יהודי ברזיל

 

כתב: גילי חסקין

 

 יהדות ברזיל, השנייה בגודלה באמריקה הדרומית והתיכונה, היא קהילה המונה 150,000 נפש לערך (אם כי אין מפקד לגבי יהדות ברזיל, וקובעי המספרים מלאכתם נעשית לפי אומדן בלבד). די לציין כי בנוגע למספר היהודים בשתי עריה הגדולות ביותר של ברזיל נוהגים לנקוב מספרים שונים. סן פאולו מונה כיום אוכלוסיה יהודית בת 60,000 נפש, ואילו ריו דה ז'נירו – 50,000 נפש לערך. שאר ארבעים אלף היהודים מצויים בעשרות יישובים אחרים, כולל פורטו אלגרה, בלו הוריזונטה, רסיפה ועוד.  [1]

 

גילוי ברזיל בא, לאחר תום תקופת היהודים בפורטוגל. לאחר תקופה זוהרת של 400 שנה. ב- 1497 הוציא המלך דון מנואל (שנישא לבתם של פרננדו ואיזבל), צו המורה להטביל בכפייה כל יהודי לנצרות וכל יהודי פורטוגל הפכו "נוצרים חדשים" (novo cristo) שלפי אחד האומדנים היוו שליש מהאוכלוסייה. "הנוצרים החדשים", אלו שבהיסטוריוגרפיה היהודית מעדיפים לכנות "אנוסים", בחרו בשמות מזהים – שמות ציפורים ופרחים. רבים מהם התרכזו במדירה.

אומרים שיהודים בברזיל היו מאז גילויה ב-1500 על ידי ספן פורטוגלי – פדרו אלבארס קאבראל. מסורת מקומית גורסת שהיו בקרבם מומרים רבים. אם כי אין לכך כול הוכחה. מהלכת אגדה, שאחד ממגליה וחלוציה של ברזיל ג'ואן רמליו, שהגיע לסנטוס במאה השש עשרה, כראש של משלחת פורטוגלית אשר חיפשה טריטוריה, לא היה אלא אחד מאנוסי פורטוגל. ודר' משה כהן מסן-פאולו, שחיבר ספר חשוב בשם "תולדות ברזיל ויהודיה", נותן סימן לדבר – הלוא היא חתימתו במגן דוד שמצאוה במוזיאון לעתיקות. איך שיהיה, אין ספק בדבר שעד היום הזה ניתן למצוא ניסיונות של מסורת מומרים בברזיל. כך מצביעים על שמות משפחה, כגון "דה קסטרו", תוך רמז על הייחוס היהודי.

ליהודים היה חלק עקיף ב"גילוי" ברזיל על ידי האירופים. גילויים ושיפורים טכנולוגיים רבים שנעשו על ידי יהודים מומחים בתחומים של טכנולוגיות שיט ואסטרונומיה, (כמו לוי בן גרשום שפיתח כמאתיים שנים קודם מכשירי תצפית אסטרונומיים ואברהם זכות ששיפר את האַצְטְרוֹלָב) הם שאפשרו לפורטוגלי פדרו אלברש קברל לגלות את ברזיל בשנת 1500. בנוסף, באותה תקופה יהודים שימשו כמתורגמנים ויועצים במסעות לגילוי יבשות חדשות (לדוגמה, ( פדרו נונס  בזכות היכרותם עם  מנהגים של מדינות אחרות וידע במספר שפות.

מכול מקום, כשנתגלתה ברזיל, הרבה "נוצרים חדשים" ראו אפשרות לצאת משם, מלך פורטוגל רצה לבסס את וורה קרוז על משקיעים פרטיים, לכן החכיר את אדמות הארץ הקדושה לכמה נוצרים חדשים, שהתחייבו בתמורה… (אוניות, כבישים, מבצר). יש לציין כי פרננדו דה מורוניה, הסייר של ברזיל, היה ממוצא של מומרים וחתם בשם "kz".

הגירת נוצרים חדשים לברזיל היתה מאד מהירה. מסמכים מ-1536 מעידים על גל נוסף של נוצרים חדשים. שמות משפחה שעד היום רווחים בין הברזילאים מקורם באותם נוצרים חדשים, שתרגמו שמותיהם לשפה הפורטוגלית – "פריירה" (עץ אגסים), "אוליביירה" (עץ זית), "מונטה ורדה" (הר ירוק – גרינברג), "לובו" (זאב) וכך הלאה.

עדת המומרים בברזיל היתה עשירה ורבת השפעה וכללה בין השאר, מספר גדול של רופאים. בשנים 1532-1577 אסר החוק הפורטוגלי על התיישבות של 'נוצרים חדשים' בארצות שמעבר לים. למרות זאת, היגרו כמה מומרים לברזיל, גם מתוך שאיפה לרווחים חומריים וגם מתוך רצון להיפטר מלחץ החשדות המעיקים בבית. באותה התקופה, נודע לאינקוויזיציה שמקיימים את טכסי היהדות בברזיל וכתגובה שלחו משלחת מחקר של האינקוויזיציה (כך למשל נמצא כי באחוזת דייגו פרננדס היה בית כנסת ובו קיימו טקסים יהודיים). למרות זאת, לא הוקם בברזיל בית דין אוטונומי של האינקוויזיציה, כפי שהוקם במושבות הספרדיות, (למעט התקופה הקצרה, בה שלטה ספרד גם על פורטוגל ומושבותיה). ב-1580 נשלחה לברזיל, בפעם הראשונה, קבוצת מומרים, שהועמדה לדין בליסבון. המושבה הפורטוגלית בברזיל שימשה לאינקוויזיציה הפורטוגלית תחנה לאסירים, שאליה הובאו "חוזרים בתשובה" בתור עונש. כתוצאה מכך נתחזק היסוד המומר בברזיל.

ב-1588 איחוד ספרד ופורטוגל ל-60 שנה. בעקבותיו עברו נוצרים חדשים מברזיל ללימה ובמסמכי האינקוויזיציה מופיעים מסמכים על פעילות נגד פורטוגלים. בספרו של ליפינר, "היהודים בברזיל מגילוייה ועד היום", מופיעות עדויות של איכרים ומבשלים על מנהגים יהודים, הדו"חות סוכמו והעונשים בוצעו, כולל עונשים לאחר המוות.

ב-1630 צי של 70 אוניות הולנדיות כבש את מדינת פרנמבוקו באזור הצפון מזרחי של ברזיל. כאשר ההולנדים הגיעו, סייעו להם יהודים ומומרים רבים. נזיר ברזילאי מספר שהם עזרו בהוצאות המלחמה, כדי להשתחרר מהאינקוויזיציה. מסתבר שגם בקרב הכובשים ההולנדים היו נוצרים חדשים, שברחו מפורטוגל לאמסטרדם והצטרפו לפולשים לברזיל. כבר אז הם עוררו רגשות אנטישמיים. תחת שלטונם, חזרו רבים מהם ליהדות. זמן קצר לאחר הכיבוש הגיעה לברזיל קהילה גדולה מאמסטרדם, ואליהם הצטרף זרם של יהודים, ילידי המקום והקהילה התארגנה לפי דגם של קהילת אמסטרדם. המושל ההולנדי יוהאן מאוריץ ואן נאסאו-זיגן  הנהיג חופש דת.  אם כי, הפקידות הצרה את הצעדים  (אסרו לגייר נוצרים ובני דתות אחרות ולהיכנס לויכוחים דתיים).

 

במשך עשרים שנה שגשגה המושבה ההולנדית יחד עם היהודים שבתוכה. למרות הטינה שהופנתה כלפיהם על ידי נוצרים הולנדים ופורטוגלים, היה צורך ביהודים בתהליכי המסחר, מפני שהם היו כמעט היחידים שדיברו, מלכתחילה, גם הולנדית וגם פורטוגלית. מרבית סחר הסוכר היה בידיהם.

תעודה מ-1636 מעידה על התלבטות הקהילה היהודית מתי להתפלל תפילת הגשם. אושר להם להתפלל בעונה המתאימה לברזיל ("שאין אדם מתפלל לחובתו"). שלא כמו באמסטרדם ובפורטוגל, הקהילה היהודית הרשמית והמאורגנת הראשונה בברזיל – קהילת "צור ישראל", התארגנה ברסיפה ב-1642 הרב יצחק דה פוניסיקה אבוהב. כך גם נקרא בית הכנסת, הנחשב לקדום ביותר בחצי הכדור המערבי (Sinagoga Kahal Zur Israel)[2]. אבוהב כתב את החיבור העברי הראשון שנכתב בעולם החדש: "זכר עשיתי לנפלאות אל", על המצור הפורטוגלי. קהילת רסיפה נהנתה מסובלנות דתית בלתי אופיינית לתקופה, כולל אישור לקיום תהלוכות ציבוריות ובניית בית כנסת, בתי ספר דתיים ומקווה.

מלחמת אזרחים שנתמכה על ידי המלכות הספרדית גרמה להרס במושבה. הפורטוגלים בעוד שהיו נוצרים קתולים, לחמו לסילוק ההולנדים הפרוטסטנטים. בעוד שמלחמת הגרילה פגעה קשות במסחר בסוכר, יהודים רבים שבו לאמסטרדם כשהשאירו חלק מהקהילה מאחוריהם. עם כיבושה מחדש של רסיפה ב-1645 על ידי הפורטוגלים, התפוררה הקהילה ותושביה נמלטו. הם אלה שהניחו את היסוד לקהילות של האיים הקריביים ושל אמריקה הצפונית (ניו אמסטרדם). קהילות חשובות קמו בקורסאו, בסורינאם ובג'אמיקה.

למרות זאת המשיכו לזרום מומרים פורטוגליים רבים לברזיל במאות ה-17-18.  בתקופה זו נעשתה ריו דה ז'נרו המרכז הראשי של המומרים בברזיל. לאחר תקופת רגיעה במחצית השנייה של המאה ה- 17 חידשה האינקוויזיציה את פעולותיה במאה ה-18. כך למשל, הדרמטורגן הפורטוגלי הידוע אנטוניו דה סילווה, שהועלה על המוקד בליסבון ב- 1739, נולד בברזיל למשפחת מומרים. בחלק האחרון של המאה ה- 18 פחתה בברזיל השפעת המומרים, מאחר שרובם התבוללו. יחד עם זאת, במלחמת הפורטוגלים על שחרורה של ברזיל השתתפו מומרים ובראשם הסוחר דוארטה דה סילווה.

לאחר שפסקה פעולת האינקוויזיציה ב-1773 והונהגה סובלנות דתית (1821) התיישבו בברזיל יהודים ספרדיים מאיי הודו המערבית. ב- 1828 הוקמה בבלם הקהילה היהודית המוכרת הראשונה.

תנועת ההגירה של היהודים לארצות אמריקה הלטינית היא הצעירה מכל תנועות ההגירה, שקמו בעם ישראל, לאחר מלחמות נפוליון. ראשוני המהגרים היו היו יהודים מרחבי האימפריה העות'מאנית. מרבית המהגרים הגיעו מסוריה, טורקיה, לבנון ומרוקו. יהודים אלה באו לברזיל יחד עם שכניהם המוסלמים והנוצרים.

בין 1881 ו- 1914 חדרו פלגים קטנים של זרם ההגירה הגדול לארה"ב, גם לאמריקה הלטינית: בעקבות גלי הפרעות של 1881, בדרום רוסיה שכונו "סופות בנגב", והפרעות של 1889, שחוללו את מה שכונה לימים "העלייה הראשונה" לארץ ישראל, היגרו יהודים גם לארצות הברית ומיעוטם לדרום אמריקה. בשנת 1900 חיו בברזיל 1021 יהודים. בשנים הראשונות של המאה העשרים הגיע לברזיל זרם דקיק של יהודים ממזרח אירופה, בעקבות פרעות קישניייב, שחוללו את "העלייה השנייה" לארץ ישראל.ועם סיומה של מלחמת העולם ה I-מנתה הקהילה 5000 נפש. ב-1923 הטילה ארצות הברית הגבלות על הגירה. כתוצאה מכך הגיעו רבים לארץ ישראל, בגל עליה שכונה לימים "העלייה הרביעית". יהודים אחרים חיפשו אלטרנטיבה ובמקרים רבים נפלה הבחירה על ארגנטינה וברזיל, שם כבר היו קיימים ריכוזי אוכלוסיה יהודית. מכיוון שגם שם הטיול השלטונות הגבלות על ההגירה, התפזרו יהודים בכול מדינות אמריקה הלטינית. המהגרים שהגיעו לברזיל באו מקהילות יהודיות שונות מכל העולם והפכו את הקהילה הברזילאית למגוונת מאוד ובדרכים רבות למיקרוקוסמוס של החברה הברזילאית ככלל.

נוסף על יהודים אשכנזים ממזרח אירופה, הגיע לברזיל ולארגנטינה זרם גדול של יהודים דוברי לדינו מתורכיה, יוון וארצות המזרח, שהספרדית שהיתה שגורה בפיהם סייעה לקליטתם המהירה. הגל הזה התחיל לבנות את מסד מוסדות היהודים בברזיל. החל מ"לנדסמאנשאפטן", שקלטו מהגרים מאותה ארץ או מאותה העיר, דרך מוסדות של עזרה הדדית, תמיכה בזקן,  ביתום, באלמנה, בתי תמחוי, בתי אבות, בתי יתומים והחברה קדישא.

פרק שחור היוותה בתולדות ההגירה לארגנטינה וברזיל, ובייחוד לערים הראשיות, בראשית מלחמת העולם הראשונה ומיד לאחריה ההגירה של ה"טמאים" כפי שנקראים עד היום, "סוחרי נשים", אשר הביאו עימם צעירות יהודיות ממזרח אירופה לעבודה בזנות (בדומה להגירה דומה בארגנטינה). ה"מאפיה" היהודית פעלה במסווה של משרד שידוכים. הם היו מפתים צעירות יהודיות ממזרח אירופה להגיע לדרום אמריקה כדי להינשא, וכאשר ירדו מהאניות, אילצו אותן לעסוק בזנות. השארית הדלה שנשארה מהגירה זו, גם אם  שארית בלתי פעילה, מנודה עד היום. בסן פאולו יש בית כנסת קטן, שפעם היה בית כנסת "שלהם" ואף היום הוא מנודה ונפרד, כך גם בית העלמין ומוסד הסעד "שלהם".

החל מעלייתו לשלטון של היטלר ב-1933 הגיע לברזיל זרם של פליטים יהודים מגרמניה. יהודים אלו פנו בעיקר לסחר גדול: ייצוא ויבוא. אם כי השתתפו גם בתעשייה. באותה תקופה, חלק ניכר של פועלי הטכסטיל בברזיל היו יהודים. בעל בית החרושת  הגדול ביותר לנייר היה יהודי. בין שתי מלחמות עולם היגרו לברזיל למעלה מ-45,000 יהודים. %5 של ההגירה היהודית כולה באותה תקופה. בינתיים הוגבלה ההגירה, הלכה ופחתה, עד שחדלה להתקיים. לאחר המלחמה, הוותיקן לחץ על ממשלת ברזיל לאפשר את כניסתם של 3000 יהודים גרמנים שהתנצרו. אחר כך הגיעו גם  פליטים מהמזרח התיכון. חלק מן התהפוכות הפוליטיות בברזיל פגעו גם ביהודים ושמם של חלק מן המשטרים הימניים (למשל זה של ז'טוליו ורגאס) והצבאיים נקשר גם באנטישמיות.

המאבק הפוליטי הפנימי לא פסח על הישוב היהודי בברזיל. קודם כל היו אלה המאבקים בין הבונד ובין הציונים. מכיוון שהבונד והאידישיסטים היו עד סוף שנות ה-40 מאורגנים יותר וחזקים יותר, ידם היתה על העליונה. רק עם הקמת מדינת ישראל והגילויים על מעשי סטלין ביהודים זכתה הציונות  לרוב מוחץ ברחוב היהודי. כך קרה שבבתי ספר  אידישיסטים כמו "שלום עליכם" ו"אליעזר שטייברג" התחילו ללמד עברית. גם בתוך המחנה הציוני התכתשו 'פועלי ציון', 'פועלי ציון שמאל', 'ציונים כלליים', ו'המזרחי'. המאבק העיקרי התנהל בין 'פועלי ציון' 'והציונים הכלליים', שהחזיקו בעמדות החשובות בהסתדרות הציונית (אוניפיקדה). על רקע זה התפתחו גם תנועות הנוער והבכורה התחלקה בין "דרור", לימים, "דרור הבונים", לבין "השומר הצעיר".

בתחילת ברזיל ובייחוד שתי עריה הגדולות, שימשו יעד להגירה-ירידה מישראל. מעריכים את מספר המהגרים כ- 6,000-8,000 נפש. בשנות ה-50 היגרו כמו גם יהודים ממצרים והונגריה לברזיל בעקבות המהפכות במדינות אלו (הונגריה ומצרים בסוף 1956). כמו כן, היגרו אליה יהודים מקובה, ב-1969, בעקבות המהפכה של פידל קסטרו.

 

יהודי ברזיל הוותיקים, מההגירה שלפני מלחמת העולם הראשונה, שוב אינם עוסקים ברוכלות, היינו במכירה קמעונית. הרוכלים מאתמול התקדמו והקימו, בדרך כלל, חנויות יפות לטכסטיל, לרהיטים, לאביזרי חשמל וכו'. לרבים מהם עמדות נכבדות במסחר ולכמה מהם מפעלי טכסטיל משלהם. אין כמעט בנמצא בעלי מלאכה יהודיים. כאן יצוין אחד משני האחים קופנהגן, מסן פאולו, שבבעלותו מאות חנויות לשוקולד בערי ברזיל . גם בית החרושת הגדול ביותר לייצור נייר, שייך ליהודים.

בסאן פאולו , עיר העבודה והייצור של ברזיל, פעילים שלושה מרכזים מסחריים וידוע במיוחד בוס רטירה, הרחוב הראשי באחד המרכזים האלה, שבעיקר פעילים שם היהודים. בדרך כלל נפתחים בתי המסחר בסן פאולו בשמונה בבוקר, אך יהודים מקדימים לפתוח בשבע וחצי. ברחוב זה שומעים הרבה יידיש, וניתן תמיד לראות יהודי הקורא עיתון יהודי. על גבי מאות השלטים של בתי העסק – שמות יהודיים. יהודי הונגרי שבנה בסביבה שזו בנין של כמה קומות, הקרוי "סענטרא קאמערסאל דה באס רעטירא" ובו מאות אולמות מסחריים, למכירה או להשכרה. יהודים נוהגים לומר כי בסביבה זו נמצאת תעשיית הביגוד, שיש בה כדי לספק 80 מיליוני התושבים של ברזיל. היהודים של סן פאולו גאים במרכז הקונפקציה שלהם, שהוא לדעתם, "הגדול ביותר בדרום אמריקה". הקהילה השנייה בגודלה היא בריו דה ז'ניירו. גרעין של האוכלוסייה היהודית הגיע מבסרביה. יש גם אחוז ניכר של יוצאי גרמניה, שקהילתם מאורגנת היטב.

נוסף לכך ישנם קהילות קטנות, הפזורות בכל רחבי ברזיל. הקהילה מקיימת מוסדות חינוך, תרבות ודת. בברזיל פועלים גם ארגונים ציוניים ותנועות נוער ציוניות. עולים מברזיל היו מעורבים בפיתוח והקמה של מספר יישובים בישראל, הבולט שבהם הוא קיבוץ ברור חיל, אשר מקיים מספר אירועים ברוח תרבות ברזיל.

 

החינוך היהודי מנוהל על ידי "המועצה הלאומית לחינוך ותרבות", שנוסדה על ידי הארגון הציוני, אם כי בסן פאולו נמצא הפיקוח על החינוך בידי ועד החינוך של הארגונים היהודיים. בריו דה ז'נירו קיימים אחד עשר בתי ספר יסודיים יהודיים וארבעה תיכונים, בית ספר מקצועי ושלושה גני ילדים בהם מבקרים כ-3,700 תלמיד. בסן פאולו מצויים שנים עשר בתי ספר יסודיים ושלושה בתי ספר תיכוניים ובהם כ-4,000 תלמיד. יש לציין במיוחד את בית הספר "בר אילן" שבריו דה ז'נירו. מוסד חינוכי זה נוסד בשיתוף יזמתה של המחלקה לחינוך תיכוני של הסוכנות היהודית. בית ספר  זה כולל יסודי, תיכון ולומדים בו לפי תוכנית החינוך הממלכתי דתי. התלמידים המסיימים בית ספר זה מתקבלים בארץ להמשך לימודיהם בישיבות התיכוניות. בית הספר "בר אילן" מונה כ-500 תלמיד, ואף מוציא ביטאון משלו "עיתוננו". ב-1966 נפתחה ישיבה תיכונית בפטרופוליס שליד ריו. השבתות וימי א' מוקדשים כולם למודי קודש ועברית. יהודים עשירים ומשכילים, גם מחוגים בלתי דתיים, שלחו בניהם לישיבה זו. יש לציין את בית הספר "שלום עליכם", ששפת הלימוד בו יידיש אבל שעה אחת ביום מוקדשת ללימוד עברית – אם כי מייסדיו של בית ספר זה נמנים עם ה"פרוגרסיביים".

בדרך כלל מורגשים יותר חיים דתיים בסן פאולו מאשר בריו: רואים ברחובות סן פאולו יהודים חובשי שטריימלים ולובשי קפוטות, ואין הדבר "מחוץ לגדר הטבע". בסן פאולו יש הרבה "שטיבלעך" ובתי כנסת – "ויש בהם גם מתפללים".

 

בסן פאולו קיים מועדון "הבראיקה" , שהוא מקום מפגש לדור הצעיר, המשמש בעיקר למשחקי "פוקר" ו"ברידז" וכיוצא באלה וכן לאירועים חברתיים שונים. בריו קיים המועדון "הר סיני", ובו מתנהלת עבודה תרבותית וספורטיבית גדולה. מרבית החברים של המועדון הזה הם בוגרי אוניברסיטאות בגיל 30-35.

קיימת התבוללות גדולה של הנוער היהודי צעירים יהודיים, שסיימו אוניברסיטאות בברזיל, היוצאים להשלמה לארצות הברית או לאנגליה אינם מחפשים שם דווקא את החברה היהודית).

התנועות החלוציות: "השומר הצעיר", "הבונים", "בני עקיבא", "דרור", "הנוער הציוני", פועלות גם בסן פאולו וגם בריו. בתנועת "השומר הצעיר", כ-300 בני נוער בסן פאולו בלבד. תנועת "הבונים" פעילה יותר בריו. התנועה השלישית בחשיבותה היא תנועת "בני עקיבא". יש לציין גם את פעילות "מכבי".

 

העיתונות היהודית בסן פאולו ובריו מורכבת מחמישה שבועונים (2 ביידיש, 2 בפורטוגלית, 1 בפורטוגלית-גרמנית), ביטאון המופיע שלוש פעמים בשבוע (פעמיים ביידיש ופעם אחת בפורטוגלית), שלושה ביטאונים יוצאים לאור אחת לשבועיים (שנים בפורטוגלית ואחד בפורטוגלית-יידיש) ושני ירחונים (בפורטוגלית).

 

מישהו ניסה להגדיר את התודעה היהודית של שלוש העדות העיקריות בברזיל: האשכנזים, הספרדים ויוצאי גרמניה. על האשכנזים אמר, שהם קשורים ליהדות ברוח – אם כי גם קשר זה איננו "במאה אחוז"; הספרדים קשורים ליהדות בגוף: ברית מילה, בר מצווה, חתונות ו…קבר ישראל. ואילו יוצאי גרמניה העתיקו את החיים היהודיים בגרמניה: בית כנסת מפואר, שלטון השפה הגרמנית ושפת המדינה. ללא יידיש ועברית.

השתתפותם של יהודי ברזיל בחיים הפוליטיים מעטה ביותר. בשלהי המאה ה-20 פעל סנטור יהודי אחד – ברוך שטיינברוך

 

אשר לאנטישמיות, הרי כמעט שאיננה קיימת – אם כי הופיע עלון בעל מגמה אנטישמית המדבר על "בתינו המשועבדים למשכנתאות" ועל "רוב האדמות שלנו השייכות ליחידים, שרכשו אותן במחיר פרוטות ועושים בהן ובבתים שעליהן "עסקים שחורים" – בעיקר היהודים".

כ-40 אחוז מתושבי סן פאולו וריו דה ז'נירו הם יושבי משכנות עוני וביניהם אין יהודים. גם המועדונים המפוארים של היהודים: "הבראיקה" בסן פאולו, "הר סיני" בריו דה ז'נירו, בולטים מול שכונות העוני. כמו כן, קיים בברזיל לובי ערב, במיוחד במדינות פרנה, וסן פאולו ולובי יפני, אף הוא במדינות הדרום, שאינם אוהדי ישראל.