גילי חסקיןתליית הסרג'נטים הבריטיים במסגרת המרד של אצ"ל בבריטים
כתב: גילי חסקין
ראו גם, באתר זה: טוהר הנשק.
אחד האירועים הקשים ביותר מבחינה מוסרית, בעת המאבק להקמת המדינה, היה תליית הסרג'נטים הבריטיים ב-1947, על לא עוול בכפם, או במילים אחרות- רציחתם. יש לציין כי האצ"ל, בפיקודו של מנחם בגין, להבדיל מהאצ"ל בפיקודם של דוד רזיאל או קודמו בתפקיד משה רוזנברג, לא היה ארגון טרור, אלא ארגון גרילה, שהדומה בינו לבין האצ"ל של בגין היה רק השם. הם היו ארגונים נוקמים וככאלו גם ארגוני טרור. בגין כמפקד האצ"ל, על פי רוב התנגד לפגיעה בלא לוחמים.
הסרג'נטים האומללים ובישי המזל לא עוללו דבר. כל חטאם היה שלבשו מדים בריטיים. מאידך גיסא, תלייתם הפסיקה את תליות אנשי האצ"ל על ידי הבריטים.
האם המטרה מקדשת את האמצעים?
מרבית טיעוניהם של המצדדים במוסר הלחימה היו תועלתיים. לפיכך, איך נכון לנהוג במקרה שהוא מביא תועלת אך אינו מוסרי בעליל?
מהו מוסר? האם הצלתם של לוחמי חרות במחיר רציחתם של חפים מפשע היא מוסרית?
רקע
האירוע הטראגי התרחש בעת שהמתח בין האצ"ל לבין הישוב המאורגן עלה לשיאים חדשים. בתקופה זו שכונתה לימים "הסזון השני", ראה היישוב המאורגן באצ"ל מכשול אמיתי ביחסים עם הבריטים ובתדמית העברית בעולם כולו.
עם חילופי הגברי במפקדה הארצית של ה'הגנה' ומינויו של ישראל גלילי כרמ"א (ראש המטה הארצי), נשלחה לסגל הפיקודי הודעה מפורטת בה נאמר ש"לבד מהמאבקים על ההעפלה וההתיישבות אנוס ארגון ה'הגנה' להגן על היישוב מפני כוח עוין מבית, המסכן את המפעל הציוני וחותר להשתלט על היישוב העברי"[1].
ב-28 במאי 1947 נפתח משפטם של חמשת שבויי האצ"ל, תוקפי כלא עכו. כדי למנוע פסקי דין מוות, החליטה מפקדת האצ"ל להקדים תרופה למכה וב-9 ביוני נחטפו שוטר וסמל בריטיים מבריכת השחייה 'גלי גיל' ברמת־גן, כשרק בגדי ים לגופם. מפקד הצבא הבריטי במחוז זימן אליו את ראשי עיריות תל־אביב ופתח תקווה ואת ראש מועצת רמת־גן והזהירם מפני "תוצאות חמורות". השלושה פנו להנהלת הסוכנות ולמחרת התפרסמה בעיתונות העברית קריאה פומבית של הפיקוד העליון של ה'הגנה', (אם כי הדבר לא צוין שם), לשחרר מיד את החטופים. הפיקוד העליון הורה לסגל הבכיר בכל הארץ לאתר את החטופים ולשחררם בכוח[2]. ב-10 ביוני גילתה המשטרה את מחבואם והם שוחררו, בריאים ושלמים. לימים האשים בגין את ה'הגנה' בגילוי החטופים[3].
ב-16 ביוני נידונו למוות אבשלום חביב, מאיר נקר ויעקב וייס, שלושה מאנשי אצ"ל שהשתתפו בפריצה לכלא עכו. ייתכן מאד שהממשלה בחרה ביום זה, שהוא היום הראשון לעבודתה של הוועדה המיוחדת שמונתה על ידי עצרת האו"ם לדון בשאלת ארץ־ישראל, לדון את השלושה למוות, כדי לעמת את חברי הוועדה, פנים אל פנים, עם בעיותיה החמורות של הארץ[4].
מעשה זה הביא לגל של מחאות והבעת צער מצד כל מוסדות הישוב ואישיו המרכזיים, כולל דוד בן גוריון, ששגר איגרת לנציב העליון וביקש ממנו להימנע מהוצאה לפועל של גזר הדין וקבע שביצוע יפגע במלחמתו של היישוב נגד הטרוריזם. אפילו עלון הפלמ"ח הוקיע את "השלטון הפושע" וכינה את פסקי הדין כ"לא חוקיים"[5]. בפסקי הדין הללו, העדיפו לוחמי האצ"ל ומפקדתם הצהרות פוליטיות וגזרי דין מוות, על פני הכרה במשפט והסתייעות בסנגורים[6]. יחד עם זאת, הוכיחו השופטים הבריטיים והשליטים הממונים עליהם, ייצר נקמנות וצרות אופק, בהטלת עונש מוות על שלושה לוחמים שנתפסו בקרב בו נהרגו חבריהם, אך אף אחד מהחיילים הבריטיים המעורבים לא נפל בו. מה גם שהנציב העליון ידע שימי הממשל הבריטי ספורים ולא היה טעם בהטלת עונש "למען יראו וייראו".
ב-30 ביוני סכלה ה'הגנה' מעשה טרור נוסף. חוליה של הלח"י הטמינה מוקש בעגלת סבלים ברחוב יפו בירושלים, במקום בו היתה אמורה לעבור שיירתו של הגנרל גורדון מק־מילן, מפקד הצבא הבריטי בארץ־ישראל. אנשי ה'הגנה שהגיעו למקום בעוד מועד אמרו לאורבים שתכניתם נתגלתה ועליהם לפרק את המוקש, כפי שאכן קרה. אם הפיגוע היה מתממש, לא רק שהיה נשפך דם, גם של נקיים, אלא שהיה ממיט צרות על מאבקו המדיני שי היישוב בזמן שהותה של וועדת האו"ם בארץ.
ב-28 ביוני תקפו אקדוחני לח"י, אנשי צבא בריטיים ברחוב בתל אביב ובבית קפה בחיפה. הסיכום: חמישה הרוגים ושני פצועים.
כמו כן הותקפה קבוצה של אנשי צבא שרחצו בימה של הרצליה. שלושה נפצעו, אחד מהם קשה. חבריהם של הבריטים ההרוגים השתוללו בזעם וירו בחוצות תל אביב. בדרך נס לא נפגע איש[7]. גל הרציחות של שלהי יוני שיחק לידיה של ממשלת המנדט והגנרל מק־מילן יכול היה לומר לחברי וועדת האו"ם שאין טעם להתפשר עם הטרוריסטים וכאשר גראנדוס ביקש ממנו לחוס על חיי שלושת הנידונים הביא מק־מילן את אירועי הטרור, כהוכחה שכל מעשה של גודל לב יתפרש על ידי הטרוריסטים כסימן של חולשה[8]. דעת הקהל הגיבה על מעשי לח"י בתעוב ובגינוי. גם מפקדת האצ"ל השמיעה דברים בוטים כנגד לח"י, בשל פעילותיהם בעיתוי משבש ומפריע.
תליית הסרג'נטים
לאחר שבית הדין הצבאי הבריטי גזר דין מוות על שלושה חברי אצ"ל (אבשלום חביב, מאיר נקר ויעקב ווייס) הגיש חיים ווייצמן, בקשה לנציב העליון, לחון את הנידונים. בקשות נוספות הוגשו על ידי המשפחות, עיריית תל אביב, הרבנים הראשיים וראש הנהלת הסוכנות, דוד בן גוריון[9]. הנידונים זכו לביקור של כמה מחברי וועדת האו"ם שבקרה בארץ וחבריהם טפחו את התקווה שגזר דין המוות יומר במאסר עולם. המפקדה היתה נחושה בדעתה להציל את חייהם של השלושה. משום כך נערכו כמה ניסיונות לחטיפת חיילים וקצינים בריטים אך אלו סוכלו, בין אם על ידי אנשי ה'הגנה' או על ידי עוברי אורח[10].
ב-12 ביולי נשבו שני סרג'נטים בריטיים והוסתרו במקום מחבוא באזור התעשייה של נתניה. השניים השתייכו לשירות 'בטחון שדה' של הצבא באזור נתניה[11]. הם נתפסו, כשהם לא חמושים ובלבוש אזרחי, בחברת ידיד יהודי. בחירת הקורבנות היתה שגויה לחלוטין. הסמלים שתפו פעולה עם הש"י (שרות הידיעות של ה'הגנה') בנתניה, בידיעתם של מפקדי האצ"ל בנתניה. לכן נכנסו לנתניה, לבושים אזרחית ולא חמושים, כדי להיפגש עם נציג הש"י שהפעילם[12]. אבל הטעות הקטלנית היתה עצם חטיפת בני ערובה, שסתמה סופית את הגולל על השגת חנינה לשלושת הנידונים[13]. הבריטים הכריזו על עוצר ופתחו בחיפושים מבית לבית באזור. במטרה להקל את הלחץ על נתניה בצעו אנשי אצ"ל סידרת פעולות ברחבי הארץ. עובד בן עמי, ראש מועצת נתניה, כינה את החטיפה "מעשה פרובוקטיבי", וקרא לציבור להגיש עזרה למציאת החטופים. האצ"ל השיב כי השניים לא יוחזרו טרם שתתברר שאלת החנינה לשלושת אסיריו.
מקום החטיפה
בימים 16-25 ביולי פוצצו שלושים ואחד כלי רכב צבאיים ופגע בבסיס הצבאי בתל ליטווינסקי ובמשרדי הצי בחיפה. בפעולות אלו נהרגו ארבעה עשר בריטים ונפצעו שמונים וששה. במפקדת האצ"ל התקבלה החלטה חד משמעית להגיב על תליית שלושת חבריהם, בהוצאתם להורג של השניים[14]. ה'הגנה' הגיבה בחיפושים מקיפים ברחבי הארץ, שנכשלו, הן כשלון מבצעי, היינו אי גילוי החטופים וגם כשלון ערכי, צורב כשהתברר כי מפקד הש"י בנתניה – יהושע בר-זיו, ידע על מקום הבונקר בו הוחזקו החטופים ולא דיווח לממונים עליו[15].
ב-29 ביולי הועלו שלושת חברי האצ"ל, מפורצי כלא עכו ב-4 במאי, באותו כלא עצמו לגרדום. גזר הדין הוצא לפועל חרף הלחץ החזק של דעת הקהל הבינלאומית, ארגונים ומוסדות בארץ ובעולם והשתדלות מטעם ועדת החקירה של האו"ם שעשתה בארץ ישראל באותם ימים. הממשלה התעלמה מאזהרתו של האצ"ל כי אם יועלו שלושת חבריו לגרדום, ייתלו גם שני הסמלים, בני הערובה[16]. הוצאת השלושה להורג, עוררה כצפוי גל של מחאות והבעת צער מצד מוסדות היישוב ואישיו המרכזיים. עם זאת, לא נחלשה ההסתייגות ממעשי "הפורשים" שהביאו לטרגדיה של כלא עכו, ומטה ה'הגנה' קרא לציבור שלא לתת להם להכתים את הציבור כולו. האווירה בארץ היתה קשה ביותר.
למפקדת האצ"ל הגיעו פניות ובקשות מגורמים שונים למנוע את רוע הגזרה, כולל הפצרות ואפילו תחנונים של אישי ציבור, לשחרר את השניים, בטרם ייצאו העניינים מכלל שליטה, כולל בקשת אביו של פייס לחון את בנו, אולם אלו דחו את פניותיהם[17]. מפקדת האצ"ל היתה נחושה בהחלטתה לקיים את האזהרה, "גם כדי לקיים את אמינות אזהרותיה למקרים דומים בעתיד וגם כדי לממש את שוויון הדם, בעקרון מוסרי שהאצ"ל התחייב לו"[18].
השניים, קליפורד מרטין[19] ומרווין פייס הוחזקו שמונה עשר יום, בבונקר צר מידות, בחום מחניק של חודש יולי, ללא סידורים מינימאליים לחימום מזון או שתיה. הם ישבו בחשיכה, תשושים ומדוכאים, אזיקים על רגליהם, את צרכיהם עשו בדלי והם לא הורשו כל זמן שביים לשאוף אוויר צח, טרם שהוצאו להורג[20]. איתן לבני, מפקד המבצעים של האצ"ל מתאר את התגובה האלימה הזאת, של רצח שני סמלים, שלא עשו דבר, באופן יבש, ללא נקיפות מצפון או חיבוטי נפש. אולם היו מבין אנשי האצ"ל כאלו שהפרשה זעזעה אותם עד עומק נשמתם[21]. כך למשל, אחד מאנשי האצ"ל שנוכחו בתלייה אמר בראיון לאריה אשל, באוגוסט 1989, אגב בקשה שלא לנקוב בשמו, כי: "לילות רבים, במשך שנים, שב והטריד אותי המעמד הוא. המחזה, המעשה, עומדים חיים לנגד עיני, לא יסורו ממני עד מותי"[22].
אפילו אצל עמיחי פאגלין, קצין המבצעים של האצ"ל, הותירה פרשה זו רושם טראומטי. לאופן המתת שני הסרג'נטים קיימות עדויות סותרות. בפברואר 1967, כמעט שני עשורים מאוחר יותר – סיפר פאגלין: "הייתי אחד היחידים שראו את עצם התלייה, אך מאותו יום אני נושא בלבי הרגשה נוראה, שבמעשה זה עברנו גבול מסוים, גבול שממנו מאבד האדם את צלמו. הרגשה זו רודפת אותי עד היום ואם אספיק לחשוב על משהו לפני שאעצום את עיני – תהיה המחשבה על תלייה זו [23].
לעומת זאת,בתשובה לשאלותיו של יהודה סלוצקי ב-4 באוקטובר 1965, גילה בנימין אליאב (לובוצקי), שבשבתו במחנה המעצר לטרון, סיפר לו אליהו תמרקין, מפעיליו הוותיקים והבכירים של אצ"ל באזור נתניה, כי הסרג'נטים לא מתו מתליה אלא מחנק, היינו, מחוסר אוויר ב"מקלט" התת קרקעי. לדבריו, לאחר פניית הרב הרצוג הסכים בגין לשחררם, אולם משנפתח הכלא התת-קרקעי מצאו את השניים מתים. זאת היתה לדעתו הסיבה שמוקש חובר לגופותיהם של התלויים, כדי שיתפוצץ עם הימצאם וימנע אפשרות של בדיקה רפואית שהיתה קובעת את נסיבות מותם המדויקות[24].
כך או אחרת, בבקר ה-30 ביולי הועברו הגופות לחורשה בקרבת אבן יהודה, שם נתלו שנית והמקום מוקש. כאשר הורדו הגוויות התפוצץ המוקש, גוויה אחת התרסקה וקצין בריטי נפצע[25]. החורשה נקראת עד ימינו, "חורשת הסרג'נטים". לימים ניסה פאגלין לטעון כאילו לא מוקשו הגוויות אלא רק השביל שהוביל לשטח התלייה, אבל כאשר נודע לאצ"ל שגם משטרת היישובים העבריים הצטרפה לחיפושים, הם הזהירו את המשטרה בטלפון שהשטח ממוקש. לאחר שהורידו את הגוויות הם גררו אותן לאורך השביל וגופה אחת נגעה במוקש שהתפוצץ. "כך נולדות הבדותות כאילו חיללנו את הגוויות"[26]. אחד העיתונאים, חבר מערכת 'דבר', שהיה עד להתפוצצות, טען שפאגלין צריך לקחת בחשבון שחיים עדיין עדים למה שהיה. ברגע שסרג'נט בריטי חתך את חבל התליה, התרסק מוקש שהיה קשור בחבל למכנסי התלוי[27].
לימים יטען בגין כי המעשה האכזרי בנתניה, לא רק שהציל צעירים אחרים מגרדום, אלא "שבר את מפרקו של השלטון הבריטי". לימים יטען בגין כי "לו היינו משחררים את הסרג'נטים, היו הבריטים מקימים לנו שדרות של תליות והיו שולטים בארצנו עד עצם היום הזה" [28]. 'קול ציון הלוחמת' הגדיר את התליות כ"מעשה של צדק מלחמתי"[29].
התגובות
הודעות הגינוי מטעם עובד בן עמי, ראש המועצה המקומית נתניה, ה'הגנה', המוסדות, הרבנות הראשית, היו הפעם חריפות במיוחד ונסיבות גילוי הגופות הוסיפו על נימת ההזדעזעות וההסתייגות מהמעשה. מבריטניה הגיעו הדים קשים מאד. ראשי הערים האנגליות מהם, הגיעו הנתלים, הגיבו בביטויים קשים, כך גם שר המושבות קריץ'-ג'ונס שאמר כי "בהיסטוריה הארוכה של מעשי אלימות בארץ־ישראל, כמעט שלא היה מעשה יותר מוג לב מן הרצח בדם קר של שני הצעירים החפים מפשע האלה, לאחר שהוחזקו כבני ערובה למעלה משבועיים". עיתוני אנגליה הקדישו לאירוע הדמים מקום נרחב ופרסמו בעמודיהם הראשונים את תמונות הסרג'נטים, בעודם תלויים בין עצי החורשה[30]. הקולונל מיינרצהאגן, ידיד הציונות כינה את המעשה "גמול נורא ומעשה ברוטאלי"[31]. למרות זאת, ראו אחדים מדוברי האצ"ל את תליית שני הסרג'נטים כ"נקודת השיא בפעולות האצ"ל" וטענו כי הדבר החיש את פינוי הבריטים מארץ ישראל[32].
מנהלת המחלקה המדינית של הסוכנות, גולדה מאירסון, אמרה לנציב העליון הזועם כי "אף פעם לא היינו מלאי בושה כל כך"[33]. הנציב הגיב כי לא יוכל להיות אחראי על פעולות הצבא ואכן, בהשתוללות חיילים ברחובות תל־אביב נהרגו חמישה אנשים ועשרות נפצעו. כמו כן נגרם נזק רב לרכוש, כפי שתואר בעיתונות: ""רק הודות להתערבותו של ראש העיר, מר רוקח, שהביאה להוצאת הצבא מן העיר, לא נגרמה שואה גדולה עוד יותר" [34]. כמו כן פעלה קבוצת הטרור הנגדי מקרב המשטרה הבריטית, שיצאה למלחמה פרטית באצ"ל ובלח"י.
ב-1 באוגוסט נורו מתוך משוריין משטרתי יריות לתוך אוטובוס של 'דרום יהודה' בתחנה בראשון לציון. נוסע נהרג. בנוסף לכך גררה התלייה, התפרצויות אנטישמיות ברחבי בריטניה[35]. בן גוריון כינה את התלייה "מעשה נאצי". יתכן מאד כי זעם כל כך גם משום שהמעשה הסיט את תשומת הלב ממאבקה של האונייה 'אקסודוס', שהיתה אמורה להיות הפלגת התעמולה הדרמטית ביותר[36]. בדומה לבגין, שלא התלהב מכך שאנשי הלח"י רצחו את הלורד מוין[37], חשש בן גוריון שהאצ"ל "גנב לסוכנות את ההצגה" ודאג שמא שבעולם לא ישימו לב למעפילי 'אקסודוס' אחרי מעשה כזה[38]. בדיון בפרלמנט ב-12 באוגוסט 1947 בעניין זה היתה הסכמה כללית – להוציא את הצבא הבריטי מארץ־ישראל במהירות האפשרית[39]. אנשי האצ"ל וכמה היסטוריונים מעריכים שתליית הסרג'נטים, על רקע הקושי הבריטי לשמור על הסדר מפני הטרוריזם, היתה הגורם המכריע ביציאת הבריטים מן הארץ. מנקודת מבטם, תגובתם היתה קשה ואכזרית, אבל גם הכרחית[40].
[1] ארכיון הקיבוץ המאוחד, (להלן: אק"מ), יד טבנקין, תיק גלילי 5/162/15
[2] אק"מ, חט' 15, 25/5/162.
[3] מנחם בגין, המרד: זיכרונותיו של מפקד הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל, ירושלים, 1962 (להלן: המרד), עמ' 357; ספר עולי הגרדום, עמ' 290;. רק דוד ניב נצמד לעובדות, כולל הוראת ה'הגנה' למסור כל מידע על שני החטופים, לא לבריטים, אלא למוסדות הביטחון היישובי (דוד ניב, מערכות הארגון הצבאי הלאומי, חלק א'-ו, תל־אביב, 1965 (להלן: ניב). חלק חמישי, עמ' 153).
[4] ג"ג גראנדוס, כך נולדה מדינת ישראל, ירושלים, 1948 (להלן: גאראנדוס), עמ' 57.
[5] עלון הפלמ"ח, גל' 54, עמ' 8.
[6] שני הנתפסים האחרים, שהכירו בסמכות בית המשפט ושהגישו טיעונים באמצעות סנגורים שנשכרו על ידי משפחותיהם, נידונו למאסר עולם (יום האש, עמ' 292).
[7] הבוקר, 29/6/1947
[8] גראנדוס, עמ' 61.
[9] ניב, ה', עמ' 161.
[10] על המאמצים להצלת השלושה, ביניהם ניסיון חטיפה של מושל מחוז השומרון א.ר. ריבס, שלא יצאה לפועל ראה: ראה: א' אשל (עורך), ארבעה צעדים למוות – אבשלום חביב ומכתביו מצינוק הגרדום,תל אביב, 1979, עמ' 208.
[11] אשל לא אימץ את גרסתו הלא נכונה של בגין שהשניים היו סוכנים של "ההשרות הבריטי החשאי", אלא כתב בספרו שהם "שירתו ביחידה 25 של המחלקה לביטחון שדה (שם, עמ' 259). לימים ניסה בגין לתרץ את הסתפקותו של האצ"ל בצמד חיילים מתחתית סולם הדרגות הצבאי, ואחר כך את רציחתם ושלף נימוק כאילו תלייתם של שני "המרגלים" הבריטים איננה מעשה תגמול, אלא פעולה משפטית רגילה של בית הדין של המחתרת (במחתרת, כרך ג', עמ' 229-228). דוד ניב הודה שהעמדת העניין כולו על צדו המשפטי לא נתקבלה בציבור כהסבר משכנע וגם לא בשורות האצ"ל (חלק חמישי, עמ' 279).
[12] אריה וויינברג, היהודי שבילה עם הסמלים, היה עובד של מחנה הנופש של הצבא הבריטי שבעיבורה של נתניה והיה למעשה המפעיל שלהם. למרבית הפרדוכס, אנשי האצ"ל בנתניה היו השושבינים של הקשר הזה [א' אשל, שבירת הגרדומים: פרשת חטיפתם ותלייתם של הסרג'נטים עם חשיפת מסמכי ה"הגנה", תל־אביב, 1990 (להלן: שבירת הגרדומים), עמ' 59]. פעיל ויורמן, עמ' 275. בוריס גריאל, שהיה אז ראש המחלקה המדינית בש"י (מחלקה מ'), אמר בסדרת ראיונות לאורי מילשטיין ב 1970-1979-1980, כי מרטין ופייס היו מודיעים של ה'הגנה', וכי אחד מאנשיו היה בקשר איתם. לדברי גוריאל, תליית הסמלים הביכה מאד את מחלקתו והפריעה לעבודתה. ראה: ש' צדקא, "מיהו יהודי", הארץ, 7 באוגוסט 1987; ע' אלדר, "סודות מהבונקר", הארץ, 21 באוגוסט 1987.
[13] בספר עולי הגרדום שיחזר יוסף נדבה את תגובת הנידונים עצמם, שבישרו להם את הבשורה על החטיפה. הם אמרו למבקרים שאין סיכוי שבריטניה תוותר על הפרסטיז'ה שלה בגלל חייהם של השניים (ספר עולי הגרדום, עמ' 326).
[14] דוד ניב, מערכות הארגון הצבאי הלאומי, כרך ה', עמ' 103 ואילך; 135 ואילך; 161 ואילך; ארבעה צעדים למוות, עמ' 212.
[15] יורמן פנחס, פעיל מאיר, מבחן התנועה הציונית 1931-1948 – מרות ההנהגה המדינית מול הפורשים, תל־אביב, 2003. (להלן: מבחן התנועה הציונית), עמ' 277. בר זיו הועמד לדין והוצא למשך חצי שנה משורות ה'הגנה' (פרוטוקול המשפט: ארכיון תולדות ה'הגנה' (להלן: את"ה 17/8 א').
[16] ניב, חלק חמישי, עמ' 274.
[17] לבני איתן, "המעמד", מבצעים ומחתרת, סיפורו האישי של מפקד המבצעים של הארגון הצבאי הלאומי, תל־אביב,1987 (להלן: המעמד), עמ' 257-258. ניב, ה', עמ' 289.
[18] ניב, ה', עמ' 276.
[19] . ב-1981, יותר משלושים שנה לאחר האירוע, התברר שקליפורד מרטין, היה יהודי על פי ההלכה. אמו, פרננדה, הייתה בת למשפחה יהודית שמוצאה מקהיר. ההנחה המקובלת היא שאנשי המחתרת לא ידעו עובדה זו, ועל פי הדוקטרינה של מפקד הארגון, מנחם בגין, שהדגיש בתקופת הסזון: "לא נרים יד איש באחיו!", סביר להניח שמרטין לא היה מוצא להורג אם היו יודעים על כך.
[20] א' אשל, שבירת הגרדומים: פרשת חטיפתם ותלייתם של הסרג'נטים עם חשיפת מסמכי ה"הגנה", תל אביב 1990, עמ' 63-64, 110-111. ראה גם מוסף ידיעות אחרונות, 16/11/1990. על פרשת הסרג'נטים בנתניה, ראה גם: את"ה, חט' 47, גליל 15, 483-481, 14.7.47, גליל 343, 647-646; יומן המבצעים, גליל 4, 569-570, 12-13.7.47;המשולש הארץ-ישראלי, עמ' 261-259, 270–273; י' עברון, יוסף. גידי והמערכה לפינוי הבריטים מארץ ישראל, תל-אביב, 2001, עמ' 271-282; ניב V, עמ' 161-162; את"ה, חט' 115, תיק 25, 14.76.1947; נקודת מבט בריטית על חטיפת הסרג'נטים תוך דגש שהם היו אנשי מודיעין:
Nigel West, The Friends: Britain’s Post-War Secret Intelligence Operations, London, 1988, pp. 29-4
[21] המעמד עמ' 258.
[22] . אשל אריה, שבירת הגרדומים: פרשת חטיפתם ותלייתם של הסרג'נטים עם חשיפת מסמכי ה"הגנה", תל־אביב (להלן: שבירת הגרדומים), עמ' 177.
[23] "דבר", 22/02/1967.
[24] . את"ה, 4460
[25] במחתרת, כרך ג', עמ' 232. .
[26] . יוסף לפיד, "ראיון עם עמיחי פאגלין", מעריב, 24 בפברואר 1967
[27] . ש' שחורי, "פאגלין מכחיש אמת", דבר, 10/3/1967
[28] המרד, עמ' 361-360.
[29] שידור של 'קול ציון הלוחמת' מה-6/8/1947, אצ"ם, S25-5761/
[30] "מאנצ'סטר גארדיין" כתב שבתוך הרשימה של מעשי טרור פוליטיים עוד לא היה פשע כזה ברוטלי ורצח בדם קר כזה" כמו כן נכתב שם כי "זוהי מכה יותר קשה לעניין היהודי מאשר לממשלת בריטניה". ברוח דומה התבטאו ב'טיימס' הלונדוני וה'הראלד טריביון' של ניו יורק (פעיל ויורמן, עמ' 281).
[31] פרקי יומן מזרח תיכוני, עמ' 143. אם כי הוא רואה את שורש הרע במדיניות ממשלת בריטניה.
[32] סקירת דרכו של האצ"ל, מ"ז, כ4-1/1.
[33] ארכיון ציוני מרכזי (להלן: אצ"ם) 25/5061/ ל.
[34] הבוקר, 1/8/1947.
[35] פעיל ויורמן, עמ' 282-283.
[36] ההתרחשות שהשפיעה בסופן של דבר, יותר מכל על וועדת אונסקו"פ (ועדה מיוחדת של האו"ם לעניין ארץ־ישראל) היה פרשת אקסודוס, שב-18 ביולי הותקפה על ידי משחתות בריטיות סמוך למים הטריטוריאליים של ארץ-ישראל ומעפיליה נשלחו חזרה לאירופה וב-8 בספטמבר הורדו בכוח בנמל המבורג (סת"ה, כרך ג', חלק שלישי, עמ' 1153 ואילך) .
[37] מ' בגין, במחתרת: כתבים, תל אביב 1959, חלק א', עמ' 164.
[38] מ' אביזהר, עכשיו או לעולם לא – דיוני מפא"י בשנה האחרונה למנדט הבריטי, מקום, שנה, כרך א', עמ' 37 , 66-65; ראה גם: ד' בן גוריון, פעמי מדינה, תל אביב 1993, עמ' 317.
[39] כך למשל ד"ר מיכאל כהן וכמותו אורי מילשטיין. (מילשטיין, תולדות, א, עמ' 67). כהן השמיע דברים דומים בדיון חוקרים מטעם 'קתדרה' בנושא "ההחלטה על יציאת הבריטים מארץ־ישראל, על פי מקורות ארכיוניים", שהתקיים ב-28 בנובמבר 1978, בהשתתפות ישראל קולת, גבי כהן, עמיצור שפירא ויוסף הלר. הדיון פורסם בקתדרה, מס' 15, ניסן תשכ"ח, עמ' 143-156. מנחם מלצקי מצטט בספרו את העיתונים הבריטיים 'דיילי וורקר' ו'מנצ'סטר גארדיאן', שבעקבות התליות, קראו לממשלת בריטניה לעזוב את הארץ (מלצקי מנחם, אמת אחת ולא שתיים (מלחמת האצ"ל בבריטים), תל-אביב, 1995.
אמת אחת ולא שתים, עמ' 223).
דוד ניב מצטט בספרו את הקולונל ארצ'ר קאסט, מפקידיה הבכירים של ממשלת ארץ-ישראל, שאמר בהרצאה שנשא בסוף 1949, ב'אגודת האימפריה המלכותית', כי "תליית שני הסרג'נטים עשתה יותר מכל ליציאתנו מארץ-ישראל" (ניב, ה', עמ' 280). מאיר פעיל טוען כי אם פרסום הדין וחשבון של ועדת או"ם והמלצותיה, ב-31 באוגוסט אותה שנה, החלה כבר הספירה לאחור של השלטון המנדטורי בארץ. שלושה שבועות לאחר מכן, ב-20 בספטמבר נפלה בקבינט בלונדון ההחלטה לפנות את ארץ ישראל, בעקבות המלצת ועדת החקירה של האו"ם, לא כל זיקה לפרשת הסרג'נטים (פעיל ויורמן, עמ' 279)..
[40] אמת אחת ולא שתים, עמ' 22.
גאון!!!
זה יפה שאתה מסים ואומר- ללא כל זיקה (שהוחלט באנגליה לעזוב את הארץ) .
הקולונל ארצ'ר קאסט, שהיה משנה למזכיר הכללי של ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל בשנות העשרים והשלושים, בהרצאה בפני ה"רויאל אמפייר סוסייטי" (Royal Empire Society) שנשא בשנת 1949 אמר- "תליית שני הסרג'נטים הבריטים גרמה ליציאתנו (מארץ ישראל) יותר מכל דבר אחר"[24].
נאם נאום. המחקר מלמד אחרת. מה שגרם לאימפריה להתקפל, לא היו ארגוני המחתרת, אלא החורף של 1946
כדאי לקרוא את הספר "מי גרש את הבריטים מארץ ישראל" של פרופ' יוסף נדבה.
הספר נכתב בשנת 1988, על-פי המסמכים הבריטיים שהותרו לפרסום באותו עשור.
מהמסמכים עולה כי יציאת הבריטים נגרמה בעיקר בגלל פעולות האצ"ל והלח"י,
בלי להתעלם מחלקם של ההגנה והפלמ"ח – גם תקיפה והגנה, אבל בעיקר בעלייה והתיישבות.
סביר ביותר שתליית הסרג'נטים היתה מכת-המחץ ששיכנעה אותם לצאת מהר ככל האפשר.
חשוב להזכיר כי בכל המקרים הקודמים, שנגזר גזר-דין מוות על לוחמי המחתרות,
גזר הדין הומתק למאסר עולם לאחר שנחטפו קצינים בריטיים ע"י המחתרות,
כשהדרישה היתה שלא להוציאם להורג – כי הם שבויי-מלחמה (לא דרשו את שחרורם).
העובדה שהמקרה הזה היה היחיד שבו גזר-הדין בוצע, למרות החטיפה
(לא היתה חטיפה לפני תליית שלמה בן-יוסף), מוכיחה כי הבריטים
התייחסו לסרג'נטים כנחותי ערך – לעומת הקצינים.
בסה"כ, המקרה הזה מדגים את מערכת המעמדות בבריטניה
ולא את "אכזריות" לוחמי המחתרת.
עוד כמה עיוותים בהצגת המקרה והקשריו. אתה כותב:
"בפסקי הדין הללו העדיפו לוחמי האצ"ל ומפקדתם הצהרות פוליטיות וגזרי–דין מוות,
על פני ההכרה במשפט והסתייעות בסנגורים"
קשה לי להבין את חוסר ההבנה שלך: הרי ההצדקה למעשי המחתרות, מהדבקת כרוזים ועד תקיפת שדות-תעופה,
היתה טענתם שבריטניה הפרה את כתב המנדט (וזו עובדה) ולכן שלטונה בארץ-ישראל אינו חוקי!
אז הם צריכים להכיר בחוקיות בית המשפט?
ובנוסף, מישהו באמת חושב שגזר-הדין היה משתנה אילו היו סנגורים טוענים למען הנאשמים?
לא ידוע לי על מקרה אחד שבו חיילים בריטיים ירו באזרחים יהודים ברחוב ונענשו (טוב, אולי ריתוק לשבוע)
– אז לא יהרגו "טרוריסט"?
אתה כותב:
"היה תליית הסרג'נטים הבריטיים ב-1947, על לא עוול בכפם, או במלים אחרות – רציחתם."
הסרג'נטים היו חיילים בצבא הנלחם במחתרות (נתעלם מ"לא חוקי") והורג בהם – לא אזרחים תמימים (למי שמשווה לפת"ח).
האצ"ל גם הרג חיילים "תמימים" כשתקף מחנות צבא בריטיים: לא כולם ירו לעבר חיילי האצ"ל כשנהרגו.
זה שהסרג'נטים היו "באפטר" הוא לא הקריטריון העיקרי, במיוחד שהיה מדובר בתגובה להוצאה להורג של חברי אצ"ל.
בסיכומו של דבר, "עין-תחת-עין" זה מטבע עובר לסוחר: ב-1946 הולקה חייל אצ"ל ב-18 מלקות
– בתגובה האצ"ל הילקה רב"ט בריטי ב-18 מלקות – והבריטים הפסיקו עם עונשי המלקות.
לצערי, אינני מצפה שהעובדות תוכלנה לשנות דעות של אנשים שכבר החליטו 🙁
יחיאל קמחי
תודה לך על התייחסותך
תליית הסרכג'נטים היא פשע מלחמה
הספר של נדבה הינו משאלת לב ואינו מבוסס על הוכחות.
מה שגרם לבריטים לצאת מישראל, מהודו וממצרים, שיהו חשובות פי כמה, היה המצב הכלכלי בבריטניה. אתה לא מבי אעובדות, אלא משאלת לב. ועדיין, יפה מצדך שטרחת לכתוב
תגובה לגילי חסקין, מ 02/03/22 בשעה 22:44 (כי אין שם "הגב").
ובכל מקרה – תודה על האתר שלך, כי מאפשר לאלה שאינם יודעים, לדעת על מאורעות היסטוריים – ולחפש מקורות שונים.
אגיב בקיצור, לפי הסדר:
– הטוען "תליית הסרג'נטים היא פשע מלחמה" חייב גם לטעון שתליית אסירי-המחתרת היא פשע מלחמה (ואז עין-תחת-עין היא תגובה סבירה).
אבל הבריטים טענו "אנשי אצ"ל הם לא שבויי מלחמה"
ואז האצל יענה (לך) "אם אנחנו אנחנו לא לוחמים – אז איננו מבצעים פשעי מלחמה".
– אם אתה טוען שספרו של פרופ' יוסף נדבה הוא "משאלת לב", למרות שהסתמך על מסמכים, אני מציע לך לכתוב ספר הסותר את טענותיו – זה יהיה בסט-סלר לפחות בין הפרופסורים.
כשאני קורא ספר שיש בו מראי מקורות, אני יוצא מנקודת הנחה שיש ביסוס לטענות (כי קל לסתור אותן) – במיוחד אם הכותב הוא אקדמאי מוסמך הכותב בתחום התמחותו, יוסף נדבה הוא הסטוריון – ולמיטב ידיעתי, רוב הקוראים נוהגים כך. בינתיים אתה הוא זה שיוצא בסיסמאות, כי מבחינתי, ציטוט ספר המסתמך על מקורות (כמו גם הספרים "תעשיית השקרים" של בן-דרור ימיני, ו"אדמת מריבה" של שמואל כ"ץ) כמוהו כציטוט המקורות, ונטל ההוכחה לגבי טעויות/סילופים/שקרים חל עליך.
להדגשה, אם תצטט ספר המבוסס על מקורות, שנכתב ע"י אורן יפתחאל – אני אצטרך להוכיח שהוא משקר, למרות שתחום התמחותו אינו הסכסוך הישראלי-ערבי, אלא תכנון ערים ואזורים.
ובתקופה זו (קורונה – לקורא העתידי), הרבה בריאות
אם אתה חושב שתליית טרוריסטים / לוחמי גרילה על פי ההשקפה, מצדיקה תליית שני סמלים תמימים, נישאר חלוקים קטגורית. לדעתי אי אפשר להתייחס לפרופ' נדבה כחוקר המתמצא בתקופה. תודה על התייחסותך המכבדת.
הספר של פרופ' יוסף נדבה "מי גרש את הבריטים מהארץ"
שנכתב אחרי קריאת הארכיונים הבריטים שנפתחו לפני כ-40 שנה
מצביע, ללא שום ספק, שפעולות האצ"ל והלח"י היו אפקטיביות יותר מפעולות הפלמ"ח וההגנה.
כל השאר זו פוליטיקה.
פרופ' נדבה אינו עומד בשוםק ריטריון של מחקר אקדמי. השאלה "מי גירש את הבריטים מארץ", צריכה להיבדק בעיקר בארכיונים הבריטיים חלקם עוד לא נפתחו. מה שברור שמיש קבע את המדיניות זו הממשלה בלונדון. המצב הצבאי בארץ ישראל, לא היה השיקולה יחידי
סבא שלי מאיר פלסקובסקי ובנו ראובן נרצחו על ידי הבריטים כתגובת נקם לתליית הסרגנטים. ראה ערך ״ מאיר פלסקובסקי״ בספר יזכור.
לצערי סיפורם הטראגי לא מוזכר כהמשך גלגול הסיפור. משפחתנו חיה את האסון ו השכול עד היום. אם מענין אותך לשמוע את סיפורם של השניים, שקשור להרמת המגינה -אשמח לשוחח.
שלום רב
אשמח לשמוע
שלחו פרטים
http://www.gilihaskin.com
נוסף לבני משפחתך – יום למחרת התליה, חיילים וקצינים בריטים החלו להתפרע ברחובות תל אביב, היכו באלות עוברים ושבים, ירו לכל עבר וניפצו שמשות של חנויות. 5 יהודים נרצחו ו 27 נפצעו. באנגליה החל גל אנטישמיות ופגיעה ביהודים. חודש לאחר האירוע סבא שלך ובנו נדרסו במזיד , ע"י פטרול של חיילים -כנקמה.
חשוב לזכור שתליית הסרג'נטים היתה כנקמה על תליית אנשי לח"י ואצ"ל – כדבר שבשגרה -דוב גרונר, מרדכי אלקחאי, אליעזר קשאני,ויחיאל דרזנר (ניצול שואה), ולפני כן שלמה בן יוסף , עולה הגרדום הראשון , מרדכאי שורץ (שלא נחשב עולה גרדום) מאיר פיינשטיין ומשה ברזני (שהתאבדו לפני התליה). כך שהמעשה לא נעשה בנקל.
רק להוסיף מעט לתגובתך, עידית (למאמר הראשי כתבתי תגובה מפורטת):
כתבת "תליית אנשי לח"י ואצ"ל – כדבר שבשגרה".
מה שהיה, די בשגרה, אלה פסקי-דין המוות ללוחמי המחתרות. אבל אלה הומרו למאסר עולם, לאחר שהמחתרות חטפו (ולמעשה צריך לומר "לקחו בשבי") קצינים בריטיים, כדי למנוע את תליית לוחמי המחתרת – וכשהומר למאסר-עולם, שוחררו החטופים.
במקרה של פיינשטיין וברזני, הסיפור היה קצת מורכב יותר: לא נחטפו קצינים בריטיים, אבל הוברח אליהם רימון, והיה מתוכנן שהם יהרגו את הבריטים המשתתפים בתלייה (וסביר שגם הם היו מתים). אבל הרב, שבא לבקר אותם, הבטיח להם שיבוא להתפלל איתם בעת התלייה, והם לא יכלו לספר לו על תוכניתם – ולכן התאבדו בתא הכלא.
יחיאל קמחי
תיעוד אותנטי על אשר אירע במלטשה בעת תליית הסרג'נטים, קיימת עדותו של יואל קמחי, מפקד באצ"ל אשר נכח במקום ביחד עם גידי, עמיחי פיגלין.
בעקבות טענות שיקריות שעלו בשנת 1987, כאילו הסרג'נטים מתו בשבי, החליט יואל קמחי לחשוף את עצמו ולספר כי הוא היה שם ולהביא את האמת לידיעת הציבור. אכן, אירוע זה היה קשה ליואל קמחי – אבל האמת היתה חשובה לו יותר. יואל קמחי הופיע הן ב'ערב חדש' של דן מרגלית והן בעיתון מעריב של 28.8.1987 בעמוד 101.
אינני מצליחה לצרף את הקישורים לתגובה זו, אבל מי שרוצה מידע נוסף יכול לפנות אלי [email protected]
אשמח אם תשלחי לי בדוא"ל את הקיושרי הלרוונטיים ואכניס אותם כאן:
[email protected]
ואוסיף עוד – כיום יש אדם בשם פלג לוי אשר מנסה להחיות מחדש את הטענה השיקרית משנת 1987 וטוען כאילו הוא עשה מחקר בנושא!
מדובר בשרלטנות לשמה כיוון שמר פלג לוי לא ערך כל מחקר ואין לו כל שמץ של בסיס לגירסה שהוא מפיץ.
לאחר שהתעמתתי איתו הודה פלג לוי כי גירסתו של יואל קמחי היא האמת, כלומר כי הגירסה שהוא מפיץ היא שיקרית
חוזרת ומזמינה לפנות אלי בדואל הנ"ל לקבלת הודאתו של פלג לוי
תוכל לכוון אותי למקום המצבות בבית העלמין ברמלה ?
תודה
כבר שנים שלא עסקתי בחומר זה, כך שלדאבוני איני יכול לסייע
גילי שלום
האם אחד הסרג'נטים היה יהודי או אולי אני מערבב את זה עם ארוע אחר?
אם כן מדוע פרט זה אינו מצוין?
תודה וברכות
אבנר לוין
אחד מהם היה ממשפחה יהודית