מארס  2023

מאמר נוסף של עמיתי יובל נעמן   –  בימים אלו, כשארצנו עוברת גל של מחאות שטרם ידעה, נדרש יובל למחאה במקומות שונים בעולם ומקום נוסף  אותו חקר זה אוקראינה .

ראו גם :  תרבות המחאה בקוריאה הדרומית 

השפעת הפגנות על השלטון באוקראינה

כתב: יובל נעמן

אוקראינה, מילולית: "חבל ספר", הייתה מאז ומתמיד שטח מעבר בין מזרח למערב ובין דרום לצפון אירופה. זה היה המקום בו הוַרְיַאגִים (ויקינגים) עברו בדרכי הנהרות מסקנדינביה לקונסטנטינופול, בייסדם בקייב את בירת שושלת רוריק שהקימה את רוסיה. בערבות אוקראינה דהרו פרשי הקוזאקים, אנשי הספר, כשהם מחליפים נאמנות חדשות לבקרים בין הפולנים, השבדים, העות'מנים והרוסים, אך נאמנים רק לעצמם ולכלי הנשק שלהם. זה היה המקום בו עבר נפוליאון במלוא כוחו בדרך למוסקבה, ושב בזנב מקופל בין רגליו עם אוּדִים מְצִלִּים מ"נצחונו", כשהרוסים מזנבים בו, שנה מאוחר יותר. זה היה המקום עליו ויתרו הרוסים לאחר מהפכת אוקטובר, וכולם ניסו לשים עליו יד. גם היטלר עבר שם בדרכו מזרחה, ושלוש שנים לאחר מכן, בכיוון ההפוך. זה חבל ספר שתמיד סבל משכניו, ואנשיו תמיד רצו לייסד לעצמם בית בו לבטח יישכון עם בשלום ובשלווה, אך תמיד ידע לקום על מדכאיו ולהלחם על חרותו. לא בכדי מילות ההמנון של אוקראינה, שנכתבו עוד בשנות ה-60' במאה ה-19', אומרות כי: "נשמתנו וגופנו נקריב עבור חרותנו, ונוכיח אחים אנחנו, קוזאקים בדמנו."

המאידן (Майдан)

בגבול העיר קייב הייתה ביצה שנקראה "ביצת העיזים" (Козы Болото). עם התרחבות העיר השטח הריק הפך לשוק, ולמקום בו מופיעים קירקסים עם ליצנים ודובים מרקדים ושלל הופעות ביזריות להנאת הצופים, ובכיכר נערכו חגיגות וירידים. הכיכר נותרה שטח פתוח, כשבתים בעלי חשיבות החלו להיבנות סביבה באמצע המאה ה-19'. עם השנים עלתה חשיבות הכיכר, שהחליפה את שמה חדשות לבקרים. מונומנטים הוקמו בה, והוחלפו עם החלפת הדעות הפוליטיות. היה בה פסל של פיוטר סטוליפין – ראש השרים של רוסיה הצארית שנרצח בקייב, שהוחלף בפסלו של קארל מארקס, שהוחלף באנדרטה למהפכת אוקטובר, פסל לנין המושיט את ידו ואחריו עמוד גבוה עם פסל של הילדה המיתולוגית פרגיניה, המסמלת את עצמאות אוקראינה, ואנדרטה לפטרון העיר, המלאך מיכאיל. אבל את חשיבות הכיכר ופרסומה קיבלה בשל ההפגנות שהתרחשו בה. שם "כיכר העצמאות" הנוכחי, המאידן (Maidan Nezalezhnosti) משמעותו בפרסית "רבוע", או "שטח פתוח", והוא הגיע מהפרסית לכיכרות הגדולות בקולקטה ודלהי בהודו וכן לכיכרות באמפריה העות'מנית, ששלטה בחלקה של אוקראינה בעבר.

המהפכה על הגרניט 1990 (Революция на граните)

עם הרפורמות של מיכאיל גורבצ'וב בברה"מ של סוף שנות השמונים, החלו לצוץ תנועות מחאה ברפובליקות הפריפריאליות, בהן רוב התושבים אינם רוסים. צעירים בעלי מודעות לאומית הפכו פעילים יותר והחלו לבצע את פעילותם בגלוי. ארגונים לאומיים-דמוקרטיים צצו. באותה תקופה המחסור והקושי להתקיים דחף את הצעירים להתאחד ולערוך מבצע שיזעזע את השלטונות ויביא לשינוי. הם הציגו שלוש דרישות עיקריות: בחירה מחדש של "המועצה העליונה" (Verhovna Rada) של אוקראינה, הלאמת רכוש המפלגה הקומוניסטית, ומניעת חתימה על איחוד מחודש עם ברית המועצות. היו גם שדרשו את התפטרותו של ראש ממשלת אוקראינה ויטלי מאסול ואימוץ החלטה על השירות הצבאי של אזרחי אוקראינה אך ורק בתוך הרפובליקה.

מכיוון שלא ניתן היה למלא את הדרישות באופן מיידי, היה צורך בהפגנת מחאה. הסטודנטים בחרו בשביתת רעב כדי לזעזע את המוסדות. הקמפיין תוכנן להתקיים בכיכר העצמאות בקייב (שאז נקראה עדיין "כיכר מהפכת אוקטובר"), על ידי הקמת עיר אוהלים באופן שיפתיע את השלטונות. עיר האוהלים הוקמה בכיכר ב-2' באוקטובר 1990, כשלמעלה ממאה סטודנטים פתחו בשביתת רעב והפיצו את דרישותיהם. השלטונות התייחסו אליהם באופן חיובי והם זכו לטיפול והשגחה רפואית. במקביל, עוד ועוד סטודנטים מרחבי המדינה זרמו למאהל והצטרפו לשביתה. חובשים העניקו סיוע רפואי מירבי לשובתים, שטיפת מעיים ובדיקות סוכר בדם בוצעו מדי יום, מה שלא איפשר לשובתים לצרוך כל מזון או משקאות עתירי קלוריות, שכן הדבר יתגלה מיד. ב-3' באוקטובר היו כבר 49 אוהלים, 137 אנשים שובתים. עוד ועוד סטודנטים הצטרפו לשביתת הרעב, ומאהלים של שובתי רעב הופיעו גם בערים אחרות. השובתים נעזרו באנשי תמיכה שדאגו לסידורים, לפינוי לבתי חולים, לתקשורת ולכל מה שנדרש כדי להגיע לציבור הרחב ולהעביר את המסרים. השביתה הסתיימה לאחר 16 יום כשדרישות המפגינים התקבלו במועצה העליונה. למעשה זה לא היה מאבק של ממש, אלא דחיפת מקבלי ההחלטות לקבל את שמרביתם רצו, אך היה צריך דחיפה לעבר צעדי פרידה מברית המועצות, דבר שנעשה בשנה שלאחר מכן.

בנאום במועצה העליונה נאמר לאחר קבלת דרישות השובתים, שהשביתה הזו היא תופעה ייחודית בחיי הרפובליקה, שמקרבת את הצירים לעם, מוסיפה להם משקל וסמכות רבים, ושבעתיד תוקם יותר מוועדת פיוס אחת כדי לפתור בעיות שיעמדו בפני הרפובליקה בשלווה. הובעה תודה לסטודנטים "על סיבולתם, על ההקרבה העצמית, על יציבותם", ללהם ולעוזרים שתמכו בהם. הסטודנטים התבקשו להפסיק את שביתת הרעב, לנקות את עיר האוהלים ולהתחיל ללמוד. השכל הישר, הסכמה, פיכחון והיגיון ניצחו. התלמידים ציינו שהמאבק רק מתחיל, אבל ההבטחה קוימה ושביתת הרעב הופסקה. לפנות ערב ביום זה, הופיע חומר מוזר עם קרינה משתנה מעל החלק המרכזי של קייב. זו כנראה הייתה תופעה אטמוספרית, שלעתים קרובות עשויה להיחשב בטעות כעב"ם, והיא גרמה לאנשים להתרגש ולראות בזה סימן מבשר טובות.

שובתי הרעב בכיכר מאידן

הדרך למהפכה הכתומה

ב-16' בספטמבר 2000 נחטף ונרצח העיתונאי ג'ורג'י גונגדזה, מייסד העיתון "האמת האוקראינית (Ukrayinska Pravda), עיתון הידוע בפרסום שחיתות או התנהגות לא אתית של פוליטיקאים אוקראינים. לאחר יותר מחדשיים נמצאה גופתו המבותרת והמעוכלת בחומצה. אף על פי שאיש לא האשים את נשיא אוקראינה הסמכותני קוצ'מה ברציחתו, החלו לרוץ שמועות עקשניות שהנשיא הורה על הרצח. נסיבות מותו הפכו לשערורייה לאומית ומוקד להפגנות נגד נשיא אוקראינה דאז ליאוניד קוצ'מה. במהלך "שערוריית הקלטת" או "טייגייט", שוחררו קלטות אודיו שבהן נשמעים הנשיא קוצ'מה ופקידי ממשל בכירים אחרים דנים בצורך להשתיק את גונגדזה בגלל דיווחיו החדשותיים המקוונים על שחיתות ברמה גבוהה. הפרשה הפכה לשערורייה פוליטית גדולה. קוצ'מה הכחיש בתוקף את האשמות ואיים בתביעת דיבה, תוך האשמת עריכת הקלטות בידי סוכנים זרים. מאוחר יותר הוא הודה כי קולו אכן היה אחד מאלה המופיעים בקלטות, אך טען כי הן נערכו באופן מגמתי כדי לעוות את משמעותו. הפגנות המוניות פרצו בקייב בפברואר 2001, שקראו להתפטרותו של קוצ'מה ולפיטורי פקידים מרכזיים אחרים. כיכר העצמאות בקייב, המאידן, הפכה להיות אחד ממרכזי המחאה של תנועת "אוקראינה ללא קוצ'מה" (Україна без Кучми). ההפגנות לא צלחו כשהחקירה כביכול ממשיכה והרחוב גועש.

הפגנות המוניות פרצו שוב בקייב ובערים אחרות באוקראינה בספטמבר 2002 לציון יום השנה השני למותו של גונגדזה. המפגינים קראו שוב להתפטרותו של קוצ'מה אך ההפגנות שוב לא הצליחו להשיג את מטרתן, כשהמשטרה פירקה את מחנה המפגינים. הפתיל אולי נוטרל, אך חבית חומר הנפץ נותרה מלאה. דבר זה הביא להחלטתו של הנשיא קוצ'מה לא לרוץ לנשיאות שוב, ובשנת 2004 נערכו בחירות לנשיאות, בהן התמודדו ינקוביץ' הפרו-רוסי, מול ראש הממשלה המכהן, יוּשְצֶ'נְקוֹ הליברל הפופולרי, הפרו-אירופי. במהלך מערכת הבחירות הוחדר דיאוקסין למזון של יושצ'נקו. הרעל השחית את פניו והוא יצא לניתוחים באוסטריה. זו הייתה הרעלה מכוונת, והאשם העיקרי נפל על יריבו של יושצ'נקו, ינוקוביץ'. למרות אישפוזו, יושצ'נקו ניצח בסיבוב הראשון והפסיד בסיבוב השני עם חשד חזק לזיוף בחירות מאסיבי מצד ינקוביץ'. דבר זה הצית מחדש את חבית חומר הנפץ המלאה זה מכבר. הונאת הבחירות הדגישה את רצונם של האזרחים האוקראינים בסוג שלטון פלורליסטי יותר.

מפגינים בכיכר מאידן

המהפכה הכתומה 2004 (Помаранчева революція)

המהפכה הכתומה הייתה סדרה של הפגנות ואירועים פוליטיים שהתרחשו באוקראינה מסוף נובמבר 2004 עד ינואר 2005, בסמוך להצבעה בבחירות 2004 של אוקראינה – בחירות שנטען כי הן נגועות בשחיתות מסיבית, הפחדת בוחרים והונאת בחירות. קייב, בירת אוקראינה, הייתה המוקד של מסע ההתנגדות האזרחית של התנועה, עם אלפי מפגינים מדי יום. המהפכה התבצעה בסדרת פעולות של אי ציות אזרחי, השבתות ושביתות כלליות בפריסה ארצית, שאורגנו על ידי מפלגות האופוזיציה.

ברמה גלובלית ניתן לקשר מהפכה זאת לסדרה ראשונה של התנערויות של העם מלמטה, המקובצות בראייה רטרוספקטיבית לקבוצות:

• בגוש הסובייטי בשנת 1956 היו המחאה בפוזנן פולין, בהונגריה, ברומניה, בגאורגיה ובאביב של פראג, שהחלו אחרי פרסום הנאום הסודי של כרושצ'וב והתפוגגות השקרים וההשליות הסטליניסטיים.
• עשור לאחר מכן היו ההתנערויות של סוף שנות השישים בצרפת 1968 וההפגנות והשביתות נגד הגזענות ונגד המעורבות בוייטנאם בארה"ב באותן שנים ובתחילת שנות השבעים.
• גל נוסף של הפגנות מחאה היה במדינות הקומוניסטיות לשעבר, כגון "מהפכת הבולדוזר" בסרביה 2000, "מהפכת הורדים" בגאורגיה 2003, "המהפכה הכתומה" באוקראינה 2004, "מהפכת הצבעונים" בקירגיזסטן 2005, הפגנות המוניות של 2006 בבלארוס והפגנות המוניות של 2008 בארמניה.
• קבוצה מאוחרת יותר של התקוממויות מלמטה היא "האביב הערבי" של העשור השני של המאה ה-21'.

התפרקות ברית המועצות לא עשתה טוב לכלכלות הרפובליקות הפורשות, כמו גם לרוסיה עצמה. משוויון יחסי בין אנשים, החלו לצוף מתעשרים חדשים לצד עוני שהחריף אצל מרבית העם, ומחסור במצרכי יסוד. דבר זה הביא ליתר מודעות לשחיתות הפושה בצמרת, לצד מתן כלים להתנגדות עממית, המוזנת ברגשות זעם על קיפוח. לאחר עשור של צניחת הכלכלה, ממשלתו של יושצ'נקו 2000-2001 ואחריה ממשלתו של ינקוביץ' 2002-2004, הזניקה את הכלכלה שהתאפינה בשיעורי צמיחה גבוהים, גירעון תקציבי נמוך, אינפלציה נמוכה ומצב מאזן תשלומים משתפר. בשנים 2001-2004 קצב הצמיחה הכלכלי עמד על יותר מ-7% בממוצע בשנה. על פי אינדיקטורים אלה ואחרים, אוקראינה הייתה המובילה בהשוואה למדינות אחרות בברית המועצות לשעבר. אולם התחייה התעשייתית והכלכלית לא הביאה לעלייה ברווחת ההמונים. עיקר הרווחים הלכו לקבוצה קטנה של אוליגרכים. רוב האוכלוסייה התרוששה. המשכורות לא עלו למרות האינפלציה, וכך גם הפנסיות. חבית חומר הנפץ החברתית הלכה והתמלאה.

המועמדים לנשיאות בבחירות בסוף 2004 היו ראש הממשלה הקודם, ויקטור יושצ'נקו הפרו-אירופי, שנתמך על ידי אנשי מערב אוקראינה, ואימץ את הצבע הכתום (פומרנצ'בי) מול ראש הממשלה המכהן, ויקטור ינקוביץ', הפרו-רוסי, שאימץ את הצבע הכחול. חודש לפני הבחירות הורעל יושצ'נקו בדיוקסין שחירב לו את פניו והוא הובהל לשוויץ לטיפולים, להציל את חייו. ובכל זאת, סיבוב הבחירות הראשון נגמר ביתרון של חצי אחוז לטובת יושצ'נקו, והיו טענות לזיופים נרחבים, אך נדרש היה סיבוב בחירות שני להכרעה. הסקרים הראו ייתרון ליוש'צנקו של 11%, אך תוצאות מדגם הבחירות נתנו ייתרון של 3% לינקוביץ'. היו דיווחים של מספר פקחי בחירות מקומיים וזרים על זיופים נרחבים, וכך הייתה גם התפישה הרווחת בציבור.

ההפגנות החלו מיד, ביום שלאחר הבחירות, ה-22' בנובמבר 2004. כחצי מיליון איש הגיעו להפגין בכיכר הראשית של קייב – המאידן, או כיכר העצמאות. הם לבשו בגדים כתומים – כצבע מפלגתו של יושצ'נקו. למחרת יושצ'נקו הופיע בכיכר העצמאות אל מול המפגינים ובידו ורד כתום. הכיכר המרכזית של קייב והרחוב המרכזי חרשצ'אטיק, המוביל מכיכר אירופה בקצה האחד לשוק בסרבסקי בקצה השני, כולם מלאים במפגינים. "מעתה ואילך, אני נשיא אוקראינה", הצהיר יושצ'נקו, "נשבעתי אמונים לתושבי אוקראינה ואני לא יכול להכיר בתוצאות הבחירות המזויפות". הוא פנה למרכזי הכוח של המדינה בקריאה לעבור לצדו. יוליה טימושנקו, מנהיגת מפלגה וראשת הממשלה הבאה, קראה למפגינים לבנות מסדרון חי לבניין הממשל הנשיאותי, על מנת לספק ליושצ'נקו את ההזדמנות לתפוס את מקומו של ראש המדינה. הקהל, שנחלק לשתי שורות, נע לכיוון ארמון הממשל הנשיאותי לתפוס את מקומו של הנשיא המכהן קוצ'מה. נקראה קריאה לפרלמנטים ולעמי העולם לתמוך ביושצ'נקו כנשיא החדש של אוקראינה והצהרה על תחילתו של מאבק לא אלים להכרה בניצחונו של יושצ'נקו.

במקביל, ינקוביץ' קיבל ברכות על נצחונו בבחירות מולדימיר פוטין, מלוקשנקו מנהיג בלארוס, וממנהיג טרנאסניסטריה. שר החוץ האמריקני, קולין פאוול, קבע כי ארה"ב אינה מכירה בתוצאות המוכרזות של הבחירות באוקראינה. הוא איים בסנקציות אם השלטונות האוקראינים לא ינקטו פעולה מיידית לתיקון המצב. קנצלר גרמניה גרהרד שרדר הצהיר כי תוצאות הסיבוב השני של הבחירות לנשיאות באוקראינה מסולפות. הנציג העליון של האיחוד האירופי למדיניות חוץ וביטחון, חוויאר סולאנה, קבע שאם תוצאות הבחירות לא ייבדקו, יש לאוקראינה סיכוי להיות דומה לבלארוס. אפילו מיכאיל גורבצ'וב גינה את פעולות השלטונות האוקראינים והביע את תמיכתו ביושצ'נקו. בראיון לערוצי טלוויזיה אמריקאים הוא התייחס למהפכה שהחלה בקייב: "החומה נפלה פעם שנייה". ושוב מתברר שהכל, כל האמת, זה רק עניין של פוזיציה.

ההפגנות המשיכו בכיכר ובערים אחרות. כחלוף הימים התגברו ההפגנות, כשאנשים מגיעים מהמערב לתמוך ביושצ'נקו, ואנשים מגיעים מהמזרח והדרום לתמוך בינקוביץ', עם רמיזות על פירוק השותפות בין המחוזות. במהלך המהפכה הכתומה נערכו מדי יום עצרות וקונצרטים של שירים פטריוטיים ופוליטיים במאידן. ההפגנות המשיכו בעוד רשויות הבדיקה והמועצה העליונה דנים בגורל תוצאות הבחירות, והאם לערוך בחירות חוזרות. היקף ההפגנות בקייב היה חסר תקדים. לפי הערכות רבות, בימים מסוימים הם משכו עד מיליון איש לרחובות, במזג אוויר קפוא. בסך הכל בין 7-8 מיליון אוקראינים טענו שלקחו חלק במהפכה הכתומה ברחבי אוקראינה כולה. המהפכה השיגה את מטרותיה, כאשר הבחירות שזויפו בוטלו על ידי בית המשפט העליון והוחלט על קיום בחירות חוזרות ב-26' בדצמבר 2004, תחת השגחה קפדנית, מקומית ובינלאומית. הבחירות החוזרות הוגדרו כ"הוגנות וחופשיות". בבחירות הסופיות ניצח ויקטור יושצ'נקו שקיבל כ-52% מהקולות לעומת 44% לינוקוביץ'.

במהלך ההפגנות, השימוש המתפתח של אוקראינה באינטרנט היה חלק בלתי נפרד מהתהליך המהפכני הכתום. יש הטוענים כי המהפכה הכתומה הייתה הדוגמה הראשונה למחאה המונית מאורגנת באינטרנט. אנליסטים מאמינים שהאינטרנט והטלפונים הניידים אפשרו פריחה של מדיה אלטרנטיבית, שלא הייתה נתונה לצנזורה עצמית או שליטה גלויה של הנשיא הפרו-רוסי ובני בריתו, בעוד שפעילים פרו-דמוקרטיים הצליחו לפעול תוך שימוש מושכל בטלפונים ניידים ואינטרנט כדי לתאם מעקב אחר בחירות והפגנות המוניות.

אחרית דבר: יושצ'נקו שהחל לכהן כנשיא בעקבות המהפכה הכתומה, נכשל בתפקידו. בבחירות 2010 נבחר כחוק יריבו ינקוביץ', דבר שהביא לבסוף למהפכה דומה אך חריפה יותר, שלוש שנים מאוחר יותר. אודות המהפכה הכתומה נעשו הסרטים "שמיים כתומים" (2006) ו"אהבה כתומה" (2006).

מחנה האוהלים בכיכר מאידן בחורף 2004. צלם לא ידוע

יורומאידן 2013-2014 (Євромайдан)

יורומאידן היא מחאה מסיבית בת שלושה חודשי חורף קפוא אך רותח, במרכז קייב, שהחלה ב-21' בנובמבר 2013 בתגובה להשעיית ממשלת אוקראינה את ההכנות לחתימת הסכם ההתאגדות בין אוקראינה לאיחוד האירופי, ונתמכה בהפגנות של אוכלוסייה באזורים אחרים של אוקראינה. היה זה מאבק אזרחי למימוש הבטחת הנשיא לחתימת ההסכם. הנשיא שהבטיח זאת, אותו ינקוביץ' שהודח במהפכה הכתומה, חזר בו שבוע לפני הביצוע המובטח, כשבסתר רקם תכנית חלופית להדק את הקשר עם האיחוד הכלכלי האירו-אסייתי בראשות רוסיה. הסיבות העיקריות להיקף ההפגנות היו הרמה הגבוהה של אי הצדק החברתי, הקיטוב העצום בהכנסות ורמת החיים של אוכלוסיית אוקראינה, והשחיתות המשתוללת, שחדרה לרשויות המבצעות והמשפטיות ולרשויות אכיפת החוק.

אוקראינה מחולקת היסטורית למערב רחוק לאומן אוקראיני, חלקו אף פשיסטי, לפעמים בעל אידיאולוגיות נאציות, מערב ומרכז ליברלי, קפיטליסטי, פרו-אירופי, ומזרח ודרום-מזרח, שם התיישבו במהלך השנים רוסים אתניים רבים, וככלל, נוהג לדבר בשפה הרוסית ולתמוך בקו הפרו-רוסי. קייב הבירה שוכנת על הדנייפר – קו התפר בין הגישות השונות.

ארגון הביון האמריקאי, הסי-איי-אי, הפעיל במהלך המלחמה הקרה ואחריה רשת תמיכה בארגונים ליברליים, באנשים בעלי דעות אלו ובארגוני NGO, הפעילים למטרות חיזוק הליברליות וההתנגדות לרוסיה. הם אימנו אנשי תקשורת במדיה הסטנדרטית ובמדיה החדשה בקידום עקרונותיהם. אחד מהם היה מוסטפה נעים, פאשטוני מאפגניסטן במקורו, עיתונאי שחי באוקראינה ופעיל במדיה החדשה. באמצעות הפייסבוק נעים היה אחד הפעילים הראשונים שדחקו באוקראינים להתאסף בכיכר העיר, מאידן נזאלז'נוסטי בקייב, כדי למחות על החלטתו של ויקטור ינוקוביץ' "להשהות" את ההכנות לחתימה על הסכם ההתאגדות עם האיחוד האירופי. הפוסט שלו בפייסבוק ב-21' בנובמבר 2013, היה זימון להתכנסות למען הפגנות נגד ממשלת ינוקוביץ'. הוא כתב: "או-קיי, בואו נהייה רציניים. מי מוכן להיות במאידן עד חצות? הצבעות 'לייק' לא נחשבות. רק הערות מתחת לפוסט זה, עם המילים <אני מוכן>. כאשר יהיו יותר מאלף אז נתארגן". זו הייתה קריאה למעשה ולא לדיבורים. כבר באותו הערב, פלטהו תחנת הרכבת התחתית המצליבה שני קוים מרכזיים, אלפי אנשים שהגיעו להפגין. כך החלה הפגנה ללא הפסקה, שנמשכה 92 יום. תוך שלושה ימים עלו לאוויר שלוש תחנות טלביזיה ששידרו מהכיכר והפכו לפופולריות. גם המדיה החדשה והרשתות החברתיות העלו את נושא המחאה בכיכר לנושא שעל סדר היום.

מגן תמים לכאורה של מפגין. 14 הוא קוד גזעני המתייחס לאמירת "14 המילים" של הפעיל האמריקני דייויד ליין ("עלינו להבטיח את קיום הגזע שלנו ואת עתידם של הילדים הלבנים"). 88 מייצג את ראשי התיבות של האותיות HH במשמעות "הייל היטלר". צלב שווה צלעות עם עיגול, הוא הצלב הנוצרי הקלטי בעל שורשים פגאניים עתיקים. בשנות ה-80', הפך הצלב הקלטי לסמל של "הכוח הלבן" – תנועה של גזענים לבנים. צילום: מקסים ניקיטין.

עם פרסום השעיית ההסכם הפרו-אירופי שהובטח החלו הפגנות בכיכר המרכזית של קייב הבירה, הידועה בשם "כיכר העצמאות" (Майдан Незалежності). בשלושת הימים הראשונים הקהל היה מגוון וההפגנה שקטה. השוטרים היו ללא נשק ושמרו על הסדר. ב-24' בנובמבר מחנה המפגינים היה כבר מאורגן. מנהיג המחאה, שהפך למנהיג המרי האזרחי, היה ויטלי קליצ'קו – היום (2023) ראש העיר קייב, ואז היה אלוף עולם באגרוף במשקל כבד שפרש מספורט, בעל תואר דוקטור לספורט, בן לאב גנרל יהודי, שהקים את מפלגת UDAR (הברית האוקראינית הדמוקרטית לרפורמה; ראשי התיבות באוקראינית הם משחק מילים על "מכת אגרוף"). מנהיגי שלוש מפלגות אופוזיציה פרלמנטריות הכריזו על הקמת "מטה ההתנגדות הלאומית". קבוצות לאומניות מגוונות הרכיבו את האגודה הימנית הקיצונית, אשר ראתה ביורומאידן רק עילה נוחה לתחילת "מהפכה לאומנית", אשר לפי מנהיג המגזר הימני, דמיטרו ירוש, הייתה אמורה להסתיים ב"חיסול מוחלט של משטר הכיבוש הפנימי ויצירת מדינה לאומית אוקראינית עם מערכת של דמוקרטיה לאומית חובקת-כל". בימים הראשונים ההתאספות, עם שירה וריקודים והופעות בכיכר, היו מקום בילוי מועדף לצעירים. ב-25' בנובמבר היו מקרים אלימים של קומץ פשיסטי בנסיון להפר את הסדר ולהתעמת בכוח מול המשטרה. זה נמשך בעצימות נמוכה עד לליל ה-29' בנובמבר.

באשמורת אחרונה של ליל ה-29' בנובמבר, התקיפו שוטרים את המפגינים עם אלות, כדי לפנותם מהכיכר, כביכול כדי להכין את הכיכר לחגיגות השנה החדשה. הבוקר הפציע מלווה ביללות אמבולנסים הנושאים אנשים חבולים קשה. כשבעים פצועים נספרו משני הצדדים. את הכאת המפגינים באלות ובעיטות עשו אנשי יחידת ה"ברקוט" (Беркут) – יחידת שמירת סדר המסונפת למשרד הפנים ולא למשטרה. גרסאות אחרות מספרות שניסיון הפינוי האלים של הברקוט היה עקב פרובוקציות מכוונות של "הסקטור הימני" – איחוד של לאומנים פשיסטיים, שחפשו להפוך את ההפגנה למלחמה בשלטון. בכל מקרה, בעקבות האלימות הזאת יחידות הברקוט הורחקו זמנית מהאזור, בעוד שהמפגינים יוצרים מיליציות הגנה עצמית.

לאחר פיזור עיר האוהלים בלילה שבין 29' ל-30' בנובמבר, פעולת המחאה קיבלה אופי אנטי-נשיאותי ואנטי ממשלתי חריף. פיזור עיר האוהלים בכוח הביא לשינוי מיידי במצב הפוליטי. הפעולה המשטרתית הקשה עוררה אמפתיה המונית כלפי הקורבנות, וסיפקה לאופוזיציה את הטיעון החזק ביותר נגד השלטונות – חזק יותר מבחינה רגשית, מאשר הסירוב להשתלבות אירופית. ניתוח של פוסטים במדיה החברתית באוקראינה בתקופה זו, מראה את השימוש במטאפורות מחאה, המשקפות את תפישתו של הנשיא ינוקוביץ' כ"אויב העם", "שודד" ו"בוגד". מטאפורות אלו, שמטרתן דמוניזציה של אויב, במטרה לגבש בדעת הקהל את דמות השלטונות האוקראינים כקשורה באיום על רווחתם של האוקראינים, היו מאפיינים נפוצים גם בחלקה הקודם של פעילות המחאה (18'-30' בנובמבר). אולם החל מה-1' בדצמבר, השיח הזה הפך להיות רווי עוד יותר מבחינה רגשית ומשמעותית. בהערותיהם של משתמשי אינטרנט שניסו להבין בצורה ביקורתית את האירועים שהתרחשו ואת האינטראקציה בין כוחות פוליטיים שונים, הנשיא ינוקוביץ' הופיע כפוליטיקאי התלוי במנהיג הרוסי פוטין.

השימוש המופרז בכוח על ידי רשויות אכיפת החוק הוביל גם לתגובה שלילית חריפה של מנהיגי מדינות המערב, שהחלו לתמוך במפגינים. לאמיתו של דבר, הסיקור התקשורתי שהראה בעיקר מפגינים פצועים והתעלם מפעולות המפגינים הקיצוניים, עזרה לגבש נרטיב רצוי למפגינים. הפעולה הכוחנית נתנה לאופוזיציה עילה רשמית להקמת מה שמכונה "מטה ההתנגדות הלאומית" ולהתקפות על בנייני ממשלה שהתרחשו ב-1' בדצמבר. עימותים המוניים בקייב בין מפגינים למשטרה התרחשו ב-1' בדצמבר, כאשר המבנים המנהליים הראשונים נתפסו על ידי מפגינים רדיקליים ונעשה ניסיון להסתער על ארמון הממשל הנשיאותי. נסיונות ההרגעה מצד השלטונות, שהעידו שהמסר שהמחאה לא הולך לשום מקום ויש למזער נזקים, החלו כאשר הנשיא ינקוביץ' באתר האינטרנט הרשמי שלו, הביע זעם על האירועים שהתרחשו בליל ה-30' בנובמבר בכיכר: "אני מגנה את המעשים שהובילו לעימות אלים ולסבל אנושי. לפני מספר ימים הצהרתי על תמיכתי בפעולות אזרחיות לא אלימות מול כל המדינה. מי שלא שמע את דברי החוקה והנשיא ועורר את הסכסוך על המידאן בהחלטותיו ומעשיו, ייענש". באותה נשימה הוא דרש ממשרד התובע הכללי של אוקראינה להציג בפניו ובפני החברה האוקראינית בדחיפות את תוצאות החקירה, מיידית ואובייקטיבית, על מנת להעניש את העבריינים כראוי.

ב-1' בדצמבר שר הפנים ויטלי זכרצ'נקו התנצל על השימוש המופרז בכוח. באותו יום הגיש ראש משטרת קייב, ולרי קוריאק, שלפי הגרסה הרשמית נתן באופן אישי את ההוראה להשתמש בכוח, את התפטרותו, אך היא לא התקבלה. ב-3' בדצמבר, בנאום בפרלמנט במהלך ניסיון להכריז על אי אמון בממשלה, ראש ממשלת אוקראינה מיקולה אזרוב, בשם הממשלה, התנצל על מעשיהן של רשויות אכיפת החוק והבטיח כי האחראים יישאו באחריות, וכן שהממשלה תערוך "שינויים פרסונליים מכריעים". הצעדים הללו של רשויות החוק והממשלה לא הביאו את התוצאה המצופה והמחאה רק התגבשה והתחזקה. הכיכר הפכה למחנה מחאה ענק, כבוש על ידי אלפי מפגינים ומוגן על ידי בריקדות מאולתרות. הוקמו בו מטבחים, עמדות עזרה ראשונה ומתקני שידור, וכן במות לנאומים, הרצאות, דיונים והופעות.

יחידות "הגנה עצמית" החלה לקום ב-30' בנובמבר, כדי להגן על המאידן. עד אמצע דצמבר יותר מ-5,000 אנשים נרשמו לשרת ביחידה. יחידות הגנה עצמית שהורכבו ממתנדבים במדים וקסדות אופנועים מאולתרות, נושאים מגנים וחמושים במקלות, אבנים ובקבוקי מולוטוב מאולתרים. יחידת ההגנה ניהלה את המטה שלה מחנות נעלי נשים לשעבר במרכז קייב, ארגנה סיורים, גייסה חברים חדשים וקיבלה פניות מהציבור. המטה המאולתר נוהל על ידי מתנדבים מרחבי אוקראינה. יחידות ההגנה העצמית חולקו ל"סוטניות" (ברבים: "סוטני" במשמעות "מאות"), תוארו ככוח המספק את חוד החנית בעימות האלים עם כוחות הביטחון הממשלתיים. הסוטני לקחו את שמם מצורה מסורתית של מערך פרשים קוזאקים, והשם שימש גם בצבא העם האוקראיני, צבא המורדים האוקראיני והצבא הלאומי האוקראיני. הפגנות תמיכה נערכו במקביל גם בארצות שונות בהשתתפות מאות אנשים.

ב-8' בדצמבר פסל לנין שהיה ליד הכיכר, מול שוק בסרבסקי, הוטח לאדמה בבוז – שדר נגד הפרו-רוסים. לאחר נפילת הפסל ניפצו אותו המפגינים עם פטישים והקהל החל לשיר את ההמנון הלאומי של אוקראינה. "ינוקוביץ', אתה הבא בתור!" קראה כרזה שהודבקה על הבסיס עליו עמד פסל הגרניט האדום של לנין. הסילוק או ההשמדה של אנדרטאות ופסלים של לנין תפשו תאוצה לאחר הפלה ושבירה של פסל לנין של קייב. תחת הביטוי "לנינופאד" (Ленінопад), הפילו פעילים אנדרטאות קומוניסטיות באזור קייב, ז'יטומיר, חמלניצקי ובמקומות אחרים, או פגעו בהן במהלך הפגנות יורומאידן. אנדרטאות סובייטיות הוסרו על ידי ציוד כבד באופן מאורגן והועברו למגרשי גרוטאות או למזבלות. עד סוף שנת 2014 הוסרו יותר מ-500 פסלי לנין ברחבי אוקראינה, דבר שנמשך גם בשנים הבאות.

ניפוץ פסל לנין במאידן. צילום: סרגי חוזבקוב, סוכנות איי.פי.

‏

נסיון כוחני נוסף לפיזור המפגינים בכיכר נערך בליל ה-11' בדצמבר, יום אחרי שראש מינהלת מחוז קייב, אולכסנדר פופוב, הצהיר כי "באופן עקרוני, לא אמורים להיות נסיונות כוחניים לפתרון סכסוכים", ורק "יהיה דיאלוג דמוקרטי מתורבת". עברו רק שלושה ימים עד שנמסרה לפופוב הודעת משרד התובע הכללי, לפיה הוא היה אחד המשתתפים המרכזיים בלחץ על הנהגת משטרת קייב על מנת לפתור את הסכסוך בכוח. פופוב הודח מתפקידו ונפתחו תיקים פליליים לכארבעים אנשים. ביחד עם סנקציות כנגד האחראים לדיכוי האלים של המפגינים. אל מול לחץ עצום של שוטרי הברקוט, נעמדו האזרחים אוחזים יד ביד, כשהם שרים את ההימנון האוקראיני, ופעמוני הכנסייה כולם, שלא צלצלו יחדיו מאז הפלישה המונגולית לקייב במאה ה-13', החלו לצלצל ולהזעיק עוד ועוד אלפי אנשים לכיכר של 1:30 בלילה. הכיכר לא פונתה, אך המפגינים רק התגבשו יותר, ממשיכים להתבצר בכיכר באוהלים, בלילות קפואים של חורף, בטמפרטורות שצנחו לעבר מינוס 12 מעלות. קירות הבריקדות להגנה עלו לארבעה מטרים והתנועה במרכז קייב שותקה לחלוטין. במצב זה של הקשחת עמדות בחרה מפלגת השלטון לממן רכבות שיביאו תומכים בנשיא מהאזורים הפרו-רוסיים, שיתמודדו עם המוחים. הגיעו אלפי אנשים מחרסון ומקרים, מז'פורז'יה, מדונייצק ולוגאנסק, כדי לתמוך בנשיא. אורגנה "עצרת בתשלום" לתמיכה בנשיא. כאמור בהודעה, הרשויות מתכננות לבצע פרובוקציות נגד מחאת המאידן באמצעות פרובוקטורים שכירים. "התוצאה של זה צריכה להיות עימותים בין שני המאידנים, קרבות בקנה מידה גדול, מהומות ושפיכות דמים. כך למעשה, מאורגנת מלחמת אזרחים בכוונה באוקראינה". הכל הלך לעבר מלחמת אחים יזומה. ב-14'-15' בדצמבר הגיע לשיא העימות בין תומכי למתנגדי ממשלת אוקראינה. האופוזיציה ומפלגת המחוזות השלטת הביאו מאות אלפי אנשים לרחובות, ולראשונה נערכו שתי עצרות מקבילות בקייב – מאידן ואנטי-מאידן, בהן השתתפו מאות אלפי איש.

ב-19' בדצמבר 2013 הוגשה למועצה העליונה הצעת חוק "על ביטול ההשלכות השליליות ומניעת העמדה לדין וענישה של אנשים, בקשר לאירועים שהתרחשו במהלך אסיפות שלום". ההצעה התקבלה והתיקים הפליליים שנפתחו, נסגרו והרישום הפלילי נמחק. החוק נכנס לתוקף תוך שבוע. זה לא גרם לירידת המתח. ב-24' בדצמבר מארגן מחאה בחרקיב נדקר בסכין על ידי אלמונים בשל פעילותו. למחרת הוכתה עיתונאית ופעילת מחאה בשל פעילותה. בפריפריה במזרח נערכות הפגנות נגד אנשי המאידן. במקביל, אנשי המערב מהמפלגה הלאומנית סבובודה, ניצלו את המצב, ובהפגנת לפידים לכבוד יום ההולדת למנהיג הלאומן סטפן בנדרה, נזרק רימון עשן לבית מלון.

שבועות חגי ראש השנה הביאו לרגיעה קלה, אך עדיין לפחות אלף איש המשיכו לחיות בכיכר ללא פרובוקציות משני הצדדים, פרט ללאומני סבובודה ושוטרי הברקוט, שהמשיכו להלום זה בזה ופונו לבתי החולים. בכיכר התקיימו אימונים בהגנה עצמית ושימוש בלחימת קפא"פ.

ב-16' בינואר 2014 המועצה העליונה קיבלה חוקים שקבעו סנקציות קשות יותר על השתתפות בהתפרעויות המוניות והטילו הגבלות חירום חמורות על מספר חירויות אזרחיות, כולל חופש ההתאספות, חופש הביטוי וחופש ההתאגדות (שהאופוזיציה כינתה "דיקטטורית"). נאסרה חבישת קסדה, עטיית מסכה, נסיעה של 5 מכוניות בשיירה, ועוד חוקי חירום הזויים. תשובת המפגינים הייתה חבישת סירי בישול וקערות מטבח, מסכות סקי או קרנבל, ועוד. הבוז לממשלה אך החריף. זה הוביל ב-19' בינואר לעימות חריף בבירה. מחאות קיצוניות יצאו מעבר לקייב וכיסו כמעט את כל ערי אוקראינה. אירועים אלה לוו בדיווחים על התקפות על פעילים ועיתונאים, מקרים של היעלמויות והתעללות במפגינים. במהלך העימותים ב-19'-20' בינואר נפצעו מאות בני אדם. לאלימות הרבה היו אחראים אנשי ה"טיטושקי" (Тітушки). אלה הם שכירי חרב, חלקם פושעים אלימים, חוליגנים מתחתית החברה, וחלקם אנשי שרירים, מומחים באומנויות מלחמה, שנשכרו לבצע משימות מלוכלכות על ידי ינקוביץ'. הם מתערבים בין המפגינים, לבושם כמותם, משמשים פרובוקטורים כדי להצדיק אלימות של הברקוט, אך גם הופכים צד ומכים מפגינים. אלו יחידות חיסול, זריעת בלגן בקרב מפגינים, סוסים טרויאנים, המשרתים את המשטר בזריעת בהלה והסלמת אירועים. הם הופעלו בסימביוזה עם הברקוט, כדי להכניע את המפגינים. האירוניה היא שואדים טיטושקו, על שמו נקראים הטיטושקי, הצהיר שהוא בכלל תומך במפגינים בכיכר המאידן ועזר למפגינים בפועל!

נציגי האופוזיציה הפרלמנטרית אמרו כי בכוונת הממשלה להקים דיקטטורה אוטוריטרית באוקראינה, ודרשו כינוס ה"מועצה העממית" במקום המועצה העליונה, התפטרותו של הנשיא ויקטור ינוקוביץ' והקדמת הבחירות לנשיאות.

בימים שלאחר מכן, מפגינים בעלי דעות אופוזיציה במספר אזורים באוקראינה, המשיכו להשתלט על מבני ממשל מדינה אזוריים. במערב אוקראינה הפרו-מערבי, פעולות אלו הצליחו, בעוד שבאזורי מרכז אוקראינה דוכאו ניסיונות אלה על ידי רשויות אכיפת החוק. כתוצאה מהעימות האלים במרכז קייב, תפיסות מבנים מנהליים ורשויות בבירה ובמרכזים האזוריים, יצירת רשויות מקבילות, ארגון רשויות ואכיפת חוק בלתי פורמליות, אוקראינה מצאה את עצמה על סף מצב חירום.

אש בכיכר מאידן בקייב

יריות בכיכר

כל מהפכה צריכה קדושים מעונים כסמלים. עד כה הייתה זו טטיאנה צ'ורנובול – העיתונאית שהוכתה בפניה ותמונתה התנוססה בעיתונים. בבוקרו של "יום האחדות והחופש" הרשמי של אוקראינה, ב-22' בינואר, יום המסמל את עצמאותה הזמנית של אוקראינה ב-1919 ואת השרשרת האנושית בת 300,000 איש שנערכה ב-1990 לכל אורכה של המדינה מקייב ללביב, מצאה ההפיכה את הקדוש המעונה הראשון – סרחאי ניגויאן, שהיה ההרוג הראשון מני רבים בכיכר. איש אינו יודע איך נורה. אוליבר סטון בסרטו "אוקראינה בלהבות" טוען שיש המאמינים כי נהרג בידי פרובוקטיבים שרצו להעצים את המחאה. נגויאן בן ה-21, צעיר ארמני בן של פליטים מנגורנו-קרבאך, הפך לסמל בארמניה ואוקראינה, ומהפכות זקוקות לסמלים טראגיים. באותו היום נספרו כבר ארבעה הרוגים, ארבעה שאיבדו את ראייתם לצמיתות ופצועים רבים. המהומות האלימות התפשטו בכל אוקראינה בהתנגשויות אלימות בין שוטרים ומפגינים, עם בקבוקי תבערה ורימוני הלם וגז. ארועים אקראיים לעיתים מתפרשים כסמלים: ב-26' בינואר האפיפיור פרנציסקוס ערך תפילה פומבית בוותיקן ברומא, למען שלום אוקראינה. בסיום התפילה שחררו ילדים מחלונו שתי יונים צחורות של שלום, שמייד הותקפו על ידי עורב שחור ושחף. היונים שהותקפו איבדו רק כמה נוצות, אך המסר הסמלי שקיבלו הצופים היה ברור. אוקראינה תינצל אך רק לאחר מאבק אכזר.

צילום: Gregorio Borgia, AP

האלימות שכבר הגיעה לכל קצוות המדינה הביאה את ראש הממשלה, ואיתו הממשלה כולה, להתפטר ב-28' בינואר. בינתיים החלו שוטרים שהותקפו למות, וחלקם דיווחו על חטיפה ועינויים. גם פושעים פליליים החלו לנצל את המצב המעורער ולשדוד מבני ציבור. הכאוס היה בפתח. השד שיצא מזמן מהבקבוק קיבל חיים משלו ולא היה ניתן להשיבו חזרה לבקבוק. משבר נורא עמד בפתח.

בין ה-18' ל-20' בפברואר 2014 החלו צלפים אלמוניים לירות בקהל, אך גם בשוטרים. עשרות נהרגו ומאות רבות נפצעו. כלי נשק חי הפכו למראה נפוץ, וגם נעשה שימוש רב בהם. כוחות הביטחון השתמשו בנשק, בתותחי מים ורימוני הלם, והמפגינים ברובי ציד, אבנים, חזיזים ובקבוקי תבערה. במקום נשמעו פיצוצים רבים ועשן התמר ברחובות. "המוחים", שבטרמינולוגיה המקומית הפכו ל"אנרכיסטים" ונהיו ל"מורדים", הפכו עתה ל"טרוריסטים". קייב הפכה לשטח אש, וגם בשאר ערי אוקראינה הכל בער. הברקוט הציתו את בית איגודי העובדים בו היה מטה של המפגינים בית חולים מאולתר, כשבו נשרפו חיים מפגינים רבים.

בבוקרו של ה-20' בפברואר 2014 החלו אנשי המחאה בתקיפת כוחות הברקוט המשטרתיים, ולכבוש בחזרה את שטחי הכיכר מהם פונו קודם לכן, כשהם מכים במוטות ברזל את השוטרים ופוצעים רבים. כוחות המשטרה נסוגו מהמרכז, ואז החלו צלפים, ששייכותם טרם נקבעה, לירות כדי להרוג, בדקות הראשונות נהרגו 7 בני אדם, אחר כך גדל מספרם לעשרות. צלפים ירו גם לעבר הרופאים שנשאו פצועים מהמאידן לנקודות העזרה הראשונה. בשלב מסוים כמאה שוטרים כולל קצינים, שהגיעו ממערב המדינה, עברו לצד המפגינים. שיחות גישור נמשכו כל העת, בהשתתפות נציגי מדינות אירופה, ולצידם המשיכה להסלים האלימות ברחובות ביום זה ולמחרת.

19' בפברואר 2014, קייב. בית איגודי העובדים בוער אחרי שהוצת על ידי שוטרים

ב-21' בפברואר, בלחץ מדינות המערב, עשה הנשיא ינוקוביץ' ויתורים וחתם על הסכם עם האופוזיציה לפתרון המשבר באוקראינה, אשר הסכים לחזרה מיידית לחוקת 2004, הקמת ממשלת אחדות לאומית, קיום בחירות מוקדמות לנשיאות לא יאוחר מדצמבר 2014, אי אלימות וחקירה של מעשי אלימות אחרונים. בערב אותו היום, ערב שבת בסביבות השעה 22.40 שעון קייב, הנשיא ינוקוביץ', יחד עם יו"ר הפרלמנט וראש המינהל הנשיאותי, עזבו את קייב.

ב-22' בפברואר שודרה הקלטת וידאו של ראיון עם ינוקוביץ' הגולה, בו הצהיר כי אינו מתכוון להתפטר ואינו מתכוון לחתום על החלטות המועצה העליונה, שלדעתו לא חוקיות. הוא תיאר את המצב במדינה כ"וונדליזם, שוד והפיכה". כמה שעות לאחר מכן, המועצה העליונה אימצה החלטה הקובעת כי ינוקוביץ' סילק עצמו באופן לא חוקתי מהפעלת סמכויות חוקתיות ואינו ממלא את חובותיו, וכן קבע בחירות מוקדמות לנשיאות ל-25' במאי 2014. למחרת הוטלו תפקידי נשיא אוקראינה על יושב הראש החדש של המועצה העליונה, אולקסנדר טורצ'יאנו.

ב-24' בפברואר, שר הפנים ארסן אבקוב הודיע ​​בעמודו באחת הרשתות החברתיות כי נפתח תיק פלילי על מעשי טבח באזרחים, שבקשר אליו הוכנסו ינוקוביץ' ועוד מספר פקידים לרשימת המבוקשים. בינתיים, ממשלת אוקראינה החדשה קיבלה הכרה מהאיחוד האירופי ומארצות הברית. ב-27' בפברואר הפך ארסני יצניוק לראש ממשלת אוקראינה, והוקמה ממשלת ביניים.

לפי משרד התובע הכללי של אוקראינה, 2,442 בני אדם נפצעו במהלך האירועים ביורומאידן, ביניהם, 721 אנשי משטרה, השאר תושבים מן השורה. 104 פעילים נהרגו, 17 קציני אכיפת חוק נהרגו. בסך הכל, רשויות אכיפת החוק בתיקים הקשורים ליורומאידן פתחו חקירות נגד 445 אנשים, ביניהם – 48 פקידים ו-228 קציני אכיפת חוק. 195 כתבי אישום נגד 298 בני אדם שנשלחו לבתי המשפט. 46 אנשים הורשעו. כל המפגינים שביצעו פשעים במהלך היורומאידן קיבלו חנינה.

המשוררת תאיאנה דומשנקו כינתה את ההרוגים בפעילות המחאה "מאה השמימיים" בשירה "מאה חיילי מאידן השמימיים", אותו כתבה ב-21 בפברואר 2014, יום אחרי ההרג המאסיבי בכיכר. כיכרות ורחובות רבים שונה שמם ל"מאה השמימיים" וההרוגים זכו לעיטור "גיבור אוקראינה" לאחר מותם. העשרים בפברואר הוכרז כיום זיכרון לאומי. יחידות הברקוט, האחראיות על רבים ממקרי המוות, פורקו, ואנשיהן נרדפו באוקראינה ורבים מהם עזבו לבלארוס ולקרים מפחד לנקמה.

למחרת ההפגנה העיר שקטה. המפגינים כביכול השיגו את שרצו. פרלמנט חדש הושבע, נפתחו תיקים לבכירים שנשאו באחריות מצד הממשל, נמחלו עבירות מצד המפגינים, שוחררו אסירים וביניהם יוליה טימושנקו, ראשת ממשלה בעבר ומנהיגת מפלגה אופוזיציונית שליוותה את המאבק מכלאה. השקט חזר לקייב, בעוד שבפועל החלה מלחמה חדשה, שצעדיה הראשונים היו השתלטות על מחוזות קרים, דונייצק ולוגנסק על ידי פרו-רוסים בתמיכת רוסיה, ומאבק בין מדינתי המציין ביום כתיבת כתבה זאת תשע שנים והסוף אינו נראה באופק – מאבק על השרדותה של אוקראינה, ובמקביל, טקס הבגרות שיביא ככל הנראה לגיבושה של אוקראינה כמדינה וכעם.

השניות בין ראיית אנשי אוקראינה את עצמם כבני זהויות אתניות (רוסית, לאטבית, פולנית, טטארית וכדומה) והשייכות לאוקראינה המדינית, עברה שידוד והגדרה מחדש. רוב אזרחי אוקראינה בתקופת היורומאידן תפשו את ההפגנות כקרב נגד המשטר. לכן, ההשפעה החברתית שהייתה ליורומאידן על האוקראינים היא תחושה חזקה יותר של זהות לאומית ואחדות. תוצאות מסקר מראות שהאנשים שהזדהו כאוקראינים לאחר היורומאידן, גדלו ב-10% בהשוואה לסקר שנערך לפני ההפגנות. אוקראינה, שנולדה כמדינה ב-1991, התאחדה ברובה כמדינה חפשית בעקבות היורומאידן, ב-2014, ובו ביום יצאה מאוחדת למלחמת העצמאות שלה שעדיין נמשכת.

סרטים דוקומנטריים מובילים שנעשו אודות המהפכה הם: "אוקראינה בלהבות" (2016) של אוליבר סטון ו"חורף בלהבות: מאבקה של אוקראינה לחירות" (2015) של נטפליקס.