צבי הענק של איי הגלפגוס

כתב: גילי חסקין

ראו באתר זה: איי הגלפגוס – אדם ונוף; עולם החי של הגלפגוס.

 

כמו כול הזוחלים, גם הצבים הם יצורים אקטותרמיים, היינו, בעלי טמפרטורת גוף משתנה. הם אינם יכולים לווסת את חום גופם על ידי הזעה או הלחתה. לאחר לילה קר הם סופגים את חום השמש עד שהם יכולים להיות פעילים. אבל המשך היום, בשיא החום, עליהם לפעול כדי למנוע חימום יתר. האפשרויות העומדות בפניהם הן בדרך כלל התנהגותיות: חיפוש מקום מוצל והשבתת פעילות המאפשר את התקררות הגוף.

הודות למטבוליזם אקטותרמי, הזוחלים יעילים יותר אנרגטית מאשר היונקים והם זקוקים לפחות מזון ומים. את מירב המים הם מקבלים מהצמחייה ממנה הם ניזונים וכן מים מטבוליים (מים שהגוף מקבל תוך כדי חילוף החומרים). הזוחלים הם בעלי סיבולת למלח בסביבתם ובמזונם והם בעלי בלוטות המפרישות מלח[1].

צילום: משה אגמי

צבים הם הסדרה הקדומה ביותר במחלקת הזוחלים החיים בימינו. אבות הצבים הופיעו בתקופת פרם[2] לפני 210 מיליוני שנים. הצבים עצמם מופיעים החל מהטריאס התיכון, לפני כ-190 מיליון שנים.

הצבים הקדומים ביותר היו בעלי חיים יבשתיים. בטריאס הם הגיעו לגמר התפתחותם ובזכות סגולותיהם המיוחדות לא חל בהם כמעט שינוי עד ימינו אלה. אף על פי שהיו ביניהם כאלה שעברו במהלך התפתחותם כמה פעמים מחיי יבשה לחיי מים, עבור וחזור, כשהם מפסידים את שריונם אגב הסתגלות לחיי מים ורוכשים אותו אגב הסתגלות לחיי יבשה.

תפוצת הצבים נרחבת. רובם מצויים באזורים ממוזגים ומשוונים, בין קווי רוחב 40° צפוני ודרומי. רובם חיים במים מתוקים או קשורים עליהם. מיעוטם חיים ביבשה ומינים אחדים בים.

בסדרת הצבים אנו מונים 11 משפחות ו-72 סוגים, הכוללים 220 מינים. יש ביניהם גדולים וקטנים. כך למשל, הגדולים שבצבים מגיעים לאורך כולל של 2.20 ומשקלם מתקרב לטונה אחת. כזה למשל הוא הצב הגלדי, צב ימי, המגיע לעתים גם לחופי ישראל. משקלם של הגדולים שבצבים היבשתיים קטן יותר, אבל הוא מגיע לרבע טון ואורך שריונם ל-1.40 מ'. לעומת זאת, לקטנים שבין צבי הביצה שריון שאורכו עד 10 ס"מ ומשקלם כמה מאות גרמים בלבד. הזכרים של צבי היבשה גדולים מן הנקבות ואילו במקרה של הצבים הימיים, הנקבות גדולות יותר.

צילום: משה אגמי

מיוחד: קצר, רחב ומגושם, עוטה שריון גרמי נוקשה, שלם או מפורץ מכול עבריו, למד משני פתחים גדולים, אחד מקדמת השריון והשני בחלקו האחורי. רובם מסוגלים לכנס את ראשם, את רגליהם ואת זנבם לתוך השריון. צבי הים אינם מסוגלים לעשות כך.

צבים הם בעלי חיים מוזרים למדי. במבט ראשון, נדמה שבעל החיים חי בתוך שריון חיצוני – ומכאן, כמובן, האמרה על הצב ש"סוחב את ביתו על הגב". במבט שני, לעומת זאת, מסתבר שהשריון הוא חלק אינטגרלי מגופו של הצב, ומורכב, פשוטו כמשמעו, מעצמותיו – מהצלעות שלו, חלק מעצמות הכתפיים ועוד.השריון הוא בעצם קליפת עצם המתאחדת עם הריאות ועוד עצמות וכך נוצר מבנה קשיח ומגן.

 החלק החיצוני של השריון מורכב מקשקשים מיוחדים, שמקורם בעורו של הצב. חלקו התחתון של הצב מכוסה שריון, המכונה מגן חזה או פלסטרון (plastron), ומחובר אל שריון הגב, המכונה קרפייס (carapace) ב"גשרים" של עצם. השריון הוא מעין קליפת עצם המתאחדת עם הריאות ועוד עצמות וכך נוצר מבנה קשיח ומגן. לשם פיצוי על מבנה זה, הצבים הם בעלי צוואר ארוך וגמיש, שיכול להיות מוסתר עם הרגליים מתחת לשריון.

היתרונות שמקנה שריון קשה לבעל החיים מובנים מאליהם, אך איתם מגיעים גם חסרונות – מלבד האיטיות המפורסמת של הצב, המבנה המשונה הצריך גם התאמה מיוחדת של דרך הנשימה שלו – רוב הזוחלים שואפים אויר על ידי הזזת הצלעות והרחבת בית החזה (בדומה ליונקים, אלא שלנו יש גם סרעפת, המרחיבה את בית החזה בצורה אחרת). צלעות המקובעות בתוך השריון אינן מסוגלות, כמובן, לזוז ולכן אצל הצב התפתחה מערכת אחרת, שבה הרגליים והראש מרחיבים את בית החזה כאשר הם נשלפים מהשריון. נשימתם נשלטת על ידי תזוזת רגל וראש. בזמן חרדה וזעזוע, הצבים מושכים לאחור את ראשם ואברי גופם. פעולה המלווה תמיד בנשיפת אוויר.

 לצבים אין שינים. לסתותיהם מצופות חומר קרני קשה היוצר מעין מקור, הדומה למקור הציפור. עמוד השדרה קצר ובו רק 20 חוליות, למעט חוליות הזנב. גם הזנב קצר יחסית. פתח הביב נדד לחלקו האחורי של הזנב. אולי בגלל השריון המסורבל. צורתו עגולה או סגלגלה. איבר המין היחידי של הזכר (בניגוד לייתר הזוחלים, להם איבר מין כפול), נשלף בעת ההזדווגות מבעד לפתח הביב. רוב הזמן הוא מכונס בתוך הזנב.

הגפיים מפותחים היטב. יש מינים שגפיהם מותאמים להליכה על פניה יבשה וצורתם מגושמת וגלילית, כרגליו של פיל. יש שהגפיים מואצות לשחייה במים ובין אצבעותיהם קרומי שחייה כשל ברווז ויש מינים שלרגליהם צורת סנפירים שטוחים כמשוט. רוב הצבים מיטיבים לחפור באמצעות רגליהם האחוריות. על פי רוב, בכול רגל חמש אצבעות. את הצבים ממיינים לארבעה טיפוסים ראשיים מבחינת הצורה החיצונית ומקום החיות: צבי ים, צבי מים מתוקים, וצבי קרקעית (של מים מתוקים) וצבי יבשה בהם אנו עוסקים.

רבייתם של כול המינים מתרחשת בייבשה. גם נקבות הצבים הימיים עולות לחוף כדי להטיל. ההזדווגויות נערכות במים או בייבשה. תאי הזרע נאגרים בגוף הנקבה והם שומרים על פוריותם במשך תקופה של עד ארבע שנים. בשנים הללו הנקבה עשויה להטיל ביצים מופרות מבלי שתזדווג. הביצים מוטלות בגומה שהנקבה חופרת בקרקע ברגליה האחוריות. כאשר הקרקע קשה מפרישה הנקבה נוזלים מפתח הביב ומרככת אותה. נקבות מן המינים הקטנים של הצבים היבשתיים מטילות 5-6 ביצים בתטולה אחת ולהן תטולה אחת בשנה. הנקבות של צבי הים מטילות עד 300 ביצים בתטולה ולהן 2-3 תטולות בשנה. לאחר ההטלה מכסה הנקבה את הביצים בחול או באדמה ונוטשת אותן. אין טיפול בביצים או בצאצאים.

לגורמי סביבה שונים, בעיקר לטמפרטורה יש השפעה על קביעת מינם של צבים אחדים. אצל צב הים החום למשל, בוקעות מביצים הנדגרות בטמפרטורה גבוה יחסית, בעיקר נקבות ואילו הביצים הנדגרות בטמפרטורה נמוכות יותר, מתבקעים בעיקר זכרים. יש לשער שבדרך זו מווסתים כמה צבים את גודל אוכלוסיותיהם.

הצבים הצעירים בוקעים אחרי 2-3 חודשים. בעת הבקיעה הם מצוידים ב"שן ביצה" קרנית וחדה המצויה במרכז הלסת העליונה. השן מסייעת להם לבקע את הביצה ואחר כך היא נושרת. הצבים הבוקעים קטנים ושריונם רך. רובם נטרפים בשנה הראשונה לחייהם. רק מעטים שורדים ומגיעים לבגרות מינית.

גדילתם איטית אך הם גדלים כל ימי חייהם. אצל צבים יבשתיים ניתן להבחין בטבעות גדילה שנתיות הערוכות על מגיני הקרן בסדר קונצנטרי. בשנות חייהם הראשונות אפשר לקבוע את גילם בעזרת מספר טבעות. בשנים הבאות הטבעות מיטשטשות ואין לסמוך עוד על ספירתם.

באופן טבעי, הועלו השערות רבות בקשר להתפתחותו של יצור כה מוזר. עד כה, המאובנים העתיקים ביותר שאפשר היה לזהותם כצבים פרימיטיביים הגיעו בעיקר מגרמניה. המין Proganochelys quenstedti חי לפני כ-204 עד 206 מיליון שנה, ובניגוד לצבים המודרניים, חסרי השיניים, הפרוגנוצ'ליס שמרו על השיניים בחלק העליון של פיהם. לדמויי-צבים אלו היו לא רק שריון גב מרשים אלא גם שריון מיוחד, מכוסה קוצים, על הצוואר והזנב. התיאוריה המקובלת, לפיכך, גרסה כי הצבים הקדומים היו קרוביהם של זוחלים נכחדים בשם פאריאזאורים (Pareiasaurus), שהיו בעלי "שריון" עור מפואר.

משפחת הצבים היבשתיים (tortoises) כוללת עשרה סוגים ובהם כ-40 מינים. הם בעלי חיים כבדים ומגושמים, להבדיל מצבי הים שמהירות חתירתם עשויה להגיע ל-32 קמ"ש.

כיפת השריון קמורה מאד. אצל הזכרים קיימת שקערורית באזור הבטן, המסייעת לו בטיפוס על גבה של הנקבה לצורך הזדווגות. היא מסייעת לאדם לקבוע את מינו של הצב. בשנים הראשונות של חיי הצב ניתן לקבוע את גילו על פי הטבעות שעל שיריונו, דבר המיטשטש עם השנים. לרוב השריון עבה וקשוח. הראש מכוסה במגיני קרן וגם הרגליים מכוסות במגיני קרן עבים. בשעת סכנה מתכנסים הראש והרגליים לתוך השריון וסוגרות את הפתחים. רק בעלי חיים מעטים, כגול הצבועים מסוגלים לפצח בשיניהם את שריון הצב. עיטי סלעים ופרסים מסוגלים לפצח את שריונו של צב היבשה על ידי השלכתו מגובה רב על הסלעים.

הצבים מאריכים ימים יותר משאר החולייתנים. לפי ההערכות, הרייט, שכונתה "הצבה של דרווין", היתה הצבה המבוגרת ביותר ואחת היצורים המבוגרים בעולם. היא מתה בגן חיות באוסטרליה בגיל 177. עם זאת, ההיסטוריה מלמדת שהיו כבר צבים מבוגרים ממנה. בתואר הזה, שהוענק על ידי ספר השיאים של גינס, זכה טואי מלילה, צב ממדגסקר, שניתן למשפחת המלוכה של טונגה על ידי מגלה הארצות הבריטי ג'יימס קוק, בשנות השבעים של המאה ה-18. טואי מלילה מת ב-1965, בגיל 188. צבי הענק מתבגרים מינית בגיל 20 עד 25. כאשר גידלו את הצבים בכלוב הם הגיעו למשקל של 175 ק"ג כבר בגיל 15. בטבע הגידול איטי יותר.

תפוצתם של הצבים היבשתיים קוסמופוליטית וכוללת את רוב אזור העולם, למעט אוסטרליה. חמישה סוגים אנדמיים לאפריקה. הסוג "צב ערבות” Gopherus) ) אנדמי לאמריקה.

בסוג "צב יבשה" כלולים גם הצבים הענקיים מאיי סיישל שבאוקיינוס ההודי ומאיי גלפגוס שבאוקיינוס השקט. אורכם של הגדולים שביניהם: צב היבשה הענק T.Giantea)) מאיי סיישל וצב היבשה הפילי   T. elephantopus)) מאיי גלפגוס מגיע עד 1.40 מ' ומשקלם עד 250 ק"ג. דרווין תיאר אותם ביומני, בשנת 1945: "צבים אלה מגיעים לממדים עצומים ודרושים 6-8 אנשים כדי להרים אותם מהרצפה". מחקרים הראו שקיימים 14 גזעים (תת מין) של הצב הפילי. כיום נותרו 11 גזעים. מיני הצבים נבדלים זה מזה בצורת השריון שעל גבם. באיים אספניולה ופינטה קיים שריון “Saddle black שצורתו דומה לאוכף ואילו בסנטה קרוז ובאלסדו (Alcedo) יש לצבים שריון שצורתו כצורת כיפה “Dome shaped”. באיים אלו הצבים אינם צריכים להגיע למקומות גבוהים כדי להשיג את מזונם והם נאלצים לנוע בצמחיה צפופה כדי להשיג את מזונם ומשום כך, שריון זה יעיל יותר עבורם[3].

מחקרים גנטיים מראים כי מין הצבים הענקיים התפתח מאב קדמון, שכנראה איכלס לראשונה את האי סן קריסטובל (San Cristobal)  וממנו הם נפוצו כנראה לייתר האיים. צבי הענק בגלפגוס מילאו תפקיד חשוב בתיאוריית האבולוציה של דרווין

ראו באתר זה: דרווין ומסע אניית הוד מלכותו, 'ביגל'.

צבים רבים מגדלים על שריונם חזזיות ופטריות המלמדים על גילם. הצבים מפורסמים באיטיותם ובתנועתם המגושמת, אבל כיש להם מטרה כמו תנועה לעבר מקור מים או מקום מקלט, הם נעים במהירות מפתיעה. דרווין חישב כי מהירותם מגיעה ל-0.3 קמ"ש.

הצבים צמחוניים ואוכלים מגוון של צמחים. צבים החיים באי סנטה קרוז(Santa Cruz)  אוכלים למעלה מחמישים מיני צמחים. הם אוכלים כמויות גדולות מאד של מזון כאשר מתאפשר אך לוקח למזון שבוע עד שלושה כדי לעבור במערכת העיכול הבלתי מפותחת שלהם. צבי הענק בגלפגוס ידועים ביכולתם לאגור מים ובעמידותם בתנאי יובש. הם אוגרים שומן ברקמות ממנו מופקים מים בתהליכים מטבוליים. ציידי הלווייתנים השתמשו בצבים כמקור לבשר טרי משום שיכלו להישאר בחיים על סיפון האניה, שנה תמימה ללא מזון או מים. למרות יכולתם להסתדר בתנאי יובש הצבים אוהבי מים נוהגים להתפלש בבוץ לח ורטוב באזורים הרריים. בעיקר באיים אלסדו וסנטה קרוז. התנהגות זו מסייעת לצבים לשמור על טמפרטורת גוף נמוכה יחסית ולהוריד מעצמם פרזיטים כגון עלוקות וקרציות. על פני הצבים יש עור החשוף להתקפות פרזיטים שהצבים מדוגלים למנוע. למזלם הפ פיתחו יחסי גומלין עם מספר ציפורים, בעיקר פרושים (finches) ו-Mockingbirds. עופות נוספים כגון נצים ותופשי זבובים (flycatchers) משתמשים בצבים כמוצבי תצפית לחיפוש טרף.

מדי שנה, בעונה הרטובה יחסית, הזכרים, שהם בדרך כלל כבדים מן הנקבות, נעשים אגרסיביים יותר. הם מתייצבים בעמדת תקיפה אחד מול השני על ידי הזדקפות של הראש, המסמנת דומיננטיות. לאחר שהם מצהירים על מעמד וכוח הזכרים מחפשים נקבות. לאחר הזיווג הנקבות נעות אזור הקינון. הביצים קטנות וגודלן כשל ביצי תרנגולת. מספרן מועט – עד עשרים. הטלת הביצים מתרחשת בין החודשים יוני לדצמבר. חלק מהצבים מצויים במכלאות לצורך גידול וריבוי.

מתחילת המאה ה-19 נפגעו אוכלוסיותיהם בידי בני אדם ועל ידי חיות הבית שנתפראו וכיום מנסים לשקמן. בשרם של צבי הגלפגוס נחשב בעבר למעדן ולכן הם ניצודו באלפיהם, בעיקר על ידי ציידי לוייתנים שנטלו אותם לספינותיהם כבשר טרי. במשך 90 שנה נטבחו כ-10000 צבים. מרביתם נכחדו בתחילתה מאה ה-20. באי סנטה פהSanta Fe) ) נותרו שלדי צבים בלבד. באי פרננדינה נמצא רק צב ענק אחד ב-1905, שכיום מצוי במוזיאון שבסן פרנציסקו. מתוך אחד עשר המיים שנותרו, חמישה מצויים בהרי הגעש של האי איזבלה (Izabela). שאר ששת המינים מצויים ב-James, Santa Cruz, San Cristobal, Pinzon, Espaňola ו-Pinta. בידודם של חמשת המינים באיזבלה התאפשר הודות לזרמי הלבה ורמות ים גבוהות, שיצרו גבולות שלא ניתנים לחצייה. המינים שאינם גדולים, מצויים בסכנת הכחדה גדולה יותר. גם במקרה של הצבים הגדולים, חזירים שנתפראו אוכלים את צביהם.

צבי הענק, tortoises, החיים על מדרונות הר הגאש אלסדו Alcedo באי איזבלה שקבוצת איי הגלפאגוס נושאים בתוכם חותם של התפרצות אדירה שהותירה שריד ב-DNA שלהם[4].

לבעלי החיים הללו שונות גנטית מעטה מאוד ביחס לקבוצות צבי ענק אחרים בקבוצת האיים. משמעות הדבר שהפחתה משמעותית במספרם אירעה בעבר. המדענים אומרים כי מחקר ה-DNA מראה כי הם היו קרובים להכחדה לפני מאה אלף שנים – בדיוק בזמן שבו התפוצצה פסגתו של אלסדו.

העבר המפוצץ של צבים אלו מתואר בירחון סאיינס בידי לוציאנו בהרגארי (Beheregaray) מאוניברסיטת ייל שבקונטיקט, ארה"ב ועמיתיו.

בהרגארי היה מעורב בתוכנית למדידת השונות הגנטית של בעלי חיים ברחבי האיים בארכיפלג כאשר הגיע לאלסדו כדי לחקור את תושביו שמנו בין 3,000 ל-5,000 צבי ענק בספירה הרשמית האחרונה. "כאשר הגעתי לאלסדו, ציפיתי למגוון רחב של שונות גנטית משום שזו האוכלוסיה הגדולה ביותר בסדרי גודל של צבי ענק מאשר בשאר האיים וגיליתי שהמצב בדיוק הפוך – השונות היתה פי 3-5 יותר קטנה מאשר בקבוצות הצבים האחרות."

 באמצעות חקר ה-DNA בגרעין תאי צבי הענק, הצוות יכול היה לייסד מאגר שונות ולהוכיח קשר בין השונות הזו לבין מצבה של האוכלוסיה בעבר הרחוק[5].

 דר' בהרגארי אומר כי התכווצות אוכלוסיית הצבים לא יכלה לנבוע במאה השנים האחרונות כתוצאה מהציד שנערך בידי ציידי לזוויתנים לצורך מאכל. הדבר לא סביר משום שהאי איזבלה איננו נגיש כמו שאר האיים.

 הגיאולוגים אומרים כי האירוע האלים גרם להשלכה של 3.5 קילומטרים מעוקבים של סלעים ואפר מלוע ההר. הסלעים הללו הרגו כמעט את כל בעלי החיים שחיו במדרונות ההר ולמרגלותיו. "קשה לומר כעת כמה מבעלי החיים הללו נשארו בחיים אבל היתה הפחתה דרמטית באוכלוסיה – יתכן שכמה צבים בודדים ואולי אפילו צבה אחת שאיכלסה מחדש את אלסדו. לו היו יותר צבים אותו צוואר הבקבוק היה נעלם עד לימנו ולאחר דורות רבים הוא בוודאי היה אובד.".

 ד'ר בהרהגארי אמר כי ההישג של צוותו יהיה שימושי לחקר האבולוציה באיים וולקניים אחרים כמו הוואי. "חקר ההכחדה והיישוב מחדש שהיה מלווה להתפרצויות באיים אלו יכול לשפר את הידע שלנו אודות כיצד נוצרים מינים חדשים"[6].