סמרקנד – על דרך המשי

טיול בסמרקנד – עירו של טימור לנג

כתב: גילי חסקין, ‏26/04/2018

תודה לפרופ' גדעון ביגר, על הערותיו.

ראו באתר זה: דרך המשי. בוכרה, תולדות אסיה התיכונה בימי הביניים, תולדות אסיה התיכונה בעת החדשה, תולדות אסיה התיכונה בעת העתיקה, טימור לנג, העמים הטורקיים,  ראו גם: סמרקנד – יפהפיה על דרך המשי – מסע אחר און ליין. 

להרצאה על דרך המשי באסיה התיכונה

השם "סמרקנד" מעלה אסוציאציות של שיירות גמלים החוצות את המדבר. או סוחרים הפורקים את מרכולתם בשער העיר, חומות, מסגדים, עשן גחלים, פעיית כבשים, צהלת סוסים וניחוח תבלינים. סמרקנד (Samarkand) שבאסיה התיכונה, היא העיר השניה בגודלה באוזבקיסטן, אך עתיקה בהרבה ממנה. העיר פרחה דורות רבים לפני שהאוזבקים הגיעו בכלל לאזור. בניגוד לאחרונים, הדוברים שפה טורקית, תושבי סמרקנד (כמו בוכרה וחיווה), דוברים טאג'יקית, שהיא שפה פרסית.

סמרקנד שוכנת בנוף גלי עם גבעות של סלעים, כי היא ממוקמת בשולי הרים והייתה מעבר חיוני לכל מי שרצה לחצות את אסיה ממערב למזרח, או בכיוון ההפוך, לכן יש לה חשיבות מקומית עצומה עבור כל מי שרצה לשלוט על האזור הזה. בעיר שורר אקלים צחיח למחצה. הקיץ חם ויבש והחורף קפוא וגשום יחסית. יולי ואוגוסט הם החודשים החמים ביותר של השנה עם טמפרטורות שיכולות להגיע עד ל-42 מעלות צלזיוס, וחודשי החורף קרים, עם שיאים של 25 מעלות צלזיוס מתחת לאפס. בממוצע יש בעיר כ-30 ימי שלג בחורף. מרבית המשקעים יורדים בחודשים דצמבר עד אפריל.

סמרקנד נמצאת בגובה של 710 מ' מעל פני הים, בבקעת זרוושאן (Zeravshan), הנהר השלישי בגודלו באוזבקיסטן, היורד מהרי  Alay שבטג'יקיסטן. העיר שוכנת בצומת דרכים שכיום נפגשים בו כביש טשקנט –בוכרה (העובר בנתיבה של "דרך המשי" העתיקה) עם כביש טשקנט-טרמז (גבול אפגניסטן). בסביבתה משתרעים גדלי שטחי שלחין גדולים ובהם גדלים כותנה, מטעים וכרמים. בסמרקנד היא מרכז התיעוש השני בחשיבותו באוזבקיסטן, אחרי טשקנט[1].

אין עוד שם שמעלה את ניחוחה של דרך המשי, כמו סמרקנד. עד הכיבוש הרוסי של המאה ה-19 עבור אנשים רבים, היא היתה רק מיתוס. במהלך הדורות, היא נשמעה מיתית כמעט כמו אטלנטיס. העיר משכה אליה רומנטיקנים כמו המשורר ג'יימס אלרוי (James Elroy), שכתב ב- 1913 את השיר: The Golden Journey to Samarkand”” .

העיר בולטת במונומנטים הענקיים שכמעט כולם נבנו בתקופתו של המושל מטיל האימה, טימור לנג, "איש הברזל החיגר", בתקופת נכדו אולובק ולבסוף על ידי השייבנידים האוזבקים.

יש בסמרקנד רחובות עולים ויורדים, תנועה זורמת של מוניות, משאיות ועגלות רתומות לסוסים. הסמטאות מתפתלות בין בתים נמוכים ואפרוריים למראה. מעל הגדרות הגבוהות מציצים ענפים של תות וצפצפה ומעטרים את צבע החומר של הבתים, בשוליים ירוקים. מכל עבר מבצבצות כיפות כחולות של מדרסות ומסגדים. בכל פינה כמעט יש צ'אי חאנה, דוכני אבטיחים וענבים, ערימות של דלעות ובצלים, וריחות שיש קבאב המיתמרים עם העשן, אל השמים. סמרקנד העתיקה היא מבוך מאובק של סמטאות צרות, תעלות ביוב פתוחות ועשן של בשר נצלה, שמתוכו מזדקרים כמה מפלאי הארכיטקטורה של כל הזמנים.

לב העיר העתיקה הוא הרג'יסטן, שהוראתו "מקום החולות", היינו, המשטח שעליו היו מפזרים חול, כדי לספוג את הדם שניתז בהוצאות להורג הראוותניות. הרחבה הזאת, היתה פעם המרכז המסחרי של העיר, שהיתה אחת התחנות החשובות בדרך המשי. לכאן הובילו דרכי השיירות, משערי העיר. כאן התאסף ציבור גדול כדי לקנות ולמכור בשוק סחורות שונות, לשמוע את הודעות המלך, או לחזות בהופעות מוזיקה שונות. הרג'יסטן מוקף משלושת צדיו במדרסות מרשימות, שנבנו במאות ה-15-17, ויוצרות תחושה של הרמוניה, המועצמת על ידי המינרטים. אלו נבנו בעיקר מסיבות דקורטיביות, כדי  להשלים את משחק הפרופורציות.

כיום הרג'יסטן חסר את המולת הסוחרים של פעם. נעדר אבק וגללי גמלים. לא נראים בו סוחרים פורקים בדי משי ותבלינים. לא נשמעת המולת קונים. רק תיירים הפוקדים את חנויות המזכרות .

מתחת לכניסה למדרסה של אולוג בג, העתיקה מבין המדרסות, מוצבים אריחי קרמיקה המחזירים את האור באופן אחיד וקומפקטי. הקמרון המרכזי משובץ כולו בכוכבי השמיים, עדות לתחביבו של אולוג בג, השליט  והאסטרונום. מעל הכניסה למדרסת שאר-דור, "מדרשת האריות התוקפים", שבנה מושל העיר ילנגטוש בהדור, במאה ה-17, מוצג תבליט, בו מתוארים אריות מסוגננים, רודפים אחרי צבאים. כמו בארמון הישאם ביריחו וכמו בארמון אלהמברה, התירו לעצמם האומנים לפרוץ את מגבלות האסלם ותיארו דמויות חיות. האריות אינם טבעיים. הם נראים כאילו נולדו מהכלאה עם נמרים. אולי בשל חוסר יכולת של האומנים, אולי משום שמעולם לא ראו אריות ואולי מסיבה של צניעות, או של עין הרע, להזכיר שרק אללה הוא מושלם.

לאחר שהעין מסתגלת למשחקי הצבע והאור המשתנה, לומדים להעריך יותר את האמנות הזו, שצמחה מתוך המדבר, ולא פחות ממנה, את השחזור המעולה של,. מאז העצמאות, הספיקו האוזבקים לשחזר מספר לא ייאמן של אתרים שעמדו בהריסותיהם, ובנאמנות מעוררת כבוד

אחד משלושת הבניינים המהווים את הכיכר נקרא חנקת אולג בק, ומשמו ניכר עליו שלא היה מדרסה, אלא דווקא מרכז של צופים. "מדרסה" הוא מוסד לימודי, כגון אוניברסיטה, בו למדו את חוקי הדת ואת המדעים החילוניים, ואילו "חנקה" הוא מרכז של מיסטיקנים סופים, ששימש בעיקר לשינון טקסים הייחודים המשמשים גשר להתחברות עם האל. הדבר המעיד על חשיבות התנועה הצופית בעבר. ייתר על כן, הקישוטים המעטרים מבנה זה וגם את המבנים האחרים בכיכר הם בעצם כתב ערבי מרובע קדום, הקרוי "כתב כופי" והקישוטים הם למעשה חזרה על מילים, נוסחאות המשמשות כמנטרות, בתרגולות המיסטיות שנקראות "זיכר". מילים עיטוריות אלו מזכירות למאמינים את שמותיו של אללה ומהווים גם הגנה אנרגטית על הבניינים. זאב בן אריה, מסביר במאמרו ב"מסע אחלר און ליין", כי עיטורים אלה, מבטאים את המציאות והחוקיות האלוהית בעולם. הקישוטים הגיאומטריים ומדע ה"אורנמטיקה", שהגיע באוזבקיסטן לשיאו, ממחיש כיצד הצורות בעולם נובעות מהאחד, מבטאות את האחד וחוזרות אל האחד.. באדריכלות המבנים המפוארים יש התייחסות לפרופורציות, חללים, מודולים וגיאומטריה, שבאה לבטא את האחד ואת החוקיות שלפיה הוא מופיע בעולם. המסדר הצופי החשוב ביותר באוזבקיסטן הוא המסדר הנקשבנדי. שהוראתו היא "התבנית", שם המבטא את שאיפתם של חבריו, להגיע לתבנית המושלמת באמנות ובאדריכלות. אנשי המסדר הנקשבנדי הם אלו שעמדו מאחורי בניית חלק גדול מהבניינים המופלאים בבוכרה, סמרקנד וטשקנט [2].

ב- 1922 הכריז לנין בכיכר הרג'יסטאן. על הקמתה של אוזבקיסטאן מעל בימה הנמצאת בין מדרסת שר דור, זו של אולג בג והמדרסה של בהרדור האוזבקי. לאחר הטראומה של המרד של אנוור פאשה הטורקי עות'מאני, שניסה, לאחר מלחמת העולם הראשונה, ליצור אימפריה טורקית באסיה התיכונה, כשהוא מוהל רעיונות של פאן טורקיות עם פנטזיה של חליפות איסלמית, החליטו מנהיגי המהפכה הבולשביקית שכבשו את האזור, שלא להשאיר את אסיה התיכונה כיחידה מאוחדת, שעולה להיות אופוזיציה לחזון הסובייטי. 

ח'אנת בוכרה בותרה לשלוש רפובליקות סובייטיות: אוזבקיסטאן, טורקמניסטאן, וטג'יקיסטאן. גבולות קולוניאליסטיים, לא פחות מאלו של המזרח התיכון. מבין השלוש, אוזבקיסטן היא עדיין המדינה החשובה ביותר. לבה של אסיה התיכונה. סטלין החליט לקבע את האוזבקים כעם מוביל באזור והעניק לאוזבקיסטן את הערים הטג'יקיות של עמק הזרוושן, ביניהן סמרקנד (גם חיווה ובוכרה). מאז השתחררה אסיה התיכונה מעולה של ברית המועצות, שוקדים מנהיגיה על עיצוב האתוס  של המדינות העצמאיות החדשות. ב-1991 חגגו בטשקנט חמש מאות שנים למשורר אלישר נבואי. ב- 1996 חגגו בסמרקנד 600 שנים לטימור לנג ב- 1997 חגגו 2500 שנים לבוכרה.

אוזבקיסטאן, כמו יתר מדינות אסיה התיכונה, היא  מדינה מלאכותית, בניגוד למדינות הקווקז – ארמניה, גאורגיה או אזרבייג'אן. גבולותיה סומנו על מפות, בלי זיקה לתוואי קרקע מוגדרים. כאן שוכנים בערבוביה אוזבקים, טורקמנים, טג'יקים ורוסים. עם מותו של האתוס הסובייטי, מכוננת ההנהגה את האתוס הלאומי החדש, כדי לאפשר לתושבים להיאחז במשהו.

סמרקנד היתה אחד ממוקדי התרבות של אסיה התיכונה. ההיסטוריון הבריטי ארנולד טויינבי כתב שמעת לעת, היתה אסיה התיכונה, למוקד ממנו יצאו עמים וצבאות, ששינו את תמונת העולם. המונגולים, הפכו אותו למושא פחד; מרקו פולו למקום של קסם; ומאז ימי  משחק הצייד הגדול (Great Game), שבין בריטניה לרוסיה, שהתחרו במחצית המאה ה-19, על דרכי השליטה, הפך למקום של אכזריות ופראות, מעורבים בשחיתות, עבדות ופאר מזרחי. את כל אלו ניתן לזהות בתולדותיה של סמרקנד.

סמרקנד, או "מרקנדה", כפי שנקראה על ידי היוונים, היא אחת הערים העתיקות של אסיה התיכונה, נוסדה כנראה במאה ה- 5 לפנה"ס. העיר היתה בירת סוגדיאנה, פחווה (אחשדרפנות) של הממלכה הפרסית האח'מנידית והייתה חלק מהאימפריה הפרסית במרבית שנות קיומה. יש טענה שסמרקנד נקראה כך, על שמו של מלך סוגדיאני.

סוגדיאנה הוא  שם קדום לתורכסטן המערבית, אותו חבל רחב ידיים שבין הנהרות יאכסארטס (סיר-דריה) בצפון ואוכסוס (אמו-דאריה) בדרום. בשטחי אוזבקיסטן, טאג'יקיסטן וקאזאחסטן של היום. תושביה, שנקראו בשם 'סאקים' היו איראנים ודתם היתה דת זרתוסטרה. הסוגדים  היו סוחרים מובהקים, נדדו בין הודו, סין ופרס והעבירו מושגי תרבות וסיפורים מן המזרח למערב.

סמרקנד נקראה אז "מרקנדה" (Marcanda). היתה מוקפת חומה גדולה, 14 ק"מ אורכה ושלושה מטרים גובהה, אך זו לא הצליחה לעמוד בפני כוחותיו של אלכסנדר מוקדון, שכבש אותה בקלות בשנת 329 לפני הספירה. אלכסנדר הנלהב הכריז: "כל מה ששמעתי על מרקנדה הוא נכון, למעט העובדה שהיא הרבה יותר יפה ממה שנמסר לי".

במהלך הכיבוש נגרם נזק לעיר, אך היא התאוששה במהירות ותחת ההשפעה ההלניסטית החדשה פרחה העיר והתפתחה. בסמרקנד נשא אלכסנדר לאשה את רוקסנה היפה והחל בגינונים של מלך מזרחי. בתקופה זו אומצו טכניקות בנייה חדשות. מרכיבים מהתרבות היוונית קלאסית השפיעו על האומנים המקומיים. הארץ שבין הנהרות סיר דאריה לאמו דריה, שנקרא אז "אוקסוס" (Oxus) והיוונים קראו לה "טרנסאוקסניה", היינו, מעבר לנהר האוקסוס.

אחרי מלחמת הדיאדוכים (מצביאי אלכסנדר מוקדון) נהיתה סוגדיאנה חלק ממדינת בקטריה ההלניסטית, שליבה באפגניסטן של ימינו[3]. אולם העיר הגיעה למעמדה המסחרי החשוב רק לאחר שהגיעו אליה הסוחרים הסינים, במאה השנייה לפני הספירה, ועמם סודם השמור, המשי.

אז החלה סמרקנד לפרוח. המערב, בעיקר רומא, רכשו את האריג, שנאמר עליו ששווה את משקלו בזהב. סמרקנד היתה לתחנה חשובה בין מזרח למערב, שטרם שזכתה לכינוי הרומנטי "דרך המשי". עברו בה בדים יקרים, תבלינים, מטילי כסף, צמחים אקזוטיים, כלי זכוכית, להטוטנים ועם הזמן גם רעיונות. בודהיזם וטאואיזים ממזרח. נצרות, אסלם ויהדות ממערב. 

בשנת 260 לספירה נכבשה סמרקנד מחדש עלי ידי הפרסים שהפכו אותה מרכז להפצת הדת המניכאית הגנוסטית. לאחר קרב בוכרה בשנת 557, השתלטו עליה חיילי אימפריית גוטורק (Göktürk) הטורקית. מתקופה זו אין כמעט מידע על שנעשה בעיר.

בשנת 712 כבשוה הערבים. מספרים שכאשר הגיעו הערבים, בפיקודו של קוטייבה אבן מסלים, אל מרקנדה, בירת סוגדיאנה, שאגו אליהם הסוגדיאנים מעל החומות הגבוהות כי הם מבזבזים את זמנם לריק, כי בכתב יד עתיק, המנבא את עתידה של העיר, את העיר יתפוס אדם שנקרא "אוכף הגמל". הערבים אמרו להם כי המלה הערבית "קוטייבה" היא אוכף הגמל. בפי הערבים נקראה העיר בשם "מא-רא א-נאוור", היינו, בין הנהרות.

בשנת 751 התרחש בקירגיזסטן של ימינו,  קרב טאלאס, בין הערבים, תחת שלטון בית עבאס, לשושלת טאנג הסינית. כמה בעלי מלאכה סינים שנלקחו בשבי העבאסי הועברו לסמרקנד ולימדו את תושבי סמרקנד את תהליכי ייצור הנייר. כאן הוקם בית החרושת הראשון לנייר בעולם המוסלמי. בשיאה של אותה תקופת פריחה, הגיעו לעיר נוסעים ערבים שהתפעמו מרעננותם של העצים הירוקים, מהברק של הארמונות, מהשתקפות כל אלו בתעלות המים ובבריכות המלאכותיות.

בראשית תקופת השלטון המוסלמי הייתה בסמרקנד קהילה דתית מגוונת והיו בה מאמינים מדתות שונות כולל בודהיזם, זורואסטריות, הינדואיזם, מניכאיזם, יהדות ונצרות. עם זאת, בהדרגה, המירה האוכלוסייה את דתה והאסלאם היה לדת הדומיננטית בסמרקנד.

החל במאה התשיעית (החל מ-862 עד 999), העיר פרחה בשלטון הפרסים הסאמאנים, הייתה בירת חבל ח'וארזם וישב בה המלך, שכונה "חוארזמשאח", שתחום שלטונו השתרע עד לים הכספי. באותה תקופה היו בעיר ספריות נפלאות, שווקים, ארמונות פאר, וחייל מצב שמנה 100,000 חיילים. בעיר חיו טטרים, תורכים, ערבים, פרסים, אפגניים, ארמנים, גאורגים, יוונים, קתולים, נסטוריאנים והודיים. המורשת הפרסית הקדומה חברה לתרבות איסלאמית בת יותר מאלף שנה, שכבר קודם לכן, נשבתה בקסמה של התרבות הקלאסית והעניקה לנאות המדבר הללו עושר מדעי ורוחני: במרחב שבין חורסאן לטרנסאוקסיאנה נכתבו כמה מהיצירות הפואטיות, המדעיות, הפילוסופיות והתיאולוגיות שעיצבו את פני התרבות; גם זו המערבית. למרבה האירוניה, ה"ברברים", שנתפשו באירופה כאויבי הציוויליזציה, הם ששימרו, תרגמו, פיתחו והחזירו אליה את מאגר הידע של יוון ורומא, אותו איבדה עם שקיעת האימפריה הרומית.

בשנת 99 הגיעו הקרחנידים הטורקיים ומאז נשלט האזור על ידי שליטים ממוצא טורקי[4]. בשנת 1219 הופיע הצבא המונגולי בשולי הממלכה האדירה של ח'וארזם, ששלטה אז בחלק רוב גדול של אסיה התיכונה. כוחות מונגוליים בפיקודו של מצביאו ג'בה נויון, פלשו אל ארץ הקאראח'יאטים. לאחר שהשתלטו על כל השטחים שעד נהר היכסרטס (סיר-דריה), נעשו שכניו של מוחמד עלא-א-דין, השאה הטורקי של חואריזם, שישב בסמרקאנד.

המונגולים לא באו למטרות ביזה בלבד כקודמיהם: הם רצו שלטון. תחילה ניסה ג'ינגיס חאן לקשור עם עלא – א-דין,  קשרי מסחר, בין היתר, כדי לנצל את יריבותו עם הח'ליף נאצר, מושלה של בגדד העבאסית. חלק מההסכם היתה הבטחה של מושל ח'וארזם כי יתיר לשיירות מונגוליות לעבור בארצו  ללא פגע. גאוותו של ג'ינגיס ח'אן היתה על ה"פקס מונגוליה", השלום המונגולי. בימיו נאמר שאשה בודדה יכלה לחצות את האימפריה, נושאת כד מלא מטבעות זהב, מבלי שתיפגע שערה משערות ראשה. אולם למושל הח'וארזמי "בערו האצבעות". ב-1220 נבזזה, בפקודתו, שיירה שבאה ממונגוליה, בעיבורי העיר אוטראר שעל נהר יכסרטס וכ- 450 סוחריה הומתו לפי חרב.

עבור ג'נגינס חאן היה זה "קאזוס בלי" (עילה למלחמה). תקיפת שיירה היא קריאת תיגר על השלטון המרכזי. אי אפשר שלא להיזכר בשיירת עולי הרגל שעברה ממזרח לירדן, שנשדדה על ידי רנו משטיון, דבר  שדרבן את צ'לאח' א-דין לצאת למסע נקמה [5].  רק פליט אחד ברח מהשיירה ומסר דוח לג'נגיס חאן. המצביא המונגולי שלח משלחת שגרירים לחוארזמשאח' ודרש להסגיר לידיו את מבצעי הטבח. בתגובה הוציא מוחמד עלא-א-דין הוציא להורג את ראשי השגרירים וחרך את זקניהם של שאר חברי המשלחת.

השפלת השגרירים הבעירה את חמתו של ג'ינגס חאן והוא הגיב במהירות ובפראות.  בשנת 1219 חצה ג'ינגיס חאן עם צבאו את היכסרטס (סיר דאריה) ופלש אל אדמות האסלאם. הוא נכנס לטראנסאוכסניה, בראש צבא של 600,000, מונגולים. כאשר פלש, בכל מקום רווחה השמועה כי אין לנצח את המונגולים. ערים רבות נפלו בפניו ללא קרב. בזו אחר זו נופלו לידיו ת הערים הראשיות: אוטראר, בוכרה, אורגנץ' (בירת ח'וארזם). ההרס היה חסר תקדים. מרבית התושבים העירוניים נרצחו (בעלי מלאכה ונשים צעירות הובאו לשבי במונגוליה), הערים נשרפו ונהרסו כליל. כרוניקנים בני התקופה כתבו: "כל טיפת דם שנשפך אותה שעה, שולמה בנחלי דם נתיניו, כל שערה משער ראשם של קורבנותיו, שולמה באלף ראשים וכל דינר שנגזל שולם בהררי ככרות זהב".

בעת המצור על סמרקנד, סתמו מצביאיו של ג'נגיס ח'אן את מקורות המים של העיר ואת תעלותיה, כך גרמו לצמא גדול. מישהו מאנשיו שיחד אדם שיפתח את השערים של העיר. הצבא נכנס, הרס את העיר לחלוטין וחייליו  טבחו את מרבית תושביה. מוחמד עלא-א-דין נמלט לים הכספי ושם מת כאביון. סמרקנד הנוכחית נבנתה ליד הריסות קודמתה כי קל היה יותר לבנות עיר חדשה מאשר לשקם את ההריסות שהמונגולים השאירו אחריהם.

ראו באתר זה: הכיבוש המונגולי

העיר השתקמה ונבנתה מחדש. אבן בטוטה, הנוסע המוסלמי הגדול, שעבר בעיר ב-1333 כתב שסמרקנד היא "אחת הערים המושלמות והיפות ביותר בעולם".

ראו באתר זה: אבן בטוטה

כל זאת למרות שהעיר הגיעה לשיא תפארתה רק בתקופתו של טימור לנג, שליט ממוצא טורקי (קאשי), שנתלה באילן גדול וייחס את עצמו למשפחת ג'ינגס ח'אן. הוא בנה את סמרקנד מחדש וב-1370 והפך אותה לבירת האימפריה הטימורית, שהשתרעה מהודו וגבול סין ועד טורקיה של ימינו. הוא פיאר את בירתו במבנים מרשימים ובימיו הייתה סמרקנד למרכז התרבות המוסלמית של אסיה התיכונה. בעיר חיו טטאריים, ערבים, תורכים, פרסים, אפגנים, ארמנים, גרגוריאניים, יוונים, קתולים, נסטוריאנים והודים. היו בה ספריות עשירות, מדרסות, מסגדים ופונדקים לשיירות (קאראוון סאראי)..

מצד אחד, נודע טימור לנג כרוצח המונים, מצד שני היה פטרון האומנויות. בכל כיבוש שלו, בכול החרבה של עיר, חס על חיי האומנים ושלח אותם לחופשי, כדי לשמר את השירה, המדעים והאמנות. כך למשל, אחרי שהחריב את בגדד באכזריות נוראה, והשאיר מהעיר רק מגדלים של גולגולות. בתוך חגיגת השוד, ההרג והאונס, לא שכח את אהבתו לחכמה. הוא כינס את משוררי העיר, אומניה ומדעניה, נתן להם סוסים ושלח אותם לדרכם. כששב ממסע ביזה שערך בהודו, מותיר אחריו אלפי  גוויות, לקח על גבי תשעים ושלושה פילים, אוצרות רבים, ויחד עמם, הביא את טובי הבונים והאומנים, כמו גם מלומדים ומוזיקאים על ספריהם וכליהם, ובכך "ייבא" גם את מיטב התרבות ההודית, המונגולית והפרסית.

תיאור מאלף של העיר המפוארת נמצא בזיכרונותיו של שגריר קסטיליה ולאון גונזלו דה קלאויחו (González de Clavijo), שהגיע לביקור, בשליחותו של הנריקה השלישי, בספטמבר 1404, כשטימור לנג, כבר היה בן 68, עייף וכמעט עיוור. העיר הייתה מוצפת במבני פאר ואהלים ססגוניים וארמונות רבים "חבויים בין העצים". היא נראתה לקלואויחו גדולה יותר מסביליה והייתה בה רשת צפופה של תעלות מים זורמים נחפרה רשת צפופה של תעלות שהובילו מים מהנהר הסמוך והעיר היתה מוקפת פרדסים וכרמים. היו בה בתי חרושת לתותחים, שריון, קשתות, חיצים, זכוכית, חרסינה, רעפים ואריגים צבועים בקירמיז  (Kirmez) – צבע אדום שנתן את שמו לארגמן  (Crimson). קלאויחו מתאר את סמרקנד בהתפעלות רבה. בעיר נבנו מסגדים מרהיבים, ארמונות הדורים. בעיר, שהיתה אז כבר בת 2000 שנה, חיו  150,000 תושבים, ו"בתים נאצלים ויפים ביותר", וכן ארמונות רבים, "חבויים בין עצים".

קלאויחו מתאר את טימור לנג באופן שונה לגמרי ממה שהיה מקובל באירופה. הוא התקבל בכבוד רב. הוא עבר דרך גן רחב, שבו התנשאו "אוהלי משי מרובים" וביתנים מעוטרים ברקמות שש. לטימור עצמו היה בתוך גן זה, אוהל בהיקף של 100 מ'. אולם היו שם גם ארמונות עם רצפות שיש או אריחים, ורהיטים מוצקים, משובצים באבנים יקרות.

קלאויחו מצא את המלך ישוב שלוב רגליים על כרי משי, "מתחת לשער הדור ביותר", הצופה אל מזרקה שהיזתה מים אל תוך אגן שבהו היטלטלו תפוחים. טימור היה לבוש גלימת משי, חבוש מצנפת, משובצת באבנים יקרות. לדברי קלאויחו הוא רכש השכלה ככל שהיה יכול, התרועע עם משוררים ומלומדים.

בממלכתו של טימור שוטט המורה טוב הלב, מולה נאסר א-דין, פילוסוף ומתמטיקאי, שלשונו החדה ופתרונותיו הלא שגרתיים הפכו אותו לגיבור תרבותי של העולם הטורקי, שפשטותו שנינותו וחכמת החיים שלו זיכו אותו באהבת ההמונים. ספק אם היתה זו דמות אמתית, אך ברור הוא שהוא נתפש כתשליל פשוט ואנושי, לאכזריות של טימור. נאסר א דין היה נציגם של ההמונים מול עריצות וטיפשות החאנים. מארץ האויגורים בשינג'יאנג ועד לטורקיה של ימינו.

במאות ה-14-15 הייתה סמרקנד אחת הערים המפוארות ביותר בעולם המוסלמי. האומנים ש"יובאו", יצרו אומנות דקורטיבית בתחומי קרמיקה, טקסטיל, תכשיטים, שטיחים, עבודות עץ ואבן. בתקופה זו שגשג הציור ששימש השראה לאסכולות ציור בפרס ובהודו (ציורי הקירות לא שרדו והמידע עליהם הוא מן הכתובים בלבד). מספרת המסורת כי בשנת 1387הזמין טימור את חאפיז, הנכבד באזרחיה של שיראז והטיח בו בזעם את מילות השיר, בו כתב כי "היה ממיר את בוכרה וסמרקנד בשומה אחת של יפהפייה שיראזית…" חאפיז קד עמוקות וענה: "הוי נסיך, הן זו הנדיבות שבעטייה אני שרוי במצב אומלל זה". טימור כה נהנה מהתשובה, עד שחס על חייו והעניק לו תשורה נאה. בכול מקום בעיר בולטות כיפות הבצל. צור שיזף, בספרו "דרך המשי", מציע שמקור הכיפה הזאת הוא דווקא במוזוליאום הממלוכי של דמשק, שאת דוגמתה העביר טימור לסמרקנד. הרעיון נדד עם המוגולים להודו ויושם בצורה מושלמת על ידי שאח' גיהאן, בכיפת הטאג' מהל.

החוקר פופוורת' (H. Papworth) בספרו "האגדה של טימור" (The Legend of Timur) מפקפק אם רוצח כטימור היה מסוגל לבנות עיר כה מרשימה[6] אבל אין ספק שהשינוי בעיר התרחש בימיו. על אחד השערים של סמרקנד פקד טימור לכתוב: "אם הנך מפקפק בעוצמתנו, הבט על בניינינו".

לאחר שחזר ממסעו להודו בנה את מסגד המסגדים. מסגד שתוכנן להיות הגדול בעולם והיה אמור להאפיל על כל מה שראה בארצות אותן כבש. מאתיים בנאים הובאו מאזרבייג'אן לבנות מסגד לכבודה של אשתו המונגולית האהובה ביבי ח'נום . נכתב על המסגד ש"כיפתו היתה היחידה, לולא היו השמים, ושערו היה המופלא, אלמלא היה קיים שביל החלב". חמש מאות סתתים חצבו את האבנים בפנדג'יקט שבעמק הזרוושן, ממזרח לסמרקנד, כדי לבנות את המסגד.

הבנייה נמשכה חמש שנים, ואלפי שבויים עמלו על סיתות אבני השיש, שריפת אלפי הרעפים והצבת המינרטים הענקיים ומאות הכיפות. ההיסטוריון שאראף א-דין עלי יאזדי טען שבנאים הובאו לשם כך מאיראן ומהודו. תהליך הבנייה צויר מאה שנים מאוחר יותר, ככל הנראה על ידי ביהזאד, צייר המיניאטורות הפרסי המפורסם.

טימור לא אהב את התוצאה. טוענים שקצפו יצא בשל ארכיטקט שניהל פרשיית אהבים עם אשתו וזה התאבד בקפיצה מאחד המינרטים. האגדה מספרת שאשתו של תימור טימור לנג הקדישה אותו לבעלה. אך זה כמובן הפוך, כאשר הוא היה במסע להודו, היא התחילה לבנות את המונומנט, אחרי מספר חודשים הוא הודיע שהוא חוזר, ולכן היא זירזה אותם להשלים את המלאכה. מאחר והארכיטקט הצליח לעמוד במשימה, הוא כל כך שמח הצליח עד שהטביע נשיקה עזה על לחייה של ביבי חנום, טימור לנג ראה את הסימן והורה להרוג את הארכיטקט. על פי האגדה הוא רץ למגדל, התקין לעצמו כנפיים שהכין מראש, ועף לאיראן מכול מקום, טימור קבע שהמבנה אינו לטעמו, הרס אותו ותלה את הארכיטקטים. המסגד נבנה מחדש, אך החל לקרוס עוד לפני מותו של העריץ. .כיום, למרות, העזובה והקירות העירומים, המבנה עדיין החבר מעורר תחושות של עצמה.

שערי הרחבת של המסגד נפתחים אל הבזאר ההומה, העשיר בצבעים, ניחוחות וקולות. לאורך מאות שנים היו המאמינים עוברים מהמולת השוק לשלוות התפילה, עד שהשלטון הסובייטי רוקן את המסגדים והפך אותם למוזיאונים מתים, שגם נשיא הרפובליקה הקודם, איסלאם קרימוב, העדיף לשמר כאתרי תיירות, בלי תפילות ובלי מאמינים, חושש מהפונדמנטליזם האסלאמי המתפשט מן המדינות השכנות, בעיקר אירן ואפגניסטן.

מבט בוחן במבנה, כמו במבנים אחרים שבנה טימור לנג, מלמד על ההשפעה הרבה שהיה לארכיטקטורה הטימורידית על זו של המוגולים, שכבשו את הודו במאה ה-15. באבור, "הנמר", כובש הודו, היה נינו של טימור לנג.

הוא הפסיד וכבש ושב והפסיד את העמק הפורה פרגנה ואת סמרקנד לפולשים אוזבקים, מצא מפלט בקבול, ובסוף ימיו כבש את צפונה של הודו (שנקראה בפיו "הינדוסטן"), וייסד שם את אימפריית המוגולים הגדולים. כל חייו ניסה לשחזר את יופייה של הממלכה שאבדה לו.  הוא עתיק להודו את אומנות הפרדסים (כפי שכונו הגנים) ואת הנדסת המים. הוא שחזר בארצו החדשה, את הארמונות והמשתאות והשירה ומסעות הציד, ואחר כך במישורים המהבילים של הודו. הוא אפילו הצליח לגדל מלונים שהזכירו לוב טעמם את אלו של מכורתו.

מספרים שכבר כשהיה בן 15, כתב בסמרקנד, בחורף 1497: "בעולם כולו, מעטות הערים שהמיקום שלהן נעים כל כך. האם לא נוסדה בידי אלכסנדר, והאין היא נודעת בשם 'העיר השמורה'? פקדתי להקיף את חומתה ומצאתי שאורכה עשרת אלפים ושש מאות צעדים". באבור, כתב את הדברים לאחר שכבש בראש צבא קטן את סמרקנד; כעבור פחות מ־100 ימים נאלץ לברוח מן העיר. על הקרב הראשון בחייו פיקד בגיל 12, מיד לאחר מות אביו, כאשר דודיו ניסו לגזול ממנו את הירושה של נסיכות עמק פרגנה ((Fergana, שבמזרח אוזבקיסטן.

אתר מרהיב נוסף שנבנה בימי טימור לנג בעיר הוא שאח-י-זינדה (Shany-Zinda) – בית קברות שהוא גם אתר עליה לרגל, המושך צליינים מרחבי אסיה התיכונה. עיר הקברים המעוטרים של שאה-אי-זינדה היא אחד המקומות והמרהיבים באוזבקיסטן. זוהי סימפוניה נשגבת של גוני כחול־ירוק־סגול־צהוב, סימטריות גיאומטריות, קליגרפיות ופרחוניות, שמעליהן  מבצבצות כיפות הטורקיז.

בצדי רחוב צר במעלה גבעה קבורים מאות ואלפי אנשי החצר של שושלת טימור לנג, נשים, בנים ומצביאים, שהביאו תור זהב חדש לאמנות ולמדע, ובמקביל רקמו קנוניות ורצחו זה את זה עד אובדן.

מכיוון שבאתר, שפירוש שמו הוא "המלך החי", קבור קוסאם איבן עבאס, דודנו של הנביא מוחמד, הפך המקום לאתר עלייה לרגל, בדומה למכה שבערב הסעודית. האמונה אומרת שמי שעולה שלוש פעמים לאתר "המלך החי" יחזור לחיים לאחר מותו. זהו 'נקרופוליס' שבו שורה של מוזוליאה (צורת רבים של מוזוליאום), בהם נקברו בני משפחת המלוכה. אחד האומנים הראשיים נקרא עלי, הוא היה זה שפיקח על העבודה ועל התאמת הסגנונות השונים, ללא משכורת, שכרו היה שהוא נקבר במקום, ללא תשלום. באבור, הנצר החותם את קורות שליטי שושלת טימור, קרא לעצמו "המלך הקבצן" או "הדרוויש", לא קבור כאן. רוב שנותיו עברו על באבור בדרכים, במלחמות גרילה, בניסיון להשיב לידיו את סמרקנד ופרגנה.

ניתן לזהות במתחם כמעט את כל הסגנונות של האומנות שרווחו באסיה התיכונה בימיו של טימור לנג, הוא הביא לכאן את מיטב האומנים והם עבדו במקום חודשים רבים. מעשה זה גרם לאינטגרציה אומנותית ולהתפשטות האומנות לרחבי מרכז אסיה. במקום קבר של ילדה, בת משפחתו של טימור לנג, שעל מצבתה כתב טימור שיר אהבה מרגש. כמה נשמות התרוצצו בקרבו.

לא הרחק משם, נמצא האתר הארכיאולוגי אפראזיאב (Afrisiab), כשמו של גיבור ה"שאח נהמה"[7],  או אולי השם בא מהטג'יקית מפר-סיאב, מעל הנהר השחור סיאב העובר מתחת לתל ומקום העיר הקדומה. רק תמשיחי קיר נשארו מהעיר ובהן שיירות פילים ואווזים, ציפורי מים ושיט בספינות נהר המונחות במשוט אחורי. התל הקדום מתנשא מדרום  להסיאב, הנהר השחור. הצרפתים חפרו בתל בראשית שנות התשעים של המאה ה – 20. אולם על פני הקרקע אין הרבה מה לראות[8].

בדצמבר 1404 יצא טימור למסע מלחמה נגד סין, אך הלוחם הזקן נתקף בשפעת בדרכו לשם ומת בסמוך לעיר אוטראר ב-18 בפברואר 1405. במותו התפרשה נחלתו מהוולגה והמפרץ הפרסי ועד האינדוס. כותבי הרשומות של אז, ספרו בפאתוס שהנהרות קפאו ואוזניהם וחוטמיהם של החיילים נשרו. האמיר הכין לעצמו אחוזת קבר בעיר הולדתו שחריזאב, אולם  מעברי ההרים לשם היו חסומים בשלג והאמיר נקבר לצד נכדו, במקום ששמו הוסב ל"גור-י-אמיר"; מילולית: "קברו של האמיר". זהו מבנה רבוע, בעל צריח המזכיר צורתה של טיפה, הבוהק בכחול.. הכיפה היא בת 64 צלעות, במקור, זהו הגיל המשוער למותו של מוחמד, ומשום כך מספר קדוש. מבואה ומסדרון מובילים אל חדר הקבורה העליון. דרך החלונות שמתחת לתקרה, חודרות קרני השמש ,נשברות על ציפוי הזהב ומאירות את הקברים. רישום מוסלמי באור. הרבה לפני שהמילה הזאת "פוטו גרפיה" הפכה לשם נרדף לצילום. טימור בנה את היכל הקבר הזה עוד בחייו, לזכר נכדו האהוב מוחמד שולטן, שמת ב- 1403, בעת מסע לאסיה הקטנה. שנתיים מאוחר יותר, נקבר כאן גם טימור, לצד נכדו האהוב. באחוזה המשפחתית נקברו גם שני בניו שאח' רוח ומיראנשאח ונכד נוסף – אולוג בק.

בכניסה למתחם המפואר ניצב כס מלכות עשוי שיש ולידו אגן אבן ענק. האגדה מספרת כי לוחמיו של טימור לנג, לפני צאתם למערכה, שתו מן האגן מיץ רימונים ובשובם שתו את דם אויביהם. המסורת אומרת כי בכל פעם שניסו לגעת בקבר פרצה פורענות.

במבנה ניכרים קווים קלים והוא מרשים באריחיו הצבעוניים ובכיפתו המוזהבת, העשירה במוקרנס, "נטיפים" עיטוריים, עשוית "פפיר מאשה" – טכניקה של נייר מוקשה. דגמים גיאומטריים וצורות של אותיות ערביות שהפכו לאורנמנטיקה, מכסים את הקירות. הכול מקרין עושר ראוותני.

בכניסה למוזוליאום תלויה מפת הכיבושים של תימור טימור לנג, שכבש 27 מדינות בנות זמנו, בצבע כתום מופיעות המדינות אשר שילמו לו דמי חסות. הוא שלט למעשה על חלקים גדולים מהודו, סין, מצרים והים התיכון. לא הרחק ממנה, כתובת האומרת: "אשרי מי שפרש מן העולם בטרם פרש העולם ממנו".  סמוך לקברו של טימור נמצא קברו של מורהו הרוחני דרוויש.

על הסרקופג של טימור נחרט ציטוט מספר הקוראן האומר: "כי בני מוות כולנו, יבוא היום ולא נהיה עוד. לפנינו חיו [אנשים] דגולים ויבוא גם אחרינו. ואם מי ידבק בו חטא היוהרה וחטא הגאווה וינסה להתעלות על אחרים ואם מי יעז להפר מנוחת אבותיו [במותם] תבוא עליו, קללה איומה כי ארור הוא". האגדה המקומית מספרת, ששנה אחרי מותו, טימור המשיך לנהום.

המסורת מספרת שקללה תעניש את מי שייגע בקבר. במאה ה-18 נכבשה סמרקנד לזמן קצר על ידי האיראנים. החאן האיראני לקח את המצבה של טימור לנג לארצו, אחרי מספר ימים חלתה אחותו ובעקבותיה כמעט כל המשפחה. איש קדוש הזהיר אותו להחזיר את האבן, מה שהוא אכן עשה, בדרך חזרה, מצבת האבן נשברה. הפלישה הגרמנית לרוסיה החלה בשנת 1941, בדיוק ביום בו ארכיאולוגים פתחו את הקבר. 

אקדמאי בשם קראניאזוב מונה להיות אחראי על משלחת החפירות במקום. למשלחת התלוו גם מיכאיל גראסימוב , אנתרופולוג סובייטי בעל שם עולמי  ואלכסנדר סמיונוב – היסטוריון מתורגמן בעל מוניטין רב וידע בשפות עתיקות. מהשלד נלמד כי גובהו של טימור היה כ-180 סנטימטר, גבוה לתקופתו. גראסימוב זיהה שלוש פציעות גדולות, בכתף ימין, בזרוע ימין ובירך ימין, הפציעה שהפכה את טימור לפיסח. באחד המחקרים נאמר כי הקבר היה מכוסה בלוח של אבן ירקן.

כיום יש באוזבקיסטן ניסיון פוליטי להאדרה של טימור לנג ותקופתו ומקום קברו בסמרקנד הפך לחשוב מאוד. מוזר, בארץ שעל אדמתה פעלו אישים כמו אל המתמטיקאי אל ח'ורזמי, הבוטנאי אבן סינה, המוסיקולוג עומר כיאם, המלומד אל ביירוני  והסופר אלישר נבואי, בחרו כסמל לאומי, אדם שנודע בעיקר ברצחנותו ובאימה שהטיל.

לאחר מותו של טימור לנג הפך נכדו, אולוג בג, למושל בשנת 1409. הוא כינס את אוצרות התרבות של אסיה התיכונה והקים בסמרקנד מרכז למדעים ופילוסופיה. אולג-בג כתב בסמרקאנד את זדג'י גוראגאן, לוח הכוכבים שכתיבתו הסתיימה ב- 1437, שמונה שנים לאחר שהושלם מצפה הכוכבים. הוא הצליח לקבוע את מקומם המדויק שלמעלה מאלף כוכבים. . אולג-בג חישב את שנת השמש ל- 365 ימים 6 שעות, 10 דקות ו- 8 שניות. החישוב המודרני עומד על אותו מספר ימים ושעות. שונה רק בדקות ובשניות. 9 דקות ו- 9.6 שניות. למרות ששלט באסיה התיכונה כארבעים שנה ולמרות הישגיו המדעיים, הוא לא היה מוכר באירופה, עד שבשנת 1658 תורגם הספר לאנגלית ועותק ממנו נמצא בספרית האשמוליון שבאוקספורד . באוקטובר 1449 הוא נרצח על ידי קנאים דתיים.

מצפה הכוכבים של אולג-בג נמצא כחצי קילומטר ממזרח לתל העיר הקדומה ולידו מסעדה ובית תה. המקום, המוקף תעלות מים זורמים ונטוע עצי דולב,  אידיאלי לארוחת צהרים. שיש קבאב מבשר כבש, עליהם מפזרים עלי שמיר וריחן.  פסל אולג-בג ניצב ממערב למצפה. הראש שוחזר לפי הגולגולת שנמצאה על ידי מיכאל גארסימוב במואוזליאום גורי אמיר. אולג-בג הקים את המבנה מחוץ לעיר, במקום בו לא יפריעו האורות לתצפית. את המצפה הקיף בניין עגול בן שלוש קומות שגובהו היה 30 מטרים.

ממצפה הכוכבים שלו נותר חלק מסקסטנט –  קשת מרשימה שאורכה היה 63 מטר, המעוטרת בסימני גלגל המזלות. בעזרת סקאלה מתכתית שהיתה צמודה לקשת, הצליח אולוג בק, לחשב חישובים מדויקים. הישגיו מפתיעים במיוחד לאור העובדה  שהוא לא השתמש במכשירים אופטיים. בסמוך, מוזיאון קטן ולא מרשים, המוקדש לאותם מדענים מוסלמים, שפרחו על רקע נקודת הזמן הייחודית בה נוצרה השקה בין האיסלאם, לפילוסופיה היוונית ולתרבות הפרסית. באותה עת צמחו מדענים והוגי דעות מוסלמים, שקידמו את המדעים. אולג בק  כתב בסמרקנד את "זנג'י גורגן", לוח הכוכבים שכתיבתו נסתיימה ב- 1437, שמונה שנים לאחר שהושלם מצפה הכוכבים. ב- 1658 תורגם הספר לאנגלית ועותק ממנו נמצא בספריית האשמוליון שבאוקספורד. אולוג בק חישב את שנת השמש ל- 365 יום,  6 שעות,  10 דקות ו- 8 שניות. החישוב המודרני שונה ממנו רק בדקות ובשניות :  9 דקות ו-  9.6 שניות. .תסמונת הנכדים: הסב כובש מדינה, הבן מעבד את העצמה לשלטון והנכד מתעל אותה לאומנות וליצירה. יש דמיון היסטורי בין נכדים דגולים של כובשים: אולוגבג של טימור, קובלאי חאן של ג'נגינס חאן ואכבר של באבר. דור ראשון כובש ומייסד דור שני נולד אל העוצמה והדור השלישי הופך אותה ליצירה, לאומנות, למדע ולספרות.

כאשר הגיעו השייבנידים האוזבקים לאזור בשנת 1500 והפכו את בוכרה לבירתם, החלה סמרקנד לשקוע. העיר הידלדלה מאוד בגלל פשיטות נוודים וצבאות פרס, ובמאה ה-18 שקעה כליל, במקביל לעלייתה של ח'נאת בוכרה. בעקבות כמה רעידות אדמה, היא לא היתה מיושבת כלל, במשך כמה עשרות שנים במאה ה-18. האמיר של בוכרה יישב מחדש בכפייה את העיר לקראת סוף המאה.

אתר מסוג אחר לגמרי הוא קברו של אמאם בוכרי, הנמצא בחוג'ה איסמעיל, בשוליים הכפריים של סמרקנד. בוכרי הוא האישיות המוסלמית הבכירה ביותר שנקברה באוזבקיסטאן והפך לקדוש של ממש.

לאחר מותו של מוחמד החלו דיונים על הדרך הראויה להמשיך את דרכו. דברי הנביא אינם תמיד ברורים ואין בהם מענה לשאלות רבות בחייו של המאמין, ודאי לא ברמה של מאות אלפי מאמינים ברחבי האימפריה ושלל גווני העמים, והלשונות שרווחו בה. לשם כך קמה החדית', התורה שבעל פה, המוצגת כדיונים שהיו בין מוחמד ל"סוחבה", ארבעים רעיו הקרובים.

במהלך השנים צמחו מאות אלפי ח'דית, שיוחסו לנביא, למרות שהיה ברור לכל כי הוא לא אמר את רובן. חלקן אנכרוניסטיות, כלומר, מיוחסות למוחמד, אך מתארות סיטואציות של תקופות אחרות. הן  התבססו על האמרה "כל דבר יפה שנאמר, כאילו מפיו נאמר". בהתרחבות העצומה של האסלאם בארצות שכנות, הייתה סכנה אמתית לפיצולים דתיים, בדרך כלל כגיבוי לעצמאות פוליטית-מדינית, על ידי יצירת ח'דית מותאמת לנסיבות. לכן, אנשים שונים החלו באיסוף אלפי הח'דית וברישומן. האיסוף קפדני חייב נסיעות רבות ברחבי האימפריות המוסלמיות, ובבדיקת מקורות הח'דית ואמתותן. היו כמה אוספים של ח'דית והאוסף החשוב ביותר וזה שנחשב לאמין ביותר, הוא אוסף הח'דית של אל בוכרי. הוא נקרא גם "סכיך" (יתכן ששורש המלה הזאת הוא זכיך, היינו, טהור נקי, ומכאן הביטויים "דעתו זכוכה עליו" וגם המלה "זכוכית" נגזרת ממנה).

אמיר בוכרה ביקש מאל בוכרי להיות המורה הפרטי של בנו. הצעה נדיבה מאוד מבחינה כלכלית. לאחר ששקל את ההצעה, סרב אל בוכרי בנימוק "לא הידע צריך לבוא ללמד אלא הלומד צריך להגיע לידע". מאז הוא הסתכסך עם אמיר בוכרה, ברח לסמרקנד ובה מת ונקבר כאן.

הכניסה לאתר הקבר היא דרך רחבה נרחבת ומגוננת עד לשער מרשים. מעבר לשער, כמו ברוב האתרים באוזבקיסטאן, יש רחבה פתוחה וסביבה מחולקים לארבע רוחות השמיים מבנים או שערים מונומנטאליים. המבנה מצד שמאל של הכניסה הוא מסגד רחב ולו אגף נפרד לנשים. המאוזוליאום בנוי בשתי קומות והקבר עצמו נמצא בתחתית המבנה, מתחת לפני הקרקע של היום. הכניסה לקבר עצמו נעולה ואפשר רק להציץ אל הקבר דרך חורים בדלת שבתחתית המדרגות. הוא נפתח רק לביקורים של  אנשי דת מוסלמיים רמי מעלה. מבנה המאוזוליאום בנוי מאבן שיש בצבע ירוק צהבהב, ייחודי בכל אוזבקיסטאן.

החצר מסביב למתחם מעוטרת באיפוק רב. כדאי לשים לב למוטיבים ולצבעים של תקרת הקולונדה (מרפסת עמודים מקורה בכיפות), שמקיפה את כל המתחם, בעיקר באזור המאוזולאום. התקרה עשויה כרגיל מחלקים שבין עמודי התמיכה של הקולונדה. לכל מפתח,  בין שני עמודים, מופיע עיטור שונה משל שכנו. השוני בין המפתחים הוא בצורות ובצבעים וכל אחד מהם נעשה בסגנון של מחוז אחר ועל פי המסורת המקומית והצבעים של כל מחוז. שילוב כל המפתחים משקף את מכלול הדגמים של כל הקבוצות האתניות באוזבקיסטן ומסמל את האחדות של כול העם, סביב אל-בוכרי.

סביב הקבר נראים בדרך כלל עולי רגל שהגיעו לכאן בדרך ארוכה, מהרי טיין שאין, מהערבות של קזחסטן, מעמקי הנהרות של אוזבקיסטן ומהמדבר של טורמניסטן. הם יושבים על צרורותיהם ופניהם מרמזות על סיפורי חיים מלאי תלאות

מכלול הקבורה עבר בינוי ושיפוץ יסודי בשנות ה-90 כדי להתאימו למעמדו החשוב של אל בוכרי. לפני עצמאות אוזבקיסטאן המקום היה מוזנח ועלוב והחל משנת 1991, כחלק מבניית הזהות האוזבקית החדשה, נבנה לתלפיות על פי הוראת נשיא הרפובליקה. מימון הבנייה היה בכסף סעודי ונבנה על ידי אומנים מקומיים מבוכרה וסמרקנד.

סמרקנד אינה רק יצירות ארכיטקטוניות, אלא גם מקום חי ונושם. עם רוכלים טג'יקים מזוקנים, סוחרים אוזבקים שעיניהם מלוכסנות קמעה, נשים לבושות בגדים צבעוניים, המתהדרות בשיני הזהב אשר להן. מול הרגיסטן נמצא הצ'ורסו, מבנה מתומן שבתוכו חנויות. ניסיון רוסי להחיות את השווקים האסייתיים, שלא צלח. לעומת זאת, הבזאר הגדול של סמרקנד, הוא שוק חי ותוסס, שופע פירות טריים ויבשים, גבינות בדרגת מליחות שונה, דבש הנמכר בחלות, סוגים שונים של אגוזים  צימוקים, דבלים, מאפים ותבלינים. בין הדוכנים מתרוצצים מוכרי הלפשקה, לחם שטוח, צהוב ועגול, שיצא זה עתה מן התנור. האופים מתהדרים שהלחם הזה יכול להחזיק שנתיים. לא לחינם אומרים שאין הנחתום מעיד על עיסתו. במקום אחר מוכרים דברי מתיקה, במקום אחר מציעים כובעים מצמר קארקול, אמתי או מזויף, עבודות רקמה פרסיות המכונות "סוזאנה", אריגים ושטיחים.  הסיור בסמרקנד משלב בין מונומנטים רבי רושם, נגנים פורטים על כלים מסורתיים, אריחי "מיוליקה" כחולים, בגדים צבעוניים במיוחד, את הקטע הזה להעביר למקום אחר. כך לא נאה לסיים הדיון בעיר. דוכנים עמוסים בפירות יבשים, ערימות גדולות של מלונים, צהלות סוסים, בליל של לשונות וקליידוסקופ שלם של פרצופים.

עד 1860 היתה סמרקנד עיר מסתורית ומשלהבת דמיון. מעין טימבוקטו אסייתית. רק אירופים בודדים ביותר עברו בה, הן מפני ריחוקה והן מפחד האמירים של אסיה התיכונה, שלאכזריותם יצא שם בעולם עולמי. בשנת 1868 נכבשה העיר על ידי רוסיה. הגנרל הרוסי קונסטנטין פון קאופמן Konstantin von Kaufman)), שעמד בראש כוחות הכיבוש, הפך למושל העיר מטעם השלטון הרוסי, והעיר הפכה לבירת חבל טורקסטן. באותה שנה כתב עליה נוסע הבריטי, שעבור רוב תושבי תבל, היא "מרוחקת יותר מאשר הירח". לאחר מכן העיר נכבשה על ידי בנו של האמיר מבוכרה, אולם הוחזרה כעבור זמן קצר לאימפריה הרוסית. בשנת 1888 חוברה העיר לרשת מסילות הברזל הטרנס-כספית.

הרוסים אהבו את סמרקנד. אפילו לנין התבטא אודותיה בחיבה. במקום זה בולטת, יותר מכול, ההתייחסות הרומנטית של הרוסים לקסמי המזרח. הם שיקמו את ערי אוזבקיסטן, אבל להבדיל מבוכרה, שם שכן הח'אן עד 1921, בסמרקנד לא היה אמיר. אפשר היה להתרפק עליה מבלי לחשוש להתפרצות של רגשות דתיים מוסלמיים.

מספר שנים לאחר הקמת ברית-המועצות, בשנת 1925, נבחרה העיר לבירת הרפובליקה הסובייטית החדשה אוזבקיסטן, אולם ב-1930 הועברה הבירה לטשקנט. משנת 1991 נכללת העיר במדינת אוזבקיסטן העצמאית ואתר תיירות מוביל בה, כשרבים מהמבנים בה שהוכרו כנכס לשימור עולמי בחסות אונסק"ו.

אדם קרוב אצל עצמו. הטיול בעיר, כמו בייתר עריה של אסיה התיכונה, מעורר אצל מבקרים מישראל, עניין מיוחד בקהילה היהודית שהיתה וכמעט איננה.

בנימין מטודלה, הנוסע היהודי הגדול של המאה ה-12, תיאר את קהילת סמרקנד מפי השמועה כבת 50.000 יהודים (המספר נראה מופרך מעיקרו), עשירים וגדולים בתורה. הוא אף מזכיר את ראש הקהילה ר' עובדיה הנשיא. במאה ה-12 פעל משורר יהודי בחצר הארמון ושמו נידהמי ארודי סמרקנדי (1110-1152), שחיבר את הספר "צ'אהר מיקאלה". 

הקהילה היהודית של סמרקנד נחרבה, בחלקה כנראה, בעת כיבוש העיר על ידי באבא מֶהמֶט ח'אן (1598). אחר כך סבלו היהודים מלחץ המוסלמים הקנאים. מקור אחר מספר דווקא כי יהודי פרס מצאו מקלט בסמרקנד מפני רדיפות שאח עבאס הראשון והשני.

בשנת 1843 נמסר ליהודים שטח מיוחד לשכונתם ("מחלאי יהודיון") ובראשם עמד נשיא שמעמדו אושר על ידי האמיר של בוכרה. החל מתקופה זו הפכה סמרקנד למרכזם התרבותי של יהודי באח'ארה. עם הכיבוש הרוסי בשנת 1868 הוטב מצבם של היהודים ובשנת 1887 נמנו בסמרקנד 3,792 יהודים, רובם בוכריים, אבל היגרו אליה גם יהודים מאיראן ומאפגניסטאן.

הגירתם של יהודי אפגניסטן לסמרקנד החלה לאחר צו גירוש של יהודי קאבול על ידי האמיר, בטענה שהם העלימו הכנסות ולא שילמו מסים ומכסים. בעת הגירוש הוחרם כל רכושם והם הגיעו לסמרקנד על גמלים ללא פרוטה ורכוש. הלשונות הרעות מלחשות שקודם לכן, הצליחו היהודים להבריח את כספם למוסקבה וממנה ללונדון. יהודים אלו התמחו בסחר בפרוות קרקול ובכותנה.

הם התעשרו מאוד ובנו בתים גדולים בסמרקנד וגם בשכונת הבוכרים בירושלים. מבחינתם, השתלטות הבולשביקים הייתה אסון. בין הגולים מאפגניסטאן לסמרקנד היה גם רבי שמואל בבג'אן קבולי (1843-1927). עשיר מופלג, תלמיד חכם ואוהב ארץ-ישראל מושבע. הוא עלה לרגל לירושלים שלוש פעמים ובכל פעם הביא עמו יצירה מבתי הדפוס של עיר הקודש. בין היתר הוציא לאור בטג'יקית יהודית, את ספר איוב, את 'כתר מלכות' של שלמה אבן גבירול וגולת הכותרת 'ספר מלים שישה' מן המילונים הראשונים שיצאו לאור בארץ-ישראל בעברית – ולצדו תרגום לפרסית, צרפתית, לתורכית ולערבית. המילון זכה להצלחה עצומה בקרב עולי הרגל. במהדורה השנייה הוחלפה הצרפתית ללדינו. הוא נפטר בירושלים בשנת 1927. נוסעים כמו המיסיונר המומר יוסף וולף מספרים כי יהודי סמרקנד, כמו יהודי בוכרה היו שקועים בבורות גמורה, עד שנחלצו ממנה על ידי שד"רים מארץ-ישראל. עם הכיבוש הרוסי בשנת 1868 הוטב מצבם החוקי של יהודי בוכרה וסמרקנד ונשיא הקהילה היהודית משה כלנתרוב קיבל אות הצטיינות גבוה ממושל תורכסטן.

הנוסע אפרים ניימרק עבר בסמרקנד בשנת 1885 ומצא קהילה ששורשיה מגיעים עד למאה ה-14. היא מנתה 700 בתי אב. הוא מכנה אותם "ספרדים" מפני שאימצו את נוסח התפילה של יהודי ספרד. עם חיבורה של  סמרקנד למסילות הברזל (1888) התיישבו בעיר גם יהודים רוסיים שמלאו תפקיד מפתח בפיתוח המסחר. בשנת 1907 היו בסמרקנד 5,266 יהודים. בשנת 1917 התחזקה בה התנועה הציונית, ששימשה גורם מאחד בין העדות השונות. הוקמו בה בית עם וגימנסיה עברית. סניף יהודי בוכרי של המפלגה הקומוניסטית נאבק שנים אחדות על זכותם של היהודים המקומיים לקיים בית ספק יהודי, אולם עד 1915 נסגרו כ-15 בתי כנסת. בשנת 1935 נמנו בסמרקנד 9,832 יהודים בוכרים, ו-95% מהם גרו ברובע היהודי. בבית הספר היהודי ששפת הלימוד בו הייתה טאג'יקית, למדו מעל 1,400 תלמידים.

בימי מלחמת העולם השנייה הגיעו לסמרקנד אלפי פליטים יהודיים ממערב ברית המועצות. הגירה זו הגדילה את הקהילה היהודית במאות אחוזים. בשנות ה-60 של המאה ה-20 נמנו בסמרקנד 15.000 יהודים (רובם בוכרים) יושבי הרובע היהודי ולהם בית כנסת אחד.

הערות

[1] . ענפים חשובים: טוויית משי, ייצור כותנה, בגדים ונעליים. עיבוד טבק, עיבוד עור, ייצור חלקי טרקטורים ומכוניות, מכונות קולנוע ודשנים.

[2] . זאבן בן אריה, אוזבקיסטן, בעקבות המיסטיקה הסופית, מסע אחר און ליין.

[3] . בַּאקְטְרִיָה היא אזור עתיק שנמצא כיום בשטחה של מזרח אפגניסטן, פקיסטן ומעט באוזבקיסטן, בטג'יקיסטן ובסין המודרניות. גבולותיה הדרומיים, המזרחיים וצפוניים עוברים בהרים גבוהים כמו הינדו-כוש הרי פמיר ואילו גבולה הצפון-מערבי עובר לאורך נהר אמו דריה שאורכו כ-2,400 ק"מ. העיר החשובה באזור הייתה באקטרה (כיום באלך באפגניסטן) שנתנה לכל האזור את שמו. באקטריה הייתה ביתן של תרבויות עתיקות רבות. מיקומה הגאוגרפיה האסטרטגי על אם הדרך בין הערבה האירואסייתית להודו הקנה לה מעמד כלכלי חשוב. בעת העתיקה הייתה מרכז לסחר בזהב שנכרה בסיביר והופץ דרכה למערב. השפעתה הכלכלית החשובה הייתה בין המאה ה-6 לפנה"ס למאה ה-6 לספירה, כאשר נכבשה על ידי האימפריה הפרסית והייתה לסטראפיה (מחוז) חשובה בה. האימפריה הפרסית התרסקה כתוצאה מפלישתו של אלכסנדר הגדול והתנתקה ממנה הלכה למעשה. בסוס, הסטראפ (מושל המחוז) של באקטריה המשיך את ההתנגדות לכובש המוקדוני, אך הובס. בתקופה ההלניסטית הייתה חלק מהאימפריה הסלאוקית ובהמשך הוקמה בה הממלכה היוונית של באקטריה. השלטון ההלניסטי לא האריך ימים ונפל תחת גלי כיבוש של נוודים ממוצא איראני. במהלך תקופה זו נעלם השם "באקטריה" מהשימוש והאזור איבד את ייחודו. האזור נכבש על ידי מוסלמים במאה ה-7.

[4] Dumper, Stanley , Cities of the Middle East and North Africa: A Historical Encyclopedia. California 2007. p. 320.

[5] . גם תקיפת שיירה של צה"ל לנגב בסתיו 1948 הביאה לפתיחת מבצעי יואב וחורב

[6]  H. Papworth , The Legend of Timur, London 1970     

[7]  מילולית: משחק המלכים. החיבור של המשורר האיראני פירודוסי על מושל טוראן, החבל שמצפון להרי בלוצ'יסטאן, הארץ המשתרעת ממרב ועד לאוקסוס), בנושאי הציוויליזציה האירנית ששכנו בעמקים.

[8] ראו גם : צור שיזף, מדריך לטיול באוזבקיסטן