סכסוך הכותל המערבי בקיץ 1928

סכסוך הכותל המערבי, כפתיח למאורעות תרפ"ט

כתב: גילי חסקין

ראה גם:  מאורעות הדמים של תרפ"ט

ראו באתר זה: סיור בעקבות מאורעות תרפ"ט

. ראו גם: אתר ה'הגנה' . תעודות ממאורעות תרפ"ט – אתר דעת.

הלל כהן, בספרו על תרפ"ט, מכנה את המאורעות: "שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי"[1]. מבלי להיכנס לוויכוח אודות ספרו של הלל כהן, שהכעיס רבים, בשל ניסיונו ליצור מראית עין של שוויון בין התוקף למותקף[2],  מדובר באירוע מכריע בתולדות הסכסוך על ארץ ישראל. נראה  כי הוא צודק בכותבו קטגורית, שאי אפשר להבין את היחסים שבין יהודים לבין ערבים בארץ, מבלי להבין את מאורעות תרפ"ט. זו השנה שבה השתנו ללא הכר, היחסים שבין יהודים לערבים . זו השנה שעיצבה את התודעות של שני הצדדים למשך שנים רבות[3].

ראה: כתבתה של דליה קרפל על הספר

בזיכרון ההיסטורי היהודי, מאורעות תרפ"ט הם סמל לרצחנות הערבית וראייה לכך שהערבים צמאים לדם יהודי, בפרט במקומות בהם האלימות הערבית הופנתה כלפי ציבור יהודי שלא היה לו קשר לציונות, בעיקר בחברון ובצפת. יחד עם זאת, מבלי לתת ולו מראית עין של איזון, חשוב לדעת, כי בעינים הערביות, היתה זו התקוממות לאומית לגיטימית.

  רקע: שבע השנים הטובות

השנים 1922-1929 היו שנים טובות לשלטון הבריטי בארץ־ישראל. השלטון התבסס ומצב הביטחון שופר בהרבה. המנהיגות הערבית בארץ היתה כמעט משותקת, הן בשל השיתוק שחל בתנועה הלאומית הפאן־ערבית והן משום שההמונים נוכחו שהממשלה הבריטית תומכת פוליטית בבית הלאומי היהודי ולא רצו להסתכן. יש להוסיף לכך את הסכסוכים הפנימיים בתוך התנועה הלאומית הפלסטינית, בין הממסד החוסייני לבין האופוזיציה שהונהגה על ידי הנאשאשיבים.

את התפקיד המכריע בהרגעת הארץ בשנים שלאחר מאי 1921 מילא גוף צבאי-משטרתי, שאנשיו גויסו בראשית 1922, מתוך שורות 'המשטרה האירית המלכותית' ומבין כוחות העזר שלה, שהיו ידועים בשם "השחורים והחומים" (Black and Tans), אשר הטילו את אימתם על אירלנד בשנות מלחמתה על עצמאותה עם בריטניה (1919-1922). הם אורגנו ביחידה שנקראה 'הז'נדרמיה הבריטית', ונודעו בציבור בכינויים "האירלנדים".

ראו גם: אירלנד וארץ ישראל

הופעתם הפומבית הראשונה היתה בימי המתיחות, ערב אישור המנדט באביב 1922 והיא שמנעה לחלוטין כל ניסיון רציני להתפרצות המונית של האספסוף העירוני בערי הארץ הראשיות. הם עקרו את שרידי כנופיות השודדים, מורשת השלטון העות'מאני. פעולתם הביאה לכך, שבסוף נציבותו של סמואל, צומצמו כוחות הצבא הבריטיים בארץ באופן משמעותי בנוסף לז'נדרמריה הבריטית הוקמה יחידה מקומית בשם 'הז'נדרמיה הפלסטינית', או כפי שנודעה ביישוב בעברי – "המשטרה המעולה". יחידה זאת, שמנתה לפי התקן שלה שליש ערבים, שליש יהודים, שליש מיסודות לאומיים אחרים (בעיקר דרוזים וצ'רקסים) ופיקודה היה בריטי[4].

כמו כן החליטה הממשלה לכונן מערכת הגנה עצמית לגאלית ליישובים היהודיים. הוקמה וועדת הגנה בהשתתפות קציני משטרה בריטיים ונציגי הישובים, שעיבדה תכניות הגנה לכל ישוב וישוב וכן חילקה להם ארגזי נשק חתומים (sealed amperages), למקרה של התקפה כללית על הישוב. אם כי בקיץ 1924, החליטו השלטונות כי מצב הביטחון בארץ משתפר ואין הצדקה לשיטת "המחסנים החתומים"[5]. המשטרה החלה מרוקנת בהדרגה מחסנים אלו ועד פרוץ מאורעות הדמים באוגוסט ,1929 כמעט ולא נותר נשק ממשלתי, אלא במושבות ספר בודדות, קטנות ומרוחקות. כך או אחרת,  השיג הרברט סמואל  בהדרגה הרגעה ביטחונית ומדינית כללית בארץ[6].

העדות הטובה ביותר לכך היא ביקורו של לורד בלפור בארץ־ישראל ב-1925 לרגל פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים. במשך שלושת השבועות בהם ביקר בלפור בארץ, לא אירעו בה הפגנות ומהומות נגדו [7]. באותה שנה סיים סמואל את תקופת נציבותו ובסיכום הרשמי של חמש שנות פעילותו בארץ כתב כי "בניין הבית הלאומי היהודי איננו מעשה ידיה של איזו ממשלה, אלא פרי המרץ והפעולה של העם העברי עצמו"[8].

הנציב העליון השני, פילדמרשל לורד פלומר  (H. Plumer) הגיע ארצה נחוש ומלא הכרה להוציא לפועל את מדיניות ממשלת הוד מלכותו ולשמור על הסדר הציבורי. יחסו ליישוב היהודי היה חם ואנושי. כאשר מונה פלומר לתפקידו, קיבלו יהודים רבים את המינוי באכזבה וחששו שמינוי של האיש יביא לתחיית המשטר הצבאי (O.E.T.A.), אך פלומר התגלה כאדם הגון ופקח שהיטיב לדלג מעל המכשולים שפרשו בפניו הפוליטיקאים של ארץ ישראל[9]. כך למשל פתח במפעלי עבודות יזומות להקל על בעיות חוסר העבודה[10]. בתום שלוש שנות כהונתו עזב פלומר את הארץ, היו אלה שלוש שנות שקט וביטחון. נאמר על פלומר שהימצאותו בארץ שקולה כנגד בטליון צבאי שלם, אולם לפי אמרה שנונה אחרת, שכחו להכניס בטליון זה במקומו, בעת שיצא מן הארץ בשנת 1928[11]. "שכחה" זו מלאה תפקיד גורלי בשנת 1929 רבת הפגעים.

את פלומר החליף סייר ג'והן צ'נסלור (J. Chancellor)[12], פקיד קולוניאלי שלא הראה התלהבות לשרת בתפקיד שהוטל עליו ושימש ככלי משחק בידי פקידים בריטים אנטי ציוניים. הוא היה הנציב העליון השלישי בארץ ישראל. בשנת 1928 הוא נתמנה לנציב העליון על ארץ ישראל לאור ההבנה של הממשלה הבריטית שמדובר במושבה בעייתית‏. יחסו ליישוב היהודי היה עוין. עם תום תקופת כהונתו תוארה כהונתו בעיתון 'דבר' כתקופה שחורה ליישוב היהודי והונגדו המילים הגבוהות שהבטיח בתחילת כהונתו על סיוע לעלייה אל מול פעולותיו כנגד העלייה, מכירת קרקעות ליהודים והקרן הקיימת[13]‏. לדעתו, הצהרת בלפור והתמיכה הבריטית ביהודים פגעו באינטרסים הקולוניאליים של הבריטים, ושעליהם לתמוך ברוב הערבי.

בעקבות השקט שעבר על הארץ בשנים אלה (1922-1929), נתפסה הנהגת היישוב לאשליה שבעיות הביטחון נפתרו וחזרה האמונה ביכולת השלטון הבריטי לשמור על חוק וסדר בארץ־ישראל. היתה זו תקופה של בנייה והתפתחות, בה הוכפל היישוב היהודי בארץ-ישראל. דפוסי הפעולה בארגון ה'הגנה' נוצרו בשנות העשרים, על בסיס של גרעינים פעילים אוטונומיים בערים הגדולות, שפעלו במשימות בעלות אופי בטחוני–מקומי[14] השקט היחסי גרם לכך שההנהלה הציונית, שצידדה בלגליזציה של ה'הגנה', הפסיקה את התמיכה הכספית והמדינית בה, למרות אזהרותיו של זאב ז'בוטינסקי[15]. תקופתו של פלומר עמדה בסימן של יציבות ביטחונית ושל משבר כלכלי, שהחל בשנת 1926 וגרם להאטה בעלייה[16].

ערב מאורעות 1929, נראו יותר ויותר סימנים, כי היישוב נחלץ מן המשבר הכלכלי הממושך של העלייה הרביעית, שפגע במרבית שכבות הציבור[17]. סימני השיפור וההתחזקות באו לידי ביטוי לא רק בהיבט הכלכלי, אלא גם בענייני התנועה הציונית בכלל. ימים אחדים לפני פרוץ המאורעות, ב-11 באוגוסט 1929, ננעל בציריך הקונגרס הציוני הט"ז. לאחר תום הקונגרס, התכנסה מועצת הסוכנות המורחבת בנוכחות גדולי העם היהודי – אלברט איינשטיין, לאון בלום, שלום אש, הרברט סמואל, לואי  מרשאל, פליכס וארבורג ולורד מלצ'ט – קהל מרשים, שהגביר את האמונה, כי עומד להתגבש החזון הגדול[18].

סכסוך הכותל המערבי

סכסוך הכותל המערבי, בקיץ 1928, נחשב לדעת רבים לסנונית הראשונה בתקריות האלימות של מאורעות תרפ"ט[19].

עשרים אלף מתפללים יהודים גדשו את רחבת הכותל, כאשר הדוחק, הבכי והצפיפות יצרו מתח עצום אצל אנשי הכהונה המוסלמים, שביקשו לאסור על מתפללים יהודים, להרים את קולם[20].יש להזכיר כי בימים ההם רחבת הכותל המוכרת לנו, לא היתה בנמצא והגישה לכותל עברה דרך שכונת המוגרבים, שהיתה שכונה מוסלמית צפופה ובתיה הגיעו כמעט עד לכותל עצמו. רוחב השטח הפנוי שלפני הכותל היה כארבעה מטרים ואורכו כשלושים מטרים והיה מוקף בבתי מוסלמים.

.

חילוקי דעות סביב זכות היהודים לכותל המערבי נמשכו במשך מאות בשנים. מדי פעם פרצו סכסוכים בין יהודים לערבים על רקע ניסיונות היהודים לשנות משהו במקום, כמו למשל לרצף את סמטת הכותל. החשש מפני הסכנה המרחפת על המקומות הקדושים לאיסלאם בארץ־ישראל והצורך להגן עליהם, ליוו את צמיחתה של התנועה הלאומית הפלסטינית מראשיתה. תהליך התחזקותה המספרי והמעמדי של הקהילה היהודית בירושלים, למן ראשית המאה ה-19, היה מלווה בניסיונות יהודיים לקבוע עובדות בשטח. הסכסוכים היו מובאים בפני השלטונות העותומניים, שנהגו לפסוק לטובת הערבים. אולם באמצעות תשלומים לשומרי הווקף, העלימו הערבים עין והיהודים המשיכו להביא למקום ספסלים ותשמישי קדושה[21].

נקודת המפנה היתה בליל יום הכיפורים תרפ"ט (23 בספטמבר 1928): מאות יהודים התכנסו לתפילה ברחבת הכותל המערבי, כמנהגם מאז ומתמיד[22].  אלא שביום זה, קבע השמש מחיצה בין הנשים לגברים. הסיבה לשינוי הזה נעוצה במחלוקת פנים יהודית. במשך שנים שימש בכותל רק שמש ספרדי. הרב אי"ה קוק מינה למקום גם שמש אשכנזי. לקראת יום הכיפורים הגיע למקום האדמו"ר מנחם מנדל גוטרמן מפולין וביקש להקים מחיצה בין גברים לנשים. העיתונאי הרוויזיוניסטי וולפגן פון וייזל, שתיעד את פרוץ המאורעות ואף נדקר במהלכן, השמש הספרדי (שכעס על שקם לו מתחרה בקבלת התרומות), סיפר לחבריו הערבים כי אילו הוא היה השמש לא היה נבנה "קיר חדש" בסמוך לכותל. הערבים דיווחו למופתי וזה דיווח לבריטים[23]. מנקודת מבטם של היהודים (האשכנזים) היה זה אך צעד מתבקש[24]. הערבים ראו בהקמת המחיצה הפרה של הסטאטוס-קוו המקודש ליד הכותל[25]. יש לזכור, שמנקודת מבטם, כותל הדמעות הוא חלק ממכלול הקיר המערבי של "אלחרם ר-שריף" (מתחם הר הבית). הוא אחד המקומות הקדושים לאסלאם מאז ירד הנביא מגב סוסתו "אל בוראק" בליל העשרה ואלמעראג'. הנציב העליון היה חדש בתפקידו, ולמעשה את ענייני השלטון בחודשים מתוחים אלה, ניהל המזכיר הראשי הארי לוק (Harry Luck)[26]. סגן מושל מחוז ירושלים, אדוארד קיטרוטש ((Edward Keith-Roach, דרש מהיהודים להסיר את המחיצה. למחרת בבוקר באה משלחת של המתפללים ובקשו מסגן המושל לדחות את הגזרה, עד לסיומו של יום הכיפורים, אך ללא הועיל[27].

היועץ המשפטי של הממשלה, נורמן בנטוויש (N. Bentwich), שהיה בין המתפללים דרש להימנע מכל פעולה עד תום יום הכיפורים, אך קיטרוטש עמד על דעתו[28]. הוא שלח את קצין המשטרה דאגלס דאף, אל רחבת הכותל והורה לו להסיר את המחיצה בכוח[29]. דאף, על פי תום שגב, "המצטייר כאיש אלים, גזען, שונא נשים וטיפש", עשה זאת בנחישות גסה[30]. צעד בוטה זה היה האות להתלהטות הרוחות, להאשמות הדדיות, ולהגברה מיידית של המתח והעוינות בין ערבים ליהודים בעיר. היהודים חשו מושפלים והמוסלמים חשו שהצליחו בקרב קטן במערכה מתמשכת. מכאן ואילך מצאו עצמם היהודים, הערבים והבריטים, לכודים במציאות סוערת, שהיו לה הדים נרחבים מעבר לגבולות ישראל, והמחאות הקיפו מוסלמים ויהודים ברחבי העולם[31]. יתכן מאד שאילו משטרו של פלומר היה נמשך, היתה ההסתה המוסלמית מופסקת מיד. אולם מחליפו צ'נסלור, כאמור לא ניחן באותן יכולות. כמו כן, נראה שמציאות זו הושפעה לא במעט, גם מן התהליכים המדיניים שעברו על האזור (עבר הירדן וסוריה) ומן התמורות הכלכליות (בעיקר משברים מוניטאריים), שפקדו את מדינות המערב ולא פסחו על האזור[32].. ימים אחדים אחרי תקרית הפרגוד בא זאב ז'בוטינסקי לארץ והחל בקריירה חדשה כסוכן ביטוח. הוא התיישב בירושלים והיה לעורך "דואר היום' במקום איתמר בן אבי". הוא עבד על ארגון מפלגתו ועל ארגון תנועת בית"ר, שייחסה לעצמה נאמנות לאומית עמוקה יותר מזו של ייתר המפלגות ותנועות הנוער. הוא תרם לשלהוב האווירה סביב אירועי הכותל. בעיתונו כתב: "חוץ מאיתנו, הפורשים מהציבור, כל השאר שכחו להיעלב. …. מאחורי המילים הנמלצות [של השמאל] אינה מורגשת תחושה של דריכות"[33]. דוד בן גוריון הזהיר מפני עימות עם הערבים; הוא הציע לז'בוטינסקי עימות עם הממשלה[34]. כאן אני נוטה להסכים עם תום שגב שקובע שבתחרות על הפטריוטיות ניצח ז'בוטינסקי. פרשת הכותל הועילה לו כשם שהועילה למופתי[35].

שני הצדדים הקימו ועדות להגנה על המקומות הקדושים. המוסלמים הגבירו את נוכחותם באזור וכך עשו גם היהודים. מכאן ואילך מצאו עצמם היהודים, הערבים והבריטים, לכודים במציאות סוערת, שהיו לה הדים נרחבים מעבר לגבולות ישראל, והמחאות הקיפו מוסלמים ויהודים ברחבי העולם[36].

גל של נאומים לאומיים מתלהמים מצדם של ערבים ובתגובה, אף מצדם של יהודים, הציף את הארץ[37]. מעבר לחומרת הצעדים היהודים, שבעיניים ערביות נתפסו כפרובוקציה, חלה התפתחות בתנועה הלאומית הערבית: מאז הוועידה הפלסטינית השביעית (1928), לאחר חמש שנים של אפס פעולה, הסתמנה התאוששות של התנועה הלאומית הערבית, ונראה היה כי היא צועדת לקראת איחוד כוחות והתגברות על המאבקים הפנימיים. המונח "הסתה", השגור בהיסטוריוגרפיה הציונית ראוי לבחינה מחודשת. הביטוי השגור "המון מוסת" יוצא מתוך הנחה שבמעשי הערבים נעדר מניע לאומי והיה חסר שיקול דעת. זהו ביטוי מזלזל המציג את ההמון כמונע על ידי כוחות חיצוניים לו וכנעדר מחשבה ויכולת הכרעה. הכותבים מתעלמים מכך שלמתקפות היו מניעים עמוקים ולא רק סיפוק יצרים מידיים ובעיקר מסרבים להבין שהשיסוי עודד את התפרצותה של איבה קיימת ולא המציא יש מאין[38]. חיים מרגליות־ קאלווריסקי, מוותיקי הפקידות של פיק"א בגליל, חבר "ברית־שלום", שהיה ידוע בקשריו הטובים עם הערבים, פרסם מכתב גלוי בעיתונות הערבית ומבקש לתת לאירועי הכותל את הפרופורציות הראויות[39]. מכתבו של קאלווריסקי, שהיה חביב, ידידותי ונאיבי, נענה במאמרי הסתה מצד אל ג'מעה, עיתונם של תומכי המופתי וכן מצד פלסטין, עיתון האופוזיציה שנקט בלשון דומה. הם טענו כי היהודים זוממים לגרש את הערבים מן הארץ והסבירו שהסכם עם היהודים אפשרי רק אם היהודים יוותרו על הבית הלאומי והצהרת בלפור[40]. פרשת הכותל אפשרה למועצה המוסלמית העליונה ולעומד בראשה, חאג' אמין אל־חוסייני, להעניק ממד דתי למאבק האנטי יהודי ולגייס את השכבות העממיות, שהסיסמאות הלאומיות-חילוניות לא דיברו אליהם[41]. המופתי, שיריביו האשימו אותו ברודנות ובשחיתות ובניגוד לראשי התנועה הציונית, לא יכול היה להצביע על התקדמות של ממש לקראת עצמאות, חש מאוים. תקרית הפרגוד הועילה לו[42]. יתכן מאד שראה בכך הזדמנות לגבור על יריביו הפוליטיים ולהתבלט כמנהיג ערבי ללא עוררין, מבלי להתנגש עם הממשלה המנדטורית[43]. הציבור היהודי, שהבחין בהתגברות האלמנט הדתי, לא היה ער להבין את הממד הלאומי. בתזכיר למוסדות הישוב לנציב העליון בתום המאורעות, בסעיף הראשון,  נכתב: "בארץ מתנהלת הסתה שיטתית. להתנפלות על היהודים. אם ב-1921 הפיחו בקרב המוסלמים חששות לגבי אדמתם, רכושם ונשיהם, כעת נקודת המוצא היא הכותל המערבי. כדי לנצל את העניין הדתי. המופתי, שהיה מראשי המסיתים ב-1921 מסית ומדיח והממשלה  אדישה"[44].

שני הצדדים היריבים ראו בסכסוך סביב הכותל, סיבה נושא דתי ולאומי כאחד. ביוזמת המופתי, קמו 'אגודות להגנת קודשי האסלאם', וביישוב היהודי קמו, ביזמת הרוויזיוניסטים, 'וועדים להגנת הכותל', שהתאחדו בראשותו של פרופ' יוסף קלוזנר. התעוררותם של חוגים אלה לא קיבלה את ברכת ההנהגה הציונית, שניסתה להרגיע את הרוחות בחששה מהסלמה[45]. כדי להרגיע את הרוחות, פרסמה הממשלה הבריטית ב-17 בדצמבר 1928, "ספר לבן" ובו אישרה את זכויות היהודים להתפלל ברחבת הכותל ואת בעלותם של הערבים על רחבה זו. עד לבירור סופי של העניין, אסרה הממשלה את התקיעה בשופר ליד הכותל בראש השנה ובמוצאי יום הכיפורים. איסור התקיעה ליד הכותל המערבי, פגע קשות ברגשות היהודים. הרביזיוניסטים ראו בתקנה זו, לא רק גזירה דתית, אלא גם פגיעה לאומית ותקדים פוליטי, שאין לעבור עליו בשתיקה. לקראת הימים הנוראים של 1929, הגיעה המתיחות לשיאה. כבר באוגוסט, היו מקרים של התפרצות המון מתפללים ערבי, אל רחבת הכותל וגירוש המתפללים היהודים משם. השייח' חסן אבו סעוד, ממקורביו של חאג' אמין ואחד הדרשנים החשובים בעיר, קרא למאמינים להגביר את נוכחותם באזור אלבוראק. ואכן, האזור המרוצף הצמוד לכותל, שבו נהגו עד אז לעבור רק מוגרבים מועטים, שבתיהם היו בקצה המתחם, הפך למעבר הומה[46]. הארי לוק תיאר בפני וועדת החקירה של שאו[47], שגרה רבת תקריות, כמו יהודים שהוכו, ערבים שעברו בינות למתפללים היהודים, כשסיגריה בפיהם  ועוד[48].

בתשעה באב תרפ"ט (15 באוגוסט 1929) התקיימה בירושלים, ברשות הממשלה ובניגוד לרצון מוסדות היישוב, הפגנת בני נוער, רבים מהם חברי "ברית טרומפלדור" ורוויזיוניסטים. הוסכם שהמפגינים יצאו לכותל בתנאי שלא יצעדו בשורות מסודרות ולא יניפו דגלים בחלק הערבי של העיר. בניגוד למוסכם, הם הניפו דגל ברחבת הכותל, קראו קריאות "בוז לממשלה" ואף נשאו נאום קצר. נראה כי מדרון חלקלק ונוח למעידה משתרע בין הגנה עצמית בריאה ובין תגובה אלימה העושה את האמצעי למטרה. המדרון הזה משתרע בין פעולות ההגנה העצמית בתל חי של 1920 ובחולדה של 1929 ובין פועלם של הצעירים היהודים הארץ־ישראליים ליד הכותל.

ההיסטוריוגרפיה הערבית מייחסת חשיבות גדולה להפגנות שערכו היהודים באמצע אוגוסט 1928. גלאב מוחמד סומרין, כותב בספרו "קאריאתי קולוניא": "היהודים יצאו להפגנות בירושלים ובתל אביב וקראו קריאות מתגרות כלפי הערבים והמוסלמים כמו "הכותל הוא הכותל שלנו". קודם לכן פרסם הוועד למען הכותל קריאה לעם ישראל בכל העולם בה נאמר: "הו היהודים המפוזרים בכול העולם כולו. התעוררו. אל תנוחו ואל תשקטו עד שיוחזר לנו הכותל המערבי כולו. מאז ואילך התרכזו היהודים בהפיכת הסכסוך הערבי פלסטיני-ציוני לסכסוך דתי, כדי להבטיח את התעניינות והתגייסות יהדות העולם, ובייחוד יהודי ארצות הברית, לתרום ביד רחבה לבניית הבית הלאומי היהודי בארצנו פלסטין ולגרש אותנו ממנה[49]. יש לציין שכותבים ערבים נוספים חולקים דעה זו. גם עבד אלוואהב כיאלי סבור שהציונים הם שרצו לעורר את סוגיית הכותל כדי לחזק את התמיכה הכלל יהודית במוסדות הציונים בארץ. כיאלי מצטט מכתב ששלח חיים וייצמן, בעת שהיה במסע גיוס כספים בארצות הברית בסוף 1928 ובו סיפר כי המחלוקת סביב הכותל – שקדמה למאורעות עצמם- עוררה את רגשות היהודים בכל מקום אליו הגיע[50]. טענה זו דומה להפליא לטענה הציונית שעל פיה ההנהגה הערבית הלאומית, היא שהלהיטה את האווירה כדי לגבש סביבה את כלל הציבור. בחודשים הבאים גאתה המתיחות. המופתי כינס וועידה בין לאומית להגנה על הכותל, בהשתתפות 400 צירים. במאי 1929 יידו נערים ערביים אבנים על המתפללים ליד הכותל ואחד המתפללים נפגע. ביוני הפריעו לתפילות ליל שבת ליד הכותל. הרעישו בתופים ובחלילים, חרף דרישתו של מושל העיר להפסיק.

יש לציין כי חוגי הציונות הסוציאליסטית גילו מורת רוח מן "ההיסטריקה של הרבנות ושל ברית טרומפלדור", כפי שקרא יוסף אהרונוביץ' בישיבת הוועד הפועל של ההסתדרות ב-29/7/1929[51]. הגדיל לעשות הפובליציסט משה ביילינסון, מראשי הדוברים בתנועת הפועלים הארץ־ישראלית וחבר מערכת "דבר", שכתב כי אמנם "רב ערכו של הכותל המערבי – אבל אסור לנו להשכיח, כי את המקום המרכזי בתחיית העם תופסים ערכים אחרים: עלייה, עבודה, אדמה"[52].

ביולי חזר הרב קוק ומחה על כך שהערבים קורעים פתח באחד הקירות הסמוכים לכותל. עוד ועוד אספות נערכו בעניין זה. מחאות נשלחו ומאמרים פורסמו. בראשית אוגוסט שוב יודו אבנים על מתפללים יהודים. הקונגרס הציוני שהתכנס בינתיים בציריך מחה על כך שהשלטונות מתירים למוסלמים להקים מסגד חדש[53]. המאבק על הכותל המערבי חולל בקרב היהודים סערת נפש של ממש. לרבים בקרב הציבור היתה תחושה שהם איבדו את שארית יראת הכבוד שהיתה לבריטים ולערבים כלפיהם. משום כך הצטרפו רבים ל"וועד להגנת הכותל", שהקים פרופ' יוסף קלויזנר, שתכנן להפעיל את חסידיו מבלי להתחשב במדיניות ההנהלה הציונית[54].

ב-14 באוגוסט חל ליל תשעה באב. בלילה ההוא התקהלו ליד הכותל אלפים. מצב הרוח היה נרגז, אך הסדר נשמר. ביום המחרת הגיעה אל הכותל הפגנה שארגן "הנוער הלאומי", שמנתה כמה מאות בני אדם. המשטרה התירה את ההפגנה אך המפגינים חרגו מתנאי הרישיון: הם השמיעו ברחבת הכותל נאומים פוליטיים, הניפו את הדגל הלאומי ושרו את התקווה.[55]. המוסלמים הגיבו בהפגנת נגד ביום שישי. כמה מתפללים פרצו משטח הר הבית אל רחבת הכותל והיכו מתפללים, השחיתו ספרי תפילה וערכו בערב תהלוכת לפידים. הפגנת צעירי בית"ר עוררה את הפגנת הנגד המוסלמית שביום המחרת, אך התפרעויות הדמים עצמן פרצו שבוע ימים לאחר מכן. יהושע פורת טוען כי אין לדעת בוודאות אם כתגובה להפגנת היהודים[56]. אם כי נראה זה אך תמוה שלא לקשור את המאורעות, על הלהט הלאומי הדתי שבהם, לאירוע כה נפיץ.

למחרת שוב פרצו לרחבת הכותל והיכו מתפללים. במצב זה היה די בתקרית קטנה כדי להצית את האש. אברהם מזרחי, נער בן 17, נרצח לאחר שהכדור בו שיחק התגלגל לחצרה של משפחה ערבית. בו בערב פרצה קטטה, במהלכה נפצע עובר אורח ערבי. בהלוויית הנער סטו כמה מתפרצים מבין המלווים, מן המסלול שהותווה, המשטרה התקיפה אותם באלות וההלוויה חזרה למסלולה[57]. בהפגנה פרועה זו, דורדרו היחסים אל סף תהום, מבלי שניתן יהיה להחזיר את הסדר למסלולו[58]. המתח הלך וגבר, עד שהוביל להתפרצויות האלימות ב-24 לאוגוסט.

להמשך קריאה, ראו באתר זה: מאורעות  הדמים של תרפ"ט

הערות

[1] . הלל כהן, תרפ"ט- שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי ,הוצאת "כתר", ירושלים 2014 (להלן: שנת האפס)

[2] . עפר רגב, "שכתוב מאורעות תרפ"ט, שיא השפל של ההיסטוריונים החדשים", מידה 26/07/2015. http://mida.org.il/2015/07/26/%D7%A9%D7%9B%D7%AA%D7%95%D7%91-%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%A2%D7%95%D7%AA-%D7%AA%D7%A8%D7%A4%D7%98-%D7%94%D7%A9%D7%A4%D7%9C-%D7%94%D7%97%D7%93%D7%A9-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%98/

[3]  שנת האפס, עמ'11

[4] . מרבית היהודים שהתגייסו אליה, מהם גם מטעמים לאומיים, לא החזיקו בה מעמד והתפטרו במשך הזמן [י' סלוצקי, "מהצהרת בלפור ועד למאורעות תרצ"ו, בתוך: ב' אליאב (עורך), היישוב בימי הבית הלאומי, ירושלים 1988 (להלן: סלוצקי, מהצהרת), עמ' 31].

[5] ראשי ההנהלה הציונית, במיוחד זאב ז'בוטינסקי (שעזב את ההנהלה כבר בסוף 1923), תלו תקוות מופרזות במתן הנשק הלגלי לישובים היהודיים. הם טענו כי יש לחסל את ה'הגנה' הבלתי לגלית, ולמסור את נשקה לשלטונות. סירובם של ראשי ה'הגנה' גרם למתיחות ביחסים שבינם לבין ההנהלה הציונית. השנים הקרובות הוכיחו כמה צדקו ראשי ה'הגנה' בסירובם למסור את נשקם.

[6]  העדות הטובה ביותר לכך היא ביקורו של לורד בלפור בארץ־ישראל ב-1925 לרגל פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים. במשך שלושת השבועות בהם ביקר בלפור בארץ, לא אירעו בה הפגנות ומהומות נגדו (אליאב, היישוב, שם).

[7] (שם, שם).

[8] הרצאת הנציב העליון (נוסח עברי), ירושלים תרפ"ה, עמ' 27, מצוטט שם, עמ' 33.

[9] . כריסטופר סייקס מקדיש כמה עמודים לתיאור כישרונותיו ומעשיו של פלומר [כ' סייקס, מבלפור עד בווין, תל־אביב, 1978 (להלן: מבלפור ועד בווין), עמ' 86-100].

[10] . ח' וייצמן, מסה ומעש , זיכרונות חייו של נשיא ישראל, תל־אביב, 1963, עמ' 323.

[11] . N. Bentwich, England in Palestine, 1932, pp 144.

[12] . בשנת 1904 החל צ'נסלור לשרת בשירות הקולוניאלי הבריטי. בשנת 1909 הוענק לו תואר עמית במסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש בזכות שירותו. הוא כיהן כמושל מאוריציוס (1911-1916), וטרינידד (1916-1921) ועם הכרזת דרום רודזיה כמושבת כתר בריטית, היה בספטמבר 1923 למושלה הראשון, תפקיד בו החזיק עד 1928. במהלך שנות כהונתו בנה לעצמו שם של מושל מוצלח.

[13] . י. שוכמן, להערכת תקופת צ'נסלור בנציבות הא"י – א, דבר, 20 בנובמבר 1931

[14] . פעיל מאיר, מן ה"הגנה" לצבא הגנה, תל־אביב, 1979 (להלן מן ההגנה), עמ' 19-23.  פעיל מגזים כשהוא מתאר ש"שנים אלה נוצלו על-ידי ה'הגנה' להתארגנות, אימונים ורכישת נשק.

[15] .  היחידי בין מנהיגי-התנועה המרכזיים, שלא פסק מלהתריע בעצם שנות השלווה של פלומר, על הסכנה האורבת ליישוב הבלתי מזוין והוקיע בלי רחמים את שאננות מנהיגי התנועה, היה זאב ז'בוטינסקי. שעוד אוגוסט 1928, קרא מעל במת הקונגרס הי"ד: "השלום איננו עדיין בארץ־ישראל…(סת"ה, כרך ב, חלק ראשון, עמ' 242).

[16] . רק בשנת 1928 ניכרו סימני התאוששות כלכלית שהביאה להגברת העלייה וזו גרמה לחידוש התנגדות הערבים להקמת בית לאומי ליהודים בארץ־ישראל (האנציקלופדיה העברית, כרך ארץ־ישראל, עמ' 771).

[17] . א' שפירא, המאבק הנכזב: עבודה עברית, 1929-1939 תל־אביב, 1977, עמ' 46-52.

[18] . א' שאלתיאל, פנחס רונטברג, תל־אביב, 1990 (להלן: שאלתיאל), עמ' 211.

[19] . חילוקי דעות סביב זכות היהודים לכותל המערבי נמשכו במשך מאות בשנים. מדי פעם פרצו סכסוכים בין יהודים לערבים על רקע ניסיונות היהודים לרצף את סמטת הכותל ולהביא למקום תשמישי קדושה, ספסלים וכן בניית מחיצה להפריד בין נשים לגברים. [צ' אל-פלג, המופתי הגדול, תל־אביב, 1989 (להלן: המופתי הגדול), עמ' 22].

[20] . סת"ה, שם.

[21] המופתי הגדול, עמ' 22

[22]  מעיד על כך העיתונאי האמריקאי ויליאם אלרוי קרטיס  (William Eleroy Curtis) , שביקר במקום בתחילת שנות העשרים, מתאר בספרו To-day in Syria and Palestine: "מאתיים או שלש מאות יהודים מתאספים. חלק גדול מהם יחפים, עטופי שקים ומכוסי אפר. הם בוכים ומייבבים, מנשקים את אבני הכותל ומקוננים על חורבנה של ירושלים (מצוטט אצל הלל כהן, שנת האפס, עמ' 108).

[23]  עדות פון וייזל קוק, בפני וועדת החקירה בראשות שאו, עמ', עמ' 229

[24] עדות הראי"ה קוק, בפני וועדת החקירה בראשות שאו, עמ' 740

[25] . א' שפירא, חרב היונה, הציונות והכוח, 1881-1948, תל־אביב, 1992 (להלן: חרב היונה),  עמ' 237.

[26] . לוק היה יהודי משומד מהונגריה, דבר שלא הוסיף, בלשון המעטה, להערכה שחשו היהודים כלפיו (סת"ה, כרך ב', עמ' 302).

[27] היועץ המשפטי של הממשלה, נורמן בנטוויש (N. Bentwich), שהיה בין המתפללים דרש להימנע מכל פעולה עד תום יום הכיפורים, אך קיטרוטש עמד על דעתו. ראה:

.N. And H. Bentwich, Mandate Memories 1918-1948, London 1965, pp 131

[28]  .N. And H. Bentwich, Mandate Memories 1918-1948, London 1965, pp 131

[29]   ד' דאף, חרב להשכיר, תל־אביב תרצ"ז, עמ' 260-261.

[30] תום שגב, ימי הכלניות, ארץ ישראל בתקופת המנדט, , כתר, ירושלים, 1999, עמ' 243-244

[31]  י' פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית, 1918-1929, תל־אביב, 1971 (להלן: פורת, צמיחת) עמ' 216.

[32]   י' לנג יוסף, "מאורעות, פרעות, או מרד ?", קתדרה, מס' 47, ירושלים, ניסן תשמ"ח (להלן: לנג), עמ' 136.

[33] שמואל כץ, ז'בו, דביר , 1933, כרך שני, עמ' 705.

[34] . בן גוריון בוועד הלאומי, 16 באוקטובר 1928, ארכיון ציוני מרכזי (להלן: אצ"ם, J1/7232

[35] . ימי הכלניות, עמ' 251.

[36] . י' פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית, 1918-1929, תל־אביב, 1971 (להלן: פורת, צמיחת) עמ' 216. ראה גם: י' לנג, "מאורעות, פרעות, או מרד ?", קתדרה, מס' 47, ירושלים, ניסן תשמ"ח (להלן: לנג), עמ' 136

[37] . י' פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית, 1918-1929, תל־אביב, 1971 (להלן: פורת, צמיחת) עמ' 216. ראה גם: י' לנג, "מאורעות, פרעות, או מרד ?", קתדרה, מס' 47, ירושלים, ניסן תשמ"ח (להלן: לנג), עמ' 136

[38] ראה בעניין זה, הלל כהן, עמ' 37-38.

[39]   ח' מרגליות-קלואריסקי, "מכתב גלוי לאחינו המוסלמים", דבר, 29/10/1928.

[40]  תשובת "אל ג'מעה" לקאלווריסקי, דבר, 30/10/1928.

[41] . א' עמיצור, "המאבק המדיני והלאומי על ארץ ישראל מכיבוש הארץ על ידי בריטניה , עד מלחמת העולם השניה, 1939-1917, בתוך: י' פורת וי' שביט (עורכים), ההיסטוריה של ארץ ישראל, המנדט והבית הלאומי (1947-1917), הוצאת כתר – יד בן צבי, ירושלים, 1982 (להלן: עמיצור, ההיסטוריה), עמ' 37-38.

[42] Bernard Wasserstein, The British in Palestine, Oxford, 1991, (British in Palestine), p. 224

[43] . פורת, צמיחת, שם.

[44] . י. ע., ההתקפה על הישוב היהודי בתרפ"ט, לקט מקורות, חיפה תרפ"ט

[45] . חרב היונה, שם.

[46] הלל כהן, עמ' 124.

[47] Great Britain, 1930: Report of the Commission on the disturbances of August 1929, Command paper 3530 ( להלן: דו"ח וועדת החקירה).

[48] דו"ח וועדת החקירה, עמ' 305

[49]  ג"מ סומארין, קרייתי קאלוניא: אל ארצ' ואלג'דור, פלסטינא פי קצת קריה (כפרי קאלוניא, האדמה והשורשים, פלסטין שלנו, דרך סיפורו של כפר), עמאן, 2003, עמ' 165

[50] . ע' כיאלי, תאריח' פלסטין אלחדית' (ההיסטוריה החדשה של פלסטין), 1970, עמ' 198.

[51] . ראה בעניין זה: מכתבו של ש' זאבי, מזכיר הוועד הלאומי, לי' בן צבי מ-28/5/1957, את"ה, תעודה 3598.

[52] מ' ביילינסון, "תחומיה של מלחמת הכותל", דבר, 6/8/1929.

[53] י' רוזנטל (עורכת), כרונולוגיה לתולדות הישוב היהודי בארץ ישראל 1917-1935, יד בן צבי, 1979, עמ' 164 ואילך

[54] יצחק אולשן, זיכרונות, שוקן, 1978, עמ' 124

[55] British in Palestine, p. 233

[56] פורת, צמיחת, עמ' 218-219.

[57] סת"ה, שם.

[58] . לנג, עמ' 136.