ההתגוננות היהודית בגולה

 

רעיון ההתגוננות הפיסית, קרי עם נשק ביד, לא היה זר ליהודים לאורך קיומם רב השנים בגולה. היהודים נאלצו לעמוד על נפשם, להיאבק על חירותם, כבודם ורכושם, מתוך גיוס כל כוחותיהם. כך למשל בתקופת מסע הצלב הראשון, שם השיבו יהודי בוהמיה מלחמה שערה. יהודי מערב אירופה הסיקו מפרעות 1096, כי אין להם סיכוי להתגונן בתוך העיר ואפילו לא במקום מבוצר בתוכה[1]. לכן מימי מסע הצלב השני ואילך, שאפו היהודים לקבל לידם טירת אבירים איתנה מחוץ לעיר ולסלק מתוכה כל מי שאינו יהודי. כך עשו למשל במבצר וולקנבורק, אליו נקהלו יהודים רבים[2]. במסע הצלב השלישי, בשנת 1190, סמוך לחג הפסח, נמלטו יהודי יורק למגדל מבודד מחמת פרעות בעיר. לאחר מכן סרבו לתת לשומר המגדל להיכנס אליו, לפי אותה שיטה של היות המבצר להם לבדם. הלה הזעיק עזרה. כשאפסה תקוותם, קידשו היהודים הנצורים את השם באיבוד לדעת, בשבת הגדול של שנת ד’תתק"נ, באופן המזכיר את זה של מצדה[3].

בפולין של המאה ה-17 במסגרת הקונטרה-רפורמציה נוצר שיתוף פעולה בין המאנאטים, השכבה העליונה של האצולה הפולנית, לבין היהודים. למרות שנאת ישראל שהיתה כנראה טבועה בדמה של האצולה, היה נוח להן עם היהודים, בני "המעמד השלישי". יהודים התיישבו בחצרות אצילים אלה, בניגוד לרצונם של השלטונות העירוניים. בהדרגה עברו יהודים לשבת ב"ערים פרטיות" מיסודה של האצולה, בהן היו מקבלים זכויות מיוחדות והם שותפו גם בהגנת העיר. בז'ישוב חויבו היהודים להחזיק בכל בית רובים כמספר הגברים וכמות קבועה של מחסניות ואבק שריפה. הקהילה חויבה גם בהחזקת אבק שריפה ותותחים. מכאן גם מציאותם של בתי כנסת מבוצרים במחוזות המזרח, שעל גגם היה מקום לכלי נשק ואשנבי ירייה. השתתפות היהודים בהגנה ואימונם לכך היה חזיון נפרץ באזורי המזרח של המלכות[4].

לתשומת לב מיוחדת ראויה פרשת התגוננות היהודים בימי גזרות ת"ח ות"ט (1648) בפולין. אז סייעו היהודים לפולין בידיעות מודיעיניות על התארגנות הקוזאקים הרוסיים ובערים רבות התבצרו והשיבו מלחמה. כך בנמירוב, בפולנאה, בנרול, בזסלאב ובלבוב וכן בערים רבות אחרות בכל המקומות היתה ניכרת בייחוד השתתפותה של דלת העם היהודי, בהתחמשות ובהכנות למלחמה[5]. בכמה מקומות לקחו יהודי אוקראינה חלק פעיל ביותר בהגנה. במבצר טולצ'ין התגוננו כאלפיים יהודים בגבורה, עד שבגדו בהם שותפיהם להגנה, הפולנים[6].

התנועה הלאומית היהודית לגווניה, נטתה לצייר את היהודי המזרח־אירופאי מן הדור הישן, כפחדן ורך לבב. לכאורה, מה רחוק יותר מן הדימוי, הרווח עד היום, של היהודי הפולני איש החברה המסורתית, מגבורת אנשי המלחמה בשדה הקרב? יהודי רכוב על סוס אביר וחרב שלופה בידו, לא היה דמות המופת שאליה נשאו את עיניהם רבנים, סוחרים ובעלי מלאכה, בערי פולין ועיירותיה. ואף על פי כן הופיע, בשלהי ימיה של מלכות פולין העצמאית, טיפוס של לוחם יהודי וכמה דורות של פולנים ראו בדמות זו אידיאל הראוי לחיקוי.

אף שדימוי היהודי כפחדן נשען על עובדות החיים בפולין שלאחר החלוקות (1795), ראוי עם זאת לזכור, כי במאות ה-16 וה-17, מילאו יהודים תפקידים צבאיים. הם נטלו חלק בהגנה על ערי מגוריהם והשתתפו בלחימה בימי מצור. בספרות השו"ת (שאלות ותשובות) נמצאו עדויות על יהודים בעיירות הספר הדרום־מזרחי, שהתאמנו בנשק חם. אולם במסגרת המרקם האתני-מעמדי של פולין הפיאודלית, לא היה היהודי שייך לקבוצה שעסקה דרך קבע בלחימה. מצב זה החל להשתנות בעשורים האחרונים לקיומה של פולין העצמאית[7].

פולין בותרה לקראת סוף המאה -18, על ידי שלוש ממלכות ריכוזיות (רוסיה, אוסטריה ופרוסיה). חלוקות פולין הביאו את מרבית היהודים תחת שלטון רוסיה הצארית, שלא ידעה יהודים בגבולותיה זה מאות בשנים והיתר באו תחת שלטון אוסטריה ופרוסיה, שנקטו אותה שעה במדיניות של פיקוח מצמצם על מספרי היהודים ומושבם. המקרה הראשון של השתתפות יהודים במלחמת הפולנים על עצמאותם המדינית היה בימי המרד של שנת 1794 כנגד הרוסים. בשנת 1793 הפסידה פולין לרוסיה, פרוסיה ואוסטריה, במלחמה המכונה "המלחמה להגנת החוקה" וחולקה בין המעצמות המנצחות. רוסיה ופרוסיה השתלטו על שטחים נוספים של פולין, בהתאם להסכם חלוקה שקבעו מראש. פרוסיה קיבלה את עיר הנמל דנציג ואת סביבתה ורוסיה – את ביילורוסיה ואת אזור ווהלין. בחלוקה זו, איבדה פולין איבדה עוד למעלה מ – 300,000 קמ"ר[8]. בתגובה להשפלה הלאומית של חלוקת הארץ, פרצה ב-24 למארס 1794, התקוממות לאומית בהנהגתו של תאדיאוש קושצ'יושקו (Tadeusz Kosciuszko)[9], הגיבור הלאומי הפולני, קצין הנדסה אשר שב מלחימתו במלחמת העצמאות של ארצות־הברית ובאמתחתו רעיונות המהפכה האמריקנית והמהפכה הצרפתית. למאבק היה אופי חברתי ודמוקרטי-רפובליקני. הוא גייס לצבאו כמאה וחמישים אלף איש, מכל שכבות העם, במטרה להשיב עצמאות לפולין.

 

מקורות בני הזמן מתארים בפרטי פרטים את לחימתם של סוחרים, נפחים, מנקי ארובות וזפתים כתותחנים וכרובאים ברחובות העיר[10]. בין המתנדבים היו גם יהודים, שקיוו שקושצ'יושקו יעניק להם שוויון זכויות, כפי שהבטיח. שירות צבאי יחד עם בני האוכלוסייה, ששמשה כמודל תרבותי ואסתטי, קיבל מקום גבוה בסולם הערכים החדש של עירונים יהודים, שביקשו להתחבר לחברה הסובבת. בתחילה מנעה האיבה המסורתית של העירוניים הפולנים את השתתפותה של האוכלוסייה היהודית במרד, אך כשהתרחבה המרידה בחודש אפריל אל העיר וארשה, נטלו בעלי מלאכה וסוחרים יהודים חלק פעיל בקרבות, שהביאו לגירושו של חיל המצב הרוסי מן העיר. באוקטובר 1794 נפצע קושצ'יושקו והמרד דעך[11].

על רקע המאורעות באפריל 1794 הוקמה היחידה הצבאית היהודית בפיקודו של בֶּרֶק (דב בר) יוסלביץ', הנחשב לאחת הדמויות ההרואיות בתחום זה של הגבורה היהודית[12]. קושצ'יושקו פנה ליוסלביץ' בבקשה להשתתף במרד ויחד עם שותפו לעסקים יוסף אהרונוביץ', הציעו להקים גדוד יהודי. כחמש מאות איש התנדבו לגדוד שיוסלביץ' היה מפקדו. בנובמבר 1794 השתתף הגדוד היהודי (שכונה לימים, בתפארת המליצה "הראשון מאז ימי בית שני") בהגנת פרבר פרגה מפני הפולשים הרוסים בהנהגת הגנרל אלכסנדר סובורוב וספג אבידות קשות. הגדוד (אשר התחפר בבית הקברות היהודי העתיק ברובע פרגה) כמעט הושמד ויוסלביץ' עצמו נמלט, ונפל בשבי האוסטרים[13]. חיילי הגדוד הפכו לסמל פוליטי שנעשה בו שימוש רב במאות ה-19 וה-20 בידי יהודים ופולנים. אולם בימי המרד עצמו, לא נראה כי יוסלביץ זכה לתמיכה או אהדה מצד בני החברה היהודית המסורתית. כל קשריו הפוליטיים היו עם הצד הפולני בלבד.

 

לאחר דיכוי המרידה יצא יוסלביץ' לגליציה (אז תחת שליטת האוסטרים) ומשם לאיטליה. עד מהרה התחבר אל הגנרל הפולני יאן הנריק דומברובסקי, אשר הקים גיס פולני שנלחם במסגרת הצבא הצרפתי במלחמות נפוליון. יוסלביץ' נלחם בקרבות מפורסמים רבים, כקולונל בצבא נפוליון, וזאת במטרה לשחרר את פולין באמצעות הצרפתים. בין היתר לחם יוסלביץ' בקרבות באוסטרליץ ובפרידלנד בהם הצטיין, וזכה לעיטורים גבוהים. ברק יוסלביץ נפל בקרב ליד קוצק ב-5 במאי 1809. דברי ההספד שנשא עליו הנסיך פוטוצקי, מבטאים יותר מכל, את הפער בין מקומו בחברה היהודית של זמנו לבין הדימוי האידיאלי שהולידה אישיותו בתנועה הלאומית הפולנית: "אתה הראשון שנתת דוגמא להחייאת גבורתו של עמך ולהחייאת דמותם של האבירים שאת מותם ביכו בעבר בנות ציון".

ב-3 לינואר 1795 חילקו רוסיה, פרוסיה ואוסטריה את שארית פולין. מדינות אלה, שהחזיקו צבאות גדולים, הנהיגו גיוס חובה באזורים שסופחו. גם היהודים לא הוצאו מן הכלל ושולבו במערכת הגיוס. שרות בצבא המדינה פירושו היה אפוא, לגבי יהודי פולין, שרות בצבא האוסטרי, הפרוסי, או הרוסי. הגיוס לצבא הרוסי היה אחד מגורמי העמדה האנטי-רוסית בקרב שכבות נרחבות באוכלוסיה היהודית.

מכיוון שהשירות בצבא ניתק את החייל היהודי ממורשתו התרבותית, לא ייפלא אפוא שהחברה היהודית ראתה בגיוס לצבא סכנה שיש להיאבק בה. בהיעדר מורשת צבאית של ממש[14], לא היתה כמעט אפשרות לבצע מרד מזוין, כפי שעשו הפולנים וההונגרים, שהתקוממו נגד הרוסים או האוסטרים. למרות זאת, לאחר שפורסם הצו על גיוס יהודים לצבא הרוסי, בקיץ 1827 (פרשת ה"קאנטוניסטים" – מכסות שהוטלו על היהודים[15]), היו גילויי התנגדות אלימה מצד יהודים בכמה ערים בתחום המושב. בגרודנו פרצו יהודים נזעמים אל "חדר הקהל", כשבראשם הרב אליהו צדירצ'ין, ושחררו את האסירים שנחטפו לשירות בצבא הרוסי.

מדינאים ואנשי צבא פולנים השתמשו בשנאה לרוסיה, על רקע הגיוס, שימוש נרחב בתעמולתם למען העניין הלאומי הפולני, כדי לרכוש את תמיכת היהודים בו. הצטרפותם של יהודים ליחידות צבאיות של מתנדבים בפולין, היתה קשורה קשר הדוק בחדירתם של רעיונות מודרניים לחברה המסורתית במזרח־אירופה ובאימוץ ערכים חברתיים מן הסביבה הלא־יהודית.

כעבור כמעט שלושה עשורים לאחר מרד קושצ'ושקו, באה יוזמה יהודית להשתתף במאבק הפולני למען העצמאות בשנת 1831, כביטוי לאהדתם לעניין הפולני[16]. אולם המורדים הפולנים חששו מהקמתה של יחידה יהודית מיוחדת, מחשש שמא הדבר יגרור מתן זכויות פוליטיות ליהודים. שר המלחמה טען שאסור שדם יהודי יתערב בדם הפולני. במאמצי הקהילה היהודית בוורשה הושגה פשרה: היהודים נתקבלו למליציה ולא לצבא. למרות זאת, הצליח יוסף ברקוביץ, בנו של ברק יסולביץ, להקים יחידת מתנדבים שמנתה מאה ושלושים לוחמים יהודים, שנטלה חלק בקרבות עם הרוסים ביולי 1831. עם הזמן, התגייסו מתנדבים יהודים לצבא הפולני ואף למשמר הלאומי, שמפקדו אנטוני אוסטרובסקי הצליח לגייס ארבע מאות מתנדבים יהודיים מן השכבה הכלכלית הגבוהה של וורשה. גם בערים אחרות בפולין התגייסו יהודים למשמרות האזרחיים[17]. המרד שפרץ ברפובליקה החופשית של קרקוב. בשנת 1846 נגד האוסטרים יצר שיתוף פעולה בין יסודות שמרניים-אורתודוכסיים בחברה היהודית לבין התנועה הלאומית הפולנית. הרב דוב בער מייזלס, רבה של קרקוב השכיל ליצור ברית פוליטית בין הפולנים לבין החוגים השמרניים בקרב היהודים, ובימי ההכנות למרד הוא נבחר לאחר משמונת הסנאטורים בעיר. שלושים מיהודי קרקוב התגייסו לצבא המהפכני. הלחימה סביב קרקוב נמשכה שבוע ימים בלבד, עד שנכנס לתוכה הצבא האוסטרי.

ב-22 בינואר 1863 פרץ בפולין מרד צבאי כנגד השלטון הרוסי, בהנהגת רומואלד טראוגוט (Traugutt). מרד זה הושפע מהישגי התנועה הלאומית האיטלקית ובכלל מהלכי הרוח הלאומיים באירופה. היה זה מרד שאורך חייו היה קצר (דעך עם תפיסתו ותלייתו של טראוגוט באוגוסט 1964) והלחימה בו היתה פרטיזנית בעיקרה. מאות יהודים השתתפו בפועל במלחמה כנגד הרוסים וכאלפיים יהודים נטלו חלק בפעילות המלחמתית ביחידות קרביות שונות. גם במרידות שלאחר מכן השתתפו יהודים.

בשנת 1863, התרחשו בפולין הקונגרסאית הפגנות פטריוטיות ודרישות לרפורמות. המתיחות התפרצה, בסופו של דבר, במרד גלוי, שבא כתגובה על כוונת הצאר לגייס את הנוער העירוני הפולני לצבא. במרד השתתפו מרבית חלקי העם – אצילים, עירוניים, יהודים וחלק מהאיכרים. בין מנהיגי המרד היה גם יהודי – הנריק ווהל, שהיה שר האוצר בממשלת המורדים. במקביל פרצה התקוממות גם בליטא. היה זה מרד חסר סיכוי מלכתחילה, שכן לפני המרד לא היה קיים צבא פולני כלל. המורדים היו מתנדבים חסרי הכשרה מתאימה, שלחמו לוחמה פרטיזנית לא מאורגנת. תקוותם של הלוחמים לעזרה מן המערב נכזבה. למרות מצב זה, נמשך דיכוי המרד למעלה משנה, עד אשר נתפסו המעוזים האחרונים של המתנגדים. לאחר שהצבא הרוסי דיכא את ההתקוממות הועמדו כאלף יהודים למשפט על חלקם במרד.

 

למרד ולמאורעות שקדמו לו נודעה השפעה לא מעטה על ניצני הלאומיות היהודית המודרנית: המשכיל הליטאי דוד גורדון, עורך המשנה של עיתון 'המגיד' החל לפרסם את מאמרו, בעל הרוח הלאומית, "בשובה ונחת תוושעון" בעקבות אירועי 1863. למרות זאת, בהיסטוריוגרפיה הלאומית היהודית נתפס המרד – והשתתפותם של היהודים במרידות הלאומיות הקודמות של הפולנים – כסטייה מיותרת וכבזבוז הכוחות הלאומיים למען מטרה שיסודה בטעות נוראה[18].

יהודי אירופה נחשפו לשירות צבאי כחלק מהתמורות המדיניות שהתרחשו במאה ה-19[19], בעיקר במערב ובמרכז אירופה, עם התקדמות האמנציפציה שם[20]. אולם כבר קודם לכן, לקראת סוף המאה ה-18 היו יהודים שהתנדבו למליציות שונות, שהיו קשורות לעליית כוחו הפוליטי של מעמד הבורגנות במהפכות הפוליטיות של סוף המאה. הדבר ביטא את התקרבותו של חלק מן האליטה היהודית לערכים החברתיים של הסביבה הלא-יהודית.

בסוף המאה ה-18 התרחשו שני תהליכים חשובים בצרפת: א. הענקת שוויון זכויות ליהודיה. ב. הופעתו של צבא העם (להבדיל משכירים), המושתת על גיוס חובה. כתוצאה מכך השתתפו היהודים בצבא ובגדודי המשמר הלאומי בצרפת, ובימי כיבוש איטליה היו החיילים היהודים טורחים להגן גם על אחיהם בכל מקום[21]. בימי המהפכות של 1848 (אביב העמים), כשהניגודים הלאומיים והפילוגים הסוציאליים החריפו ביותר, היהודים נמצאו תכופות בין הפטיש והסדן, וזעם המונים הופנה אליהם ונגדם. באותם ימים נראו פרעות והתנפלויות כצלה של המהפכה, אך היהודים לא קיבלו עליהם את הדין, והנוער היהודי עמד, התגונן, הזדיין וניסה, לעתים בהצלחה, לעתים ללא הצלחה, להניס את התוקפים[22].

במחצת הראשונה של המאה ה-19, בתקופת מלחמת העצמאות של יוון, כתב רבי יהודה ביבאס, רבה של הקהילה היהודית באי קורפו, כי היהודים צריכים ללכת בדרכי היוונים, להתאמן בנשק ולכבוש מידי התורכים העות'מאניים את ארץ־ישראל. אחד מתלמידיו, אולם מתון ממנו בהרבה היה הרב יהודה אלקלעי, שעשה כל ימיו להפצת רעיונותיו המדיניים. אלקלעי הושפע מהתנועות הלאומיות של עמי הבלקנים ונעשה חלוץ לרעיון הלאומי היהודי, והראשון בשורת מבשרי הציונות. הוא תלה את בטחון הישוב החדש שיוקם בארץ לפי תכניתו ב"מלכי הארץ", היינו, שהמלכים הנוצריים יישלחו את חייליהם היהודים לארץ־ישראל, כדי להגן על היישוב היהודי שם.

רבי צבי קאלישר, בן דורו של אלקלעי, הנמנה אף הוא על "מבשרי הציונות", דרש מעשירי היהודים, בספרו דרישת ציון (1862), לתרום מיכולתם לבניין הארץ. הוא סבר ש"יש להכין שם (בארץ־ישראל) שומרים למודי מלחמה, למען לא יבואו הערבים, אשר ישליו אהלים לשודדים, לשחת הזרע ומטעי הכרמים, ויעשו [המתיישבים] פאליצייא אדנונג (משטרה) להשמידם". מבין עסקני היישוב הישן עצמו נמצאו בודדים שהגו גם בשאלת הביטחון. כבר בשנת 1869 כתב יחיאל בריל ב'הלבנון': "בימינו אלה נמצא מאחינו בארץ הקודש בתי אבות לרוב אשר כוח ידיהם להם ומוכשרים לעבודת אדמה אנשים אשר לא יראו מאחוז בחרב ובקנה רובה, ואין ספק כי הערבים בטעמם תנופת יד האנשים האלה פעם ושתים, וגם יד הממשלה תהיה בהם, אז לא יוסיפו לבוא בגבולם".

 

גם בין המשכילים התעוררה בשנות השבעים הרוח הלאומית וכמה שנים לפני העלייה הראשונה, כתב ברוח זו פרץ סמולנסקין ב"השחר" וכן דוד גורדון, עורכו של "המגיד"[23]. לעומתם, יהודה-לייב פינסקר ומכס נורדאו, שחרדו לגורל הכבוד היהודי, לא עסקו בשאלות אלו[24]. כך גם בנימין זאב הרצל, שהקדיש בספרו מדינת היהודים, פסקה קצרה וסתמית לנושא כוח המגן[25]. ב-1886 הציע ההרפתקן היהודי מרקו ברוך לתיאודור הרצל תכנית: לסייע לבריטניה לכבוש את ארץ־ישראל מידי התורכים, להעלות אליה המוני יהודים ולכונן בה צבא שיוכל להגן על מדינת היהודים מבלי להזדקק לעזרת הבריטים. הרצל השיב לברוך שתכניתו אינה מעשית. ב-1896 הציע איזידור שליט להרצל להקים חטיבה יהודית של אלפיים מתנדבים שתנחת ביפו, תשתלט על הנמל, העיר, חיל המצב העות'מאני ותקבע עובדה צבאית-פוליטית "שתעמיד את הציונות במרכז ההתעניינות של העולם". גם תכנית זו נדחתה על ידי הרצל[26].

יש לראות את ההתעוררות הזאת כחלק מהתגבשותה של הלאומיות היהודית המודרנית בת המאה ה-19, אשר ינקה הן מהמציאות האירופית המתוארת לעיל והן מהתקוות המשיחיות-דתיות שהיו מושרשות בעם, ומהמציאות הרוחנית- מדינית באירופה של המאה ה-19[27]. במהותן של התנועות הלאומיות שהופיעו באירופה במאה ה-19 עמד המאבק המדיני והצבאי. תנועות אלה ניזונו מהרעיונות של המהפכה הצרפתית והתקופה הפוסט־נפוליונית, וחתרו לשחרור ולהשגת עצמאות מדינית לעמיהם. המרידות של העמים המדוכאים (היוונים, הפולנים, האיטלקים ואחרים), והמלחמות שהביאו לעצמאות של אומות צעירות כגון מדינות הבלקן ולחידוש עצמאותן של אומות ותיקות, כגון יוון ואיטליה, הדגישו את ההכרח של ארגון וגיבוש כוח פיסי־צבאי כחלק אורגאני של שאיפה לאומית. כמו כן, הלאומיות המודרנית טיפחה את המודעות העצמית וגיבוש הזהות הייחודית של האומות, ובעיקר את פרשיות הגבורה שבעברן. הרומנטיקה הלאומית שינקה מהעבר, הזינה וטיפחה את הנכונות למאבק בהווה[28].

מאפיינים אלו של התנועות הלאומיות באירופה לא פסחו גם על הלאומיות היהודית המודרנית בת המאה ה-19, שינקה הן מהמציאות האירופית המתוארת לעיל ומהמציאות הרוחנית- מדינית באירופה של המאה ה-19 והן מהתקוות המשיחיות-דתיות שהיו מושרשות בעם[29]. יחד עם זאת, אחת התופעות המרכזיות בעולמם של היהודים, חוסר בטחון הקיום הפיסי, לא השתפרה בתקופה זו של תמורות. ככל שחיי המדינות באירופה נעשו מושתתים יותר על חוק וסדר. כך קיוו היהודים כי התופעות האלימות יתרחקו מן המציאות[30]. היהודים האמינו שרדיפתם נובעת מבורות וככל שההשכלה תתפשט אלה ייפסקו. אמנם, כבר בשנות ה-70 נתחזקו ברוסיה המגמות האנטי יהודיות, אולי בשל נסיגתו של הקיסר אלכסנדר ה-II מהרפורמות השלטוניות שהחל בהם בעשור הראשון לשלטונו[31]. בכל זאת, כל ימיו של אלכסנדר ה-II, כל עוד נשארה השפעת מה גם למדינאים ולפקידים בעלי המגמות הליברליות, לא חלה תמורה יסודית במדיניות היהודית של השלטון.

עם הירצחו של הצאר אלכסנדר ה-II, בידי המהפכנים חל המפנה. יורשו, אלכסנדר ה-III, הכריז שהוא ילך בדרך ביצור שלטון היחיד של הצאר ויתנגד לכל ויתור למגמות הליברליות. המיניסטרים הליברלים סולקו מן הממשלה. בתקופה הקצרה שבין רצח הצאר (1/3/1881), לפי הלוח היוליאני הנהוג ברוסיה) לבין ההכרזה על מגמת המדיניות החדשה (29/4/1881) פרצו בדרום־מערב רוסיה, בפלכי אוקראינה ובפולין, פרעות חמורות ביהודים, שכונו על ידי הסופרים העבריים 'הסופות בנגב'. בסך הכול פגעו הפרעות של אביב וקיץ 1881, בלמעלה ממאה קהילות יהודיות. השלטונות הוכיחו אזלת יד גמורה וחסר רצון להגן על היהודים המותקפים, ובכמה מקרים, כגון בקייב, עמדו יחידות צבא באפס מעשה בשעה שהפורעים היו עסוקים במלאכת ההרס[32]. אמנם, לא היו לאיש ראיות לכך שהשלטונות המרכזיים היו מעורבים בפרעות, אולם עצם העובדה שהפרעות יכלו להתרחש, שימשה הוכחה בדיעבד, שהשלטונות לא שללו אותן מכל וכל[33].

הפרעות, שאירעו במדינה שנחשבה למסודרת, כרוסיה הצארית, בישרו את שברה של תקופת הפרוגרס. פרעות שנות ה-80 של המאה ה-19 ברוסיה מסמנות תקופה חדשה בתולדות ישראל. מאז נקבע נוסח חדש של פרעות. הן היו מתוכננות ומאורגנות בצורה של התפרצות המונית, מנוהלת על ידי הסתדרות מיוחדת הקרובה למנגנון השלטון הרוסי והמעוניינת בקיומה של תנועה אנטי יהודית במדינה, בהתפשטותה ובהתחזקותה. הפוגרום הפך לחלק כמעט אינטגראלי משגרת החיים של היהודים בתחום המושב. הוא מילא תפקיד בעיצוב אישיותם של בני הדור שהגיע אז לבגרותו[34].

בתחילה, עם פרוץ הפרעות, עדיין לא היה בקרב יהדות רוסיה כוח ציבורי לאומי מאורגן, שיעורר את האוכלוסייה היהודית להתגוננות. ניסיונות בודדים וגילויים ספונטאניים של עמידה על הנפש דוכאו בו במקום על ידי השלטונות. ההתגוננות היהודית בעת 'הסופות בנגב' היתה ספונטנית ובלתי מאורגנת. היו רק ניסיונות להתגוננות, בהם התחמשו המונים, התייצבו כנגד הפורעים ואף הצליחו להניס אותם. בכמה מקומות, כמו באודסה, למודת ניסיון הפוגרום של 1871, היו כמה גילויים של הגנה עצמית בהנהגתם של סטודנטים. אלו הצליחו לארגן הגנה יעילה של המונים, שבה השתתפו גם פשוטי העם, היינו, בעלי מלאכה, אומנים ופועלים וגם מן הנוער הלומד. כבר אז נשמעו בין היהודים קולות הקוראים להגנה עצמית[35]. ב-1882 נוסדה בווינה אגודת סטודנטים בשם "קדימה", שהתבלטה בפעילותה הציונית וטיפחה רוח של גבורה ואומץ לב. איזידור שליט, מראשי הציונות בתקופת הרצל, תיאר בהתפעלות את רוח הקרב שפיעמה בלב הצעירים, שנענו לקריאות התיגר של הסטודנטים הגרמניים. הם מנו בתחילה ששה חברים ותוך מספר שנים הגיעו לאלפיים, כולם מלומדי התגוננות[36].

בתחילת המאה ה-20, עם התגברות התסיסה המהפכנית והאופוזיציונית נגד משטר הצאר ברוסיה, גיבש השלטון מדיניות מתוכננת של אנטישמיות. היהודים הואשמו בכל: באי נאמנות לממלכה, בניצול כלכלי של העם הרוסי, ברציחות לשם פולחן, במהפכנות ובסוציאליזם. היתה זו שיטה מכוונת של הסחת דעת הקהל ממצוקות החברה וסימון היהודי כ"שעיר לעזאזל", מטרה נוחה לרגשות התסכול והמחאה של ההמונים[37]. באפריל 1903, בעידוד השלטונות, פרץ פוגרום אכזרי בעיר קישינייב בבֶּסֶרָבּיה. ארבעים ותשע יהודים נרצחו, כחמש מאות נפצעו וכאלף חמש מאות בתי יהודים וחנויותיהם נבזזו[38]. אבל, למרות ההיקף הקטן יחסית, ה"מיקרוסקופי" כמעט, לעומת הזוועות שבעבר, היה כאן דבר חדש. לא רק המון העם עשה בפרעות אלה, אלא גם האינטליגנציה. נחמן סירקין, שכתב תיאורים מצמררים על ההשתוללות, היה אחד הראשונים שחש כאן "את הרעם הנורא בתוך הסערה האנטישמית המתמדת"[39].

הדור שהגיע לבגרותו במפנה המאה, בעיקר אחרי פרעות קישינייב, הגיע להכרה שהפוגרומים הם תופעה קבועה, שדם היהודים הוא הפקר והכרה זו היתה להרגשה דומיננטית, מחייבת התייחסות, כפי שבאה למשל במאמריו של יוסף חיים ברנר, "מתוך הפנקס" ו"מכתב ארוך", שנכתבו ב-1908[40]. הדור הזה היה שונה מאבותיו: ברחוב היהודי התגברו תהליכי החילון. הן היו מלווים בחדירת השפעות של התנועה הסוציאליסטית, הבונד. המפלגה הסוציאליסטית היהודית, שהוקמה ב-1897 וחינכה את חבריה להגנת כבודם העצמי, לאי השלמה עם המציאות ולתגובה אקטיבית על מעשי קיפוח ועוול. התיעוש הגובר יצר ריכוז גדולים של יהודים בערים שבתחום המושב ונסך תחושת בטחון ברחוב.

תנועת ההגנה העצמית ברוסיה צמחה על הרקע הרחב יותר של התמוטטות כוללת של האמון בשלטון הרוסי, ששיאם היו 'סופות בנגב' וקישינייב. לכן, ובגלל העובדה שהשלטון הרוסי עמד מאחורי הפרעות, עלתה הפופולאריות של פעולות ההגנה העצמית[41]. בראשית המאה ה-20 עולים בציבוריות היהודית ניצנים של רעיונות להקמת ארגוני הגנה, על בסיס של קבע. הקריאה הכללית הראשונה לארגון הגנה עצמית עברה בקרב יהדות רוסיה מיד אחרי פרעות קישינייב באפריל 1903. אבל הניסיון הראשון נעשה עוד בפסח 1901, ביאקטריוסלב, על ידי ההסתדרות המקומית של 'פועלי ציון'. ההגנה העצמית נכנסה בתגרות ובהתכתשויות קטנות עם הבריונים והניסה אותם ללא התערבות המשטרה. בעקבות הפרעות בצ'נסטוחוב, שפרצו בסוף אוגוסט 1902, התפרסם מאמר בעיתון ה"בונד" "ארבעטער שטימע" שקרא "להתארגן ולהילחם עם נשק ביד"[42]. פרעות קישינייב ב-1903 היו עבור יהודים רבים מעין קוו פרשת מים: היחס מצדם של צעירים יהודיים לפגיעה בהם לפניה ולאחריה היה שונה. אנשים לא יכלו עוד להשלים, לא רק עם עצם הפגיעה הפיזית, אלא עם ביזוי כבוד האדם ואובדן צלם אנוש שהיה כרוך בה. זעם האין-אונים היה מבחינת כוח נפץ שהתפוצץ והרס תגובות יהודיות מסורתיות ותבע ביטוי ממשי לכך שהיהודי הוא ככל האדם ודמו אינו הפקר[43].

אחד העם יחד עם שמעון דובנוב ואחרים קראו הפעם להתארגנותה של הגנה יהודית עצמית. בכרוז שפרסמו כתבו הסופרים היהודים: "חרפה היא לחמישה מיליון נפש אדם להטיל עצמם על אחרים, לפשוט צווארם להורג ולצעוק לעזרה, מבלי לנסות כוחם להגן בעצם על רכושם וכבודם וחייהם"[44]. האיש שטלטל את הציבוריות היהודית וגרם מפנה אמיתי בדרכי התגובה היה חיים נחמן ביאליק, אשר נשלח לקישינייב לכתוב דו"ח על ההתרחשויות ובעקבות נסיעתו פרסם את שירו "משא נמירוב" המוכר כיום כ"עיר ההריגה". יותר משהשפיע תיאור מעשי הפורעים, השפיע תיאור החרפה של היהודים[45]. למרות שהיו בקישינייב גילויים של הגנה עצמית, בחר ביאליק לכתוב בסרקזם מר על "בני בניהם של המכבים", שהראו גבורה במציאת "מקומות נאלחים" והשתמש בדימוי המסורתי של הגבורה היהודית כבשוט להלקאה עצמית[46]. קישינייב היתה לסמל החולשה היהודית ובדיעבד גם לנקודת מפנה ביחסו של היהודי להתגוננות.

אם ביאליק נתן ביטוי לתחושת הזעם ולצורך בתגובה יהודית אחרת, הרי יוסף חיים ברנר כמעט מנסח צוו פעולה. כאשר כתב את המסה "הוא אמר לה" היה זה למעשה המניפסט של הדור הצעיר. ברנר מתאר את דבריו של בחור יהודי צעיר אל אמו, המבקשת ממנו להימנע מלהתגייס לקבוצת הגנה עצמית, ערב פוגרום. ברנר מתאר את המרד של הדור החדש. בניגוד לאביו, שניסה לברוח מפורעים והוכה למוות, הבן ובני דורו לוקחים את היזמה בידיהם. הם אינם שמים עוד את מבטחם בידי שמים ויוצאים להגן הן על החיים והן על כבוד ישראל. "שמע ישראל! לא עין תחת עין; שתי עיניים בעד אחת וכל שיניהם בעד חרפה כלשהי"[47].

לאחר פרעות קישינייב, קמו בערים השונות ברוסיה, בליטא ובאוקראינה, ארגוני הגנה עצמית שעסקו בהדיפת הפורעים ובהכנות לימים קשים בדרך. את ההתארגנות הזו הובילה תנועת הפועלים היהודית. לנגד עיני החברים בתנועה זו עמד הדגם של התנועות המהפכניות ברוסיה ובפולין, שהקימו שלוחה צבאית מחתרתית לכל תנועה. התנועה הסוציאליסטית היהודית, ה'בונד' ותנועות הפועלים הציוניות (בפרט 'פועלי־ציון'), ארגנו תאי הגנה עצמית בערים ובעיירות. השלטון הצארי אסר על התארגנויות להגנה עצמית ופעל נגד כל האגודות הציוניות, שראה בהן גורם מהפכני המסכן את המשטר[48].

למרות התנכלות השלטונות, קמה ופעלה ההגנה העצמית. אם טבח קישינייב שימש נקודת מפנה בתגובתם של יהודי רוסיה על פרעות, שכן מאז הוחל בארגון ההגנה העצמית, הרי הפוגרום בהוֹמל, שפרץ בספטמבר 1903, סימל וביטא את הדרך החדשה של עמידה על הנפש ועל הכבוד של העם היהודי[49]. הפעם לא חזרה חרפת קישינייב: בהומל הופיעה ההגנה העצמית היהודית, מאורגנת מפלוגות הקרב של ה'בונד' ו'פועלי ציון', שהשיבו מלחמה שערה. מספר הקורבנות מצד היהודים היה קטן בהרבה מאשר בקישינייב ומספר החללים מקרב הפורעים היה גדול יותר מאשר בקישינייב[50]. ב"קול קורא לעם היהודי ("צום אידישן פאלק") הכריזו "פועלי ציון המינסקאים" בגאווה כי "רבים מבין היהודים בהומל שנהרגו ונפצעו, מצאתם הרעה כשנשק בידם. בהומל לא ניתנו כצאן לטבח"[51].

המשטרה פעלה נגד המגינים, ירתה בהם ואסרה רבים מהם, אבל למרות זאת הוסיפו היהודים להתגונן. הסתבר שנוכח ההגנה העצמית היהודית נשתכללו גם שיטות הפורעים. בפוגרום בז'יטומיר ב-6-/7 במאי 1905 הופיעו פלוגות מאורגנות של "המאות השחורות" שהסתערו ונסוגו על פי שיטה וסדר. גם ההגנה העצמית נערכה לקראת הפוגרום. בהגנה פעלו ארגונים נפרדים של ה'בונד' יחד עם הס.ד., של הציונים והס"רים. בסך הכול היו מעורבים בה למעלה מאלף מגינים. למחרת הפוגרום בז'יטומיר כתב י"ח ברנר את "הוא אמר לה"[52].

העיסוק בתולדות ההתגוננות ברוסיה חשוב לעניינינו לא רק בשל הצורך לסקור את התפתחותו של כוח המגן העברי, אלא משום שכניסת היהודים, הציונים ותנועת העבודה הציונית והארץ־ישראלית אל ממלכת הכוח והשימוש בכוח היתה בסיטואציה קיצונית, היינו בסיטואציה של פרעות ופוגרומים, בסיטואציה שבה היהודי צריך מצד אחד להגן על הערך הבסיסי של החיים ומצד אחר, כל תגובה שלו – עד תגובה של נקם שאיננה מגינה על החיים וגם איננה רוצה להשיג תוצאות קונקרטיות – היא מוצדקת.

בתקופת ההתגוננות של ראשית המאה ה-20 עולים הויכוחים לשם מה אנו מתגוננים? האם אני מתגוננים כדי להציל את החיים, האם אנו מתגוננים גם כדי לנקום? העובדה שהיהודים נכנסים בתקופה זו דווקא לעולם המושגים של השימוש בכוח היא משמעותית מאד.מגבלות אלו, שהגיעו אל היהודים (שכמעט ולא שרתו בצבאות קודם לכן), בשלב מאוחר ובסיטואציה מיוחדת מאד, הביאו לתמורה קיצונית מאד בתוך החברה היהודית והעלו את שלל השאלות בהן אנו מתלבטים עד היום[53]. חלק מפעילי ההגנה העצמית עצבו את דמותה של העלייה השנייה. ניתן להצביע על כך שקבוצת הגנה בשם "גיבורי־ציון" מהעיר הומל, עלתה ארצה לאחר הפרעות בעירם, עם מנהיגם יחזקאל חנקין ובכך פתחו את תקופת העלייה השנייה[54].

הכישלונות המחפירים שספג הצבא הרוסי במלחמת רוסיה-יפן (1904-1905) עוררו שוב את ההמונים להאשים את היהודים בכישלון הצבאי. לטענתם, היהודים הפיצו תעמולה מהפכנית, אהדו את יפן ושתפו עמה פעולה. התסיסה כנגד השלטון, הוסטה גם הפעם לעבר פרעות ביהודים. כך למשל, בספטמבר-אוקטובר 1904 ביצעו חיילים, שהיו בדרכם לחזית, פוגרומים ביהודים. השלטון לעומת זאת, פעל אף הוא כנגד היהודים והתקפותיו הסלימו ככל שגבה הרוח המהפכנית. קבוצות בריונים שכונו "המאות השחורות", הנחיתו מהלומות קונטרה-מהפכניות, בצורת פוגרומים מאורגנים ביהודים. באביב ובסתיו 1905 התחוללו פוגרומים במאות ישובים יהודיים, בחלקם השתתפו יחידות צבא ומשטרה, שפגעו באנשי ההגנה העצמית וסייעו לפורעים[55]. עד 1906 התרחבה ההגנה העצמית לכמאה ישובים[56], החל מהתגוננות ספונטאנית של פועלים ובעלי מלאכה ועד להתארגנות מסודרת של הגנה עצמית. זו האחרונה נעשתה לפי חתך מפלגתי, והפלוגות השונות לא שתפו פעולה ביניהן. נכשל גם ניסיון להגנה עצמית משותפת בין הארגונים הציוניים לבין עצמם. פלוגות ההגנה העצמית נדרשו שוב, בפרעות בפולין, רוסיה ובמיוחד אוקראינה, עם השגת העצמאות המדינית בכמה מארצות מזרח אירופה בתום מלחמת העולם הראשונה. בסוף שנת 1918 ו-1919, כאשר פלשו לאוקראינה הצבאות "הלבנים" (האנטי-בולשביסטיים) של דניקין, שנשאו מוות ליהודים בכל מקום; אוקראינה כולה הפכה לשדה קרב בין ה"לבנים" לבין ה"אדומים" ובין הצבאות הפולניים לבין הבולשיביסטיים. בנסיבות אלה היתה שחיטת היהודים למעשה של יום יום, למרות התנגדות השלטונות הסובייטים ולמרות גבורתה של ההגנה העצמית היהודית[57].

פרשיות ההתגוננות באודסה בשנות ה-80 של המאה ה-19, זו של הומל ב-1903 וזו של קהילות רוסיה ב-1905-1906 ולאחר מלחמת העולם הראשונה, תרמו מעט להצלת חיים ויותר מכך, לכבוד היהודי, זאת, למרות שחסרו את מרכיבי הייסוד הנותנים בסיס ומעודדים שימוש בכוח לשם התגוננות פסיבית או אקטיבית, כפי שהיה לכל העמים: ליהודים בגולה לא היה מרכז טריטוריאלי–דמוגראפי-היסטורי ואילו מרכזם המדיני והתרבותי־דתי שבארץ־ישראל היה חרב ובלי סיכוי נראה לעין להחיותו. הם עצמם היו פזורים בין העמים כאורחים לא רצויים, בתנאי אפליה ורדיפה. עובדות אלו קבעו מראש כי ההתגוננות המזוינת, בסופו של דבר, נידונה לכישלון. היתה זו מציאות עגומה, בה גם מאבק מזוין, הרואי ככל שיהיה לא ימנע את הסוף האכזרי, קרי אובדן הנפש[58]. יחד עם זאת, נקבע בתקופה זו ערך חינוכי־חברתי חשוב: התגוננות ושמירה על כבוד ישראל בכוח, תוך נכונות להקריב חיים במאבק זה[59].

 

4. התנקשויות פוליטיות

מרדכי שלם, בספרו "צבא מחפש משמעות", כותב שערכי 'טוהר הנשק' בארגון ה'הגנה' נעוצים כבר בארגונים אלו ומתכוון לכך שעסקו בהגנה, אך הדירו מחשבותיהם ממעשי נקם[60]. קביעה זו איננה מדויקת לגמרי. היו גם מקרים הפוכים, של יהודים שהיו מעורבים ברציחות פוליטיות או בתכנונן: כך למשל, המקרה של הירש לֶקֶרט[61], פועל 'בונדיסט' שהשתתף בהפגנת האחד במאי 1902, שחמישים ממשתתפיה נעצרו. שר הפלך הווילנאי, פון־ואל, פקד יש להלקות עשרים ושמונה מפגינים. עשרים מהם היו פועלים יהודיים. ה'בונד' פרסם הודעה בה קרא לנקמה[62].  בכרוז נאמר: "הראו שוב לתלייני הצאר, שלא תעברו בשוויון נפש על מעשיו המשפילים!… הוכיחו להם שאתם מוכנים להגן על כבודכם האנושי, ועל מעשי האלימות של משרתי הצאר הנכם מוכנים להשיב במעשי אלימות"… אנו בטוחים שממעמקי הפרולטריון היהודי יקום לוקח-נקם, שינקום השפלת אחיו. ואם יישפך דם אנוש, האחריות תיפול על הצאר ומשרתיו הפראיים"[63]. כך ביקש ה"בונד" לגרום לפעולת נקם מבלי לקחת את האחריות עליה.

את ביצוע ההתנקשות לקח על עצמו הירש לקרט, שכבר נאסר מספר פעמים בעבר, בשל פעילותו ב'בונד'. הוא ארגן קבוצה בת ארבעה עד ששה חברי בונד. הם קנו נשק והתאמנו ביערות מחוץ לוילנה. ב-18 במאי, בשעות הערב, כאשר פון-ואל יצא ממופע של קרקס, הוא נורה בזרועו וברגלו על ידי הירש לקרט, אך לא מת. לקרט לא ניסה כלל להימלט. הוא נתפס, נעצר, נשפט, התנהג בכבוד ונידון לתלייה. לאחר הפצרות אימו ואשתו ההרה, הסכים, בניגוד לקוד המהפכני, המקובל, לבקש חנינה. אף על פי כן ניתלה ב-10 ביוני 1902[64].

לקרט הפך לקדוש של התנועה וסמל של מאבק הפועלים נגד המשטר[65]. אם כי ה'בונד' התנגד באופן עקרוני לטרור כאמצעי של מאבק מדיני, בהתאם להלכה המרקסיסטית, הרי שבגלל ההד הציבורי שעוררה ההתנקשות, ניסו מוסדות ה'בונד' להצדיקה[66]. לימים הפך הירש לקרט לסמלן של קבוצות יהודיות נוספות ומופת ליהודי המוכן להיאבק עד הסוף, גם עבור ארגוני מחתרת יהודיים שתפישתם היתה שונה לחלוטין מדרכו[67].

דוגמא נוספת היא פנחס דאשבסקי[68], סטודנט מחוגי הציונים הסוציאליסטיים בקייב, שכמו רבים אחרים נרעש מהפוגרום בקישנייב של 1903. דאשבסקי ראה בפוגרום ואי התגוננותם של היהודים מפני הפורעים, פגיעה בגאוותו האנושית והיהודית. תחושת ההשפלה והעלבון שלאחר קישינייב היתה עמוקה יותר מאשר העלבון על הלקאתם של מפגינים יהודים שהובילה להתנקשות של לקרט. הימים היו ימי ההתנקשויות הגדולות של הטרור הס"רי. התנקשויותיהם של פטר קרפוביץ' בשר ההשכלה בוגלפוב ושל הסטודנט בלמאשב בשר הפנים סיפיאגין הסעירו את דעת הקהל. משפטיהם של המתנקשים הפכו לבמות של הסברה והאשמה. על כן אין פלא שפוגרום קישינייב חולל גם מעשה של התנקשות יהודי ועל רקע יהודי.

כאשר קראה ההגנה העצמית היהודית בקייב, לנקום בפבל קרושיאבן, ראש המסיתים לפרעות, התנדב דשאבסקי לבצע את ההתנקשות. ב-4 ליוני 1903 דקר אותו בסכין לאור היום, ברחוב סואן בסנט פטרבורג. אחר כך מסר עצמו למשטרה והועמד לדין. במשפטו עמד בגאון על מעשהו ונידון לחמש שנות עבודת פרך. התנקשותו ועמידתו במשפט שימשו קריאת תיגר נגד השלטונות וקריאה ליהודים לעמוד על נפשם. גם אם ההתנקשות היתה פרי החלטתם של מעטים[69], היא התקבלה בחוגי הנוער היהודי כביטוי לנקמה לאומית[70].  מעשהו של דשאבסקי לא זכה לאותו הד אשר זכה לו מעשה ההתנקשות של הירש לקרט. הן משום שהביצוע היה שלומיאלי והן משום שבשנת 1903 כבר היו מעשי ההתנקשות חיזיון נפרץ במציאותה של רוסיה. משפטו נערך בדלתיים סגורות ועונשו היה קל יחסית, כך שחסרו כאן הרכיבים המעניקים למעשים כאלה דרמטיזציה[71]. אך למעשהו של דשאבסקי היה משקל בהחלטת השלטונות להחמיר עם התנועה הציונית ברוסיה. הם ראו בו סנונית ראשונה של רדיקליזציה מהפכנית בקרב הדור הציוני הצעיר, ובהגנה העצמית – אות אזעקה[72]. שבועיים לפני משפטו של דשאבסקי, חל ביקורו של הרצל אצל פלווה. נראה שהחוזר של פלווה, שאסר כל פעילות ציונית, הושפע במידה רבה ממעשהו של דשאבסקי. פלווה נוכח שהציונות, יותר ממה שהיא עוסקת במה שהוא מעוניין – בהגירתם של היהודים – היא זוקפת את קומתם ומטפחת את הכרתם וגאוותם הלאומית[73].

שאלת הפגיעה בצוררים- היא שאלת "הטרור הלאומי" – לא ירדה מעל הפרק בקרב הנוער היהודי המאורגן בשנות קיומה של ההגנה העצמית. במיוחד החריפה השאלה לאחר הפרעות ההמוניות בימי המהפכה באוקטובר 1905 ובפרט אחרי שני הפוגרומים ה"צבאיים" שפרצו בביאליסטוק ובסיאדליץ ב-1906, כאשר התגלתה אי יעילותה של ההגנה העצמית, מול הכוחות הסדירים של הצבא והמשטרה, שעשו את הפרעות בגלוי. מניה וילבושביץ (לימים שוחט) הצטרפה לחבורת טרוריסטים מאנשי הס"ר שזממו לרצוח את שר הפנים ויאצ'סלב פון־פלאווה – שאסר על קיומם של ארגוני הגנה עצמית – כנקמה על ארגון פרעות קישינייב. אם כי התכנית נכשלה[74]. שנת 1919 תיזכר בתולדות ישראל לדיראון עולם, בשל הטבח הגדול שנעשה ביהודי אוקראינה. באותה שנה פרצה שורה של פוגרומים צבאיים, בהם שילמו עשרות קהילות ישראל מחיר יקר על השתתפותם האמיתית או המדומה של היהודית על חלקם במרידות הקומוניסטיות שבעורף החזית האוקראינית.

האישיות המרכזית בממשלה הלאומית האוקראינית היה סימון פֶּטְלוּרָה, שניצח על הפוגרומים[75]. שבע שנים אחר כך, כשישב שקט ובוטח בגלות פוליטית בפאריס, נרצח על ידי שלום שוורצבּורְד, יהודי בן אוקראינה[76]. השופטים הצרפתים שהאזינו לפרשת הטובח באוקראינה, זיכו את הנוקם היהודי מכל אשם. ניתן לראות בתגובתו זו של שוורצבורד, יותר מאשר נקמה, אלא זעקה אל עולם אטום ומתנכר ואזעקה כלפי פנים.