תולדות קוריאה בעת העתיקה

תולדות קוריאה מראשיתה ועד סף העת החדשה.

כתב: גילי חסקין

תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

ראו גם, באתר זה: מבט אל קוריאה.

דרום קוריאה -המלצות לטיולים ולקריאה

לאלבום תמונות מדרום קוריאה.- 2016

אלבום תמונות קוריאה הדרומית  2024 

טבלה היסטורית ופוליטית של דרום קוריאה- מעודכן 18-10-24

טיול בקוריאה הוא טיול אחר. שונה מאשר בארצות אסיה האחרות. יחסית, לא מצויים בה אתרים היסטוריים רבי רושם. יש בה שמורות טבע נאות, בעיקר בתקופת השלכת וערים מודרניות. הדגש בטיול זה הוא דווקא על ההתפתחות המהירה שעברה המדינה בעשרות השנים שחלפו מאז שקיבלה את עצמאותה, לאחר מלחמת העולם השנייה. ובכול זאת, מבקרים בטיול בכמה אתרים היסטוריים, בעיקר ב-Gyeongiu. ובכלל, הקוריאנים גאים במורשתם ולכן, כדאי למטייל להכיר את תולדות ארצם.

המיתוס

לפני אלפי שנים, החליטו להם טגריס אחד ודב אחד שהם רוצים להפוך לבני אנוש. לפיכך פנו בתפילה לקיסר השמים הְוַן-אוּנג (Hwan-ung). הקיסר נתן להם עלי לענה ועשרים שִני שום והבטיח שאם יצליחו לחיות במשך מאה ימים, בלא אור שמש ולהתקיים אך ורק מהמזון שהעניק להם, יהפוך אותם לבני אדם. כעבור ימים אחדים נכנע הטגריס, אך הדוב התמיד בנחישות. לפני תום מאה הימים הפך אותו הקיסר לאישה יפה ששמה אוּנג-נְיוֹ (Ung-nyo). אף שהייתה אסירת תודה, חשה האישה בדידות גדולה והתפללה שוב לקיסר שיעניק לה בן. הקיסר הפך עצמו לבן אנוש, ולשניים נולד בן ששמו טאנגון (Dan-Gun) . בן זה ייסד את ממלכת קוריאה הראשונה.

על התפתחות הפוליטית, התרבותית והכלכלית של קוריאה, השפיעו שני גורמים:

• המאבקים הפנימיים , על שליטה טריטוריאלית ועל הגמוניה צבאית, כלכלית ותרבותית, בין הכוחות הפוליטיים בקוריאה.
• מיקומו האסטרטגי של חצי אי הקוריאני, שיצר מערכת יחסים מורכבת, בין הכוחות שפעלו בו, לבין גורמי חוץ, ביניהן סין ויפן. לימים, גם מדינות המערב.

הקוריאנים, כמו הסינים, והיפנים, משתייכים לגזע המונגולואידי, שהוא הגזע הנפוץ ביותר בעולם. בשלושת אלפי השנים האחרונות התפתחה במזרח אסיה, ציוויליזציה גדולה, שהגיעה להישגים גבוהים בעושר ובתחכום ועד לתקופה המודרנית, לא נפלה מזו של הציוויליזציה המערבית. הממצאים הארכאולוגיים הקדומים ביותר הקיימים מחצי האי הקוריאני הם חפצי קרמיקה, המעידים על הימצאות ציוויליזציה אנושית בחצי האי, כבר לפני 10,000 שנה. בחפירות ארכיאולוגיות בקוריאה נחשפו אתרים בהם התפתחה תרבות נאוליתית מתקופת המעבר שבין האלף הרביעי, לאלף השלישי לפני הספירה. נושאי התרבות הזאת התפרנסו בעיקר מדייג מציד.

התרבות העתיקה של מזרח אסיה התפתחה סביב גידול האורז. התחילו לגדל אורז בסין כבר באלף החמישי לפני הספירה וממנה הוא התפשט לקוריאה וליפן. במשך הזמן הפך האורז, בדומה לחיטה במערב, למרכיב המזון המרכזי של עמי מזרח אסיה. באלף השני לפני הספירה, התפתחה חקלאות, בעיקר בדרום-מזרח קוריאה.

ראו באתר זה: גידול האורז

בתקופה זו הופיעו יישובי הקבע והאוכלוסייה גדלה. במחצית השנייה של האלף השני, צמחה תרבות הברונזה, שבין הישגיה, היו פיתוח שיטות הסקה משוכללות, מפאת הקור העז בחורף. לתרבויות הללו היו מאפיינים משותפים גם לאותן תרבויות בארצות הסמוכות – מנצ'וריה, החוף של דרום מזרח סיביר, יפן וחצי האי שאנדונג שבצפון סין.

על פי המיתולוגיה הקוריאנית, ההיסטוריה של המדינה החלה בסביבות שנת 2333 לפני הספירה, כאשר אבי האומה הקוריאנית טאנגון (Tangun), ייסד את ממלכת קו-צ'וסון (KoChoson) העתיקה, שהיתה עיר המדינה המפותחת מבין ערי מדינה אחרות. פיררוש המילה "קו" הוא "המוקדמת", לכן שם זה ושמות רבים אחרים, המתחילים במילה "קו", ניתנו בדיעבד.

נושאי תרבות  ג'וֹסוֹן היו כנראה צאצאיהם של שבטים אלטאיים שמוצאם באזור מזרח אסיה – כיום בשטחיהן של מזרח סין, קוריאה ומונגוליה. במאה ה-5 לפני הספירה, בתקופה האלימה של ה"המדינות הלוחמות " בסין[1], נהרו אלפי פליטים סינים לקוריאה. יתכן שעיבוד הברזל, שהתחיל בתקופה זו, קשור להגירה הסינית. זו המשיכה עד המאה ה-3 לפני הספירה.

בתחילת המאה ה-3 לפנה"ס, קמה בצפון-מערב חצי האי, מדינה ושמה "צ'וסון" (Chhoson) מלכי צ'וסון העתיקה עמדו בראש קונפדרציה של ערי מדינה, שהשפעת הפליטים הסינים, היתה בה מרובה. השפעתה של הממלכה ניכרה גם מחוץ לגבולות חצי האי הקוריאני, למשל במנצ'וריה. לפי המסורת, כל הקוריאנים הם צאצאיהם של בני צ'וֹסוֹן, והממלכה הקדומה נחשבת לאבן דרך חשובה בהיסטוריה של קוריאה.

לקראת סוף אותה מאה, החלה צ'וסון העתיקה להתמודד עם פלישות של המדינה הסינית ג'ין (JIn), שפלשה לחצי האי ליאוטונג (Liaotong), שמצפון- מערב לנהר יאלו Yalu)). טקסטים סיניים בני התקופה, מכנים את הממלכה בשם "דונגיי" (Dongyi), שהוראתו  בסינית היא "הברבריים המזרחיים". בסופו של דבר הסינים כבשו ממנה שטחים רחבי ידיים בחלקו המערבי של מפרץ בוהאי (Bóhǎi Wān,)[2].

בתחילת המאה השניה לפני הספירה, הצליח סיני בשם וימאן (Wiman), מי שהיה שר בסין, להדיח את צ'ון (Chun), מלכה של צ'וסון העתיקה ולמלוך תחתיו. הוא ייסד בירה בלו-לאנג (Lo Lang) שליד פיונגיאנג. הממלכה נקראה מאז "ממלכת וימאן – צ'וסון" (Wiman-Choson). הצלחותיו הביאו לעימות עם שושלת האן שבסין, עד שהאחרונים כבשו את קוריאה בשנת 108 לפני הספירה.

עם התפרקותה של צ"וסון, קמו בחצי האי הקוריאני, מדינות קטנות יותר, בהן בואיו, אוקג'ו ודונג-ייה. שלטון הסינים בקוריאה, שנקרה בפיהם "לו לאנג" (Lo Lang) ארך יותר מ-400 שנה. קוריאה הפכה לציר התנועה המרכזי שבין יבשת אסיה לאיי יפאן ומעמדה כארץ מעבר, הפך אותה הקנה לה חשיבות אסטרטגית רבה עד עצם היום הזה. התרבות הסינית לא הגיעה ליפן ישירות מסין, אלא בעקיפין, דרך קוריאה, שם אומצה מאות שנים קודם לכן. מתיישבים סינים רבים באו לקוריאה והפכו אותה למושבה סינית. המושבות הסיניות שהוקמו בחצי האי, הפיצו את התרבות הסינית בקוריאה.

שלוש הממלכות

בעשורים האחרונים לפני הספירה, התגבשו בקוריאה שלוש ממלכות: קוגוריו (Koguryo), פקצ'ה (Paekche)  ושילה (Shilla). לכן מכונה התקופה, בפי ההיסטוריונים: "תקופת שלוש הממלכות של קוריאה". לשלושתן היו מאפיינים משותפים: אריסטוקרטיה צבאית, ריכוז המנהל וארגון עבודות ציבוריות. השלוש התחרו ביניהן על שליטה, מעמד, כוח ושטחים נרחבים בסביבה. המלחמות ביניהן אפשרו ליפנים לכבוש שטחים בקוריאה ודרך קוריאה, קיבלה יפן את הכתב הסיני, את הבודהיזם וערכי תרבות נוספים. הצבאות היפניים, שהתערבו במלחמות הפנים של קוריאה במאות הראשונות לספירה, נחשפו לתרבות הסינית ובשובם ליפן הביאו עמם את מה שלמדו. בסוף המאה ה-4, עם גבור המלחמות בחצי האי, נמלטו משפחות אצולה קוריאניות וסיניות ליפן והצטרפו לאליטה היפנית. היפנים נהנו מן הידע וההשכלה שפליטים אלו הביאו עמם למשפחות האצולה שנקראו "אוג'י" וצברו כוח רב. משפחות האטה ואיה, שהגיעו מקוריאה והתיישבו במרכז יפן, הביאו עמן טכניקות חדשות של ייצור משי וקרמיקה ויידע חדש בתחום המסחר והדיפלומטיה. גלים נוספים של פליטים משכילים הגיעו מקוריאה ליפן במאות השישית והשביעית. על פי הערכה, כשליש מתוך משפחותה אצולה היפניות, בראשיתה מאה התשיעית היו ממוצא קוריאני[3].

ממלכת קוגוריו התקיימה בצפון חצי האי הקוריאני ובמנצ'וריה של היום, בשנים 37 לפני הספירה עד 668 לספירה. היחסים בינה לבין סין התאפיינו הן ב מתיחות צבאית והן ב אימוץ סממנים של התרבות הסינית[4]. בעונת הגשמים של שנת 598, שלח הקיסר הסיני סוי וון-די (Wendi), שעמד בראש שושלת סוי (Sui) [5] , צבא של כמיליון חיילים סינים לקוגוריו. האבדות של הצבא הסיני היו גבוהות בהרבה מאלה של יריביו הקוריאנים והפלישה למעשה נכשלה. הייתה זו תבוסתו הגדולה היחידה של הקיסר וון-די, שנרצח בשנת 604 על ידי בנו, יאנג-די Yangdi)), הזכור גם בשל תרומתו לחפירת התעלה הגדולה של סין. יאנג-די פלש מסין לקוריאה, בראש צבא של 300000 חיילים, בשנת 612. קרב זה שכונה גם "הקרב בנהר הסאלסו" [6]( Salsu) , הסתיים במפלה נוספת לצבא הסוי, שכמעט כולו הושמד, פרט למעט מאד חיילים סיניים ששרדו. המספרים המנוקבים ב-2700 ניצולים בלבד, מוגזמים מן הסתם, אבל מלמדים משהו על ממדי התבוסה. זה נחשב לאחר הקרבות הקטלניים ביותר בהיסטוריה העולמית. הגנרל אְלְגִּ'י מוּנְדּוֹק  (Eulji Mundeok)  הביס את הסינים וגרם לנסיגתם. התבוסה הסינית בנהר הסאלסו היתה אחד הגורמים הקריטיים לנפילתה של שושלת סוי ב-618. שושלת טאנג תפסה את מקומה[7].

ראו באתר זה: שושלת טאנג.

ממלכת פקצ'ה התגבשה בשנים 18 לפני הספירה עד 660 לספירה, מדרום מערבו של חצי האי הקוריאני. חשיבותה הגדולה של ממלכה זו טמונה בהיותה ראש גשר בין סין ליפן. דרכה עברו פילוסופיות סיניות וכן הכתב הסיני ליפן.

ממלכת שילה שלטה בין 57 לפני הספירה עד 935 לספירה, בדרום מזרח חצי האי. שלוש הממלכות התקיימו זו לצד זו, בין המאה ה-4 ל-7 לספירה וקיימו ונאבקו על השליטה בחצי האי. בין שילה לפקצ'ה, בדלתא של נהר נקטונג (Naktong), התקיימה הממלכה הקטנה קאיה, עד שממלכת שילה השתלטה עליה במאה השישית. בכול אחת מהמדינות הללו התגבשה חברה מעמדית, עם אריסטוקרטיה חזקה. כל אחת מהן ניסתה לגייס את סין במאבקה כנגד המדינות האחרות[8].

בתחילה, בכל אחת מהמדינות, היה נהוג פולחן שונה במקצת המבוסס על שמאניזם, אולם הם הושפעו בהדרגה מסין ומתרבותה, ובמיוחד מהקונפוציאניים והטאואיזם. במאה הרביעית לספירה הגיע הבודהיזם לחצי האי הקוריאני. זרמי המחשבה האלו, שכבר בסין הפכו לדתות, אומצו על ידי המלכים הקוריאנים, כאמצעי לחיזוק סמכותם.

ממלכת שילה המאוחדת

הקיסר הסיני טאי-זונג משושלת טאנג ביקש להשיג שליטה בקוריאה. לאחר שלוש פלישות כושלות בשנים 644, 648 ו-655, כרתו הסינים ברית עם ממלכת שילה, שהייתה אמנם פחות מתקדמת משכנותיה, אך בעלת צבא חזק למדי. הצבאות המאוחדים ניצחו  את קוגוריו ובת בריתה פאקצ'ה ובשנת 668 הצליחה ממלכת שילה לאחד תחת שליטתה כמעט את כול חצי האי. שושלת טאנג ניסתה לנצל את הקשר עם שילה כדי להשתלט על קוריאה, אולם ממלכת שילה, שהצליחה לצבור עוצמה צבאית גדולה, הביאה לנסיגת הכוחות הסיניים. ממלכת שילה העתיקה מקיסרות טאנג הסינית את ארגון הכלכלה, את מוסדות השלטון , את שיטת הממשל ואת שיטת המבחנים של סין, כקריטריון לקבלה למשרות בשירות המדינה.  דבר ממלמד על רצון לאמץ את המסורת הקונפוציוניסטית שלי סין. אולם שלא כבסין, היו רוב התושבים חקלאים חסרי רכוש, שעבדו כאריסים אצל משפחותה אצולה. האחרונים, שהיו המשען העיקרי של הכתר, קיבלו משכורות וקרקעות, אך לא את הזכות להעבירן בירושה. ממלכת שילה (Shilla)  המאוחדת שלטה ברוב חצי האי הקוריאני, למעט חלקיו הצפוניים, שם נוסדה ממלכת פארה (Parha), שקיימה קשרי מסחר ודיפלומטיה עם סין, עם יפן ועם ממלכת שילה.

תקופת ממלכת שילה המאוחדת (שנים 668-935) נחשבת לתקופה של שגשוג וזוהר בהיסטוריה הקוריאנית. בתקופה זו עוצבו יסודות הממשל והאדמיניסטרציה של קוריאה העתיקה. כך למשל, שהשיטה של חלוקת אדמות הממלכה בין משפחות האצולה לבין פקידי המדינה הבכירים. מלכי שילה ניסו לאמץ את שיטת הבחינות הקונפוציאנית שהיתה נהוגה בסין והבטיחה הנעה של אנשים ששכבות שונות ושל רעיונות חדשים. הברית עם הסינים גרמו לשושלת שילה לסגל מאפיינים סיניים מסוימים. אולם הכוח הפוליטי בקוריאה הועבר יותר באמצעות ירושה מאשר על סמך יכולת מוכחת בבחינות. כך נוצר בממלכה ריבוד מעמדי נוקשה ובלתי ניתן לשינוי.

בדומה לשאנגן (כיום שיאן Xian) שבסין, גם העיר סוראבול (Seorabeol[9] בירתה של שילה, כיום נקראת קיונג-ג'ו (Gyeongju) – מנתה כמיליון תושבים. שילה שלטה על מרבית חצי האי הקוריאני והרצף השלטוני במרחב הפך את בירתה לקצה דרכי המשי.  בה נמצאו ממצאים שמקורם בערב ואף במזרח התיכון. יפן שלחה משלחות לסין ולקוריאה ומשלחות קוריאניות הגיעו ליפן[10].

ראו באתר זה: שושלת טאנג הסינית

התקופה מאופיינת  בשקט יחסי באזור. התקדמויות לשוניות רבות חלו בתקופה זו. בבודהיזם התפתחה כת הסאון החדשה (שהונהגה גם ביפן וידועה במערב בשם היפני שלה, "זן").

ראו באתר זה: זן בודהיזם.

במקביל, התפתחה במהרה שיטת כתיבה של מילים קוריאניות בעזרת סימניות סיניות שנקראה "אידו".

שלטונה של שושלת שילה המאוחדת החל להתערער באמצע המאה השמינית, בדומה ל"מחזור השושלתי" בסין. בעלי האחוזות התחזקו, דבר שהביא להיחלשותו של המלך ולהפחתת יכולתו לגבות מסים. המתחיל בין בעלי האחוזות לבין השלטון המרכזי, הביאו לפגיעה בסדר החברתי; דבר שגרר סדרה של התקוממויות נגד השלטון המרכזי. הדבר גרם לפיצולה של ממלכת שילה לכמה ממלכות, שנאבקו זו בזו. אחרון מלכיה של שילה, המלך גיאונגסון , שלט מ-927 בממלכה, ונכנע בשנת 935 להתפשטותה של ממלכת קוריו המאוחרת יותר, בה שלט וואנג-גאון (Wang Geon).

ממלכת קוריו

אחת מתוצאותיו של המאבק בממלכת שילה המאוחדת היתה הקמתה של שושלת קוגוריו המאוחרת (Later Koguryo), בשנת 901, על ידי הנסיך קונגיי (Kungye). נסיך זה הודח בשנת 918 על ידי ואנג קון (Wang Kon), שהקים את ממלכת קוריו (Koryo), שהוא המקור לשמה של קוריאה בשפות שונות. בשנת 935, הצליח ואנג קון, לכבוש את מה שנשאר ממלכת שילה ואת ייתר הממלכות בחצי האי הקוריאני. ממלכת קוריו המאוחדת שלטה בקוריאה בשנים 936- 1392. השם "קוריו" לקוח משמה של ממכת קוגוריו. השימוש בשם הדומה לשם עתיק, היה אמצעי מקובל בקרב המלכים הקוריאנים, לבסס את הלגיטימציה שלהם על קשר, אמיתי או מדומיין, עם הממלכות העתיקות. כפי שממלכת וימן צ'וסון אמצה את שמה של צ'וסון העתיקה.

בתקופת שושלת קוריו, הונהגה מערכת שירותים אזרחיים ונחקקו חוקים. השלטון המרכזי, שחשש מכוחו של  מעמד הלוחמים, אסר על  הוראתן של  אמנויות לחימה. באופן זה, כך קיווה, יצליחו  להוריד את קרנו של מעמד הלוחמים. ב-1170, התמרדו הפקידים הצבאיים, בהנהגת המצביא צ'ה צ'ונג הון (Choe, Chung-hun), נגד המשטר שהסתאב ושקיפח את הקצונה בחלוקת הקרקעות. בדומה ליפן, לא הודח המלך, אבל סמכויות השלטון נלקחו ממנו והא מילא תפקיד טקסי בלבד. המשטר הצבאי נמשך כ-60 שנה ונשען על דיכוי אכזרי. דבר זה הוסיף לחוסר האהדה של התושבים בגוריו למעמד הלוחמים. במקביל טרחו  לפתח את ההשכלה. הבודהיזם שגשג, והמשיך להתפשט ברחבי הממלכה. בתקופת זו התפתחה קדרות ה"סלדון" (Celadon) כמו כן, הומצאה במאה ה-12 שיטת החריטה הראשונה בעולם על מתכות.

ממלכת קוריו התעמתה פעמים רבות עם הח'יתאי (Khitan)  , שבדרום מזרח מנצ'וריה. אלו ניסו כמה פעמים להשתלט על קוריו. בשנת 1018 פלשו אליה בכוח גדול. אולם פלישתם נכשלה כישלון חרוץ. מתוך כמאה אלף חיילי הפלישה, נשארו בחיים רק אלפים בודדים. אולם לאחר התבוסה הזאת, הגיעו הצדדים להבנות ושמרו על יחסי שלום.

הסרט הקוריאני "חרב ללא צל (2005)" (Shadowless Sword) , בבימוי קים יונג ג'ון  ( Kim Young-jun), מתאר את תקופת סופה של בירת בלהה ב 926 לאחר כיבושה על ידי הח'יתנים.

כמו כן התעמתה שושלת קוריו עם שבט יורצ'ן (Jurchen) ממזרח מנצ'וריה. בשנת 1115 יסדו היורצ'ן בצפון סין את שושלת ג'ין (Jin)  , שנוכח עליונותה הצבאית, נאלצה ממלכת קוריו לקבל את תנאיה ונהפכה לממלכה וסאלית שלה. במהלך המאה ה-12 התעוררו מתחים בין חלקים שונים בממלכה, בעיקר בין האצילים, הצבא והאיכרים. מתחים אלו הובילו למאבקים עקובים מדם, בשנים 1170 עד 1196.

-1145, הורה המלך אינג'ונג (1112-1146) הורה למלומד קונפוציאני, קים פו-שיק, לחבר את הסאם-גוק סאגי (, Samguk Sagi) – ההיסטוריה של שלוש הממלכות.

ב-1231 פלשו המונגולים בהנהגתו של אוגדיי ח'אן לראשונה לקוריו, כחלק ממערכה שניהלו במטרה לכבוש את כל שטחיה של מזרח אסיה. המונגולים הגיעו עם צבאם עד צ'ונגג'ו, במרכז חצי האי, עד לכניעתה של קוריו. בסופו של הקרב, ובעקבות התנגדות גדולה של האוכלוסייה האזרחית, הצליחו הקוריאנים לשכנע את המונגולים לסגת. ב-1235 פתחו המונגולים מערכה חדשה, הצבא הקוריאני זכה ללא מעט ניצחונות, אך הוא לא הצליח להתמודד עם גלי הפלישה העצומים  של המונגולים. לאחר קרבות שנמשכו שלוש שנים, ביקשו הקוריאנים הסכם שלום. המונגולים הסיגו את צבאם בתמורה לכך שקוריו ישלחו כמה מבני משפחת המלוכה שלהם כבני ערובה למונגולים. וכן  לנקות את הים מספינות קוריאניות, לפטר את כל פקידי הממשל האנטי-מונגולים וכדומה.

בסופו של דבר, נחתם הסכם שלום בין גוריו לבין שושלת יואן המונגולית. ההסכם כלל את התערבותם של המונגולים בפוליטיקה הפנימית בקוריאה, ובכלל – השפעתם של המונגולים בממלכה ניכרה לכל אורך התקופה. למלך קוריו היו בעיות שונות שהיה עליו להתמודד עמם. למשל: הסרת האריסטוקרטים הפרו-מונגולים והפקידים הצבאיים, שאלת אחזקת הקרקע, ויישוב המחלוקות בין המלומדים הקונפוציאנים לבודהיסטים. בעיה נוספת הייתה שודדים יפנים, שכבר היוו צבא מאורגן למחצה ומדי פעם פלשו לעומק הארץ ולמדו את הטכנולוגיה המקומית.

ב-1276 השתלטו המונגולים על כל סין ושמו קץ לשושלת סונג. בשנת 1279 הכריז על עצמו השליט קובלאי ח'אן, נכדו של ג'ינגיס ח'אן, כקיסר סין וייסד שושלת חדשה בשם יואן, ששלטה בסין כ-90 שנה. היתה זו הפעם היחידה בהיסטוריה שעם אחד שלט בכול השטח שמים יפן במזרח ועד גבול פולין במערב. ומערבות סיביר בצפון, עד המפרץ הפרסי וגבול הודו בדרום[11].

ראו באתר זה: המונגולים

כבת חסות של סין, נאלצה קוריו להשתתף במסעות המלחמה המונגוליים ואף השתתפה בפלישות של המונגולים ליפן בשנים 1274 ו-1281. קובלאי ח'אן כינס חיל פלישה גדול בקוריאה וציווה על הקוריאנים להעמיד לרשותו את כל אניותיהם.

שני מסעות המלחמה נכשלו בשל חוסר ניסיונם של המונגולים במסעות ימיים והן בשל הערכה מוטעית של תנאי מזג האוויר. טייפון הטביע את מרביתה ספינות המונגוליות והסמוראים היפנים חיסלו את אלו שהצליחו להגיע לחוף. בימי המונגולים נהנתה קוריאה מפריחת התרבות והכלכלה. ממלכת קוריו ניצלה את היחלשותה של שושלת יואן כדי לסלק גורמים פרו מונגוליים מן השלטון. עם ירידתה מעל הבמה הפוליטית, כוננה ממלכת קוריו, יחסי ידידות עם שושלת מינג שעלתה לשלטון בסין.

הקמתה של ממלכת צ'וסאון

ברחבי המדינה צמחו אחוזות רחבות ידיים, שעברו בירושה, בלי קשר עם מילוי תפקידים בשירות המדינה. גידול האחוזות היה ככוך בהתמעטות האריסים החופשיים ובריבוי הצמיתים, שהיו פטורים משירות צבאי ומתשלום מיסים. הממשלה לא יכלה אפוא לשלם לפקידיה. בני מעמד זה דרשו רפורמה קרקעית וב-1392 פרצה הפיכה. הגנרל יי-סיאונג-גייה, מפקד בצבא קוריו, ביצע הפיכה צבאית והדיח את מלכו, המלך וואנג-יו (Wang Yo). הוא ייסד שושלת חדשה – צ'וסאון, שכונתה גם "שושלת יי" על שמו . הוא העביר את בירת הממלכה להאנסיאונג (סיאול המודרנית), בסיועו של הקיסר הסיני הונג-וו משושלת מינג, ואימץ את הקונפוציוניזם כדת הרשמית בממלכתו.

פרק הזמן ששרדה ממלכת צ'וסאון – כ-500 שנה – נחשב לאחד הארוכים ביותר בהיסטוריה האנושית, והשושלת היא השושלת הקונפוציאנית ששרדה למשך פרק הזמן הארוך ביותר. כמעט כל ימיה הכירה השושלת בחסות הסינית והעלתה לה מס. הבירה הועברה לסיאול. בשנת 1395 נבנה הארמוןה גדול בסיאול: Gyeongbokgung

הצי היפני, שנבנה קודם לכם, לשם מלחמה במונגולים, הוסב לאניות סוחר, שהפליגו מעבר לים. השילוב של מלחמות עם סחר חוץ הוליד את שוד הים. שודדים יפנים (ואקו), בעיקר ממחוזות המערב, הפליגו באניות קטנות ומהירות, כדי לשדוד אניות סיניות, קוריאניות ויפניות, שהפליגו באוקיינוסים, לחופי מזרח אסיה. הפשיטות של הפירטים גררו פעולות תגמול מצד שלטונות קוריאה. בשנת 1380 השמיד הצי של קוריאה, שייטת של 500 אניות שודדים יפניות בפתח הנהר קום שבדרום מערב חציה אי. בשנת 1389 תקף הצי הקוריאני את האי היפני צושימה (Tsushima), שבין קוריאה לבין יפן, אשר שימש כבסיס לשודדי הים והשמיד כ-300 אניות שעגנו שם. בשנת 1419 שיגרה קוריאה לצושימה (במחוז נאגאסאקי של ימינו), צבא של 17,000 חיילים, שנחתו באי והעלו באש את רוב בתיו באותה שנה הסלימו הקוריאנים את תגובתם והוציאו להורג, בפעולת נקם, כ-700 יפנים ששהו בקוריאה[12].

המלך החשוב ביותר בשושלת היה סג'ונג (Sejong 1418-1450). הישגו הגדול ביותר היה פיתוח האלף בית הקוריאני  שנקרא האנגול (Han’gul), הישג שהשפעתו ניכרת עד היום והוא מקור לגאווה לבני העם הקוריאנים[13]. הדבר לא היה פשוט. במשך שנים רבות השתמשו המלומדים בקוריאה, בכתב הסימנים הסיניים, דבר שהיה מסובך מדי בשביל אנשים רבים. המלך, ששאף להרחיב את ההשכלה בקרב בני עמו, יזם את הכתב הפשוט יותר, כדי לאפשר למרבית שכבות העם, גישה למקורות מידע. זהו אלפבית פונטי הכולל 14 עיצורים ו-10 תנועות. דווקא משום כך התנגדו לכך חלק מהמלומדים, שחששו שמא הדבר יאיים על ייחודם ומעמדם. למרות זאת, בשנת 1466, הוכרז ההאנגול, ככתב הרשמי החדש של המדינה. הקוריאנים חוגגים את המצאת ההאנגול אחת לשנה. [ההאנגול נקרא כך רק בקוריאה הדרומית. בצפון נקרא "צ'וסונגול" (על שם נהר האן בדרום ושושלת צ'וסון בצפון)].

במאה ה-16 ניצבה ממלכת צ'וסון מול התקפה צבאית יפנית. טויוטומי הידיושי (Toyotomi Hideyoshi), שאיחד את יפן והגה תכנית גרנדיוזית להשתלט על כל מזרח אסיה.

רעיונו היה להמליך את קיסר יפן על כל המזרח והוא עצמו יוכתר כמלך יפן וקוריאה. כך חשב להשיג את כס המלוכה היפני, מבלי לפגוע בקיסר. הכיבושים מעבר לים יכלו גם לפתור עבורו בעיה חברתית ביפן – העסקת הסמוראים שנותרו מובטלים, חלוקת השטחים הכבושים ביניהם ואגב כך, הבטחת נאמנותם. היא שאף לכבוש את קוריאה, גם כדי שתהיה למענו ראש גשר במאבקו בסין. במלחמת Imjin , הפליג הצבא היפני לנמל פוסאן במאי 1592 ופלש לקוריאה בכוח גדול מזה של הצבא המונגולי שפלש לקוריאה במאה ה-13.

הקוריאנים המופתעים לא הצליחו לבלום את הצבא הגדול שפלש לארצם והיפנים החלו להתקדם צפונה, כשהם שורפים, בוזזים והורגים את כל מה שנקרה בארצם. ביוני כבשו את הבירה הדרומית סיאול וביולי את הבירה הצפונית פיוניאנג וביצעו בהן מעשי טבח. מלך קוריאה נמלט ופנה לקיסר סין, לעזרה. בפברואר 1592 הגיע חיל משלוח סיני והדף את הצבא היפני דרומה. הקוריאנים הצטרפו למערכה, וזינבו בטורי הצבא היפני הנסוגים. ספינות תותחים קטנות, שכונו "ספינות צב" על שם צורתן, הטביעו אניות יפניות, שנשאו גייסות ואספקה והדבר מהווה עבור הקוריאנים מקום לגאווה.

בקרבות אלו בלט האדמירל אין סו שין (Yi Sun-sin) שהוביל את הצי במערכה החשובה,  מעולם לא הובס בים ונחשב לגיבור הלאומי הקוריאני.

לאחר ניסיון סיני לפתור את המשבר באמצעים דיפלומטיים, חידש הידיושי את המערכה ובקיץ 1597 פלש צבאו שוב לקוריאה. זה נבלם בהתערבות סינית. קשה לדעת איך המערכה היתה מסתיימת. הדיושי חלה ומת. בהיותו על ערש דווי, פקד להסיג את צבאו מקוריאה. מעשי הזוועה שביצעו היפנים בממשך שש שנות שהותם בקוריאה הותירו בה משקעים של שנאה ופחד. השלל החשוב שהיפנים לקחו עמם היה כמה מאות של אומני חרסינה קוריאנים, שהושבו במערב יפן ופיתחו את התעשיה המקומית[14].

הקוריאנים הצטיינו מאד במאבק בים וגם לאחר שהדפו את גלי הפלישה ניהלו מאבק ממושך בשודדי ים יפניים.

בתקופת השוגונים של טוקוגאווה ביפן,  התפתח מאד הסחר הקוריאני עם יפן. מדי שנה פקדו ת קוריאה כחמישים אניות יפניות. לאנשי האי היפני צושימה הותר, בצעד חריג, לקיים תחנת מסחר ומפעל לייצור קרמיקה בעיר פוסאן שבדרום קוריאה. הקוראנים, שחששו מפלישה יפנית לארצם, ששיגרו מאז 1605, משלחות לאדו (טוקיו), כדי לברך כל שוגון חדש שנכנס לתפקידו. משלחות אלו היו ססגוניות מאד, כללו מאות אנשים והתקבלו באדו בכבוד רב. קוריאה היתה המדינה היחידה עמה קיימה יפן יחסים דיפלומטיים במהלך תקופת טוקוגאווה. קוריאה, שהיתה מדינת חסות של סין, ביקשה באמצעות משלחות אלו, לבסס את מעמדה גם כלפי סין. אולם העובדה שמלכי קוריאה שיגרו משלחות לאדו והשוגונים לא שיגרו משלחות דומות לסיאול, פורשה על ידי היפנים, כהכרה קוריאנית בעליונותה של יפן[15].

ראו באתר זה: יפן בתקופת טוקוגאווה..

במאה ה-17 השתלטה על סין שושלת צ'ינג המנצ'ורית, שירשה את מקומה של שושלת מינג ב-1644. לאחר שתי פלישות סיניות, סופחה קוריאה למעשה לסין. דבר שהביא לקוריאה לא מעט קידום. יחד עם הסינים, הגיעה טכנולוגיה מתקדמת, שיטות חקלאיות חדשות. וגם הנצרות שהחל מהמאה ה-16, התפשטה בחלקים של סין. השפעות שעוררו לא מעט חששות וגם התנגדות. במקביל לימי הזוהר של שושלת צ'ינג (מאות 17 ו-18) הדגישה השושלת את המסורת הקונפוציאנית הסינית וארגון הממלכה ומערכת המנהל היו זהים כמעט לאלו של סין. באותן מאות פרחה כלכלת קוריאה, כתוצאה משיפור בשיטות גידול האורז, הרחבת רשת ההשקיה והנהגת גידולים חדשים. המסחר התרחב ורמת החיים עלתה. בתחום התרבות גברה ההתעניינות ב"תרבות עממית", שכללה אופרות המבוססות על סיפורי עם, ציורים המתארים איכרים ובעלי מלאכה בעבודתם, שימוש בניבים עממיים בספרות ועוד.

הסרט "מלחמת החיצים" (2011) בבימויון של קים האן מין ,( Kim Han-min), מתרחש אל מול מאורעות הפלישה המנצ'ורית השנייה.

במאה ה-19 הופיעו מעצמות המערב בסין והחלו להשפיע עליה. דבר זה גרר חשש בקוריאה שמא הרעיונות והסחורות שיגיעו מהמערב, יפגעו במרקם העדין של החברה הקוריאנית. במחצית המאה ה-19, גיבשו הקוריאנים מדיניות של הסתגרות. המדינה הטילה מגבלות על קשרי המסחר עם העולם החיצון והתנגדה לנצרות שנתפשה כנושאת תרבות זרה. קוריאה התנתקה מהעולם וקיימה קשרים פוליטיים רק עם קיסרות צ'ינג השוקעת. האירופים כלל לא הורשו לסחור עמם. בדומה ליפן של אותם ימים, חתרה השושלת לשמור על בידוד מוחלט של קוראה, מול התנגדות גוברת מבית ומחוץ. בתחילת המאה ה-19 הגיעו לימי המזרח הרחוק ספינות סוחר של בריטניה, צרפת, רוסיה וארצות הברית. הן תבעו זכויות לעגון ולסחור בנמלי קוריאה. הממשלות בקשו לקיים יחסים דיפלומטיים, כדי להגן על מסחרם. ממשלת קוראה סירבה. סייעה לכך אי הבהירות במעמדה המשפטי של קוריאה: היא היתה מדינה עצמאית, אך בו זמנית גם בת חסות של סין.

הקשר האמיץ עם סין סנוור את מנהיגי קוריאה מלראות את המציאות בארצם ובמרחב בו חיו. הכלכלה החלה להתדרדר וחלה נסיגה כללית בממשל, בכלכלה ובסדר הציבורי. הצורך ברפורמות היה חיוני. באמצע המאה ה-19, אחרי שנפתחו שערי סין למערב ובהמשך גם שערי יפן. היתה השאלה מי יגשים את הרפורמות הבלתי נמנעות: סין, יפן, המערב, או גורמים מקומיים.

להמשך קריאה: הכיבוש היפני של קוריאה.

הערות

[1] היו אלו מלחמות אלימות בין מדינות ותוצאותיהן נעשו הרסניות יותר ויותר. מן המפסיד לקחו את קרקעותיו ובדרך כלל גם את חייו.

[2] ראו גם: אלון לבקוביץ, קוריאה – היסטוריה ופוליטיקה, תל אביב, 2003, עמ' 19-26

[3] . בן עמי שילוני, יפן המסורתית, תרבות והיסטוריה, הוצאת שוקן, תל אביב, 2001, עמ' 31.

[4] בין השנים 598-614 לספירה נלחמו צבאו של קיסר שושלת סוי,  בכמה קרבות נגד קוגוריו.

[5][ שושלת סווי שלטה בסין, בין השנים 581 עד 618.בשנת 618 היא הודחה בידי מייסד שושלת טאנג. מייסד השושלת של סווי היה יָאנְג גְ'ייֵן וֶן גָאודְזוּ. בתקופתה אוחדה סין, לאחר תקופה ארוכה, של פיצול למדינות שונות. שופצה החומה הגדולה, ונחפרה התעלה הגדולה. השושלת ערכה מספר מלחמות נגד שכנותיה, לאחר שתי מערכות צבאיות מוצלחות מול קוריאה, באו פלישה כושלת לקוריאה, לחימה קשה בווייטנאם, פלישת עמים מצפון ומערב (טיבטים, טורקים, הונים). בעקבות כך, סר חינה מהעם שמאס בקורבנות הרבים שנגרמו עקב הלחימה ומפעלי הבניה הקשים. השושלת הופלה בשנת 618 על ידי קצינים בצבא הקיסרות, שאחד מהם, לִי יוּ'אָן, הקים את שושלת טאנג שבאה לאחריה.

.[6] בנראה שמדובר בנהר  Chongchon של ימינו.

[7] Lee, Ki-Baik ,A New History of Korea. Cambridge, Massachusetts (1984). Harvard University Press. p. 47

[8] בדברי ימי אירופה, מכונה התקופה הזאת "ימי הביניים". אולם באסיה, שם חיו 70% מאוכלוסיית העולם, שלטה קיסרות טאנג הסינית, משנת 618 ועד שנת 907, על כל השטח שמקירגיזסטן של ימינו ועד ליפן. הקיסרות הגיעה לעצמה מדינית ותרבותית חסרת תקדים, שהקרינה על כל סביבותיה. בעוד שערים כמו סביליה מנו 45000 תושבים, בשנגן (Changan), בירת סין, חיו כמיליון בני אדם.

[9] הוראתה "בירה" –

[10] בן עמי עמ' 49

[11] בן עמי עמ' 116.

[12] שילוני עמ' 127-128

[13] האנגול הוא אלפבית פונטי כלומר מורכב מאותיות לעיצורים ותנועות. האותיות אינן נכתבות בצורה סדרתית בזו אחרי זו, אלא מקובצות להברות, לכן הכתב נראה כמו כתב הברות בדומה לכתב היפני, אף שאיננו כזה. האלפבית משמש ככתב הרשמי של קוריאה הדרומית וקוריאה הצפונית.

[14] שילוני, עמ' 153-155

[15] שילוני, עמ' 170-171