תרבות המאיה – חברה ודת

עולמם הרוחני של בני המאיה

כתב : גילי חסקין, 08-10-22

הנושא יכול להועיל בטיול למקסיקו, גואטמלה, בליז, אל סלבדור והונדורס.

ראה קודם: מבוא לתרבות המאיה.

ראו גם, באתר זה: סיור בעקבות תרבות המאיה. עלייתה ונפילתה של תרבות המאיה.

היתה זו דת-מדינה מורכבת; ערוכה סביב ערי מקדש ומרכזי פולחן, ולצדה דת ילידים עממית.  היו שני מפלסים של דת:  דת לפשוטי העם ודת כוהנים מופשטת יותר וסודית. אחרי תקופת השגשוג התמוטטה דת המדינה, אך הפולחן העממי המשיך להתקיים בחלקו. הכוהנים עבדו אל עליון, שהיה גם האל הראשי של הפולחן ונקרא "הונהפו" (Hunahpu) , אבי האלים ובורא עולם. היה זה אל עליון, שלא השפיע באופן פעיל על העולם.

הדת נתפסה כברית בין האדם לאלוהיו. האלים מסייעים לבני האדם במעשיהם ומזינים אותם בפרי הארץ, אך הם תובעים מהם תמורה שיש לשלמה מראש.  התפילה כוונה להשגת יעדים חומריים, כגון גשמים בעתם. האלים ייצגו את כוחות הטבע: אדמה, שמש, גשם, רוחות, מוות וגידולי השדה, שבראשם התירס.  היו גם אלים המופקדים על מלאכות שונות.

אלוהי השמש כונה 'איצטאמנה' (Itzmana). היה זה אל נותן חיים. אל הנחש המכונף, 'קצלקואטל' (Quetzalcoatl), כונה בפיהם 'קוקאולקאן' (Kukulcan). הוא לימד אותם את מלאכת הציד והדייג, וחזר על פני הים לפאתי מזרח.  הוא הבטיח לשוב ולשלוט על כל בני המאיה (כפי שהבטיח קצאלקואטל לאצטקים, ווירקוצ'ה לאינקה).

המקדשים הקדומים ביותר שנמצאו מתוארכים לשנת 200 לפני הספירה, אך שיא התרבות, גם בתחום הדת, הוא בתקופה הקלאסית שלה, דהיינו, בשנים 300-900 לספירה. בני המאיה האמינו בקדושת הטבע. ההרים נחשבו לקדושים וכמוהם האגמים, הסנוטה (Cenote) – מאגרי המים הטבעיים במערות שבסלעי הגיר, וכך גם המערות.  המערה נתפסה כפתח קדוש וחשוב אל עולם האופל.

הכוהנים

ייעודם היה לרצות את האלים ולפייסם. הם השיגו שליטה עצומה בפרט ובחברה.  נתפסו כמתווכים בין האלים לבין האוכלוסייה ומשום כך היו בעלי כוח עצום.  הכהונה היתה מאורגנת לדרגותיה, לפי תפקידים מיוחדים, כגון כתיבה, פענוח לוחות, תצפיות אסטרונומיות, ניהול הפולחן, חישובי זמן, ניסוח נבואות והקרבת קורבנות.

פולחן

הפולחן כלל תפילות בציבור וטקסים. הם הקריבו לאלים בעלי חיים, מזון, פרחים ופירות.  כמו כן זבחו הכוהנים מדמם הם. כך למשל, במרכז הפולחני שבעיר צ'יצ'ן איצה (Chichen Itsa), נחפרה באר קורבנות ענקית ברוחב של 60 מ' ובעומק של 25 מ', אליה השליכו חפצי זהב, מלבושים ולעתים גם נערות. הקורבנות האנושיים הומתו על ידי כריתת הראש והוצאת הלב.

בעבר סברו כי, בניגוד לאצטקים, לא התבססה דת המאיה על שפיכות דמים ריטואלית. עם הזמן התברר כי הם נהגו להקריב גם קורבנות אדם. הקורבנות נבחרו מבין הפושעים, היתומים ושבויי המלחמה. היו חוקרים שהציעו כי הקרבת קורבנות האדם החלה רק עם הגעת הטולטקים. אחרים גרסו שמדובר בנוהג קדום שפסק לכמה דורות וחזר עם הטולטקים.  כאשר היו מקריבים לאלים אדם, היו אוחזים בידיו וברגליו ועוקרים את לבו. אלי הגשם העדיפו מנחות קטנות: דגמים קטנים של ריחיים, וילדים כקורבנות אדם. ההכנות לטקסים חשובים היו ממושכות. לפני כל טקס, נדרשו האנשים לצום ולהתוודות. כיבוש היצר היה כרוך בשינה בחדרים נפרדים לגבר ולאישה.  את הגוף היו צובעים בשחור, שהוא צבע הגברים הלא נשואים.

הפולחן כלל הרבה הקזת דם. קודם כל דמם של שבויים שסוממו וראשם הותז, אך גם הקזת דם עצמית. המלכים ובני האצולה ניקזו את דמם שלהם, מהלשון ומשקיק האשכים, אל תוך קערות עמוקות.  פיסות נייר שנטבלו בדם, הועלו באש, והעשן נשאף לנחירי הכוהנים. המלך היה יוצר קשר עם העולם הבא, אולי באמצעות סמי הזיה, אחר כך היה נוטל להב מבזלת או מעצם דק ומנקב את הפין שלו עצמו. לקראת צאתו של המלך לקרב, היה מתייחד עם אשתו ובטקס ארוטי מבעית היה מגיע לריגוש מיני, ומפיק מעצמו זרע ודם גם יחד, בעוד היא פוצעת את לשונה ומורחת את פניה במסכת דם אדומה, כדי לתרום את חלקה בהצלחת הקרב וקיום העולם.  בשלב הבא, היה הכוהן, שגופו צבוע בלבן, טובל רצועות נייר בקערת הדם ומצית אותן.  העשן היה עולה לשמים, ויוצר עמודי ענן בדמות עץ החיים, המחבר בין עולמנו לעולם התחתון.

האלים

לא מוזכרת במיתולוגיה של המאיה התכנסות של כל האלים. האלים מופיעים בדמות אנוש או בדמות כלאיים של אדם ובעל חיים. אלי הגשם החשובים, הצ'אאקים (Chaac), תוארו כיצורים בעלי אף ארוך, דמויי נחש, ומופיעים ברביעיות.  לכל אחד מהארבעה דמות משלו והיא פונה לכיוון משלה.  לכל אחד מהאלים אופי דו-פני, נדיב ומרושע.  כפילות אופיים של האלים באה לידי ביטוי גם מבחינה מינית.  הם מתוארים על פי רוב כזכרים, אך לעתים גם כנקבות.

בני המאיה סיווגו את אליהם לקבוצות ללא הבחנה. אל אחד יכול היה להשתייך לשתי קבוצות מנוגדות. כך למשל, אל השמש היה בעיקר אל שמימי, אך בו זמנית גם אל השאול. במהלך הלילה, היה עובר אל השמש ממקום שקיעתו בעולם התחתון למקום הזריחה.  בעת המעבר הזה, היה הופך לאחד מתשעת אלי השאול.

 מיתולוגיה

ה"עדות" המרתקת ביותר להיסטוריה של הילידים האינדיאנים בתקופה הקדם ספרדית נמצאת בספר פופול ווך (Popol vuh) – "ספר הקהילה", שכתב בן קיצֶ'ה מאיה, סופר אלמוני, בשנת  1550 לערך – המערב בתוכו עובדות היסטוריות, מיתוסים ופולקלור. הספר מביא את ההיסטוריה והמיתולוגיה של המאיה.  הסופר, כנראה בן לאחת ממשפחות המלוכה, אומץ על ידי אחד הכמרים בילדותו, ושלט בספרדית.  הוא כתב את המסורות שזכר בעל-פה, בכתב הקיצ'ה, אך באותיות לטיניות. עם תום הכתיבה, נגנז הספר על ידי מחברו ונעלם. מאה וחמישים שנה אחר כך, חי במנזר שבצ'יצ'יקסטננגו הכומר הדומיניקני פרנסיצקו חימנז (Francisco Ximenez), שעבד בכפר בשנים 1701-3. הוא רכש את אמונם של האינדיאנים וקיבל מהם את הספר האבוד, לשם העתקתו. עם תום ההעתקה, נעלם הספר שוב.

ספר זה עוסק בבריאת העולם, היציאה מטולה, השקיעה במחשכים וכיבוש ארצות חדשות. כמו כן מנסה הספר לחקור את צפונות המוות. בהקדמה קצרה לספר, מזכיר המחבר ספר עתיק מאד שאבד, והוא המקור ל"היסטוריה הקדומה כאן בקיצ'ה…"

הספר מתחיל בסיפור הבריאה: "… הכול היה שקט, במנוחה, בלי תזוזה, בלי דבר, רק שמים ריקים…  עדיין לא היה אדם, לא היו חיות, ציפורים, דג, סרטן, עץ, אבן, בור, מדרון.  לא היו אפילו צמחים, היו רק השמים...". האנושות נבראה ונהרסה ארבע פעמים.  בכל פעם הושמד העולם הקודם ובמקומו קם עולם טוב יותר. המספר ארבע הוא בעל חשיבות גדולה.  זהו מספר ארבעת בני הונהפו. מספר זה מופיע גם במיתוס על ארבעת החורבנות הקטסטרופליים שפקדו את היקום מיום בריאתו. בכל מחזור כזה של בריאה נוצר סוג חדש של בני אדם.  בניסיון הראשון נבנה האדם מחומר חלש ואבד בשיטפון. האנושות השניה נבנתה מעץ ונשטפה. בני האדם שהיו עשויים מעץ מתוארים:  "ואחר כך נוצרה דמות האדם מעץ, הוא דיבר כמו אדם… והם התרבו, נולדו להם בנים ובנות, אבל הם נוצרו טיפשים, בלי לב…לא היה להם דם, לא היתה להם זיעה, לא היה להם שומן והם היו יבשים וחיוורים".  סופם של אנשי העץ למשל, מתואר בצורה מאד פלסטית: "הם הוטבעו במבול. שרף כבד ירד מהשמיים. זה ששמו קוטקובאץ בא ועקר את עיניהם. קמלוץ בא וכרת את ראשיהם. קוצבאלאם בא ואכל את בשרם.  טוקומבאלאם בא אף הוא, שבר ומעך את עצמותיהם ועצביהם, כתש ושחק את עצמותיהם". האנושות השלישית נבראה מתירס והוא לפיכך עצם מעצמות המאיה. האנושות הרביעית נבנתה מנחושת. בזיכרונם הקולקטיבי היה קיים המיתוס של המבול, שנקרא "האווקוקב", או "מים עומדים על פני היבשה".  בני המאיה האמינו שהם חיים בעידן של העולם החמישי.  בניגוד לאצטקים, הם לא יראו מחורבנו הצפוי.

קוסמולוגיה

היקום על פי המאיה, היה מורכב משלושה אזורים:

א.  קשת השמים זרועת הכוכבים.

ב.  העולם האמצעי והסלעי של האדמה, הניזון מדם המלכים ונותן פירות ופרחים.

ג.  העולם התחתון; עולמם של המים הכהים.

הציר המרכזי של היקום היה ציר השמש, בתנועתה היומית ממזרח למערב.  משום כך, המזרח, בו נולדת השמש, היה הכיוון החשוב ביותר.  בתרשימי העולם של המאיה, מופיע המזרח תמיד למעלה.  מערב, שם השמש מתה, הוא תמיד שחור ומופיע למטה. היקום תואר כעץ ענק המתרומם לשמים ופורש ענפיו לארבע כנפות העולם. עבור המאיה, העולם, גני העדן ו"העולם הבלתי נראה", או העולם התחתון – הנקרא "קסיבאלבה" (Xibalba) – היו מערכת גדולה אחידה, הפועלת בהתאם לחוקי האסטרולוגיה ודת האבות.  עץ הסייבה (Ceiba) היה קדוש וסימל את עץ העולם, שכונה בפיהם "וולך צ'אן" (Walach Chan) –  העץ המאחד את שלושה עשר הרקיעים, האדמה ותשעת מדורי השאול. המאיה האמינו כי שלושה עשר הרקיעים מונחים זה על גבי זה ובכל אחד מהם התגורר אל – אוסלאהונטיקו.  מתחת פני הארץ קיימים תשעה מדורי תופת הנשלטים על ידי תשעה אלי שאול הנקראים "בולנטיקו".

העולם דמה למישור מרובע. בכל אחד מארבעת הקצוות החזיק אל, שכונה "בקאב" (Bcab), שהיה אחד מבניו של האל העליון. כל אחד מאלים אלו היה אחראי גם על אחד מארבעת היסודות (אש, מים, אדמה ואוויר).  כל אחד מהאלים הללו מולך על צבע מסוים.

• מזרח – צבעו אדום, כי משם באה השמש.
• מערב – צבעו שחור, כי שם השמש שוקעת.
• צפון – צבעו לבן, כי אין לו שום יחסים עם השמש.
• דרום – צבעו צהוב, כי דרכו עוברת השמש.

באמצע נמצא עץ העולם.  הציר המרכזי שחיבר את כל העולמות הוא עץ העולם, ששורשיו בעולם התחתון, גזעו בעולם האמצעי – העולם של בני האדם – וענפיו נוסקים כלפי השמים.  גם העולם האמצעי היה, עבור המאיה, טעון באווירה של קדושה.  נקודות מיוחדות, כמו מערות והרים, היו מתוארות בדמות מפלצת הוויץ, מילה בשפת המאיה המציינת גם הר או גבעה.

כל פירמידה היא בעצם הר מלאכותי.  הפירמידה היא יותר מכך.  יש לה חשיבות סימבולית. כל פאה מפאות העולם מייצגת את אחת מארבע רוחות השמים וחיבורן של כל הפאות בנקודה אחת, במרחב תלת ממדי, ייתן את מבנה הפירמידה.  החתך שבין הצירים הדמיוניים, המחבר את קירות הפירמידה, יוצר צלב – סימבוליקה מושלמת של מבנה הנדסי, שבני המקום מייחסים לו תכונות אנרגטיות, העשויות לעזור בריפוי. ברמה המעשית, היוו הפירמידות שילוב של קבר ומקדש.  המקדש שבראש הפירמידה מוביל אל המערה שבלב ההר, שהיא הדרך המובילה אל עולם הרוחות והאלים.  בתוך המערה גדל עץ העולם, המסמל את מרכז היקום.

המאיה האמינו שהאנרגיה המקיימת את העולם, הצ'ולל, מופקת מלבו של העולם שמתחתיהם, ומוזרמת ליקום באמצעות הדם.  תפיסת העולם של המאיה ראתה במערות, בנקבות, בבארות ובפתחים האפלים, שבהם נקוו מים שחורים – שערים לעולם האחר, התחתון.  אלו שערים שמהם בוקעת האנרגיה. לא ברור אם יש קשר בין תפיסת עולם זו לבין החיים בחבל געשי כה רוטט. בכל מקרה, הראש הערוף והדם הפורץ מן הצוואר, נועדו להבטיח שמחר תזרח השמש.

לוח השנה

עמי אמריקה התיכונה ידעו לחשב את לוח השנה כבר מאות שנים קודם למאיה, אך אלו השכילו לבנות שיטה משוכללת. ראשיתו של חישוב הזמן היה בתאריך מופשט: 3113 שנים לפני הספירה. היה להם לוח שנה הבנוי על צירוף מספרים ושמות.

חישובי לוח השנה היו מבוססים על המספר עשרים: הם הכפילו 20 ב- 18 ולא ב- 20, כדי להתקרב למניין השנה השמשית: 12X18=360 . האסטרונומים / הכוהנים חקרו במשך מאות בשנים את תנועת השמש, וקבעו אורך שנה בן 365.24 יום. הם מצאו שתנועת ירח אורכת 25.52 יום.  לוח שנה מדויק עוצב בשנת 353 לפני הספירה. בני המאיה רשמו על מצבות, את מועד תחילת הבניה ואת סיומה.  לוח השנה היה מורכב  מכמה מעגלים סינכרוניים, לכן הם השתמשו בשלושה לוחות:

א. לוח השמש

18 חודשים שמנו 20 יום כל אחד, נותן את המספר 360, הקרוב למניין ימי שנת השמש.  לכך הוסיפו חמישה ימים ריקים. היו אלו ימים רעי מזל שנקראו ואייב.  הם ידעו שמשך השנה ארוך בשש שעות, אך לא הוסיפו יום מדי ארבע שנים, כפי שנהוג בלוח הכללי. כנראה שהם הכירו גם את ההפרש בדקות (התיקון הגאורגיים). הם הכירו היטב את מחזור הירח והשתמשו גם בלוח שנה ירחי.

ב. לוח פולחני 

המאיה נהגו להשתמש בלוח שנה בן 260 יום (1320X), בדומה ללוח של הטולטקים והאצטקים.  לוח זה נמצא בשימוש אצל כמה שבטים עד ימינו.  בלוח זה השתמשו כדי להעניק שמות לילדים.

ג. החשבון הארוך

לוח בו נספרו הימים למין התחלת התקופה המיתולוגית של תקופת בני מאיה, שנקבעה על ידם ל"תאריך הזהב", דהיינו שנת 3113  לפני הספירה. ללוח זה היתה משמעות מיתולוגית. החשבון הארוך לא היה בשימוש כמה מאות בשנים טרם הכיבוש הספרדי, דבר המקשה על סינכרוניזציה, עם לוח השנה הגרגוריאני.

 יחידות הזמן:

• יום – KIN –  בסיס המניין.
• חודש – UINAL – מניין 20 קין.
• שנה – TUN –  תקופה של  18 קין.
• KATUN – תקופה של 20 טון, 7,200 קין.
• BATKUN – תקופה של 20 קטון, 144,000 קין.

קיימים מחזורים ארוכים יותר כמו ,Alautun, Kincchiltun, calbatun, pictun.  כל אחד מהם מורכב מ- 20 מחזורים בני הסדר הקודם.

החודש הראשון בשנה נקרא בלשונם "פופ". הוא חל בחודש יולי "שלנו".  ביום חג זה, היו בני המאיה, מתלבשים בבגדים חדשים ומשמידים את כלי החרס הישנים.  החודש האחרון נקרא "קומהו". היה זה חודש של ימי חג.  בחודש זה היו שותים הרבה ונותנים פורקן למאווים המיניים, שבדרך כלל היו מרוסנים.

מהלך הזמן

מאורעות הימים היו נישאים על שכם אלילים, שהתחלפו ביניהם לפי סדר מסוים, שנקבע מקדמותו של עולם.  אם נושא המזל נוטה חסדו לבני אדם, היה זהו יום של מזל.  אך היו גם נושאי ימים,  שהיו עוינים את האדם, ואז מוטב היה לבקש עזרה ועצה. הכהן האצטגנין היה בעל עמדה חשובה מאד. מתוך מבט על תופעות טבע רבות שהלכו וחזרו במרווחי זמן שווים, הם פיתחו חיבה יתרה למדידת הזמן ולקביעת תאריכים חוזרים ונשנים. הם האמינו שבתאריכים מסוימים צריכים לשוב ולהתחולל אותם מאורעות עצמם.  המאיה עסקו בהבנת מהלך הזמן, בחקר של מסתורי הנצח.  הם ראו בזמן מעין חוט המחבר את המאורעות וקובע את סדרם.

תפיסת הזמן שלהם היתה שונה בתכלית מזו שלנו. אנו קובעים את אורכו של הזמן לפי המתרחש בו. בני המאיה לעומת זאת, ראו את הזמן כמעיין דרך שבצדה תמרורים. הם עבדו את הזמן והקדישו לו מצבות, שהוקמו בראשית המאה ה- 3 לפני הספירה ועד סוף המאה ה- 3 לספירה.  הכתובות לא היו מופנות כלפי בני אדם ולא עוסקות בבני אדם אלא דנות בזמן.

משחק הכדור

אלצ'טלי היה משחק פולחני בכדור, שהיה ידוע גם לעמים אחרים באמריקה התיכונה. בין מבני הציבור היה כמעט תמיד מגרש משחקים גדול, רבוע או מלבני, בדרך כלל על הציר מזרח–מערב, המוגבל בשתי חומות, אליהן היו מחוברות טבעות אבן אנכיות, ששמשו כסלים במשחק הכדורסל של ימינו.

היה זה משחק בו התחרו על השליטה בכדור שתי קבוצות, שמנו שבעה שחקנים כל אחת. ידוע ששיחקו בכדור גדול, עשוי גומי, שמשקלו כ-4 ק"ג, ולדעת כמה חוקרים, הכיל בתוכו גולגולת אדם. המתמודדים הורשו להכות בכדור בראשם, כתפיהם, מותניהם וירכיהם. ההגבלות אסרו לגעת בכדור בחלק הרגל שמתחת לברך או בחלק היד שמעבר למרפק. בכמה מקומות, כמו למשל בצ'יצ'ן איצה, נמצאות כתובות המתארות את המשחק. אחת הסצנות מתארת כיצד עורפים את ראשו של מנהיג הקבוצה המנוצחת.  הערך הפולחני טמון במשמעות הליטורגית, שניתנה למסלול המסובך של הכדור דרך טבעות האבן השונות, הקבועות בחומות המגרשים.  מסלול זה ייצג בצורה סימבולית את אורחות הכוכבים ובעיקר את דרכה של השמש הקדושה.  סביר להניח, כי משחק הכדור סימל את המאבק על השמש העגולה, בין אלי העולם העליון לאלי המוות, בין החושך לאור, ולתוצאותיו היתה משמעות סמלית-מאגית.

יש טענה שהמשחק היה קרב לחיים ולמוות, ושהיו הימורים ופרסים למנצחים.  רבים אחרים סוברים, כי מכיוון שהמשחק היה סמלי ודתי, היו תוצאותיו ידועות מראש, על פי צורכי לוח השנה.  עם זריעת התירס, היו מנצחים אלי המוות.  בעת הקציר, ידם של אלי החיים היתה על העליונה. בקבוצה המנצחת שיחקו לעתים גם האצילים ואפילו המלך.  בקבוצה המפסידה שיחקו השבויים, כשהם מסוממים וחלשים. המפסיד היה מאבד את ראשו על אבן האמצע.  המאיה האמינו שהם צפויים למשחק כדור כזה, עם הגיעם לעולם הבא.  זו הסיבה, שבניגוד לזפוטקים למשל, שנקברו עם תכשיטים רבים, נמצאו המאיה בקבריהם, כשהם מצוידים למותם, רק עם תלבושת משחק הכדור שלהם.

המפגש עם הנצרות

המפגש עם הנצרות לא היה בעייתי במיוחד מבחינה דתית.  קיים דמיון רב בין הסייבה (Ceiba) לבין הצלב. בדת המאיה הקדומה היו מקובלים הטבילה כטוהרה, הווידוי, ימי צום וצורות אחרות של הינזרות, שתיית אלכוהול כפעילות דתית, שריפת קטורת, והשימוש במזבח. כמו בנצרות. למאיה שכוהניהם הקיזו דם מגופם שלהם, היה קל לקבל את הסיפור הנוצרי על ישו, מלך היהודים, המגיר את דמו למען העם.