בגלל הרוח – פולחני טראנס

 

כתבה מקוצרת התפרסמה במגזין האלקטרוני של NRG

 

     

 

* הכתבה התפרסמה במגזין "טבע הדברים", בגיליון מס' 58

 

 

ששת הצעירים שישבו ליד האוהל הביטו בנו במבט מנומנם משהו.  הבעתם האדישה, כמו גם המוסיקה המונוטונית שהתנגנה ברקע, לא העידו שמשהו עומד להתרחש.  הם נעו בקלילות למרכזה של זירה מאולתרת והחלו לרקוד בתנועות רכיבה גמישות על גבי סוסים מאולתרים מעץ.  אט-אט הפכו תנועותיהם למהירות יותר ויותר, ונשלטות פחות ופחות.  הם הניעו את ראשם בפראות מעלה מטה, קיפצו בתזזית, והניעו את עיניהם לצדדים בהבעה שדמתה במבט ראשון לשיגעון הולך וגדל.  ריר ניתז מפיהם, הם זרקו עצמם על הקרקע, ונשארו לשכב עליה כשהבעה של אימה בעיניהם.  לא היה ספק, הם היו אחוזי אקסטזה.

 

בבוקר אותו יום יצאנו מג"וגגקרטה, בירתו של אזור עתיק באי גאווה שבאינדונזיה, לכיוון גודונג סונגו (Gedong Songo), אתר היסטורי הנמצא בלב האי.  גודונג סונגו פירושו תשעת המבנים, והכוונה היא לתשעה מבני פולחן עתיקים, דמויי פגודה, המשקיפים על עמק מוריק הנפרש תחתיהם.  המבנים, הנוף שנשקף מהם והכפר הציורי אליו הגענו, היו למעשה רק חלק מסיבת בואנו – העיקר היה מה שעמד להתרחש בעוד מספר רגעים – טקס הטראנס.

 

 

 

הטראנס הוא מצב נפשי אקסטאטי, אליו נכנסים כאקט דתי או כחלק מתהליך ריפוי, בדרך כלל באמצעות תנועות גוף קצובות שהולכות ומתגברות.  באירוע הזה הטראנס היה שיאו של טקס ארוך שכלל ריקוד ומוסיקה.  לפני הטקס קיבלו המשתתפים סם מרגיע, שתו מים קדושים והשתתפו בטקס זריית פרחים.  כאשר הצעירים היו כבר מהופנטים, ניגש אליהם אדם מבוגר יותר, ובמבט חודר וללא אומר החל להצליף בשוט על גבם.  אך אלה לא הוטרדו כלל מן המכות, והמשיכו בערפול החושים המוחלט.  האיש הגביר את מכותיו, בכוח הולך וגובר, בסדיזם כמעט, לעיניהם המשתאות של המטיילים; הספקנות התחלפה בתימהון, והתימהון פינה את מקומו לחרדה.  בשלב הבא עבר המכֶּה לגיהוץ גבם של הנערים במגהץ גחלים, שלמרבה הפלא, לא הותיר אפילו כווייה קלה על העור החשוף.  אנו, כישראלים חשדניים וציניים, התקרבנו ככל שיכולנו, מנסים למצוא את הטריק, את אחיזת העיניים, אבל לא מצאנו כלום.

 

 

בהמשך הובל אחד הנערים הצדה, כשראשו מורם אל על, ואותו אדם שהצליף בו קודם בשוט האכיל אותו עתה בזכוכיות.  הבחור לעס כוסות ונורות חשמל, ואלה אפילו לא סרטו את שפתיו.  חברו לעס מסמרים שננעצו בתפוח אדמה, ומלבד רעד בפניו, לא נראה כי משהו מיוחד בא אל קרבו.  גם אלו מבינינו שטענו שמדובר באחיזת עיניים, לא הצליחו להסביר את הקלות הבלתי נתפסת בה לעסו הבחורים את החפצים החדים.  חלקם המשיכו להתפתל על הרצפה, להתיז ריר וללחך עפר.  המחזה היה מבעית.  כמה מאתנו דיווחו על תחושת חשמל באוויר.  יענקלה, המדריך שעמד לצדי, טען שהוא חש שהרוח מאיימת להיכנס גם לתוכו.  אט אט נחלשה המוסיקה; המאסטרים החלו להרגיע את הצעירים ולהוציא אותם בעדינות ממצבם המיוחד.  שלוש-ארבע נשיפות עזות במצח, ניעור, טלטול, וזה הכול.  הם התיישבו, מתנשפים קלות, ומביטים בנו באדישות.  הרוחות נרגעו, והצופים המקומיים התפזרו, שמחים על ההפסקה בשגרה שנזדמנה להם באותו בוקר.  אבל אנחנו, מטיילים ישראלים שראו טקס טראנס אמיתי בפעם הראשונה, התקשינו לעכל את המראות.

 

                                             

 

מאז ומתמיד שאף האדם ליצור קשר עם עולמות אחרים – עולם האלים, רוחות השמים, או אפילו עולמות שבתוך האדם פנימה.  הקשר בין הכוחות הנסתרים שביקום לבין איתני הטבע הוא הבסיס ללא מעט דתות ותרבויות.  בעת העתיקה, בעיקר בקהילות חקלאיות מבודדות, הייתה באדם כמיהה מתמדת לדבר עם כוחות שנשגבו מבינתו, כמו איתני הטבע או רוחותיהם של אנשים שעברו מן העולם – לשלוט בהם, להיוועץ עמם, ולנצל אותם למטרות שונות.  אלה יכלו להיות מטרות כמו הפסקת בצורת או סילוק מגפה שפקדה את הקהילה, אך גם הטלת קללה על אויב.  פולחן הטראנס צמח בתרבויות שונות ורחוקות זו מזו, אך למטרותיו ולמאפייניו יש קווי דמיון רבים בכל רחבי העולם.

 

להבדיל ממוסיקת טראנס, שהיא כינוי למוסיקה קצבית, מונוטונית, המכניסה את האנשים לכמעט אקסטזה, טראנס הוא מצב פסיכו-פיזי שבו עובר האדם אל מצב תודעתי אחר, בדרך כלל לשם ריפוי בעיה פיזית או נפשית.  פירוש המילה טראנס הוא מֵעבֵר, כלומר, יכולת לבצע מסע שפורץ את מחסומי הגוף והנפש אל מחוזות בלתי מוכרים בתודעה.  למתבונן מן הצד נדמה לעתים כי האדם השרוי בטראנס נמצא בהיסטריה או יוצא מדעתו, ואין הסבר מניח את הדעת לשאלות מדוע לא נגרם לו נזק גופני בשל הדברים שהוא מעולל לעצמו.  הטראנס איננו חד-כיווני – הוא איננו רק מעבר אל עולם שמעבר, אלא גם מעבר הפוך; כשם שאדם יכול לעבור אל עולם הרוחות (בהנחה כי הוא מאמין שקיים עולם כזה), הרוח יכולה להיכנס אף היא באדם ולגרום לו להיות שרוי בדיבוק.  בהיפנוזה נתון המהופנט לשליטתו של אדם אחר.  בטקס טראנס יש אדם שאמנם מנהל את הטקס, אך מרגע שהטראנס עצמו החל, המטופל אינו נתון עוד לשליטתו.  ברוב המקרים, למרות ערפול החושים שהמטופל נתון בו, הוא מודע למצבו, ולא חוצה קווים אדומים של תודעתו.  לאחר הטקס, בדומה להיפנוזה, האדם אינו זוכר דבר ממה שעבר עליו, גם אם ביצע מעשים חריגים במיוחד כמו הליכה על גחלים או אפילו נעיצת חפצים חדים בגופו.  טקס הטראנס עצמו מגוון מאוד.  יש בו קטעים כמעט משעשעים, כמו שאגות שמחה וניבולי פה מוגזמים, ויש קטעים מדאיגים כמו רעידות עזות של הגוף ומה שנראה כקריסה גופנית טוטלית.  בתרבויות רבות אין סתירה בין בידור לבין אפקטיביות – גם אם הקהל מסביב נהנה, אין סיבה שהפולחן לא ישיג את מטרתו – לא מעט טקסים נערכים פעם אחר פעם כדי למשוך תיירים, ולבקש מהם כסף עבור המחזה.

 

 

הנכנס לטראנס זקוק לאמצעי עזר.  לעתים אלה סמי הזיה, כמו פטריות ושיקויים שונים, ולפעמים אלה הם אמצעים קונבנציונאליים יותר.  את טקס התאי-פו-סאם שבסינגפור, המתקיים בקרב בני הקהילה הטמילית-הינדית של המקום, מנהל ראש כל משפחה.  כל בני המשפחה מסייעים לו להיכנס לטראנס בעזרת צעקות קצובות, הרחת קטורת ולעתים אף שימוש בסמים.  בדרך כלל מדובר במימוש נדר שנודרים בעת מצוקה ("אם בני יחלים, אשתתף בתאי-פו-סאם"), והנודר לוקח על עצמו לדקור את גופו בגבעולי חזרן, חוטי תיל וחפצים שונים.  הוא מתחייב על מספר הקילומטרים שיצעד ועל משקלו של הקבאדיס, מעין אפריון שינעץ בחזהו ובגבו, והוא מצליח ללכת עם כל הכבודה הזאת שנעוצה בגופו בלי לחוש כאב או לדמם.  טקס זה נהוג גם בדרום הודו, למרות ששם הוא הוצא אל מחוץ לחוק.

 

לעתים הכניסה לטראנס אינה מצריכה שימוש בעזרים חיצוניים כלל, כמו למשל אצל הדרווישים המחוללים בארצות האסלאם: הם פשוט מסתובבים סביב עצמם עד שהם מאבדים את הקשר עם המציאות.  מרגע שנכנסו לטראנס, הם יכולים להסתובב כך משך שעות.  מטרתו של טקס זה היא לבטל באופן מוחלט את הגשמי-ארצי, ולשלוט בנבכי הנפש.  אבדן החושים או ערפול ההכרה שמגיעים אליו באמצעות הטראנס, מסמל את התאחדות הנשמה עם האל, וזוהי שאיפתם העליונה.

 

                                           

 

השם הפרסי דרווישים, או סוּפים (מילה ערבית) כפי שהם נקראים במקומות מסוימים, מתאר אנשים שאורח חייהם פשוט ביותר, והם מסתפקים במעט ההכרחי לקיים את הגוף.  לטקס הטראנס שלהם יש קשר חזק למוות, שכן הם מאמינים שכך חש המת בעת המעבר לעולם הבא.  הטקס של הסוּפים נקרא דכְּר, ובמהלכו הם יושבים או עומדים במעגל, ומזכירים את שמות אללה עד שהם נכנסים לאקסטזה. מכאן גם השם דכְּר, שפירושו בערבית הוא הזכרת שם האל.

 

מקורותיו של הטקס הזה הם בראשית האסלאם, ואין ספק שיש דמיון, אם לא השפעה, על טקסי הטראנס בדרום-מזרח אסיה ובדרום אמריקה.  המקום הקדום ביותר שבו ידוע כי התרחשו טקסי טראנס הוא בערבות רוסיה, בטקסים פגאניים, שם גם מקור השמאניזם.  הסופים הוסיפו לטראנס נופך דתי מונותיאיסטי; בראשית האסלאם הם היו תופעה שולית, אך משגדל מספרם החל האסלאם האורתודוקסי לרדוף אותם ולראות בהם כופרים.  זאת משום שאחדים ממנהיגיהם נהגו להכריז בשיא החוויה שהם האלוהים בכבודו ובעצמו, ומובן שבעיני הדת הממוסדת זו הייתה כפירה חמורה.

 

 

במרכז אירועי טראנס רבים עומדת דמותו של השמאן, אדם שלמד לתקשר עם הרוחות ופיתח יכולת זו לדרגת מקצוע וייעוד.  לא בכל טקס טראנס יש שמאן, אך בתרבויות שיש בהן שמאנים, הטראנס הוא כלי עבודה מרכזי.  במקומות שיש בהם פולחני טראנס אך אין שמאנים, בדומה לטקס שראינו בגודונג סונגו, האדם שמנהל את הטקס הוא מעין מאסטר או מדיום.  לעתים, למרבה הזוועה, מדובר באנשים שיש להם פשוט נטייה סדיסטית, חוש תיאטרלי, או שניהם גם יחד.

 

חוקרים רבים ניסו להגדיר דמות זו, אך ההבדלים בין שמאן לשמאן, למרות התפקיד הדומה לכאורה, שונים בתכלית מתרבות לתרבות.  לא כל מה שקבעו חוקרים כתכונות או כטכניקה של שמאן אכן מתקיים אצל כולם.  פרופסור נחום מגד מהאוניברסיטה העברית, שחקר רבות את השמאניזם ואת תרבויות אמריקה הלטינית, מציע הגדרה בספרו 'שערי תקווה ושערי אימה': שמאן הוא מנהיג רוחני, קוסם ורופא שבטי, היוצר קשר עם הרוחות, תוך שינוי במצב התודעה, בדרך כלל בטכניקה של אקסטזה.  הוא פועל במסגרת הקוד השבטי כדי לשמר ומצד שני גם לשנות את פני הדברים, לעזור לאנשים במאבקי קיום ובמצבי חרדה, וכך לדאוג להרמוניה האנושית והקוסמית.  השמאן נעזר לעתים בקבוצה של אנשים, שמסייעים בידיו לעבור משלב לשלב בעת התרחקות הנפש מהגוף, וכן בכל השלבים בחזרה.

 

השמאנים הם גברים ונשים אשר חווים רמות שונות של קיום, מלבד זו של המציאות האובייקטיבית, ולכן השמאן הוא הרבה יותר ממדיום.  השמאניזם הוא אוסף של מעשים ואמונות, המאפשרים למבצעם לעבור ממצב רגיל למצב של טראנס על-חושי ואל-חושי, ובו זמנית לשלוט בתהליך ולהיות מודע לכל שלביו.  בדרך כלל יש למעבר הזה מטרה, כמו ריפוי, השגת מידע, ראיית הנולד, קשר עם רוחו של מת או בקשה להכוונה בעולם הזה.  השמאן למעשה מקריב את נפשו למען האנשים שהוא מנסה לעזור להם: הוא רועד בחזקה, שואג, מנפנף בידיו וברגליו, צוחק, בוכה, זועק, מטיח קללות איומות וממלמל.  ניכר בו שהוא עובר סערת נפש קשה ביותר, וזהו השלב שבו על פי האמונה עולה רוחו של השמאן אל עולם הרוחות, נאבקת עימהן שם, עד שהיא משיגה את הרוח שביקשה.  כאשר חוזר השמאן ממסעו ומתעורר, הוא מספר על הקורות אותו, סיפורים בעלי חשיבות רבה בהתפתחות הסיפורת שבעל פה בחברות שונות.

 

  

 

פרופסור יעקב רז מהחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב, מבחין בין שני סוגי שמאנים, אותם הוא מכנה 'המזמין' ו'הנוסע'.  המזמין הוא זה שמאפשר לישות זרה להיכנס בו – רוח, אל, נשמה תועה, נשמת מת וכו'.  הוא משמש משדר, מיכל אליו נכנסות הישויות שעזבו את עולמן ובאו לעולמנו. הנוסע לעומתו, הוא השמאן העובר מעולמנו אל עולמן של הרוחות.  לעתים קרובות הוא מקדים למסע סיגופים, היטהרות ותקופת פרישות, ורק אז יוצא למסעו.  רז מספר כי המסע יכול להתבצע במצב אקסטאטי, שבו הוא מתאר במלים דרמתיות את המקומות בהם הוא חולף, כמו גם את היצורים העומדים בדרכו.  לעתים הוא ממש מציג את המסע והחוויות שבדרך בתלבושת, בשפת גוף, ובריצה ממקום למקום.  המיסטיקן הסוּפי, בדומה לשמאן האסייני, מדבר על יציאה לטיול, שבמהלכו הוא פוגש רוחות ומשוחח עמן, והן נותנות לו את הידע הדרוש לפתור את הבעיה שלשמה הגיע.  אצל הסוּפים המסע מורכב משלבים – אחוָאל ומקַאמאת, כלומר, מצבים ומקומות שונים.  החוויה של הסוּפים היא מסע רוחני; ככול שהאדם מתנסה בה הוא מתקרב יותר אל ההתייחדות עם האל.  בפועל, פירוש הדבר הוא שהגוף הופך לחסר חשיבות לחלוטין, אדיש לכאב ולסבל, וכל ישותו היא הנשמה והרוחניות. המצבים והמקומות הם נפשיים בלבד, ותנועות הגוף שהם מבצעים הם אך ורק אמצעים טכניים כדי להיכנס לטראנס.

 

 

 

בג'אווה ובמלזיה השמאן נקרא דוקון, ואילו באי באלי הוא נקרא בליאן.  הדוקון הוא המושג המלזי לשמאן מוסלמי.  פעמים רבות משתמש הדוקון בדפי הקוראן ובפסוקיו כאמצעי עזר לתקשר עם עולם הרוחות.  בלידתו של תינוק בבאלי פונים ההורים לבליאן, כדי לקבוע את זהות הנשמה שהתגלגלה לגופו של הרך הנולד.  לרוב תהיה זו נשמה של אחד מאבותיו הקדומים של התינוק.  לבליאן יש תפקיד חשוב: עליו לאתר לאיזה אב קדמון בדיוק שייכת נשמתו של התינוק, לאיזה מקדש יוגשו המנחות הנדרשות ולאיזו רוח יש להתפלל אם יחלה חלילה.  הבליאן נכנס לטראנס, יוצר קשר עם רוחו של העולל או עם רוחות קרובות, ובעזרתן מאתר את אותו אב קדמון.  לאחר מותו של קרוב משפחה שוב פונים לבליאן, הפעם כדי ליצור קשר עם רוחו של המת.  זאת כדי לוודא שהוא מרוצה ושכל ההתחייבויות של משפחתו כלפיו מולאו לשביעות רצונו.

 

אנשי באלי פונים לבליאן גם במקרים יומיומיים פשוטים: לעריכת טקסי מעבר וטקסים משפחתיים קטנים, נעזרים בו לבחירת ימים טובים בלוח השנה המקומי, ולא מהססים לבקש את עזרתו אפילו באיתור חפצים שאבדו.  לבליאן, אם כן, לא נותר אלא לוותר על חייו הפרטיים ולבלות את רוב ימיו בטראנס מתמשך.

 

לרבים מן השמאנים בעולם אין בחירה באשר למקצועם.  תחילת עיסוקם הוא במה שרבים מכנים חוויית ההיקראות: בילדותם או בימי נעוריהם הם חוו חוויות מוזרות, לעתים קשות ואלימות, שהסובבים אותם פירשו אותן כהתדפקותן של הרוחות על גופם.  לעתים היו אלה הזיות, דיבור מתוך שינה, מחלות קשות או אף מחלות נפש, וגם אלה התפרשו כרוח שנכנסה לאדם ומדברת מגרונו.  לעתים השמאנים הם בעלי מום.  יש תרבויות שבהן מאמינים שנכים, ובמספר מקומות – גם אנשים הלוקים בשכלם, הם אנשים שניחנו בסגולות מיוחדות, שניתנו להם כפיצוי על מוגבלותם.  כך, למשל, תרזיאס, השמאן של העיר היוונית העתיקה תביי, היה עיוור, ומשום כך ראה את האמת.  גם ביפן, חלק מהעוסקות בשמאניזם בדת השינטו הן עיוורות.

 

                                           

 

אירועי טראנס נפוצים ביותר בעיקר בדרום-מזרח אסיה.  באינדונזיה זהו חלק כמעט אינטגראלי מטקסים דתיים, דרכי ריפוי, ואפילו כמה מאמנויות הבמה.  בטקס התאי-פו-סאם שבסינגפור מהווה אירוע הטראנס שיאו של תהליך הכולל היטהרות, והתנזרות מאכילת בשר ומיחסי מין למשך שלושה חודשים.  באי פוקט שבדרום תאילנד מתקיים בכל שנה פסטיבל רב רושם, שבו נועצים כוהני דת בלחייהם של בני הקהילה הסינית באי חפצים שונים, החל בשיפודים וכלה בכידוני אופניים.  בשל ההקפדה היתרה על תפריט צמחוני בימי החג, הדביקו המטיילים לאירוע את השם פסטיבל הצמחונים (ראה טבע הדברים, גיליון מס 74).

 

אירועי הטראנס נפוצים גם באמריקה הדרומית, במיוחד בדתות האפרו-ברזילאיות שרווחות בברזיל, בפולחני האוּמְבָּנדָה והקָנדוֺמבּלֶה.  אלה הן שתי מסורות שהתפצלו מדת היוּרוּבּה המערב אפריקנית, והושפעו עמוקות גם מן הנצרות.  בטקסי הקנדומבלה, המתרחשים בריו דה ז'נרו, מקבלים המאמינים אל גופם רוחות המייצגות כוחות טבע.  המדיום הראשי מכונה פאי דה סנטוס (אבי הקדושים), ותפקידו לחבור לאב האפריקני פורטובליו ולאב האינדיאני קבולקו, כדי שיקראו לכוחות הטבע להיכנס לגופם של המאמינים ולסייע להם.  בטקס האומבנדה, המתרחש בסלבדור, מזמינים לתוכם המאמינים נשמות של אנשים שעברו מן העולם.  לפעמים, לאחר שנכנסה לתוכם רוחו של ילד, הם נשכבים על הקרקע, רוקעים ברגליהם ומייבבים בקולות של פעוטות, באופן שאינם מסוגלים לחקות במצב רגיל.

 

בטקס דתי בעיירה הקולוניאלית טאסקו שבמכסיקו, משחזרים את צליבת ישו במסגרת חגיגות השבוע הקדוש (הפסחא).  באקט שמשולבים בו יסודות נוצריים ופגאניים, נושאים אדם מסומר לצלב בראש התהלוכה, סמל למידת האדיקות וההקרבה לרוח הקודש.  התהלוכה מלווה במוסיקה ובתפילות, ומכניסה גם את המשתתפים האחרים לטראנס.  הטראנס מסייע לצלוב להיות אדיש, לנוכח כאב שלא היה יכול להתמודד עמו במצב תודעה רגיל.  גם כאן, לאחר ההורדה מהצלב, הצלוב ממשיך בשגרת יומו כאילו לא אירע דבר.

 

אפילו בקרנבל בברזיל, בזמן הריקודים, מגיעים החוגגים לעתים לטראנס של ממש מתוך אקסטזת הריקודים הממושכים.  בקרנבל של סלבדור חוגגים ההמונים את התחככות הטבעי בעל טבעי.  הסופר הנודע ז'ורז'ה אמאדו, בספרו 'דונה פלור ושני בעליה', רומז על כך שהחוגגים רואים בעיניהם כיצד ישותם של האלים מתגשמת בגופם אחוז הטראנס של המחוללים.  גם אם הוא לא נוקב בשם המפורש, מתאר אמאדו כיצד נתונים החוגגים במצב פסיכו-פיזי אחר: "בחוץ נמשך הקרנבל על חוגגיו, להקותיו ותחפושותיו הססגוניות והמשעשעות.  כאשר צייתה קבוצת בני הים במלוא תפארתה לשריקתו של קאמאפו ועצרה לפני בית הספר…, רקדה הכושית אנדרזה די-אושון, האוחזת בדגל מלכת המים, ריקוד מרהיב עין, ודונה פלור פרצה בבכי.  בשנה שעברה, כשמת ואדיניו בעלה הראשון בעיצומו של הקרנבל, וגופתו הייתה עדיין שרויה במיטת הברזל שבחדרה, הציצה דונה פלור בתחפושות מבעד לחלון ובלבה חיים ומוות גם יחד.  היא לא הבינה את הסוד של השריקה, עצירת התהלוכה והתפתלויותיה של אנדרזה שהזכירו ספינה המחליקה על הגלים.  ימנזה, אלת הים, רקדה לה מול חלונה ודונה פלור לא ידעה."

 

  

צילום: דן דן בולוטין. http://www.dandanbolotin.co.il/

 

חלק גדול מן העוסקים בחקר תופעת הטראנס מדברים על כך שהיכולת הזאת הייתה בעבר קוסמופוליטית, כלל אנושית, והחברה המערבית איבדה אותה אי שם בדרך.  בתרבות המערבית היה מאבק מר בין הזרמים המיסטיים לבין הכנסייה, שבא לידי ביטוי במלחמת החורמה נגד העוסקים בכישוף ובמגיה שחורה בימי הביניים.  סימנים נוספים לתרבות זו ניתן לראות בריקודי המוות של המאה ה-14 (הפחד הגדול מן המוות גרם לשגשוגם של פולחני שטן שונים), בקרנבלים, בחג ההולווין בארצות הברית ובליל ולפורגיס השני – ליל הסָטירים מהמיתולוגיה הגרמנית, המתרחש סמוך לפורים היהודי, ובו רוקדות נשים באקסטזה כשהן מחופשות לשדות.

 

 

המשיכה אל הבלתי נודע והרצון להתחכך עם העולם שמעבר לרציו, אינם מוגבלים לאסיינים, אינדיאנים או אפריקנים.  החל מסוף המאה ה19- הופיעו באירופה עשרות כתות ספיריטואליסטיות שעניינן התקשרות עם רוחות.  היכולת להיכנס לטראנס אינה מוגבלת לאנשים בעלי סגולות נדירות, ולא מן הנמנע הוא שאדם מערבי יוכל לקחת חלק בטקס טראנס.  פרופסור סלמוביץ, מומחה להיפנוזה מבית החולים וולפסון בחולון, טוען שטראנס הוא מצב פסיכו-פיזי הנגרם כתוצאה מריכוז, ואין לו כל קשר לרוחניות או לתת-מודע.  סלמוביץ מדגיש כי לא כל אחד יכול להיכנס לטראנס, וזהו עניין אינדיבידואלי לחלוטין, בדיוק כשם שהיכולת להיכנס להיפנוזה תלויה יותר במהופנט מאשר במהפנט.  בשיחה שקיימנו במרפאתו, הסביר לי כי מדובר בעיקר באנשים בעלי כושר ריכוז גדול משל אחרים.  באחד המקרים המפורסמים, סיפר, הצליחה אישה צנומה, ללא התערבות חיצונית, לעצור ולהרים פגוש של מכונית מידרדרת שאיימה לדרוס את בתה הפעוטה.  בשחזור שנערך מאוחר יותר בטלוויזיה, לא הצליחה האישה לחזור על המעשה.  ההסבר היחיד לתופעה על פי סלמוביץ, הוא ריכוז אדיר שגרם לאישה למצוא כוחות, שלא ידעה כי הם קיימים בקרבה.

 

גם בדרום אמריקה ובדרום-מזרח אסיה, הטראנס אינו נחלתם של המאמינים או של שמאנים מלידה בלבד.  בפסטיבל התאי-פו-סאם שהוזכר לעיל, נכנסים מאות אנשים לטראנס, ומבצעים מעשים בלתי אפשריים ובלתי מוסברים.  כל מי שיבקר בסינגפור במהלך חודש פברואר יוכל לחזות באירוע המדהים הזה, שבין משתתפיו יש לא מעט אנשי עסקים, מורים, וכיוב'.

 

                                             

 

אירועי הטראנס הם כמעט קוסמופוליטיים, ובעולם המערבי הם באים לידי ביטוי בעיקר באמנויות במה כמו שירה ומחול; אמנים רבים מזכירים בדברם על עבודתם חוויה של ניתוק מהסביבה ושהייה במעין עולם אחר.  "מצב התודעה משתנה דרך הצלילים", מסבירה הזמרת רות וידר-מגן, ממקימי קבוצת התיאטרון הירושלמי, העוסקת בשירת תפילות וטקסטים מעולם היהדות.  "תוך כדי שירה, כשנכנסים למשמעות המילים תוך האזנה עמוקה לצלילים ולנשימות, הכול ביחד יוצר מעין טראנס.  השירה כבר הולכת כאילו מעצמה, ואני נמצאת במקום אחר.  אני מרגישה כמו צינור שעוברות דרכו ישויות קדומות, ומסוגלת ממש לקרוא מחשבות של אנשים בקהל.  למעשה, כשהקהל לא מספיק קשוב ותומך, קשה להיכנס לטראנס, ואז השירה הרבה פחות מהנה.  בתוך הטראנס אני מצליחה להגיע לביצועים מיוחדים שאני לא יכולה להגיע אליהם בחזרות, כמו למשוך צלילים ארוכים זמן ארוך יותר, להגיע לאיכויות קוליות חזקות, ועוד".

 

בדרום-מזרח אסיה אירועי הטראנס נפוצים מאוד באמנויות הבמה.  באינדונזיה, דומה שתושבי האי באלי רשמו שיאים בתחום.  שם קיימת תופעה של גברים הנכנסים לטראנס באופן קבוע כשהם צופים במופע פולקלור מסוים, למרות שאין להם כל קשר לטראנס בתחומי החיים האחרים והם עוסקים במקצועות שונים.  הבוּבוּטאנים, כפי שהם מכונים, מעידים על עצמם שהם נסחפים לטקס בלי שיוכלו לשלוט על כך, והם אינם נהנים מהחוויה.  חלקם אף חשים מבוכה עצומה בסוף הטקס, בשל ההתבזות ברבים.  החוויה עצמה מתישה אותם, ולעתים הם זקוקים לכמה ימי התאוששות עד שיוכלו לחזור לתפקד בחיי היומיום.  על פי אנשי באלי, כל האנשים נשלטים על ידי כוחות טובים וכוחות רעים לסירוגין.  יש המצליחים לשלוט בכוחות הללו על ידי שינון מנטרות ומנחות שונות, ויש שאינם מצליחים – כמו הבובוטאנים.  בעת הטראנס נשלטים הבובוטאנים על ידי כוחות הקאלָה האפלים, ומשום כך אנשים פוחדים מהם, ואפילו הם פוחדים מעצמם.

 

 

 

סנגיאנג דדארי (Sanghyang Dedari), המכונה "ריקוד המלאכים הקדושים", נחשב לריקוד הטראנס היפה ביותר המבוצע בבאלי.  נערות צעירות רוקדות במחול של גירוש שדים, כשברקע מקהלת גברים ונשים בשירת הודיה.  הרקדנים הם קרובים של עובדי המקדש, ופעמים רבות אין להם מקצוע עצמאי. בסוף הריקוד, כשהם מעורפלי חושים, הם צועדים על פחם בוער, בלי שרגליהם ייכוו.

מרכיב חשוב נוסף בפולקלור של באלי, המהווה את אחת מאמנויות הבמה הפופולאריות ביותר, הוא מחול הבארונג והרנגדה.  גם זהו סוג של ריקוד טראנס, המסמל את מלחמת הטוב ברע.  רנגדה היא מכשפה איומה, והיא מנהלת קרב טקסי עם דרקון מרשים ששמו בארונג.  בדרמה שלמה שכולה ריקוד מסכות, מופיעה המכשפה – שמתוארת כיצור מכוער ונתעב וכטורפת ילדים – כדי לזרוע מגפה ומוות על פני הארץ.  היא נתקלת בהתנגדות של הדרקון, הבארונג, שדמותו מגולמת בתחפושת שהיא מעין הכלאה בין דוב מגושם, כלבלב, ודרקון סיני מצועצע.

לדעת האנתרופולוג הנודע קליפורד גירץ, ההתנגשות ביניהם היא התנגשות בלתי מוכרעת, בין הזוועה למגוחך.  הרנגדה מסוגלת להיטרף ולטרוף מרוב שנאה ופחד, אך הניגוד איננו מוחלט, שכן גם לרנגדה יכולים להיות רגעים קומיים: לעתים היא משעשעת את הקהל כשהיא מעמידה פנים שהיא מבריקה את המראות מעל פרוותו של בארונג.  אבל לקראת סוף המחזה הבארונג מאבד את שלוותו ומניע את לסתותיו בעצבנות ולבסוף תוקף את רנגדה חזיתית.

הגברים שעל הבמה רוקדים בתנועות חזקות מאוד, עוויתיות, ומנסים להתנפל על רנגדה ולדקור אותה בפגיון.  אך הרנגדה מכשפת אותם, והם נכנסים לטראנס ונועצים את הפגיון בחזם.  הרנגדה היא בלתי מנוצחת. במלחמה בין הטוב והרע אין ניצחון.  לעתים קרובות הקהל הופך להיות חלק מן האירוע, באופן שתואר על ידי אנתרופולוגים כשרשרת חזיזים – עשרות אנשים הנכנסים לאקסטזה בפגיונות שלופים.

 

                                                       

 

הבובוטאנים, הנכנסים הפוטנציאליים לטראנס, נכנסים לחוויה אפילו בעל כורחם: כשהם רואים את הרנגדה הם חשים שנאה עצומה.  גופם מתחיל לגרד והם חשים שהדרך היחידה להתגבר על העקצוץ האוחז בגופם היא לדקור את עצמם בפגיון.  כשטקס הבארונג והרנגדה מגיע לשיאו הוא מרחף על שפת התהום של האמוק, כשהחבורה הקטנה והולכת של אותם אלה שנשארו צלולים, מאמצת את שארית כוחותיה כדי להשתלט על החבורה של השרויים בטראנס.  בקטעים מסוימים, כשנדמה שהרנגדה עומדת לנצח, מתרוממים הצופים האחוזים אקסטזה, פגיונות בידיהם, ונחלצים לעזרתו של הבארונג.  כשהם נוכחים שרנגדה נעלמה, הם נתפסים בולמוס של חימה ומפנים את הפגיונות אל חזם שלהם.  ברגע זה פורצת בדרך כלל מהומה רבתי בקהל, ששוככת רק כאשר לאחר זמן מה נופלת מעין תרדמת (Coma) על אחוזי הטראנס, והם הופכים לאטיים וקהי חושים.  השמאנים הם היחידים שיכולים להוציא אותם ממצב זה, בעזרת מים קדושים ולחשים מיוחדים.

 

טקס הטראנס הוא מראה נורא הוד – מבעית אך מלא קסם.  לא בכדי נראה הטקס שהשתתפנו בו בגודונג סונגו כלא מציאותי.  בברזיל, מטיילים שביקרו בטקסי האומבנדה לא האמינו למראה הנשים המבוגרות התוחבות מוצצים לפיהן ומייללות כתינוקות, וחשבו שזהו גימיק שנועד למשוך תיירים.

גם אני מלמלתי לעצמי 'זה לא ייתכן', כמעט משך כל זמן טקס התאי-פו-סאם שהשתתפתי בו בדרום הודו, והתחושה הזאת לא עזבה אותי גם בטקסי הדכר בקוניה שבטורקיה, ובאירוע שמאניסטי באי אמנטני שבבוליביה.  ודאי שזה לא ייתכן – כל מה שאין לו הסבר הגיוני בעינינו, כל מה שמצוי במחוזות אחרים בתודעה ואינו ניתן לשליטה, נתפס כמאיים ומשום כך ודאי אינו קיים…