האיגוֹרוֹט שבצפון הפיליפינים

כתב: גילי חסקין

תודתי לרונן רז ולאברהם שקד על השימוש במאמריהם.

 תודה לאביבית על עזרתה בתרגום.

לאלבום תמונות מהפיליפינים 2016

טיול בפיליפינים הוא בעיקרו טיול של טבע ונוף. אך הוא כולל כמה מפגשים אתניים מעניינים. המפורסמים שבהם הם עמי האיגורוט (Igorot) החיים בצפון הפיליפינים והתפרסמו בטראסות האורז המרהיבות שלהם, שזכו לכינוי רומנטי: "הפלא השמיני של העולם".

עבור מטיילים רבים, אזור מבותר זה, של הרים שפסגותיהם מתנשאות לגובה של 2900 מ', על תושביהם, הינם שיא הביקור בפיליפינים. הרכס, ששמו המדויק הוא Cordillera Central , נמתח מצפון לדרום, בצפונו של לוזון ואורכו כ-320 ק"מ. הרכס משוסע על ידי עמקים תלולים, בהם זורמים נחלים, שמוסיפים משנה רושם ליופי של ההרים. במשך ששת חודשי המונסון יורד באזור גשם רב, דבר שניכר בצמחיה הטבעית, במקומות בהם השתמרה: יערות מחטניים, נשירים ובמבוק.

"אירוגוט" הוא שם כולל של כמה קבוצות אוסטרונזיות אתניות בפיליפינים, המונות כ-700,000 בני אדם וחיות בצפון ההררי של האי לוזון (Luzon), הגדול והמרכזי של הפיליפינים. מדובר בשם כולל לשבטים, בעלי מסורות שונות, שהצליחו לשרוד הן את השלטון הספרדי והן את השלטון האמריקאי. המיקום הדרמטי גרם לכינויים הנפוץ של בני האיגורוט והוא והמכונים גם "אנשי קוֹרְדִיילֶרָה" (Cordillerans). מספרדית: רכס הרים.

מרביתם חרשי ברזל או נחושת וידועים ברמה גבוה של אריגה. אצל כולם, הגם שקיבלו את הנצרות בחלקה, נשמרת פרקטיקה של הקרבת קורבנות, לפיוס רוחות הטבע[1].

יתכן שהיה זה האזור המבודד ויתכן שהאלימות שיוחסה להם, אנשי המערב לא הגיעו לאזור לפני סוף המאה ה-19. כשאנשי ממשל, מיסיונרים וחוקרים, בעיקר אמריקאים, יצרו עימם קשר והצליחו להתחקות אחר אורח חייהם. למרות שינויים ותהפוכות שעברו על האיגורוט, הם עדיין שומרים על תרבותם, המסקרנת תיירים ומושכת חוקרים.

אטימולוגיה

המילה 'איגורוט' היא אקסונים[2] הנגזר מהמונח הטָאגָאלוֹגי[3] הארכאי, שבו משתמשים בעבור 'אנשי ההר' (מונח שנוצר מהתחילית i – 'השוכנים ב…' והמילה golot – שפירושה 'רכסי הרים'. כלומר אם נצרף את השתיים – נקבל 'השוכנים ברכסי הרים'). בתקופה שבה הפיליפינים הייתה מושבה ספרדית[4]  היה אפשר למצוא את  השם 'איגורוט' במספר צורות כתיב, כגון Igolot, Ygolot  ו-Igorrote . שם זה, שנתנו להם הספרדים, אומץ על-ידי תושבי השפלה להגדרת "תושבי ההרים" הנבדלים מהם.

האנדונימים[5]  "איפואגו"  (Ifuagu) או "איפוגאו" (Ipugao) שפירושם 'אנשי ההר'  שגורים לעתים קרובות יותר בקרב בני איגורוט, משום שיש הרואים בשם igorot שם מעט נחות[6].

עמי ההרים האלה חיים בשש הפרובינציות של מחוז קורדיליירה(Cordillera Administrative Region): אַבְּרָא (Abra), אָפָּאיוֹ (Apayao), בֵּנְגוֹט (Benguet), קַלִינְגָה (Kalinga), איפוּגָאוֹ (Ifugao) וכן בפרובינציית ההרים באגויו(Baguio)  ובפרובינציה הסמוכה – נוּאֵבָה וִיזְקַאִיָה ((Nueva Vizcaya. לשונותיהם, ובמידת מה גם חזותם החיצונית, מעידות על השוני ביניהם ולבין מרביתם של תושבי הפיליפינים שמוצאם מלאי. אבותיהם של האיגורוט הגיעו לאיים בגלי הגירה אחדים מהודו-סין בשנים 1500 עד 500 לפני הספירה, והביאו עימם את תרבות הנחושת וטרסות האורז, הנפוצות עד היום בחבלי ההרים שבצפון האי לוזון. הם עושים זאת כדי  להגדיל את שטחי גידול האורז באזור הסלעי. בני השבטים מתמחים הן בגידול אורז יבש[7]  הן בגידול אורז רטוב[8].

כנראה שמקור היידע של בניית הטראסות מגיע מרמת יונאן שבדרום מערב סין. מדובר באחת הקבוצות של שבט המיאו, שלטראסות שבנו ביואניאנג (Yuanyang), יצא שם עולמי. אחת התיאוריות טוענת כי קבוצה זו מרדה בקיסר הסיני יו, לפני כארבעת אלפים שנה, והוא יצא במסע חורמה להשמיד אותם. פליטים אלו נמלטו וחצו את ים סין הדרומי והתיישבו החבל ההררי של צפון הפיליפינים, שם התערבבו עם בני המקום. כך הועתק הידע של המיאו לבניית טראסות האורז אל הרי הפיליפינים. חוקרים מוצאים קשר של תווי פנים ומנהגים בין שבט המיאו הסיני לבין קבוצת האיגורוט שצמחה בהרי הצפון.

דת

למעלה משני שליש מהאיגורוט הם נוצרים. באופן רשמי לפחות, אך מרביתם שומרים אמונים למסורת ולמנהגים העתיקים. לבני השבטים השונים אין דת עתיקה אחת, אך ניתן להצביע אל קווי דמיון משותפים הדתות השונות. בסיסן הוא תמיד מערכת קשרים בין בני אדם לאלים ולכוחות הטבע. כמו בני שבטים פרימיטיביים אחרים ("פרימיטיביים אינם מילה מעריכה, אלא מתארת), האיגורוט עובדים גרמי שמים כמו השמש, הירח והכוכבים. לכל שבט פנתיאון משלו עם מספר קטן של אלים המדורגים בהירארכיה ברורה, שבראשה האל הבורא וכפופים לו אלים שונים, שלכול אחד מהן  תכונות ומשימה משלו ולכולם יחד תפקיד חשוב לשמור את  הסדר הארצי והקוסמי. בניה אדם העובדים אותם מצפים מהם לשמור על השלום והשקט, להבטיח את פוריות האדמה ופוריות האשה, להשגיח על הצלחת הגידולים ועוד. מתחת לאלי הטבע הארציים שוכנים אלי השאול, הדואגים לחיים שלאחר המוות.

בנוסף לאלים, קיימות, לפי אמונת האיגורוט, גם רוחות, השוכנות בעצים, סלעים או מקורות מים. מספרן של רב. יש ביניהם בעלי השפעה חיובית, שהידועים שבהם נקראים "פינאדינג" הם טובי מזג וחיים בכפרים. לכן נוהגים האיגורוט להפריש להם ממזונם טרם הארוחה ולעתים גם אחריה. לעומתם קיימים גם רוחות מזיקות, שפגיעתם רעה. כך למשל האמלאג, הידועים כלוכדי נשמות והפאסאנג, שפוגעים בפוריות. רצוי להימנע מלפגוע בבעלי חיים שהם שליחיהם, למשל עכביש, נחש ונמלים. כמו בתרבויות רבות אחרות, מחלה היא תוצאת נקמה של רוח מסוכנת ולכן נהוג לפייס אותה בברכות ובמנחות. בטקסי הפיוס נהוג להשתמש בשלהבת אש, כדי לסמן לרוח את הדרך חזרה אל ביתה. כמו בתרבויות הסיניות, משם הגיעו, מטפחים האיגורוט, על ענפיהם השונים, את רוחות אבותיהם הקדומים. לרוחות אלו, המכונות "אניטו", יש יכולת לתקשר עם האלים ועם כוחות הטבע, יש צורך לפייס אותן ולדאוג לכול צרכיהם, הדומים לאלו של בני אדם. אם אלו לא יפויסו, הם יכולים להעניש את הזונחים אותם ביבולים גרועים, במחלות ואפילו במוות.

במרחק מה מקבוצת הבתים שוכן האזור המקודש, שבו ניצבת בדרך כלל חורשה, ובה מתגוררים ה"מומבאקי" (Mumbaki) שהם בעצם שאמאנים, המופקדים על עבודת הפולחן[9].

בניגוד לתרבויות מסורתיות אחרות, השמאנים של האיגורוט, אינם בני קבוצה ייחודית נפרדת, אלא אנשים רגילים מן הקהילה , שיכולים לתקשר עם הרוחות בתפילה והם נחנו ביכולת לפרש חלומות. הם מעבירים את המסרים מהרוחות הדורשות להעניש חוטאים, או קבלת קורבנות.

ראו באתר זה: שמאניזם.

חשיבותו של האורז

ראו באתר זה: האורז

מזונם העיקרי של האיגורוט בעבר ובהווה הוא האורז. הטרסות המפורסמות, שנבנו לראשונה לפני קרוב ל- 3,000 שנה עדיין מצויות במוקד הכלכלי, החברתי והדתי של האיגורוט.

הטרסות מהוות מערכת סביבתית מורכבת המשלבת מאפיינים פיזיים, אדריכליים, חברתיים, תרבותיים, כלכליים ודתיים. ארבע ממערכות הטרסות שהשתמרו בצורה הטובה ביותר, הוכרזו על ידי ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית ב-1995. הטרסות הוכרזו כאתר בסיכון בשנת 2001.

נושא הטרסות מוכר היטב, גם ממקומות רבים אחרים בעולם. המתיישבים הראשוניים באזורים הרריים החלו בברוא הצמחייה המדרונות, דבר שגרר סחיפת הקרקע. הפתרון היעיל – דירוג המדרונות. החקלאות ההררית הגיעה לשיא שכלולה באזורים ההרריים הלחים. האקלים שם יציב למדי ובני האדם יכולים לרכז את מאמציהם בעיבוד אדמה רצוף. הטראסות הופכות את צלע ההר לגרם מדרגות הבולם את הסחיפה ומגדיל את שטח העיבוד. במרבית הטראסות מתקינים גם מערכות השקייה מפולסות, ומימיהם של פלגי ההרים יכולים להשקות את חלקות האדמה בדרכם מראש ההר למרגלותיו. הטראסות עשויות גם לספק חמימות כשהן בנויות בזווית מתאימה לקרינת השמש[10]. גם מי ההשקיה עשויים לשמור על חום מסוים ויכולים להגן מן הקרה, לכן בני אדם יכולים לעסוק בחקלאות שלחין בגובה רב מזה שאפשר לעסוק בו בחקלאות בעל. דוגמא טובה כיצד פרנסת האדם יוצרת נוף מלאכותי המשתלב בסביבה. לא פוגעת בנוף אלא משתלבת בו. תרבות המדרגות החקלאיות התפתחה והגיעה להישגים ניכרים, כאשר השתלטות האדם על הנוף נעשתה אגב השתלבותו בו, תוך נסיון ליצור שיווי משקל אקולוגי חדש, במקום שיווי המשקל הטבעי שהופר עקב פעילותו של האדם בנוף. למדרגות החקלאיות, גם כשאינן משמשות עוד שימוש חקלאי כלשהו, חשיבות רבה במניעת הסחיפה ובשימור תרבות חקלאית קדומה ומסורתית[11]. יש ארכיאולוגים הסבורים כי הטרסות נבנו במדרגות סחופים כדי לאגור קרקע; מה שלא סביר כי דרושים אלפי שנים ליצירת קרקע מחדש. יש הסבורים כי העלו קרקע מתחתית המדרון, מה שלא נראה לרבים, אך מתועד במקורות של עמים שונים[12].

הגיאוגרף אלן צ'רצ'יל כינה זאת "חקלאות של ייאוש". אם כי אפשר לראות זאת גם כ"חקלאות של תקווה ואמונה". יש חקלאות מדרגות מפותחת בהרי ירושלים, בפרו, בג'בל עסיר שבתימן , בלונגשאן שבמחוז ג'ואנשי שבסין ווידועות מכולן טראסות האורז בלוזון שבפיליפינים. הן התפתחו בתנאים דומים ומתוך צורך לענות לבעיות ולצרכים דומים ברחבי העולם. אין צורך לחפש השפעות הדדיות. ההכרח הוא אבי ההמצאה. במרבית המקומות בעולם, אין צורך בארגון מרכזי, לא ביידע מתמטי מפותח לשם בניית טרסות וקיום חקלאות מדרגות. כאן יש בהחלט מקום לעבודה משפחתית או כפרית לניצול שטח מוגבל. לבניית הטראסות דרוש כמובן יידע טכני, אך רק לעתים רחוקות, מחייבת בניית הטרסות מיומנות הנדסית, ארגון ושתוף פעולה בעמל בן עשרות שנים, כפי שרואים באנדים הפרואנים. ההבדלים בין הטרסות השונות נובעים בעיקר מהתנאים הטבעיים השונים כמו הבדלים בסוג הקרקע, ובאקלים. קיימים גם הבדלים תרבותיים ארכיטקטוניים הבולטים בעיקר במדרגות המרשימות ביותר. בוני המדרגות המסורתיים הותירו רווחים בין אבני הגוויל, כדי לנקז את עודפי המים ולמנוע התמוטטות כתוצאה מלחץ המים.

טרסות האורז נחשבות למונומנט היחיד בפיליפינים, שבו לא ניכרות ראיות להשפעה קולוניאלית. הטרסות הן מבני האבן היחידים ששרדו מהתקופה שקדמה לכיבוש הזר של הפיליפינים, שכן התרבות המקומית עשתה שימוש בעץ לבניית מבני מגורים ומקדשים. מקובל שהקמת הטרסות החלה לפני כ-2000 שנה, אך קיימת מחלוקת באשר לייעודן המקורי. ניכר שלמקימיהן היה ידע והבנה מתקדמת בהנדסת בניין ובהידראוליקה. הידע הדרוש לתחזוקת הטרסות לא הועלה על הכתב, והוא עובר בעל פה מדור לדור. כאשר הטרסות החלו לשמש לחקלאות, גידלו בהן טארו (Colocasia esculenta), ומאוחר יותר גם אורז.

הטרסות שוכנות בגבהים הנעים בין 700 ל-1,500 מטר מעל פני הים, והן משתרעות על פני שטח של כ-10,360 קמ"ר. כל ארבע מערכות הטרסות המוכרזות השתמרו בשלמותן, וסביבן אזור חיץ של חורשות המכונות "מויונג" (Muyong), כפרים וחורשות קדושות. אף שטרסות נפוצות בכל רחבי דרום מזרח אסיה, ייחודן של הטרסות בפיליפינים הוא בגובהן הטופוגרפי הרב ובתלילות המדרונות שעליהן הוקמו. מדרונות אלה המגיעים לשיפוע של עד 70 מעלות, אינם מאפשרים שימוש בבעלי חיים או במיכון מכל סוג שהוא. האורז שנשתל בטרסות הוא מזן עמיד בפני תנאי כפור.

הטרסות נבנו על ידי הקמת קיר אבנים ראשוני ומולאו בעפר (נושא שנתון לוויכוח). בתוך שכבת העפר נבנתה מערכת ניקוז תת-קרקעית, וכאשר השכבה הגיעה לגובה של כמטר מתחת לגובה הרצוי, הונחה עליה שכבה של אדמה מהודקת. קירות האבן הם בגובה ממוצע של כשני מטרים, אך קיימים קירות המגיעים עד לגובה של שישה מטרים. הטרסות עוטפות את מורדות המדרונות לאורך קווי הגובה הטופוגרפיים, והחורשות שוכנות מעליהן ומתוחזקות בהתאם למסורת השבטית. תחזוקה שוטפת זו של החורש העילי מבטיחה אספקת מים סדירה השומרת על הצפת הטרסות. הטרסות נבנו באופן שיאפשר את חלוקת המים באופן שיוויוני לאורך כל המדרון, ומבלי שטרסה מסוימת תעצור את זרימתם ותמנע מים מאלה שמתחתיה. במעלה המדרונות הוקמו מערכות מורכבות של סכרים, תעלות וצינורות במבוק, המתוחזקים בצורה שיתופית והמנקזים את המים אל הנחלים שבין המדרונות[13]. התחזוקה של טרסות אורז משקפת עבודה משותפת של הקהילה כולה ומבוססת על מגון של משאבים אקולוגיים ועל ידע עשיר. זו מערכת אקולוגית המשלבת תכנון, בניה, שימור קרקע ושליטה במשטר מורכב של הדברת מזיקים.

זו דוגמא מצוינת לשימוש בקרקע, המביאה לידי ביטוי אינטראקציה הרמונית בין אנשים לסביבתם, אשר יצרו נוף בעל ערך אסתטי רב, שכיום נמצא בסכנה מפני כוחות הקדמה. מסיבה זו הוכרזו כאתר שמור על ידי אונסק"ו.

המיתולוגיה מספרת כי מקרו האורז בחלבה של אמו הקדמונית של השבט. מדובר בעבודת נמלים מפרכת ואינטנסיבית. האיגורוט משכילים לרקום את המדרונות כולם ברשת של טראסות הנראות מרחוק כקורי עכביש. הטכניקה שונה משבט לשבט. האיפוגאו בונים אותן מעפר והבונטוק והקלינג מאבן. המלאכה הקשה אינה מסתיימת בבניית הקירות שגובהם מגיע לעתים אפילו ל-10 מטרים, אלא גם בעבודה סיזיפית של תחזוקה ושיפוץ. אין בנמצא בעל אדמות המסוגל לבנות את הטרסות ולתחזקן בכוחותיו הוא. לשם כך הוא מעסיק פועלים בעבר שילמו להם בחלק מהיבול. כיום נהוג לשלם בכסף מזומן. עיבוד האדמה נעשה גם כיום במעדר בלבד. רק במדרונות המתונים ובעמקים ניתן להיעזר בתאו. וגם אלו מצויים בידי העשירים יחסית. אם כי עניים יותר, יכולים לשכור תאו.  עבודת השתילה, העישוב והקציר נעשית בעיקר על ידי נשים. גברים עוסקים בבניית טרסות ובתיקונן. הגברים גם נושאים את האלומות מן השדה אל מקום אכסונן.

במהלך החריש מזבלים את השדה בזבל בהמות, שורפים את שאריות האורז מהקציר הקודם ומחדירים את האפר לקרקע. לפני שמציפים את השדה מכינים מנבטה שבה זורעים את האורז שנשמר מהיבול של שנה שעברה כשהשתילים מגיעים לגובה 12 סנטימטרים בערך, מוציאים אותם קבוצות ושותלים אותם ידנית בחלקות המוכנות.

שיבולי האורז פורחים לאחר כחודשיים. עשרות הפרחים שעל כל שיבולת נפתחים בהדרגה לאורך כשבוע, ופורחים בין עשר דקות לשעתיים. אחרי ההפריה, מתחיל להיווצר גרגר האורז. בשלב הזה הוא נקרא אורז חלב. לאחר מכן מתחילה ההתקשות. קציר האורז מתחיל לפני שהגרגרים מתקשים לחלוטין. לאחר שקוצרים את השיבולים מייבשים את הגרגרים. בטראסות של בנאווי (Banawe) מנביטים ושותלים את האורז במהלך חודש פברואר, הקציר מתבצע בחודשי יוני – יולי. לא רחוק משם, בבטאד(Batad) , מגדלים הכפריים אורז פעמיים בשנה, בשני מחזורים. אנשי שבט האיפוגאו מגדלים צדפות בשדות האורז המוצפים, משתמשים בגיר הקונכיות כמרכיב בתערובת אגוז הביטל האהובה עליהם, ומשתמשים בבשר הצדפות למאכל.

אצל מרבית השבטים, נהוג לערוך טקס חשוב , עם סיום בנייתה של טראסה חדשה, או טרם השתילה. הטקס הנקרא "קניאו" (Caniao), נועד להבטיח את הצלחת היבולים. כישלון היבולים אינו גוזר רק רעב על המגדל ומשפחתו, אלא גם את קללת הרוחות. יתכן שמנהג הקרקוף, שהוזכר לעייל, תפקידו גם להביא קורבן אדם לאלים המופקדים על האורז.

כמזון משלים משתמשים בני האיגורוט בבטטות, תירס ושעורה. באזור מגדלים שפע של ירקות שנתנו את הכינוי "קערת הסלט של הפיליפינים" לשדות החקלאיים סביב העיירה באגיו. האיגורוט אוכלים בשר רק לעתים רחוקות. בעבר הם העדיפו חיות ציד, אך מכיוון שאילו הולכים ונהיים נדירים, עקב הכחדת היערות, הם משתמשים לשם כך, בחיות משק – תאו, תרנגולות, חזירים, עיזים וכלבים. כיום נפוצות באזור חוות לגידול חזירים.

הכפרים שוכנים בסמוך לטרסות וכל אחד מהם מתחלק לקבוצות של מספר בתים שבכל אחת מהן מתגוררת משפחה מורחבת אחת. הבתים בנויים מעץ והם ניצבים על ארבעה עמודים. הגישה אליהם היא באמצעות סולם המורם בשעות הלילה. בכל הבתים, העשויים מעץ, יש חדר בודד, והם נושאים גג בצורת פירמידה.

צייד הראשים

שמם של בני האיגורוט יצא למרחוק לא רק כחקלאים חרוצים, או אורגים מיומנים, אלא גם כבעלי מסורת ארוכה ומטילת אימה של ציד גולגולת.

לפי אחת המסורות, על מקור המנהג העקוב מדם, הנהוג בעיקר בין אנשי בונטוק, נעוץ באל הראשי לומוויג (Lumawig ) , שהוא אל הטבע, הבורא האגדתי ומורה הנבוכים של בני השבט (ראה להלן). לומוויג לימד אותם את סודות המלחמה, ודחק בהם להצטרף אליו למסע מלחמה נגד שבט אחר בצפון הפיליפינים. הם לא ששו לקרב אבל נכנעו להפצרותיו ויצאו בעקבותיו. בדרך חזרה, לאחר הקרב, התברר להם שחברם נעדר ומפי לומוויג למדו שנפל בקרב. מאז התעוררה תאוות הנקם אצל בני הבונטוק והם החלו לצאת ולערוף את ראשי אויביהם כנקמה על מות חברם[14].

סמואל א. קיין (Samuel E. Kane) שחי בקרב בני השבטים הבונטוק, האיפוגאו והקלינגה בתקופה שלאחר מלחמת ארצות הברית-הפיליפינים.[15] , תיאר את  חוויותיו מתוארות בספר שכתב בשנת 1933: "Thirty Years with the Philippine Head Hunters". הוא כתב שם: "יש שלווה, קצב ועוצמה הקשורה לאיתני הטבע בחיים.. שאותם כל הנוחיות והתחכום של הציוויליזציה אינם יכולים להחליף…. בעוד חמישים שנה…. יישארו מעט מאוד דברים שיוכלו להזכיר לבני האיגורוט הצעירים  את הימים שבהם  נשמעה בארצם הלמות תופיהם והלמות ה-ganzas של מסירי הראשים ה-canyaos [16].

בשנת 1968 הגיעה מישל רוסאלדו, תלמידת אוניברסיטת הארווארד, לטיול אל ההרים בצפון הפיליפינים, בכוונה לפגוש את אנשי שבטי איגורוט, ולחקור את מנהג צייד הראשים שהיה נהוג אצלם עד תחילת המאה העשרים. להפתעתה הרבה, תוך זמן קצר היא גילתה שלמעלה מתשעים אחוזים מקרב הגברים מעל גיל עשרים שהיא ראיינה, צדו והרגו לפחות אדם אחד במהלך חייהם ונטלו עימם את ראשו. המידע שהמנהג עודנו רווח בקרב השבטים בצפון הפיליפינים הפתיעה אותה ואת האנתרופולוגים שחקרו את התופעה שהיתה ידועה גם בדרום מזרח אסיה ובאינדונזיה. כאשר ניסתה לברר לעומק, כיצד קבוצה אתנית כה ידידותית ושוחרת שלום, כפי שהצטיירו בעיניה, מסוגלת למעשים כה אלימים, הופתעה לשמוע שגברים יצאו להרוג כאשר הרגישו דחף רגשי חזק לבצע את המעשה. הגברים סיפרו כי כאשר הרגו את קורבנם וכרתו את ראשו הם זכו בנשמת הקורבן. לאחר מעשה זה הם זכו בכבוד רב מאת זקני הכפר, זכו בציורי קעקע מפוארים ומורכבים על פני גופם והאמיצים שבהם גם על פניהם, ואף קיבלו רשות לענוד עגילים עשויים ממקורה הענק של ציפור הקלאו, (Hornbill) [17]. רק לאחר מכן הם היו רשאים להציע נישואין לבחירת לבם מבנות השבט.

מספרים שנשות השבט הרווקות נענו לחיזורי הגברים, אך ורק לאחר שהביאו ראשי אויבים אל הכפר. גבר שלא הביא עמו ראש שכרת, זכה לקיתונות של לעג. צייד הראש נהג להביא באמתחתו את הראש הכרות אל הכפר ולהציג אותו לראווה על מתקן עץ מיוחד במרכז הכפר. בני הכפר היו יוצאים להשתתף בחגיגה שנמשכה יום ולילה. כלב או חזיר היו מוקרבים כקורבן לרוחות האבות "אניטו" ואנשי הכפר היו רוקדים לצלילי מוסיקת הגונג. למחרת בבוקר נהגו זקני הכפר לרדת לגדת הנהר, להדליק מדורה, להציב לצדה את הראש הכרות ולרקוד סביבו  כשעה. לאחר מכן כל אחד היה זורק אבן למי הנהר ואומר את שם הכפר ממנו הגיע ראש הקורבן, כדי להטות את גרזיני המלחמה של בני אותו כפר מגרונותיהם. אז היו טובלים את הראש מספר פעמים בנהר כשהם אוחזים בשערותיו, שבים לכפר, וקוברים את הראש. לאחר שלוש שנים בערך נהגו להוציא את הגולגולת, לנתק את הלסת התחתונה ולהשתמש בה כידית לגונג המסורתי, ואת שארית הגולגולת הוסיפו לסל שהכיל את אוסף הגולגולות שהביאו ציידי הכפר[18].

גם צבירת יוקרה היא סיבה מספקת לקיום המנהג בשבט שבו "צייד ראשים" הוא מקצוע, והצלחה בעיסוק זה משמשת קרש קפיצה למעמד המנהיג.

כריתת הראשים, או "קרקוף" , לא נועדה רק להוכיח את גבריותו של הלוחם, אלא להבטיח שליטתו על נשמתו של ההרוג. סיבות אחרות לציד ראשים אצל האיגורוט קשורות גם הן לרגש חזק של אחריות כלפי אחיהם בני האדם וכלפי הטבע: לנקום רצח שאר בשר, להעניש על פשע, לתקן עוול, להבטיח זכויות השבט. מלבד הסיבות האחרות, יש חשיבות רבה להטלת אימה ולזריעת פחד בקרב השבטים השכנים כאמצעי חיוני להבטחת קיום השבט. כמובן שכריתת ראש של בן שבט אחר, גוררת נקמת דם וחוזר חלילה.

בני השבטים השונים משתמשים בשיטה של הסכם שלום שנועד לנטרל בעיקר איבות פנים-שבטיות, על מנת לאפשר יציאה, ולו זמנית, ממעגל הרצח והנקמה. בעזרת מתווכים מפגישים בני קבוצות יריבות ונערך משא ומתן. במהלכו נערכים תפילות וטכסים, מוקרבים זבחי חזיר ותאו ומוחלפות מתנות מיוחדות. על הטקס אחראים אנשים בעלי יוקרה מקרב כל אחת מהקבוצות היריבות. הסכמי שלום מסוג זה, הפכו לתחליף מקובל כיום לציד ראשים[19].

היסטוריה

הספרדים גילו עניין באדמתם של האיגורוט, הן משום שרצו לנצר אותם ובעיקר בשל הזהב המצוי בה[20]. בתחילה היו בני האיגורוט מגיעים לפנגסינאן, כדי להמיר את הזהב למוצרי מזון[21]  משנת 1572 התחילו הספרדים לחפש זהב בקדחתנות. אך למרבה הכעס, הם לא הצליחו להשיג זהב משום שבני האיגורוט התנגדו לשלטונם. בשנת 1901 פתחה אליס מקיי קלי  (Alice McKay Kelly)את בית הספר האמריקאי הראשון לבנות האיגורוט ושינתה מסורת ארוכה של בערות..

קיין שיבח את עבודתו של של הפקיד האמריקאי קוננד ווצ'סטר (Dean Conant Worcester)[22]: שהגיע לאזור ב-1877 ו"עשה יותר מכל אדם אחר כדי למנוע הסרת ראשים ולאחד את השבטים האויבים בעבר, ולחזק את קשרי החברות בין בני השבטים.

בשנת 1904 הובאה קבוצה של אנשי האיגורוט ליריד העולמי שנערך בעיר סנט לואיס שבמדינת מיזורי (ארה"ב). הם בנו כפר של שבט האיגורוט במתחם שבו הוצגה התצוגה הפיליפינית. זאת הייתה אחת התצוגות הבולטות שבה ביקרו מבקרים רבים. המשורר  טי אס אליוט (T. S. Eliot) שנולד וגדל בסנט לואיס ביקר בכפר האיגורוט שהוצג ביריד ואף התמקד במוצג. מההשראה שהוא קיבל מהריקוד השבטי של בני האיגורוט הוא כתב בקיץ של שנת  את הסיפור הקצר: "האיש שהיה מלך"[23]  ("The Man Who Was King") בשנת 1905 הופיעו 50 מבני האיגורוט בפרק השעשועים בברוקלין, ניו יורק. בסופו של דבר המפיק טרומן ק. האנט (Truman K. Hunt)   לקח אותם תחת חסותו "וגרר אותם לסיבוב הופעות ברחבי אמריקה." וכך נודעו לעולם המערבי. בתקופה שבה שלטו היפנים בפיליפינים נלחמו בני האיגורוט נגד היפנים. בעת מלחמת העולם השנייה  לחם בכוח האמריקני בפיקודו של גנרל דונלד בלקורן (Donald Blackburn)[24], גרעין רציני וחזק של בני האיגורוט. כוחות אלו שהונהגו על ידי קצינים אמריקניים הסבו אבדות כבדות לכוח היפני. בלקברן עצמו סייע בארגון הכוח הלוחם ולבסוף פיקד על חטיבה של לוחמים משבט האיגורוט. על פעולותיו במלחמה הוענק לו עיטור כוכב הכסף.

בת שבט האיגורוט ויקטוריה טאולי-קורפוז (Victoria Tauli-Corpuz) הייתה מוותיקי הלוחמים למען זכויותיהם של בני האיגורוט. בשנת 2014 מונתה לתפקיד הממונה המיוחדת באו"ם להגשת דוחות על זכויותיהם של בני העמים הילידים.

להמשך קריאה: הפסיפס האתני של צפון הפיליפינים

הערות

[1] Boeger, Astrid. 'St. Louis 1904'. In Encyclopedia of World's Fairs and Expositions, ed. John E. Findling and Kimberly D. Pelle. McFarland, 2008.

[2] אקסונים – מילולית: שם חיצוני של דבר מסוים בתרבות,.

[3] טאגאלוגי – בשפת טאגאלוג – שפה אוסטרונזית המדוברת בפיליפינים בקרב כ-22-מיליון איש – השפה העיקרית במטרופולין מנילה, בירת הפיליפינים. הטאגאלוג היא הבסיס לשפה הלאומית והרשמית של הפיליפינים – הפיליפינית.

[4] הפיליפינים היו מושבה ספרדית בשנים 1565 – 1898. ראה באתר זה: תולדות הפיליפינים, עד קבלת העצמאות.

[5] אנדונימים – שמות או מילים כפי שהם בשפה המקורית.

[6] ראו גם ערך איגורוט בויקיפדיה

[7] אורז יבש –אולי אורז שגדל במקומות יבשים

[8] אורז רטוב – אורז שגדל בשדות מוצפים

[9] http://newsinfo.inquirer.net/622409/reviving-an-ifugao-mumbaki-ritual

[10] לעתים המדרון ניצב לקרינה והן מתפקדות כקולטי שמש; לעתים הן קולטות את קרני השמש בזווית רחבה יותר מאשר המדרון המקורי

[11] צבי רון, "התפוצה של המדרגות החקלאיות בהרי ירושלים", יהודה ושומרון – פרקים בגיאוגרפיה יישובית", הוצאת כנען, ירושלים .1977

[12] ראה שיחה עם צבי רון, מסע אחר, גל' מס'  18.

[13] https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%98%D7%A8%D7%A1%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%96_%D7%A9%D7%9C_%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%9C%D7%A8%D7%94_%D7%94%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%A4%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%AA

[14] ראו כתבתו של רונן רז: "ציידי ראשים ואמני טראסות", באתר האינטרנט של אקו-טיולי שטח:

[15] מלחמת ארצות הברית-הפיליפינים  – התחוללה בשנים 1899 – 1902 בין הרפובליקה הפיליפינית הראשונה לארצות הברית

[16] Kane, S.E., 1933, Life and Death in Luzon or Thirty Years with the Philippine Head-Hunters, New York: Grosset & Dunlap

[17] השם באנגלית מיטיב לתאר את מקורה הגדול של הציפור שמעליו תוספת קרנית כמו המקור עצמו.

[18] ראו כתבתו של רונן רז באתר של אקו-טיולי שטח: http://www.eco.co.il/article/%D7%A6%D7%99%D7%99%D7%93%D7%99-%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%90%D7%9E%D7%A0%D7%99-%D7%98%D7%A8%D7%90/

[19] ראו גם, כתבתו של אברהם שקד, במגזין האלקטרוני של מסע אחר: http://www.masa.co.il/article/4348/%D7%94%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%A4%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%9D%3A-%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%A8%D7%95%D7%97%D7%95%D7%AA,-%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%96-%D7%95%D7%A6%D7%99%D7%93-%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%9D/

[20] Barbara A. West (19 May 2010). Encyclopedia of the Peoples of Asia and Oceania. Infobase Publishing. pp. 300

[21] Linda A. Newson (2009). Conquest and Pestilence in the Early Spanish Philippines. University of Hawaii Press. pp. 232

[22] קוננד וורצ'סטר (Dean Conant Worcester) – זואולוג אמריקאי ונציג הממשל האמריקאי בפיליפינים בשנים 1898 – 1946

[23] Narita, Tatsushi. "How Far is T. S. Eliot from Here?: The Young Poet's Imagined World of Polynesian Matahiva," In How Far is America from Here?, ed. Theo D'haen, Paul Giles, Djelal Kadir and Lois Parkinson Zamora. Amsterdam and New York: Rodopi, 2005, pp .271-282.

[24] גנרל דולנד בלקברן – קצין חיל רגלים בצבא ארצות הברית. סירב להיכנע ליפן לאחר שצבאה פלש לפיליפינים. הצטרף לכוחות הגרילה הפיליפינים.