הקולוניאליזם האירופאי בשיאו

תקופת השיא של הקולוניאליזם: החל מהמהפכה התעשייתית – סוף המאה ה-18 ועד סיום מלחמת העולם השנייה.

כתב: גילי חסקין; 24-12-17

תודה לגדעון ביגר על הערותיו

ראו קודם, באתר זה: מבוא לקולוניאליזם; התקופה הקולוניאלית – עידן ראשון.

נושא זה נוכח מאד בטיולים רבים. הוא כבר לא רלוונטי בדרום אמריקה ובמרכזה, אבל מאד רלוונטי בטיול לאפריקה, בטיול לדרום מזרח אסיה בטיול לניו זילנד ועוד.

בסוף המאה ה-18 באו שינויים מרחיקי לכת במעמדן של המעצמות הקולוניאליות הוותיקות. ספרד ופורטוגל ירדו מעל בימת הפעולה ההתיישבותית. גם מעמדה של הולנד התערער. צרפת לא איבדה שטחים נוספים לאחר שקופח מעמדה בקנדה ובהודו (מלחמת שבע השנים). אבל מעמדן של מושבות רבות באפריקה ובעיקר באיי הודו המערבית התערער, מחמת ביטולו של סחר העבדים. נשארו רק שתי מעצמות בלבד שהמשיכו בפעילות ההתיישבותית: אנגליה ורוסיה.

ברבע האחרון של המאה ה-19 הואץ תהליך הקולוניאליזם והפך למרוץ בין המעצמות האירופאיות, שהשתתפו בו בריטניה, צרפת, בלגיה, פורטוגל, איטליה וגרמניה. ההסבר לעיתוי של הכיבושים הקולוניאליים, דווקא במהלך המאה ה-19, נעוץ בהתפתחות הטכנולוגית, התעשייתית והרפואית באירופה. תהליכי התיעוש המואץ באירופה חייבו אספקה סדירה של חומרי גלם להזנת התעשייה האירופאית. הגידול הניכר בכושר הייצור של אירופה, שעלה על יכולת הקליטה של השוק המקומי, גרם לעמי אירופה לבקש להם שווקים מעבר לעודפי המוצרים המוגמרים שהצטברו בארצותיהם.

התפתחות אמצעי התחבורה, בעיקר ספינות קיטור, שהיו מסוגלות לשוט בנהרות, אפשרה לאירופאים, שהסתפקו עד אז במאחזים לאורך חופיה של אפריקה, לחדור לתוך הייבשת ולהשתלט על אזורים נרחבים, שם ובאסיה.

למניע הכלכלי התלווה מניע צבאי אסטרטגי, להבטחת השליטה בין מעצמות אירופה ומושבותיהן והתחזק המניע הפוליטי, שהיה קשור למאבקים על יוקרה לאומית, בתקופה שבה הלאומיות הגואה באירופה, עודדה תחרות בין המעצמות. ההשתלטות על אפריקה, דרום מזרח אסיה ואוקייניה, אפשרה גם לפרוק חלק מן המתח המדיני שהצטבר בין המעצמות ולסכל סכנה של התלקחות מלחמה על אדמת אירופה[1]. התפתחות אמצעי התחבורה (בעיקר ספינות קיטור) היוו את האמצעי לכיבוש, ואפשרו לאירופים לחדור לתוך היבשת ולהשתלט על אזורים נרחבים. ההתקדמות בתחום הרפואה באירופה הביאה לפיתוחם של תרופות וחיסונים נגד מחלות שהיו נפוצות באפריקה ובאסיה ואפשרו לאירופים להגיע למקומות שעד כה נמנעו מהם.

היכולת הצבאית המוגברת של אירופה ופער העוצמה הגדול בינה לבין עמי אפריקה ואסיה עודדו את הכיבושים הקולוניאליים והבטיחו את הצלחתם. כך קרה, שבתקופת הקולוניאליזם המאוחר נוצרת סיטואציה חסרת תקדים- רוב העולם נשלט על ידי מספר מצומצם של מעצמות. דווקא במאה ה-19 כשכל המעצמות משגשגות, מתחילה החרדה מניוון, מאיבוד הכוח שצברו המעצמות, הפחד שתחל נסיגה מהעוצמה[2].

הצטברות ההון בידי יחידים וקבוצות עוררו את עמי אירופה למאמצים כדי להבטיח להם את השליטה על חומרים אלה ועל הדרכים המוליכות אל מקורותיהם. מרוץ השתלטות זה העניק לתקופה את כינוייה: "תקופת האימפריאליזם" ובהחלט אפשר לכנותה גם כ"שיא הקולוניאליזם". שני מושגים שכעת היו שזורים זה בזה.

הקולוניאליזם המודרני הגיע לשיאו בתקופת המעבר מהמאה ה-19 למאה ה-20.  הכיבושים המאסיביים של שטחים באסיה ובאפריקה, בידי מספר קטן של מדינות אירופאיות, התרחשו בפרק זמן קצר יחסית, בעיקר במחציתה שניה של המאה ה-19, ובאופן שנראה לעתים כהשתוללות חסרת רסן ותכנון מוקדם.

גורם נוסף שהביא כמה מדינות אירופה לחדש את שאיפתן להתפשט מעבר לים, או להצטרף למועדון המעצמות הקולוניאליות, היה עליית הלאומיות במהלך המאה ה-19 והתפישה שהתפשטות מעבר לים, מוסיפה יוקרה. כך למשל, פורטוגל שנדחקה מעמדת המעצמה חובקת העולם והיתה למדינה חלשה יחסית באירופה, בקשה לחזק את מעמדה באמצעות השתלטות על שטחים לא לה. היו פוליטיקאים צרפתיים שתמכו ברעיון הקולוניאלי, בטענה שיפצה את צרפת על אובדן שטחי אלזס ולורן במלחמת פרוסיה ב-1871 [3]..

מדינות אירופה, ואנגליה בראשן, השתלטו על חלקים נרחבים של אפריקה, אסיה ואֹוקְיַאנְיָה. ההשתלטות התבצעה תוך נישול האוכלוסייה המקומית מנכסיה וממשאביה וניצול כוח האדם המקומי. קצב ההשתלטות היה מהיר, ומדינות אירופה התחרו ביניהן על השליטה בקולוניות, ועל כן ההיסטוריונים נוהגים לכנות תקופה זו בשם "המרוץ האימפריאליסטי". מצד שני הכיבושים הקולוניאליים במהלך המאה ה-19 לא היו קלים לביצוע, הם גבו לעיתים קורבנות רבים, בעיקר מהצד הנכבד ועלו כסף רב למשלם המיסים האירופי.

את החדירה האירופאית לפנים יבשת אפריקה, יש להסביר באיסור על סחר העבדים, עליו הכריזה בריטניה, כבר בשנת 1807. הדבר חייב ביסוס סחר במוצרים "לגיטימיים" כמו שמן דקלים וגומי. פיתוח סחר חליפי חייב הכרה טובה יותר של הפוטנציאל הכלכלי של אפריקה ועודד את העמקת החדירה האירופאית אל פנים היבשת. לפעילותם של החיילים, החוקרים, הנוסעים והקונסולים נלוותה מערכת תרבותית-דתית של מיסיונרים, שפעלו להפצת הנצרות. העמקת האחיזה האירופאית באפריקה, בתקופה זו, סללה את הדרך להשתלטותה קולוניאלית ולחלוקתה הרשמית של אפריקה, בין המעצמות[4].

ערב מלחמת העולם הראשונה, היו 4.53 מיליון קמ"ר, משטח כדור הארץ, בשליטה אירופאית ו-554 מיליון בני אדם (כרבע מאוכלוסיית העולם), היו נתינים קולוניאליים של אחת ממדינות אירופה. הכיבושים האירופיים של רוב ייבשת אפריקה וחלקים גדולים של יבשת אסיה, הגיעו לשיאם במחצית השנייה של המאה ה-19 והותירו את רישומם, הן על העמים הנשלטים והן על המדינות השולטות. היו אלו מפגשים כוחניים, לא הוגנים, שהתבססו גם על השקפות גזעניות, יצרו שיח פוליטי ותרבותי חדש, שהקולוניאליזם התבסס עליו ובו זמנית גם הזין אותו. המפגש הממושך בין שתי החברות, האירופאית והמקומית, חולל שינויים רבים, שחלקם משפיעים עד ימינו[5].

פורטוגל

בשיאה של הפעילות הקולוניאלית האירופית במאה ה-19, איבדה פורטוגל את שטחה בדרום אמריקה ואת רוב בסיסיה באסיה. במהלך תקופה זו התמקד הקולוניאליזם הפורטוגלי בהרחבת היאחזויותיו באפריקה, על מנת להתחרות במעצמות האירופיות האחרות שפעלו באפריקה. הטריטוריות הפורטוגליות באפריקה כללו בסופו של דבר את שטחיהן של כף ורדה, סאו טומה ופרינסיפה, גינאה ביסאו, אנגולה ומוזמביק.

פורטוגל חדרה לעומק היבשת, אל תוך אנגולה ומוזמביק, וחוקרי הארצות הרמנז'ילדו קאפלו ורוברטו איוונש היו בין האירופים הראשונים שחצו את אפריקה בדרך היבשה ממערב למזרח. התוכנית לחיבור בין שתי המושבות, אנגולה ומוזמביק, שכונתה "המפה הוורודה", הייתה יעדם המרכזי של קובעי המדיניות הפורטוגלים באזור אפריקה, במחצית השנייה של המאה ה-19[6]. עם זאת, הבריטים לא קיבלו את הרעיון בסבר פנים יפות, כי גם להם היו שאיפות משל עצמם לטריטוריה בריטית רציפה, בשטח שבין קהיר לקייפטאון. בשנת 1890 הציבו הבריטים אולטימטום באותו עניין. מלך פורטוגל, קרלוש הראשון, ויתר לבסוף על יישום תכנית המפה הוורודה ופעל לפי דרישות הבריטים. הרפובליקנים בפורטוגל ניצלו את תגובת המלך לאולטימטום הבריטי, לניגוח המלך ובית המלוכה, דבר שהוביל להפיכת פורטוגל לרפובליקה.

במלחמת העולם הראשונה איימו חילות גרמניים על מוזמביק, ופורטוגל נכנסה למלחמה כדי להגן על מושבותיה. בשנת 1932 עלה לשלטון בפורטוגל העריץ אנטוניו דה אוליביירה סלזר, והכריז על שיטת ממשל שנקראה "Estado Novo" או "המדינה החדשה".  היה זה משטר פשיסטי מרוכך, אשר בניגוד למשטרים פשיסטיים בארצות כגון ספרד, איטליה וגרמניה הנאצית, כלל שימוש מועט באלימות כלפי אזרחיו.

שלטון "המדינה החדשה" כפה ערכים לאומניים וקתוליים על האוכלוסייה הפורטוגזית, תוך שהוא משבח את המדיניות הקולוניאליסטית הפורטוגזית ורואה בהתפשטותה הקולוניאלית דבר הראוי לשבח. סיסמת השלטון הייתה "Deus, Pátria e Família" – האל, המולדת והמשפחה.עם סיום מלחמת העולם השנייה, תנועות דה-קולוניזציה החלו לצבור תנופה. בשונה ממעצמות קולוניאליות אירופיות אחרות, ניסה סלאזאר לעמוד בפני גאות האנטי-קולוניאליזם ולשמר את שלמות האימפריה. כתוצאה מכך, הייתה פורטוגל לאומה הקולוניאלית האחרונה שהחזיקה במושבותיה העיקריות.

המלחמה הקרה הביאה עמה גם חוסר איזון בחברותיהן של האוכלוסיות הכפופות לשלטון פורטוגל מעבר לים, בגלל מאמציהן של ארצות הברית ושל ברית המועצות להגדיל את טווח השפעותיהן הגלובליות, על ידי תמיכה בתנועות שחרור לאומיות. בשנת 1961 בא הקץ על הודו הפורטוגזית כאשר הודו פלשה גם לגואה, לדאמאן ולדיו.

למרות היציבות הכלכלית והמדינית שהביא שלטון זה (שהיה בין השלטונות הפשיסטים מאריכי הימים באירופה כולה), נתקל השלטון בבעיה של ממש בנוגע למושבות, במיוחד המושבות באפריקה – אנגולה ומוזמביק. בשנים 1961–1964 פרצו הפגנות אלימות כנגד כוחות הצבא הפורטוגזיים המוצבים במושבות פורטוגל, שבאותה התקופה כונו במטרופולין "פרובינציות עבר הים" (provinciasultramarinas).

תחילה, פרצו התקוממויות באנגולה ובמהרה הן גלשו גם לגינאה ביסאו, כף ורדה וב-1964 אף למוזמביק. בהמשך, התדרדר המצב ופרצו מאבקים מזוינים בזירות שונות, אותם כינו ההיסטוריונים הפורטוגזים בשם "מלחמות עבר הים" (guerras ultramarinas) ואילו ילידי המושבות טבעו את המינוח "מלחמות השחרור".

מרידות התושבים שדרשו עצמאות נתמכו הן על ידי ארצות הברית והן על ידי ברית המועצות, שרצו להרחיב את השפעתן פורטוגל, בתגובה, שלחה אלפי חיילים אל מעבר לים, אשר דיכאו את המרידות באופן ברוטלי, תוך כדי אבדות קשות לשני הצדדים.

הקושי האובייקטיבי הכרוך בניהול מלחמה בשלוש חזיתות שונות (לא כולל מזרח טימור, בה לא ניתן היה להתערב כלל, בגלל ריחוקה מאירופה) וההקשרים הפוליטיים והחברתיים הכרוכים בכך, בצילה של הדיקטטורה, הביאו את העם בפורטוגל הקונטיננטלית להתקומם.

בשנות ה-60 של המאה ה-20 החל מאבק מזוין לעצמאות במוזמביק. בראש המאבק עמדה FRELIMO (פרלימו), החזית לשחרור מוזמביק בהנהגתו של אדוארדו מונדלאנה (שנרצח בשנת 1969), וממשיכיו – סמורה מאשל, מרסלינו דוש סנטוש, ז'ואקין שיסאנו ואחרים. הפיכה בפורטוגל בשנת 1974 הביאה לקריסת הקולוניאליזם הפורטוגזי. באותה עת ישבו במוזמביק כרבע מיליון תושבים פורטוגזים, שמרביתם נמלטו ממנה עם קבלת עצמאותה ב-25 ביוני 1975, דבר  שתרם להתמוטטות הכלכלה והקמת משטר מרקסיסטי תחת השפעה סובייטית. עלותה וחוסר הפופולריות של המלחמה הקולוניאלית הפורטוגזית (1961–1974), שבה ניסתה פורטוגל להכניע את התנועות הלאומניות במושבותיה האפריקאיות, הובילו בסופו של דבר בשנת 1974 לקריסת משטרו של סלאזאר. אחד הצעדים הראשונים שננקטו בידי הממשלה הדמוקרטית שעלתה לשלטון, היה לשים קץ למלחמות בחזיתות השונות ולשאת ולתת על הנסיגה הפורטוגזית מהמושבות באפריקה. מקבץ מהלכים אלה נודעו בכינוי "מהפכת הציפורנים"[7]. מיד פרצו באנגולה ובמוזמביק מלחמות אזרחים נגד שלטונם של המשטרים הקומוניסטים, שהוקמו בידי אלה שמרדו קודם לכן בשלטון הפורטוגזי, תחת גיבוין של ברית המועצות, קובה ומדינות קומוניסטיות נוספות. זאיר, דרום אפריקה וארצות הברית תמכו עתה בקבוצות ההתנגדות.

בריטניה

קשה להתחרות בבריטניה בהקשר האימפריאלי. בשיאה של האימפריה, שלטה הממלכה המאוחדת על שטחים נרחבים באמריקה, באוסטרליה, באפריקה, ובאסיה והיתה יכולה להתרברב, כמו קרלוס החמישי מלך ספרד, שטען בשעתו שהשמש בשטחו אינה שוקעת לעולם. ניתוקן של המושבות באמריקה הצפונית (פרט לקנדה), מן המטרופולין הבריטי והכרזת עצמאותן, זעזעו את היסודות של המדיניות הקולוניאלית, שבריטניה נקטה בה עד אז. דעת הקהל בבריטניה ומכווני מדיניותה הבינו שאין אפשרות לקשר למטרופולין מושבה, שהגיעה לכלל בגרות מבחינה משקית ומנהלית. הכרה זו תחילה מכוונת את יחסה של האימפריה הבריטית למושבות. עוד ב-1791 ניתנה למושבות קנדה התחלה של שלטון בית ומאז עלתה בריטניה על הדרך, שהוליכה אותה לקראת שינוי של המבנה הפנימי של הקיסרות הקולוניאלית והפיכתה ל"חבר העמים הבריטי".

יחד עם זאת, הבריטים ראו בדאגה את התקרבותם של הרוסים להודו והחלה תחרות שכונתה "המשחק הגדול". על רקע זה נעשה ניסיונם הכושל של הבריטים להשתלט על אפגניסטן בשנות ה-30 ובתחילת שנות ה-40. תוך כדי מאמציהם של הבריטים להרחיב את תחומי השפעתם באפגניסטן הם הרחיבו וחיזקו את שלטונם בהודו. ב-1849 סיפחו את פנג'ב ובשנות ה-50 השתלטו על בורמה.

ראו באתר זה: מבוא לטיול  בבורמה.

שיטות הפעולה של הבריטים הביאו למרד החיילים המקומיים נגד השלטון הבריטי ב 1857,  שלאחר שדוכא, גרם לממשלת בריטניה להעביר את השלטון בארץ זו, מידי "חברת הודו המזרחית" הבריטית, לשלטון ישיר של הכתר. כדי להדגיש את זכותה של בריטניה למשול בכול הודו, הוכרזה המלכה ויקטוריה, ב-1877, כקיסרית של הודו. הודו נחשבה כבר בזמן השלטון הקולוניאלי הבריטי למדינה מאוכלסת מאוד (על פי הערכות שונות – כבר אז היו בה כ-300 מיליון בני אדם) ואולם המושבה הבריטית האדירה הזו נוהלה בעזרת כוח אדם שמנה 100,000 בריטים בלבד.

יבשת אוסטרליה התגלתה שנית על ידי ג'יימס קוק, ב-1770 הוא הכריז על סיפוחה של חלקה הדרומי-מזרחי לבריטניה וכינה אותו "וווילס הדרומית החדשה" (New South Wales)

ראו באתר זה: קפיטן  ג'יימס קוק.

תיאוריו של קוק עוררו עניין בבריטניה שחיפשה מקום להגלות אליו פושעים. מ-1787 הועברו לכאן ולאי הסמוך טסמניה, נדונים לעבודת פרך. מ-1824 הגיעו לארץ זו גם מהגרים חופשיים ובמשך המחצית הראשונה של המאה ה-19, התפתחו ישובים בריטים בכל חלקי הייבשת. עוד לפני הגעת האימפריה הבריטית לאזור, חיה באוסטרליה אוכלוסייה לא אירופית – האבוריג'ינים , שהיו פזורים בבמאות קהילות על פני היבשת, כל קהילה ושפתה הייחודית. בזמן ההתפשטות הבריטית לתוך היבשת, בוצעו מעשי טבח רבים כנגד האוכלוסייה האבוריג'ינית. מעשים אלה נמשכו כאשר אוסטרליה הייתה לעצמאית, וחטיפות של ילדים, ניסויים רפואיים באבוריג'ינים והעברתם הכפויה ממקום למקום, היו לשיטות קבועות בטיפול באוכלוסייה[8].

בטסמניה בוצע רצח עם של ממש. מכיוון שהאוכלוסייה המקומית היתה בעלת מאפיינים תרבותיים וחזותיים שונים מן האוכלוסייה ביבשת,. הבריטים ביצעו בהם ניסויים, במטרה להוכיח כי הטסמנים מהווים את החוליה החסרה" עליה דיבר דארווין והחלו לבצע ניסויים באוכלוסייה זו. במהלך כל השנים האלה הרגו הבריטים אנשים לצורכי מחקר אבולוציוני ותיעדו זאת במחקרים.

כיום, יותר ממאתיים שנים לאחר שהוקמה המושבה הראשונה, חיים באוסטרליה 458,000 אבוריג'ינים, המהווים רק כשני אחוזים מהאוכלוסייה האוסטרלית (20 מיליון בני אדם), אבל הם מהווים גם כ-20% מאוכלוסיית בתי הכלא, ונחשבים לקבוצת האוכלוסייה הענייה ביותר.

גם צמד האיים של ניו זילנד התגלו על ידי ההולנדים (1642) ומחדש על ידי קוק ב-1769, אבל קושי עורפם של המאורים, התושבים האוטוכתונים של האיים, הרתיעו לתקופת מה את האדם הלבן. ב-1814 החלו לפעול מיסיונרים בריטיים בקרב המאורים ולשכנעם להתנצר. ב-1821 הניעו אותם לבקש את חסותו של הכתר הבריטי וב-1840 סופחו האיים לאימפריה הבריטית.

לאחר אמצע המאה ה-19 נהפכו המושבות ממוצבי חוץ ובסיסים מרוחקים, אשר הגישה אליהם קשה, למארג הדוק יותר של אינטרסים כלליים. המושבות נשארו מקור עיקרי של חומרי גלם ושווקים למוצרים מוגמרים עבור היצרנים הבריטיים בעיקר צמר כבשים ולאחר פיתוח שיטות קירור בשר – גם מקור לבשר כבשים ובקר. באותה העת חלה תזוזה במאזן האינטרסים האימפריאליים הבריטיים. בעוד שהאימפריה הקולוניאלית הישנה, התרכזה בעיקר בצפון האוקיינוס האטלנטי – בקנדה ובים הקריבי ובקשרים כלכליים חזקים עם ארצות הברית, עתה, משגדל והתבסס הכוח הבריטי בהודו, בציילון, בבורמה, באוסטרלאסיה ובדרום האוקיינוס השקט, היו נמלים כנמלי אפריקה המערבית, מושבת הכף ושרשרת האיים שבדרך, לנקודות זינוק בנתיב שבין האזור הצפון אטלנטי ובין האוקיינוסים ההודי והשקט.

כמו כן, באותו זמן, הלכו וגדלו תחנות הסחר שבאפריקה המערבית והיו לטריטוריות קולוניאליות גדולות. מושבת הכף היתה נקודת זינוק להתפשטות עצומה צפונה ובחופיו המערביים של האוקיינוס השקט השתרעה שרשרת דומה של נכסים בריטיים. במהלך שמכונה "המאה האימפריאלית של בריטניה, ממלחמות נפוליון ועד למלחמת העולם הראשונה, הוסיפה בריטניה לשטחה, כ-16 מיליון קמ"ר ואוכלוסייה של 400 מיליון נפש. האנגלים התיישבו בגמביה ובסיירה לאון, שם יישבו עבדים שחורים משוחררים. ההצלחה האירה להם פנים. כמו כן התיישבו בדרום אפריקה אותה כבשו מההולנדים בתקופת מלחמותיהם בנפוליון. בריטניה העמיקה את אחיזתה במערב אפריקה (ניגריה, סיירה לאון, גמביה וחוף הזהב (לימים גאנה), במזרח אפריקה (קניה ואוגנדה) ו. בדרום האוקיינוס השקט נהפכו במהירה מאחזים בדרום אוסטרליה ובצפון ניו זילנד, ליבשת שכולה בשליטה בריטית[9]. נוסף על השטחים הללו, השיגה בריטניה השפעה כלכלית ופוליטית נרחבת בסין, באימפריה העות'מנית ובמדינות החדשות של דרום אמריקה.

רוסיה

במקביל, המשיכו הרוסים את התפשטותם באסיה התיכונה הם כבשו את החנאטות של טשקנט, סמרקנד, בוכרה, חיווה, קוקנד שבאוזבקיסטן ואת מרב שבטורקמניסטן של יימנו.

לאחר מאבקים בין האימפריה הרוסית לבין הממלכה הפרסית במסגרת מלחמת רוסיה-פרס (1813-1804) על השליטה באזור, נחתם בשנת 1813 הסכם גוליסטן, והשטח שנקרא כיום "אזרבייג'ן", חולק סופית בין רוסיה ופרס לאורך נהר אראס. כמו כן, ויתרה פרס לרוסיה, על הנסיכויות בקווקז הדרומי, מלנקוראן ועד דרדנט. תחת שלטונה של האימפריה הרוסית תועשה אזרבייג'ן הרוסית, ואזור העיר באקו היה לאחד מהמקומות הראשונים בעולם שהפיקו בהם נפט, הכלכלה צמחה בד בבד עם הכלכלה הרוסית, ואזרבייג'ן סיפקה לרוסיה נפט גולמי, כימיקלים ומוצרי מזון ויין. ב-1828 כבשו הרוסים מהפרסים את צפון ארמניה ובכלל זה את יירוון. ב-1829 כבשו מהעות'מנים את קרס, בטומי וארדהאן.  עמי הקווקז ניהלו מלחמה עיקשת בכובשים. במיוחד בדגסטן, בהנהגת האמאם שמיל, ורק ב-1864 הוכנעו. מאות אלפי צ'רקסים וכמה אלפי צ'צ'נים העדיפו לגלות לשטחי האימפריה העות'מנית, על פני שיעבוד לרוסים.

מרגע גילוי אמריקה החלה האימפריה הרוסית ליזום משלחות גילוי אל היבשת החדשה, תודות לצי מודרני שפותח על ידי הצאר פיוטר הגדול, שאף היה זה שהורה לשלוח משלחת ראשונה לחצי האי קמצ'טקה בראשותו של ויטוס ברינג, כדי תחקור את האוקיינוס השקט וחופי מערב אמריקה. המשלחת ביצעה את משימת הממשל וגילתה את מיצר ברינג, אלסקה והאיים האלאוטיים[10]. משלחות מחקר נוספות באו לאחר מכן, ביניהן משלחת המחקר שבה השתתף חוקר הארצות הרוסי הנודע פיודור ליטקה.

ב-1784 התיישבו באזור לראשונה ציידים וסוחרים רוסים באלסקה.  ביולי 1799 הוקמה החברה הרוסית-אמריקאית, חברת מניות, שקיבלה צ'רטר קיסרי מהצאר פאבל הראשון, במטרה לתת זכויות מסחר מועדפות (בעיקר בפרוות) באמריקה הרוסית. כתוצאה מכך, נשלחו משלחות נוספות ליבשת אמריקה, לאלסקה ולקליפורניה[11].  חרף מאמצים אלה, האימפריה הרוסית מעולם לא מימשה את תכנית אכלוס אלסקה במלואה, והמושבה שהגישה אליה הייתה קשה, שימשה רק כמקור לפרוות. הצאר הרוסי אלכסנדר השני ראה בה מטרד בלבד, לאור החובות בהם שקעה רוסיה לאחר מלחמת קרים.

על רקע זה, ב-1867 קנתה ארצות הברית את אלסקה בסכום הפעוט יחסית של 7.2 מיליון דולר (כ-110 מיליון דולר בהתאמה לתחילת המאה ה-21). סכום זה קטן משמעותית מערכה הכלכלי האמתי של אלסקה. את המהלך יזם ויליאם סיוארד, מזכיר המדינה של ארצות הברית דאז, כמשקל נגד להתגבשות קנדה. המהלך לא זכה בזמנו לתמיכת הציבור האמריקאי, וסיוארד הואשם בבזבוז כספי הציבור. ברבות הימים, לאחר שהתגלו באלסקה מרבצי זהב, פחם, גז טבעי ונפט, התברר כי העסקה הייתה אחת המוצלחות בהיסטוריה. ב-30 במרץ 1867 נחתמה האמנה בין הצדדים, וב-18 באוקטובר 1867 הונף לראשונה דגל ארצות הברית באלסקה[12].

במשך המאה ה-19 כפו המעצמות של אירופה, על שליטי המאנצ'ו בסין (באמצעות מלחמות האופיום), לפתוח את ארצם למסחר אירופאי. סין לא הפכה למושבה של המעצמות הקולוניאליות, אבל אלו הקימו בה אזורים אקס טריטוריאליים כמו מקאו של הפורטוגזים, הונג קונג של הבריטים וכן שטחים שהחזיקה בהם גרמניה , צרפת ויפן, ושלטו בהן בעקיפין, מדינית וכלכלית. לעומת זאת, בארצות הספר של סין, כבשו המעצמות האירופאיות, כיבוש של ממש. רוסיה הרחיבה את שלטונה עד לנהר האמור. ב-1860 הקימה את נמל וולדיווסטוק לחוף האוקיינוס השקט. הצרפתים ייסדו ב-;1884-1858 אימפריה קולוניאלית בהודו סין ובריטניה סיפחה את בורמה להודו.

צרפת

בסופן של המלחמות הנפוליוניות, ומכירת לואיזיאנה לאמריקאים, בידי נפוליון, נותרו בידי צרפת גואדלופ ומרטיניק בקאריביים, גיאנה בדרום אמריקה, מספר נקודות מסחר בסנגל, האי בורבון (ראוניון) באוקיינוס ההודי, ומספר ערים בהודו. בריטניה סיפחה את סנט לוסיה, טובגו, איי סיישל ואת האי צרפת (מאוריציוס).

בזמנה של הקיסרות השנייה, שהונהגה תחת נפוליאון השלישי, צרפת ניסתה להפוך את מקסיקו למושבה צרפתית, אך נכשלה, והצרפתים הוכרחו לנטוש את הניסיון לאחר שנשיא ארצות הברית, אנדרו ג'ונסון, הפיץ את דוקטרינת מונרו[13]. ההתערבות הצרפתית במקסיקו נמשכה מ-1861 עד ל-1867. נפוליאון השלישי כבש את קוצ'ין-סין (חלקה הדרומי של וייטנאם המודרנית), והפך את קמבודיה למושבה.

רק לאחר מלחמת צרפת-פרוסיה של 1870–1871 והקמתה של הרפובליקה השלישית (1871–1940) נכבשו רוב הקולוניות המאוחרות של צרפת. ב-1884–1885 כבשו הצרפתים מבסיסיהם בקוצ'ין-סין את טוקין ואת אנאם (בווייטנאם המודרנית). אלו, ביחד עם קמבודיה וקוצ'ין-סין, הפכו להודו-סין הצרפתית (שאליה סופחה לאוס ב-1887). חוזה הזיכיון הצרפתי בשנחאי נחתם ב-1849, ונמשך עד ל-1946.

ראו באתר זה: שלטון צרפת בהודו סין

אפריקה

שיא הקולוניאליזם היה באפריקה. אפריקה מכילה חומרי גלם יקרים (בהם יהלומים ואורניום). בניגוד למה שקרה במאה ה-15, ובשלהי המאה ה-19 האירופים נכנסו לפנים היבשת. עד המאה ה-18 ייחסו מעצמות אירופה הקולוניאלית חשיבות לאפריקה משתי בחינות בלבד: תחנות מעבר ואספקה לנוסעים מאירופה להודו ואספקת עבדים. משום כך נאחזו יוצאי אירופה רק לאורך החוף או באיים הסמוכים ליבשת. חלקיה הפנימיים של אפריקה לא משכו אותן הן מחמת האקלים הקשה והמחלות ששרר שם (בעיקר מלריה) ובן משום שטרם ידעו על אוצרות הטבע הגלומות בה מאז שהתמעטה חשיבותה של אפריקה כמקור לעבדים, במחצית הראשונה של המאה ה-19, התחילו האנגלים והצרפתים לתכנן התיישבות באפריקה הם התכוונו לקיים שם מטעים מכניסי רווחים ולנצל את עבודתם הזולה של השחורים. הם קיוו שכלכלתה המתפתחת של אפריקה תספק שוק קליטה לסחורות האירופאיות. כך שזו תוכל למלא את מקום המושבות שאבדו בצפון אמריקה.

אפריקה איימה על האירופאים: האקלים בה קשה לאדם האירופי, העיבוד החקלאי שונה, השחורים מפחידים. למרות זאת, ב-1875, החזיקו  האירופים ב-10 אחוזים משטחה של אפריקה ועשרים שנים מאוחר יותר, ב 1895 ; החזיקו האירופים ב-90 אחוז משטחה של אפריקה. אירוע המפתח היה הסכם ברלין (1885) [14] לפיו כל מדינה שהודיעה “כיאות” על השתלטותה על חלק באפריקה, היא השולטת במקום. ועידת ברלין הסדירה את חלוקת אפריקה בין המעצמות, נתנה תוקף חוקי לכיבוש הקולוניאלי וניסחה את עקרונות הפעילות המיסיונרית והמסחרית באפריקה. אם כי, בפועל התרחשו הדברים אחרת. המרוץ להשתלטות על שטחים חדשים הפך לתחרות פרועה בין המעצמות. עד 1914 הושלמה ההשתלטות האירופית ביבשת הענקית ששטחה 28 מיליון קמ"ר. רק אתיופיה וליבריה נותרו עצמאיות.

הגישה הפטרנליסטית גרמה לאירופים לחלק את אפריקה בסרגל ולצפות מהילידים לאמץ מנהגים אירופיים (שפה, דת, לבוש, תזונה, בסיס תרבותי, משחקי חברה), בדומה לתפיסות שרווחו במאות ה-15 וה-16. בשלושת העשורים הראשונים של המאה ה-20, עמלו האירופאים בשקדנות, לגבש את שלטונם באפריקה ולבססו כמערכת של ניצול משאביה, לצורכיהם.

צרפת

האימפריה הצרפתית השנייה החלה בכיבוש הצרפתי של אלג'יריה ב-1830 ובמשך עשרות שנים יישבה שם חקלאים צרפתיים שכונו "פייה נואר", היינו רגליים שחורות.

הצרפתים, שהגיעו לראשונה בשנת 1830, נתקלו בהתנגדות עזה מצד תושבי המקום והנהיגו משטר קולוניאלי נוקשה שכלל הפקעת קרקעות לטובת מתנחלים צרפתיים (על אף גודלה של אלג'יריה, שטח הקרקעות הראויות לעיבוד ומרעה קטן, מאחר ורוב חלקה של המדינה מדברי). שלטון הכיבוש הצרפתי דיכא את ההתנגדות ביד קשה וחיסל את מנהיגי השבטים המקומיים. הצרפתים אף פעלו בשיטתיות להרוס את המרקם החברתי במדינה- הרס מערכת החינוך המסורתית, כמו גם מוסדות חברתיים אחרים. במקומם, השקיעה צרפת בחינוך צרפתי למקומיים, חינוך שנהנו ממנו מעטים יחסית- לימים יהיו אלה בני האליטה באלג'יריה.

בו-1881 השתלטה גם על תוניסיה. כמו כן עשו מאמצים להיאחז באפריקה המערבית. מכיוון שהיתה נוכחות צרפתית בסנגאל כבר במאה ה-17 וב-1659 נוסדה שם העיר סן לואי, רצו הצרפתים לחבר בין סנגל לבין אלג'יריה, באמצעות מדבר סהרה הצרפתי, אזור שכונה "מערב הסודן" וכלל את המדינות היבשתיות הנוכחיות, חסרות המוצא לים: מאלי, ניז'ר, בורקינה פאסו, צ'אד ומאוריטניה. עם הזמן, השתלטו הצרפתים על השטח שבין גמביה לגיניאה הפורטוגזית ואחר כך ממנה עד סיירה לאון. כמו כן, הגבירה צרפת את פעילותה במדגסקר. במאות ה-19 וה-20 נחשבה האימפריה הצרפתית לאימפריה הקולוניאלית השלישית בגודלה, אחרי אלה של ספרד ובריטניה[15].

גרמניה

איחודו המדיני של העם הגרמני וגידול גאוותו הלאומית, עוררו בו כוחות ושאיות להתפשטות קולוניאלית. כך גם איחודה של איטליה וריבוייה הטבעי הגדול. בסוף המאה ה-19.

ב-1878 הוקמו במזרח אפריקה, נקודות התיישבות של מיסיונרים גרמנים. אולם עד 1884, לא גילתה גרמניה עניין מיוחד בהתיישבות באפריקה. אוטו פון ביסמארק, הקנצלר הראשון של הקיסרות הגרמנית, גרס כי הקיסרות  הצעירה צריכה לרכז את מאמציה באירופה ולא לפזר את משאביה בהרפתקאות מעבר לים, דבר שעלול לסבך אותה בהתנגשות עם בריטניה. בעקבות ועידת ברלין (ראה לעייל), שנועדה להסדיר את הקולוניאליזם האירופאי והמסחר ביבשת אפריקה במהלך תקופת האימפריאליזם החדש, הגיע ביסמרק להכרה, כי בלי להשיג נוכחות ושלטון שטחים אפריקאים, לא תוכל גרמניה להיות למעצמת על באירופה. מסיבה זו הוקמה כבר באותה שנה, "החברה לקולוניזציה גרמנית", שקיבלה מהממשלה הגרמנית זיכיון לפעילות מסחרית במזרח אפריקה. בהתאם לקוויה של המדיניות הגרמנית החדשה, חתמה גרמניה ב-1885 על הסכם עם בריטניה לחלוקת אזורי השליטה במזרח אפריקה. כך נקבעו הגבולות המדיניים, לפי אינטרסים אירופאים, ללא כול היגיון גיאוגרפי.

הגרמנים השתלטו  באפריקה על שלושה אזורים עיקריים:

טוגו וקמרון- נכבשו בשנת 1884, בטוגו היו הדנים ראשונים לדרוש חזקה על האזור אבל הגרמנים עשו עסקה עם הצ'יף הראשי לעשות את טוגו לקולוניה גרמנית. הגרמנים הביאו עמם מדענים וחקלאים בשביל אדמות טוגו היקרות שייצאו קפה, קקאו וכותנה. השלטון הגרמני בטוגו וקמרון הסתיים ב-1914 כאשר במהלך מלחמת העולם הראשונה נכבשו במהירות על ידי כוחות בריטיים וצרפתיים.

דרום מערב אפריקה (נמיביה) – הגרמנים יישבו  את האזור בשנת ב 1885 וב-1890 חתמו  על הסכם עם הבריטים אשר נמצאים במושבת הכף (דרום אפריקה), על שטחה של נמיביה. עוד לפני ההתיישבות האירופאית חיו באזור שבטים שחור עור. ההתיישבות המהירה וההתפשטות של חוות הבקר הגדולות גרמה למרד כללי של בני ההררו. הגרמנים הגיבו במה שנראה כרצח העם הראשון במאה ה-20. המרד שנמשך כ-4 שנים גרם למותם של 40,000 מבני ההררו (75% מאוכלוסייתם שלהם) ועוד הרג של מחצית משאר השבטים. בשנת 1915, בזמן מלחמת העולם הראשונה כבשה דרום אפריקה  את נמיביה. . לאחר המלחמה קיבלה דרום אפריקה מנדט לניהול דרום מערב אפריקה מטעם חבר הלאומים, כמו מה שאירע במזרח התיכון כולל ארץ ישראל.

ב-1885 הכריזה גרמניה על האזור, שהשתרע גם צפונית מערבית לטנזניה של היום, עד ימת קיוו, כשטח חסות גרמני, ששמו "טנגנייקה"[16]. בד בבד הגיעו הגרמנים להסכם מיוחד עם הסולטאן של זנזיבר, שהכיר בעליונות הגרמנית במזרח היבשת, תמורת הסכמתם של אלה להעלים עין מסחר העבדים שניהל ושהיה מקור פרנסתו העיקרי. הסוחרים הערביים התמרמרו נוכח ההתחזקות הגרמנית בחופי המזרח אפריקאי ובשנת 1888 הם פתחו במרד נגד השלטון הגרמני, בתמיכת הסולטאן של זנזיבר. אולם המרד דוכא ביד קשה וב-1890 נמסר ניהול האזור נמסר לידי ממשלת גרמניה. זו הקימה את חברת "אפריקה המזרחית הגרמנית" Deutsch-Östafrika)) – מנגנון ניהולי שהחל בצעדי פיתוח, שכלל סלילת כבישים ומסילת ברזל, מתיחת קווי טלגרף ודואר, יישובם של חוואים גרמניים והקמת בתי ספר ושירותי בריאות, ביזמת הכנסייה הפרוטסטנטית הגרמנית. באותה העת החלו הגרמנים לפתח את דאר א- סאלאם, אשר היתה לבירת המושבה. המושבה הגרמנית כללה גם את רואנדה (Rwanda) ובורונדי (Burundi) של ימינו[17].

האחיזה הגרמנית בשטח התבססה על שורה של מבצרים שנבנו במרחק גדול זה מזה. כדי לאכוף את סמכותם על האוכלוסייה המקומית, השתמשו הגרמנים באמצעי דיכוי אלימים במיוחד, על אף נוכחותם הדלילה. בדומה למעצמות קולוניאליות אחרות, שאפו גם הגרמנים כי המושבות באפריקה יממנו את עלותן השוטפת ויכסו את ההשקעה הכלכלית שנדרשה לכיבושן. לצורך כך הטילו מסים דרקוניים, שסחטו את האוכלוסייה המקומית עד לשדה.

שתי מרידות שפרצו בשנים 1888 ו-1891, דוכאו באלימות רבה. מרד נוסף פורץ בשנת 1905, אשר דוכא תוך שנתיים וגבה 75,000 הרוגים מהצד המורד. בתקופת מלחמת העולם הראשונה  ב 1915 כבשה בריטניה את המושבה טנגנייקה , שהוענקה לה אחרי סיום המלחמה כשטח מנדטורי על ידי חבר הלאומים (בדומה לארץ ישראל ושאר המזרח התיכון)

במרחב האוקיאנוס השקט, השתלטו הגרמנים על מיקרונזיה, איי מרשל וסמואה והחזיקו בהם עד לשנת 1914 שאז הם נכבשו על ידי היפנים (מיקרונזיה ואיי מרשל) וניו זילנד (סמואה). האיים הללו מפורסמים בשל הקרבות שהתרחשו בהם במלחמת העולם השנייה.

ראו באתר זה: יפן במלחמת העולם השנייה

סין- אחריי מרד הבוקסרים שבו שלחו הגרמנים משלחת צבאית, קיבלו  הגרמנים לידיהם את העיר צ'יינגדאו (Qingdao) למשך 99 שנה, העיר נעשתה לנמל גרמני גדול באזור, עד שנפל  לידי הבריטים והיפנים בשנת 1914.

בלגיה

אזור קונגו שבמרכז אפריקה מופה ב-1871 על ידי מגלה הארצות האמריקאי הנרי מורטון סטנלי, דבר שאפשר את הקולוניזציה האירופאיות. בוועידת ברלין קונגו הועברה לרשותו של לאופולד השני (Leopold) מלך הבלגים. הוא הפך אותה לרכושו הפרטי וקרא לה "מדינת קונגו החופשית" " (עיר הבירה הנוכחית קינשסה אף נקראה ליאופולדוויל).

קונגו היא מדינה עם אוצרות טבע רבים. ובהם מכרות זהב ויהלומים, שהיו  בסוף המאה ה-19, המחצבים החשובים ביותר. ליאופולד מכר זיכיונות חפירה לחברות פרטיות, בתמורה לכסף ולשליטה במושבה. הוא נתן יד חופשית לחברות אלה לנהוג בילידים כרצונן, והן מיהרו לעסוק  במלאכת השוד מהגדולות בהיסטוריה, שלוותה במעשה השמדה מהמזוויעים שידעה האנושות. באותם שנים התנהגו הבלגים באכזריות, גם בהשוואה למדינות אירופיות אחרות.

באותה מדינה "חופשית", הייתה האוכלוסייה המקומית נתונה להתעללות קשה מצד הלבנים במטעי גומי. במשך 23 שנים בתקופה שבין 1885 ל-1908, עד שהוצאה מידיו של ליאופולד ועברה לידי הממשלה הבלגית, נטבחו 10 מיליון קונגולזים(!) שלא לדבר על מאות אלפי מקרים של אונס שיטתי וכן גדיעת גפיים, שהייתה לשיטת הענישה המקובלת  על הבלגים.  אירועים אלו נחשבים בעיני היסטוריונים לג'נוסייד (רצח עם) מהגדולים בדברי ימי העולם.

אחרי מספר שנים החלה הקהילייה הבינלאומית, כולל דמויות נודעות כמו הסופר מארק טוויין, להתנגד לשיטותיו האכזריות של המלך לאופולד. ב-1908 הלחץ הבינלאומי היה כה כבד, עד שלאופולד נאלץ למסור את המושבה, שהייתה קודם לכן בבעלותו הבלעדית, לידי הממשלה הבלגית. כאשר קונגו עברה לשליטת הממשלה הבלגית היא קיבלה את השם "קונגו הבלגית". האוכלוסייה המקומית קיבלה יחס טוב בהרבה מזה שלו זכתה מידי המלך וחיילים בלגים החליפו את שכירי החרב במה שהיווה הקלה יחסית. הבלגים היו המעצמה האירופאית היחידה שבנתה אוניברסיטה במושבתה, והמתיישבים נבחרו בקפידה על ידי הממשלה הבלגית על מנת למנוע ניצול התושבים המקומיים., אך מעשי הרצח-אונס-גדיעת גפיים לא תמו עד ליציאת הבלגים בתחילת שנות ה-60.

באחריות נוספת נושאים הבלגים באשר לימי שלטונם ברואנדה ובורונדי, שתי מושבות שירשו מהגרמנים אחרי מלחמת העולם הראשונה, שם תרמו תרומה נכבדה לסכסוכים האלימים שבין השבטים. במושבות אלה חיים בני ההוטו (כ-85%) והטוטסי (כ-14%). הטוטסי וההוטו, שבעבר היו נפרדים מבחינה אתנית, כבר הספיקו להתערבב בקשרי נישואין  ויצרו עם רואנדי הדובר את אותה שפה, עוד לפני הגעת האירופים. הן הגרמנים והן הבלגים ביצעו הפרדה מלאכותית וכינו "טוטסי" את בעלי הרכוש ו"הוטו" את חסרי הרכוש. כך נולדה אליטה בשם טוטסי, שבגיבוי בלגי התעמרה בהוטו[18]. לימים, ב-1994, בני ההוטו טבחו בטוטסי וגרמו למותם של 800,000 אנשים.

איטליה

ב-1871 התאחדה איטליה כיחידה עצמאית אחת. לראשונה מאז האימפריה הרומית. האיטלקים ניהלו מלחמה ארוכה למען העצמאות נגד אוסטריה, צרפת, האפיפיור ונפולי.  איטליה ענייה בחומרי גלם חשובים כגון פחם ברזל הייתה צריך מקור אמין לאספקת הפחם ושוק שאליו תוכל למכור את תוצרתה, , לכן ביקשה איטליה לעצמה דריסת רגל באפריקה. אחרי איחודה כבשה את דרום סומליה שבמזרח אפריקה, שלא היו בה מחצבים והיתרון האסטרטגי שלה מוטל בספק. ב-1885 האיטלקים פלשו לאריתריאה וכבשו את נמל מסאווה. הכיבוש מושלם עד 1898.

למרות שאתיופיה הכירה בכיבוש האיטלקי של אריתריאה, המלך מנליק השני ראה בכך איום וביטל את ההסכם ב- 1893. האיטלקים פלשו ב- 1895 לאתיופיה, וב- 1896 הם החלו להתקדם לעבר אדווה, אך נחלו מפלה כבדה מהאתיופים

קרב אדוואה, היה אחד מהתבוסות הראשונות של מעצמה אירופאית למדינה אפריקאית באותו קרב נהרגו או נפצעו כמעט ממחצית הכוח הלוחם האיטלקי באתיופיה. הבושה וההשפלה מכך גורמים לזעזוע באיטליה ובאירופה כולה, הממשלה האיטלקית נפלה ואיטליה הושמה ללעג.  כתוצאה מקרב אדווה עלתה קרנה של אתיופיה בעולם, ומדינות רבות יצרו עמה קשרים.

כעבור 20 שנה לערך, בשנת 1912 האימפריה העותומנית הפסידה במלחמת הבלקן ליוון, בולגריה וסרביה כבר ב-1882 היא איבדה  את מצרים לבריטים והמשיכה להתעמת בקווקז עם הרוסים.  כתוצאה מכך, לוב, טריטוריה אוטונומית באימפריה, נפלה בשנת 1912 לידי איטליה שישבה אותה באגרסיביות רבה. היה זה חידוש החזון הרומאי של "מארה נוסטרום" (Mare Nostrum) , היינו, "הים שלנו".

בשנת 1935 פתח בניטו מוסוליני במלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה, חבר הלאומים גינה את איטליה אך לא עשה דבר כדי לעצור את הפלישה. הצבא האיטלקי היה מודרני והשתמש בגז חרדל נגד הצבא האתיופי בניגוד לאמנת ז'נבה. המלחמה הסתיימה בקרב מאייצ'ו (Maychew) שבו נטבחו 40,000 מטובי החיילים של היילה סילאסי קיסר אתיופיה, האיטלקים איחדו את אתיופיה ואיטליה, וויטוריו עמנואל ה-II הוכתר למלך אתיופיה. בשנת 1936 מיזג מוסוליני את שתי הקולוניות של איטליה – סומלילנד Soomaaliland)) האיטלקית ואריתריאה – עם אתיופיה ליצירת מזרח אפריקה האיטלקית, עם אדיס אבבה כבירת הקולוניה המאוחדת.

ראו באתר זה: היסטוריה של אתיופיה בעת החדשה

באוגוסט 1940 כבשו האיטלקים את סומלילנד הבריטית (כיום סומלילנד) וסיפחו אותה למזרח אפריקה האיטלקית, ובשנה שלאחריה התנהלה המערכה במזרח אפריקה, שבה הביסו הבריטים את האיטלקים. סילוקם הסופי של האיטלקים ממזרח אפריקה הושלם בנובמבר 1941.

להמשך קריאה, ראו: מאפייני השלטון הקולוניאלי

הערות

[1] צמיחת המדינות באפריקה, עמ' 20.

[2]  רות ג'יניאו , הקולוניאליזם האירופי: אידיאולוגיה, מדיניות, התנגדות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה

[3] שם, שם.

[4] נעמי חזן, נורית השמשוני יפה, אלה קרן, צמיחת המדינות החדשות באפריקה, יחידות 2-3, קולוניאליזם ודה קולוניזציה באפריקה, , האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2002 (להלן: צמיחת המדינות), עמ' 18.

[5] רות ג'יניאו, הקולוניאליזם האירופאי, אידיאולוגיה, מדיניות, התנגדות, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2012, עמ' 9

[6] המפה הוורודה – טענת פורטוגל לריבונות על השטח שבין אנגולה למוזמביק. כיום זהו שטח ריבוני של המדינות זמביה, זימבבווה ומלאווי.

[7] . מהפכת הציפורנִים ((Revolução dos Cravos;  שמה הרשמי בפורטוגל הוא "מהפכת 25 באפריל" (Revolução de 25 de Abril) . היה זה כינוי לסדרת אירועים, שהגיעו לשיאם ב-25 באפריל 1974, במהלכם עברה פורטוגל משיטת ממשל פשיסטית דיקטטורית, לשיטת ממשל דמוקרטית בהסכמה עממית וכמעט ללא שפיכות דמים. שמם של האירועים נגזר מכך שהחיילים במהפכה נשאו פרחי ציפורן בקני רוביהם, כאות לאי-אלימות.

[8] . כיום, יותר ממאתיים שנים לאחר שהוקמה המושבה הראשונה, חיים באוסטרליה 458,000 אבוריג'ינים, המהווים רק כשני אחוזים מהאוכלוסייה האוסטרלית (20 מיליון בני אדם), אבל הם מהווים גם כ-20% מאוכלוסיית בתי הכלא, ונחשבים לקבוצת האוכלוסייה הענייה ביותר.

[9] דייויד תומס, אירופה מאז נפוליון, זמורה ביתן, תל אביב, 1995, עמ' 243-128

[10] . אולם המשלחות לחקר צפון האוקיינוס השקט סבלו אבדות בנפש של כשליש מהמשלחת השלישית (כולל ברינג עצמו) והממשלה איבדה עניין במשלחות הגילוי.

[11] . השר ניקולאי רומיאנצב ממימן את מסעהּ של משלחת "רוריק" בשנים 1814-1816 לאלסקה וקליפורניה. מפרץ בודגה בקליפורניה נקרא תחילה מפרץ רומיאנצב, על שמו

[12] יום השני האחרון בחודש מרץ נחגג באלסקה כיום סיוארד וה-18 באוקטובר מכונה יום אלסקה.

[13] דוקטרינת מונרו  (Monroe Doctrine) הייתה מדיניות חוץ אמריקאית שהוכרזה ב־1823 בידי נשיא ארצות הברית ג'יימס מונרו. דוקטרינת מונרו אישרה מחדש את מדיניות הבדלנות האמריקאית ובה נאמר כי ארצות הברית תמנע מהתערבות במלחמות אירופאיות. החלק החדש והחשוב בדוקטרינת מונרו היה כי ארצות הברית לא תסכים לסבול קולוניאליזם אירופאי ביבשת אמריקה (כונתה "אמריקה לאמריקאים"). הקמת קולוניות אירופאיות חדשות וכן כי פגיעה בעצמאות מדינות באמריקה תחשב כפעילות עוינת כנגד ארצות הברית. הרקע לדוקטרינות היה המאבק לעצמאות שניהלו מושבותיה של ספרד בדרום אמריקה (ארגנטינה, מקסיקו, צ'ילה, וונציה) שביקשו הכרה מהאמריקאים. הדוקטרינה קבעה כי ארצות הברית לא תקלע למלחמה למען מדינות חדשות שהישרדותן לא מובטחת. ההשלכה של דוקטרינה זו על אירופה הייתה מניעת כניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה בתחילה, בשל העיקרון כי שארצות הברית לא מתערבת בעניינים פנים אירופאים וקולוניאליים.

[14] ועידת ברלין (מוכרת גם בשם ועידת קונגו או בגרמנית Kongokonferenz)  התקיימה בעיר ברלין שבקיסרות הגרמנית בשנים 1884–1885, במטרה להסדיר את הקולוניאליזם האירופאי והמסחר ביבשת אפריקה במהלך תקופת האימפריאליזם החדש. הוועידה נערכה בעקבות בקשת פורטוגל ואורגנה על ידי אוטו פון ביסמרק, הקאנצלר הראשון של הקיסרות הגרמנית. השתתפו בה נציגים מארצות הברית ומ-14 מדינות אירופאיות.

[15] בשיאה, בין 1919 ל-1939, השתרעה האימפריה הצרפתית על שטח של כ-12,347,000 קמ"ר. יחד עם צרפת המטרופוליטנית, סך כל השטח שהיה נתון תחת ריבונות צרפתית בשנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים היה 13,000,000 קילומטר רבוע, כ-8.7% משטחו היבשתי של כדור הארץ.

[16] מקור השם במילים הסוואהיליות Tanga, שפירושה הפלגה ו-Nyika, שפירושה מישור בלתי מיושב

[17] גליה צבר, בראשית היתה אפריקה, האוניברסיטה המשודרת

[18] האיבה הגיעה לממדים כאלה שלאחר יציאת בלגיה, השתלט הצבא בבורונדי על השלטון (צבא על בסיס טוטסי) וחיסל בין 100,000 ל-150,000 הוטו, וברואנדה השתלטו ההוטו על השלטון ברוצחם 100,000 טוטסי. בשנת 1994 במשך 100 ימים ובשימוש במאצ'טות (סוג של חרבות או סכינים גדולים) רצחו ההוטו 800,000 טוטסי לעיני האו"ם ובידיעת המערב.