קינה על יוחאי סביר

כתב: גילי חסקין; ‏06/02/2023

ב-7 לפברואר, ליווינו  למנוחת עולמים את יוחאי סביר, בנם של חברי ומורי מוש סביר ורעייתו השנונה, רבת הקסם, בילי.

אני מתעורר לקול רוח שורקת,

שאינה משתיקה את הסערה שבלב.

רעידת אדמה בטורקיה .

נבואות אפוקליפסה. בקרוב בארצנו.

שלי כבר קרתה.

טרוד בקרקע שנשמטה מתחת לרגליהם של רעי.

בבשורת האיוב.

בקריסת העולם של אתמול.

שום דבר לא יהיה כפי שהיה.

השכול מתהפך כחרב, בגן המטופח שבבן שמן.

בן יפה נולד למרגלות השפלה.

עץ שגדל על קרקע פורייה.

כערבה שתולה על פלגי מים.

כמו הלוהט בפרגים.

כיופייה של הקשת בענן.

אדמוני כדוד המלך, טוב לב כשאול.

עם רגישות של אבא ופקחות של אמא.

עם חיוך של מלאך.

כזוהר הרקיע.

בורך כל מה שאפשר היה לצפות.

הורים מסורים, אחיות אוהבות.

כל אלו לא סייעו די לנשמתו המיוסרת.

ילד ענוג, בעל נשמה טהורה.

רגיש מדי עבור העולם הזה.

אפרוח בעל נפש זכה, שנועדה להישמר כמו אתרוג.

אבא ואמא מגוננים, מסוככים, עד שהנער רוצה להיות לגבר.

הילד הרך נועד לאור ולתכלת.

לא עבור המסגרת הצבאית, הכוחנית, הנוקשה.

רגיש ושביר מדי.

נועד לשירים ולא לרובים.

לציוץ של ציפורים, לחיבוק של אוהבים.

לא לרעש פצצות ולשריקות כדורים.

נגינת המלאכים לא יכלה להן, לציפיות של החברה, של החינוך, שלו עצמו.

מיתוס הלאומיות ניצח.

המחיר היה נורא. משהו קרס.

אפשר למסמר עצים, לרתך ברזלים, אבל קשה לקומם נפש.

הילד השובב, חסר המנוחה, בביתנו הקט שלמרגלות החרמון,

הפך לנער מופנם ועצוב משהו.

אבא ואמא לא משו ממנו כל הזמן.

נאבקים בנחישות, במסירות, נאחזים בתקווה.

מאמינים שהאהבה תנצח.

אבל הנשמה ביקשה לברוח, למקום אפל ושקט יותר.

החלומות מתעקשים להישאר, להכות שורשים.

נקים קול זעקה מתריס כלפי אלוהים, שנתן לו הכול, אבל לא העניק לו מספיק חיים.

יש לכאב דרכים משלו.

תחילה הוא משולב בתקווה, בהכחשה, בציפייה לבוקר שיספר שמדובר היה בחלום רע.

אחר כך מסתננת ההכרה שהחלום נגוז.

אחר כך מגיעה ההיצמדות למשהו שנותר בחלום בלבד.

ההיאחזות באושר שקיים בדמיון לבדו.

אני קורס לתוך עצמי. מנסה להיאבק בו. בכאב.

אך הוא חזק ממני, לועג למשבתי. לרגע הוא סוחף למטה, לבור של עצב, מטביע, חונק. הוא כורת ברית עם הייאוש, עם הצער, עם המרירות של ההחמצה, יחד הם מושכים לבאר של יגון. לעתים דומה כי קשה מכול היא התקווה. זו העזה מכולן. לא מקשיבה להיגיון. מקווה להקיץ מהחלום.

הוא לנגד עיני, תינוק בזרועות אמו המאושרת, ילד מלא חן, נער, ספוג ערכים, שנראה כהתגשמות חלומותינו. כעת כלום. רק חלל גדול בלב.

יוחאי ימשיך להיות עמנו, בכל מקום: בשדה פרחים, במרבד רך של עלי שלכת, מול גלים של ים, שם דמותו תעלה מתוך הקצף. נתבונן בו שם, ילד שהיה למלאך.

לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך.

לתגובות בפייסבוק