יוון – מוסיקת הרבטיקה

כתב: גילי חסקין; ‏08 יוני 2021

תודה ללילי ילין, גדעון ביגר, יזהר גמליאלי ויובל נעמן, על הערותיהם.

תודה ליזהר גמליאלי , לשרון ורדי על סיכומיהם. תודה ללילי ילין על טרחתה הרבה.

לקריאה נוספת באתר זה:

טיול לפסגת האולימפוס, הר אתוס , התיאטרון בעולם הקלאסי , הסירקוס, הנצרות , האיים הקיקלדיים ,  סיור בפלופונז , טיול ביוון ההררית, טיול בצפון יוון, תדריך לטיול בכרתים,  כרתים בימי קדם,   דלפי שביוון ,  המקדש היווני,  כרתים- מסע בעקבות ניקוס קזנצאקיס,  מוסיקת הרבטיקה,  דיוניסוס אל היין , לפקאדה-חלום יווני, אש ודיסוציאציה ביוון ,  מבוא למיתולוגיה היוונית ,  הספרות היוונית בתקופה המודרנית . האקרופוליס באתונה. אפידאורוס ופולחן אסקלפיוס. גיאוגרפיה של יוון. אדיפוס ואלקטרה – מיתולוגיה ותסביכים. אטלנטיס – הייבשת האבודה. מביזנטיון לקונסטינטיננופוליס. טיול ליוון – חומר עזר למטייל.

טיול באפירוס שבצפון יוון,  טיול ביוון ההררית,

להרצאה על יוון – לחץ כאן.

בטיול ליוון ולא רק, שומע המטייל את מוסיקת הרבטיקה העממית.

מוזיקת הרֶבֶּֿטִיקָה (Rebetika ברבים, ביוונית עם "מיו" חרישית לפני "פאי" דגושה: Ρεμπέτικα, רֶבֶּֿטִיקוֹ – ביחיד Ρεμπέτικο), היא אחת האסוציאציות המיידיות לשם "יוון". למעשה, גם לא מעט משירי "הזמר המזרחי" בארץ, הם בעיקר זרם ים תיכוני. חלקם מושפעים ממוזיקה זו.

פריטתו של נגן הבוזוקי (Bouzouki), סלסוליו של הזמר ותנועותיו של הרקדן אשר ידיו מונפות בגובה הכתפיים, הפכו לסמל מוכר בעולם כולו. מדריכת הטיולים ומומחית בתרבות יוון, לילי ילין, מדגישה כי מקור תנועות הריקוד מקדים את התקופה הביזנטית, והוא מגיע מכנופיות מקומיות שבראשם דמות אפית בשם דיגנאס אקריטס (Διγενής Ακρίτας), עליו נכתב האפוס היווני "האפוס של דיגנאס אקריטאס" (Dignes Akritas) סביב המאות 9'-10'. אימו הייתה בתו של גנרל ביזנטי ואביו אמיר ערבי מסוריה. פירוש שמו הוא "דיגנאס שומר הקצוות" (הכוונה לגבולות).

הלוחמים של שבטו נהגו לבדר את עצמם ולשם כך התהדרו בתרגילי כושר גופני ותרגילי לחימה מרהיבים. מכאן שהנפת הידיים לצדדים אינה כפשוטה, אלא חשיפת החזה באומץ מול האויב כקריאת תיגר. הרוקד כה בטוח בעצמו, כך שהוא יכול להבליט את חלק גופו הפגיע. במקרה שזוג רקדנים מפגינים את האמון ההדדי בכישרון הלחימה הרקדן האוחז במגבת הנתונה ביד חברו, מסתובב, יורד על עקביו, כמעט נוגע ברצפה, מפגין בכך את הביטחון בחברו, עד המוות. זה נראה כמפגן מלחמתי. הסיבוב האיטי והווירטואוזי על עקב, תוך שהרקדן כמעט נוגע בכף ידו ברצפה, מלמד על שליטה מלאה בגוף. הקפיצות המוזרות תוך קריאות ״הופה״ ומתן ׳פליק׳ מדויק בעקב הנעל תוך כדי ביצוע בורג אלגנטי באוויר, גם זה מצביע על שליטה מלאה בתנועות הגוף. המנהג לרקוד "סולו" בסוג הרבטיקו הנקרא 'זבקיקו' (Ζεϊμπέκικο), החל כבר בעבר הרחוק, כשכל לוחם הציג את יכולותיו. הרי לא יעלה על הדעת שיבוא קולגה ויפריע בעת שזה עדיין מפגין את יכולותיו, האין זאת? זו הסיבה שגם כיום רוקדים הגברים סולו, אלא שכיום הריקודים קיבלו תפנית במועדונים. גם היוונים אינם יודעים מה מקור התנועות והמנהג של רקדן הרוקד לבדו, שעם הזמן עבר הסבה למעין הפגנת חיזור. גם כאן לא יעלה על הדעת שיקום מתחרה, בעת שמאהב פורס את מרכולתו מול אהובתו. מטיילים ישראלים שאינם מכירים את המנהג קמים ומצטרפים לריקוד. המקומיים סלחניים עם התיירים, כי הם מבינים שאינם מצויים בעניין. אך בינם לבין עצמם, מקרה כזה הוא התגרות לשמה, ועלול לגרום לקטטה, שסופה מי ישורנה. התפתחות מעניינת נוספת היא שהיום גם נשים רוקדות זבקיקו, ריקוד שבעבר היו רוקדות, פרט לגברים, רק זונות, או הרוצות להצטייר ככאלו. לנשים נועד ריקוד סולו אחד בלבד והוא צ׳פטטלי (Τσιφτετέλι) היווני/טורקי.

אלטרנטיבה אחרת של ריקוד הרבטיקו היא החַסַאפִּיקוֹ (Χασάπικο, Chasápiko) בו רוקדים מספר אנשים, וכן גם נשים. חסאפיס פירושו "קַצָּב" (מהמילה הטורקית "קַּסַאפּ" הדומה לעברית), והרקדן מדמה שימוש בסכיני קצבים. ריקוד החסאפיקו מקורו בגילדת הקצבים בקונסטנטינופול הביזנטית, בו הם מדגימים בריקודם את השימוש במאכלת. החסאפיקו מתבצע על ידי שני רקדנים או יותר. לריקוד זה צעדים מוגדרים, שכל קבוצת רקדנים הייתה ממציאה לעצמה. הריקוד מזכיר קצת דבקה. על מנת לרקוד את החסאפיקו צורך תיאום מוחלט בין הרוקדים – סמל לאחדות, חברות, נאמנות ושותפות גורל. נשים יכלות לרקוד את החסאפיקו במועדונים ובמחששות.

במהלך ההופעה ביוון נותנים כבוד לרוקדים סולו מהקהל, מקיפים אותם במעגל, כורעים ברך לפניהם ומקדמים את תנועותיהם במחיאות כפיים ובקריאות 'יאסו'! רבטיקו הוא ריקוד שנראה מוזר לצופים בו לראשונה. לעיתים הרקדן אינו זע ממקומו. הוא מבליט את חזהו, מושך את כתפיו לאחור, ובתקופה המודרנית, גם פושט זרועותיו לצדדים, כמו "זורבה", (ריקוד הסירטאקי Συρτάκι שחובר ב-1964 לכבוד הסרט!), פניו לובשות הבעה מיוסרת ומתמכרת וכל תנועותיו איטיות וצעדיו קטנים וסובבים סביב ציר אחד. לפעמים הוא יקפוץ, יכה בעקב נעלו או יתנועע כשיכור, כאמור כדי להפגין וירטואוזיות מדיטטיבית.[1]

המילה רֶבֶּֿטִיס (Rebetis) מתפרשת היום כאדם המגלם היבטים של אופי, לבוש, התנהגות, מוסר ואתיקה, הקשורים לתת-תרבות. הרֶבֶּֿטִיקוֹ היא מוזיקה עירונית יוונית, שהתפתחה מלמטה, כמו הבלוז האפרו-אמריקני או הפאדו הפורטוגלי, בעיקר באסיה הקטנה (טורקיה של ימינו), החל משלהי המאה ה-19' ופרחה בתחילת המאה ה-20', בעיקר בטברנות ובמאורות החשיש שבשכונות העוני של מספר ערי נמל חשובות ביוון: פיראוס, סלוניקי ו-וולוס. המוזיקה הזאת צמחה מנסיבות אורבניות מיוחדות. לעתים קרובות המילים שלה משקפות את המציאות הקשה יותר של אורח החיים של תת-תרבות מודרת. כך מוצאים בה נושאים כמו פשע, שתייה, סמים, עוני, זנות ואלימות, אבל גם מגוון נושאים הרלוונטיים לאנשים יווניים מכל שכבה חברתית: מוות, ארוטיקה, גלות, אקזוטיות, מחלות, אהבה, נישואים, שידוכים, דמות האם, מלחמה, עבודה ועוד עניינים יומיומיים מגוונים, שמחים ועצובים כאחד.

הרבטיקו התפתח במקור באסיה הקטנה ובמיוחד בסמירנה (איזמיר) העות'מנית, אולם עקב הטרנספר ההדדי של 1923, בסיומה של מלחמת טורקיה-יוון, גלו אנשי יוון הטורקים לשכונות העוני של ערי הנמל ביוון, שם נקלטה התרבות הזאת. בהמשך, נפוץ סוג מוזיקה זה גם לערים נוספות ביוון.

כיוון ש״בקטסטרופה הגדולה״, היא חילופי האוכלוסין בין יוון בטורקיה, שנכפתה בהסכם לוזאן על ידי המעצמות, הועברו כ-750,000 מוסלמים מיוון לטורקיה שלא סבלה מצמצום קרקעות. הללו נבלעו בארצם החדשה ולא עסקו בגורלם כפי שקרה ביוון האגררית. ביוון נוצרה בעיה גדולה בהרבה. מכיוון שהמבנה הטופוגרפי של יוון לא אפשר התיישבות מבוזרת ביבשת, ריכזו את 1,650,000 הגולים מטורקיה במספר ערים. באי אויה ובמקדוניה היוונית יש ריכוז גדול של משפחות, אך כיוון שביוון המשפחות בכפרים לא פתוחות מבחינה חברתית לקבל זרים, קשה היה לגולים האנטוליים להיקלט. המוסדות הפנו אותם אפוא לשולי הערים הגדולות, בעיקר בפיראוס, סלוניקי ו-וולוס.

חשוב לציין שבהגדרה "טורקים" ו"יוונים" ההתייחסות הייתה לדת ולא לשפה ולמורשת, כך שטורקים נוצרים באזורי הגבול נחשבו ליוונים, גם אם לא דיברו את השפה או שהיו בעלי תרבות יוונית, ולהפך. יש לציין גם שכאשר עלה נושא החלפת האוכלוסין, החלו המתחים הלאומיים באזור סמירנה (איזמיר בטורקית) וסביבותיה, ומשפחות שראו את הנולד, יצאו למסע רגלי לנתיב הטבעי ביותר לכיוון יוון לעבר סלוניקי. הללו הקימו מעין שכונות/מעברות מפחונים ומגורים זמניים. המסות הגדולות של הבאים בטרנספר לא אפשרו לקבוצות הגדולות להיטמע בחברה, אם מבחינת מגורים ואם מבחינת מקומות עבודה. לדוגמה, באזור תרקיה התפנו בתים של טורקים, שעסקו בגידול ועיבוד טבק. בכל בית משפחתי כזה, אכלסו בין שבע לשמונה משפחות. הבעיה הייתה הפרנסה. הטורקים הותירו אחריהם אדמה חרוכה. וגם אילו לא היה כן, יש לזכור שמלחמת העולם ומלחמות הבלקן לא הותירו אוויר לנשימה לאזור המסוכסך הזה. העקורים שהיו בטורקיה זרים, היו ביוון דחויים, פליטים המתנהלים בשולי החברה.

את הרבטיקו ניתן להגדיר כסוג של בלוז אורבני ים תיכוני – ששימש מאז שנות ה-20' של המאה הקודמת ככלי ביטוי מרכזי במרקם החברתי של יוון השסועה. שירי דיכאון, פזמוני בית כלא, געגועים לחיי פשע ולסמים, ותיאור אפל של היומיום נטול האופקים האופטימיים. עמיתי יזהר גמליאלי, מחברת טריפולוג'י, מסביר שהרבטיקו הוא למעשה "ביטוי לתרבות הפרחחים ברחוב".

ניסיון להבין מהי רבטיקה, חושף בפנינו את הקושי להגדיר, את מה שנוצר בעולם שדחה הגדרות ותחומים, החוקרת גייל הולסט (Gail Host) קיבלה מספר תשובות מרבטיקנים זקנים ומחוקרים:

• הרבטיקה היא שירים פשוטים אותם שרים אנשים פשוטים.
• שיריו של מעמד הפועלים העירוני ביוון, מסוף המאה ה-19' עד שנות ה-30' של המאה ה-20'.
• הרבטיקה נכתבה עבור הרבטיס – האדם הסובל, התועה והניצוד.
• הרבטיקה הם שירים שנכתבו על ידי רבטים ועבור רבטים. הרבטי הוא אדם שנשא צער והוא ביטא אותו בשיריו.
• הרבטיקו היא תופעה עממית, שצמחה בשכבות הנמוכות ביותר בחברה, בקרב אותם אנשים שלא ידעו קרוא וכתוב לעתים קרובות ושהתיעוד היה רחוק מהם. היא מתקיימת על במות, מושמעת ברדיו ומהנה יוונים וזרים גם בימינו, אולם היא נותרה במידה רבה רחוקה מאיתנו ובמידה רבה גם בלתי מובנת.

לא לכל זמרי הרבטיקו היה קול ערב והם אף לא ניסו לשיר בנעימות. כל אדם יכול היה לפתוח את פיו ולשיר בקולו הצרוד, בסלסולים ובטעם האישי שהוא הביא לתוך השיר שלו.

שירי הרבטיקו, כמו 'לבד בעולם', 'מנוליס מעשן חשיש' ו-'הם תפסו את בטיס' שיקפו את מצוקותיהם של אנשי השכונות. יש בהם שירי אהבה נוגים, געגועים למולדת שנאלצו לנטוש, שירי עוני ומחסור, על אהבת אם, על בתי האסורים, ושירי תהילה לחשיש ולאלכוהול. הישראלים מכירים לפחות שיר רבטיקו אחד מובהק – 'אלקוס' של יהודה פוליקר, שתורגם מיוונית.

המוסיקה בחיי היוונים היא חלק בלתי נפרד עוד מהעת העתיקה וליוותה את העם והכוהנים בחיי היומיום ובימי חג. כך אז וכך היום. לשם דוגמא: יורגוס דאלארס (Γιώργος Νταλάρας), "הקול של יוון", נחשב לזמר טוב, מוכר ומפורסם. אבל כאשר הוא פורט על בוזוקי, הדממה בקהל האלפים ניתנת לחיתוך על ידי פיסת נייר. בתום קטע נגינה המחמאות שנשמעות בהקשר לכישורי נגינתו, נפרדות מכישוריו כזמר. מייחסים את כישרונו לפרוט על בוזוקי ליד אלוהים שנגעה בו. זה הקשר בין היומיום לאמונה שהמוזיקה היא אלוהית. זה גם הקשר לכך שאפילו אם אתה עמוק עמוק בדלות, המוזיקה כמו הנשימה והנשמה, תמיד אתך. אותם עלובי החיים, שאינם מצליחים להיקלט בעבודות, נדרשים לשבור שבר ולהביא מזון למשפחות. לא פלא אפוא שהשירים של קשי-היום מספרים על קשיי החיים. רבים מאנשי המעמד התחתון, ורבים מהם ממשפחות המהגרים בכפייה במאה הקודמת, רבים מהם עוסקים בגנבות, סמים, פשע וזנות, כנראה בלית ברירה, ומגיעים לבית האסורים. שם הם זקוקים לכלי נגינה. הם מגיעים למטבח הכלא, שם ניצב תנור הברזל השחור המסיבי, שמשמש לבישול המזון לאסירים. את התנור הזה מזינים בגזעי עץ. את הגזעים הללו הם נוטלים ומגלפים ומייצרים את הבוזוקי שאנו מכירים היום. הם מכירים כבר את ה"בַּגְלָמָה" (Bağlama) שנדדה ממונגוליה לאורדת הזהב, וממנה לטורקיה, משם הגיעה. הם הביאו לעולם את ה"בַּטְנוּן" (קונטרבס) המתוק שמשמח את השומעים,, מתוך הדמעות. שנים המוסיקה שלהם נאסרה להשמעה ברדיו ונחשבה חתרנית. בתקופת החונטות, שירי נפקדות כמו ״יום ראשון המעונן״ שהוא המקבילה של ״לילה ראשון בלי אמא״ נחשבו כמסיתים נגד משטר החונטות. היו שישבו בכלא בגין השמעתו.

הרבטיקו היא מוסיקה עממית שהועברה במסורת שבעל פה. חוקרים חלוקים באשר ליסודות המוקדמים להתפתחותה. יש הטוענים כי הרבטיקו נולד מתוך המוסיקה הכפרית היוונית, הדמותיקי (Demotiki) ושורשיה נטועים אי שם בראשית המאה ה-19'. יש הטוענים כי מקורותיה נובעים מן השירים הביזנטיים העממיים ואף מן המזמורים העתיקים – יוונים, פריגים ולודיים. סביר להניח שיש קשר בין הרבטיקו לבין תרבות ה"קלפטס" (Kléftes), מילה שהוראתה כיום "גנבים" בעבר שודדים ובראשיתה היו אלה שומרי הגבול של הממלכה הביזנטית, ולאורך הדורות ביוון בכל אזור, עד קום המדינה, הכנופיות הללו הן אלו שניהלו בפועל את הגנת הטריטוריות. שורשים אלה, האופייניים לאזור הגבול, ודאי קיימים. אולם ניתוח זה של מקורות הג'אנר הוא ניתוח שבדיעבד. אין ספק שהרבטיקו המוכר לנו הוא בעיקר תוצר של חברה עירונית ובראש ובראשונה זו של פיראוס. ככזו, מהווה הרבטיקו שילוב של סגנון יווני מערבי יחסית, עם אלמנטים מזרחיים וכולל מוטיבים של מוסיקה יוונית מסורתית ואף רמזים למוסיקה ביזנטית, החייב את צמיחתו למיליוני אנשי החברה הנמוכה של המהגרים בכפייה, בעלי המורשת הטורקית, שפיתחו תרבות פשע כתוצאה מסבל, הבא לידי ביטוי במוזיקה ובריקוד.

רקע

לפני מלחמת העצמאות של יוון (1821 – 1827) ובמהלכה, עיקר המוסיקה ביוון הייתה המוסיקה העממית, שמרכזה בכפרים (דימוטיקה, דימוס Δήμος היא "עירייה"). מוסיקה זו, שבמקומות שונים ביוון היו לה אפיונים אחרים, כונתה בשמות על פי מוצאה:

• "קלמטיאנו" – מוסיקה שעיקרה בכפרים, ריקודי מעגלים שכל המצטרף מתקבל בעין יפה (קלה מטיה) שיתכן שמקורה בעיירה קלמטה שבחצי האי הפלופונסי. סביר יותר שמקור המילה ב"קלמטיינו", "מחבק" בכוונה לריקוד מעגלים. כמו 'הורה'.
• "ינסיוטיקה" – מוסיקה שהתפתחה באיים שהכלי המוביל הוא חליל קטן ("פיסרמוניקה"), סגנונותיה מרובים, יד מונחת על יד נמוך, או גבוה, או יד על שכם וכו׳.
• "איפיריוטיקה" – מוסיקה שמקורה באיפירוס הגובלת באלבניה של היום, בצפון מערב יוון וכלי הנגינה המוביל הוא קלרינט ("קלרינו")
• "מקדויניקה" – מוסיקה שמקורה בצפון מזרח יוון וכלי הנגינה המוביל הוא אקורדיון ("זורנה")
• "קריתיקי מוסיקי" – מוסיקה שמקורה באי כרתים וכלי הנגינה המוביל הוא ה"לירה" – כלי מיתר.
• "פוטיאקה" – מוסיקה יוונית קדומה שמקורה בהרי הפונטוס (טורקיה) והכלים הם כלי מיתר, מזכירה מוזיקה ערבית.

ה"דימוטיקה" הפכה ל"מוסיקת השחרור והקוממיות". אנחנו בארץ היינו מזהים אותה ״שירי אנו באנו ארצה״ של יוון, באותם ימים במלחמה נגד העות'מנים. היום יש לה גרסה קצת יותר קלילה המכונה ״לאייקה״. זו המוזיקה היוונית שהישראלים אוהבים לשמוע במועדונים, אבל מנגנים אותה ביוון בשעות הבוקר המוקדמות.

יוון יצאה למלחמת העצמאות שלה בשנת 1821. לאחר כ- 400 שנים של כיבוש עות'מני ב-1832, זכתה יוון בעצמאות, בתמיכת המעצמות. החברה החקלאית, המפגרת והמפוצלת, בה הזהויות היו חמולתיות ומשפחתיות, הפכה למדינה לאומית, ברוח הלאומיות האירופאית (בכמה מקרים, מזכירים את הבדואים – ראה חבל מאני בפלופונס) שלאחר המהפכה הצרפתית. אולם המדינה החדשה סבלה מפערים גדולים בין הרעיונות לבין המציאות. בירת יוון המשוחררת נקבעה בנאפפליו שבפלופונס ועברה לאתונה לאחר חמש שנים (1834). רבים מתושבי הכפרים של יוון נטשו את כפריהם והיגרו לעיר. כמו בעולם כולו, תופעת ההגירה אל הערים גרמה בהכרח ליצירת מעמדות בורגניים (בדרך כלל, תושבי העיר המקוריים) לצד סלאמס, פרולטריון עירוני (המהגרים החדשים ותושבי הכפרים).

רק מחציתם של היוונים תושבי האימפריה העות'מנית היו תחת שלטון המדינה הלאומית. מרכזי הסחר היווניים: סלוניקי, סמירנה ו-קונסטנטינופול, נותרו בידי האימפריה העות'מנית ומשכו הגירה אל מחוץ למדינה. מורשת השלטון האימפריאלי הייתה רחוקה מלהיות בסיס לשלטון מסודר ותקין. שחיתות וחוסר יעילות אפיינו את מערכות האירגון. חבורות צבאיות שמרו על כוחן ושודדים הטילו חתתם בחלקים שונים של הארץ.

התסכול נוכח המדינה המצומצמת בהיקפה וביכולתה, מצא נחמה בתקווה להשלטת ה"מֶגָלִי אִידֶאָה" (Megali Idea), היינו "הרעיון הגדול".[2], שהשפיע כה רבות על ההיסטוריה של יוון המודרנית והיה בבסיס התהפוכות שיצרו את מוסיקת הרבטיקו כפי שאנחנו מכירים אותה.

ראש ממשלת יוון הלאומני, אֶלֶפתֶריוֹס קיריאַקוּ וֶניזֶלוֹס (Venizelos), התומך הנלהב בהגשמת "מֶגָלִי אִידֶאָה" ראה את סיום מלחמת העולם הראשונה, כהזדמנות בלתי חוזרת עבור יוון, לרשת את האימפריה העות'מנית ולהשיב לעצמה את גדולת העבר. הייתה זו אידיאולוגיה לפיה יוון הייתה אמורה להיות כפי שהיה בעת שהתקיימה האימפריה הביזנטית. מלחמות הבלקן ב-1912-1913 הביאו הצלחות מהותיות למדינה היוונית, אשר הרחיבה את שטחה בשיעור של 70% והכניסה לתחומה את אזור סלוניקי ואף את האי כרתים. ממדינה מצומצמת ובה 2.5 מיליון איש, הפכה יוון למרכז אמיתי לבני הלאום היווני ובה 4.8 מיליון תושבים. תומכי הרעיון הגדול ראו בכך אות לצדקת דרכם. הרעיון היה קודם כל, לכבוש את מערב טורקיה, מחוזות איאוליה, יוניה וקאריה, שהיו עריסת ההישגים היווניים. במה שיקרא מלחמת יוון – טורקיה, יצאה יוון לכיבוש סמירנה (איזמיר) שמספר היוונים שחיו שם, היה גדול יותר מאשר בבירתם העתידית, אתונה. היוונים הפסידו במערכה, כי לא עמד לרשותם מערך לוגיסטי הולם של אספקה.[3]

ההתפתחות האיטית של יוון הייתה רחוקה מלממש את התקוות הגדולות, ובשולי הערים צמחו שכונות פחונים, עזובה ועוני. למול עלייתה של בורגנות מקומית ולנוכח חדירתם של ערכים חדשים, נוצרה תת תרבות, אשר הפכה את כישלונה הסוציו-אקונומי לעמדת כבוד, והתנגדה בהתרסה לבורגניים. את המוסיקה והתרבות שהתפתחה בשכונות המצוקה מכנים "מוסיקת הרבטיקו" או בכינויה האחר "מוסיקת הפרחחים". הרבטיקו היה קיים כמוסיקה עירונית בטרם הגעת פליטי המלחמה לערים, ברם בואם של הפליטים האיץ את התפתחות הרבטיקו ואף הקנה לה ביטויים חדשים. חברת המגנס (Magnes) שחיו בשולי החברה העירונית המתפתחת ובשמם האחר "הרבטים" (Rebets), היא שפיתחה את המוסיקה הייחודית כביטוי לקשיי חייה וכדרך נחמה.

אורח החיים של הרבטים היה כרוך בפשע. בתוך שכונות העוני התפתחו מועדונים, מחששות ובתי זונות, בהם היו מתנחמים במוסיקה, בעישון חשיש (שהיה מותר בטורקיה עד עליית מוסטפה קמאל, אך אסור ביוון), בשתיית אלכוהול ובקבוצת חוקים שאינה כתובה, שהתפתחה במועדונים ובשכונות. אנשי השכונות שהיו צוברים השפלות במהלך היום, היו פורקים את תסכולם במועדונים שלהם. הם פיתחו לעצמם צורות לבוש מיוחדות:

• "מכנסי פיל", מכנסיים צמודות המתרחבות לקראת הנעליים.
• חגורה, מין צעיף רחב שלתוכו ניתן לתחוב שבריה, אולר וגם את חפיסת הסיגריות, zonara בשפת המקום
• מקטורן שהיה מונח ברישול על הכתף כשרק יד אחת מוכנסת לשרוול (השמאלית).
• נעליים מחודדות בעלות עקבים גבוהים, המהדרים נעלו נעלים מחודדות ("נעלי שפיץ"), שקצוותיהן לבנות.
• כובע מצחייה.
• מקל הליכה מעץ מלא (בדרך כלל דובדבן).

כמו כן התפתחה צורת הליכה מיוחדת, המבטאת התנשאות ופרובוקציה, כשגוום מכופף וידם הימנית נעה קדימה ואחורה (מזכיר במשהו את השחורים בשנות השישים עם הטרנזיסטורים הגדולים בארצות הברית). הם לא נישאו, לא הלכו יד ביד עם חברותיהם, לא לבשו עניבה או חליפה, ולעולם לא אחזו במטריה בעת שירד גשם. הם עישנו חשיש, תיעבו את המשטרה, שנאו את העבודה, השתלטו על ההימורים וההברחות ו…סייעו לעניים. נאמר על הרבטים כי נשאו סכינים, ואם שלפו אחת מהן, לא השיבוה לנדנה, טרם שעשו בה שימוש. אם הגיע לידי רבטי כסף, הוא נהג לבזבזו כלאחר יד. עד היום הכינוי לאדם כזה הוא "חוברדס". לחלק מהרבטים היה ז'רגון סודי משלהם, שחלקו מילים מומצאות, מובאות מהשפה הטורקית והיוונית. הם בטחו רק איש ברעהו.

המגנס/רבטים נהגו להיפגש במקומות בילוי ייחודיים שנקראו "טקה" (Teke). הטקה הייתה מאורת חשיש קטנה, כמותה נמצאו בפרברים העניים של הערים השונות, במיוחד בפיראוס. בטקה נוצר השילוב שהפך לבסיס הרבטיקה, בין נגינה, שירה וריקוד. כלי הנגינה היו בוזוקי או בלגמה והשירה הייתה כבדה ומסולסלת בהשפעת המזרח, החשיש והראקי…. הרבטי היה קם לרקוד את ריקוד הזבקיקו כשהוא מטושטש מחשיש והלום שיכר. מכיוון שרבים מהם נכנסו ובאו בבתי הכלא, התפשטה מוסיקת הכלא אל העולם החיצון. החוקר אליאס פטרופולוס (Elias Petropoulos) טוען במאמרו "רמבטיקה" כי "הרחם של הרבטיקה היה בתי הכלא ובתי החשיש, שם הרבטיקים הקדומים יצרו את שיריהם".

מקור ריקוד הזבקיקו ("של הזייבק") משבט בני הזייבק – פורעי חוק מוסלמים מהרי מערב אנטליה, התחום בו פעל דיגנאס אקריטס וכנופייתו. והנה כך נסגר מעגל הריקוד – סולו – מלחמה – חיזור.

מעבר לים האגאי, באזורי היוונים שבטורקיה, התפתחה מוזיקה שונה באופייה ובהרכבה, בשפה היוונית, למרות שבאיזמיר דיברו טורקית). שם התפשטו בתי קפה, בהם המוזיקה הייתה אמצעי לבילוי והנאה. הם נקראו "קפה אמאן" (Aman). על שום החזרה על המילה "אמן" ששימשה כפתיחה לשירים ומילאה הפסקות בין המילים. הזמרים היו מאלתרים מילים כשברקע הייתה מתנגנת מוסיקה המורכבת ממספר כלים. הם היו מקצועיים בחלקם והגיעו לרמה מוזיקאלית גבוהה. סגנון זה, שיכונה לימים "אסכולת איזמיר", התאפיינה בשירים בעלי מנגינות מזרחיות, ששרו בעיקר זמרות, כשהמפורסמת בהן הייתה היהודייה רוזה אשכנזי, שנולדה באיסטנבול בעשור האחרון של המאה ה-19' ונודעה בסלסולי "אמאן-אמאן" שלה.[4]

אסכולת פיראוס (פיראוטיקו רבטיקו), צמחה בנמל של פיראוס. השירים הושרו בפי גברים, ותיארו את קשיי החיים אותם חוו המנגס, אנשי השוליים, בני המעמד העירוני הנמוך באותה תקופה ביוון. כלי הנגינה של אסכולה זו כוללים: בוזוקי, בגלמה וגיטרה. הדמויות שבלטו באסכולה זו הן מרקוס ומוואקאריס (Markos Vamvakaris), ויורשו – וסיליס ציצאניס. (Vasili Tsitsanis).

המפגש עם הגולים מטורקיה

כיבושה מחדש של סמירנה על ידי הטורקים גרר מעשי טבח ובריחה של נוצרים ליוון, לאחר שעברו חוויות של זוועה שהחרידו את אירופה של אז.[5] בהסכם לוזאן 1923 הוחלט על חילופי אוכלוסין על בסיס דתי. נוצרים ליוון ומוסלמים לטורקיה, ללא התייחסות לאתניות, לשפה, לתרבות ולמורשת. שתי המדינות ניצלו את המצב כדי לגרש מיעוטים נוצריים ומוסלמיים. טורקיה הגשימה את השאיפה לחידוש פניה כמדינה לאומית נקיה מזרים שקלטה. למעלה מחצי מיליון מוסלמים גורשו מיוון ועל יוון נגזר להתמודד עם טרגדיה לאומית ואסונם של המון הפליטים.

כמיליון וחצי פליטים נוצרים עברו מטורקיה ליוון ומספר היתומים בתוכם היה גדול ביותר. הם מצאו את עצמם בפרברי הערים הגדולות ובשכונות עוני. פליטים אלה פליטים אלו היו "טורקו-יוונים", דהיינו טורקים ממוצא יווני, כשחלקם לא ידעו יוונית. הם מצאו את עצמם אזרחים "סוג ב'" במולדת החדשה. ים אגאי אחד הפריד בין היוונים שבאו מאסיה הקטנה לבין היוונים שישבו דרך קבע ביוון גופה. אבל ההבדלים התרבותיים ביניהם היו קשים לגישור. אנשי "אסיה הקטנה" דיברו טורקית, פיתחו מסורות וז'רגון משלהם, והיו ספוגים בהשפעות טורקיות.

חילופי האוכלוסייה המוסכמים בין שתי המדינות נחשבים לאחד המאפיינים יוצאי הדופן של הסכם לוזאן, ובעוד שהזיכרון הלאומי הטורקי זוכר "חילופי אוכלוסין טורקיה-יוון" (Türkiye-Yunanistan Nüfus Mübadelesi), התקבע האירוע בזיכרונם של היוונים כ"אסון אסיה הקטנה" (Μικρασιατική καταστροφή) או "הקטסטרופה".

הטרנספר הכפוי גרר ירידה במעמדם של המגורשים והם התקשו למצוא עבודה בתחומים המוכרים להם. רק מעטים מהם באו משורות מעמד הפועלים הנמוך, אך הם נקלעו לקבוצה זאת במעברם ליוון. רבים מהם לא מצאו עבודה והפכו להיות שכירי יום או מובטלים. הפליטים סבלו קיפוח ואפליה. הם נקלעו לחברה זרה, עוינת ומיד עם בואם התברר שיוון הביאה על עצמה פיצול חברתי במקום אחדות. המפגש יצר טראומה חברתית לפליטים: הבדלי מנהגים, שפה, נימוסים ואפילו סיומות בשם המשפחה, הבליטו את השוני והקשו על התערותם בחברה. רבים הציבו סימני שאלה בדבר היותם יוונים ראויים. הם נתפשו כמאיימים על האופי היווני. היו אירועים בהם ביצעו פוגרומים נגד פליטים, נטייתם הלאומית ותמיכתם בראש הממשלה אֶלֶפְתֶרִיוֹס וֶנִיזֶלוֹס, הפכה אותם מטרה למתנגדיו, אשר שיסו בהם המון דל וממורמר. החיים המשותפים של שתי הקבוצות הפכו למוקד בעייתי ומורכב. הגורמים שתרמו לאיזושהי אחדות היו הדת המשותפת ותפישת הזהות של כולם כממשיכי המורשת היוונית הקמאית (פרימורדיאלית) [1]המדומיינת, כפי שבאה לידי ביטוי בספרו של עירד מלכין "מיהו יווני?"

בצד ההיטמעות פעלו גורמים מעכבים: תפישתם העצמית של המהגרים פעלה כנגד הסימביוזה, משום שחשו עצמם כעקורים ממקומם. הם הודו ליוונים קולטיהם, אך חשו מרירות על שלא עשו יותר. הם חשו כמי ששילמו את מחיר האידיאלים היוונים ולכן ראויים ליחס מועדף. גורם נוסף שעיכב את ההיטמעות היה שמירתם על ייחודם. הם המשיכו לכנות את עצמם "פליטים", בכדי לשמר זהות שתאפשר להם קשר הדדי. כמו כן הם שאפו לשוב למולדתם. הם נמנעו מלקבל את הסכם לוזאן[6] והטרנספר הכפוי. נציגם בפרלמנט, מר פנזדיטס (Panzaditas) אמר בנאום ב-1924 כי "יבוא יום והעם הטורקי עצמו ירצה למחות את המשגה וחוסר הצדק ההיסטורי".

גורם שלישי ומרכזי כנגד ההיטמעות היה ייחודם החברתי והתרבותי. היוונים תושבי אסיה הקטנה היו קרובים יותר לתרבות הביזנטית בעוד שיוון גופא, במיוחד אטיקה היו קרובים יותר למורשת המערב. גם ההשפעות הסלאביות, שהגיעו ליוון אך לא לאנטוליה, תרמו להבדלים התרבותיים. שפתם של הפליטים הייתה רוויה בהשפעות טורקיות, המוסיקה שלהם הייתה מזרחית יותר בסולמות המינוריים שלה ובמונוטוניות המלנכולית של הטונים. הם היו רחוקים יותר מן ההשפעות המערביות ומן ההרמוניה שהם הביאו למוסיקה. תושבי יוון שתו יין רצינה, עישנו סיגריה ושרו סרנדה. ואילו תושבי אסיה הקטנה שתו ראקי (Raki), עישנו נרגילה וחשיש ונעו לצלילי מוסיקת האמן. החברה באסיה הייתה פחות שמרנית, וחופשיה יותר, ונתפשה ביוון שנוטה להשחתה מוסרית. המהגרים נתפשו כקלי דעת ובמשך לפחות שני דורות השתדלו משפחות ביוון להימנע מקשרי נישואין עמם. הפליטים ביוון נדחקו לעמדות נחיתות. בשוליים, בהם התמודדו עם קשיי החיים ונאבקו לשימור כבודם, הם מצאו את אותם שהתקשו כמותם להשתלב ביוון החדשה. הם התיישבו בפרברים העלובים, בבתים מטים ליפול והצטרפו לנספחים העלובים של התרבות המודרנית. שם, בשוליים, הם פגשו בחברת המגנס, שכמותם הייתה דחויה ומתקשה. הפליטים מצאו את עצמם כ"פרולטריון סחבה" – שהביטוי שלו הוא הפיכתם ל"כוח העבודה הזול", לאנשים שחיים בשכונות עוני וב"סלאמס" של הערים הגדולות, וכמובן עם אי יכולת להשתלב בחברה היוונית. המעמד הנמוך, סובל ומתקשה כמותם, פתח את שעריו בפניהם. עישון החשיש היה מוכר לפליטים מטורקיה ולצלילי המוזיקה הכבדה, הייתה הנרגילה נחמה מתוקה. רבים מהם הצטרפו ליושבים בבית הקפה, הן משום שחיו בקרבתם והן משום שאורחותיהם ונוהגיהם תאמו את מצבם הם. הרבטים פיתחו עמדה מתריסה כנגד הסדר החברתי, בו התקשו להיקלט. את כבודם שמרו תוך הפגנת עצמאות וחופש מכללי החברה וחוקי המדינה. בחיקם יכלו הפליטים לשמור על כבודם הרמוס. יוונית קלוקלת ומנהגים מזרחיים לא הפריע בחברת הרבטים, בה מצאו הפליטים בית חדש. העולם החתום שהיה מורכב גם מאנשי עמל עניים וגם מהפליטים שבאו זה מכבר, היה צריך ביטוי מוזיקלי שיהיה שונה משירי העם הכפריים וגם מן הפזמונים ונעימות הטנגו של הבורגנים והם אימצו אל ליבם את שירת הרבטיקו.

מוזיקת הרבטיקו פרחה על רקע החיים בשכונות העוני ובשולי הערים, באופן דומה להתפתחות הג'אז באמריקה. חיים אלה בשולי החברה הולידו מוזיקת מחאה. סגנון זה לא היה פופולרי בקרב הקהל הרחב, מאחר שמילות השירים שלו כללו תיאורים של חיי עוני, מצוקה ופשע: חיי אסירים בבתי הכלא, שימוש בסמים, אהבות נכזבות ועוד. במשך שנים רבות, הייתה זו מוזיקת שוליים בדומה למוזיקה המזרחית בישראל.

פרולטריון הסחבה ביטא את מצוקותיו ומרירותו דרך המוסיקה, מוסיקה שלימים תהפוך ל"מוסיקת הנשמה" של יוון. מוסיקת הרבטיקו שהתפתחה בשכונות המצוקה העירוניות היא "מוסיקת כלאיים", המשלבת את היוונית של בני יוון עם היצירה הטורקית שהפליטים הביאו עימם. ההשפעות על המוסיקה מתבטאות במילים טורקיות בתוך מלל יווני (גל גל, אח יבאש יבאש…אמאן אמאן), במקצב מיוחד שהוא אחד הביטויים של מוסיקת הרבטיקו ואף בכלי הנגינה הכוללים מכל הבא ליד, מכלי מיתר ועד פחי זיתים עליהם תופפו באצבעות. ניסיונם של היוונים להכחיש כל קשר בין הרבטיקה לבין המוסיקה הטורקית, מובן לנוכח הדם הרע שזרם בין שני העמים. עם זאת, השפעותיו של המזרח ובתוכו המסורת המוזיקלית של ימי האימפריה העות'מנית, ניכרת וברורה. הרבטיקו הינה תרבות שמקורה במחאה ולא רק מוסיקה. המוסיקה אינה עומדת בפני עצמה, כי אם שלובה במילים החודרות ישר לבטן, במקצב המאפיין אותה, בריקוד, ובסממני התנהגות מיוחדים ביותר.

השירה:

את השירים היו שרים זמרי רבטיקו מתוך השכונות. לא היה להם קול ענוג והם אף לא ניסו לשיר בקול נעים. בידי כל אדם הייתה הזכות לשיר את השירים בקול צרוד, בסלסולים ובאופי שכל אחד הביא עמו לתוך השיר.

המילים:

מילות השירים ביטאו את התחושות ואת הוויה היומיומית של אנשי השכונות, שירי אהבה נוגים, שירי אהבה וגעגוע למולדת שננטשה (אסיה הקטנה..), שירי עוני, שירי אהבת אם, בתי אסורים ושירי תהילה לחשיש ולכוס המשקה, שהיו הנחמה הגדולה וה"בריחה" של הפליטים ממצוקות היומיום. בחלק מהשירים כללו מספר נושאים השלובים יחדיו.

שמות של שירים:

• "הם תפסו את בטיס"
• "מנוליס מעשן חשיש"
• "המבריח"
• "לבד בעולם"
• "דרוויש" – (שיר המשלב מילים טורקיות)
• "המאנגס מפסירי" (פסירי Psiri היא שכונת עוני שהיום הפכה מוקד חיי הלילה של אתונה…)
• "אמאל'ה שלי".

המקצב:

רוב שירי הרבטיקו מבוססים על מקצבים יוונים או אנטוליים. קשה מאד להגדיר מקצב במילים, אך לחלק משירי הרבטיקו היה מקצב מוגדר וקבוע, שמאפיין את השיר ומזהה אותו כרבטיקו. (דוגמת השיר המכונה "הוא היה לבדו" שתורגם והושר על ידי יהודה פוליקר[7] – במקצב 9/8 תשע שמיניות). סולמות הרבטיקו הם בדרך כלל מקאמים[8] מזרחיים, אשר הוסבו למערכת הצלילים המערבית (12 חצאי טון).

דחיית הרבטיקו וקבלתו מחדש

בין השנים 1924 ו-1935 ידעה יוון 23 חילופי שלטון, דיקטטורה צבאית, ו-13 הפיכות. החונטה הצבאית ראתה בתרבות הרבטיקו חתירה תחת אושיות השלטון, שכן היא תססה מתחת לשטח והייתה קרקע פוריה למרי אזרחי וערעור על השלטון הזמני והרעוע ממילא. האוכלוסייה היוונית המקומית ראתה בה איום לצעיריה, כתרבות קשה לעיכול, שעלולה להוציא את הילדים הטובים לתרבות רעה. יהודים מאתונה וולוס מספרים כי בילדותם אסרו עליהם הוריהם להאזין למוסיקה הזאת, אותה כינו "ערבית". המוסיקה נקשרה עם המעמד החברתי שיצר אותה, מעמד שלשמו נקשרו פשעים קטנים, עישון חשיש, זנות, הברחות והימורים (בדומה למה שקרה למוסיקה המזרחית אצלנו…). גם נושאי השירים לא הותירו כל ספק שמדובר בשירה המהללת פשע ופושעים וזלזול בחוק. לא היה מכובד לשמוע את המוסיקה הזאת. ראש הממשלה יואניס מֶטָאקְסָ (Mataxas)[9] רדף את מעשני החשיש ורבים ממרכזי תרבות הרבטיקו נסגרו נאסרו, הוחרמו הבוזוקים וכלי נגינה אחרים, ורבטים נזרקו לכלא. שירת הרבטיקו הוקעה כאנטי חברתית. איסורי המשטר פעלו כבומרנג, משום שהמוסיקה נתפשה כביטוי למרידה כנגד השלטון הפשיסטי. אנשי השכונות שסירבו לוותר על "כדור ההרגעה ושיכוך הכאבים ומעוז הכבוד האבוד שלהם", החלו לקיים את תרבות הרבטיקו כתרבות מחתרתית. מועדונים שכתובתם נשמרה בסוד נפתחו בשכונות. את הבוזוקי החליף "בוזוקי מוקטן" שניתן להחביאו תחת מקטורן ומכונה "בגלמה" (Baglama).

במלחמת העולם השנייה אומצה מוסיקת הרבטיקו על ידי פרטיזנים ולוחמי חופש יווניים, במלחמתם נגד הכובש הנאצי. המוסיקה שהייתה למוסיקת מחאה, הפכה לסמל השחרור היווני בקרב הלוחמים.

מיד לאחר מלחמת העולם השנייה החלה מלחמת אזרחים ביוון. מוסיקת הרבטיקו נחשבה כמוסיקה של הפלג הקומוניסטי. היא נרדפה כפי שנרדפו הקומוניסטים ביוון. בתום מלחמת האזרחים, עם תבוסת הקומוניסטים, הגרו רבים שנחשדו בקומוניזם אל מחוץ ליוון, ובאורח פרדוקסאלי יצרו שירי רבטיקו אותנטיים, מהיפים שנכתבו אי פעם, דווקא בניכר. לאחר מלחמת האזרחים התחילה תקופה של חזרה לשורשים, תקופה שנתמכה על ידי אינטלקטואלים וסטודנטים. לפתע הרבטיקו יצא לאור במלוא עוצמתו הקצבית. המילה המושרת כבשה כל לב ביוון. לאחר מלחמת האזרחים ולאור הפצעים הפתוחים של יוון עוד ממלחמת העולם השנייה, מילות הרבטיקו חדרו למעמקי היווניות. שירים שהיו מוקצים הפכו להמנונים.

בשנות החמישים ירדה הפופולריות של מוסיקת הרבטיקה, אך קיבל לגיטימציה מחודשת ביוון בשנות ה-70' של המאה ה-20'. באותה תקופה בלטו זמרים שנשכחו בתקופה קודמת, ביניהם רוזה אשכנזי שהוזכרה לעייל וכן מזמרי הדור הצעיר יותר כמו מאנוס חג'ידאקיס שהוזכר לעייל[10] ואחרים. רק מקץ שנים רבות, עם הופעתם של נגנים/מלחינים כמו ואסילי ציצאניס (Vasili Tsitsanis) מיקיס תאודוראקיס (Mikis Theodorakis)[11] ו-מאנוס חג'ידאקיס, זכתה המוזיקה ל"לגיטימציה" והפכה למקובלת על הזרם העיקרי בחברה, כמו גם על הבורגנות היוונית.

זמרים דגולים

מבין זמרי הרבטיקו הגדולים, נזכיר כמה:

רוזה אשכנזי (Roza Eskenazi ~1897-1980): נולדה באיסטנבול בשם שרה שְקינזי , סביב שנת 1897 ואולי לפני זה. בגיל 7 עברה אשכנזי עם משפחתה לסלוניקי, שהייתה תחת שלטון עות'מני ועשתה לעצמה שם כזמרת. ומשם הגיעה בסביבות 1910 לפיראוס, שם נרשמו הופעותיה הראשונות. בתחילה הופיעה אשכנזי כרקדנית בקברט ואחר כך כזמרת. אשכנזי שרה בטורקית, ביוונית ובארמנית. בשלב זה כנראה גם שינתה את שמה לרוזה-רוזיטה. בתחילת שנות ה-20' של המאה ה-20' החלה לצבור מעריצים, והחלה להופיע בטברנה Tsitsifies באזור פיראוס. בשנת 1929 יצא תקליטה הראשון. התבלטה בז'אנר הזה, והייתה לזמרת המוקלטת והמושמעת ביותר ביוון של שנות ה-20' וה-30'. למעלה מ-500 שירים. היא נעלמה ממפת השירה בשנות המלחמה, ושבה למרכז הבמה כשהייתה למעלה מגיל 70. שנות התהילה שלה היו שנות ה-70' כשהיא בסביבות שנות השמונים שלה.

ריטה אבאדזי (Rita Abaci, 1906-1969): ילידת סמירנה, 1906. אביה נספה במאורעות הדמים של מלחמת יוון-טורקיה. בשנת 1922 הגיעה ליוון, יחד עם אמה ואחותה כפליטה בעקבות אסון הקהילות היווניות באסיה הקטנה והן התיישבו בפרבר "ניקיאה" של פיראוס. את כשרונה כזמרת גילו באמצע שנות ה-20'. אבאדזי התחילה את הקריירה האמנותית בשנת 1929 במועדון הריקודים "פטאלודה" (הפרפר) ברובע פאלירוס של פיראוס, כשהיא ששרה שירי רבטיקו בסגנון סמירנאיקה. בשנות ה-30' פרצה הקריירה המוזיקלית שלה כזמרת רבטיקו (לפי מסורת אסיה הקטנה), היא הקליטה מאות שירים, ונחשבה לזמרת עם ההקלטות הרבות ביותר באותו עשור ביוון – למעלה מ-500 שירים. בעיקר שירי רבטיקה, אבל גם שירי עם (דמוטיקה) מיוון היבשתית ומהאיים, שירי מוזיקה קלה, אנדכני וסוגות מוזיקה אחרות וביצועיה הוקלטו על גרמופון. באותו עשור המתחרה היחידה שלה בפופולריות ובמספר ההקלטות בתחום הרבטיקו, הייתה רוזה אשכנזי. ריטה אבאדזי שיתפה פעולה עם מוזיקאים ידועים.[12] הקריירה שלה הסתיימה אחרי מלחמת העולם השנייה. היא נפטרה בשנת 1969 באגאלאו באתונה, מסיבוכים של סרטן הגרון. הובאה לקבורה באתונה.

ג'יאניס פפיואנו (Giannis Papaioannou, 1913-1972): נולד באי כיוס ב-1913, כשהיה תחת שלטון האימפריה העות'מנית. הוא מכונה באנגלית "יאניס" או "יוהאניס". היה קלאסיקן רבטיקו גדול. פעל בעיקר בשנות ה-20' של המאה ה-20' כתב שירים רבים, שכמה מהם נחשבים כיום לקלאסיקה. מת באתונה ב-1972.[13]

מרקוס ומוואקאריס (1905-1972Markos Vamvakaris, ): ‏היה זמר, מלחין-יוצר ובוזוקאי יווני, מגדולי יוצרי מוזיקת הרבטיקו. בעל קול גס משהו, מתכתי וחזק, וכונה "פטריארך" או ה"סבא" של הרבטיקו. נולד בשנת 1905 בכפר דנאקוס באי סירוס, שבאיים הקיקלאדיים. בני משפחתו היו איכרים עניים. בדומה לרבים מתושבי האי הם היו בני הדת הרומית – קתולית. משם כינויו של ומוואקאריס ביוון – Φράγκος "פראנגוס" ("הפרנקי",[14] או "הקתולי") – במשפחתו הייתה מסורת מוזיקלית, כשסבו היה מחבר שירים ולחנים ואביו ושני דודיו מצד האב היו מנגנים בחמת החלילים היווני "גאידה". כילד לפעמים ליווה מרקוס את נגינת אביו בצלילי תוף. המשיכה למוזיקה דחפה אותו ללמוד תוך זמן קצר (חצי שנה לפי האגדה) את אמנות הנגינה בבוזוקי והוא הצליח להשתלב במועדונים ובמחששות הקרויים "טֶקֶדֶס" (ביחיד: טֶקֶה), שקהלם היו אנשים פשוטים ואף מהעולם התחתון. עם הזמן נעשה מוכר הודות לווירטואוזיות של נגינתו ולכישוריו כיוצר.[15]

וסיליס ציצאניס (Vassilis Tsitsanis, 1915-1984): ילד ממשפחה שהתגוררה בטריקלה (עיר בחבל תסאליה). מגיל צעיר התעניין ציצאניס במוזיקה ולמד לנגן בכינור, מנדולינה ומנדולה, שהיו עמודי התווך של כל כך הרבה משיריו. בשנות נערותו נשלח לאוניברסיטת סלוניקי ללמוד משפטים ובהזדמנות למד לפרוט בבוזוקי. למחייתו ניגן ציצאניס במועדוני לילה בעיר הגדולה, הפסיק את לימודיו והפך למלחין הרבטיקו הגדול ביוון. ציצאניס מת בשנת 1984 והלווייתו הייתה ממלכתית כגיבור האומה (ויותר מכך בשל קשריו ההדוקים עם פפנדראוס)…. ציצאניס גילה וטיפח את זמרי הרבטיקו הגדולים והידועים ביוון ביניהם סוטיריה בלו (ראו להלן), דימיטרה גלני (Dimitra Galani) ואחרות.

סוטיריה בלו (Sotiria Bellou, 1921-1997): כונתה "אחרונת זמרות הרבטיקו". אישה עצמתית עם קול גדול, והופעה כריזמטית מאין כמוה. בלו לא ידעה להפוך את כישרונה לכסף. את כל כספה היא בזבזה על משחקי "ברבוטי" – קוביות. (כרבטיס אמיתית…) היא הייתה אלכוהוליסטית ומהמרת כפייתית וגם… מעשנת חשיש ואפילו בהופעותיה מול הקהל. על פי הסטריוטיפ של הרבטיס, היא הכירה היטב את בתי הכלא. זה החל במאסר ועינויים אצל הנאצים, בהמשך נכלאה על היותה מהשמאל הרדיקלי, וכן בילתה במאסר, בגין זריקהשלכת  חומצה על פני בעלה. בסוף דרכה מצאו אותה ברחובות מחוסרת כל ומנסה למכור קלטות שלה על מנת להתקיים. המדינה לקחה אותה תחת חסותה (מלינה מרקורי שהייתה שרת התרבות) אך לרוע המזל, סוטיריה בלו מתה מסרטן זמן קצר לאחר מכן. הייתה לה לוויה ממלכתית כגדולת הזמרות ביוון. יותר ממיליון מעריצים חלפו על פני קברה ביום הלוויה. נאמר עליה: "הכוהנת הגדולה של הרבטיקה, שירת הבלוז היוונית שנולדה במחנות הפליטים של הטרנספר היווני-טורקי בתחילת שנות העשרים. זמרת בעלת קול גברי עבה ומחוספס מעשן סיגריות של מועדוני אתונה ופיראוס, אישה שחייה הם ההיסטוריה של הרבטיקה. כל תקליט או קלטת שלה הם חג לאוהבי המוסיקה הנפלאה הזאת, שפוגעת – גם בלי להבין את מילותיה – היישר בלב. חגיגה אמתית.[16]

מה היום?

החל משנות ה-70' של המאה ה-20', ראו זמרים ומלחינים יוונים במוסיקה מקור להשראה וליצירת "נכסי צאן הברזל" של השירה היוונית החדשה. רבים משירי הרבטיקו נשכחו ומעולם לא הוקלטו, שכן היוו מוסיקה מחתרתית. זמרי רבטיקו שנולדו בשכונות לא זכרו שירים שכתבו, והתיעוד היה דל ועלוב.

בעזרת מלחינים צעירים יותר, פרח מחדש הרבטיקו והפך למוסיקה המועדפת על רשתות הרדיו והטלוויזיה. הרבטיקו פנה יותר ויותר לקהל הרחב, נושאיו השתנו והוא איבד את מהותו המחתרתית המקורית. הוא הפך פופולרי. והבוזוקי, שעד אז היה כלי נגינה אשר היה מזוהה עם סמים ובתי כלא – הפך לאחד מסמליה של יוון כולה.

עד היום ניתן לשמע את מוזיקת הרבטיקו האמיתית באתונה ובמספר מקומות מועטים, המנוגנת ומושרת בידי מוזיקאים ותיקים וצעירים, אשר שומרים בקנאות על "אוצר" שירי הרבטיקו. היום רבים מועדוני המוסיקה בערים. בכל המועדונים מחדשים הזמרים שירי רבטיקו של גדולי הזמרים. שירים אלה הם הפופולריים ביותר ונשמרים לשעות הקטנות של הלילה כשיא הערב במועדון. כל הזמרים המובילים ביוון מחדשים שירי רבטיקו ישנים.

מדי שנה, בסוף יוני מסיימים זמרי הרבטיקו את תוכנית ההופעות שלהם ברחבי יוון וישובו להופיע רק בחורף הבא. מי שרוצה לטעום מהחגיגה העממית היוונית הזאת, צריך לנסוע לפני שמגיע הקיץ. יש לזכור שזמרי הרבטיקו מתחילים את הופעותיהם במועדונים ב-1 אחר חצות ויורדים מהבמה רק כשעולה הבוקר.

יחד עם זאת, למועדונים של היום אין אווירה של מועדוני רבטיקו אמיתיים. הם אינם מאורות החשיש אפופות העשן של הסלאמס העני. הם גדולים, מהודרים ואינם מזכירים בכלום את המחששות או מועדוני הרבטיקו בשכונות. בשנת 2017 נוסף הרבטיקו לרשימות מורשת תרבות בלתי מוחשית של אונסק"ו.

ביבליוגרפיה

ק' טאחציס, "עלייתה וירידתה של שירת הרבטיקה", מחברות לאמנות לחברה ולביקורת, עמ' 6.

מ' מארוס, העברות אוכלוסין במעשה: שאלת הבלקנים ואי עירובם של עמים" זמנים, מס' 25, אוניברסיטת תל-אביב 1988, עמ' 7

Gail Host, Road to Rembetika, pp 13-14

Ioannis Ioannidis, voc, Manolis Karapiperis, bouzouki, Toutoi Batsoi Pourthan Tora, NY Jan 1929

הערות

[1] סימה אלה, "מדריך לרבטיקו היווני", Ynet.co.il, 27.03.2003

[2] הרעיון הגדול הוא חזון אירדנטי לאומי יווני, להחזיר את האימפריה הביזנטית לגדולתה ולכונן מדינה בשליטת יוון, שתכלול את כל האוכלוסייה היוונית הנוצרית, כולל זו שנותרה תחת שלטון האימפריה העות'מאנית לאחר מלחמת העצמאות של יוון (1821–1828), ובירתה תהיה קונסטנטינופול (כיום איסטנבול). יוון הגדולה תחלוש על מערב וצפון אסיה הקטנה (חופי הים התיכון, ים מרמרה והים השחור), מקדוניה היוונית ומקדוניה הצפונית, דרום אלבניה (אפירוס ההיסטורית), דרום בולגריה (רומליה המזרחית), קפריסין וכל איי הים היווני והים האגאי, כולל כרתים. היא תהייה "יוון של שתי היבשות וחמשת הימים": אירופה ואסיה, הים היווני, הים האגאי, הים השחור, ים מרמרה והים הלובי (the constitutional ideas of el venizelos and mustafa kemal). את הביטוי טבע ראש ממשלת יוון, יואניס קולטיס, בנאום שנשא ב-11' בינואר 1844, בו טען שכל היוונים נולדו חופשיים ושווים, בין אם הם חיים בטריטוריה שבשליטת יוון ובין אם מחוץ לה. הביטוי היה חדש אבל המושג היה נטוע עמוק בנפש היוונית וטופח במשך 624 שנות השלטון הטורקי על ידי נבואות וחזיונות על האימפריה שתשוב לקדמותה.

[3] Building the nation, 1832–1913, באתר אנציקלופדיה בריטניקה.

[4] אשכנזי נולדה בשם שרה שְקינזי באיסטנבול להורים יהודים, אברהם ופלורה שקינזי. שנת לידתה אינה ברורה, ומקובל להסיק שהיא נולדה ב-1897. בראשית המאה ה-20' היגרה המשפחה לסלוניקי העות'מנית. רוזה החלה לשיר בטברנה בפיראוס בשנות ה-20'. בשנות ה-30' הייתה הזמרת הפוריה ביותר ביוון, אם כי הקליטה בחברה באיסטנבול. את שנות המלחמה עברה באתונה, שם ניהלה מסעדה ולמען האמת היא נשכחה כמעט לגמרי. בשנות ה-70' שטף גל הרבטיקו את יוון השבה למשטר דמוקרטי, והחזיר לתודעה הקולקטיבית גם את השירים מבית סבא, ולמשך עשור, עד מותה, הפציע מחדש כוכבה של אשכנזי, שהפכה לסלבריטאית של הדור האבוד. (מאיר שניצר, קנרית על הגג: על הסרט "קנרית מתוקה שלי", באתר nrg‏, 10' במרץ 2011)

[5] מלחמת יוון-טורקיה הייתה עימות מזוין לאחר מלחמת העולם הראשונה וחלק ממלחמת העצמאות של טורקיה, שהתרחש במערבה של אסיה הקטנה בין התנועה הלאומית הטורקית ולאחר מכן כוחות האספה הלאומית הגדולה של טורקיה מצד אחד, לבין צבא יוון מצד שני. המלחמה נמשכה שלוש וחצי שנים מכיבוש איזמיר בידי היוונים בחודש מאי 1919 ועד חתימת שביתת הנשק של מודניה באוקטובר 1922. מלחמת יוון-טורקיה הסתיימה בניצחונם של הטורקים ובנסיגתם של היוונים מתחומי אסיה הקטנה ותראקיה המזרחית, וביססה במידה רבה את ההסכמות שהיוו יסוד לחתימת הסכם לוזאן ולחילופי האוכלוסייה בין שתי המדינות. הפלישה היוונית לאיזמיר בתחילתה של המלחמה נחשבת לגורם החשוב ביותר בהיווצרותה וצמיחתה של התנועה הלאומית הטורקית, ומבין שלוש המלחמות שניהלה טורקיה במהלך מלחמת העצמאות שלה, הייתה מלחמה זו הקשה והממושכת ביותר.

[6] הסכם לוזאן היה הסכם שלום שנחתם ב-24' ביולי 1923 בלוזאן שבשווייץ, בידי האספה הלאומית הגדולה של טורקיה, יוון, בריטניה, איטליה וצרפת, והסדיר באופן סופי את גורלה של אסיה הקטנה לאחר התפרקותה של האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה והדיפת הכוחות הצרפתים והיוונים משטחיה, במסגרת מלחמת העצמאות של טורקיה. ההסכם ביטל את הסכם סוור מ-1920, לו התנגדו הטורקים.

[7] השיר נקרא "הוא היה לבדו" ונכתב על ידי דלארס לזכרו של אלקוס פאנאגוליסו.

[8] מבנה המגדיר מסגרת ליצירה מוזיקלית במוזיקה ערבית. כל מקאם כולל סדרת צלילים אבסולוטיים ומהלכים מלודיים אופייניים. שיטת המקאמים (או מקאמאת) משמשת כבסיס למוזיקה הערבית והטורקית ומבוססת ביסודה על המוזיקה הפרסית הקלאסית (הרדיף הפרסי). יש שימוש במקאם גם בארצות הבלקן, בארצות טורקמניות במרכז אסיה, ובקווקז.

[9] גנרל יואניס מֶטָאקְסָס (ביוונית: Ιωάννης Μεταξάς;‏ 1871 –1941) היה איש צבא ופוליטיקאי יווני, ששימש כראש ממשלת יוון בין השנים 1936–1941, בזמן "משטר ה-4' באוגוסט" ובמלחמת איטליה–יוון.

[10] מאנוס חדג'ידאקיס (Μάνος Χατζιδάκις;‏ 1925 –1994) היה אחד מגדולי מלחיני המוזיקה היוונית. חדג'ידאקיס נולד בקסנתי, יוון. בשנת 1960 זכה בפרס האוסקר בקטגוריה של השיר הטוב ביותר, על שירו "רק בימי חול", מתוך סרט באותו שם. דבר זה הוביל אותו למרכז התרבות. לחניו של חדג'ידאקיס היו פופולריים בישראל של סוף שנות ה-60' ושנות ה-70' של המאה ה-20'. זמרים ישראלים רבים הקליטו לחנים של חדג'ידאקיס שהותאמו להם מילים בעברית. התקליט "Reflections" של אנסמבל הרוק'נרול של ניו יורק נמכר היטב ולכמה מהשירים המופיעים בו נוצרו גרסאות בעברית ("שיר סיום", "מרקו פולו" ו"בת אצילים"). בשנת 2016 עלה "הדרך לאי שם" ערב משירי חדג'ידאקיס שביים השחקן יוני אילת בגודמן – בית ספר למשחק בנגב.

[11] תאודוראקיס, נולד באי היווני כיוס, ושנות ילדותו עברו עליו בערי שדה שונות ביוון. אביו בא מכרתים ואמו מאסיה הקטנה. תאודוראקיס נודע בעולם במוזיקה שלו לסרטי הקולנוע ההוליוודיים זורבה היווני (1964) ו"סרפיקו" (1973).

[12] ריטה אבאדזי שיתפה פעולה עם המוזיקאים כמו פניוטיס טונדס, וסיליס פפזולו, קוסטס סקרוולויס, יקובוס מונטנאריס, ספירוס פריסטריס, דימיטריוס סמסיס, מרקוס ומוואקאריס ווסיליס ציצאניס.

[13] Gail Holst: Road to Rembetika, 5th ed., 1994: Denise Harvey & Co.

[14] שם שבו הרוב האורתודוקסי ביוון היה מכנה את הקתוליים המקומיים, לפי הכינוי בשימוש לגבי הזרים מן המערב. בכל רחבי המזרח התיכון ואפילו בסלנג עברי "פראנג'י" הוא צרפתי ובהשאלה "מערבי".

[15] ומוואקאריס נטש מוקדם את בית הספר ועבד יחד עם אמו בבית חרושת לכותנה. בגיל 12, מתוך חשש-שווא שהמשטרה מחפשת אותו, עזב מרקוס את האי והפליג לפיראוס, שם עבד לפרנסתו בעבודות שונות: היה סבל בנמל, פקיד במכרה פחם, לטש וקצב. אחרי שבעות ביום עמל קשה במלאכותיו השונות, בערבים היה מבלה ומעשן חשיש בחברת זונות. המשפחה הצטרפה אליו בפיראוס מאוחר יותר.

[16] קובי ניב, "מה שאהבתי", ידיעות אחרונות, 7 לילות, 18/7/97

שירי רבטיקו

הזמר

אני הוא הזמר

השר את שירו של העם

אני הוא השר את חרפת העוני

ואת יסורי סיבלו של הפלט

ואת שיר הזמר אני שר את השיר

מדורת אהבתם של אוהבים

אין לי כסף בגדיי תמיד בלויים

את כאב העם אני שר

שר כואב ודומע בדמעותיו

אני שבסבלו נולדתי

את שיר כאבו ידעתי

לא אני הוא המלך הגדול

אני הוא הזמר השר

את שיר האהבה המר

את שירת החיים אני שר

עטוף באהבתם של פשוטי העם

וחבולי החיים

סגפו

אני אוהב אותך כי את יפה

אני אוהב אותך כי זאת את

אני אוהב את העולם כולו

כי את חיה בתוכו

החלון שלך סגור – פתחי אותו מעט

שאוכל לראות את פנייך

אני אוהב אותך כי את יפה

אני אוהב אותך כי זאת את

תמיד תמיד תעבור באש כדי להשיג את הברק.

תמיד תמיד תעבור בברק

כדי להגיע לפסגות הרים מעוטרות בשלג.

מה הם ההרים, מי על ההרים ומה נמצא בם?

שורשי על ההרים,

ואנשים על כתפיהם את ההרים נושאים,

ועל הרים אלה בוערים הזכרונות

כמו הסנה שלא אוכל.

(אודיסאוס אליטיס – מהשירה היוונית החדשה)

……..

נערתי, כאשר התנשקנו היה לילה, מי ראנו ?

ראנו הלילה ועם שחר – הכוכבים והירח.

והכוכבים בשקיעתם סיפרו זאת לים

הים סיפר זאת למשוט והמשוט למלח,

והמלח שר זאת לפתח דלתה של אהובתו.

(שיר עם מאיי הים האגאי)