הדלקת נרות בבני ברק

כתב: גילי חסקין

מדריך הצילום, אילן לורנצי, הזמין אותי להצטרף לסיור חנוכה בבני ברק.

המונית פנתה מרחוב ז'בוטינסקי דרומה, עוד פניה ועוד פניה ואנחנו במקום שונה לחלוטין. ארץ אחרת. אנחנו מתאספים ליד בית הכנסת הגדול של בני ברק ומתבוננים ברחובות הצרים, הומי האדם, בפרצופים המזוקנים, בלבושי השחורים. פוניבז' בלב גוש דן. כל כך שונה. כל כך אחר.

בני ברק היא עיר בעלת צביון חרדי. בעיר ישנן ישיבות רבות, הן של הזרם החסידי והן של הזרם הליטאי. כמו כן יש בעיר מוסדות דתיים רבים. בשטחה של העיר נותרה שכונה חילונית אחת, פרדס כץ, שאף היא עוברת תהליך התחרדות. החרדים כל כך קרובים אלינו. משפיעים על אורחות חיינו ועם זאת כל כך בלתי מובנים לנו.

לא תמיד זה היה כך. בני ברק היתה עיר בנחלת שבט דן, בתחום ח'ירייה של ימינו, ומוזכרת בכתובות אשוריות , בכתב היתדות, בין הערים שנפלו בידי סנחריב, מלך אשור, בעלותו על ארץ יהודה, בימי חזקיהו המלך, בשנת 701 לפני הספירה. בתקופת בית שני, הייתה בני ברק עיר יהודית, ולאחר המרד הגדול, בתקופת המשנה והתלמוד היתה מרכז תורני חשוב. המפורסם מבין חכמיה היה רבי עקיבא. בישיבה שלו  למדו תורה חכמים רבים, ובהם חנניה בן חכינאי ורבי שמעון בר יוחאי. מחלף מסובים, הסמוך לתלהּ העתיק של העיר, תל בני ברק, מנציח בשמו את ”רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק". למה דווקא בבני ברק? מדוע דווקא אצל רבי עקיבא, שלא היה בכיר שבחבורה? אולי ההתכנסות היתה קשורה למרד בר כוכבא?

אולימשום כך נאלצו ללמוד בסתר, אולי במרתף. כך יתכן אפשר להסביר, מדוע תלמידיהם היו צריכים לעדכן אותם ש"הגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית“…

בני ברק המודרנית נוסדה בי"א בסיוון תרפ"ד (13 ביוני 1924), כמושבה חקלאית. היא הוקמה על ידי קבוצת "בית ונחלה" מפולין, שביקשה לעסוק בחקלאות. המתיישבים הראשונים היו דתיים, בני העלייה הרביעית. האדמות, נקנו באמצעות החברה הפרטית לרכישת קרקעות: "גאולה בע"מ" מהכפר הערבי הסמוך אל-ח'ירייה (אז – "אבן אבריק"), ונמכרו לחברי "בית ונחלה". הכוונה היתה שהרכישה תוביל לרצף התיישבות יהודית מפתח תקווה ועד יפו. ציונות של ממש. מתברר שחרדיות אינה בהכרח חיים לא יצרניים. כך כאן וכך בהתיישבות מחנה ישראל, שליד דברת.

בראשיתה של המושבה הייתה פרנסתה על גידול פרי הדר, אך עסקו בה גם בענפי חקלאות אחרים כגידול בקר לחלב. עם זאת, קרבתה לתל אביב העניקה לה צביון עירוני. כדי לבסס את המושבה, בשנים שלאחר עלייתה אל הקרקע, נעשו מאמצים לרכישת קרקעות להרחבת שטחה ולהקים בה בתי חרושת ותעשייה קלה, באמצעות הבנק הקואופרטיבי  "בנק בני ברק", שנוסד ב-1925 כאגודה שיתופית בידי ועד המושבה .

בספטמבר 1928 נחנך בית הכנסת הגדול במושבה, ועד המושבה שילב את חגיגת חנוכת בית הכנסת עם תערוכה לסיכום הישגי המושבה בארבע שנות קיומה הראשונות. בתערוכה הוצגה סטטיסטיקה של מצב המושבה: כ-800 תושבים; 116 בתים ו-31 צריפים; 6  מבני ציבור; 48 רפתות (ובהן 115 פרות) . שטחה התרחב ל-2000 דונם, מהם 800 דונם של פרדסי הדר, שהיו הגידול המבטיח של אותם ימים.

בני ברק של ימינו שונה בתכלית. הן מכפי שהיתה בשנות ה-20 והן משכנתה רמת גן. מעבר לרחוב החילוני ובו פוסעות נערות גלויות מרפקים וגברים מגולחי פנים ומגולי ראש, משתרע עולם שונה לחלוטין, המזכיר במידת מה את ה"שטייטעל" של פולין. מה שהיהודים ביקשו לברוח ממנו. רחובות צפופים, בניה מאולתרת ומסוכנת, הפרות גסות של חוקים, אלתורים מסוכנים. חנות למכירת פאות נוכריות. מכול עבר צועקים שלטים המכריזים על צניעות, פשקווילים זועקים מספקים מידע על סכסוכי הרחוב, ההשמצות והיריבויות, לצד מודעות המכריזות על השבת אבדה, לחם לנזקקים, קופסאות צדקה. גם קנאות וגם חסד. למרות שחיים כאן לא מעט ספרדים והדבר ניכר במועדי הדלקת הנרות, נראית בני ברק כשמורה היסטורית של גלות מזרח אירופה.

"עוֹד יֵשׁ עָרִים נִכְחָדוֹת בִּתְפוּצוֹת הַגּוֹלָה

בָּהֶן יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר נֵרֵנוּ הַיָּשָׁן;

עוֹד הוֹתִיר אֱלֹהֵינוּ לִפְלֵיטָה גְדוֹלָה

גַּחֶלֶת לוֹחֶשֶׁת בַּעֲרֵמַת הַדָּשֶׁן."

(ח"נ ביאליק)

זוהי חברה קיצונית. טוטאלית מוחלטת. תחושה של בעלות מלאה על האמת. החרדים בגלימותיהם השחורות, בחזותם הגלותית, מעוררים תחילה התנגדות. לא תודעתית. אינסטינקטיבית. הקנאות הדתית, ההיטפלות לאורך שמלותיהן של ילדות, קול באשה ערווה, סירובם לשרת בצבא, סירוב של חלקם לצאת לעבודה, ההתנגדות למדינה הציונית, שבשנים האחרונות – אם לשפוט על פי הכרזות – נמהלת בקנאות לאומנית. החילוני הרגיל רגיל לפגוש אותם מיידים אבנים או שורפים פחי אשפה בהפגנה מתלהמת, מיידים אבנים בקריאות "שאבעס", או במו"מ קואליציוני מתיש. החרדים מתאפיינים בהערצה לרבי שלהם, שבמקרה החסידי הופכת לסגידה של ממש וצדה האחר של ההערצה הוא הזלזול, השנאה, התיעוב לרבנים של הזרם האחר. חסידי חב"ד כינו את הרב שך בשם "אשמדאי" והרב שך קרא לחב"דניקים "אפיקורסים" ו"מומרים". את מושא הערצתם, הרבי מלובביץ', כינה "משיח שקר" . אמנון לוי, בספרו על החרדים, מסביר כי בחברה החרדית אין מכירים את לשון ההמעטה. הרחוב החרדי הוא ארץ ההגזמות, מגזר ההקצנות. ההיעדר המתמיד של מידע רשמי ובדוק, עושה את החיים החרדים פרוצים לכול שמועה שעוברת מפה לאוזן, ובו זמנית נוכחת ברחוב. היחס בין אמת לשקר מתערער לחלוטין. הכול יחסי. מה שהוא לאחד אמת לאמיתה, עבור האחר הוא שקר מוחלט. אלימות ועונשים גופניים הם דבר שכיח. זוהי חברה השואפת לטוטליטריות שלה ביחיד, מהנשמה פנימה ועד הבגד בחוץ. מאז תקופת ההשכלה במאה ה-18, חברה זו מסתגרת מאחורי גדרות, לבל תושחת על ידי הפיתוי והחטא.

תנועת ההשכלה ניסתה לקדם מודרניזציה יהודית עם דגשיה המיוחדים. לפתיחות לעולם הרחב נלוו תהליכים של חילון בקנה מידה גדול. כמו כן, נשמעו קריאות לשינוי דתי עמוק כדי להסתגל,. מגמות אלו היו לצנינים בעיניהם של האדוקים השמרנים במרכז אירופה, שראו בהן סכנה ברורה. הם ניסו לשמר את ההווי המסורתי באמצעות דבקות באורח חייהם, ובפרט בנושאים ששחיקה בהם נקשרה לקבלת הרוחות החדשות. המייצג הבולט של גישה זו, הנחשב לאחד האבות המייסדים של התפישה החרדית שהתגבשה במהלך המאה ה-19, היה הרב משה סופר (החת"ם סופר) מפרשבורג. הוא טבע את אחד ממטבעות הלשון המזוהים עם החרדיות:, "חדש אסור מן התורה". החת"ם סופר העניק לביטוי משמעות מקורית, לפיו כל שינוי במנהג ישראל, החשוד כקשור למגמות התמורה אסור, גם אם אינו סותר במפורש את התלמוד והפוסקים. החברה החרדית נצמדת למנהגים ולמסורת, המשמשים גם כגדר מגינה מפני השפעה המסוכנת שעלולה לבוא מבחוץ. לכן הטלוויזיה מוחרמת ומותר לשימוש רק טלפון "כשר", ללא אינטרנט ושאר פרצות (למעט אלו המחזיקים בטלפון "טריפה" במחתרת). לילדים, מותר רק טלפון דמה. רבים מהם עדיין משחקים "קלאס" ועוד משחקים שכבר נשתכחו על ידי דור ההייטק. גם הלבוש השחור, שאפיין את האצולה הפולנית של המאה ה-15, נועד להזכיר לחרדים את היותם שונים. לעתים עוינים את החברה שמנגד.

אני נזכר באחותי, מימי חסקין, מדריכה הטיול בעקבות עמוס עוז, בשכונת כרם אברהם' בה גדל, שהיתה שכונה מעורבת של דתיים וחילוניים, ספרדים ואשכנזים, וכעת הפכה למעוז חרדי. את ריבוי הפנים הודעות, החליפה מונוליטיות שחורה ומסתגרת. ברחוב צפניה, שם גר סבא רבא שלנו, הרב משה חסקין, מחבר הספר 'כלכלת שביעית', החלו לרדוף אחריה צעירם חרדים, עניים ממעש, לירוק לעברה ולגנות אותה בעליבות "שיקסע". חלפו שנים ואני עדיין חש את עלבונה.

במבט ראשון, כול כולי מתנגד. כמו רבים אני שואל את עצמי לעתים, מה יקרה נוכח הריבוי הטבעי הגבוה שלהם. תוך דור, חצי מילדי ארץ ישראל, לא יקבלו חינוך ציוני. תוהה מה זה יעולל למדינה.  לעתים אני בוש בעצמי על שאני מכנה אותם לעתים, ביני לביני, בביטויים מכלילים, הנראים לי במחשבה שניה, כמעט כאנטישמיים. אני נזכר במשפטו המצמרר של עמוס עוז: "היטלר לא מרשה לנו לשנוא את היהדות הזאת". אני נזכר בחורבנן הגדול של הקהילות, בילדים ארוכי הפאות המובלים למחנות ההשמדה ונמלא חמלה. אני מדמה לזהות ביניהם את מוטל בן פייסי החזן, את טופלה טוטוריטו, את טוביה החולב. בין הנשים אני  מזהה את בעיני רוחי שיינע שיינדעל משירו האלמותי של נתן אלתרמן.

אני מתבונן בפרצופים חרושי הקמטים, שמזכירים לי את סבא-רבא שלי, שלא הכרתי. את הדמויות שצייר ח"נ ביאליק ב"מתי מדבר":

"גַּבּוֹת עֵינֵיהֶם – חֲרָדוֹת, מִסֻּבְּכָן יֶאֶרְבוּ הָאֵימִים,

קְוֻצּוֹת זְקָנָם מִתְפַּתְּלוֹת כִּקְבֻצַת נַפְתּוּלֵי הַנְּחָשִׁים,

מוּצָקִים כַּחֲצוּבֵי חַלָּמִישׁ יָרוּמוּ בַעֲדָן חֲזוֹתָם,

בֹּלְטִים כִּסְדַנֵּי הַבַּרְזֶל, לְהַלְמוּת פַּטִּישִׁים נָכוֹנוּ,

וּכְאִלּוֹ בָּם נִקְּשׁוּ מֵעוֹלָם בְּקֻרְנַס הַזְּמָן וּבְפַטִּישׁוֹ

כֹּחוֹת כַּבִּירִים לֹא-חֵקֶר וַיִּקְשׁוּ וַיִּדְּמוּ לָנֶצַח";

גם בשורותיו של ביאליק, שלעג לדור הגולה, דור המדבר,  ב'מתי מדבר האחרונים', מבצבצת יראה מפני הנושאים מסורת בת אלפיים:

"קוּמוּ אֵפוֹא, נָדִים! עִזְבוּ אֶת־הַשְּׁמָמָה!

אַךְ אַל־יַעַל קוֹלְכֶם, דִּרְכוּ עֹז בִּדְמָמָה!

פֶּן־צַעַדְכֶם יַרְגִּיז מִדְבָּר וְנִרְדָּמָיו –

אִישׁ וְאִישׁ בִּלְבָבוֹ יִשְׁמַע הֵד פְּעָמָיו!

נזכר, בהורי הוריהם, של המתבוננים בי בעיניים צהובות,  גם בהורי הורינו שנאחזו בכוח באמונה.

אולי ייעודם הוא להיות מצבה חיה לגולה?

תלמידי הישיבה שאנחנו אוהבים לשנוא, אלו הממיתים עצמם באוהלה של תורה ומניחים לציבור החילוני לפרנס אותם, הם בני דמותו של המתמיד בישיבה, שעוצבה במשך הדורות וצוירה בצבעים מרהיבים. דמות

של צעיר, בן הישיבה, שרואה את עולמו בלימוד תורה, ביום ובלילה, מנצל כל רגע פנוי לעיון.. קם עם שחר, בטרם אור, יושב בודד ליד העמוד בישיבה והוגה בתורה. דמות של אדם הרואה עולמו בדלת אמות של הלכה, ואינו חי כלל את העולם  מה שמעבר לזה. . נושאי תנועת ההשכלה הביעו יחס של ביטול אל מי שמבלה את ימיו ולילותיו לריק.

אני מתבונן בבחורי הישיבה, המעוררים התנגדות בשנונות שלהם, בסלידה שלהם מאתנו. בסלידה שלנו מהם. ומשווה לנגד עיני את גיבור שירו של ביאליק "המתמיד".

"לֹא יוֹם – כִּי שֵׁשׁ שָׁנִים, מֵאָז הֵסֵב פָּנָיו

אֶל-עֵבֶר הַקִּיר בַּמִּקְצֹעַ הָאָפֵל,

גַּם-קֶרֶן אוֹר אַחַת לֹא-רָאָה מִלְּפָנָיו,

מִלְּבַד קוּרֵי שְׂמָמִית וְטִיחַ קִיר תָּפֵל,

רְעָבוֹן, לֹא-שֵׁנָה, מַק-בָּשָׂר, רְזוֹן פָּנִים –

מָה הֵמָּה כִּי יָשִׂים אֲלֵיהֶם לְבָבוֹ?

הֲטֶרֶם הוּא יֵדַע אֵיךְ לָמְדוּ מִלְּפָנִים?

הֲטֶרֶם הוּא יֵדַע כִּי סוֹף כְּבוֹדוֹ לָבֹא?

גם ביאליק אינו מצייר את המתמיד רק בצבעים מרהיבים.

בִּנְעוּרַי שָׁמַעְתִּי אֵלֶּה הַקּוֹלוֹת,

רָאִיתִי הָעוֹבְדִים הָאִלְּמִים הַלָּלוּ;

מִצְחוֹתָם הַקְּמוּטִים, עֵינֵיהֶם הַגְּדוֹלוֹת

וּפְנֵיהֶם הַחִוְּרִים – כְּמוֹ רַחֲמִים שָׁאָלוּ.

[…]אַךְ מִדֵּי אֶזְכְּרָה אֶת-קוֹלָם, הָהּ קוֹלָם

הַבּוֹכֶה בַלֵּילוֹת כְּאֶנְקַת חֲלָלִים,

יְשַׁוַּע לְבָבִי: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם!

הַכֹּחוֹת הָאֵלֶּה עַל-מָה הֵמָּה כָלִים?

אינני מנסה להאדיר את החברה הזאת. לא את השב"בניקים, לא את האלימות, הגלויה או מרוסנת, לא את גילויי העריות, את ההטרדות המיניות, את ההסתרה, את ההשתקה.

ובכול זאת,

מוצא חן בפשטות, בהסתפקות במעט, באמונה היוקדת, בחמימות, לעיתים גם בתום. ברצון להיאחז בעבר בכוח. לבטח כשאני מגיע לכאן, לא כישראלי דעתן, החרד לצביונה שלא רצו ולא במהפכן הדורש שוויון בנטל, כמתבונן. מבקר מלשון ביקור ולא מלשון ביקורת. עם עין בוחנת ואוזן כרויה. כמובן גם עם מצלמה ביד, משוטט במה שנראה כגן עדן לצלמים, שואף את הריחות. במאפיה קטנה מוכרים שטרודעל תפוחים. לא הרחק משם, עולה ניחוחו של קיגעל ירושלמי. במסעדה עממית פשוטה, אפשר לאכול כבד קצוץ עם חלה, סלט ביצים, מלפפונים חמוצים, חזרת חריפה, דג מלוח והרבה אווירה.

לפני מספר שנים, בפורים, הסתובבתי כאן בחברת ידיד הצלם אלי אטיאס והתבוננתי בעיר האפורה הלובשת חג. החיים עצרו את הילוכם הרגיל והשגרה השחורה נצטבעה בתחפושות ססגוניות, אפילו מצחיקות. למרב ההפתעה, רבות מהן דווקא של חיילים. דרך החלונות נראו צעירים מזוקנים רוקדים ושרים בשמחה ורוקעים ברגליהם בקול. נערות ביישניות חלפו על פנינו במהירות, כשהן נושאות משלוח מנות. ילדים עישנו בהפגנתיות, כשהם מנצלים את רגעי החסד של שבירת הטאבו.

ראו באתר זה: פורים בבני ברק.

הפעם נתכנסנו לראות את טקס הדלקת הנרות בנר שמיני של חנוכה, לציון נס פך השמן בבית המקדש. חנוכה הוא אחד משני חגים (לצד פורים) שנוצרו על ידי חז"ל וקיומם הוא מצווה דרבנן.  מכול מקום, היה זה חג של חירות ועצמאות, אך בשנות הגלות הודגשו נס פך השמן ונצחיות תורת ישראל.

שוטטנו באור אחרון, מתבוננים בחנוכיות המוצגות לראווה, לעתים בתיבת זכוכית הנראית כאקווריום ולעתים בחלונות הבתים, כשהדמויות שמאחוריהן נראות כצלליות. האם הדלקת הנרות, האורים, דווקא בתקופה זו, קשורה גם לכך שאנו קרובים ליום הקצר ביותר בשנה ולפחד הקמאי פן השמש תיעלם? אנו מנסים לבלוע בעינינו את שלל המראות. מנסים להציץ פנימה בסקרנות חטטנית משהו. המקומיים מביטים בנו בסקרנות. כמה מציצים מהחלונות. מעטים מהם אף בעוינות. הם מוזרים לנו ואנו מוזרים להם. לרגע שוחחתי עם מישהו שסיפר לי על ניצחון האדוקים על היוונים, על כישלונם של המתייוונים. לא היה טעם להסביר לו שלא מדובר ביוונים אלא בסורים נושאי תרבות הלניסטית ושהדור השני של החשמונאים היה מתייוון. מזכיר לעצמי שבאתי כדי ללמוד ולא כדי ללמד.

ליד אחד הבתים התגודדו מקומיים רבים, טלפון סלולרי בידם, ממתינים לרגע בו הרב הגדול שחי ממול, ידליק את הנרות אף הוא. ברגע שנראתה דמותו הישישה מדליקה לאט את הנרות, פשטה ברחוב צהלה גדולה. שמחת עניים, כפשוטה. לא במשמעות שהעניק לה נתן אלתרמן.

החשיכה שהחלה לרדת, החלונות שדלקו בנגוהות של אור, הרחובות הרטובים מגשם קל, יצרו תחושה של דרמה. דמות כפופה רכנה על מצבור של חנוכיות. מגבעת שחורה התבוננה בחגיגת האורות שנראו כמרצדים מעל ראשה. חלונות  בית הכנסת זהרו בצבע טורקיז. אמרתי לעצמי שלו היה מדובר בטיול בחו"ל, הייתי נוסע הרחק כדי להתבונן בחזיון כזה והנה, כאן הוא ליד הבית. כור ההיתוך היה חלום שהתנפץ. זוהי ארץ רבת פנים, עם תשבץ מרתק של פנים וצבעים; אוסף של גלויות, "סלט" של אמונות ודעות", קליידוסקופ של אמונות ומנהגים.