיה, למרכז של ממלכה עולמית: מאסיה קטנה עד הרי טיין-שאן, מהודו עד קווקאז.

כשמת תימור, נתפוררה האימפריה שלו, וצאצאיו שלטו (1500-1405) בטראנסאוכסיה בלבד. מותו של תימור סימל את מותה של האימפריה שלו, אשר התפצלה בין יורשים שונים. האיפרכיות המערביות נשרו מייד. המוכשר ביותר בשושלת התימורית היה שאה רוח, שהתיר לבנו אולוג בק למשול בטראנסאוכסניה מבירתו סמרקנד, בעוד הוא עצמו שולט בח'וראסאן מהראת. תחת שלטונם של צאצאי תימור אלו נהפכו סמרקנד והראת למרכזים מתחרים של שגשוג ותרבות מפוארת; מרכזים שלא נפלו משום בירה אירופאית באותו זמן. שאח רוח טיפח את הספרות והאומנות ובנה ספרייה מהודרת בהראת.

אולוג בק – נכדו של הכובש הגדול – (שלט בשנים 1449 – 1409). ימיו התאפיינו בתנופה אינטלקטואלית ותרבותית. העריץ מדענים והקים בסמרקאנד את מצפה הכוכבים הגדול, ליד אפריזיאב. אולוג בק כתב בסמרקנד את זנג'י גורגן, לוח הכוכבים שכתיבתו נסתיימה ב- ,1437 שמונה שנים לאחר שהושלם מצפה הכוכבים. ב- 1658 תורגם הספר לאנגלית ועותק ממנו נמצא בספריית האשמוליון שבאוקספורד. אולוג בק חישב בדייקנות את אורכה של השנה האסטרונומית:  365 יום,  6 שעות,  10 דקות ו- 8 שניות. החישוב המודרני שונה ממנו רק בדקות ובשניות:  9דקות ו- 9.6 שניות. כאשר הגיעו השייבנידים האוזבקים במאה ה- 16 היה זה מצפה הכוכבים הגדול ביותר באותה תקופה. הביוגרפים שלו מהללים את ידיעותיו באסטרונומיה, רטוריקה וגיאומטריה. הוא האיש שכינס את אוצרות התרבות של אסיה התיכונה והקים בסמרקנד מרכז למדענים ופילוסופים.

[תסמונת הנכדים: אולוג בק של תימור, קובלי של ג'נגיס חאן, אכבר של באבר. דור ראשון כובש ומייסד. דור שני נולד אל העוצמה והדור השלישי הופך אותה ליצירה, לאמנות, למדע ולספרות]. נכדו אולוגבק, ששלט כאן עד 1449, הפך את סמרקנד גם למרכז התרבות התורכית. חצרו התמלאה במדענים, משוררים ופילוסופים, בבתי הספר הדתיים שייסד נלמדו מדעים מדויקים והתקיימו ויכוחים תיאולוגיים. בחצר בימיו ואחרי מותו פעלו גם משוררים גדולים ג'אמעי ונָבוּאי.

מעט עמים בעולם חולקים כבוד למשוררים הלאומים שלהם, כפי שחולקים האוזבקים ל .Elishar  Navoei- הוא נולד ומת בעיר הראת שבאפגניסטן. על שמו העיר נבואי בדרך לבוכרה. יצר בפרסית ובתורכית. היתה זו תקופה של הישגים גדולים באמנות, באדריכלות, במדע ובספרות. אולם אולוגבק הזניח את ענייני השלטון ועקב כך נפל קורבן לקשר שקשרו נגדו כהני הדת יחד עם בנו הממזר. אולוגבק נרצח, אך חבריו הצליחו להעביר חלק מכתביו (בפרט בתחום האסטרונומיה) לתורכיה העות'מאנית ומשם – לאירופה. רמת התרבות הגבוהה של השושלת התימורידית נשמרה תחת השולטנים אבן סעיד וחוסיין בכרה, בחראת, עד סוף המאה ה-.15.

ב- 1500 הגיע פולש צפוני חדש: שבטי האוזבקים. (שם כולל לכמה משבטי התורכים המזרחיים, ממשפחת העמים שהיו מאוחדים בממלכת 'אורדת הזהב' (קיפיצ'אק). האוזבקים דוברי ניב תורכי. הם נקראים על שמו של אוזבק, שהיה מושל 'אורדת הזהב' בשנים 1312-1340, אחרי התפוררות ממלכתם נדדו האוזבקים מזרחה ובאמצע המאה ה- 15 שלטו בערבה מצפון לסיר דאריה התחתון; שם סרו למשמעת השושלת המונגולית בית שיבאן, שהיו מצאצאי שיבאן הגדול, נכדו של ג'ינגיס ח'אן. בראשות שייבאנו ח'אן מיגרו את צאצאי טימור והקימו את ממלכתם החדשה. בשנת  1500 פלשו האוזבקים התורכו-מונגוליים וכבשו את טראנסאוכסיה, שהצטמצמה בזמנם לחאניות של בוכרה. האוזבקים פלשו, פעמים רבות אל חוראסאן שמדרום להם (תורמניסטן) ובזזו את מרב  (Merv) כיום ביראם-עלי.

בשנת  1504 הגיע לאזור באבר (ממונגולית: "נמר"). שמו האמיתי היה זהיר אלדין מחמד אבן עומר שייח מירזא, המייסד של שושלת המוגולים בהודו. ('מוגול' הינו שיבוש הודי של 'מונגול'; הם היו תורכיים לפי מוצאם). אביו, שליטה של פרגאנה, היה נינו של מיראן שאה, אחד מבניו של תימור, ואמו, קוטלוק ניגאר, היתה מצאצאי צ'גטאי, בנו השני של ג'ינגיס חאן. הוא ירש את כשרונם, רק בלי אכזריותם. באבר, שירש את כס אביו  בהיותו בן  12 שם לו למטרה את החזרת ממלכת תימור ליושנה. הוא היה אמיץ לב. נאמר עליו שהוא מסוגל להרוג לבדו חמישה אויבים בחמישה רגעים. ביומיים רכב על סוסים 240 ק"מ וחצה את הגנגס בשחייה פעמיים. על מסעותיו וכיבושיו לומדים מספר זיכרונותיו: "מלכתי בארץ פארגנה". בהיותו בן 16  צר על סמרקאנד ולכד אותה; אך העיר נשמטה מידיו לאחר שלא יכול היה לשלם לאנשי חילו את שכרם. לאחר שחלה והסתתר בהרים שב וצר על העיר, אך זו אבדה לו בשל בגידה.

לאחר שנכשל פעמיים בניסיונותיו לכבוש את סמרקאנד (ב- 1497 וב- 1503) חי חיי עוני ואף שקל לעבור לסין ולחיות שם כאיכר, עבר באבר את הרי הינדוקוש, ארגן צבא קטן וכבש ב- 1504 את קאבול. ניסה בשלישית לכבוש את סאמרקנד  (1511) ונכשל שוב. הוא גורש משם ב- 1514 על ידי האוזבקים. משם פנה להודו, לאחר שהוזמן על ידי אצילים הודיים, שמאסו בשלטון הרודני של איברהים לודי, השליט האפגאני של הודו. בעזרת  12,000 פרשים זריזים ניצח את צבאו של הסולטן, שמנה  100,000, כבש את הודו וייסד בה בית מלוכה.

מנהיג האוזבקים הפולשים, מוחמד שבאני, ייסד שושלת ששלטה בבוכרה מ- 1510 ועד 1597. במאה ה- 16 אסיה התיכונה עדיין שגשגה: הכובש התורכי לא היה צריך עוד לעבור "איראניזציה": במרוצת השנים, גם תורכים השכילו לפתח תרבות מפוארת בשפתם. בנייני פאר עוד נבנו בערי טראנסאוכסניה. משלחות עוד ביקרו בחצרות השליטים ובמדרסות של בוכרה המשיכו להתפלמס בנושאי דת שונים. בימי עבדול אללה חאן, מן האחרונים לשושלת השבאנית, הגיעה מדינת האוזבקים לשיא פריחתה. הוא כבש את ח'ורזאם, עבר את נהר אמו דריה ופרגאנה, והוריש את צאצאי תימור וצ'גאטי שמשלו בתורכמניסטן המערבית עד ימיו. הוא קישט את בוכרה בבוסתנים, ובנה בה מדרסות, מסגדים, בתי מרחצאות, בתי מלון וגשרים. בזמנו היה קיים קשר דואר סדיר בין בוכרה וארצות אחרות ובוכרה נעשתה מרכז מוסלמי ראשון במעלה, אך סממני השקיעה כבר הופיעו באופק.

התפתחות התחבורה הימית מוטטה את חשיבות של "דרך המשי" היבשתית, צמצום המסחר הביא לירידה חדה בהכנסות השליטים המקומיים, מצומת הנתיבים הבינלאומיים הפכה אסיה התיכונה לשוליים נידחים של העולם האירופי המתפתח. נראה כאילו שהזמן עמד מלכת: השליטים השונים דבקו במנהגים עתיקי היומין תוך הזנחה הדרגתית בכל תחומי החיים. הדי ההתעוררות האינטלקטואלית המוסלמית של שלהי המאה ה- 19 כמעט ולא הגיעו לאזור, לא התפתחו כוחות אינטלקטואליים או פוליטיים המסוגלים להתמודד עם האתגר החדש: הופעת הכובשים האירופיים.

באותה תקופה היוו האוזבקים איום ישיר על הפרסים הסיפאווים, שנלחצו ממערב על ידי העות'מנים, ובדרום על ידי הערבים.

עליית הצפווים לשלטון בפרס מציינת את חידוש עצמאותה של ארץ זו לראשונה מאז כיבושה בידי הערבים. השיעה הונהגה כדת המדינה ונכפתה על התושבים. השאה היה גם מדריך רוחני (מורשד) של מסדר דתי, וראו בו את התגלמות האל. תוך מספר שנים כבש המייסד, השאה איסמעיל, את כל פרס של היום, את עיראק ואת מזרח אנטוליה. התפשטותם מערבה נבלמה על ידי המעצמה הסונית האדירה של העות'מנים. (המאבק בין שתי המעצמות נמשך בהפסקות, מאות בשנים). בתקופת שלטונם של איסמעיל ה ,I-מייסד האימפריה הציפאווית, ובתקופת שלטונו הארוכה של טאמאספ ה ,I-קרעו התורכים חלקים נכבדים מארצם.

עם עלייתו לשלטון של השאה עבאס ה' ,I-הגדול', יורשו של השאה איסמעיל, הוא גמר אומר לשחרר את ארצו בדרכי עורמה. מטרתו הראשונה של עבאס היתה לעצור את האוזבקים של אסיה התיכונה, שכבר בתקופת שאה טאמאספ פלשו אל המחוזות המזרחיים של איראן, כבשו את חראת  ,(Heart) משהד (בירת חראסאן), ונישאפור ופשטו על מחוזותיה המזרחיים של פרס.

כדי שידיו תהיינה חופשיות להשיג מטרה זו, עם עלייתו לשלטון ב- 1587 הוא כרת ברית שלום עם העות'מנים (1589) ולשם כך נסוג מגרוזיה ומאזרבייג'אן, מחלקים מכורדיסטן ומלוריסטן ובכלל זה מטבריז, בירת הצפווים לשעבר. הוא ארגן צבא חדש המורכב מ'גולאם' (עבדים) – גדודים שגויסו מקרב שבויים צ'רקסים וגרוזינים שהתאסלמו – דוגמת היניצ'רים בתורכיה. לאחר שניהל מלחמה מוצלחת כנגד האוזבקים, והשיב לעצמו את השטחים במזרח, שב ונתן דעתו על המערב. הוא בנה חיל רגלים וחייל תותחנים חדיש, בסיוע שני האחים שרלי;(Sherley)   אנגלים שוחרי הרפתקאות, צייד את צבאו ויצא לדכא את מנהיגי הקיזילבאשים המורדים. עם סיום בעיות הפנים, יצא ב- 1598/9 נגד האוזבקים והנחיל להם תבוסה קשה בקרב הראת. הוא שחרר מידיהם את הראת ואת משהד והשליט במרב ובאשחאבאד, אמירים אוזבקים עושי דברו. ב- 1603/4 חידש עבאס את המלחמה כנגד התורכים העות'מנים. הוא גירש אותם מטאבריז, וכבש מחדש את גרוזיה, אזארבייג'אן, כורדיסטן, מוסול ועיראק, וכך שלט מן הפרת ועד האינדוס.

לשושלת בית שיוואן לא נותרו יורשים ישירים. כעבור כמאה שנה בא הקץ למדינת האוזבקים הגדולה, אולם ה'חנאטים' של בוכרה וח'יוה, ולמן  1750 גם של קוקנד, הוסיפו להתקיים כמדינות אוזבקיות עצמאיות, עד שנכנעו, סמוך ל- 1870 בפני הרוסים. אחרי השושלת השאבנית עלתה שושלת האסטרחאנידים (1597-1739 מצאצאי החאן האסטרחני האחרון, שברח לבוכרה, לאחר שאסטרחאן נכבשה על ידי רוסיה. בימי שתי השושלות נמצאה בוכרה במצב מלחמה עם פרס מזה ועם חורזם מזה. בסוף המאה ה-18 הרס שאה-מוראד, האמיר של בוכרה, את סכר מורגאב שליד מרו = Merv)   שבתורכמניסטן), וגרש את רוב תושבי העיר. אחרי האסטראחאנים באה השושלת המאנגיטית, שהתייחסה על ג'ינגיס חאן, ושבניה, שנקראו 'אמירים' שלטו בבוכרה עד מלחמת האזרחים הרוסית.