סיור בפרדס חנה וסביבתה

כתב: גילי חסקין; 27-11-20

ברצוני להודות לאירית אורן מבית הראשונים בפרדס חנה-כרכור, לאדריכל ליאור ויתקון, לדודי שליט, יליד תל אלון לזכריה בן דוד ולעופר רגב , על עזרתם. תוד  מיוחדת לפרופ' גדעון ביגר על הערותיוה רבות ועל סבלנותו

פרדס חנה היא מושבה, חלק מהמועצה המקומית פרדס חנה-כרכור. חיבור מוניציפאלי של שתי המושבות, כרכור ופרדס- חנה, בעלות אופי שונה נעשה בשנת 1969.

ראו באתר זה :  מבוא לטיול בשרון  ; ח'רבת צ'רקס ; אחוזת ברין במגד ;חרבת סופסאפי

לייתר הסיורים בארץ  

מייסדי כרכור, הגם שהגיעו והתיישבו בתקופת העלייה השלישית  (1920)  היו בעלי אופי המזכיר את זה של אנשי העלייה הראשונה (בעלי בתים, בעלי משפחות), אך ללא שום ארגון שעמד מאחוריהם. הם היו יהודים ציוניים תושבי אנגליה, בני המעמד הבינוני,  שרכשו אדמות, לשם הקמת מושבה חקלאית, כצעד ראשון בהגשמת החלום הציוני. בעוד שאנשי פרדס חנה, התיישבו  לקראת העליה החמישית (1929), במושבה שהוקמה לאחר תכנון מדויק של חברת פיק"א, מיסודו של  הברון רוטשילד.

בעוד שמתיישבי כרכור עלו לקרקע כקבוצה מאורגנת מתוך עצמה, גרעין המתיישבים הראשון של פרדס חנה נבחר בקפידה מקרב בני הארץ, שהיה להם ידע חקלאי וברשותם היה סכום כסף, אותו התכוונו להשקיע ברכישת משק. המתיישבים הראשונים בפרדס חנה, אשר קיבלו תגבורת משמעותית מעולי גרמניה בתקופת העלייה החמישית (החל מ-1932), עסקו כמו מתיישבי כרכור, בעיקר בגידול פרדסים. פיק"א הקימה במושבה משתלת הדרים גדולה. האיכרים גידלו תפוזי 'שמוטי', אשכוליות ולימונים  ליצוא. במהלך השנים פיתחה פרדס חנה תעשייה וקלטה גלי עליה רבים. דבר שכמעט ולא קרה בכרכור.

כרכור – מושבה ותיקה, ששנים רבות קפאה על שמריה לעומת פרדס חנה  –  מושבה צעירה יותר, שלא חדלה להתחדש ולהתפתח. כמו כן,  התאפיינה  פרדס חנה באשכול של שכונות, המובחנות זו מזו, גיאוגרפית וחברתית.

הטיול יתרכז באתרים סביב פרדס חנה. לכרכור ייוחד סיור נפרד.

קשה מאד להשלים את הביקור בכול האתרים בהם נדון כאן, בסיור אחד. זוהי תכנית-אב, ממנה אפשר לגזור את האתרים המתאימים לכול קבוצה.

תחנה מס' 1: ע'אבת צ'רקס

נתחיל את הטיול בצומת אלון, המהווה שער כניסה דרום-מערבי לשטח פרדס חנה – כרכור.

כ- 200 מ' אחרי הצומת, מסתעפת ימינה דרך עפר קצרה המוליכה למשתלת דקלים. נפנה בדרך זו ונחנה לצד המשתלה. מימין למשתלה נמצאת שמורת טבע זעירה ושמה "שמורת אלון" ובה גדלים עצי אלון תבור.

זוהי הזדמנות לשיחת פתיחה על מישור חוף השרון, או בקיצור – השרון.

ראו באתר זה: מבוא לטיול בשרון.

מישור חוף השרון מתרחב לכדי 13 ק"מ.  גבולותיו הם: צפון –נחל תנינים. במקום בו חוטם הכרמל מתקרב לים ומתחיל חוף הכרמל.

בדרום – כביש מס' 5 [1]. במערב – הים התיכון. מזרח – רצועת הרי השומרון, הצופים על מרחביו. בגבולות אלו, נאמד שטחו, ב-800 קמ"ר בקירוב. מישור החוף, למרות שמו, אינו מישור חלק, אלא אזור בעל אופי טופוגרפי גלי, שבו מתחלפות רצועות מישוריות, ברכסים נמוכים, המקבילים לקו החוף.

על מישור החוף, ראו גם, באתר זה: סיור בחוף הכרמל; סיור בעתלית וסביבתה.

פרדס חנה נמצאת בין רכס הכורכר המזרחי, לגבעות החול האדום.

האזור המערבי של השרון, כולל את החוליות, את רכסי הכורכר ואת העמקים שביניהם, המכונים "אבוסים[2]". רכסי הכורכר הם למעשה התגבשות של חוליות קדומות, המציינות את קווי החוף הקדומים של האזור, בתקופת הרביעון.  גבעות החול האדום , הוא  אזור של גבעות גליות, המצויות בין רכס הכורכר המזרחי לבין מרזבת השרון (עמק האורך הפורה שנמצא למרגלות השומרון). תהליכי חמצון של גרגירי החול, גרמו למרכיבי הברזל לקבל צבע אדמדם ומכאן השם "חולות אדומים". בתנאים של שטיפה חזרה, מופרדים הגרגירים מהציפוי החרסיתי ונוצרת שכבת נזאז (אדמה קשה,, המהווה מטרד לחקלאים, בשל אטימותה למים ובכך שהיא מונעת התפתחות שורשים לעומק הקרקע[3]. ערביי השרון  כינו את החול האדום "ח'ילפה", על שם ח'ילף החולות, עשב בר הגדל בו בשפע ומעיד על עזובתו. ואילו השם "חמרא", המשמש כיום בפינו, אינו אלא שמה הערבי של אדמת ההר. היא נקראת "חמרא" שאכן אדומה היא ומכאן שמה הלועזי "טרה רוסה". אך אנשי העליות הראשונות, שנטו להתרפק על הלשון הערבית, כביטוי לשורשיות, נטלו בהשאלה את השם "חמרא", העתיקו אותו אל השרון וכינו בו, שלא כדין, את חול ה"חילפה", האדום, אשר פרט לצבעו, אין בינו לבין אדמת ההר הכבדה ולא כלום. קרקע זו לא התאימה לגידולי תבואה[4] לכן אין פלא, שהערבים ניאותו בשעתו, למכור ליהודים את אדמת ה"חילפה", חסרת הערך בעיניהם שעה שאת אדמות העידית במזרח, המתאימות לגידולי בעל, הותירו בידיהם. מפת יישובו היהודי של השרון, ערב קום המדינה, היה זהה בשעתו לגבול המזרחי של גבעות החול האדום. אולם מתברר כי רכישה זו נעשתה מתוך ידע והבנה לפוטנציאל החקלאי של קרקע זו.. עוד בראשית שנות העשרים גילו גיאולוגים ואגרונים יהודיים את שני היתרונות הגדולים של החמרא, שלא היו מוכרים לבעליה הקודמים:  האחד – נמצאו כאן מי תהום בשפע שלא ניתן היה להגיע אליהם בחפירת בארות מסורתית, אך ניצולם התאפשר בזכות אמצעי קידוח מודרניים.  השני הוא שאדמת החמרא הקלה מתאימה מאד לגידול הדרים ואכן לאורך השרון התיכון ניטעה רצועת פרדסים לכול אורכו. כך הפכה אדמת הזיבורית ל"מכרה זהב" של תפוחי זהב [5]. סיבה נוספת לפריחת ענף ההדרים היתה עידודו על ידי השלטון הבריטי, שהיה מעוניין בשיווקו לבריטניה, בשל חשיבותו התזונתית (ויטמין C ). הפרדסנות שיקפה את האתוס הציוני: עבודת אדמה כבסיס לחידוש חיי העם על אדמתו, ברוח סיסמתו של משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן"[6].

על תולדות השרון לאורך ההיסטוריה, ראו בהרחבה, באתר זה: השרון

מהתקופה הממלוכית ואילך, השרון כמעט ולא היה נושב, בשל הביצות שנגרמו בעיקר בשל סתימת מוצאי הנחלים אל הים, דבר שעליו התגברו בתקופות קודמות על ידי פריצת מעברים בגבעות החול, ומחלת הקדחת ובשל הסכסוכים בין תושבי הארץ הערבים, כי במרחביו קשה היה להתבצר. לכפרי הערבים בשומרון היו במרחבי השרון, גם אזורי מרעה לצאנם. לאזור כזה קראו הערבים "ע'רבה", הינו, חורשה, בתוספת שם הכפר. במרחבי השרון נדדו גם שבטי בדואים קטנים שחיו על מרעה וגם על שוד וביזה[7].

בשלהי התקופה העות'מנית התיישבו בשרון כמה קבוצות אתניות, ביניהם טורקמנים, צ'רקסים ובוסנים. הטורקמנים לא בנו לעצמם יישובי קבע. הם התפרנסו בעיקר ממרעה, ונדדו במרחב שבין עמק בית שאן לקיסריה. הם דיברו ערבית והתגוררו באוהלים שחורים, בדומה לבדווים.

מקורות ארכיוניים שונים, וכן עדויות של תושבי האזור בעבר ובהווה, מציירים לנגד עינינו את קוויו הכלליים של מרקם דמוגרפי עשיר ומגוון. לצד אוכלוסייה ערבית-מקומית, חיו בשרון  טורקמנים, ע'וארנה (ערביי ביצות שהגיעו ממקומות שונים), צ'רקסים, בוסנים, מוגרבים (יוצאי צפון אפריקה), מצרים ויוונים-אורתודוקסים [8].

המצרף של התנאים הגיאופוליטיים והמקומיים  דומה לנסיבות שעמדו מאחורי נסיבות התיישבותם של יהודי רומניה בזמארין[9]. התיישבותם של הצ'רקסים ביער האלונים של צפון השרון (הע'אבה של פרדס-חנה) ושל הבוסנים (בושנאקים) בח'רבת ספסאפי ואחר כך בקיסריה. בשלושת המקרים מדובר בגל הגירה טרנס-לאומי לצפון השרון, מאזורי הספר שבין האימפריה העות'מאנית למעצמות האירופיות המתרחבות, על רקע חיכוכים דתיים, אתניים ולאומיים בוערים.

היער

משחר ההיסטוריה, משמש יער האלונים, להגדרתו של השרון כחבל ארץ גיאוגרפי. לפי אחת הסברות, מקור השם "שרון", נגזר מהמילה האכדית הקדומה: "שראנום" ופירושה יער עבות. אם כי הכוונה היא לא ליער במשמעות של FOREST, אלא ליער פארק. זוהי תצורת צומח בה גדלים עצים במרווחים גדולים יחסית וביניהם מישורים עשבוניים. השרון נקרא בפי היוונים בשם "דרימוס", והוראתו "חורשה". היה זה בעיקר יער של אלוני תבור, המצטיינים בעובי גזעם ובנופם הרחב, ככתוב "חסון הוא כאלונים" (עמוס, ב', 9). עצים אלה עומדים בשלכת, לעומת האלון המצוי שהוא ירוק עד.

על יער האלונים של השרון, ראו באתר זה: מבוא לטיול בשרון. ראו גם ע'ראבת צ'רקס.

כאשר יער האלונים של השרון חוסל במאה ה-19, לא נפגעו עצים אלו שבע'אבת צ'רקס, משום שבמקום נמצא בית קברות צ'רקסי, בו טמונים רבים מבני הכפר הצ'רקסי , שהוקם לא הרחק מכאן, באזור התעשייה 'גרנות', בתקופתו של השולטן עבדול חמיד השני. (בין האלונים העתיקים נמצאת קרחת יער המרוססת כיום. בשטח זה הייתה עד לשנים האחרונות צמחיית בר שופעת, כולל כלניות, צבעונים ועוד. אלמונים  ריססו את השטח בקוטלי עשבים חזקים, כנראה בניסיון להבליט את שרידי בית הקברות המוסלמי שניטש לפני שנים רבות.

לא הרחק משם, סמוך לאזור התעשייה "גרנות", נמצאת הבאר של ח'רבת צ'רקס. ניתן להתחיל גם בה את הסיור. הכפר, ששמו המקורי היה כפר שנקרא בצ'רקסית מאז ( Мэз) – שהוראתו יער, נמצא כחצי קילומטר מדרום-מערב לשמורה, ליד מפעל "גרנות". במקום שלט המנציח את שמו. הוא הוקם בשנת 1880 לערך באזור שהיה לא מיושב כלל. הכפר הוקם בידי צ'רקסים שהובאו למקום מבולגריה (אליה גורשו מהקווקז), על ידי השלטונות העות'מאניים.

ראו באתר זה: הצרקסים:

הכפר מאז היה המאוחר שבכפרי הצ'רקסים בארץ ונבנה ב-1878, אחרי שכפר כמא בגליל התחתון וריחניה שבגליל העליון כבר היו מיושבים מספר שנים. לורנס אוליפנט כתב בשנת 1884 על "שניים או שלושה יישובים צ'רקסיים במישור השרון". לא ברור למה הוא מתכוון. קיימות עדויות אודות סכסוכים ומגפות לבסוף, המלריה הכריעה את תושביו והם נטשו את המקום. בשנת 1900 כבר לא היו שם צ'רקסים. מרבית העוזבים פנו לכפרים הצ'רקסיים בירדן ומיעוטם פנו לכפר כמא וריחניה כמה מהם הצטרפו לכפר הבוסני אשר בקיסריה, שם חיו עד 1948.

במקומם של הצ'רקסים באו ערבים שקראו למקום, ח'רבת א-סרכס. בשנת 1911 פרץ סכסוך אדמות בין הכפר למושבה הסמוכה חדרה, הסכסוך בא על פתרונו לאחר שהוסדר הגבול בין שני הישובים. ההתנגשויות, המתוארות בספרות המתיישבים היהודיים כאילו קרו עם צ'רקסים, היו למעשה עם ערבים. כך למרבה הפרדוקס, המשפטים שנוהלו נגדם, כונו "משפטים צ'רקסים".  עם הזמן, תושבי ח'ירבת א-סרכס קיימו יחסים טובים עם המתיישבים היהודים בסביבה, ובמיוחד עם תושבי הקיבוץ הסמוך גן שמואל[10]. תושבי הכפר לא לקחו חלק באירועי המלחמה שפרצה בסוף 1947. אולם מפקדי ה'הגנה' היו נחושים בדעתם, שלא להשאיר אף כפר ערבי בשטח שבין תל אביב לחדרה והמקומיים קיבלו הוראה להתפנות.

תחנה מס' 2 . אחוזת דשא

נשוב לרכב ונצא חזרה לכביש 650 (דרך פיק"א). לאורך הדרך נטועות שדרות ברושים, שבעבר תחמו פרדסים, שרובם נעקרו. במרחק 750 מ' ממסעף שמורת אלון, מסתעפת ימינה דרך קצרה לשטח גן האירועים "אגדת דשא". האחוזה הוקמה בשנת 1929, על ידי ד"ר זאב ברין בכספי משקיעים יהודים. הוא היה רופא, חקלאי, ואיש עסקים (נדל"ן), חדור אמונה ציונית.

עמיתי עפר רגב הציע לראות בד"ר ברין הייקה, את מקור ההשראה לדמותו של עו"ד זקהיים, בספרו של עמוס עוז – קופסא שחורה.

ראו באתר זה: קופסא שחורה.

בשנת 1933, ערב עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, פתחו מוסדו התנועה הציונית ביוזמות להתיישבות פרטית של עולים מגרמניה.'התאחדות עולי גרמניה' [11] הקימה וועדה כדי לטפל בתכניות התיישבות אלו וברין היה אחד משלושת חבריה.

בינתיים הגיעו לארץ רבים מן המשקיעים היהודים, בעלי המניות מגרמניה, על מנת לממש את זכותם על הקרקע וייסדו את "אגודת מתיישבי מגד". חלקם היו בעלי תארים אקדמיים מתקדמים, שזנחו את מקצועותיהם אחרי עלייתם ארצה ועשו הסבה לחקלאות.[12]. התיישבות זאת היתה חלק מגל עליה, שכונה "העלייה החמישית" וגם "עליית היקים", משום שכרבע מכלל העולים (כ-60 אלף איש) הגיעו לארץ מגרמניה. הסכם ההעברה עם גרמניה וסכומי הכסף הגדולים שהביא היוו מנוף ונקודת מוצא לשיקום המשק הארץ-ישראלי לאחר המשבר הכלכלי שפקד את הארץ בסוף שנות העשרים של המאה ה-20[13].

התיישבות זו היתה חלק מהתיישבות בני המעמד הבינוני ממרכז אירופה. בתקופה זו קמו עשרה ישובים כאלה[14], , יחד עם יישובי ההתיישבות הפרטית, שלא היו מאורגנים בתנועת התיישבות, שגם בהם נקלטו רבים מיוצאי גרמניה, היה חלק ניכר בייצור החקלאי של המשק היהודי [15]. חשיבותה החברתית של התיישבות המעמד הבינוני, אף עלתה על חשיבותה הכלכלית והיא שהפכה אותה לתופעה כה מעניינת בתולדות ההתיישבות. ישובים אלה, שכולם נשאו אופי קהילתי וברובם פעלה אגודה שיתופית, הוקמו על ידי אנשים, שהיו מבוגרים בדרך כלל מן הפונים להתיישבות תנועתית. הם באו ממקומות שונים והיו בעלי השקפות עולם שונות – ציונים ושאינם ציונים, סוציאליסטים, דתיים ואתיאיסטים. רק שני דברים היו משותפים לכולם: גורלם בגרמניה, לאחר עליית היטלר לשלטון ורצונם להתיישב על הקרקע.[16].  עולים אלה הקימו בין השאר, את שכונת מגד הסמוכה. זו  החלה כישוב עצמאי, אך ב- 22/1/1939, לאחר דיונים ממושכים, הוסכם על צירופה לפרדס-חנה ומאז הוא מהווה את "שכונת מגד", במועצה המקומית פרדס חנה. בשכונה עובר רחוב אחד בלבד, אשר שמו: רחוב מגד.

ברין חדל לתחזק את אחוזתו ומכר אותה. האחוזה הנטושה הוצאה למכירה ונקנתה על ידי קְלֶר וָיימֶסהָיְימֶר שהפכה אותה למוסד לילדים חוסים שנקרא "משק ילדים". בתחילת ספטמבר 1944 נמכרה האחוזה לויצ"ו ונפתח בו מעון לילדים בגילאי 3-10. מוסד זה המשיך לפעול עד תחילת שנות החמישים.

בשנת 1954 הקים אברהם נאה באחוזה בית חולים ל"חולי נפש וחולי עצבים" אשר נקרא "גבעת נאה". בית החולים נסגר בשנת 1973. בשנת 1990 נרכש השטח על ידי משפחת אייפנברג, אשר מקיימת מאז גן אירועים במקום[17].

ראו בהרחבה, באתר זה: אחוזת ברין ב"מגד".

תחנה מס' 3: תל אלון

ניסע בדרך פיק"א, נעבור את ככר רובינסון[18] המטופחת. נפנה ימינה (מזרחה) ברחוב חלוצים, נפנה שוב ימינה ברחוב המעיין ואחר כך שמאלה ברחוב פאר. במקום בו הרחוב מתעקל שמאלה, יוצאת ימינה דרך עפר, העוברת בשטחים חקלאיים של תל אלון. ניסע בדרך כ-300 מ' עד לביתה של משפחת שליט.

בשנת 1927 הגיעו שלושה רווקים מארצות דוברות אנגלית לתל אלון, כדי להקים 'היאחזות' חדשה: אלפרד קאופמן שהגיע מקליפורניה, ז'ק קסלר שהגיע מקנט שבאנגליה  ושמואל (מולה) שליט, שהגיע מלונדון. הם עלו ארצה בשנת 1924, נפגשו ברחובות, בה התקבצו אז עולים צעירים משכילים ואידיאליסטים, ששאפו לחיי שיתוף וחקלאות. הם לא הכירו זה את זה קודם לכן, סביר להניח שהתחברו על רקע השפה האנגלית, שהיתה שגורה בפיהם. הם הכשירו את עצמם בעבודה בפרדס של שלמה גוטהילף ומשם עברו להכשרה של שנה במקווה ישראל, למעט קאופמן שהיה כבר אגרונום. כאשר הרגישו מוכנים, הם רכשו חלק מאדמות האזור שכונו בפי הערבים "רביה". מפיק"א. המיישב היה דר' לודוויג פינר (1890-1979), שעסק בהתיישבות של יהודים גרמנים (הגיע ארצה ב-1898, באניית יורש העצר הגרמני, לכבוד חנוכת בית ההארחה על שם אוגוסטה ויקטוריה על רכס הר הצופים בירושלים, יחד עם זאב ברין, שהוזכר לעייל). שליט רכש 80 דונם, קאופמן 200 דונם וקסלר 50 דונם. היתה להם תפישה שונה מזו של התנועות המיישבות, ששאפו להקים קיבוצים או מושבים, אלא תפישה אמריקאית של חווה חקלאית גדולה, בה אדם חי בביתו ומעבד את אחוזתו. הם קראו למקום 'תל אלון', על שם האלונים העתיקים שהיו שם מקדמת דנא. למרות זאת, פיק"א אילצה אותם להסתפח לפרדס חנה בשנת 1936.

משפחת שליט בנתה את הבית העומד על תילו כיום ולידו החלו בבניית בית שלא הושלם, עבור פועלים שעבדו בנטיעות. בקומה העליונה של הבית נבנתה עמדה-מבנה בטון ולה חרכי ירי.  בתחילה גרו עמו קאופמן וקסלר. כעבור כשנה, קסלר בנה את ביתו במרחק כמה מאות מטרים משם, לכיוון כביש מס' 650 וקאופמן בנה ביתו על הגבעה (בין רחוב המעיין לרחוב מס' 65). בית מרשים, שנהרס בשל סכסוכי יורשים.

דודיק שליט, בנו של מולה שליט, יליד 1932, שחי במקום עד 1942, מספר שלמרות שהבית היה גדול ונח והדרך הראשית (תוואי עתיק כנראה), מטול כרם לכרכור, נשקפה מהחלונות. הבית היה מרוחק מכל מקום, ללאכלי תחבורה מוטורים. הישובים הקרובים היו כרכור וחדרה והבידוד היה קשה. היו להם קשרים טובים עם אחוזת ברין ששכנה מדרום מערב להם ועם חברי גן שמואל (במקום היתה קבוצת עולים מריגה ומכיוון ששמואל שליט הגיע לאנגליה מריגה, נוצר ביניהם חיבור טבעי).

בתקופת המרד הערבי, ירו לעתים בדואים על הבית. אך אלו לא גרמו לנזקים של ממש. במשק היתה רפת עם פרות לא גזעיות, עם תנובת חלב נמוכה, שסבלו מטיפול רפואי לקוי. גם ניסיון גידול תפוחי אדמה, לא עלה יפה. מתברר שמעט ההכשרה של רובם  לא הספיקה, שליט וקסלר היו מבתי סוחרים וללא כישורי חקלאות. כמו כן התמודדו עם בעיית מים: הם חפשו בארות בחול, שהיו נסתמות לפרקים. לעומתם,קאופמן שהיה בעל ידע וניסיון, הצליח. הוא היה מראשוני המגדלים של עצים סובטרופיים בארץ. הוא גידל אבוקדו, אפרסמון , מנגו. כמו כן גידל עצי נשירים והיתה לו בריכה לגידול דגים. הבעיה של קאופמן היתה מזגו הקשה. כך למשל, כאשר הגיעו לפרדס חנה, חברי גרעין שהיה מיועד למעגן מיכאל, בשנת 1942, לצורך הכשרתם לחקלאות, הסתכסך קאופמן גם איתם, למרות שהיו השאור שבעיסה[19].

ג'ק קסלר ירד מהארץ בשנת 1936. אלפרד קאופמן עזב בשנת 1947.

בשנות ה-30' ענף ההדרים שגשג. ראשוני הפרדסנים היו האגרונומים שהגיעו לכאן מקליפורניה והיו למקור ידע לפרדסנות (מרכזו היה ברחובות). שמואל שליט היה לפרדסן ואף היה ממייסדי אגודת אפא"י[20] ב-1932. צורות של התארגנות בקואופרטיבים אפשרו עיבוד אריזה ושיווק מאורגנים של הפרי. בית האריזה של אגודת תל אלון הגדול, עומד עד היום כפי שנבנה אז (מצד ימין לכביש מס' 65, במקום שהכביש פונה שמאלה  בקשת)[21]. דודי שליט בנו, המשיך בדרכו וברבות השנים היה יו"ר אגודת אפא"י. המשפחה ממשיכה לגדל 'קליפים' (שם מודרני להדרים) עד היום[22].

תחנה מס' 4 – בית הספר החקלאי

ונמשיך ברחוב פיק"א, נחצה את רחוב הנדיב ונגיע לשער המרשים של בית  ספר החקלאי. בשנת 1934 הקים ד"ר ברין, יחד עם משה סמילנסקי וד"ר ארתור בירם, בית ספר חקלאי, של 'התאחדות האיכרים'[23], בשיתוף עם בית הספר הריאלי בחיפה[24].

התנועה הציונית שהחלה את פעילותה באירופה, בסוף המאה ה-19, היתה תנועה לאומית יהודית, שדגלה בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, בהחייאת השפה העברית. בהתאם למטרות אלו המגמה היתה ליצור תדמית של "יהודי חדש" – בניגוד ליהודי הגלותי – שיעדיף חיים פרודוקטיביים. הווה אומר: אדם דובר עברית בחיי יום יום, שמטפח את גופו שיתאים לעבודה פיסית, ומכין גם את נפשו להיות חקלאי, פועל ו/או שומר בארץ ישראל. הדגם של בית ספר חקלאי או כפר נוער עם פנימייה התאים מאוד למטרה זו. החינוך החקלאי-פנימייתי נועד גם לבני נעורים ילידי הארץ, הן בני ההתיישבות העובדת והן עירוניים, שרצו ללמוד באווירה של שלווה, בתוך נוף כפרי, קרוב לטבע, עם חברים בני גילם לאורך כל היממה[25].

לאחר קום המדינה היה צורך לקלוט בני נוער רבים שעלו ארצה ולהכשירם לחיי יום יום בישראל. הוותיקים בארץ גרסו שרצוי ניתוק מהמשפחה. החוקרות אסתי ינקלביץ ועירית עמית-כהן מציינות, שבמהלך שנות החמישים הוקמו 31 בתי ספר חקלאיים. באותן שנים חל גידול משמעותי בפונים לחינוך חקלאי. בתחילת שנות ה-50 היו כ- 3,000 תלמידים ובסופן כ-6,500. בשנות ה-60' החלה מגמת שינוי בבתי הספר, ובשנות ה-70' הפכו מרביתם לבתי ספר אזוריים, שש-שנתיים, עם מגוון מגמות לימוד.

ראוי להזכיר כאן כי כבר ב-1870 הקימה "אליאנס"[26], ביוזמת קרל נטר, את בית הספר החקלאי הראשון בארץ-ישראל – מקווה ישראל, ממזרח ליפו, דרומית לדרך יפו-ירושלים. נטר ראה בחינוך החקלאי אבן יסוד ליישוב הארץ. הוא ביקש לחדול מהגישה הפילנתרופית ולהכשיר את התלמידים לעבודת האדמה. היה מקווה ישראל היה פרי יוזמה, שהכוח המניע שלה היה רעיון הפרודוקטיביזציה.

הממשלה העות'מאנית נתנה לנטר רישיון לייסוד בית ספר חקלאי, והעניקה לו שטח של 2,600 דונם אדמת מדינה, בחכירה ל-99 שנה בתשלום שנתי קטן, "מתוך הכרה בערך המוסד הזה בחיי היהודים". היישוב הישן קיבל בברכה את הקמת בית הספר החקלאי. אחרי קרל נטר, כיהנו בתפקיד מנהלים שונים. המפורסם שבהם היה האגרונום אליהו קראוזה. בתקופתו שונתה שפת ההוראה מצרפתית לעברית. בתחילת שנות ה-30 החל מפעל "עליית הנוער", ובית הספר קלט נוער עולה. במרוצת השנים הכשיר 'מקווה ישראל' את מספר הבוגרים הגדול מכל בתי הספר החקלאיים[27].

בראשית תרע"ג (‏1912) התכנסה בפתח-תקווה, 'הוועדה היוזמת  לייסוד בית  ספר חקלאי'. הסופר יעקב רבינוביץ הכשיר את הקרקע לרעיון ואיברי פתח תקווה נרתמו למימושו. האיכרים הבינו שעליהם להעניק לילדיהם חינוך כללי לצד  הכשרה לעבודת אדמה כדי שיישארו במושבה, "ליצור בלמים נגד עזיבת הנוער את המושבה". למנהל בית הספר מונה האגרונום ד"ר אליעזר פיקהולץ חניאל, מומחה בתחום פיסיולוגיה של הקרקע. בשלב הראשון נפתחה כיתה אחת ובה שמונה תלמידים, ושנה אחר כך (‏14/‏1913) כבר למדו בו ‏48 תלמידים. אך למרות השאיפות הגדולות הוא לא היה לרוחם של עסקני היישוב. שכר הלימוד הגבוה  וקשיים אחרים מנעו ממנו לשמש חלופה ל'מקווה ישראל'. במלחמת העולם הראשונה הוא נקלע למשבר כלכלי, ובשנת ‏1922 נעל את שעריו, בין היתר בשל העדר תמיכה תקציבית. בית הספר החקלאי פתח תקווה היה לאפיזודה חולפת בתולדות היישוב. על אף נחישותם של האיכרים, ויוזמתו ותמיכתו של ועד בית הספר וסגל המורים, בית הספר לא זכה לתמיכת המוסדות הציוניים[28].

בתקופת  המנדט הבריטי ביקשה ממשלת ארץ ישראל להעלות את רמת החקלאות בארץ, וזה היה כמובן גם אינטרס של היישוב היהודי. בתקופה זו  הוקמו עוד כמה בתי ספר חקלאיים. בנהלל נפתחה בשנת 1926 חוות לימוד חקלאית לנערות על ידי חנה מַיְזֶל שוחט . קרן קיימת לישראל תרמה 500 דונם, והמימון היה של ויצ"ו. הלימודים היו למשך שנה[29]. החל משנת 1933, עם עליית היטלר לשלטון, נקלטו צעירות מ"עליית הנוער" ובית הספר התרחב בענפי החקלאות, נוספו מבני מגורים לכיתות לימוד. עם הזמן, התקבלו גם בנים לבית ספר זה.

בשנת 1927 הוקם כפר הנוער בן שמן. היה זה בית ספר לחינוך חקלאי ופנימייה, מתוך מטרה להנחיל לילדים ולנוער ערכי ציונות, עבודת האדמה והערכת בני האדם, ותלמידיו היו צעירים שהגיעו לארץ, במסגרת עליית הנוער וגם נוער ארץ ישראלי. מנהלו היה אז ד"ר זיגפריד להמן, רופא ילדים[30]. חוקר החינוך יובל דרור מציין שכפר נוער ראשון זה שימש כמעצב דרך, והיה ייחודי כיוון שהוא "שילב בית ספר חקלאי (שמתכונתו כבר היתה מוכרת מאז מקווה ישראל) בפנימייה בעלת אוריינטציה פרוגרסיבית, שאפיינה בתקופת המנדט את זרם העובדים ובמיוחד את החינוך הקיבוצי. זאת בניגוד לרוח האריסטוקרטית של 'מקווה ישראל'. כפר הנוער נועד לחנך יהודים ציונים לאורח חיים כפרי המשלב עבודה, חיי חברה ולימודים". המוסד דגל בקו של הסוציאליזם הציוני, ביציאה מהגלות וביצירת קהילה חקלאית באמצעות חינוך הנוער. דרור מציין ש"חיי המוסד נוהלו ב'חברת הילדים' וב'חברת הנוער', שהתבססו על אוטונומיה ושלטון עצמי של תלמידים וקירבה מרבית של המחנכים והחניכים"[31].

ביוני 1933 נוסד הספר החקלאי ' כַּדּוּרִי' , למרגלות התבור שבגליל התחתון. היה זה אחד משני בתי הספר החקלאיים בתנאי פנימייה, שהוקמו על ידי שלטונות המנדט הבריטי, מכספי עיזבונו של איש העסקים היהודי העיראקי, סר אליס (אליהו) כדורי (Ellis Kadoorie), שמת במושבה הבריטית בהונג קונג בשנת 1922. הואיל והנדיב לא ציין בצוואתו שהכסף נועד ליהודים, אלא לארץ-ישראל בלועזית "פלסטיין", תבעה הממשלה הבריטית את כספה לעצמה. אחרי דין ודברים עבר הכסף לרשות ממשלת הארץ והיא חילקה אותו לשתי קרנות: באחת הוקם בית ספר כדורי ליד הר תבור ובאחת – בית ספר לערבים בטול-כרם[32].

'כדורי', היה בית ספר ממשלתי (מרבית בתי הספר החקלאיים באותה תקופה היו  כפופים למחלקת החינוך של הוועד הלאומי). הוא השתייך למחלקת החקלאות של שלטון המנדט הבריטי. אולם היישוב היהודי הוא שבחר ומינה את מנהל בית הספר. שפת ההוראה היתה עברית, ולמדו בו תלמידים ממושבים ומקיבוצים ברחבי הארץ. אחד הבוגרים, המשורר חיים גורי (גורפינקל), אמר: "רציתי להיות חקלאי. חלום דורנו".

'כדורי' הוא דוגמה למפגש אינטרסים של היישוב ושל ממשלת המנדט, שביקשה להעלות בדרך זו את רמת החקלאות בארץ[33]..

'כדורי' נחשב לאחד מבתי הספר הטובים בארץ בתקופת המנדט הבריטי ורבים מראשי היישוב שלחו אליו את בניהם, שהתקבלו רק לאחר מיון קפדני. בית הספר נודע בזכות פועלו של מנהלו הראשון, שלמה צמח, איש "הפועל הצעיר', שנבחר באמצעות מעורבותו של חיים ארלוזורוב, (אז ראש המחלקה המדינית של הסוכנות). צמח הנהיג "בחינות כבוד" (ללא נוכחות המורים) והתרכז בנושאי חקלאות וביטחון. אחריו, בשנת 1937, מונה נתן פיאט, שנשא בתפקידו במשך עשרים שנה. השקפת עולמו היתה: "ההתנסות בעבודת המשק – בשדות הפלחה הרחבים, במטעים, בגן הירק, ברפת, בדיר, בלול ובמכוורת – בצד העבודה המכנית על גבי טרקטורים והמיכון החקלאי או בבתי המלאכה, הקנו לתלמידים לא רק את התורה החקלאית, אלא הכשירו אותם גם לנטילת אחריות למעשיהם ולעבודתם, פיתחו בהם חוש לסדר ולארגון והכינו אותם לקראת חיים עצמאיים"[34]." כינויו של בית הספר 'כדורי' בתקופה זו היה "המנזר", כינוי שנגזר מכך שהמקום היה מבודד ולמדו בו בנים בלבד. בתקופת מלחמת העצמאות היו רבים מבין תלמידיו ובוגריו בפלמ"ח והיוו חלק נכבד משרשרת הפיקוד בו. רבים מבוגריו נטלו חלק פעיל בפעולות ההתיישבות, המאבק והביטחון של המדינה[35]. בין בוגריו אפשר להזכיר את שאול ביבר (לימים קצין חיוך ראשי), גרשון גרא (חוקר ותולדות הישוב), יוחנן זייד, יוסי לנגוצקי (גיאולוג וייזם), יגאל אלון, יצחק רבין ועוד[36].

בשנת 1934 נפתח בית ספר תיכון חקלאי בפרדס חנה, על ידי 'התאחדות האיכרים' וד"ר ארתור בירם, שהיה מנהל בית הספר הריאלי בחיפה. מטרתו המוצהרת של בית הספר הייתה לחנך איכרים בעלי השכלה עברית וכללית ולהעניק להם הכשרה חקלאית. בית הספר נקרא על שמו של הברון רוטשילד, שנפטר בשנת היווסדו, ואשר תרם את הקרקעות להקמתו. הכוונה היתה לשלב בין השכלה כללית רחבה לחקלאות. בתחילה תוכנן שבית הספר יוקם סמוך לרחובות, ובהמשך הקצתה פיק"א (ראו להלן), 400 דונם מאדמותיה בפרדס חנה. יש הרואים בהקמתו של בית הספר החקלאי בפרדס חנה, את תשובת האיכרים לבית הספר 'כדורי', שאמנם היה בית ספר ממשלתי, אבל מרבית תלמידיו היו אנשי תנועת העבודה. משכנו הראשון והארעי של בית הספר היה באחוזת מגד, עד שנבנה משכן קבוע עבורו בפרדס חנה. בית הספר עבר לנקודת הקבע בשנת 1936, אך הפנימיה המשיכה לשכון למשך שנה נוספת באחוזת מגד[37]. היה זה בית הספר הראשון, שהנהיג לימודים עיוניים, ברמה אשר תאפשר לבוגריו לקבל תעודת בגרות. שאר בתי הספר החקלאיים, עד לאותה עת, התרכזו בהכשרה לעבודה מעשית בחקלאות, לצד מעט לימודים עיוניים, בעיקר אלה הקשורים במקצוע החקלאות. שתי סיסמאות אפיינו את בית הספר החקלאי בפרדס חנה: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן", ו"טוב לנער, כי יישא עול בנעוריו". אל בית הספר הגיעו תלמידים מכול הארץ והם גרו בתנאי פנימייה (ב"בית הכחול" וב"בית הלבן"). למרות העלות הנכבדה של הלימודים, ההרשמה ללימודים הייתה גבוהה במיוחד ובית הספר נחשב בזמנו כאחד מבתי הספר היוקרתיים בארץ. התלמידים ניהלו את חיי החברה והתרבות באופן עצמאי ואף הוציאו עלון במקומי בשם "עלעלים".

בין בוגריו הבולטים של בית הספר נמנים העיתונאי ואיש הטלוויזיה מרדכי (מוטי) קירשנבאום, חוקר הזמר העברי וחתן פרס ישראל אליהו הכהן, מנכ"ל חברת טבע תעשיות פרמצבטיות לשעבר ישראל מקוב, שר החקלאות לשעבר אברהם כ"ץ-עוז, חבר הכנסת לשעבר אלעזר גרנות, האלופף אהרן יריב, נשיא התאחדות התעשיינים לשעבר דב לאוטמן, המלחין מיכאל וולפה, השופט אמנון סטרשנוב, נשיא התאחדות האיכרים דובי אמיתי והזמר חנן יובל. העיתונאי גל אוחובסקי, שהוריו הכירו בבית הספר, למד שם אף הוא והוא מעיד ששם עוצבו הערכים שלו. שם הסבירו לתלמידים ש"להיות בן אדם, חשוב יותר מלהיות תלמיד טוב".

חצר בית הספר החקלאי בפרדס חנה הייתה מן הגדולות בין בתי הספר בארץ. בשטחו פעלו לול עופות, רפת ומכון חליבה, משתלה לצמחי גן ונוי ואורוות סוסים. בית הספר אף החזיק בפרדסי הדרים ומטעי אבוקדו, אשר אפשרו תכניות לימוד ומחקר אף בתחומים אלה. העבודה בענפי החקלאות השונים התבצעה על ידי התלמידים, בהנחיית מדריכים מקצועיים, כחלק מתוכנית הכשרתם החקלאית לאורך השנים.

הלימודים מומנו מתקציב של משרד החינוך ומשכר לימוד גבוה. עם ירידת קרנה של החקלאות בשנות השבעים של המאה העשרים, ירדה הדרישה ללמוד בבית הספר והוא הוסב לבית ספר אזורי שקלט תלמידים מאזור פרדס חנה[38]. החל משנות התשעים, הגיעו לפנימייה בעיקר נערים ונערות משכבות חלשות, הזקוקים לסוג של עזרה, ולמעשה מלבד המקום עצמו, עם הגן הבוטני והרפת והלול, לא נותר שם הרבה. בית הספר סיים את דרכו ההיסטורית , כמו  מוסדות אחרים שהתאימו לזמנם.

בית הספר צבר חובות כבדים. בשנת 2010 נרכש חלק קטן מאדמות בית הספר על ידי המדינה. שטח זה, שעליו עומדות כיתות הלימוד, הועבר לרשותה של המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור ולניהולו של מכון ברנקו וייס. שמו שונה ל"התיכון החקלאי ברנקו וייס פרדס חנה"[39]. יתר שטחו של בית הספר ההיסטורי נמכר ליזמים פרטיים או מושכר לגורמים פרטיים, תוך הרס המבנים ההיסטוריים שעמדו בו. פעילותו כבית ספר חקלאי הופסקה. החל משנת 2010 מתחולל מאבק משפטי על מעמדו של בית הספר. ב-2005 ביקשה  התאחדות האיכרים למכור את חלק מקרקעות בית הספר, על מנת לשלם את הגירעונות שצבר[40]. לעומתם, טוענים המתנגדים, כי אדמות בית הספר אינן פרטיות, משום שאדמונד דה רוטשילד קנה אותן עבור בית הספר[41]. הדיון בדבר השימוש הקרקע ושינוי היעוד שלה, הגיע לבית המשפט העליון.

ניתן לראות את מבנה השער המרשים ואת מבנה הרפת. לידו מבנה שנקרא "חודש רפת", בו שכנו התלמידים במשך חודש, כשהיו בתורנויות חליבה, שלוש פעמים ביום[42]. היתה זו חוויה שהותירה בהם רושם עז. עם הזמן, צומצמה התקופה לעשרה ימים, אך השם נשאר. האורוות של בית הספר הוסבו על ידי היזם יאיר אסולין וקבוצת אמנים מקומיים למתחם, ששמו "אורוות האמנים". בחזונם אמור המקום לשמש "מתחם אלטרנטיבי לקניונים". הם שיפצו את האורוות לשורת חנויות שמוכרות תכשיטים, בגדים, חפצי נוי ועוד, ולסטודיו של אמנים

תחנה מס' 5- רחוב הראשונים

נחנה ברחוב רבי עקיבא , פינת תרפ"ט

מבוא- מושבה מהי

מושבה היא צורת התיישבות כפרית בישראל, המתבססת על בעלות פרטית על הקרקע, הבית והמשק. השימוש במונח "מושבה" (בימי תחיית השפה העברית נעשה שימוש גם במונח "קולוניה", שכיום מהווה מושג אחר לגמרי) לאפיון צורת התיישבות ישראלית זו מקורו, בין השאר, בתחום המושב היהודי ובמושבות היהודיות החקלאיות בדרום האימפריה הרוסית במאה ה-19.

בשנים 1882-1914 היתה זו צורת ההתיישבות היהודית היחידה כמעט בארץ (למעט חוות חקלאיות כמו נס ציונה ושושנת הירדן בראשיתן). בשנים אלה נוסדו שלושים מושבות[43]. רק מ- 1908 ואילך החלו להתווסף צורות התיישבות חדשות שהיו מבחינת ניסויים וחיפושי דרך, כגון "מושב פועלים" (עין גנים), קבוצה (דגניה) ו'אחוזה (פוריה), שעיקר התפתחותן התרחשה לאחר מלחמת העולם הראשונה. בתקופה זו באו לכלל מימוש, עיקר פועלו של הישוב העברי המתחדש בארץ ישראל: חקלאות, ותעשיה. חיי החברה והתרבות במושבות היוו חלק חשוב בהבניית החברה של היישוב היהודי הציוני בארץ ישראל[44]. על רקע הצלחותיה וכישלונותיה של המושבה, נבטו זרעיהן של צורות התיישבות אחרות. לדעת החוקר רן אהרנסון הן היו "מסד המפעל הציוני"[45].

לאחר מלחמת העולם הראשונה, איבדה המושבה את הבכורה ונהפכה בהדרגה לצורת התיישבות שולית. אז החלו גם כמה מושבות וותיקות לעבור תהליך של עיור, שבמשך הזמן הפך את מרביתן לישובים עירוניים[46]. בכול זאת, גם בשנות העשרים קמו מושבות, כמו רמת גן (1921), בנימינה (1922), הרצליה (1924),) רמתיים (1926)ועוד. מפעל המושבות המשיך גם אל שנות ה-30. כך למשל, קמו גן יבנה (1931), קדימה, אבן יהודה (1933), רמת הדר (1938) ועוד. ס"ה, מתקופת מלחמת העולם הראשונה ועד לסוף שנות ה-30 קמו עוד 27 מושבות[47].

פרדס חנה קמה ב-1929 כאשר סמוך לה היתה קיימת כבר המושבה כרכור ונקודות התיישבות תל אלון ואחוזת ברין, שהוזכרו לעייל.

התכנית

הרעיון היה להקים מושבה, עם מרחבים פיזי וציבורי גדולים. עם בניה נמוכה וצנועה והרבה עצים נותני צל. פיק"א תכננה את היישוב מראש לכל פרטיו.. כבר בשנת 1928 הוכנה מפה מפורטת של המושבה העתידית, על ידי המהנדס מיכאל קסלמןן. נמתחו שלושה רחובות שכיוונם דרום -צפון (כיום, ממערב למזרח: רחוב הראשונים, רחוב הדקלים, רחוב הנדיב) . בין הרחובות השתרעו החלקות –חמישה דונם לכול אחד. כמו כן, תוכנן ריכוז של מבני ציבור סביב הכיכר. הוכנה גם משתלת ההדרים, נקדחו בארות, הותקנה צנרת מים לחצרות ולפרדסים, ניטעו חורשות ושדרות ולחלק מהמתיישבים אף נבנו בתים ורפתות .

מתיישבי פרדס חנה הראשונים נחלקו לשתי קבוצות: בעלי אמצעים ופועלים.

המתיישבים הראשונים היו חסרי אמצעים. היו אלה פועלי פיק"א שעבדו בהקמת היישוב ובהכשרת השטח החקלאי, חלקם עוד מ-1927. פיק"א נזקקה להם במקום ובנתה עבורם את השכונה הראשונה בפרדס חנה, היא שכונת הפועלים (היום רחוב הראשונים). שם נבנו בתים צנועים. התוכנית לפועלים לא כללה פרדס אלא משק עזר בחצר, כדי להקל על כלכלת המשפחה. רק בשלב מאוחר יותר קיבלו גם הם פרדס משטחי הפרדסים של פיק"א.

תכנון

עם הקמתו, נראה הרחוב הראשון כך: על גבעה חולית מוארכת, המשקיפה על סביבותיה עומדים בשתי שורות בתים ,מאחוריהם, בשתי שורות הרפתות. שדרת הקזוארינות שניטעה בשנת 1934, משני צידי הדרך, גיוונה את הנוף החד- גוני .מדי[48], עצי קזוארינה הובאו לארץ ישראל מאוסטרליה מראשית תקופת המנדט הבריטי ומשמשים כצמחי תרבות בגנים ובשדרות.

בנוסף הוכשרו שני אזורים סמוכים זה לזה ומקבילים, שנועדו לבעלי הון. פיק"א בחרה מעטים מתוך רשימת המעוניינים להתיישב במושבה. איכר שנבחר נדרש להפקיד כסף בקופת פיק"א, להוכיח ותק בארץ וניסיון בעבודה חקלאית. וכן להציג תעודת יושר.

משלב זה ואילך היה על המתיישבים לקיים את עצמם בכוחותיהם העצמיים.

כדי להבטיח זאת, העמידה פיק"א כתנאי לקבלה להתיישבות הפקדה של 500 לא"י בבנק. מסכום זה משכו המתיישבים כסף רק באישור פיק"א . בשנה הראשונה הם היו רשאים להוציא מחשבונם 160 לא"י, לנטיעת הפרדס וכן לקיום. היתרה התחלקה בחלקים שווים לארבע השנים הבאות.  רחוב נפרד, שבמשך שנים רבות הוא נקרא בשם 'רחוב 500 "  (כיום רחוב  הדקלים בקטע שבין רח' החרובים לסוף "גן איתן"). לבעלי הון רב יותר ניתנה אפשרות שונה מעט. במקום שפיק"א תבנה את הבית הסטנדרטי למתיישב, הם הפקידו בבנק סכום של 800 לא"י, ומתוך סכום זה הוקצבו לו 300 לא"י לבניית בית כראות עיניו. 500 הלא"י הנותרות חולקו ל-חמש שנים, לפי המתכונת של מפקידי ה-500 לא"י. לבעלי 800 הלא"י נקבע למגורים רחוב 800  (דרך הנדיב היום). בין חברי "קבוצת ה-800" היו גם כמה ניצולי מאורעות תרפ"ט ממוצא, ובהם ילדי משפחת מקלף ומשפחת ברוזה.

ראו באתר זה: מאורעות תרפ"ט

ראו בהרחבה: תולדות פרדס חנה.

חברת פיק"א קבעה מראש את הפרדסנות כענף עיקרי במושבה. כבר ב-1928 החלו בהכשרת הקרקע, במדידות, בחפירת בארות ובהנחת רשת הצינורות. נעשו מדידות מיפוי וחלוקה למגרשים ולפרדסים. הכשרת הקרקע והכנת התשתית כללו בדיקות קרקע, חריש עמוק, יישור שטחים.

המתיישבים קיבלו שטח אדמה מוכן לנטיעה. חברת פיק"א הקימה משתלת הדרים ושתיליה ניטעו ב-1930 בפרדסים הראשונים. הפרדסנים התאגדו באגודות שיתופיות, שתפקידן היה לספק מים להשקיית הפרדסים. אגודות אלה היו: "הסכר", אגודת "מטעי פרי הדר", "פרדסי גוש צפון", "פרדסי גוש דרום", "גן דנצינג", "גן אביב", "תל אלון", אגודת נצרים" ו"נחלות".

עם ייסוד המושבה, קיבלו המתיישבים ליד ביתם, שטח בן חמישה דונמים כדי להקים עליהם משק עזר. במשקים קטנים אלו הם גידלו פרות, תרנגולות, ירקות ועצי פרי לתצרוכת ביתית. את עודפי התוצרת מכרו בעיקר באופן פרטי. את החלב היו מביאים למחלבה שהייתה במרכז (היום נמצא המבנה בין חנויות המרכז לבין השופרסל). את הביצים הביאו למרכז איסוף ביצים, שנמצא ליד המחלבה ואת יתר התוצרת מכרו באופן פרטי[49].

מים

עם בואם נתקלו המתיישבים בבעיה של מחסור במים. בתחילה הביאו מים מהמשתלה, שהייתה בדרך לבנימינה.  חברת פיק"א חפרה בארות בשטח המושבה. הבארות שנחפרו בשטח היישוב ב-1929, הן הבארות שנמצאות כיום ברחוב החרובים וברחוב רבי עקיבא. הבארות סיפקו כמות קטנה של מים, מאחר שבמים היה חול, שסתם את המשאבות. שיפור ניכר חל עם מציאת המים בכרכור ב-1932 על ידי אברהם לבזובסקי מחדרה. עם הקמת הבריכה (הנמצאת כיום בחצר של ינקלביץ), התאפשרה זרימה רצופה של מים לבתים.

ראו באתר זה: תולדות כרכור.

בעשרים בספטמבר 1936 הוקמה "מעין, אגודה שיתופית בע"מ", לאספקת מים למגרשי המושבה. כחברים באגודה התקבלו כל מתיישבי פרדס חנה שעליהם המליצה חברת פיק"א. כל מצטרף שילם דמי חבר בסך 250 לא"י, כתשלום חד פעמי. בנוסף לכך, הוא שילם 10 לא"י עבור כל דונם מושקה. האגודה התחייבה לספק מים לבתים ולחצרות.

נעלה ברחוב תרפ"ט מערבה, אל ראש רכס הכורכר, חוצה אותו רחוב הראשונים.

בקצה רחוב הראשונים, ברחוב החורש, נבנו שנת 1934,  בתים עבור קבוצת "אבוקה", מתנועת "גורדוניה" ברומניה. חברי הקבוצה עבדו בפרדסי המושבה ורכשו מחסכונותיהם פרות, תרנגולות, סוסים וכלי עבודה חקלאיים. היתה זו שכונה מוזנחת יחסית שכונתה "כתריאליבקה" – בשל המראה העלוב, שהזכיר לכול רואיו, את העיירה היהודית בגולה (עירו של המלווה מנחם-מנדל)[50].

נלך ברחוב הראשונים הנמצא בקו הרכס, בו  נותרו שרידים לסלילה המקורית ובבתים ניכר התכנון הזהה – חלון – דלת – חלון, עם משקופי אבן מאסיביים, של האדריכל בנימין אוראל.[51], אמן, צייר, פסל ואדריכל. היה שותף עם המהנדס האזרחי יחזקאל זוהר, למשרד תכנון אשר הוקם בחיפה, בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20.  בין הבתים לא נמתחו גדרות וכבר קרה שאיש נכנס בטעות לבית שכנתו. על קו הרכס נבנו מגדלי מים.

בקצה הדרומי של הרחוב, עמד צריפו של יוסף מושצ'ינסקי[52]. הוא פתח מסעדה למען הפועלים שבנו את בתי שכונת הפועלים (אחר כך פתח את מלון 'רימון 'ראה להלן).

בסוף הרחוב מגדל מים ואחריו מדרון, בו לא ניתן לקיים חקלאות והמקום כונה "שמורת החורש".

תחנה מס' 6. – "האמפיתאטרון"

ירידה לרחוב ר' עקיבא (צדו המערבי של הגיא), בשני צדי הרחוב גרו בעלי מלאכה.

סמוך ל"כיכר ה-8" (על שום צורתה), נמצא אולם תרבות שמכונה ה"אמפי". המבנה הוקם בשנים: 1935-1937, ביזמת התושבים.

בשנת 1934 מכרה חברת פיק"א, לוועד המושבה פרדס-חנה, מגרש בן 8,300 דונם, במחיר של 10 לא"י לדונם, לשם הקמת בית-עם. לתכנון הבניין נערך מכרז בו השתתפו עשרה אדריכלים, שפעלו ברחבי הארץ ובמושבה. דרישות התכנית היו: אמפיתאטרון [תאטרון] שיכיל 1500 מקומות ישיבה ובמה שתוכל לשמש כאולם סגור בחורף עם כ-200 מקומות ישיבה. "הועדה מצאה את ההצעה של לוטה כהן (Charlotte (Lotte) Cohn) [53] מעובדת יפה עם ארכיטקטורה מתאימה וצנועה עם סדור כללי טוב מאוד, אבל מצאה שההוצאות הראשונות הן די גבוהות ומקשות את ההוצאה לפועל".

[באותה שנה נשכרה לוטה כהן ("האמא של האדריכלות הארץ ישראלית"), יחד עם שותפה יוסף מרר, על ידי המחלקה החקלאית של התאחדות עולי גרמניה, לתכנן בתים עבור יֶקים (יהודים בני התרבות הגרמנית) שהגיעו לפרדס חנה, ברחוב שלימים נקרא רחוב "הבוטנים"[54]. היו שם כשנים או שלושה טיפוסי בתים לכל הרחוב. הבתים בני שלשה חדרים היו פונקציונליים ומדויקים עם סטנדרט גבוה של גימור י. שתי מרפסות, ריהוט בנוי מתואם לבית מטבח מדוגם, שירותים ואמבטיה נפרדים  בני 70- 100 מ"ר.][55].

מכל התוכניות, נבחרה התוכנית של הרי רוזנטל [56] שהוא קרא לה "עיר גנים", בנימוק: "הצורה הכללית והסדור לכניסה מוצלחת מאוד[57]".

ה"אמפי" בנוי מכוון מזרח למערב בצורה מדורגת וכולל עשרים ושמונה מדרגות בטון, המשמשות כטריבונות לישיבה (אותה בנו בעזרת תלמידי בית ספר 'אלונים') ומרתף, אשר שימש כמחסן לאגירת מזון, וכחדר הלבשה לשחקנים. היה זה מבנה ללא גג, שהכיל 1,500-2,000 מקומות ישיבה. במכלול נבנה אולם עם רצפת עץ, המשמש כאולם סגור בימות החורף וכבמה לתיאטרון  שהיה פתוח בקיץ[58].

חגיגת חנוכת ה"אמפי" התקיימה ב-24 ליוני, 1937. באותו מעמד נבחר גם חוג 'חובבי בית העם'.

כבר ב-10 במארס אותה שנה, נחתם חוזה עם  אליעזר וינר להפעלת האולם, הוא הפעילו עד 1949. אלה היו שנים של פעילות תרבותית עשירה. הועלו כאן מחזות של תיאטרון 'הבימה' ו'האוהל', קונצרטים, הופעות בידור, נשפים אמנותיים, קריאות ספרותיות, הרצאות ופעילויות חברתיות שארגנה ועדת התרבות של המושבה. המרתף ששימש חדר הלבשה לשחקנים תיפקד גם "כספריה לקריאת עיתונים מקצועיים, ספרותיים וכו' (השדה, בוסתנאי, הטבע והארץ, לשוננו, מאזניים גזית, במעלה ועוד)"[59]. בשנת 1951 נבנה קולנוע קיץ ב"אמפי". לשם כך נבנה בחלקו המערבי של המבנה, בית המכונות הגבוה, עם גרם מדרגות . הקומה הראשונה שימשה כקיוסק (בבעלותם של אהרון וטובה גרבל) והשניה – חדר מכונות שממנו הקרינו סרטים. בשל גודלו והרוח המערבית המנשבת בו הפך ה"אמפי" לאחד מבתי הקולנוע הקיץ הטובים בארץ ובמת ותיאטרון לכל תושבי האזור. מספרים שאת הווילונות לפתיחת אולם החורף תפרו יחד נשות המושבה. בשנת 1967 נסגר אולם הקיץ (לאחר פתיחתו של קולנוע 'דקל'). כיום משמש רק אולם החורף כאולם החזרות של להקות הורה פרדס חנה והאמפיתיאטרון הפתוח מחכה לגאולה.

זהו למעשה בית עם, שהיה התשובה הציונית, החילונית לבית הכנסת. עד אז היו בתי עם בערים או בקיבוצים ומושבים (נהלל). זהו בית העם הראשון שהוקם במושבות.

בית העם הראשון בארץ, הוקם בתל אביב ב -7 ביולי 1925 במגרש בקרן הרחובות בן יהודה ושלום עליכם, במקום בו עומד היום בית "אל-על". היה זה מוסד חינוכי-תרבותי, שנוסד על ידי אגודת מתנדבים בשנות העשרים ותחילת שנות השלושים, היווה מרכז תרבותי, אשר רבבות תושבי תל אביב השתתפו בפעילויותיו[60]. מטרת מייסדיו הייתה, כפי שנאמר בכרוז שהפיץ "הוועד להקמת בית העם", לאפשר לתושבי תל אביב ובייחוד לדלי האמצעים ולבני הנוער שבהם להרחיב את השכלתם, "לשמוע הרצאות חינוך ולהתענג על קונצרטים במחירים שווים לכל נפש". על פי חזונם בית העם יהיה "מרכז להשכלה עממית, מקום פגישה לכולנו, מקום הפצת הלשון והתרבות העברית".[61].

ניתן לומר על בית העם, את מה שכתב המשורר נתן אלתרמן, כשרבו השמועות על הכוונה להרוס את בית העם בתל אביב: "התיאטראות מזדקנים מהר. שפע חיים ממלא אותם מערב ועד חצות, מבמה ועד יציע, ובהתנדף הקהל בא הקיפאון… כל בניין ציבורי נראה מקץ שנתו הראשונה ותיק במאה שנה ממבני הפרט הסובבים אותו, כי רבבות חיים עברוהו והוא נתפיח בעשן שנותיהם, וזקנתו לא תשישות היא, כי אם השתרשות וכוח, לא משענת אלא מגן. כך היה גם לשני הנפילים אשר על חופי הרחוב האחד (בן יהודה) בית העם וגן רינה הנאהבים והבודדים – מי כמוהם אביון ביסודות וחומה, מי כמוהם רעוע וחסר גג וכבד שערים, אך מי עוד העמיק שורשים כל כך במקום הזה. מי היה עוד כמותם לנתח חיים וראווה אשר בלעדיו לא יתואר נופו של הרחוב הזה. ביום בו יבואו לקיים את גזר הדין אשר נחרץ במועצת העיר ולעקור את בית העם אל מקום אחר – ביום ההוא תזעק האדמה מכאב…".

תחנה מס' 7 – רחוב המעלה

רחוב המעלה הוא רחוב מפותל, המחבר את רחוב הגיא עם רחוב הראשונים (דרך הבנים, הקצרה והישרה, נחפרה מאוחר יותר). נלך לאורך הרחוב, בחלקו הדרומי, שנראה כהמשך של רחוב האורנים. שם חיו בעלי מקצוע. המתיישבים הראשונים היו פרדסנים. כעבור שנים מועטות הסתבר שלתושבים נדרשים שירותים נוספים נלווים לחקלאות (מכולת, דואר, נפחות ועוד ועוד). גל עליה מגרמניה ("הייקים"), שהביא לכאן עולים משכילים ובעלי מקצועות, שאינם בהכרח חקלאות, יצר ביקוש למגורים ותעסוקה. באמצע שנות ה- 30 החלה פיק"א להקל בדרישותיה, ואפשרה התיישבות של נותני שירותים בשכירות. המכולת הראשונה נוהלה כקואופרטיב, ורק בשנת 1937 הותרה רכישת בתים גם למי שאינם חקלאים[62].

בית יהושע ינר

הבית נראה גדול בהרבה מהבתים שבנתה פיק"א ובעל תכנון שונה.

יהושע ינר[63] הגיע לפרדס חנה בשנת 1930. המושבה הייתה בתנופת פיתוח גדולה,  לאור הצורך בבניית בתי קבע למגורים, לאלה העולים שכבר שהו במושבה, כמו גם הצורך בבנייתם של יחידות דיור רבות, לקליטתם של העולים החדשים המתעתדים להגיע לארץ ישראל בכלל ולפרדס-חנה בפרט. בעקבות כך, קמו קבוצות בנין שונות. בשנת 1932, בהיותו בן עשרים ושתים, חבר ינר לשני חברים, הורביץ וטולקובסקי, והקימו יחד "קבוצה קבלנית לבניין". תוך שהם בונים יחידות דיור רבות ברחבי המושבה. חלק ניכר בהתפתחותה של המושבה, יש לזקוף לזכותה של "קבוצת הקבלנים" הזו, כשהפרויקט הבולט ביניהם היה בנייתה של שכונת "נווה-אשר". בשנת 1939, התפרקה ה"קבוצה הקבלנית" וכל אחד מחבריה המשיך בדרכו. ינר הפך לקבלן עצמאי, חבר לחברת "מקורות" וביצע עבורה מבני בקרה, מבנים למשאבות מים ותאי מגוף בכל חלקי הארץ והיה שותף למפעל המים ולהתפתחותו של משק המים המדינה. אשתו יהודית, אותה הכיר בפרדס חנה, החלה לעבוד בבניין, כפועלת בניין מן השורה. עם הזמן פתחה יהודית גן ילדים. והייתה הגננת הראשונה של המושבה.

בשנת 1937, נרכש המגרש אשר ברחוב האורנים (כיום המעלה) ויהושע החל לבנות את בית המשפחה. הבניה הסתיימה בשנת 1939, קבעה המשפחה את מקום מגוריה, במקום הנוכחי. בתחילה כלל הבית רק חדר אחד ומטבח קטנטן וכבכל פעם, משנולד ילד נוסף, נבנה עוד חדר, ובסך הכול, ארבעה חדרים. מאוחר יותר, בשנת 1952, השלים ינר את הקומה השנייה של הבניין[64].

בחצר הבית נשמר חדר כביסה גדול, בנוי "בטון דֶבֶּש" (עיסת אבנים ומלט, להבדיל מבטון מזויין שנקרא "אייזן בטון"). לידה, בריכה קטנה, שהיתה בריכת השחייה הראשונה בפרדס חנה.

מפעל 'אמבית'

מדרום היה מפעל 'אמבית'– בית חרושת לסחורות בקליט[65] – מפעל פלסטיק מהראשונים בארץ, ואחד מהמפעלים הרבים שפעלו בפרדס חנה בשנות ה-40'-60'. הבעלים היה גרשון בינט יליד הונגריה. בדרכו לחיפה, באנייה, פגש את אלכסנדר מנטל. לאחרון היה הון עצמי והם הסכימו שהוא ישקיע כסף ברעיון של בינט, להקים מפעל לכפתורים בארץ ישראל (עוד בהונגריה הוא התפרנס מציור על כפתורים). בינט שהיה יזם באופיו (וצייר) הקים מפעל לייצור כפתורים מבקליט (Bakelite). בשותפות עם מנטל. כך הקימו ב- 1940 בחיפה את 'אמבית' (נראה שמורכב משמותיהם ובקלית שנכתב אז בת'). בהמשך, קנה בינט ממנטל את חלקו.

ב-1941 הגיעו השנים לפרדס חנה, שהציעה אז תנאים טובים לבתי חרושת,  על מנת שיעסיקו את העולים הרבים שהיו כאן. פיק"א שהיתה בעלת המגרשים, הציעה להם מבנה בחלקה שיועדה לתעשייה ומלאכה. שכנם יהושע ינר, בנה עבורם מבנה בטון תעשייתי (כיום נמצא שם "פלאפל גזוז"). המפעל התרחב וב- 1942 העסיק כבר 17 פועלים. הם ייבאו 23 טון של בקליט ומהם ייצרו 75% כלי בית ו 25% כפתורים. בינט שסבל מאסטמה ומלא מעט משברים במפעל, עזב בשנת 1958 עם משפחתו לירושלים, שם מימש את אהבתו לציור והקים ב-1962 את גלריה בינט (שנסגרה כעבור 50 שנה) . את המפעל הוא מכר לפועלים שקנו אותו בכספי הפיצויים והפכו אותו לקואופרטיב עובדים. הם  ידעו הרבה עליות ומורדות, עד לפשיטת רגל סופית[66].

סמוך למפעל שכן בית קירור. הכתובת נשארה עד היום.

תחנה מס' 8 – השוק הישן

חציית הכביש לשוק הישן. מדרום לו קניון (בשנות ה-80 הוקמו קניונים בחבי הארץ, ברוח אמריקאית, מנותקים מההוויה הישראלית והורסים את המרחב העירוני). מדרום לקניון היה בית חרושת לקרח ומדרום לו, היתה חנות גדולה לביצים, שהיו מובאות אליה על ידי האיכרים וממוינות לפי גודל. (1-2-3).

מבנה השוק, נבנה ב-1954, על ידי האדריכל עמנואל לייבוביץ, שימש למסחר עירוני במרכז המושבה, עבור בעלי המלאכה של המקום (החייט, הסנדלר וכו'). השוק נבנה בסגנון שנחשב אז למודרני ותוכנן על יד המחלקה הטכנית של הרשות המקומית. המבנה בנוי על רחבה המשופעת קלות לכיוון מערב לוואדי החוצה את מרכז המושבה[67]. המבנה מהווה זיכרון למרכז המושבה ההיסטורי, והינו למעשה אחד המבנים האחרונים שהיו בו; שריד שלא השתנה מאז הקמתו.

במהלך השנים הפך המקום למגרש גרוטאות ובו חניה לא מוסדרת ומבני מכולות של העסקים. לא היה נעים אפילו לעבור שם כדי לקצר. לאחר השיקום, הפך השוק למתחם של בתי קפה, מסעדות וחנויות. זהו מופת לשימור, מתוך ראיה כללית של שימור מרכז המושבה. הרחבה הייחודית הפכה מחנייה אחורית לא מוסדרת, לכיכר עירונית תוססת. כיכר שכזו, שלה דפנות מסחריים ומבנה משומר של השוק ויצרה רחבה עירונית ייחודית למושבה, כיכר שכזו לא אפיינה את מושבות הברון השכנות, אלא מזכירה מעט עיירה אירופאית קטנה. מבנה מכולות "טרנדי" נועד להסתיר את הבניה ברחוב שמצפון. מזכיר מעט את המתחם המפורסם בבריקסטון, לונדון. מכיוון שבעלי העסקים החזיקו במשך שנים מכולות, שחיסולן איים על עסקיהם (למשל, מכולת קירור עבור אטליז), נעשתה פשרה. בעלי החנויות שממזרח קיבלו תוספת של עוד 3 מ' לעסק שלהם. כך נפתחה חזית חדשה מזמינה של החנויות, שהפכו להיות דו-צדדיות, הן למתחם השוק והן לרחוב הדקלים. באחד העסקים, נפתח בית קפה קטן, הנהנה מצלו של עץ אלון. השיקום נעשה בסיוע המועצה האזורית והיזם גיא יצחקי, האחראי גם למיזם "חצר השוק" בכפר-סבא, ובתכנון של האדריכל ליאור ויתקון, שוקם ושוחזר מבנה היסטורי ישן, הפכו את מתחם השוק לחנויות ובתי קפה אופנתיים. בעל הקניון שממול צבע את הבניין באותם צבעים. בקיץ מופיעים כאן לעתים אמנים.

תחנה מס' 9 – מרכז המושבה.

ביציאה לרחוב הדקלים (כבר אין דקלים), מבט מזרחה, ליד הקניון הקטן, היה מפעל "תבורי" – לייצור גזוז ומיצים הוקם בשנת 1935. משפחת טבוריסקי (תבורי) היתה בעלים של פרדס. בתקופת מלחמת העולם השנייה נבלמה שליחת הפרי לחו"ל. כתחליף, הכינו מהפרי מיץ ושיווקו אותו למחנות הבריטים שהיו במקום ובמקביל החלה היוזמה להקמת מפעל למיצים. בחצר ביתם נחפרה באר ושיווקו גם מים מינרלים. בשנת 1954 נוצר החיבור עם מפעל "טמפו" שהקים משה בורנשטיין, יליד פולין שעלה לישראל משווייץ. נפתח כאן קו ייצור למשקה קר בטעם לימון ליים שנמכר תחת הסיסמה "המשקה הזך בבקבוק הצח", על פי ידע שנרכש מארצות הברית, מחברה בקליפורניה בעלת שם זהה[68]. ב-1960 פרץ סכסוך בין השותפים , חברת "טמפו" נפרדה מתבורי ושם המפעל הוסב ל"קריסטל". צמוד לו – המקום בו עמד בעבר קלנוע "דקל".

כמאתיים מ' צפונה משם, נמצאת כיכר הנשיא (וייצמן), שהיא הכיכר הראשית של המושבה. בעבר היה כאן מרחב גדול ופתוח, שנחצה על ידי רחוב הדקלים. חלקו הראשון ההיסטורי של מרכז המושבה נבנה כבר ב-1936 על ידי פיק"א. היו לו ימי זהר, אך משנות השמונים סובל מהזנחה מתמשכת. הכיכר הפכה למגרשי חנייה שמונעים מהתושבים מרחב עירוני פתוח. בחנויות שממערב (בבעלות המועצה; מושכרות בדמי מפתח), נראית "משרבייה" –  חלונות עגולים לאוורור (המזגן של פעם).

בפינת רחוב הבנים, במקום בו נמצאת חנות "דידו". בעבר היה כאן בית קפה 'גנתי', שהיה בבעלות הרברט סימון. הקפה פעל עד שעות הקטנות של הלילה, למרות מחאת השכנים. בשנות השלושים קמו סביב פרדס חנה שני מחנות צבא גדולים של הצבא הבריטי. הם היו צרכנים חשובים של הפרדסנות המקומית ובכך אפשרו לפרדסנים להתמודד עם נזקי הקפאת היצוא בתקופת מלחמת העולם השנייה. בתקופה זו התמלאו המושבות פרדס חנה וכרכור בבתי קפה ובתי מלון, בהם בילו הקצינים הבריטיים וגם המקומיים.

בית האיכר.

מעבר לחנות "דידו", נמצא בית האיכר, שהיה בעבר מקום מושבה של פקידות פיק"א.

ככל שהברון רוטשילד התקרב לציונות, קשתה עליו השותפות עם יק"א (J.C.A) [69]. השינוי המדיני המהפכני שחל באזור עם הצהרת בלפור ועם כיבוש הארץ על-ידי הבריטים חייב, לדעתו, ליזום מפעל רב תנופה לפיתוחה של ארץ –ישראל באוקטובר 1920 הציע הברון ליק”א, להפוך את הוועדה הארצישראלית, שהיתה ממונה על מושבות הברון, לחברה בלתי -תלויה, שתיקח על עצמה את מלוא האחריות לפיתוחה החקלאי והתעשייתי של ארץ -ישראל. בכך נסללה הדרך להקמתה של פיק”א: (ראשי תיבות של השם P.J.C.A.  באנגלית שנכתבות באותיות עבריות PALESTINE JEWISH COLONIZATION ASSOSIATION  (פלשתיין יהודית קולוניזטורית אגודה). עיקר מקורותיה הכספיים הושתתו על ההון שהעמיד לרשותה הברון[70].

כאשר אנשי פיק"א עזבו את המושבה, שימש הבית את  ועד המושבה. במלחמת הקוממיות שימש כבית מפקדת ה'הגנה' המקומית ומאוחר יותר כספריה ציבורית. בהמשך, שימש כמשרדי אגודת המים של חקלאי המושבה, נרכש על ידי המועצה ועבר שיפוץ. ראש המועצה המקומית דאז, חיים געש ציין כי: "בית האיכר נושא עמו היסטוריה רבת שנים אשר שזורה באבני הדרך של הישוב. בתכנית המתאר החדשה למעלה מ-90 אתרים לשימור. המטען ההיסטורי והמבנה המיוחד ראוי שישמרו ויחודשו גם עבור הדורות הבאים כדי להשיב תנועת תושבים למרכז המושבה הוותיק"[71].

"בית הראשונים"

מול בית האיכר (רחוב הדקלים 92), נמצא "בית הראשונים". הבית נבנה בשנת 1930 על-ידי פיק"א, כגן ילדים לילדי פרדס-חנה. עד שהושלמה בנייתו של בנין בית ספר יסודי (אלונים), למדו במקום גם תלמידי כתות א' ב'. יתר התלמידים למדו בחדרים שכורים בבתי פיק"א.

בימיה הראשונים של המושבה, כלל לא היה בה בית ספר, והילדים למדו אך מעט. יום אחד הודיע אחד התושבים כי הוא עוקר לחו"ל, ועל כן הוא מוותר על אחד החדרים בביתו למען ילדי המושבה. רהיטים לא היו וכל תלמיד היה צריך להביא מביתו כיסא. באין כיסאות הביאו התלמידים פחי נפט שימשו להם כמושבים, וכשולחנות שימשו שני פחי נפט שעליהם הונח קרש"[72]. דנו בהצעות השונות לשמו של בית הספר, ולבסוף הוחלט לקרוא לו "אלונים", על שום האלונים הרבים שבסביבה וביחוד האלון השוכן במרכז חצר בית הספר. סיבה נוספת לשם "אלונים" הייתה חוזקו. בשנת 1932 עברו התלמידים למבנה, שנבנה במיוחד עבור בית הספר (המבנה שלאורך דרך הנדיב).

יש לציין, שהוצאות החינוך נפלו על כתפי וועד המושבה, כלומר, כל המתיישבים נשאו בעול, לא רק הורי הילדים. המבנה שימש גם כבית כנסת, עד לבניית בית הכנסת הגדול, וכן מקום לאספות כלליות של תושבי המושבה משלמי המסים, שהתקיימו פעמיים בשנה. בשנת 1967 הושלמה בנית גני הילדים בצמוד לבי"ס אלונים, ואת מקום גן הילדים תפסה הספרייה הציבורית. עם הקמת המתנ"ס על שם כֵּנָה מָאיֵר, שוב התרוקן המבנה, ובשנת 1980 הוחלט להקדיש אותו לשימור תולדות המושבה המאוחדת. הבית הוא מעין מוזיאון יישובי ובו אוסף חפצים, מסמכים, צילומים, מפות ועוד, המספרים את סיפורן של פרדס חנה ושל כרכור – ההווי, ההתהוות וההיסטוריה[73].

תחנה מס' 10 – בית הכנסת הגדול

הולכים 200 מ' מזרחה ברחוב הבנים, עד לבית הכנסת.

בית הכנסת הגדול בפרדס חנה נולד "על הנייר" בתכנית משנת 1930. אולם בנייתו התעכבה מספר שנים. לאחר ייסודה של פרדס חנה, מתיישבים שרצו להתפלל בציבור, נהגו ללכת מדי שבת למושבה כרכור הסמוכה, שבה היה מניין ובית כנסת. חודשים ספורים לאחר הקמת המושבה הובא אליה ספר תורה והושם במבנה ששימש גן ילדים. בחגי תשרי תרצ"א (1930) התפללו כבר במבנה הגן (לימים הספרייה ובית הראשונים). בית הכנסת הוקם על ידי חברת פיק"א. את הכספים לבניית בית הכנסת וספרייה על שמו של הברון אדמונד רוטשילד שנפטר בנובמבר 1934, תרמה רעייתו עדה רוטשילד. המבנה תוכנן תחילה על ידי האדריכל – אלכסנדר בֶּרוַולד (Alexander Baerwald) שנפטר באותה השנה[74]. התכנון הסופי נעשה על ידי האדריכל החיפאי שמואל רוזוב בין השנים  1933- 1936 [75]. בינואר 1936 בחנו פרנסי המושבה את תכניות בית הכנסת. הם התלוננו בפני פיק"א על מחסור במקומות ישיבה בעזרת הנשים ודרשו כי תפעל לתיקון המצב: "…הלא לא מתקבל על הדעת חלוקה בלתי נכונה של שישים מקומות לנשים לעומת מאה ושמונים מקומות ישיבה עבור גברים"[76]. בתשובתה של פיק'"א הוסבר כי "שלד הבניין הסתיים ולא ניתן לערוך בו שינויים. (רק בשנת 1957 הורחבה עזרת הנשים באופן חלקי)[77].

הכניסה לבתי הכנסת איננה מרחוב הבנים, אלא מאחור. הוא תוכנן כך, שניתן יהיה להתגונן בו מפני התקפה. הוא בנוי בעצם כעמדת הגנה גדולה. בקיץ 1938 פנה מתתיהו ויס, מועד בית הכנסת אל גבאי בית הכנסת "אהבת ציון" בעיר ויסבאדן (Wiesbaden) גרמניה שנסגר אז, בהצעה לפיה ייתרמו ספרי התורה מבית כנסת זה לבית הכנסת בפרדס חנה. כחודשים לאחר מכן התחולל בגרמניה ואוסטריה 'ליל הבדולח'. בדרך נס הוברח לארץ ישראל ספר תורה מהעיירה מרקטברייט (Marktbreit) שבחבל בוואריה ונתרם לבית הכנסת[78].

תחנה מס' 11 – (שוב) מרכז המושבה

בית ברוזה

חזרה לרחוב הדקלים, אפשר דרך הרחבה שמול יד לבנים. חולפים ליד בית ברוזה המקורי (רחוב הדקלים 117), שהוקם על ידי בן ציון ברוזה , שהגיע לכאן לאחר ההתקפה על מוצא במאורעות תרפ"ט[79] ובנו רמי ברוזה (בר עוז). זהו מבנה שהוקם ב-1969 שיועד למסחר ומגורים. משמש כיום לחנויות ומשרדים. הבניין לא השתנה מאז בנייתו.

באתר האינטרנט "מקום שמור", מציינים בסיפוק, כי "בבית ברוזה אין סחורה על המדרכה, השילוט אחיד, פשוט נקי גם מסביבו. רואים שיש כאן יד מטפלת ואוהבת. ואכן אומר רמי בר עוז (ברוזה) שממשיך לטפל ולשמור על הבית וסביבתו, משכיר בתנאי ניקיון ושמירת הסביבה, צובע, מנקה ואפילו על עמודי החשמל שבחזית אין שילוט פירטי! ככה הוא אוהב לראות את הבית בדיוק כמו שבנה אותו עם אביו, בסוף שנות ה 60 של המאה הקודמת".

לצדו של בית האיכר, בנתה פיק"א שני בתים קטנים, שבהם גרו אנשי צוות ההקמה עם משפחותיהם. כאשר פיק"א סיימה את עבודות ההקמה של פרדס חנה, היא החכירה את שני הבתים הללו למתיישבים החדשים שהגיעו מגרמניה. בבית אחד (המשמש היום כמרכז רפואי קטן)  גרה משפ' בר-טלמן, שהביאו איתם מגרמניה ציוד גַּלֶנְטֶרְיָה[80] ופתחו בביתם חנות בדים, חוטים וכפתורים ושירתו את כל נשות המושבה והסביבה. בהמשך היה ביתם של משפ' רד'יבסקי ומשפ' לסקר. לאחרונים היתה חנות מכולת ודגים בכיכר הנשיא ובחצר ביתם החזיקו בריכה לדגים. כאשר סגרו את החנות ועברו לזכרון יעקב, קנו בן ציון ברוזה ובנו רמי את המגרש, הרסו את כל המבנים ועליהם בנו בשנת 1969 את בית ברוזה.

אחרי שהתרשמו מתכנון מבנים שעשה בחיפה, נבחר האדריכל הצעיר אורי לפובסקי, לתכנן את הבניין. הבניין בן שתי קומות עם מבואה על עמודים, קומת קרקע עם שש חנויות, ושלוש דירות בקומה השנייה, באחת מהן התגוררו בן-ציון וצילה ברוזה, עד שהלכו לעולמם. המיוחד של הבניין הוא הגימור באבן ירושלמית נבחר כזיכרון מקשר למוצא שבהרי יהודה , משם הגיע בן ציון ברוזה קורת בטון עוטפת את כל הקומפוזיציה, כמו מגירת שולחן מסוגננת משנות ה60. מודרניזם ישראלי מקומי. גם שני הברושים נשתלו אז בכניסה לחצר ובה שתלו פרדס קטן[81].

תחנה מס' 12 – מלון רימון

נמשיך ברחוב הדקלים צפונה. בחלק זה לא נשארו דקלים כלל, בשל הרחבת הרחוב. בפינת הרחוב (הדרומית-מערבית, מול 'אדונית התבלינים'), שכן מלון ובית קפה 'רימון', שהיה בבעלות יוסף מושצ'ינסקי  (שהוזכר ברחוב הראשונים). בשנת-1931  עבר יוסף עם אשתו מניה, לרחוב 500 פינת החרובים, כדי לבנות את בית המלון הראשון של פרדס חנה. "מלון מושצינסקי",שהחליף בשנות ה- 40' את שמו ל"מלון רימון". ניבנו שני בתים צמודים, בסגנון כפרי פשוט עם גג רעפים. בית בן קומה אחת ומאחוריו בניין של שתי קומות שכלל רק שלושה חדרי אירוח, עבור שלושה אורחים בכל חדר, סלון משותף ומטבח לשימוש עצמי. הבית הקדמי הפונה לרחוב הדקלים שימש כ'לובי' לבית המלון. במודעה בעיתון פרסם – "מקום מרגוע…האורחים יושבים ומגישים להם אוכל בצל העצים העתיקים, בגינה המלאה פרחים. סביב לפנסיון ניטע גן של עצי פרי: תפוחים, שזיפים, ענבים. ברשותו של כל אורח לקבל הביתה 20-15 ק"ג תפוחי עץ מזנים שונים במחיר כפרי". דודי שליט, זוכר, שהיה שם גם עץ אגוז מלך שהאמינו ביכולתו לגרש יתושים, ושימש כחלק ממסע הפרסום של הגן. סיסמת הפרסומת של המלון היתה "חמישה רגעים מאגד ומים נוזלים בכול חדר". בקצה הרחוב, בפינת רחוב הנדיב (אז, רחוב ה-800), שכן מלון נוסף – מלון שטרן[82]. המרפסת של החלק האחורי. הפכה לקיוסק , ב-1949 , בתכנונו של האדריכל  דוד נודל– מודד ואדריכל, שתכנן הרבה מוסדות ובתים בעיקר בפרדס חנה. בקיוסק הציבו דלפק למכירת גלידה וגזוז. היה זה מקום פופולרי בקרב ילדי המושבה, שהיו נוהגים להציק למושצ'ינסקי, שמתואר כאיש נוח לכעוס.

תחנה מס' 13- הצלמניה של ארצי

פניה מזרחה (ימינה) ברחוב החרובים, שכיום נותרו בו בעיקר עצי פיקוס השדרות. בית ארצי. בולט עם שלט הצלמניה בחזיתו. הבית הוקם ב- 1954, על ידי האדריכל נודל שהוזכר לעייל. הוא  התאים את מבנה הבית כיחידה אחת, עם מבנה הבאר שהיה שייך לפיק"א והיה מושכר, כבית מלאכה לנפח חיים ריבקיס. כמו כל הבתים שבנה נודל, הבית התאפיין בסגנון צנוע, גג שטוח, חדרים מרווחים ומלאי אור יום.

אברהם ארצי נולד בפולין בשנת 1918, עלה ארצה בשנת 1943 הגיע לפרדס חנה והחל לעסוק בצילום. ב 1948 התגייס כצלם לחיל האוויר. כשחזר לפרדס חנה ב-1950, פגש את שרה גולדברג (1923-2009), גם היא עולה מפולין שאיבדה את כל משפחתה. הם נישאו באותה שנה (לא היו להם ילדים). ארצי  שהפך את הצילום למקצוע, רכש את החלקה עם הבאר. בהיותו חייל משוחרר, המליץ  משרד המסחר והתעשייה, להקציב לו חומרי בניין (שהיו בהקצבה). הוא בנה בנין,  שחלקו האחורי שימש למגורים חזיתו לשתי חנויות – אחת שמשה סטודיו לצילום ובשנייה נמכרו צורכי צילום. צמודה לו הבאר משנת תרפ"ט, ננטשה, לאחר שנחפרה הבאר שבכרכור בשנת 1932. ארצי שצילם המון והכל, היה אחד מהצלמים העסוקים במושבה. הוא התרוצץ על האופנוע שלו והגיע בהזמנת המועצה לכל אירוע חשוב שהתרחש כאן, לצלם את המתהווה ולצד זה צילם עשרות ילדים שישבו לפניו, אם בסטודיו, אם בביתן לצילומי פורטרטים, מנהג שהיה נפוץ בזמנו. הוא השאיר אחריו מאות תמונות. חלקן הגדול נמצא בארכיון בית הראשונים. כולן חתומות כ'פוטו לייקה', או 'פוטו ארצי'. הוא נפטר בשנת 1980 ואלמנתו שרה המשיכה להתגורר בבית עד לפטירתה בשנת  2009.

בשנת 2014 נרכש הבית על ידי משפחת הרפז, שכיבדו את עברו. האופי והאלמנטים שהיו חלק מהבית המקורי היוו השראה לבעלי הבית החדשים ולמעצבת דגנית גור אריה, שהופקדה על תכנון הבית, השימור והשחזור והתאמתו כמגורים פונקציונליים ועכשוויים. הבית זכה לחיים חדשים, המכבדים את עברו. השילוט המקורי של הסטודיו לצילום הוסר, שופץ והוחזר, כך גם שלט מגדל המים. שיחים נשלחו להחלמה אצל הגנן וכמה עצים מהגינה המקורית נותנים פרי גם כיום. התעקשות הבעלים והמעצבת לשמר את הקיים ולהתאים את החדש לרוח המקור, תוך הוספת אלמנטים, הפיחה בבית רוח חיים חדשה [83].

תחנה מס' 14 – רחוב הדקלים

מצפון לרחוב החרובים, נשמר צביונו המקורי של רחוב הדקלים (אז רחוב 500),.

בדצמבר 1929 הגיעו לכאן ראשוני המתיישבים. כל מתיישב קיבל חמישה דונם, בית ומבנה למשק עזר. בנוסף, קיבלו עשרים דונם קרקע, כדי לטעת פרדס ועשרה דונם של אדמת בור לגידולי בעל. הבתים היו דומים זה לזה: שני חדרים ללא דלתות פנימיות, מטבח קטנטן, ללא שירותים וללא מים. קו המים הגיע עד הבית ועד הרפת. מאחורי הרפת חפרו בור בעומק של שני מטרים, ועליו העמידו תא קטן עם חור ברצפתו, ששימש כבית השימוש. ה"מותרות" הראשונים שמישהו הוסיף היו מושב מאולתר כלשהו. צינור גומי עם ראש משפך שימש במשך תקופה קצרה כמקלחת תחת פני השמים, עד שהתושבים עצמם הכניסו מים ומקלחות לבתים[84].

בית מאייר

ניתן להמשיך עד לביתה (לשעבר) של משפחת ספקטור, בעבר – בית מאייר. הבית נבנה כספינה, עם חלונות עגולים, בהשראת עסקיה הימיים של המשפחה.

שלום שכנא מאיר (1885 –1929) היה תעשיין, איש ציבור ופעיל ציוני בארץ ישראל. נולד בסאנוק שבגליציה[85]. רכש השכלה תורנית נרחבת, הוסמך לרבנות, ונחשב עילוי בתורה. נישא לבתו של שניאור זלמן שכטר, חושף הגניזה הקהירית, ולימים מנהיג התנועה הקונסרבטיבית . אז תעשיין עשיר מהעיר פלטיצ'ן שבמולדובה, שכטר נסע במיוחד לגליציה, כדי לקחתו כחתן לבתו, כנה. לאחר נישואיו נכנס לעסקי חותנו. נבחר לוועד הציוני המקומי ולאחר מכן ליו"ר ההסתדרות הציונית במולדובה. נסע בערי רומניה והלהיב את ההמון בנאומים ודרשות למען ציון.

בשנת 1921 עלה עם משפחתו לארץ ישראל, כראש הפירמה "רומפַּאל" (רומניה-פלשתינה), והשתקע בתל אביב. הוא היה מעסקני היישוב ונבחר למועצה הראשונה של עיריית תל אביב. פעל במישורים ציבוריים רבים, בין השאר, היה גזבר ה'הגנה', שופט עירוני, חבר ועד הלשון העברית, חבר הוועד המפקח של גימנסיה הרצליה וחבר ועד בית הכנסת הגדול בתל אביב. ביתו שימש מרכז לפעילות לטובת תל אביב והיישוב בארץ ישראל. עסק ברכישת אדמות בארץ ישראל, היה ממנהלי חברת "גאולה"[86]. הוא לקח חלק בקניית קרקעות רמת גן.  ממייסדי המושבה (רמת גן) ויו"ר הוועד הראשון שלה. בשנת 1929 חלה במחלה ממארת. נסע לווינה לצורכי ריפוי, ושם נפטר. נטמן בבית העלמין הישן בפרדס חנה. הותיר אחריו את רעייתו ושלושה בנים – מרדכי (מוטק'ה), משה ובנימין. רעייתו נהרגה מבעיטת סוס, בט' באב תרצ"ו (1936) ונטמנה לצדו. על שמו הקימו בניו את שכונת תל שלום בכרכור, בשנים 1937-1938 עבור עולי גרמניה (בתקופה בה נבנו הבתים ברחוב הבוטנים). הקמת השכונה הונצחה ביומני כרמל ב -6 במארס 1938. ולימים הקימו את מגדל שלום מאיר בתל אביב.

תחנה מס' 13 – ברוש הירשברג

לאלו שזמנם בידם, מומלץ המשיך ברחוב הדקלים צפונה, לחצות את דרך הים ולהמשיך לקצה הצפוני של הרחוב. נפנה ימינה לרחוב חרמון. אחרי עשרות מטרים נפנה שוב ימינה והפעם לרחוב עצמון שאינו סלול. לאחר עשרות מטרים בלבד נראה ב"אי תנועה" עץ ברוש גדול ולמרגלותיו סלע ועליו לוח זיכרון. כפי שמספר לוח הזיכרון, העץ נשתל בט"ו בשבט תרצ"ד – 1934 בידי תושב המקום, יוסף הירשברג ז"ל, כחלק משדירה של ברושים.

יוסף, בן רוזה וישראל הירשברג, נולד בה' באייר תר"נ (21.05.1890) בברסלאו, גרמניה, למד משפטים באוניברסיטת היידלברג. היה בין מקימי תנועת-הנוער "בלאוּ-וייס" (Blau Weiss; גרמנית: כחול-לבן), שהייתה תנועת נוער יהודית בגרמניה ואף הדריך בה[87]. בשנת 1914 גויס לצבא הגרמני ושירת בחזית המערבית, שם נפצע, ולאחר החלמתו שירת בחזית המזרחית. בעיר פוזן (פוזנן כיום) הכיר תוך כדי שירותו הצבאי את אלזה-יסכה באומגרט, ואחרי המלחמה נשא אותה לאישה. הם הקימו את ביתם בפרנקפורט ויוסף פתח בעיר משרד עורכי-דין. בשנת 1933 עלה לארץ-ישראל עם משפחתו – אשתו ושני בניו, ומתוך עיקרון בחר לעסוק בחקלאות ולא במקצועו. משנת 1934 גר יוסף בפרדס-חנה, היה לחקלאי ועבד בחקלאות עד יומו האחרון. גם בשנות מלחמת העולם השנייה לא נטש את החקלאות. בפרדס-חנה היה פעיל בענייני ציבור שונים (מועצה, אגודות חקלאיות, ומשפט חברים) והיה מדריך ב'הגנה'. היה איש ספר ושמר מסורת.

ביום רביעי, 14.04.1948, עבד כהרגלו בחלקת העגבניות בגינת ביתו, הסמוך למחנה הצבא הבריטי מס' 87. (כיום: בכביש 652, היציאה הצפונית מהמושבה)[88]. לפתע נורתה ירייה בודדת מכיוון המחנה הצבאי הבריטי השכן  ויוסף נפצע אנושות בבטנו. הוא הועבר למרפאה, אך נפטר בדרכו לשם. בן 58 היה במותו. האירוע התרחש ימים ספורים לפני פינוי המחנה במסגרת עזיבת השלטון הבריטי, והסברה המקומית (שאינה בדוקה), היא כי היתה זו נקמתו של חייל בריטי.  אם כי יכול מאד להיות שמדובר בכדור תועה.

יוסף הובא למנוחת עולמים בפרדס-חנה. הניח אישה ושני בנים[89].

תחנה מס' 15 –  חרבת סופסאפי

ניסע במכוניות לרחוב הנדיב, ניסע בשדרת הגרווילאות[90] צפונה, לכיוון בנימינה )הגרווילאה החסונה הובאה לישראל בימי המנדט הבריטי, בזכות צמיחתה המהירה ועמידותה לתנאי יובש, יחד עם עצים נוספים ממוצא אוסטרלי כגון קליסטמון, אראוקריה וקזוארינה). השדרה הזו נחשבת לשדרת העצים, שאינה שדרת אקליפטוס, הארוכה ביותר בארץ. בסוף הירידה, במקום בו נטועים עצי אקליפטוס, פניה בדרך עפר משובשת מזרחה, באזור חולי המכוסה במעט צמחייה , לחרבת סופסאפי (על שם הצפצפות שגדלו סמוך לנחל עדה), כחצי ק"מ מזרחית לכביש פרדס-חנה בנימינה, מדרום לנחל ברק הנשפך לנחל עדה. במקום עומד מבנה גדול עם באר מים לידו. המבנה, שימש בעבר כמחנה פרדות צה"לי. חומרי המבנה הם: טיח, אבני סיליקט, בטון, עץ וגג רעפים. לבני סיליקט, שיוצרו באזור פרדס-חנה, על ידי שני מפעלים [91].

התיישבות הבוסנים

בשנת 1888 הגיעה מהבלקן, קבוצת בוסניאקים (שכונו בשפתם ביחיד Bošnjak, קרי "בושניאק"; ברבים Bošnjaci, קרי בושניאצי), היו אלו  מוסלמים בוסנים ממוצא סלאבי,. אשר חששו מהשלטון האוסטרי שהונהג בבלקן ב-עקבות קונגרס ברלין ב-1878 ומפני האוכלוסייה הנוצרית שנשלטה על ידיהם בעבר. בחסות הסולטאן העות'מאני עבד אל חמיד השני, היגרו בוסנים רבים והתיישבו ברחבי האימפריה העות'מאנית.

השלטון חיפש להגדיל את רווחי המיסים והתבואה מן הארץ הדלילה באוכלוסין[92]. כך נוצרה התופעה שאוכלוסייה סלאבית מהגרת מאירופה, משלטון אוסטרי, ונודדת לאסיה כדי לחיות תחת חסות ממשלה מוסלמית. מאה אלף מהם היגרו לאנטוליה, מאתיים משפחות היגרו לדמשק, מבחינת השלטון העות'מאני, נוצר חלל שלטוני ריק באזור השרון הצפוני, והם נזקקו לגורם נאמן באזור זה. הם התיישבו בחורבות סופסאפי.

ראו בהרחבה, באתר זה: חרבת סופסאפי

עזיבת הבוסנים

חלקים מהאזור היו מכוסים בביצות, והתושבים החדשים סבלו מקדחת. כמו כן, סבלו מגניבות של בדואים. לכן מרביתם עזבו. ארבעים משפחות התיישבו בכפר יאנון מזרחית לשכם [93]. העות'מאנים יישבו את הבוסנים בקיסריה, כדי לשפר את הביטחון באזור, ששרץ שודדים ופורעי חוק למיניהם. הם הקימו שם בתי אבן וניצלו חלקי מבנים קיימים ובארות מים, בנוסף הקימו מספר מסגדים שאחד מהם שרד עד היום, בנמל קיסריה[94].

באמצע שנות ה-30 התדלדל הישוב הבוסני באזור פרדס חנה, במידה רבה חלק מתושביו עבר לחיפה ואחרים עבדו בעבודות חוץ, ערבים מוסלמים  תפסו את מקומם של הבוסנים, התגוררו בדירות שכורות בקיסריה, חכרו אדמות מפיק"א ועיבדו אותם.

במשך הזמן נטמעו רוב הבוסנים באוכלוסייה הערבית המקומית והם כבר אינם שומרים על התבדלות והימנעות מנישואין עם ערביי ארץ ישראל. משפחת תמימי, שהבולטת בהם היא עהד תמימי, מוצאה במהגרים בוסניאקים אלה. הבוסנים הם גורם אתני בולט בכפר מנדא ועראבה[95].

מחנה הפרדות

לאחר 1948 הוקמו במקום מבנים גדולים אשר שימשו את יחידת  הפרדות של צה"ל. המבנה בנוי בדומה לבנייה הבריטית המקומית.

ראו בהרחבה, באתר זה: בוסנים ופרדות בח'רבת ספסאפי.

תחנה מס' 15 – אנדרטת הנח"ל

האנדרטה.

האתר הוקם על ידי "העמותה להנצחת חללי הנח"ל" שסיסמתה: " וָחָי כֹּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁמָּה, הַנָּחַל". הפסוק המלא הוא "הָיָ֣ה כׇל־נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֣ה ׀ אֲֽשֶׁר־יִשְׁרֹ֡ץ אֶ֣ל כׇּל־אֲשֶׁר֩ יָב֨וֹא שָׁ֤ם נַחֲלַ֙יִם֙ יִֽחְיֶ֔ה וְהָיָ֥ה הַדָּגָ֖ה רַבָּ֣ה מְאֹ֑ד כִּי֩ בָ֨אוּ שָׁ֜מָּה הַמַּ֣יִם הָאֵ֗לֶּה וְיֵרָֽפְאוּ֙ וָחָ֔י כֹּ֛ל אֲשֶׁר־יָ֥בוֹא שָׁ֖מָּה הַנָּֽחַל " (יחזקאל מ"ז , ט').  מציבי האנדרטה לקחו את שש המילים האחרונות של הפסוק ויצרו סירוס מנותק מהקשר. העמותה קמה על ידי קבוצה של הורים שכולים שהציבו להם למטרה להחליף את חדר ההנצחה הקטן שהיה במחנה 80 – בסיס הטירונות של הנח"ל דאז. הרעיון להקמת האנדרטה עלה כבר בשנת 1982 עם הקמת חטיבת הנח"ל כחטיבת חי"ר רגילה ועזיבת הבסיס ששמו שנקשר בשמו של הנח"ל , אולם האתר נבנה רק ב-1995. בראש העמותה עמד אז אל"מ (מיל.) רענן (רני) שריר[96], שפיקד על הנח"ל בשנים 1975-1978.פרדס חנה נבחרה בשל קרבתה למחנה 80.שהיה במשך שנים רבות מחנה להכשרה צבאית לחיילי הנח"ל.  תרמה לכך היענות גדולה מצד המועצה המקומית.

את האתר תכננו האדריכלים חנן הברון [97] ומיכאל קראוס. האתר נראה מהאוויר כסמל הנח"ל – מגל וחרב. המגדל שבמרכז האתר מזכיר בצורתו מגדל מים וכך מזכיר את תרומת הנח"ל להתיישבות בארץ. במקום מונצחים בו 1,039 חללי מסלול הנח"ל, חטיבת הנח"ל וחיל החינוך והנוער. זהו אינו אתר הנצחה רגיל. אלא אתר המיועד גם לפעילות בני נוער שוקקת וצוהלת.

זהו אתר המפגיש שתי תחושות לאומיות עוצמתיות ביותר: הזיכרון והתקווה.

ראו בהרחבה, באתר זה: הנח"ל ותרומתו למדינה..

בתוך האנדרטה, מעל שמות הקורבנות רשום : מעל שמות הקורבנות מופע הפסוק " וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם" (ישעיהו, נ"ו, 5). פסוק שנתן את שמו למוסד יד ושם המנציח את קורבנות השואה.

לדיון: חללי צה"ל ונספי השואה.

הערות

[1] במרבית הספרים מצוין הירקון כגבול הדרומי של השרון, תוך התעלמות מהשינויים שחלו באזור בעשרות השנים האחרונות. גם האזור שבין נחל אלכסנדר בדרום לבין נחל תנינים, נמצא במחלוקת בין הגיאוגרפים. חלקם כוללים אותו בשרון, אחרים, כוללים אותו באזור נפרד – מישור החוף הצפוני.

[2] מכיוון שעמקי האורך של מישור החוף, מוגבלים בשני רכסים בצים, נראים העמקים כאבוסים.

[3] רות פלג, מישור החוף – אדם וסביבה לאורך הדורות, יד יצחק בן צבי, ירושלים  1997, עמ' 14-15

[4] מטבע אקלימה של ארץ ישראל, התבססה החקלאות, בעבר  , על גידולי בעל, על כן יש לגידולים אלה זיקה לאדמות בעלות כושר ספיחה גבוה למי גשמים, שהמים אינם מחלחלים בהן לעומק רב, אינם ממהרים לעלות בנימיהן ולהישאר עת ארוכה בשכבתה העליונה, היא שכבת החקלאות. אדמות אלו, מכונות בפי החקלאים "אדמות כבדות" נוצרו מסחף שהגיע מההרים. אולם מערבו וחלקו התיכון של השרון, כשישים אחוזים מכלל שטחו, עשויים סחף שהביא לכאן דווקא הים. אלו קרקעות חול למיניהן (כורכר וחול אדום), המכונות בפי החקלאים "אדמות קלות" אדמות שאינן ראויות לגידולי בעל, בהיותן "חלחלניות"( יהודה זיו, תרמיל צד, אתרים ומסלולים במבט שני, כתר, ירושלים, 1988, עמ' 195

[5] יהודה זיו, תרמיל צד, אתרים ושבילים במבט שני, כתר, ירושלים, 1988, עמ' 195-196

[6]  דני בר-עוז, אם חקלאות כאן, מולדת כאן : סיפור חייו של משה סמילנסקי, רחובות, 2015.

[7] זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל, עמ', 8022-8026

[8] רועי מרום, "מי היה כאן קודם?", הרצאה שניתנה ב-3 בפברואר 2019, המוזיאון העליה הראשונה בזכרון יעקב; יהושע בן אריה, "אוכלוסיית ארץ ישראל ויישובה, ערב מפעל ההתיישבות הציוני, בתוך: י' בן אריה, י' בן ארצי וח' גורן (עורכים), מחקרים בגיאוגרפיה היסטורית-יישובית של ארץ ישראל,, ירושלים, יד בן צבי, תשמ"ח, עמ' 5-6

[9] ראו באתר זה: מזמארין לזכרון יעקב

[10] מוריס בני, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949, עם עובד, 1991

[11] התאחדות עולי גרמניה הוקמה ב- 1932 על ידי יוצאי גרמניה הוותיקים בארץ ישראל במטרה לסייע לעולים החדשים שהחלו להגיע ממרכז אירופה. ההתאחדות ייצגה את העולים בפני השלטונות הבריטיים ובפני הסוכנות היהודית ומוסדותיה, הפיצה מידע על אפשרויות הקליטה בארץ, ייעצה בענייני השקעות וסייעה במציאת תעסוקה ובהסבה מקצועית. לשכה סוציאלית טיפלה במשפחות שנקלעו למצוקה כלכלית. כמו כן פעלה ההתאחדות במישור התרבותי באמצעות הרצאות, חוגים וקורסים ללימוד עברית.

התאחדות עולי גרמניה הייתה ארגון לא פוליטי והיא מהווה דוגמא לארגון מסוג לנדסמנשפט המבוסס על מקום מוצא משותף. את פעולתה ממשיך ארגון יוצאי מרכז אירופה, שפועל עד היום בתחומי הרווחה והתרבות למען יוצאי מרכז-אירופה ולמען דור ההמשך

[12] דן גלעדי, תת-הפרק "העלייה החמישית: התבססותו של היישוב היהודי בארץ", בתוך: יהושע פורת, יעקב שביט (עורכים), המנדט והבית הלאומי (1947-1917), סדרת "ההיסטוריה של ארץ ישראל" כרך ט', הוצאת כתר ויד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1983, עמ' 172-169.

[13] שמואל נח אייזנשטדט, חיים אדלר, רבקה בר-יוסף, ראובן כהנא, ישראל – חברה מתהווה, ירושלים: הוצאת מאגנס, תשל"ב, עמ' 14.

[14] רמות השבים, מגד, גן השומרון, כפר ידידיה, קריית ביאליק, נהריה, כפר שמרינו, שדה ורבורג, שבי ציון, רמת הדר.

[15] מולדת חדשה, עמ' 382

[16] שם, שם.

[17] http://rishonim.house/2392-2/%D7%97%D7%95%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9F/

[18] על שמו של ד"ר שלמה רובינסון. יליד 1894 בגרמניה, עלה ארצה ב-1933, התיישב כחקלאי במגד. היה יו"ר הנהלת ביתה ספר החקלאי, חבר מפקדת ה'הגנה', כיהן כראש המועצה השני בשנים 1945-1950. תרם את רכושו להקמת בית 'יד לבנים'.  כיהן כראש המועצה

[19] עדות בעל פה, של דודיק שליט, נובמבר 2020

[20] "אפא"י (ארגון פירות ארץ ישראל)", ו"מהדרין פרי אור" היתה חברה שהקימה בתי אריזה אזוריים. חברות אחרות היו "יכין חק"ל", "פרדס"

[21] לבית האריזה יש מרתף ובו נותרו ציורי קיר של חיילים בריטיים.

[22] תל אלון- אתר מקום שמור.

[23] התאחדות האיכרים היא ארגון ארצישראלי של בעלי משקים פרטיים. התארגנות האכרים החלה על בסיס אזורי. כבר בסוף שנת 1900 התקיימה ברחובות אספה שהחליטה על הקמת ועד לייצוג המושבות בפני הברון ויק"א. בשנת 1901 הוקם הוועד הכללי של מושבות יהודה. באספה כללית של הוועד השתתפו גם נציגים ממושבות השומרון והגליל.  בשנת 1920 הוקמה 'התאחדות המושבות ביהודה ושומרון"  והורחבה בשנת 1927. שמה נקבע בראשית שנות העשרים כ"התאחדות האיכרים בארץ ישראל". (לאחר קום מדינת ישראל, הוסב שמה ל"התאחדות האיכרים בישראל").  בהתאגדות מאוגדים משקים פרטיים שבמושבות וביישובים חקלאיים אחרים. אחד ממוסדות התאחדות האיכרים הייתה קופת חולים עממית (שהתאחדה ב-1974 עם קופת חולים מאוחדת). ביטאון התאחדות האיכרים היה כתב העת "בוסתנאי".

[24]  הגמנסיון החקלאי נפתח, דואר היום, 1 באוגוסט 1934

[25] עדינה בר-אל, בתי הספר החקלאיים וכפרי הנוער בארץ", קו למושב. ראו בהרחבה:

אסתי ינקלביץ, עירית עמית-כהן. "המשכיות תפקודית – מנוף לשימור מכלולי מורשת: סיפורם של כפרי נוער ובתי-ספר חקלאיים", אתרים – מגזין המועצה לשימור אתרים, 2012, עמ'  97-106.

[26] בעברית: "כל ישראל חברים" – ארגון יהודי בינלאומי שהוקם בפריז ב-1860.

[27] משה סמילנסקי, פרקים בתולדות היישוב, חלק ראשון, תל אביב: הוצאת דביר, 1939.

זאב וילנאי, הערך: "מקווה ישראל", אריאל אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1978, עמ' 4813–4819.

[28] אסתי ינקלביץ', בתוך: אלי שילר (עורך), מצפת לירושלים : ספר שושנה הלוי, ירושלים, 2020, עמ' 313

[29] חנה מייזל, לתולדות חינוך הבת להתיישבות, 1967.

[30] שם.

[31] אוריה בן־ישראל, בן שמן – חממה להתחלות רבות, בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי בתים: סיפורם של שבעים בתים בתולדות ההתיישבות, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1988, עמ' 231–233

[32]  א' דומקה, "חבלי לידתו של בית הספר כדורי", קתדרה ‏35 (ניסן תשמ"ה), עם' ‏91-‏108.ראו גם זאב וילנאי, מדריך הגליל 1941 – מהדורה חדשה 1980, הוצאת ספרים אריאל. עמ' 264

[33] אסתי ינקלביץ', בתוך: אלי שילר (עורך), מצפת לירושלים : ספר שושנה הלוי, ירושלים, 2020, עמ' 316

[34] ד"ר אסתי ינקלביץ', היה שלום מר פיאט, אוניברסיטת תל אביב, 2013

[35] בשירו של חיים חפר "רבותי ההיסטוריה חוזרת" מופיעה השורה "עת לנגב פלוגונת נשלחת, עם מקלות כתחליף לרובים" שמספרת את סיפורה של פלוגה א' של הפלמ"ח שהורכבה מבני מחזור ו' של 'כדורכי, שנשלחו ב-1942 לנגב ללא רובים כחלק מתוכניות ההגנה לבלום את צבא רומל.

על נסיבות הקמתו ראו : אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו, הוצאת הקיבוץ המאוחד,  2004, עמ' 67-68

[36] לרשימת בוגרים מפורסמים: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%91%D7%95%D7%92%D7%A8%D7%99_%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%9B%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%99

[37] פרדס חנה, דבר, 14 בפברואר 1937

[38] מירית האזרחי, פרדס חנה: בית הספר החקלאי בקריסה, באתר ynet, 31 במרץ 2003

[39] בתי ספר שש-שנתיים, באתר מכון ברנקו וייס.

[40] חרומצ'נקו,  (16 ביוני 2005). "רייזמן לא מוסר אדמה. נקודה". הארץ(

[41] מנשה דודו, "הברון רוטשילד מתהפך היום בקברו", ערוץ 7, ‏16/10/13

[42] טובה רוזנצוויג, בוגרת בית הספר החקלאי בפרדס חנה, היתה אקסטרנית אבל גם היא עבדה. והיא מספרת: "היה לנו 'חודש רפת', שזכור לי כחוויה מיוחדת. פעם בשנה היה על כל תלמיד ותלמידה לעבור לגור למשך חודש במבנה בקומה שנייה מול הרפת. היה חדר בנות וחדר בנים. היינו קמים לפנות בוקר לחליבה ראשונה, אחר מתקלחים, אוכלים ארוחת בוקר והולכים ללמוד. אחר הצהרים הכנו שיעורים, וחזרנו לרפת לחליבת לילה." בקיצור, התלמידים עבדו קשה וברצינות, בכל מה שהיה צורך (עדינה בר-אל, "בתי הספר החקלאיים וכפרי הנוער בארץ", קו למושב.)

[43] בניגוד למה שנהוג לעתים לחשוב, לא כולן נוסדו בתקופת העליה הראשונה: גבעת עדה, עתלית, ובגליל התחתון מצפה וכנרת ב 1908, במרחביה ליד הקואופרציה קמה גם אחוזה/מושבה שהיא היום מושב עובדים, וכפר סבא- 6 מושבות. מפעל האחוזות שהחל ב 1911 בגליל התחתון, וכלל במהלכו את פוריה, שרונה, מגדל, כפר אוריה, כרכור ורוחמה = כל כולו נועד לבסוף להיות מושבת מטעים, לא צורה אחרת, (אז זה עוד 6). יש לזכור שגם מושבי הפועלים עין גנים ובאר יעקב הפכו למושבות (תודה לפרופ' יוסי בן ארצי על הערתו).

[44] יפה ברלוביץ, יוסף לנג (עורכים), לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.

[45] רן אהרנסון, שלבים בהקמת מושבות העלייה הראשונה ובהתפתחותן, בתוך: מרדכי אליאב (עורך), ספר העלייה הראשונה, א, עמ' 83.

[46] יוסי בן ארצי, המושבה העברית בנוף ארץ ישראל 1882-1914. הוצאת יד בן צבי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 1

[47] חיים גבתי, מאה שנות התיישבות, א-ב, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1981

[48] קזוארינה (שם מדעי: Casuarina) היא סוג של עץ ממשפחת הקזואריניים, המונה כ-17 מינים. נציגי המשפחה מצויים בעיקר באוסטרליה אך גם במלזיה, במדגסקר ובחופי מזרח אפריקה. הקזוארינה קרויה על שם העוף האוסטרלי קזואר, על שום הדמיון של ענפיה לנוצותיו המשתלשלות כלפי מטה.

[49] חברת פיק"א, אתר פרדס חנה – כרכור. https://www.pardes-hanna-karkur.muni.il/99/

[50] באביב 1941 הציע להם פנחס לבון את הנקודה בעמק בית שאן, ולאחר שמשלחת שלהם סיירה במקום וחזרה עם דיווח חיובי, קיבלה הקבוצה את ההחלטה לעבור למקום והקימו את קיבוץ אבוקה (שלא שרד). חלק מהחברים שלא היו מרוצים מההחלטה פרשו מהקבוצה והמשיכו להתגורר בפרדס חנה, בשכונת נווה אשר

[51] בנימין אוראל 1889 –1968-  נולד בשם בנימין פייבלזון למשפחה דתית בפלונגיאן במחוז טלז שבפלך קובנה של האימפריה הרוסית (בתחום המושב היהודי, כיום בליטא), שם שימש אביו כרב העיירה. בעקבות נטיותיו היצירתיות, נשלח על ידי הוריו בשנת 1907 ללמוד בישיבה בארץ ישראל, אך הוא בחר לפרוש מלימודי הקודש ולפנות לבית הספר לאמנות "בצלאל". בבצלאל למד בין השנים 1908–1914 במגמת ציור ופיסול, ולאחר מכן הצטרף כחבר בסגל המורים. היות שלא נמצא היה בית ספר לאדריכלות בארץ ישראל וכן לא היה ברשותו תקציב ללימודים אקדמיים בחו"ל, פנה בדומה לאדריכלים רבים באותה העת, לעבוד כשרטט במשרדי אדריכלים בפריז ובברלין. עם שובו ארצה פעל בשנים 1926–1942, ובמהלכן תכנן עשרות בניינים. עיקר פעילותו הייתה בחיפה, אולם מגוון הפרויקטים בוצעו ברחבי ארץ ישראל המנדטורית, מנהריה ועד רחובות. בין היתר השתתף בתכנון תחנת כח נהריים של חברת החשמל. (אלוף ודרור אור-אל , בנימין אוראל: אדריכל ללא דיפלומה, הוצאה עצמית).

[52] הגיע מאוקראינה והתיישב באדמות רביה בשנת 1928. הקים את הצריף הראשון ברחוב הפועלים (רחוב הראשונים) עוד לפני שש המשפחות הראשונות של פועלי פיק"א שהתיישבו בשכונה. בצריף פתח את המכולת הראשונה שם גם "אכלו אצלי 45 פועלים של רוטנברג שהקימו את הקו החשמל הראשון"  סיפר בראיון לבית הראשונים.

[53] שרלוטֶה (לוטה) כהן (Charlotte (Lotte) Cohn) נולדה בקיץ 1893 בשכונת ש בברלין במשפחה יהודית ציונית, בספטמבר 1921 עלתה לארץ ישראל והחלה בעבודתה האדריכלית בה. כהן הייתה עוזרתו הראשית של האדריכל ומתכנן הערים ריכרד קאופמן, ובעבודתה זו סייעה ביצירת שרטוטים עבור דפוסי התיישבות חדשים בקיבוצים במושבים ובישובים יהודיים של שנות העשרים, ובהם מבני בית הספר החקלאי לבנות במושב נהלל (ראו סיור בעקבות ההתיישבות בבקעת יוקנעם) ובית הילדים הראשון שנבנה בארץ בקיבוץ חפציבה. סגנון הבנייה שלה היה פונקציונלי וצנוע מסיבות אידאולוגיות. את חותמה הטביעה, יחד עם המהנדס יוסף מרר, בשכונות שהוקמו עבור מעמד הביניים של אנשי העלייה החמישית, ובשיכונים של ראשית המדינה, שתִכננה בשיתוף עם האדריכל יהודה לביא. במהלך שנות השלושים פתחה משרד משלה ברחוב ביאליק בתל אביב, יחד עם שותפה יוסף מרר

[54] אינס זונדר, 'שרלוטה כהן: חלוצת האדריכליות בארץ ישראל', זמנים 96 (סתיו 2006), 22–27

[55] אתר : מקום שמור.

[56] הרי רוזנטל (1892-1966) אדריכל ומעצב. נולד ב POSEN , היום בפולין אז גרמניה, למד ארכיטקטורה במינכן ועם גיוסו לצבא ב 1914 הפסיק את לימודיו, נפצע קשה ועקב כך שוחרר מהצבא מוקדם והמשיך בלימודיו עד הדיפלומה שקיבל ב- 1919. בברלין עבד אצל האדריכלים  BRUNO TAUT  ו  HANS POELZIG עד 1922. בשנה זו פתח משרד עצמאי ומצליח בברלין בה תכנן בנינים פרטיים (בין היתר לסופר ארנולד צוויג) ושיכונים, עד שנת 1938 בה עזב ללונדון. מברלין  הקרירה הגיח לעבודה בפלסטינה בשנים 1933-1938, כאן סבל מהאקלים החם. בפרדס חנה השתתף בתחרות על בנית בית העם וזכה בעבודה. כמו כן תכנן בתים פרטיים למתיישבים הייקים שייסדו את פרדס חנה : בית תמרי ברחוב הדקלים, בית וירט, ביתו של רופא השיניים ד"ר וייס במגד ומחנות עולים בכרכור. משנת 1938 עד שנת מותו 1966, חי ועבד בלונדון .

[57] ארכיון בית הראשונים.,

[58] נורית פלד, שם.

[59] מתוך דין וחשבון של המועצה לשנים תרצ"ז-תרצ"ח.

[60] תוך עבודה סמינריונית "בית העם בישראל ע"י נורית פלד" הוצאת אוני' תל אביב-, מרץ 1994

[61] השם "בית העם" מטעה במקצת, שכן מתחילה לא היה זה בית כלל אלא שטח פתוח, גבעת חול מוקפת בגדר קרשים. למרות זאת נהרו המוני תושבי תל אביב לגבעת החול להאזין להרצאות, לצפות בהצגות ולהאזין לקונצרטים שנערכו במקום תחת כפת השמיים: משך ארבעת החודשים הראשונים לקיומו בקרו בפעילויות שנערכו בו למעלה מ-70,000 איש. בשנתיים וחצי הראשונות לקיומו בקרו בו יותר מ-400,000 איש, מספר עצום אם נזכור שאוכלוסיית תל אביב כולה מנתה באותן שנים כ-38,000 נפש. (מה פעל בית העם במשך שנה?, הצופה, 28 במרץ 1940)

[62] אתר בית הראשונים

[63] ינר יהושע, אשר כונה בפי כל "ינר", נולד בשנת 1910, בעיירה ינוב, אשר בחבל גליציה, בפולין. (לידודע היו עוד חמש אחיות וחמישה אחים. למעט אחות אחת, כולם נספו בשואה).

המשפחה מצאה את פרנסתה מייצור "ספירט" שיוצר מקליפות תפוחי אדמה, בבית מלאכה קטן שהיה ברשות המשפחה. בשנת 1920, בהיותו של ינר כבן עשר, אחזה שרפה בבית המלאכה שבמהלכה, אמו מרים, נשרפה למוות.

בשנת 1925, במהלך פרעות ביהודים, נרצח אביו בידי פורעים ויהשע  נותר יתום מאב ומאם כבר בגיל חמש עשרה! בהיעדר מקורות פרנסה, סבל ינר, חרפת רעב תוך שהוא מתקיים משאריות מזון אותם ליקט בפחי אשפה ובמזבלה העירונית. בשנת 1927, בהיות ינר בן שבע עשרה, הצטרף לתנועת "הנוער העובד", בקבוצת "גורדוניה" ובשנת 1930, בהיותו בן עשרים, לאחר שלוש שנות הכשרה, עלה לארץ ישראל.

עם הגיעו ארצה עבד במפעלי המלח בעתלית, ולאחר כשמונה חודשים, עבר לפרדס-חנה. ביחד עם קבוצת חלוצים, התגורר בשכונת "כת'ראליבקה"  של היום. במהלך שעות היום, חברי הקבוצה מצאו את פרנסתם בעבודה בפרדסים של משפ' מכלזון. שכרם שולם להם על פי מספר הגומות לעצים שחפר כל אחד מחברי הקבוצה. בשכר שהתקבל יכול כל אחד מחברי הקבוצה לרכוש למחייתו, לחם, בצל ודג מלוח.

[64] אתר ביתה ראשונים: http://rishonim.house/families/%D7%99%D7%A0%D7%A8/

[65] בָּקֶלִיט (באנגלית: Bakelite) הוא גרסה מוקדמת של פלסטיק, והוא השם הנפוץ של התרכובת. בקליט הוא אחד ממוצרי הפלסטיק הסינתטי הראשונים, ושימושיו העיקריים התבססו על היותו מבודד חשמלי ומבודד תרמי טוב. שימושיו כללו בידוד חשמלי, למשל בשקעי ותקעי חשמל, כיסוי חיצוני למכשירי חשמל, תקליטים, ואף כמרכיבים בכלי מטבח, תכשיטים, מקטרות, כלי נשק וצעצועים. בשנת 1993 הגדירה האגודה האמריקנית לכימיה (ACS) את הבקליט כ'ציון דרך היסטורי לאומי בכימיה', לאור חשיבותה של הבקליט בתור הפלסטיק המסחרי הסינתטי הראשון

[66] "גרשון בינט ומפעל בקליט", אתר "מקום שמור.

[67] מבנה השוק הישן, אתר האינטרנט "מקום שמור"

 [68]   משקה חדש יוצא לשוק, זמנים, 22 ביולי 1954 ; "טמפו"-משקה אמריקאי מתוצרת הארץ, חרות, 22 ביולי 1954

[69] יק"א (ביידיש:"יידישע קאלאניזאציע אסאציאסיע", מאנגלית: J.C.A; ראשי תיבות של Jewish Colonization Association; בתרגום לעברית: "החברה היהודית להתיישבות")

[70] יעקב גולדשטיין ובת-שבע שטרן, ‏פיק"א – ארגונה ומטרותיה, קתדרה 59, מרץ 1991, עמ' 125-103

[71] גפן – מקומון פרדס חנה: http://gfn.co.il/inner.asp?page=17&item=100549

[72] סיפורה של בתיה רודה ממחזור  ד',  ספר "אלונים מספרים. סיפורו של מקום – "אלונים" מאז ועד היום…

[73] אתר בית הראשונים

[74] אלכסנדר ברוולד (1877, ברלין – 1930, ירושלים) היה אדריכל וצייר יהודי-גרמני, בברלין עצמה היה אחראי לתכנון שכונות בהן התגוררו המדינאים ואנשי התרבות והמדע של העיר.  ב-1910 הוזמן ברוולד לתכנן בחיפה את הבניין שעתיד היה לאכלס את מוסד ה"טכניקום", בהמשך – "הטכניון" את תכנון המבנה עשה ממשרדו בברלין, אבל לתכנון עצמו קדם מסע לימוד בארץ ישראל הוא נע בארץ עם רעייתו ועמד מקרוב אחר מנהגי הבנייה הערבית, מאפייניה והתאמתה לאקלים הארץ. המיוחד התרשם מיכולת החציבה והעיצוב באבן מבלי להזדקק לתוספות דקורטיביות מחומרים אחרים. הוא התרשם עמוקות מן הקשת המחודדת, מסורגי האבן והעץ של המרפסות, מחלונות האוורור ומעיטורי הצריחים. כל אלה באו לידי ביטוי בעיצוב המבנה המיועד לטכניקום.  (יוסי בן-ארצי, " 'מסע הלימוד' של אלכסנדר ברוולד", זמנים: רבעון להיסטוריה, 96 (סתיו 2006), עמ' 21-14).  ב-1925 עלה ברוולד לארץ והתיישב עם אשתו בחיפה, שם לימד בפקולטה לאדריכלות בטכניון שנפתח לא מכבר, פקולטה שנוצרה במיוחד עבורו. במקביל ניהל משרד לתכנון אדריכלי. ברוולד הוא האדריכל היהודי-ציוני הראשון אשר באופן מודע חיפש מקורות חדשים בניסיון ליצור "אדריכלות ישראלית" חדשה המתאימה לשובו של העם היהודי לארצו מחלוצי האדריכלות הישראלית החדשה בתקופת היישוב. מן המשפיעים ביותר על התגבשות הסגנון האקלקטי בארץ ישראל, מתכנן בניין הטכניון הישן וממקימי הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון (אלי לירן, "בעקבות בנייני הארכיטקט אלכסנדר ברוולד בחיפה", חיפה: ביטאון העמותה לתולדות חיפה, 4 (נובמבר 2006), עמ' 21-16).

[75] שמואל רוזוב (1900 –1975) היה אדריכל, מהנדס אזרחי ומתכנן ערים בולט בחיפה.

[76] אצ"מ-ארכיון ציוני מרכזי, 15/7566J מועצת פרדס חנה אל הנהלת פיק"א מ5.5.1936, הנהלת פיק"א אל מועצת פרדס חנה מ18.5.1936

[77] ארכיון בית הראשונים

[78] בית הכנסת הגדול – אתר בית הראשונים: http://rishonim.house/%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%AA-%D7%94%D7%92%D7%93%D7%95%D7%9C-%D7%A4%D7%A8%D7%93%D7%A1-%D7%97%D7%A0%D7%94/

[79] ראו באתר זה: סיור בעקבות מאורעות תרפ"ט

[80] גלנטריה – חנות לדברי סדקית (כלי תפירה ואבזרים לבגדים)

[81] ביית ברוזה – מקום שמור.

[82] מקום שמור

[83] פוטו ארצי, מקום שמור.

[84] אתר המושבה פרדס חנה

[85]. נקרא על שם הרב שלום שכנא, אביו של רבי ישראל מרוז'ין.

[86] גאולה הייתה חברה שהוקמה בשנת 1904 למטרת גאולת קרקע בארץ ישראל. החברה הוקמה לאחר שבשנת 1902 הוחלט באספה הכללית של חובבי ציון שהתכנסה באודסה על הקמת ועד שיעסוק ברכישת קרקעות ומכירתן לאנשים פרטיים. שמו של הוועד נקבע כ"ועד גאולה", מנחם אוסישקין נקבע כיושב ראש הוועד ומאיר דיזנגוף מונה למזכיר.גאולה הייתה החברה הציונית הראשונה שעסקה בגאולת קרקע ממניעים ציוניים, רק ב-1910 הצטרפה חברת הכשרת הישוב לפעילות רכישת הקרקע. על מנת להתגבר על האיסור שהוטל על יהודים רוסים לרכוש קרקעות בשטחי האימפריה העות'מאנית, הוחלט כי הקרקעות תרשמנה על שם אפ"ק שהיה ארגון בריטי, ואפ"ק יתן לוועד גאולה אישור שהקרקעות הן שלו. קהל היעד לגיוס הכסף הוגדר כיהודים אמידים שמעוניינים לרכוש קרקעות בארץ ישראל לצורך השקעה ולא לצורך התיישבות בעתיד הקרוב (יוסף כץ, גאולה תתנו לארץ: חברת ’גאולה’ לרכישת קרקעות 1902–1914, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשמ"ז 1987).

[87] התנועה נוסדה ב-1912, כשבראשה עמד ד"ר יוסף מרכוס, וייעדה עצמה לבניהם ובנותיהם של משפחות מתבוללות, שהיו מעוניינים בתנועת נוער כללית, אבל נדחו על ידי תנועות הנוער הלאומיות הגרמניות שסירבו לקבל יהודים לשורותיהן. מאחר שכך, הערכים עליהם חינכה התנועה את חבריה היוו שילוב טיולים בטבע ושיבה לחיי פשטות טרום-תעשייתיים ברוח תנועת הנוער הלאומית הגרמנית, "ואנדרפוגל" (ציפורים נודדות), עם מורשת ותרבות יהודית כללית. בתחילה הוקמו אגודות בכמה ערים (הראשונות היו בברלין בהנהגת ולטר מוזס ובברסלאו בהנהגת יוסף מרכוס) ובשנת 1913 התמזגו אלה עם "עמותת הטיולים 1907" לתנועת "בלאו-וייס, אגודה לטיולי נוער יהודי בגרמניה" (Blau-Weiß, Bund für Jüdisches Jugendwandern in Deutschland). בשנת 1914, לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, מנתה התנועה 900 חברים. לאחר תום המלחמה מנתה התנועה כ-3,000 חברים[1]. בעקבות הצלחתה, הוקמה גם באוסטריה תנועה בעלת שם זהה. רק ב-1922 אימצה התנועה פלטפורמה ציונית, ועודדה את חבריה להכשיר עצמם בעבודה חקלאית או מקצועית כהכנה לעלייה לארץ ישראל. בוגרי התנועה היו שותפים להקמת קיבוצים אחדים, בהם חברים שהצטרפו למקימי שריד באביב .1927

[88] לאחר עזיבת הבריטים והקמת המדינה הוחזרו חלק מן האדמות לאיכרים, ועל רוב השטח הוקם בית עולים. לאחר פינוי בית העולים הוחזרו חלק מהאדמות המופקעות לבעליהן, ועל יתרת השטח הוקם שהם מרכז גריאטרי.

[89] אתר לעד, לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה, שהוקם על ידי המוסד לביטוח לאומי של מדינת ישראל.

[90] גרווילאה חסונה (שם מדעי ( Grevillea robusta) הוא עץ ממשפחת הפרוטאיים, הגדול ביותר בסוגו, גרווילאה. תפוצתו הטבעית בחוף המזרחי של אוסטרליה. הוא ירוק-עד, בעל גזע מרכזי, הצומח לגבהים של 5 עד 40 מטרים. קליפת הגזע היא אפורה כהה ומחורצת. העלים מנוצים, באורך 10 עד 34 סנטימטרים, ברוחב 9 עד 15 סנטימטרים, בעלי 11 עד 31 עלעלים. עלים רבים נושרים מעט לפני הפריחה. הפרחים ערוכים בקבוצות דמויות מברשת, באורך 12 עד 15 סנטימטרים. לעלי של כל פרח יש גבעול באורך 21 עד 28 מילימטרים. הפרחים בדרך כלל בגוון צהבהב-כתום, או, לפעמים, אדמדם. הפריחה מספטמבר עד נובמבר.   (Grevillea robusta". Australian Tropical Rainforest Plants.).

[91] אוסף נתונים מארכיון צה"ל

[92] צחק שכטר, ‏רישום הקרקעות בארץ-ישראל במחצית השנייה של המאה הי"ט, קתדרה 45, תשרי תשמ"ח, 1987

[93] יאנון (הוא כפר פלסטיני קטן בנפת שכם, שמונה כ-120 תושבים. יאנון שוכנת מעט צפונית-מערבית לעיירה עקרבה. הכפר ממוקם על שתי גבעות, הגבעה הצפונית המכונה "יאנון אל-פוקא" (יאנון עילית) או "ח'רבת יאנון" והדרומית "יאנון א-תחתא" (יאנון תחתית). יאנון מוקפת במספר מאחזים הקשורים להתנחלות איתמר: גבעות עולם, מצפה שלושת הימים, גבעת ארנון, הר גדעון וגבעת ינוח (ראו: צבי אילן, בקעת הירדן ומדבר שומרון, עם עובד, תל אביב, 1977, עמ'  297, 403

[94] צבי אילן, "התיישבות הבוסנים בקיסריה", בתוך: אלי שילר (עורך), קרדום, חוברת 18, ספטמבר 1981, עמ' 57-62.

[95] מרדכי קידר , "אינתיפאדת האכזבה העצמית", מידה, ‏2014-11-13

[96] רענן שריר התגייס לנח"ל כחבר גרעין ב 1953, היה קצין ומפקד בנח"ל המוצנח, מג"ד בית הספר למ"כים במלחמת יום הכיפורים ולאחריה היה מפקד פיקוד הנח"ל בשנים 1975- 1978, תקופה בה נושא ההתיישבות היה מרכיב חשוב בתולדות הנח"ל. שריר כיהן שנים רבות כיו"ר העמותה, פעל רבות להנצחת חללי הנח"ל לדורותיו ולהגשמת חזונו להקמת מרכז מורשת הנח"ל באתר ההנצחה בפרדס חנה-כרכור. הלוויתו נערכה בתאריך 29.11.2019 בבית העלמין בכפר ביל"ו

[97] חנן הברון (1931 – 2000) נולד בגרמניה ועלה בגיל שנתיים עם הוריו לארץ ישראל. המשפחה התיישבה בירושלים, שם עבד אביו כמנהל בבית החולים אלי"ן לילדים נכים. למד בבית הספר היסודי דוד ילין בירושלים ובבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה בבית הכרם. בשנות נעוריו היה חבר בארגון ההגנה ולאחר מכן התגייס לפלמ"ח. בשנת 1949 הצטרף לגרעין שהקים את קיבוץ רעים שבנגב המערבי. במהלך שנות חברותו בקיבוץ, שימש הברון כמזכיר הקיבוץ וכחבר בוועדת התכנון. למד אדריכלות בטכניון בחיפה והחל לעבוד במקצועו ב-1952. היה מראשוני האדריכלים במחלקה לתכנון של הקיבוץ המאוחד ובמסגרתה תכנן קיבוצים שלמים, מבני ציבור, מבני מגורים ומבני תעשייה לתנועה הקיבוצית. כן היה חבר בצוותי תכנון גם במספר מבנים מחוץ לקיבוצים, בהם כמה שזכו לפרסום. פעל שנים רבות לצד האדריכלים פרדי כהנא, ויטוריו קורינלדי, ארנונה אקסלרוד ורחל ניסים. את ייחודו של הברון כאדריכל תיאר קורינלדי: "חנן היה אדם מצד אחד מאד מינימליסט, כמעט סגפן בתכנון שלו. מצד שני היה לו חן ורכות כך שהבניינים שלו ככל שיהיו פשוטים וצנועים, היה בהם סוג של דגש מאד אישי". האדריכל פרדי כהנא מציין כי "בית יגאל אלון בגינוסר הוא הבניין החשוב שלו: שקלול של פונקציה, רעיון וצורה, ביטוי הולם לאיש שעל שמו המפעל הוקם, ממשק עם ים הכנרת, שילוב סגנונות מקומיים וגם מונומנטליות שבמקרה זה במקום; בנוסף, חללים פנימיים מעניינים המתאימים לתצוגות השונות".