המלצה לטיול במרכז איטליה – בין לאציו לאומבריה

כתב: גילי חסקין; ‏06-06-2018

גרסאות מקוצרות של הכתבה התפרסמו באתר האינטרנט של "למטייל": לגלות את אומבריה ; מסלול טיול באומבריה

ראו גם: מסלול טיול באומבריה – מסע אחר און ליין.

ראו באתר זה: דרך פרנציסקוס הקדוש, יומן הטיול בדרך פרנציסקוס באומבריה; הנחיות לטיול בליגוריה, עצות לטיול ברומא, תדריך לטיול בפוליה, הכנת טיול בקמפניה, ונציה – עיר וקרנבל.

לאלבום תמונות בדרך פרנציסקוס הקדוש (רובה באומבריה).

מבוא

מדינת המגף שבדרום אירופה נחשבת לאחד היעדים המבוקשים ביותר בעולם, שנייה במספר התיירים, רק לספרד ולא בכדי. חצי האי האפניני, שפלת הפו, הרי האלפים ואיי הים התיכון הסמוכים הינם קומבינציה בל תאומן של נופים פראיים, שרידים היסטוריים רבי רושם, כפרים ציוריים, חופי ים נפלאים, אוכל משגע ועם חם ולבבי המזכיר בקולניות ובספונטניות שלו, את הישראלים, לטוב ולרע. העם האיטלקי הוא הרבה יותר מצעקנים חושניים ומנופפי ידיים. העם הזה העניק לעולם את הקיסרות הרומית, את דה וינצ'י ומיכלאנג'לו, את דנטה ומקיאבלי, את הדת הקתולית, את הפיצה והפיתוחים שנעשו מן הפסטה, את ורדי ונאברוטי, את פליני וסופיה לורן, את בוקצ'יו ופאזוליני, את המאפיה, את ה"דולצ'ה ויטה" וכמובן את החוש המרשים לסגנון. מכאן יצאו האטרוסקים, הסמנידים, הלוגומברדים והלטינים. כאן בנו צאצאיהם של רומולוס ורמוס המיתיים את עירם האגדית ששלטה על כול השטח מסקוטלנד ועד פרס ומהונגריה ועד לסהרה, לכול אורך חופי הים התיכון, במשך מאות בשנים. כאן אימץ הפרא הרומי את התרבות הקלאסית היוונית והעניק לה נופך משלו. תרבות שחזרה והופיע באיטליה, בייתר שאת, כעבור אלף שנים, בתחייה תרבותית מחודשת שהעניקה לה את שמה, כבר בפי מחולליה – "תרבות הרנסאנס".

איטליה רחוקה מלהיות מקשה אחת. עבור רבים מתושבי עמק הפו שבצפון, החלק שמדרום לנפולי מיותר ויכול מבחינתם לשקוע בים. עבור תושבי סיציליה, מילנו הצפונית היא מרכז סנובי, קר ומנוכר. הרי הדולומיטים דומים באווירתם לאוסטריה יותר מאשר לקלבריה, הפיידמונט ועמק אאוסטה מושפעים בעיקר ממרכז אירופה. לסיציליה ניחוח כמעט צפון אפריקאי, גבעות טוסקנה נמצאות מעבר לטווח השפעתו של העולם המערבי ואומבריה שומרת על צביון אותנטי ייחודי.

מאז ימי ה"גרנד תור" ( ("Grand Tour"- הסיור הגדול; הווריאציה הקודמת של התרמילאות. מה שהיה פרק כמעט הכרחי בחינוכם של בני טובים אירופאים במחצית השנייה של המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, העלו מבקרים באיטליה השערות מהשערות שונות באשר לסוד קסמה המכשף של הארץ. קסם מיוחד זה יוחס לנשי איטליה, לאמנות, להיסטוריה, ואפילו לאוויר.

כל טייל מוצא לעצמו את איטליה שלו. את הפן המדבר אל לבו. הליכה בין הצוקים המושלגים, שיטוט בכפרים, רביצה בחופים, מסעדות לאניני טעם, עם יין מקומי משובח, או התפעמות אין קץ מגאוניותם של האומנים. ממוזיאון הפסיפסים בנפולי, דרך האומנות המדייוואלית בעיירות הקטנות ועד לגאוני הרנסאנס, טינטורטו, טיציאן, רפאל, קראווג'ו ולגדול האדריכלים של תקופת הברוק, ברניני.

איטליה יפה בכול מקום. קשה למצוא מקום שאינו מרשים. בחרתי הפעם, להמליץ על טיול יפהפה, בלבה של איטליה, מרומא לחבל אומבריה (Umbria), הטומן בחובו מראות מרשימים ותרבות עשירה.

אומבריה

אומבריה מכונה בפי אוהביה "לבה הירוק של איטליה" זוהי ארץ של גבעות מוריקות, עמקים ואגני נהרות, שבה גדלים עצי דולב ערמון וצפצפה מרובים. כרמי הזית צובעים את הגבעות בגוון אפרפר וכרי המרעה שבעמקים נראים כתשבץ של כתמים בצבעי ירוק וצהבהב. אומבריה התפרסמה בעמק קליטונו (Clituno) הפורה, ששדות המרעה שלו נודעו כבר בימי קדם, באגם טראזימנו (Trasimeno) הזכור מהקרב הגדול של חניבעל, במלחמה הפונית השנייה ובנהרות רבים, לרבות הנהר טיבר, שלגדותיו שוכנת רומא.

הטופוגרפיה של האזור ניכרת בגובה הרי האפנינים במזרח, עם הפסגה הגבוהה של האזור מונטה ווטורה (Monte Vettore) , המתנשא לגובה של (2,476 מטר מעל פני הים) בגבולה של אומבריה עם חבל מארקה ואגן היקוות של נהר הטיבר במערב. נהר הטיבר מהווה את הגבול בין אומבריה לבין לאציו.

טיול זה מתחקה אחר תרבות האטרוסקים, העם הקדום של אטרוריה, ממציאי הקשת בבנייה, מועל היד והאמפיתיאטרון. עם שמוצאו לא ברור, אשר היטיב לאמץ לא מעט מן התרבות היוונית, דבר הניכר בממצאים הרבים שנמצאו בקברים. בימי הביניים הוקמו כאן, על שרידי הישובים האטרוסקים, ערים ציוריות המשקיפות על נוף מבותר.

אומבריה דרמטית, פראית ורומנטית. יש המכנים אותה "אחותה הסוררת והפראית" ואולי אפילו "הזנוחה" של טוסקנה, שנחשבת כיהלום שבכתר האיטלקי. מבלי לפגוע בכבודה של טוסקנה ומבלי לערער על הכתרים שנקשרו לראשה, יש לאומבריה הרבה מה להציע, כמעט כמו לאחותה הנוצצת.  היא פחות עמוסה בגדודי התיירים המציפים את טוסקנה ומאפשרת מבט שלו ורגוע יותר אל תוכה של איטליה.

גודלה של אומבריה, חבל הארץ היחיד במרכז איטליה, שאין לו מוצא לים, הוא כ-8500 קמ"ר[1]. למרות שתיירים רבים מצמידים את הסיור באומבריה לזה של טוסקנה. הרי שרב השוני על הדמיון בין השתיים. אומבריה הררית, מיוערת וירוקה יותר. גם אופיין שונה: אומבריה משמרת בבנייניה מסורות רומנסקיות וגותיות, ואילו טוסקנה היתה החלוצה של תנועת הרנסנס.

אומבריה היא ארצו של פרנציסקוס הקדוש. אחת הדמויות המשמעותיות בנצרות הקתולית. מופת לבחירה בדרכי צניעות ועבודת קודש. בראשית המאה ה-14 צמחה מבירתה אסיזי (Asisi), אסכולה מיוחדת הנקראת "אסכולת אומבריה". ציירי אומבריה הביעו ביצירותיהם המעודנות את השלווה שהישרה עליהם האזור. הטכניקה שלהם מאופיינת ביכולת רישום גבוה ובצבעים רכים. דמויות הנשים, המרבות להופיע בציורים, מצטיינות בקווים עדינים וחינניים, המשווים להם מראה מלאכותי כמעט. גדול ציירי אומבריה היה פייטרו ואנוצ'י (Pietro Vannucci), המכונה "פרוג'ינו" (1523-1445), מורהו של רפאל.

מסלול הטיול

נצא מרומא אל טארקוויניה ((Tarquinia שבמחוז לאציו (Lazio). שמו של המחוז נגזר משמם של תושביו המקוריים – השבטים הלטינים, אשר הרומים הם צאצאיהם. הלטינים ייסדו קואליציה של מספר התיישבותיות קטנות, אשר נלחמו נגד האטרוסקים והסמניטים, קואליציה אשר נהפכה לחלק מהרפובליקה הרומית בשנת 338 לפני הספירה. השם "לאציו" ידוע גם בזכות קבוצת הכדורגל של המחוז, ס.ס לאציו, מהבולטות באיטליה. אומבריה גובלת בחוף חולי, שנמליו העתיקים, נסתמו זה מכבר. הידוע ביניהם הוא אוסטיה (Ostia), שבשפך נהר טיבר, שהוא יעד אטרקטיבי בפני עצמו.

טארקוויניה ממוקמת ברמה סלעית הפונה אל הים, באזור של פלחה, משובץ בכרמי זיתים. היא נודעת באתר האטרוסקי הסמוך לה. הודות למיקומה לגדת נהר מארטה, היתה טארקוויניה לנמל סואן והשתלטה על חופי אטרוריה במאה ה-6 לפני הספירה.

הסיבה העיקרית לביקור במקום היא הנקרופולי (Necropoli) – אתר הקבורה האטרוסקי, השוכן על פני רכס סחוף רוחות, המקביל לרכס שבו עמדה פעם העיר האטרוסקית. הוא משתרע בשטח שאורכו 5 ק"מ ורוחבו 1 ק"מ ובו כ-600 קברים מן המאות ה-1-6 לפני הספירה. אין כאן שרידים הנראים לעין על פני הקרקע, אך יש ציורים נפלאים, על פני אולמות הקבורה התת קרקעיים. אילו הם ציורים ססגוניים מלאי חיות השופכים אור על התרבות האטרוסקית. במוזיאון נציונאלה טרקואיניזה, הלוא הוא המוזיאון הלאומי של טארקוויניה (Museo Archeologico Nazionale Tarquiniense), יש אוסף מרשים מאד של ממצאים אטרוסקיים. המוזיאון שוכן בפאלאצו ויטלסקי (Vitelleschi), שנבנה ב-1439. מבנה יפה בזכות עצמו.

ראו באתר זה: האטרוסקים.

ויטרבו (Viterbo), עדיין בלאציו, היא עיירה שעדיין עומדת בחומותיה ונשתמרו בה חזותה ואווירתה המדייוואלית. זוהי אחת מערי ימי הביניים (בעיקר המרכז היסטורי שלה), השמורות ביותר במרכז איטליה; במיוחד רובע סאן פלגרינו (San Pellgrino), שבו חיים פועלים ובעלי מלאכה רבים. יש כאן בתים ישנים מרוחים בצבעי פסטל ולהם גרמי מדרגות חיצוניים, מגדלים ומעברים מקורים בקמרונות.

על פי האבנים הגדולות, מהן נבנו לא מעט כנסיות ומבני ציבור, נראה כי הם נבנו על שרידיהם של מבנים עתיקים, או שלקחו את אבניהם לשימוש משני.

מעבר לקסם של תעייה בסמטאות והתפעמות מהמבנים, נקודת המשיכה המרכזית של ויטרבו היא הארמון האפיפיורי (Palazzo dei Papi), ששימש לראשי הכמורה הקתולית, כמעון כפרי וכמקום מפלט בזמני משבר ברומא. עמודי הארמון הם עמודיו של מקדש רומי, שנעשה בהם שימוש משני. זוהי דוגמה מובהקת לארכיטקטורה החילונית של אומבריה מימי הביניים.

האתר השני בחשיבותו בעיר הוא הקתדרלה של ויטרבו. היא נבנתה על ידי הלומברדים, בסגנון רומנסקי, על חורבותיו של מקדש הרקולס. הקתדרלה נבנתה מספר פעמים מחדש החל מהמאה ה-16 וב-1944 ניזוקה קשות מההפצצות של בעלות הברית. מגדל הפעמונים הגותי נבנה במחצית הראשונה של המאה ה-14 וניכרת בו השפעה של אומנים מסיינה. בקתדרלה מונח הסרקופג של האפיפיור יוחנן העשרים ואחד.

פיאצה סן לורנצו שוכנת באתרו של האקרופוליס האטרוסקי לשעבר, נבנתה בימי הביניים, בתאריך לא ברור. בית המרקחת הסמוך לה, נבנה במאה ה-13, על גבי יסודות אטרוסקיים. ליד הכיכר קתדרלה שנבנתה ב-1192 ולה מגדל פעמונים מעניין. מפיאצה מארטירי ד'אונגרה ((Martiri d'Ungheria נשקפת תצפית יפה על הכיכר.

כדאי לצאת מויטרבו אל וילה לאנטה בבאניאיה (Bagnaia) הנמצאת 5 ק"מ צפונה – מזרחה, שנבנתה במאה ה-16 להנאתם של האפיפיורים. סביב הווילה גן מטופח ובו מזרקות רבות. תיאטרו רומאנו די פרנטו (Teatro Romano di Ferento) הוא תיאטרון רומי שמור היטב, הנמצא במרחק של 9 ק"מ מצפון לויטרבו. זהו השריד המשמעותי ביותר שנותר מן העיר פרנטיום העתיקה.

ראו באתר זה: התיאטרון בעולם הקלאסי

באורבייטו  (Orvieto ) אנו כבר באומבריה גופה. זוהי עיר נעימה ולה מבנים היסטוריים מרשימים, אך ייחודה הינו בעיקר במיקום שלה, בראש סלע געשי.

העיר החלה את דרכה כמרכז אטרוסקי והפכה בשלהי ימי הביניים ,לאחד ממעוזי האפיפיורות. לכאן נמלט האפיפיור קלמנט השביעי, כב-1527, אשר נבזזה רומא בידי צבאו של המלך קרל החמישי. אסור להחמיץ את הקתדרלה (Dupmo). זאת אחת מהקתדרלות היפות ביותר במחוז אומבריה ואולי אף באיטליה כולה. היא ללא ספק הסיבה העיקרית להגיע למקום. הקתדרלה בנויה בסגנון אקלקטי, המשלב אדריכלות ביזנטית, אדריכלות הרנסנאס ואדריכלות גותית איטלקית, המתבטאת בעיקר בקישוטים. את היצירה האדריכלית הזאת תכנן לורנצו מאיטאני (Lorenzo Maitani). הוא וממשיכיו, עיטרו את חזית הקתדרלה במאה ה-14, בפסלים, תבליטים, רדידי זהב ומוזאיקות.  בניגוד לחזית, העמוסה להפליא, עוצב חלקה הפנימי של הקתדרלה, כחלל פשוט, מרווח ורגוע. מעבר שיוצר דרמה בעיניו ובנפשו של המבקר. אחת האטרקציות של המקום הוא העוגב הענק (5,585 קנים), ששופץ בין השנים 1913 – 1975. שווה להקדיש זמן להתבוננות בציורים שנוצרו במהלך השנים על ידי אומנים איטלקיים וגם על ידי בני לאומים אחרים. בפנים מתגלים תמשיחי קיר מפעימים. הבולט שביניהם הוא יום הדין האחרון, מעשה ידיו להתפאר של לוקה סיניורלי(Luca Signorelli) .

באזור זה מיוצר יין לבן עדין, ששמו "יין אורבייטו".

מכאן נוסעים בדרך כלל, בדרך הקצרה אל פרוג'יה, דרך טודי (Todi), שהיא עיירה עתיקה ומצודדת, שהוקמה בסביבה יפת נוף, על גבעות המשקיפות על הגדה המזרחית של נהר הטיבר. בפארק הפסגה – (Parco della Rocca) – בגובה של 411 מ' מעל פני הים, נמצאים שרידיו של מקדש רומאי. בטודי שמורים יפה, שרידים של שלוש חומות: אטרוסקית, רומית ומדייוואלית. בלבה של העיירה, נמצאת ככר מרשימה – פיאצה דל פופולו (Popolo), המעוצבת בסגנון גותי, בן המאה ה-13 ומוקפת מבנים מרשימים, שהמרהיב שבהם הוא בית המושל – פאלאציו דה פריורי (Palazzo dei Priori).  גם פאלאצו דה פופולו (Palazzo del Popolo) , שהיה בית העיריה, מרשים מאד ובו כמה מוזיאונים קטנים. כך גם ארמון קפיטנו (Palazzo del Capitano). לדעתי, המקום המרשים ביותר בטודי הוא כנסיית סן פורטונאטו (San Fortunato), שבפיאצה דה לה רפובליקה. בכנסיה יש אלמנטים גותיים ורנסנסיים ולה כניסה ראשית מרהיבה במיוחד.

העיר נבחרה כמודל  ל"עיר אקולוגית" (sustainable city) או (eco-city) , על ידי ריצ'רד ס. לוין (Richard S. Levine), פרופ' לאדריכלות מאוניברסיטת קנטקי שבארצות הברית. זאת משום שהעיר מתייחסת ברצינות יתרה אל השפעותיה על הסביבה ומחנכת את תושביה להמעיט בצריכת באנרגיה, מים ומזון חדש ומעודדת שימוש חוזר בפסולת. העיר הוכרזה כ-"עיר שכדאי לגור בה" (la città più vivibile del mondo), על ידי כמה עיתונים איטלקיים.

למרות קסמה של טודי, בחרתי לנסוע דרך מונטפלצ'יאנו (Montepulciano) שאמנם נמצא במחוז טוסקנה, אך בשל קרבתו, "סיפחתי" אותו לאומבריה. הדרך עוברת לחופו של אגם טרסימנו (Trasimeno), הרביעי בגודלו באיטליה, המעלה אסוציאציות מלאות התפעלות מהמלחמה הפונית השניה. כאן, בחופו הצפוני של האגם, לא הרחק מהעיירה טואורו סול טראסימנו (Tuoro sul Trasimeno) של ימינו, ב- 21 ביוני 217 לפני הספירה , היכה חניבעל ברקא, שעמד בראש הצבא הקרתגני, את הצבא הרומאי, עליו פיקד הקונסול גאיוס פלאמיניוס. חניבעל הציב כאן מארב מוצלח להפליא, שעד היום נלמד בבתי ספר לתורת הלחימה. תוצאות הקרב היו עגומות מבחינת הרומאים, שצבאם הושמד כמעט כולו.

מונטפלצ'יאנו היא עיירה מרשימה.

האגדה מספרת שהוקמה  שהוקמה במאה ה-4 לפני הספירה, על ידי המלך האטרוסקי Lars Porsena of; מקיוזי (Chiusi), שחי בסוף המאה השישית לפני הספירה. אין כממצאים המאוששים את הסיפור היפה הזה. מכול מקום, מחקרים חדשים מוכיחים שהיער קיימת לפחות מהמאה הרביעית לפני הספירה . בתקופה הרומית, הלומברדית ובתקופה בה סופחה לרפובליקת סיינה (מאה 12).

במהלך השנים, הוקמו בעיר מבנים דתיים וחילוניים לרוב, אשר הושפעו מן הרנסאנס הפלורנטיני. זוהי עיר הולדתו של פוליציאנו (Poliziano), המשורר הדגול מתקופת הרנסנאס, שחי כאן במחצית השנייה של המאה ה-15. העיר שוכנת על פסגת סלע געשי ונשקפים ממנה נופים יפים מאד. מרשימה במיוחד היא הכיכר הגדולה (Piazza Grande), שהיא מרכז העיירה. למרות מתארה הלא רגולרי ולמרות סגנונם הלא אחיד, המבנים שסביבה משרים הרמוניה. מראש מגדל בית העיריה נשקף מראה מרהיב.

העיר ידועה לחובבי גסטרונומיה בגבינות המשובחות שמיוצרות בה, בתבשילי החזיר, בעדשים ובדבש. כמו כן, מכינים כאן פסטה מיוחדת הנקראת "פיסי". היין שמיוצר בעיר, מוכר בקרב חובבי יין, בעולם כולו.

במרחק של ק"מ אחד מן העיירה ניצבת כנסיית המדונה של סאן ביאג'ו (Madona di San Biagio), שהיא יצירת מופת ארכיטקטונית מן המאה ה-16, מעשה ידיו להתפאר, של אנטוניו דה סאגאלו(Antonio da Sangallo) .

פרוג'יה (Perugia), בירת החבל, היא לב לבו של הטיול באומבריה והמקום המפורסם ביותר בה. במאות ה-6-7 לפני הספירה היתה פרוג'יה אחת מתריסר ה'לוקומוניות', היינו, ערי המדינה האטרוסקית, שהתאחדו בברית האטרורית. כבר כשמתבוננים בחומה האטרוסקית המסיבית ושעריה חשים את אווירת העיר בעת העתיקה.

אמנם, העיר מתקשרת אסוציאטיבית, בעיקר עם התקופה האטרוסקית, אבל ימי הביניים נוכחים כאן לא פחות.  ככר ה-4 בנובמבר היא אחת הכיכרות המרשימות באיטליה ובליבה בולטת מזרקת פוטנה מג’ורה (Fontana Maggiore), שעוצבה בשנת 1278, בידי האומנים גיובני פיזאנו (Giovanni Pisano) וניקולה פיזנו (Nicola Pisano ). המזרקה שהיא מופת לבניה חילונית, נבנתה כדי לחגוג את האוטונומיה של הקומונה (commune) של פרוג'יה.

את המזרקה מעטרות דמויות מהמיתולוגיה היוונית, מספר בראשית שבמקרא, דמויות של קדושים נוצריים ובעלי חיים. הכול מגולף בשיש. לקראת ערב נוהרים לכאן, סביב המזרקה ההדורה, רבים מתושבי העיר וצעירותיה הנאות.

מרבית המבנים ההדורים של פרוג'יה מרוכזים סביב הכיכר. כך למשל, קתדרלת סן לורנצו הגותית המרשימה, או ארמון פריורי (Palazzo dei Priori), שכיום שוכנת בו עיריית פרוג’ה. זהו ארמון בסגנון גותי, שבנייתו החלה במאה ה-13 ושימש כבניין ממשלת העיר, בשנים 1293–1443. גם כיום משמש הארמון למושב העירייה והוא מעורר תחושות קנאה, על הרצף התרבותי שנמשך בעיר לאורך מאות בשנים. העניין התיירותי העיקרי במקום נמצא בקומותיו העליונות. זוהי הגלריה הלאומית של אומבריה, ובה אוסף אמנות מדייוואלית, עשיר להפליא. ארמון זה נחשב לאחד המבנים העירוניים החשובים, שנבנו על ידי העיריות באיטליה בימי הביניים המאוחרים (המאה ה-10 עד המאה ה-13)[2]. יפה במיוחד הוא "אולם הנוטריונים" (Sala dei Notari). המבנה היה משכנה של גילדת החלפנים (Collegio del Cambio) מהמאה ה-15 והיה בו אולם ששימש להכרזות מסחריות (Sala dell'Udienza del Cambio) . כמו כן, היה זה משכנה של גילדת הסוחרים (Collegio della Mercanzia). בארמון נמצאת גלריה נאציונלה דל'אומבריה (Galleria Nazionale dell'umberia), שבה אוסף ציורים לאומי איטלקי, עם מגוון רחב של יצירות מקומיות

האוסף כולל את הציורים החשובים אשר נעשו בהשפעת אסכולת הציור של אומבריה, מהמאה ה-14 עד המאה ה-16. הוא מוצג בעשרים ושלושה אולמות הארמון. האוסף היה ממוקם באקדמיה ללימודי הציור בעיר עד מחצית המאה ה-16. לאחר שהעיר נכבשה על ידי הצבא הצרפתי, הועבר האוסף לבירת המחוז והיצירות שהוצגו בו, שהיו בבעלותה כנסיה, היו לרכוש המדינה

כמו כן, אין להחמיץ את כנסיית סן פייטרו, את המוזיאון הארכיאולוגי הלאומי של אומבריה, את כנסיית ברנרדינו הקדוש (Oratario di San Bernardino) ואת ארקו אטרוסקו  (Arco Etrusco)- שער אטרוסקי קדום; כנראה קשת האבן הראשונה בעולם. מתברר שהמצאה זו, המיוחסת לרומא, מקורה כבר באטרוסקים.

אחרי כל אלה, כדאי לסור למפעל השוקולד "פרוג’ינה", הנמצא בפרברי פרוג’ה, שהוא בחזקת "מכה"  לחובבי המתוקים. מרכז המבקרים של המפעל נקרא Casa del Cioccolato (בית השוקולד), והביקור בו עוקב אחר תהליך ייצור השוקולד ובנוסף גם סיור במוזיאון השוקולד, שם אפשר ללמוד על תולדות הייצור של הממתק הפופולרי ולהתרשם בין הייתר, מדגם שוקולד הבאצ’י הגדול בעולם (בגובה של יותר משני מטרים) ועוד. הסיור מלווה בטעימות.

כדאי לנסוע 16 ק"מ דרומה-מזרחה אל טורג'יאנו (Torgiano) ובו מוזיאון ליין המתאר את מסורת גידול הענבים באומבריה מאז ימי האטרוסקים.

אסיזי (Assisi) היא עיר מופלאה, מוקפת חומה, המשתרעת על מורדותיו המתונים של הר סובאזיו (Monte Subasio). העיר, הבנויה ברובה באבן גיר ורדרדה, משמרת את אווירת ימי הביניים וכל שיטוט בה הינו חוויה היסטורית וכמעט מיסטית. אסיזי מזוהה עם גדול בניה, פרנציסקוס הקדוש. צעיר מבריק, בן למשפחה עשירה, שבעקבות חזיונות שחווה, בראשית המאה ה-13, פנה לחיים דתיים וייסד מסדר של נזירים, שכונה "מסדר האחים הקטנים" ; לימים "מסדר הפרנציסקנים".

בהשראת המסדר הפרנציסקני, התפתחה בעיר תנועה אמנותית חדשה, דתית במהותה, שהיתה נקודת מפנה באמנות האיטלקית. אסיזי מושכת בקדושתה צליינים רבים ובזכות יופייה גם תיירים ושוחרי אמנות. יצירות הפאר האדריכליות שבעיר, זיכו אותה בתואר "אתר מורשת עולמית", מטעם ארגון אונסק"ו.

מספר האתרים רב: קודם כל הבזיליקה של פרנציסקוס הקדוש שהיא חוויה ארכיטקטונית ובעיקר אמנותית. רוקה מאג'ורה (Roca Maggiore) הוא מבצר מימי הביניים. דוגמא קלאסית לארכיטקטורה הצבאית של המאה ה-14. מראשו נשקפת תצפית מרהיבה על אסיזי ועל סביבתה הכפרית, שכולה משבצות חומות, צהובות וירוקות. גם מהמרפסת אשר בחזית כנסיית קלרה הקדושה (Santa Chaira) נשקף נוף יפה של אומבריה הכפרית. קלרה הייתה עמיתה של פרנציסקוס הקדוש והקימה בהשראתו, מסדר של נזירות. בכנסייה מוצגים ציורים מן המאה ה-14, המושפעים מסגנונו של ג'וֹטוֹ דִי בּוֹנְדוֹנֶה (Giotto di Bondone) שהיה הראשון, בסדרה של יוצרים גאונים, שהביאו את חזון  הרנסנאס.

החזית הרומנסקית של כנסיית סאן רופינו היא מן היפות באיטליה. כאן הוטבלו קדושי העיר פרנציסקוס וקלרה. כאן הוטבלו שניהם וכאן קיבלה קלרה את שליחותה ב-1209.

הבזיליקה של סנטה מריה דיילי אנג'לי: כנסייה מהמאה ה-16 שנבנתה מסביב לקפלה בה נוסד מסדר הפרנציסקנים. נכון לכתיבת שורות אלו, במקום ניכרים עדיין נזקיה הכבדים של רעידת האדמה שפקדה את המקום באוקטובר 2016.

מכאן הולכים לאורכו של קורסו מאציני (Corso Mazzini). בפתח קטן, כמעט חבוי, בין הבתים, מוביל גרם מדרגות היורד אל הבית בו נולד פרנציסקוס, טרם שהיה לקדוש, למשפחה עשירה של סוחר בדים. בהמשך הרחוב, לכיוון כיכר העיר פיאצה דל קומונה (Piazza del Comune), אפשר להתרשם ממקדש מינרווה (Minerva), שמה הלטיני של אתנה, בעל חזית קלאסית אופיינית ומאחוריו נחבאת כנסייה, עמוסה בעיטורים, בסגנון בארוק.

מומלץ מאד לנסוע אל מנזר ארמו דלה קרצ'רי (Eremo delle Carceri), הנמצא 4 ק"מ מזרחית לאסיזי. המנזר שוכן בלבו של יער אלונים יפה. הוראת שמו (carcere = כלא) מגיעה מהרעיון הפרנציסקני, לפרוש לכאן מהעולם החומרני והמושחת, כאילו נכלאו במקום. המנזר נבנה בתחילת המאה ה-15 על ידי ברנרדינו הקדוש מסיינה.

אפשר לעזוב את הציר, ולצאת לגיחה קצרה של 45 דקות לערך, אל גוביו Gubbio), השוכנת על מדרונות מונטה אינג'ינו (Ingino), בשולי רכס האפינינים. [אפשר להגיע לגוביו גם מפרוג'יה ולהמשיך ממנה אל אסיסי]. זוהי עיירה מנומנמת, שחזותה המדייוואלית אינה נופלת מזו של אסיזי, אך מספר התיירים הפוקדים אותה, בטל בשישים.

העיר היתה רבת עצמה בימי הבינים ושלחה אלף אבירים, למסע הצלב הראשון, בהנהגתו של גירולמו גבריאלי (Girolamo Gabrielli). על פי מסורת מקומית, ללא גיבוי בכתב, הם היו הראשונים להיכנס לכנסיית הקבר…

העיר מכונה "לה צי'יטה דל סילנציו", שהוראתו "עיר הדממה". זאת בשל השקט ששורר בה. האווירה השלווה אינה מסגירה את האירוע המחריד ממלחמת העולם השנייה, בו ארבעים בני ערובה ,נרצחו בכיכר המרכזית של העיריה על ידי הנאצים ולזכרם שונה שמה ל-"פיאצה די קוואראטה מארטירי". איטלקים רבים נוהרים לכאן בחג המולד. פרנסי העיריה מעטרים את חזיתות הבתים, העצים ואפילו את עמודי החשמל. על מדרונו של ההר של גובינו, בגובה של כ-650 מטרים,  מוצב עץ חג המולד, העשוי כולו מאורות ונקרא: Mount Ingino Christmas tree, הוא נחשב לאחד הגדולים בעולם. שוטטות ברחבות העיר משולה לחזרה דרך מנהרת הזמן אל ימי הבינים. ניתן להתרשם מסגנון הבניה המאופיין באבנים כבדות, סורגים מאסיביים וקשתות. במקום התפתחה תרבות רנסאנס עצמאית, בין היתר תודות לחסותו של הדוכס פדריקו דה מונטפלטרו (Federico da Montefeltro).

ארמון פאלאצו דוקאלה (Plazzo Ducale)  – נבנה ב-1470 על ידי פרנצ'סקו די ג'ורג'ו מרטיני (Francesco di Giorgio Martini) עבור משפחת מונטפלטרו  (Montefeltro). זהו למעשה העתק של הבית בו חיה המשפחה באורבינו. יפה במיוחד החצר הפנימית שעוצבה בסגנון רנסנאס.

מעל פיאצה גראנדה המרשימה, בנה האדריכל גטאפונה, ארמון מרשים ששמו: פלאצו די קונסולי – (Palazzzo dei Consoli) . יש בו, בין הייתר, מוזיאון קטן, שנודע בשל "הלוחות האוגוביניים". אלו הם  לוחות ברונזה אטרוסקיות ורומיות, שנתגלו ב-1444 ועליהם חקוקים תפילות וטקסים של האומברים.

גוביו ידועה באריחי החרסינה (מיוליקה), המרשימים שלה. בתקופת הרנסאנס היתה גוביו אחד המרכזים החשובים לייצור קרמיקה ובראשית המאה ה-16 פעל בה האמן גיורג'יו אנדראולי (Giorgio Andreoli), שהמיוליקה שלו נודעו בעדינות, בדיוק ובהשתקפויות שלהן.

מדי שנה, ב-15 למאי, ביומו של הקדוש אובלדו  (Ubaldo) מתקיים בעיר מרוץ נרות ( Corsa dei Ceri), בו מתחרות ביניהן, שלוש נבחרות, של חסידי אובלדו, סנט ג'ורג' ואנטוניו מפאדובה, המובחנות זו מזו בחלוקים בצבעי צהוב, שחור וכחול. הם חוצים את העיר בריצה מטורפת,  כשהם נושאים פסל עץ ניצב, של הקדוש שלהם.

מקומיים רבים ולא מעט תיירים, נוהרים לעיר מדי שנה, ביום האחרון של מאי, כדי לקחת חלק בפסטיבל Palio della balestra. זהו אירוע פולקלוריסטי משעשע, שמקורו בטוסקנה, המציע לחוגגים פעילויות ברוח ימי הביניים. כך למשל,  תחרויות של ירי בחץ מקשת, תצוגת של תלבושות מסורתיות מן המאה ה-15 ועוד.

מכאן כדאי לשוב לאסיזי, משם נעלה בדרך הררית אל מונטה סובאזיו (Monte Subazio), דרך חורשות וגבעות מרעה ירוקות ויורדים אל העיירה ספלו (Spello), עיירה הבנויה במורדות גבעה, שומרת על צביונה המדיוויאלי ובה מרכז עתיק ובו שרידים מהתקופה הרומית. שרידים רומיים נוספים נמצאים סביב שער הקונסול, פורטה קונסולרה (Porta Consolare), הניצב למרגלות העיר העתיקה.

קאפלה בלה (Cappella Bella), בכנסיית סנטה מריה מג'ורה (Santa Maria Maggiore), היא שיר הלל לאומנות הרנסאנס.

מדי שנה, נערך בספלו פסטיבל פרחים (Infiorate), ביום הראשון התשיעי אחרי חג הפסחא, אליו מגיעים יוצרים מרחבי איטליה כולה ומעצבים לראווה מרבדים מצוירים, בשלל צבעים וריחות.

פחות רומנטית היא פוליניו (Foligno), שבניגוד לרוב העיירות שסקרנו, היא בנויה על פני מישור, דבר ההופך אותה לאטרקטיבית לרוכבי אופניים. למרות הסביבה השטוחה, הלא אטרקטיבית, זוהי עיר יפה. ליבה של פוליניו היא כיכר הרפובליקה (Palazzo Republica), התחומה בין הדואומו (Duomo), ארמון טרינצ'י (Trinci Palace) וארמון העירייה (Palazzo Comunale) בעל הגוון הוורדרד.

נמשיך דרומה-מזרחה, עם גיחה קצרה למונטפלקו (Montefalco), המזוהה יותר מכל עם יין הסגרנטינו (Sagrantino) האדום, המיוצר בה ובעיירות הסמוכות אליה. באיטליה, כמו באיטליה, קשה לפספס. דומה שאין מקום שהוא אינו מקסים. זוהי עיירה זעירה, מוקפת חומה, הנשקפת לנוף חקלאי שובה לב של  שדות וכרמים, של ענבים ושל זיתים. נכנסים לעיירה דרך שער סן אגוסטינו (San Agustin), כדי לשוטט לאורך הרחוב הראשי וליהנות מן הקסם.

הביקור הבא הוא ספולטו (Spoleto), שלה מראה שובה לב: עיר קטנה שבתיה מתמזגים עם ההר עליו הם בנויים, אמת מים החוצה את הנהר על גשר ומצודה החולשת על הסביבה. ככר השוק (Piazza  del Mercato) ההופכת בערב לאתר בילויים, הדאומו ובעיקר גשר המגדלים ((Ponte delle Torri. החוצה את נהר טסינו (Tessino) אל הר מונטה לוקו (Monte Luco). מכאן אפשר להמשיך אל טרני (Terni) העתיקה ואל מפלי מארמורה La Cascata delle Marmore)) הסמוכים לה, שהוראת שמם היא “מפלי השיש”, והם נופלים מגובה 165 מטר. זהו מפעל מים מרשים שהקמתו החלה בתקופה הרומית, ב-271 לפני הספירה, כדי לנקז את מי נהר ולינו (Velino) והם נחשבים למפלים המלאכותיים הגבוהים בעולם.

למי שזמנו בידו, נציע גיחה של 13 ק"מ מזרחה אל סצ'ג'ינו (Scheggino) הציורית, שמיקומה המיוחד לצלע ההר, שובה לב. כדאי לטייל לאורך תעלות המים החוצות אותה וזורמות אל נהר הנרה (Nera), שזורם למרגלותיה. יזמים מקומיים מציעים רפטינג ושיט אבובים בנהר.

משם, אפשר וכדאי להמשיך עוד כארבעים דקות אל נורצ’יה (Norcia), עיירה ימי ביניימית שליווה, השוכנת למרגלות הרכס מונטי סיביליני (Monti Sibilini), שבו שמורת טבע גדולה, בשם זה. נורציה התפרסמה בזכות כנסיית St. Benedict, הנמצאת בכיכר סן בנדטו (San Benedetto) היפה, הקרויה על שמו של בנדיקטוס הקדוש, מייסד הנזירות המערבית, שנולד במאה החמישית ונחשב לגדול בניה של נורצ'ה. ברעידת האדמה הגדולה שפרקה את האזור באוקטובר 2016, נפגעה העיירה היפה וכמה ממוקדי העניין הבולטים בה, נהרסו, אבל עדיין נעים לשוטט כאן.

נורצ’יה היא לא רק פנינה אדריכלית, אלא גם המרכז הקולינרי של האזור והיא מפורסמת בנקניקים המיוצרים בה ובפטריות הכמהין השחורות, ששמן יצא לתפארת, ברחבי תבל. חובבי גסטרונומיה, ויש רבים כאילו המבקרים באיטליה, לא מחמיצים ארוחת צהרים המבוססת על מטעמים מקומיים. נורצ’יה היא גם בסיס לטיולים בעמק פיאנו גרנדה (Piano Grande), שהוא מרהיב ביופיו כל השנה ותקבל משנה יופי, כשהוא מתכסה בפריחה ססגונית באביב ובראשית הקיץ.

במרחק של 18 ק"מ, צפונה – מערבה, נמצאת העירה פרצ'י (Preci), אף היא שוכנת בנוף מרשים , בשוליה של שמורת הטבע מונטי סיביליני .(Monti Sibilini) בין שתי העיירות נמצא המנזר הבנדיקטי סנט'אאוטיציו (Abbazia di Sant'Eutizio), שהתפרסם דווקא בבית החולים, שפעל בו לאורך מאות שנים. הנזירים התמחו בניתוחים כירורגיים מורכבים, בעיקר ניתוחי עיניים ואורולוגיה. את הידע הרב שאבו מספריית המנזר. לפני מספר שנים, נפתח במרכז פרצ'י, המוזיאון לכירורגיית עיניים, הממחיש היסטוריה רפואית זו בעזרת כלים, תרשימים ואיורים.

מכאן פתוחות בפני המבקר מספר אפשרויות: הארוכה יותר, להמשיך אל אלקילה  (L'Aquila) שבמחוז אברוצ'ו, עם בזיליקת ברנרדינו הקדוש, עם אפשרות לסיור בפארק ההררי גראן סאסו  (Parco Nazionale del Gran Sasso e Monti della Laga) הנהדר ומשם, צפונה – מזרחה אל ערי החוף האדריאטי, או דרומה מערבה, אל טיבולי ואל רומא.

לחילופין, אפשר לוותר על הגיחה אל נורצ'יה ואלקילה ולהמשיך אל העיירה המדיוויאלית היפהפיה סטרונקונה (Stroncone). לפני מספר שנים, הוכתרה העיירה כאחת העיירות היפות באיטליה, והיא צופה על סביבותיה מגובה של 451 מ'. בסטרונקונה יש טיילת מרשימה, שנעים ללכת לאורכה, עם רבים מתושבי העיר, ב"וולטה" המסורתית  ושער גדול ממדים, המוביל אל  סמטאות העיר העתיקות.

מכאן, קצרה הדרך חזרה, אל רומא.

הערות

[1] לשם השוואה, גודלה של טוסקנה, השוכנת צפון-מערבית לאומבריה, הוא כ-23,000 קמ"ר.

[2] באזור עוד ארבעה ארמונות הנושאים שם זה, בערים: וולטרה, טודי, גרוסטו ופרמו (Fermo)