מאפייני הקרנבלים בעולם הרחב

תופעת הקרנבלים בעולם – מאפיינים

כתב וצילם: גילי חסקין

ראו באתר זה: מדריך לטיול קרנבלים

להרצאה על הקרנבלים בעולם

מאמר זה הינו המשכו של המאמר: תופעת הקרנבל בעולם – שורשים.

ראה עוד באתר זה:

קרנבל לוצרן

קרנבלים של חורף באירופה

קרנבל הניוקי של ורונה

הקרנבל של ויארג'ו

קרנבל המסכות של ונציה 

פורים – הקרנבל היהודי 

חוויות מפורים

פרולוג

פרָסָה דֶה סֶה, הכיכר המרכזית בעיר העתיקה של סלבדור, בירת בהיה שבברזיל, רעדה לקול המוסיקה. אי אפשר היה לראות דבר זולת ים האדם שהשתולל שם. ה'טריו אלקטריקו' (trio electrico), כפי שנקראת כאן המשאית עמוסת הרמקולים, הסעירה את העיר כולה בצלילים מחרישי אוזניים. על הבמה המתנייעת ניצבה, או לייתר דיוק, חוללה תזמורת, שכללה כעשרים נגנים. במרכזה גבר רקד שחור, לבוש חולצה אדומה פתוחה לרווחה ומגבעת שחורה, שלהב את הקהל, ואלו ענו לו באקסטזה, עם ידיים מונפות לאוויר ורגליים נשלחות לכל עבר.

חם בבהיה. הזיעה ניגרה מכל עבר. פה ושם נשלחו ידיים. כאלה שגיששו לארנקים החבויים בכיסים, ואחרות לאחוריים דשנים. כולם צבטו.  גם נשים.  שלוש בנות תשחורת מקורזלות שיער התבוננו לעברי, לחשו משהו זו לזו, צבטו בחוזקה את פטמתי הימנית והסתלקו במשובה.  ב', שותפתי למסע באותם ימים, סבלה יותר. היא אהבה לרקוד, לדלג, לזנק מעל להמון, לשיר את השירים שהצליחה ללמוד שבועיים קודם לכן, ולזרום באווירה הכאוטית של הקרנבל. אך לא יכלה לסבול את הפולשנות של הידיים הנדחפות, את האברים המתחככים.  גופה של אישה איננו הפקר בברזיל, אך בקרנבל הכול מותר. חבורות של שחורים קרעו לעתים את גוש ההמון בריצה פראית, כקוראי תיגר על המאסה של ההמון ועל המציאות החברתית כולה.  ככל שהם רעבים יותר, הם שמחים יותר. ככל שהם עניים יותר, כך הם רוקדים יותר. אופיום להמונים.  דומה והאוויר רווי אדי בנזין ומישהו רק ממתין לגפרור.

נערות צעירות בחולצות הדוקות מפגינות את נשיותן ונעוריהן, אחרות, נועזות יותר, עירומות למחצה, ששדיהן הזקורים מכוסים בפתיתי זהב קטנים. בקרנבל של 1981, בימים שלפני האיידס, לא היה זמן לגינונים של היכרויות. מבט שובב בעיניים, חילופי קריצות, נענוע של ירכיים, ומכאן מתחילה שעתם של ההורמונים. כאן ועכשיו. גם בחורה הממלמלת בניסיון נואש לסירוב, כי היא "ממשפחה טובה", תקבל את התשובה האולטימטיבית, "אבל עכשיו קרנבל".

כך חלפו להם ארבעה ימים של שיכרון חושים.

כשהחגיגה הסתיימה ועלה השחר של יום רביעי, התזמורות האפרו-ברזילאיות האחרונות התקפלו, המתופפים והמקישים נמנמו בקרנות הרחוב, פועלי הניקיון הופיעו במדיהם הכתומים, מטאטאים בידיהם, ובאוויר השתררה תחושה של עצב ופיקחון. אט אט התעוררו אחרוני השיכורים, אחרים לגמו קָפֶזינְיוֹ, שאין כמותו להפגת כאבי הראש. תסמונת הבוקר שאחרי. כעת התברר לברזילאים, שלפניהם עוד שנה שלימה. חמישים ואחד שבועות ללא קרנבל.

ראו באתר זה: הקרנבל של בהיה

מפורסם עוד יותר הוא הקרנבל של ריו דה ז'ניירו, שנודע בתהלוכה השנתית של בתי הספר לסמבה, שנחשבת להופעה הגדולה ביותר בעולם. בנוסף לתהלוכה, נודעת ריו דה ז'ניירו במסיבות הפרועות שמתקיימות במועדוניה ובתהלוכות (Banda) המתופפים הרוקעים ברחובותיה.

קרנבל מיוחד במינו מתקיים בפורמרקה (Puramarca), באזור חוחוי (Jujuy) שבצפון ארגנטינה ובו משלבים מסורתי ילידית אמרינידית, פולחנים ל"אמא אדמה" עם מקצבים אירופאים. בפורמרקה ובטילרקה (Tilraca) מתלבשים ססגונית, מקשטים את הסוסים ויוצאים במחולות שהמפורסם שבהם הוא Carnavalito.

קרנבל פורמרקה

סרטון מקרנבל פורמרקה

בבוליביה מתקיימים בו זמנית "קרנבל הליצנים" (Fiesta de los Pepinos) בלא פאז וקרנבל השטן בבוליביה, שיותר משהוא חוויה עולצת, הוא חלון המאפשר הצצה אנתרופולוגית לעולם המסכות והשדים הפרה קולומביאני.

הנגיעה בעל טבעי

בקרנבל של סלבדור, כמו קרנבלים רבים ואולי כמו בכולם, חוגגים ההמונים את התחככות הטבעי בעל טבעי. דומה שהם מתקרבים אליו ברגעים עזים של אקסטאזה. ז'ורְזֶ'ה אמאדו בספרו המפורסם "דונה פלור ושני בעליה", רומז על כך שהחוגגים רואים בעיניהם, כיצד ישותם של האלים מתגשמת בגופם אחוז הטראנס של המחוללים. גם אם איננו נוקב בשם המפורש, מתאר אמאדו כיצד נתונים החוגגים במצב פסיכו-פיסי אחר:

"בחוץ נמשך הקרנבל על חוגגיו, להקותיו ותחפושותיו הססגוניות והמשעשעות. כאשר צייתה קבוצת 'בני הים' במלוא תפארתה לשריקתו של קאמאפו ועצרה לפני 'בית הספר לאמנות הבישול טעם וריח' והכושית אנדרזה די-אושון, האוחזת בדגל מלכת המים, רקדה ריקוד מרהיב עין, פרצה דונה פלור בבכי.  בשנה שעברה, כשמת ואדיניו, בעלה הראשון, בעיצומו של הקרנבל, וגופתו היתה עדיין שרויה במיטת הברזל שבחדרה, הציצה דונה פלור בתחפושות מבעד לחלון ובלבה חיים ומוות גם יחד.  היא לא הבינה את הסוד של השריקה, עצירת התהלוכה והתפתלויותיה של אנדרזה שהזכירו ספינה המחליקה על הגלים.  ימנז'ה, אלת הים, רקדה לה מול חלונה ודונה פלור לא ידעה".

דונה פלור, כמו רבים הצופים בקרנבל, רואים בו רק גיוון מרטיט של החיים, מעין אי זוהר בתוך ים אפרורי של שגרה, אך ז'ורז'ה אמאדו רומז לצופים כי לקרנבל מספר רבדים, חלקם טקסיים ומאגיים.

השוטים

אחד הרגעים המרשימים והמרגשים בקרנבל המסחרר של בהיה הוא הכתרתו של מלך השוטים. גבר שמן, בעל הבעה מטופשת משהו, המכונה 'מומו', מושט בסירה אל הים, ומוכתר שם כמלך הקרנבל. מסתבר שגם תופעה זו איננה בלעדית לברזיל.  גם בקרנבלים האירופאים, מככבים שוטים, כמו פטרושקה הרוסי, ארלקינו האיטלקי, או פיירו הצרפתי.  כבר בתחילת הקרנבלים הראשונים נהגו להציג בובה שמנה בעלת הבעה חייכנית ומטופשת שכונתה "מלך הקרנבל" או "המלך הלץ".  הקרנבל התמזג עם אירוע קרנבלי אחר שכונה "חג השוטים".

לדעת כמה אנתרופולוגים, השוטים אינם מעידים דווקא על הווייתו ההיתולית של הקרנבל, אלא גם, ואולי בעיקר, על טבעו האמתי של הקרנבל, כחלון למאגיה וכשפים. כבר בעת העתיקה התייחסו בני האדם בכבוד לחריגים שבחברה. אנשים שונים, פיזית או נפשית, נחשבו לבעלי יכולת ליצור מגע עם העל טבעי.  [לא לחינם נהגו אימהות המאיה במרכז אמריקה לגרום לפזילת ילדיהם ולעוות את גולגלתם. השוטה, האוויל, השונה מאתנו (כך אנו מקווים), יכול לסייע לנו בקשר עם העולמות השונים. גם בימינו, נוהגים מקובלים, באירועים של ש"ס, לתקשר עם ספירות עליונות, באמצעות ילדים אוטיסטיים]. באירופה של ימי הביניים, השוטה נחשב היה לתאומו האסטרולוגי של המלך.  המספר המאגי המסמל את המלך הוא שתיים, וכך גם מספרו של השוטה.  פברואר, החודש השני במניין השנה הנוצרית, הוא הזמן בו מתרחשים קרנבלים רבים ברחבי אירופה.  בעמק הריין פותחים עד היום את הקרנבל בשעה השנייה של היום השני, בחודש השני.  בעולם העתיק סימל המלך את השמש, ואחד מטקסי הפולחן היה צחוק היסטרי, שתפקידו היה לעורר את השמש כדי לאלצו לחדש את השלטון ביקום.  ייתכן כי בדמות השוטה, הצוחק בקול ולועג לקודשי הכנסייה, יש משום הד לאותה מסורת קדומה.

המסכות

בכל הקרנבלים כמעט, בולט מקומן של המסכות השונות, שבמקומות רבים מבטאות את כוחה של האומנות המקומית. בקרנבל של באזל נבחר מדי שנה נושא מרכזי לקרנבל, שעל פיו מכינים את המסכות והתחפושות.  מכיוון שבכל שנה נוהגים להשתמש רק במסכות חדשות, הפך עיצוב המסכות לענף כלכלי חשוב, ואמנים שוקדים על הכנתן במשך השנה כולה.  הקרנבל מאפשר לאדם הצצה לתוך מציאות חליפית לזו שבה הוא חי.  הקרנבל הוא כלי לחוות את אותה מציאות חלופית שהאדם עורג לה.  בקרנבלים, כמו בפולחנים, מאפשרת החברה לפרט שבה, להשתמש בזהויות אחרות, חלקן מוזרות, מאיימות, שדיות או מרושעות.  המסכות, המופיעות בכל הקרנבלים, הינן הכלי הנפוץ והנוח ביותר ללבוש זהות כזו.  משום כך מעוררת המסכה תחושה חזקה של אי אימון.  המסכה, ששורשה בעברית הוא "מסך", נקראת בשפות אירופה בשמות דומים: Masque בצרפתית, Mask באנגלית, ו- Maschera באיטלקית.  המילה מתקשרת עם "מסקרה" – איפור.  היא כלי לכיסוי, התחזות ורמאות. ייתכן שמקור כולן במילה הערבית "מסח'רה", שהוראתה קסם, כישוף (ומזה בא טקס ה'סְח'ור' הבֶרְברִי, שבסרטה של חנה אזולאי-הספרי קראו לו 'שְחור').  המסכה מתקשרת עם מציאות חלופית אותה דוחה החברה המהוגנת.  המסכה נקראה בלטינית "פרסונה" (Persona), שהוראתה "להישמע דרך".  הפרסונה היתה כלי, דרכה נשמע קולו של השחקן בתיאטראות הקדומים.  הפרסונה, כלומר המסכה, איננה רק מכסה על האישיות אלא מאפשרת להעביר רבדים שלה, כלומר, לסייע לאדם לגלות אותה.  לדעת פסיכולוגים אחדים מסייעת המסכה להסתיר את האישיות האמתית.  לדעת אחרים, מציגה המסכה את אחת הזהויות של אותו אדם.  אוסקר וויילד טען כי "המסכה חושפת יותר מאשר הפנים עצמם". למסכה יש כוח מאגי בלתי מוסבר כמעט.  ברגע שאדם לובש מסכה משהו בשפת הגוף שלו משתנה. משהו מן האדם נעלם, ומופיע בזהות אחרת.  המסכה מאפשרת לאדם לעבור מטמורפוזה.  באמצעות הריקוד ואמצעים פולחניים אחרים, הנעשים תוך לבישת המסכה, שומט האדם את זהותו היומיומית המוכרת, המגבילה אותו כל כך בחוקיה ובהרגליה, ומפליג אל מחוזות קיום שונים לחלוטין; אל עולם הרוחות, השדים, החיות והאלים.  המסכה מאפשרת לאדם להפוך לאחד היצורים השולטים במחוזות אלו, וממתנת את הפחד מהם.  כך ניתן להסביר את מסכות השדים השטניות בטיבט, ובמרחק אלפי מילין משם – באלטיפלאנו הבוליביאני. בשבטים פרימיטיביים עטו הציידים את מסיכת החיה אותה התכוונו לצוד, כשם שהאינדיאנים של גואטמלה עטו את מסכות ה'קונקיסטדורים' – הכובשים הספרדיים – כפי שהם עושים עד היום בפסטיבל של סנטו תומה (Santo Tome) שבצ'יצ'יקסטננגו (Chichicastenango).  האדם הלובש את המסכה חווה מציאות מורכבת.  הוא משיג, בנוסף לזהותו שלו, גם את זהותה של הדמות אותה מייצגת המסכה.  אחד ההיבטים החשובים של הקרנבלים והפייסטות השונות, שהמסכות תופסות בהם חלק חשוב, הוא אפוא במעבר הרגעי אל אותם מחוזות עלומים, אל אותן זהויות נסתרות.  פעמים רבות חובשים החוגגים, בקרנבלים שונים, מסכות חצויות לשני חצאי פנים שונים, המסמלות שני מצבי תודעה (ראה להלן).

גברים ונשים

בקרנבלים רבים, החל בחג העלמות המקדים את הקרנבל של רסיפה וכלה במסיבות פורים, נוהגים גברים רבים להתחפש לנשים. לא מדובר רק בשעשוע, בו החוגגים האחרים ממששים שדים מלאכותיות מתפוזים. מדובר במשהו עמוק יותר. ישנן תכנות הנחשבות ל-Masculine, היינו, גבריות, כמו למשל, נחישות, אסרטיביות ולעומתן  תכונות הנתפשות כ-Feminine, כלומר נשיות. כמו למשל, הקשבה ורגישות. התחפושת הנשית מאפשרת לגבר להתחבר לתכונות הנשיות החבויות במעמקי נפשו.

השאיפה אל הכאוס

אחת המטרות של הקרנבלים, כבר בראשיתם, היתה חידוש תקופת הכאוס המיתית, שבאה לפני הבריאה, וכינון המחזור החקלאי. הכאוס בא להדגיש ולאשש את הסדר שבא אחריו. הפסיכולוג השוויצרי קרל גוסטב יונג חקר את תופעת הפאסנאכט (Pasnacht) הלוא הוא הקרנבל של עיר הולדתו באזל (שם הוא מתחיל לאחר שכל הקרנבלים מסתיימים). זהו אחד הקרנבלים המעניינים והססגוניים באירופה.  למשך ימי הקרנבל ולילותיו, פורקת העיר את חזותה השוויצרית המאופקת, ולובשת את פניו של הכאוס.  יונג טען שאת קיום הקרנבלים בכל הזמנים, בכל התרבויות, אפשר להסביר בצורך של האדם לתת ביטוי לחלק האי רציונאלי, הכאוטי, שבנפשו.  זו התחברות קצרת זמן עם עולם יצרי, חסר החוקים והמסגרות, המאפשרת את הקשר החיוני עם חלקי הנפש הכאוטיים, שלא באים לביטוי בימים כתיקונם, בשל המגבלות שמטילות החברה והתרבות.

הקרנבל הוא ביטוי לקונפליקט הקיים בכל אדם, בין הצרכים האינטנסיביים, האנוכיים וה"חייתיים". הקרנבל הוא ביטוי של כל תרבות להכיר במתח הפנימי שנוצר בה, כתוצאה מן ההתאפקות.  הקרנבל מעניק לגיטימציה זמנית לחציית הגבולות, הנשמרים בקנאות כל השנה.  בעת הקרנבל, ניתנת חירות הביטוי לחלק האי-רציונאלי והכאוטי, המצוי בעמקי נפשו של האדם.  המעשים המותרים בעת הקרנבל, מהווים שיקוף נאמן של ה"איד", כפי שהוגדר על ידי זיגמונד פרויד: המאוויים המיניים הכמוסים; הנטיות המוגדרות על ידי הנורמה החברתית כסטיות; כל אשר היה חבוי בתחתיות הנפש ובשיפולי הבטן.  הקרנבל הוא "קתרזיס" קולקטיבי, המצרף את צורכי הפורקן של היחיד עם חגה של החברה כולה.  לדעת הפסיכולוג מיכה אנקורי, ממלא הקרנבל תפקיד מרכזי במשיכתו של האדם אל הכאוס, למרות הסכנה הכרוכה בהתקרבות אליו.  החזרה אל הכאוס איננה רק נסיגה אל הראשוני והפרימיטיבי, אלא גם חזרה אל מקורות החיים.  בנבכי הכאוס האפל שוכנים כוחות היצר, אך גם כוחות היצירה.  ברור לכולם, כי הכאוס הוא זמני והסדר לבסוף ינצח.  הכאוס הוא מקור החיים וראשיתם.  הקרנבל מצוי באזור האי שפיות שבין אדי האלכוהול, המוסיקה  והמסכות.  הסדר היומיומי מתמוטט, ועמו, כך נדמה, גם סדר העולם, ובמקומו עולים כוחות, תשוקות והתנהגויות בלתי מוכרות.  הקרנבל מאפשר לנו לזנוח את ה"עצמי" המוכר לנו ולחזור אל הכאוס, אל הזמן שבו הכול הפוך, אל תקופה של פרדוכסים, שבה מתאחדים ההפכים – תקופה נטולת סדר, טאבואים וחוקים.

פרידריך ניטשה קבע, במסה המפוארת שלו: 'דיוניסוס ואפולו – מסות על האמנות': "הקרנבל יוצר מסגרת בה יצר החיים הדיוניסי הכאוטי משהו, יכול לדור בכפיפה אחת עם יצר החיים האפולוני וביחד לקיים את יסוד החופש והספונטאניות. האפיקים הדיוניסיים הם מקימי החיים ובהעדרם, או בהיחלשם צפויה סכנת כיליון לתשוקת החיים". ניטשה מעמיד על נס, שני עקרונות שלכאורה הם מנוגדים, אך בתפיסתו הם משלימים אחד את השני. בעצם מעמיד ניטשה את פילוסופיית החיים ומוסר העוצמה על עקרונות היצירתיות והיצריות המקנים לחיים את ערכם.

"ליצור על פי התהום או לרקוד על פי התהום".  ההליכה על הסף או עד הקצה זוהי מהות ההתרחשות הקרנבלית.  הקרנבל מעניק חופש, הן ליצר והן ליצירה המעצימים את החיים. זמן הקרנבל בו מותרת חירות הביטוי מיועד לזעזענו, לעורר בקרבנו היענות ומהפך רגשיים שיסייעו לנו להתעורר מתרדמתנו היומיומית השגרתית ולהפליג אל "האוקיינוס הסוער" של היצירתיות והיצריות.

הליצן

דמותו של הליצן למשל, המופיע בכל הקרנבלים, מסמלת יותר מכל דמות אחרת את פריצת הגבולות, ואת המפגש שבין העולמות.  הוא מסמל את חציית גבולות הסדר אל עולם הכאוס.  הליצן הינו הרבה יותר מאשר דמות סימפטית ומשעשעת ("ליצן קטן נחמד, רוקד עם כל אחד"), אלא גם דמות מורכבת הרבה יותר.  זוהי דמותו של המוקיון, המאופיינת בצחוק של עצב, או הלץ הכפרי, העוטה פנים שונות, לבקשת התושבים.  הליצן, המיוצג לפעמים כשחציו שחור וחציו אדום, נוגד בלבושו ובהתנהגותו את הנורמות המקובלות: צחוקו מתחלף בבכי וחיוכו הופך חיש קל לביטויים של אלימות.  הליצן, המחליף חיש קל ביטויי חכמה בביטויים של הבל, מסמל את המעבר של התודעה אל המרתפים האפלים של הכאוס.  לדמותו של הליצן, השכיחה כל כך באמנות, יש חשיבות סימבולית. היא מסמלת את המעבר בין הרציונאלי לאי-רציונאלי; בין המובנה לכאוטי.

מות הקרנבל

בקרנבלים של ברזיל, דומה כי הקרנבל גווע לאטו, ושמחת החג מוחלפת בשגרה העולה עם השחר של יום רביעי. זכור לי היטב אחת מלילות יום שלישי בקרנבל של סלבדור (בהיה, ברזיל), עת חלפו ה'טריו אלקטריקוס' האחרונים ואת מקומם תפסה המיכלית הכחולה לניקוי האשפה.  קולות המוסיקה הנמוגים והולכים התערבבו בשקשוק פחיות הבירה שנשאבו אל מיכל המשאית.  היה זה מחזה בוטה של מעבר חד לחיי חולין.  בקרנבלים רבים נערך טקס רב רושם של מותו של הקרנבל; במקומות רבים הוא כולל שריפת בובה, המסמלת את אותו מלך.  ברומא העתיקה, שהקרנבל שלה נחשב לאבי הקרנבל של ימינו, נהגו (כפי שהוזכר בתחילת הסקירה) להרוג בפומבי את מלך הקרנבל, כאות למות הכאוס ושיבת הסדר החברתי. מותו של ישו ותחייתו כבן האלוהים וכמשיח, הוא עיבוד נוצרי למיתוס האל המת והקם לתחייה של מסופוטמיה, מצרים, יוון ורומא.  הנצרות של שלהי ימי הביניים ניכסה את רובו של המיתוס, הפנתיאון והמכותבים של הפוליתיאיזם. לפיכך, המיתוסים הפרה-נוצריים מורגשים עדיין בקרנבלים רבים באירופה.

סדר קשור בזמן. בחוויות של היחיד מתבטא הדבר במקצבים קבועים של פעולות ומעשים וסדר יום קפדני.  בקרנבל מופר הסדר הקווי של הזמן: "Carnival time – out of time".  הקרנבל מתרחש בזמן שבין השמשות, זמן שבו פג תוקפו של הסדר הישן ועדיין לא התחדש תוקפו של הסדר החדש.  הקרנבל מצוי באזור האי-שפיות בין אדי האלכוהול, המוסיקה והמסכות, סדר העולם היומיומי מתמוטט ובמקומו עולים כוחות, תשוקות והתנהגויות בלתי מוכרות. זהו פרק זמן של אין חוק, היפוך תפקידים, עולם הפוך, תקופה נטולת טבואים ואיסורים.  מעבר דרמטי "מקוסמוס לכאוס" מסדר לאנרכיה "הליכה על הסף".

האנתרופולוג הבריטי ויקטור טרנר (Victor Turner) שחקר את תופעת "טקסי מעבר" בתרבויות שונות, פיתח מודל לפיו הוא מאפיין את תקופת המעבר שבה היחיד או הקבוצה עוברים ממצב אחד למשנהו, מעין טרנספורמציה.  על פי מודל זה, בתקופת המעבר, נוטל היחיד על עצמו סטאטוס חדש או זהות חדשה בקהילה. על מנת לעשות זאת הוא חייב להשיל מעצמו את זהותו הישנה.  לתקופה הזו קורא טרנר שלב הלימינליות (מלטינית) סיפי – גבולי Liminality – למצב השינוי קורא טרנר Liminal state.  השלב הלימינלי מתאפיין באמביוולנטיות.  אלה המשתייכים אליו לא זו בלבד שאינם כפופים לחוקיה הרגילים של החברה, אלא מצופה מהם לנהוג בהיפוך תפקידים ולהפר את הכללים הנורמאליים על מנת ליצור אי של אי סדר בין הסדר הישן לחדש.  הקרנבל מתרחש בתקופה לימינלית – סיפית בתקופה שבה פג תוקפו של סדר ישן וטרם התחדש תוקפו של הסדר החדש. והמשתתפים בו נמצאים במצב לימנאלי שבו הם פושטים זהות ונוטלים זהות אחרת.  טרנר ממשיל תקופה זו – ובהקשר הקרנבלי – למעין "קפסולה" מוסדית, שבה מצוי הנבט או הגרעין להתחדשות והתפתחות חברתית עתידית.

לפיכך, זמן הקרנבל מסמל את היפוך הסדר החברתי, החיים שהוסטו ממסלולם. הקרנבל נושא בחובו מטען אנרכיסטי וקיימת סכנת גלישה מקרנבל למהפכה, על כן במרבית הקרנבלים פרשו הרשויות המארגנות רשת בטחון סמויה, שכן, מישהו צריך לדאוג לארגון והסדר בשעת האי סדר. רשת בטחון זו באה לידי ביטוי בעידון (סובלימציה) המרכיבים האנרכיסטיים, בסיומם של קרנבלים שונים ברחבי אירופה עורכים המשתתפים טקסים, המייצגים את מותו של הקרנבל.  אחד הטקסים הנפוצים הוא שריפת מלך הקרנבל.  המודל של שריפת "מלך הקרנבל" ביום האחרון מסמל את סיומו וראשיתו של סדר חדש – סופו של מעגל ותחילתם של חיים חדשים. כפרפראזה על קביעתו של קרל מארכס כי: "כל משטר טומן בחובו את זרע כיליונו" ניתן לומר כי "כל קרנבל  טומן בחובו את זרע פורענותו".

התמורות

הקרנבלים של אירופה עברו תהליך ממושך של עידון ומיתון. האלמנטים הבוטים שבהם רוככו ואי הסדר החברתי צומצם.  החל מהמאה ה- 16, החלו מעמדות שונים לחוג את הקרנבל בנפרד.  באיטליה למשל, הפך הקרנבל לאירוע יותר אמנותי ופחות פרוע, שבמרכזו מעבר של פלטפורמות מקושטות ועליהן שחקנים ונגנים.  הריקוד, השתייה לשוכרה והריכוך היחסי של כללי ההתנהגות, הפכו למעודנים יותר.  החל מהמאה השמונה עשרה, הפך הקרנבל מאירוע בו החברה כולה נוטלת חלק, לאירוע שרוב האנשים משמשים בו כצופים.  הקרנבל של ניס, למשל, הוא בעל מסורת של 800 שנה, וכמו כל קרנבל, עונה על הצורך האנושי והבסיסי, לצאת אל הכיכרות ולהפוך את הסדר.  אך למרות השורשים המגיעים לימי הביניים, ניכר כי הקרנבל עבר שינויים רבים.  בעבר עמדה בלב הקרנבל "מלחמת הפרחים".  היתה זו "מלחמה" מבוקרת, בה אפשרו המעמדות הגבוהים של העיר ל"עמך", להוציא את תסכולם ע"י זריקת ביצים סרוחות, קמח ופירות רקובים.  כבר במהלך המאה ה- 15, נסוגו בני המעמד הגבוה אל המרפסות והותירו את הבמה – את "שדה הקרב" – למעמדות הנמוכים.  יותר מאוחר, חופש הפעולה של האחרונים הלך והוגבל, ואת מקום הקרנבל היצרי והאלים, תפס קרנבל מתורבת יותר, כפי שקרה בריו דה ז'נרו, במעבר מה'אֶנְטְרודו' (entrudo לקרנבל של ימינו). כדי להניע את הנוער מלהשתולל ברחובות העיר, מיסדו ב-1917 את מסיבות הקרנבל הגדולות והחל מ-1935 החל בתחרות בין נבחרות ריקוד שכונתיות, הנוהגות לבצע את החזרות שלהן, באולמות בתי ספר, הסגורים בחופשת הקיץ ומכאן "אסכולה דה סמבה".

ראו באתר זה: הקרנבל של ריו דה ז'ניירו.

בקרנבל של ניס עומדות נערות בלבוש מינימאלי על גבי משאיות, ומשליכות פרחים אל ההמון. בשעות הערב, יושב קהל גדול על יציעים מסודרים, וממתין לעגלות הנושאות בובות יפהפיות, עשויות עיסת נייר.  שתי ווריאציות אלו של הקרנבל של ניס, קשורות ללא ספק למסורת הקרנבל, אך הן מאד "מבויתות".  כמו הקרנבל של ריו, הן אינן עונות על הצורך שלשמו נוצרו מלחמות הקרנבל.  הן מתאימות יותר לפעילות חברתית משעשעת של שלהי המאה ה-20, מאשר למסורת קרנבל מדיוואלית. רוב השינויים, שחלו במסורת הקרנבלים באירופה, הוכנסו בהם במהלך המאה ה- 19.  באמצע המאה הזאת עוצבו רבים מן הקרנבלים המוכרים לנו כיום.  ברוב המקרים, שרדו הקרנבלים, גם אם בלבוש אחר, בזכות פעלתנותם של תושבי העיר בה התקיימו.  בקרנבל, כמו בכדורגל, ההזדהות עם המסגרת העירונית מטפחת את הגאווה המקומית, את הייחוד של השכונה, העיירה או העיר, ומתעקשת על כך שהייחוד הזה לא יאבד.  כמו בכדורגל, מתאפיין הקרנבל של ימינו, בפעילות התנדבותית של בני נוער ומבוגרים, במסגרות לא מקצועיות ובלתי מקצועניות, המהוות את הבסיס הרחב עליו נשענת המסורת הזאת.  הגאווה המקומית יוצרת הזדהות, לא תמיד הגיונית, עם קבוצה מסוימת, ללא קשר עם הצלחות מיידיות או רווח כלשהו.

מלחמת המעמדות אינה משמשת היום עילה לקיום קרנבלים באירופה. המעמד הבינוני, שמקיף את רובה המוחלט של האוכלוסייה בערים כמו קלן בגרמניה, בינש בבלגיה, באזל בשווייץ וניס בצרפת, הוא זה שמארגן ומפעיל את הקרנבל.  הפעילות הקהילתית החליפה את מלחמת המעמדות.  הקרנבל מאחד קבוצה לא גדולה במיוחד של אנשים.  אין מדובר כאן על גוף ערטילאי כמו עם או עיר, אלא השכונה הקרובה.  בעיני המשתתפים אין זה משנה עד כמה קרובה תהלוכת הקרנבל למקור ומה היא מסמלת, כל עוד היא גורמת להם הנאה.  גורם שני, המפריד הפרדה משמעותית בין הקרנבלים של ימינו לקרנבלים של פעם, הוא הגורם הכלכלי.  כל הקרנבלים של אירופה נתמכים משמעותית ע"י השלטון המקומי.  תקציביהם באים מן הממסד.  לממסד העירוני יש עניין בקרנבל כגורם קורת רוח לתושבים, אך גם – ובעיקר, יש לו אינטרס כלכלי מובהק בהמשך המסורת הקרנבלית.  הקרנבלים, בייחוד אלו של אירופה, הם מנוף אדיר למשיכת תיירים ולעידוד העסקים.  זאת הבינו יפה אנשי התיירות של ניס, הרווים נחת מאלפי האוטובוסים המגיעים אליהם מדי שנה מרחבי אירופה.  זאת הבינו גם פרנסי העיר וונציה, כשנוכחו שבשיא עונת השפל בחורף של צפון איטליה, אפשר להגיע לתפוסת שיא בבתי המלון.  להבדיל מקלן או באזל, לא נחנה וונציה בקרנבל עתיק יומין.  אך תיירני העיר שמו לב, שבעיר הנראית כתפאורה אידיאלית לקרנבל, יהיה זה בזבוז שלא לקיים קרנבל, לכן, המציאו קרנבל משלהם לפני כעשרים שנה, אשר תופס מקום גדל והולך על מפת הקרנבלים של אירופה.  הקרנבל של ריו דה ז'נרו, שהוא גורם ראשון במעלה במשיכת תיירים לארץ זו, מיוחד לא רק בגודלו ובעצמתו, אלא גם במקורות המימון שלו, שחלקם הגדול קשור כנראה ל"מאפיה" המקומית.  מחירו של כרטיס כניסה למקום סביר ב"סמבדרומו" ((sambadromo או פסרלה", עשוי להגיע ל- 200 $.  בכפולות של אלפים, המספרים מרשימים מאד.  אם נכניס לחישוב את מה שמשלמים המחוללים כדי להשתתף, את בתי המלון וכד', נגיע לכסף גדול; כסף שמתקשה לנוע במעגלים כלכליים רגילים, והוא מגיע לגופי הפשע המאורגן, המקיימים את "משחקי המספרים", ההימורים הבלתי חוקיים, ואגב כך, גם מתפעלים את הקרנבל.

עבור פרנסי הערים, או מעצבי הזהות הלאומית במדינות שונות, הקרנבל אינו רק אמצעי להזרים כסף , אלא גם ובמקומות מסויימים בעיקר, מכשיר לגיבוש זהות לאומית. כך למשל, בטרינידד, שם קיים מתח גזעי בין השחורים, הלבנים וההודים, משמש הקרנבל במה להצגת התרבויות המקומיות וניסיון להראותם כחלק ממקשה אחת. כך גם בבוליביה, הרשויות משנעות אלפי ילידים מכפריהם כדי ליטול חלק בחגיגה משותפת ולייצר תחושת הזדהות.

פעמים רבות, לעתים בניגוד לרצונם של המארגנים, משמש הקרנבל דווקא כלי למחאה. כפי שבימי הבינים ניצלו ההמונים את הקרנבל ללעוג למעמדות העליונים, עניים התקלסו בעשירים ומאמינים ביזו את קודשי הכנסייה, כך בקרנבל של בהיה, נראות דמויות גרוטסקיות של פוליטיקאים, בכיכר פלוריניו ובקרנבל של ויארג'ו מגחכים דמויות פוליטיות מהזירה האיטלקית, כמו זו הבינלאומית

סיכום

הקרנבל של ריו דה ז'נרו, שהוא הגדול, המפואר והממוסחר בקרנבלים של ברזיל, מתאפיין באלמנטים פולקלוריסטיים אפריקאיים רבים. עם זאת, זהו חג קתולי, ששורשיו בימי קדם, ברומא או קודם לכן. הקרנבל הוא תופעה כלל עולמית, ששורשיה נעוצים בחגיגות סוערות שנחוגו בעת העתיקה, והמשיכו, בלבוש נוצרי, לתוך ימי הביניים. הקרנבל של פעם ענה על הצורך של האדם לשוב אל הכאוס, לפרוק את הסדר הקיים, כדי שקל יהיה לשוב אליו.  אמנם לא כל חג עממי הוא קרנבל ולא כולם יונקים מאותו מקור, אך בהרבה חגיגות ופסטיבלים עממיים בולטים אלמנטים קרנבליים רבים, כגון המסכות, השוטים, פריצת המסגרת והשאיפה אל הכאוס.  מכל מקום, מהרוח המקורית, המסחררת, של הקרנבל, לא נותר כיום הרבה.  לא רק הקרנבל של ריו שהפך ל"שואו" (מהמם אמנם, אך רק  "שואו").  גם הקרנבלים הפחות מסוקרים, כגון אלו של אולינדה והאיטי, ערוכים אף הם לצורך הצילום הטלוויזיוני.  באירופה הפכו גם שרידי קרנבלים עתיקים יחסית, לגרסא מתקתקת וממוסחרת, שאין הרבה בינה לבין הרוח הכאוטית של פעם.

אפילוג

לאן השנה? כנראה שוב לטרינידד. אי קריבי קטן, שליו לכאורה, שהשקט השורר בו איננו מסגיר את אפס קצהה של הדרמה שהתחוללה לעינינו בשנה שעברה. הטריבונות של פורט אוף ספיין (Port of Spain) , עיר הבירה של טרינידד, היו כמרקחה.  המוני אדם גדשו את הטריבונות.  כושים ענקיים שנופפו ידיים בהתלהבות, ויצרו אצל הסובבים אותם אפקט של טחנת קמח; נשים בריאות בשר, חבושות מטפחת צבעונית, שבין עקביהן נדחס סל אוכל עמוס מפלסטיק, ובו צידה לכל המשפחה.  הם קפצו, השתוללו, שרו במלוא גרון; נופפו בידיהם בהתלהבות, נגסו בסנדוויץ", או לגמו מבירה, אגב פיזום של השירים.  היתה זו שמחת חיים אמתית.  ניכר עליהם שהעבירו שבועות רבים בציפייה לרגע הגדול של הקרנבל.  לפנינו נדחפו במות ניידות, ועליהן תזמורות ענק, שניגנו מוסיקת קליפסו (Calipso) על גבי חביות. היתה זו תזמורת מדהימה של כלי הקשה, שהפיקה ספקטרום נרחב של כלים בעזרת מקלות וחביות דלק.  בימים הבאים חזינו בתהלוכות של ילדים, בתצוגת נוסטלגיה של תחפושות העבר, ולבסוף, ביומיים האחרונים, גם תחרויות של מועדונים, בסגנון המוכר מריו דה ז'נרו.  התהלוכות היפהפיות לא הגיעו לרמת הליטוש וההדר כמו בריו, נהפוך הוא, הן לא נראו כפרסומת מוצלחת לבגדי ים, אלא דווקא ל"מרזי מורית", ובכל זאת, ואולי דווקא משום כך, חשנו קרובים יותר.  הרוקדים ברחובות לא הגיעו לרמת האקסטזה המוכרת מסלבדור, ועושר המסכות לא היה חוויה אנתרופולוגית כמו באורורו (בוליביה), אך היה בהם מעט מכל אלו.  המסיבות בבתי המלון ממחישות כי הקרנבל של טרינידד הינו דבק חברתי בין השחורים, הלבנים וההודים, כשם שבבוליביה הינו מכשיר מוצלח ליצירת זהות לאומית.  שיאו של הקרנבל בטרינידד, כמו בשכנו טובגו, הן חגיגות הבוץ הנקראות J'ouvert (מ-jour ouvert, שמשמעו "שחור" בצרפתית).  החוגגים, שגופם ושערם משוח בבוץ ובצבע, רוקדים ברחובות הערים.  שאיפה אמיתית אל הכאוס.  אולי קרנבל בברנקייה שבקולומביה, שם הוא הופך למאורגן יותר משנה לשנה, אולי הפוראם, הפסטיבלים הססגוניים הנערכים לכבודם של המקדשים ההינדיים בקראלה?

אי אפשר יותר מקרנבל אחד בשנה. אי אפשר להיות באותו זמן בשני מקומות, אך כפי שהבטיח מתי כספי, בראשית שנות השמונים: "בכל שנה יש קרנבל".

ראה גם כתבה  ראשונה על הקרנבל , שהתפרסמה במגזין האינטרנטי YNET.

כתבה שניה, על הקרנבל, שהתפרסמה שם.