החברה ההודית – ריבוד חברתי ומערכת הקסטות

כתב: גילי חסקין, 18-10-22

ראו באתר זה: לטייל בהודו; הודו – המלצות לטיולים ולקריאה; הודו – מפגש ראשון; שבוי בקסמה

לאלבום תמונות מהימצ'אל פרדש ופנג'ב ; אלבום תמונות מג'ייפור ; אלבום תמונות מרג'סטן ; אלבום תמונות מג'וז'רט ; אלבום תמונות מקראלה; אלבום תמונות מטמיל נאדו

להרצאה על הודו

תרבות הודית:

יש נסיון לסווג את החברה ההודית לפי סיווגים שונים. אך יש הבדלים גם בתוך הסוגים הללו. דפוסי ההתיישבות נעים מן הכפרים המפוזרים שבקראלה עד הכפרים המלוכדים שבצפון הודו. מצויים הבדלים רבים בצפיפות האוכלוסין, הקשורים להבדלים שבשיטות החקלאיות. קיימת עדיין החלוקה המסורתית לעובדי אדמה ולבעלי מלאכה מצד אחד ולסוחרים ופקידים מצד שני. יש הבדלים בין הדתות, בין הכתות שבדת ההינדואית; בין השבטים לבין ייתר חלקי האוכלוסיה ועוד. קיימים גם יסודות משותפים. יש המדגישים את שיטת הקסטות; אחרים מדגישים את הבסיס הרוחני המשותף ועוד.

מבנה המשפחה:

אחד היסודות הבולטים ביותר של החברה ההודית היא המשפחה השיתופית המורחבת. מונח זה כולל בימינו מירווח גדול של קבוצות פעילות: מן הטיפוס המסורתי המובהק – בו היו כל בני המשפחה שותפים לכל הנכסים, אוכלים במשותף, דרים יחדיו ועורכים בצוות את טקסי הפולחן. עד לשריד לשיטה זו בימינו, בו האחים חיים בנפרד, אך רואים עצמם מחויבים לעזור זה לזה בעתות צרה. יש לציין שכול הינדי הוא חלק ממעגל רחב מאד של שארים, החיים ברחבי הודו. נטישת הקסטה ומעבר לעיר גדולה תביא בהכרח להתנתקות מכול המעגלים הללו.

קביעת הייחוס היא על פי קוו האב; למעט בקבוצות שונות בקראלה, שם המשרות והרכוש אינם עוברים מאב לבן, אלא מאחי האם לבן אחותו. המשפחה ההודית מתאפיינת במבנה סמכותי מובהק ובכבוד רב כלפי ראש המשפחה.

ארגון טריטוריאלי:

קשרים הדוקיים ביותר הם בתוך הכפר המקומי. עד לזמן האחרון תפקידי הממשלה היו מצומצמים לגביית מסים ולשיפוט בלבד. למרות הפיתוח, הנאמנות לכפר היא עדיין מכריעה. אחד ממוקדי הנאמנות הטריטוריאלית היא המדינה הלשונית. במהלך השנים עברו המדינות לפיצול, המנסה להעניק להם הומוגניות על בסיס לשוני, כך למשל, פנג'ב  (Punjab)איננה מוגדרת כמדינת הסיקים אלא כמדינת דוברי לשון פנג'אבי. למרות שכול הסיקים מדברים פנג'אבי.

ריבוד חברתי:

החברה ההודית מתאפיינת בריבוד חברתי מובהק. זהו צד אחד בעניינו הכללי של הסוציולוג בעקרונות היסוד של ארגון החברה. זהו סוג מיוחד של בידול חברתי ומטבעו כרוך בו הרעיון של היררכיה, דירוג היוצר רבדים, שכל אחד ואחד מבני הקבוצה הנחקרת משתייך להם. הסוציולוג פרנסוס, מגדיר ריבוד חברתי כך: "הדירוג הבידולי של בני אדם, המרכיבים יחד מערכת חברתית נתונה, ויחסם זה אל זה כעליונים ונחותים יחסית מכמה בחינות חברתיות חשובות".

שיטת הקסטות היא שיטה חברתית בה ההבדלים בין הרבדים מאד בולטים.

שיטת הקסטות:

בהודו קיימת היררכיה של קבוצות תורשתיות, אנדוגמיות ועיסוקיות, שמיקומן נקבע וניידותן כמעט נמנעת על ידי הריחוק הריטואלי שבין קסטה אחת לזולתה. זהו הקו המאפיין את החברה ההודית ומהווה עד היום נושא למחלוקת פוליטית.

ראו באתר זה: הודו – התפתחות פוליטית ובעיות עכשוויות.

קסטה אינה כת, לכן בניגוד לטעות רווחת בשפת הדיבור, מערכת הקסטות אינה מערכת של כתות.

יש לציין כי משטר הקסטות אינו בלעדי להודו. היה קיים בזמן האפרטהייד בדרום אפריקה, ובמידה רבה בנפאל. בתקופה הקדם-מודרנית הייתה שיטת הקסטות נפוצה בתרבויות שונות בעולם, כגון ביפן הפאודלית, בסין, באירופה (שם נקראה שדרה חברתית) ועוד. משטר הקסטות קיים בחברה המוסלמית של תימן והיה קיים בספרד הקולוניאלית[1]. בתקופה הקדם-מודרנית הייתה שיטת הקסטות נפוצה בתרבויות שונות בעולם, כגון ביפן הפאודלית, בסין, באירופה (שם נקראה שדרה חברתית) ועוד. קיימת גם טענה כי הכהנים הלויים ענו בזמן בית ראשון ובית שני על הגדרת קסטה.

החברה ההינדית מחולקת לארבע קבוצות, המכונות "ווארנות". ארבעת הסוגים החברתיים של ההינדואיזם הקלאסי, הנבדלים זה מזה ברמת מעלתם, הם: כוהנים, לוחמים, סוחרים ופועלים.

ארבע הווארנות מתארות חלוקה מעמדית קדומה ששורשיה בתקופה הוודית בהודו.

חלוקה זו התפתחה באלף הראשון לפנה"ס בעת של נדידה והתפשטות שבטים הודים מזרחה מאזור אפגניסטן של היום. היווצרות המעמדות היא חלק מתהליך של התיישבות קבע – ומקור החלוקה בהתמסדות של הדת והחברה הוודית. המילה וארנה (Varna) משמעותה המקורית "צבע" (ללא קשר לצבע העור). הווארנות הונצחו ומוסדו על ידי ברהמינים בספרי המצוות וההלכות "דהרמה-סוטרה" (dharma sutra)  ו"דהרמה-שסטרה" [2](dharma shastra) .

את המעמדות קידשה הסמריטי, החוקה ההינדית הקדומה, על בסיס הריג-ודה – הספר הקדוש הראשון שהביאו עם הפולשים האריים.

ארבע הווארנות (לפי סדר חשיבות).

• ברהמין (Brahamin) – תפקידם של הברהמינים הוא לשמר את כתבי הוודות ולבצע טקסים. יש לחלוק להם כבוד ולתמוך בהם באמצעות מתנות ומענקים. הברהמינים מוגבלים באזורים בהם מותר להם להתגורר, בסוג הפרנסה המותרת להם וכן באופי הליכתם וישיבתם.
• קשטרייה (Ksatriya) – מעמד של לוחמים ושליטים. תפקידם להגן ובתמורה יש להם זכות לקבל חלק מהתוצר והשירותים של החברה.
• ויישיה (Vaisya) – המעמד ה"רגיל" – אנשי מקצוע וסוחרים – המהווה בסיס כלכלי כולל האיכרים
• שודרה (Sudra) – זהו מעמד של משרתים ועבדים. תפקידם לשרת את שלושת המעמדות הגבוהים. ההבדל המהותי בין השודרה לשלושת המעמדות הגבוהים הוא שאסור להם ללמוד את כתבי הקודש.

על פי הריג וודה, פורושה (Purusha) – רוח ברהמה – הביא את הבריאה, על ידי שהקריב עצמו לקורבן. מחלק של אבריו נברא האדם ומחלק אחר היקום.

במזמור על הבריאה, מזמור 10.90 'המנון לאדם' בריג ודה, מחלק של אבריו נברא האדם ומחלק אחר היקום. הברהמין יצא מפיו של פורושה (סמל לשינונן של המנטרות), ולכן נועד להיות פה; מזרועותיו נוצר הקאשטרי (סמל ללחימה), שנועד להיות המגן; מירכיו (סמל לייצור מזון ופוריות) יצא הוואישא, שנועד להיות הסוחר, המשביר, ומרגליו יצא השודרא, העמל, שתפקידו לשרת את כולם. הווארנות לא תיארו בהכרח את המציאות אלא את תפיסתה האידאלית בעיני הברהמינים.

כנראה שהבדלי מעמדות היו קיימים בשבטים האריים, טרם פלישתם להודו, אבל הקסטות נוצרו בהודו גופה מתוך מגעים בין השבטים השונים ושאר הקבוצות שבאוכלוסייה, שהחזיקו במסורת של אומנויות עוברות בירושה ובאיסור חיתון עם זרים. כך שכנראה והמעמדות (וארנות) והקסטות (ג'אטי) נוצרו במקורות שונים וייתכן שהמעמדות נכפו על הקסטות, במצוות השליטים הזרים. פא שיאן (Faxian), נוסע בודהיסטי שיצא בשליחות הקיסר הסיני לחפש את הכתבים הבודהיסטיים, מדווח על מאות צ'נדלה , כפי שכונו אז הקסטות בהודו.

חלוקה זו איננה תיאור מספק של החברה ההודית; המציאות מסובכת יותר. כך למשל, חתכים המפרידים בין הקסטות אינם תמיד רוחביים אלא גם אופקיים. יש קסטות החיות באזורים גיאוגרפיים מוגדרים, כמו למשל הנאירי (Nair) החיים בקראלה. ייתר על כן, בעבר ההיסטורי הרחוק, לא תמיד נתקיימה חלוקה זו במלוא חומרתה והיו שודרא שהפכו לשליטים, אבל בסופו של דבר הטביעה שיטת הקסטות את חותמה על הודו לאורך שלושת אלפי שנה. כמעט כל בני הינדו, שייכים להלכה לאחת מאותן ארבע קבוצות עיקריות אלה, או לקבוצת הטמאים (ראו להלן).

אמנם, בימי הביניים, היו כמה מחברי מזמורים שניסו להטיף למגמה שוויונית רכה יותר, אך זו לא השפיעה אפילו על תלמידיהם.

במובן הסוציולוגי – מציין המונח "קסטה", קבוצה של שארים, שיושבת בתחום טריטוריאלי מוגדר. שטח התפוצה של הקבוצות, משתנה עם צפיפות האוכלוסיה ועם הדרגה החברתית של קסטה מסויימת, שכן, שטח התפוצה של קסטה עליונה רחב בדרך כלל מזה של קסטה נחותה. מעמד חברתי זה מבנה את זהותו של האדם, ובכלל זה את טווח עיסוקיו האפשריים, מנהגיו, טקסיו, הנורמות לפיהן ינהג, מערכת הסמלים אליה הוא מחויב ועוד.

קסטה היא מונח פורטוגלי לא מדויק, לגילדות האנדוגמיות הקיימות בהודו. בניגוד לכת, אלה יכול אדם להצטרף ולעזוב, על פי בחירתו, קסטה היא מעמד חברתי נוקשה שאדם נולד לתוכו וכמעט אינו יכול להשתחרר ממנו.

הקסטה היא מערכת ריבוד המסווגת על פי קבוצת שארות. לתוכה נולד האדם, אליה הוא משתייך, בתוכה הוא מתחתן, והיא אף מכתיבה את מנהגי האבלות.

להבדיל ממשטר הגילדות באירופה המדייוואלית, הקסטה היא יחידה אנדוגמית תורשתית; היא אפוא צורה קיצונית ומוקפאת של מעמד. הקסטה נבדלת ממעמד על ידי גורם האנדוגמיה, שקובע את הסתגרותה ואת רציפותה התורשתית.

אנדוגמיה (Endogamy) מיוונית: חוק או נוהג, המחייב את כל הנמנים על יחידה חברותית מסוימת, להינשא רק עם בניה של אותה יחידה עצמה[3]. קסטה היא הנוהג לבחור את בן הזוג לנישואין מתוך הקבוצה החברתית, קבוצת השארות או אותה קטגוריה חברתית. יש לציין, גם כיום רוב בני האדם בוחרים בני זוג מאותה קבוצת גיל, קבוצה אתנית, דת או מעמד חברתי[4]. טיעון המשמש לעתים את ההינדים להצדיק את שיטת הקסטות מול בני שיחם המערביים. הם יטענו שמנהל המלון ונער המעלית במערב אינם שייכים לאותה קסטה.

בני שלוש הווארנות ה"מיוחסות" נקראים גם "נולדים פעמיים" – דוויג'אס (Dvijas) . הם עוברים טקס התבגרות הנקרא "הנולדים חדש". בני מעמד הברהמינים; הקאשטריה והואישייה נחשבים לדוויג'ה, פעם שנייה, רוחנית, מעין טקס קבלה, "בר מצווה"… הברהמינים עונדים את החוט המקודש (מעל לכתף השמאלית לעבר המותן הימנית). חוט כותנה לברהמינים, חוט קנווס לקשטרייה וחוט צמר לווישיה. מאוחר יותר נוסף מעמד רביעי – השודרה, הכולל את הלא-אריים. בגלגול אחר יזכו אולי בישועה, בגלגול הזה אינם יכולים לעבור את טקס הקבלה. אך לשיטה המעמדית אין קשר למבנה זה ומשלושת המעמדות הגבוהים רק הברהמינים נותרו (לטענתם) ורק להם מותר לשאת את החוט הקדוש המסמל את הלידה השנייה.

תחילת לימודי הדת מסמלת לידה מחדש של האדם. מאחר שלשודרה אסור לקרוא בכתבי הקודש הם נחשבים לנולדים רק פעם אחת (בלידה הביולוגית).

במקור היו הקשטראיה הקבוצה הראשונה, אך עם הזמן, תפסו הברהמינים את מקומן. זוהי אחת הדוגמאות הבודדות  לחברה לא שוויונית, ששמה בראש הסולם החברתי, לא את השליטים, אלא דווקא את המשכילים. (כך גם  החברה היהודית בגולה).

גלגול הנשמות הוא הגורם הנפשי והאמוני, שקיים את משטר הקסטות ונתן לו הצדקה בתודעתם של המאמינים.

אין כל נתונים על התהוותה של שיטת הקסטות. מקורות החלוקה מעורפלים אבל דומה שהיא פותחה בידי הברהמינים, כדי לחזק את מעמדם העליון. מאוחר יותר הרחיבו הארים הפולשים את חלוקת המעמדות, כי חשו עליונות על החברה ההודית, הקדם-אריינית. ייתכן מאד שבוצעה כאן חלוקה אריינית לפי צבע (ווארנה). בעבר חשבו שהשם "וארנה" נקבע משום שבעבר הפולשים הארים סיווגו אנשים לפי צבעם ובהתאם לו קבעו את דירוגם החברתי, כשהכהה למטה והבהיר למעלה. בהודו הקדומה היו עוד שבטים אחרים, כגון הדאיסוסים והפאסים, שנחשבו בעיני הארים ל'אוורנים', כלומר אנשים בעלי עור כהה, לעומת האריינים שהיו 'אסווארנים', כלומר בעלי עור לבן. לכן עמים אלה נחשבו לנחותים והם "מעמד משולל מעמד". כיום אין משוכנעים בכך. מכול מקום הצבע המסמל את הברהמינים הוא כחול, את הלוחמים (והשליטים) באדום, את הסוחרים והאומנים בלבן ואת הפועלים בשחור.

מאוחר יותר התפלגו הוורנות לג'אטי – קבוצות לידה רבות וההבחנה בין המשפחות נעשתה על פי העבודה שעשתה כל אחת מהן במסגרת הקהילה. התרגום המילולי של המילה "ג'אטי" הוא לידה, חיים, או דרגה, באופן מעשי זוהי קסטה המכתיבה אורח חיים ומקצוע.

יש מקרים רבים בהם שם הג'אטי הוא גם שם המשפחה של האדם וגם מקצועו, למשל אדם ששם משפחתו "דהובי" יהיה שייך לקסטת הכובסים ויתפרנס ככובס, ושם המשפחה Dasa יעיד על האדם כי הוא משרת או צאצא למשרתים העוסק בעבודות שרות.

יש לעתים גם חלוקת משנה בתוך ג'אטי, לתת קבוצות נפרדות (קלאנים), ולכל תת-קבוצה יהיו מאפיינים נפרדים. בניגוד לאיסור הנישואים בין ג'אטי שונות, לעתים ייתכנו נישואין בין בני קלאנים שונים השייכים לאותו ג'אטי.

רמז לממדי היחסים החברתיים, הכרוכים בשיטת הקסטות, יש לראות בעובדה, שאיכר אינו מרחיק מעבר ל-30 ק"מ כדי למצוא בת זוג; מעבר לתחום זה, נמצאים פסולי החיתון (עבורו).

לשום יחיד אסור לחרוג ממעמדו. זהו מקומו הקבוע בחברה ההינדית, אלא אם הקארמא שלו תגרום לשינויים בגלגולי לידתו העתידיים.

חוקי מאנו

חוקי מאנו מכתיבים את ההתנהגות, החובות ויחסי הגומלין בין ארבע הווארנות. הם שקדו על ביסוסם של ארבעת המעמדות והחמירו נגד חילול הזיווג.

מימוש חוקים אלו הביא לסדר החברתי הקיים עד ימינו של הקסטות בהודו.

מאנו הוא שמו של האדם הראשון על פי האמונה ההינדית וכן הברהמין הראשון ששלט על האדמה, זה שהציל את האנושות מהמבול. מנאו היה מוכר כאדם ישר באופן מוחלט ולכן זכה לכינוי "סטיאורטה" (Satyavrata), שמשמעו: "אדם ששבועתו אמת", לאשתו קראו "שרדהא" (Shraddha) – שמשמעה "אמונה".

על פי אחת המסורות, מאנו נתן לבני האדם את חוקי מאנו, הידועים כ"מאנוסמרטי", או "מאנוסמרוטי" (Manusmruti) או מנאוה דהרמהשאסטרה (Mānava-Dharmaśāstra). על פי חוקרים שונים, העלאת החוקים על הכתב מתוארכת בין המאה ה-3 לפנה"ס למאה הראשונה לספירה. המאנוסמרטי הם לא רק סט חוקים אלא דרך חיים שלמה הכוללת את כל שטחי החיים, עד לפרטים הקטנים ביותר. חמשת העבירות החמורות ביותר על פי מאנו הם הריגת ברהמין, שתייה לשכרה, גניבה, קיום יחסי מין עם אשת הגורו, או להתחבר חברתית עם מישהו שביצע אחת מעבירות אלו.

ספר חוקי מאנו מכיל 2685 פסוקים, או הוראות, המחולקים ל-12 ספרים. אלו עוסקים בכל תחומי החיים אבל כל ספר שם דגש על נושא אחד יותר מאשר על האחרים,.

מאנו קבע את הכללים הנוקשים לגבי הטמאים וקבע את מעמדן המשפטי הנמוך של הנשים. בכלל, נשים לפי מאנו, אינן ברשות עצמן ועליהן להיות בחסות גבר (אב, בעל, בן). מאנו קבע כי לאלמנה אסור להינשא מחדש ואסר על נשים לעזוב את בעלן, גם אם הוא בעל מזג רע.

בחוקים אלו, מצהיר מאנו, כי אסור לערער על הוודות ומדגיש את נושא המחויבות החברתית והדתית (דהרמה), על פי ה"מאנוסמרטי", מי שזונח את חובותיו, יגורש מהקבוצה (הג'אטי שלו) ובגלגול הבא ייוולד למעמד נמוך.

כך למשל, בספר אודות ההסדר החברתי: פרק 1 פסוק 87 ואילך קובע את חובותיהם של בני הוורנות השונות, הברהמינים אמורים ללמוד את הוודות, להורות אותם, להקריב קרבנות עבור עצמם ועבור אחרים, הלוחמים (שהם גם בעלי השררה) חייבים להגן על נתיניהם, ללמוד את הוודות, ולהימנע מלהפריז במותרות. המשרתים חייבים לשרת את כל שאר המעמדות ומעמד העמלים צריך לעבד את האדמה, להקריב קורבנות ולתת מתנות לברהמינים. ספר 3 פסוק 17, עוסק ביחסים בין הקסטות: "אם ברהמין לוקח בת שודרה למיטתו, יהיה דינו לגיהינום אחרי מותו ואם ייוולד ילד כתוצאה מיחסים אלו יאבד האיש את מעמד הברהמין".

יחיד שרוצה לפרוש מהג'אטי שלו, נדחק לשולי החברה או מתחבר לקבוצת סגפנים נוודים.

מספר הקסטות והתת קסטות (ג'אטי) עצום. במפקד 1901 מנו הבריטים בהודו  2,378 קסטות..

לפי חוקי מאנו, בני שלושת המעמדות העליונים, צפויים לשלילת המעמד שלהם, אם ייחטאו. על השודרא שכביכול היה לו מעט מה לאבד, חוץ מהורדה לדרגת טמא (מכונה גם "צ'אנטאל) הטילו עונשים חמורים בגין כל חטא קל ערך.

ויליאם ג'ונס, ששימש כשופט בהודו מטעם השלטון הבריטי בהודו ושפט בהתאם לחוקים עתיקים אלו, פרסם ב-1789 את ספרו "מחקרים אסיאתיים" ובו, בין השאר תרגם את חוקי מאנו  מסנסקריט לאנגלית וכך הנגיש אותם לקורא המערבי.

השיטה המעמדית היא מערכת מסועפת של קבוצות אנדוגמיות, נבדלות לפי שייכות משפחתית, עיסוק, עושר, מוצא אתני וכד'. הימנות על קסטה או תת קסטה, היא תורשתית ושיוכית; יחד עם האנדוגמיה ומונופול מחייב על משלח יד מסוים, יוצרים קהילה מקומית אדוקה מאד ובעלת פעילות חברתית המיוחדת רק לה.

איסורים חמורים על אכילה משותפת ועל מגע, שמרו ועדיין שומרים, על ההפרדה בין הקבוצות. ההינדואי קשור בטבורו לג'אטי שלו וכל חייו סובבים סביבו. הוא מאפשר לו לשמור על חופש יחסי משלטון מרכזי. למרות שאדם נולד ומת לתוך הקסטה שלו, בתוך המרקם העדין הזה יש מקום לגמישות, קבוצות עלו לעיתים, בעקבות הצלחה כלכלית ("סאנסקריטיזציה").

הנישואין מותרים רק במסגרת קסטה אחת, ומשום כך אין יחסי-שארות החוצים את הגבולות שבין הקסטות.

מצויים גם גורמי הפרדה אחרים, ביחוד איסורי האכילה המשותפת עם בני קסטות אחרות. הדינים האלה מסובכים ועשויים להשתנות לפי המצב- ואף לפי סוגי המאכלים.

קיימים גם מנהגים, זכויות-יתר וחומרות-יתר, המשמשים להבחנה בין הקסטות, כגון: תלבושת מיוחדת, סימון על ידי הכתמת הפנים, ניבי לשון מיוחדים, צורות פולחן מיוחדות, מנהגי אוכל מיוחדים ועוד. במקרים רבים נמנעים בני הקסטות העליונות מאכילת בשר ומנישואי אלמנות וכד'.

כל היחסים, איסורי היחסים ומנהגי ההבחנה כרוכים בהיררכיה ריטואלית, שיסודה בתפיסת טומאה וטהרה. הקסטות לא זו בלבד שהן נפרדות, אלא הן נתונות בשלבי טהרה שונים – למין הברהמינים בשלב העליון ועד לאסורים במגע בשלב התחתון. צורות מסוימות של מגע עם בני קסטה נמוכה, עלולים לטמא את הנוגע וחלים עליו איסורים רבים עד שהוא מיטהר. צורות טומאה חמורות יותר, למשל הזדווגות, גוררות חוקי טהרה חמורים יותר ובמקרים קיצוניים גם גירוש.

אדם המגורש מן הקסטה שלו, ניטלת ממנו ההנאה מן השירותים הריטואליים והחברתיים, המסופקים לו בדרך כלל על ידי חבריו לקסטה. בניו ובני משפחתו הקרובים אסורים בנישואים בתוך הקסטה, אלא אם כן הסתייגו ממנו. אין הוא רשאי להשתתף בטקסים ובחגיגות של בני הקסטה ולא עורכים לו טקסי קבורה נאותים לאחר מותו. השיפוט בענייני נידוי ודיני הקסטה נתונה בידי הפאנצ'איאט (Panchayat), היינו, 'מועצת הקסטה'. לעתים מתכנסות אספות גדולות יחסית, המורכבות מנציגי כל האזור, בו נפוצה הקסטה, והם קובעים את מדיניות הקסטה. בשעתו ניסו הבריטים לארגן את האסורים במגע לכוח פוליטי, אך גנדהי דיבר על לבם שלא יניחו לבריטים לנצל לתועלתם ,את השסעים שבחברה ההודית.

בין הקסטות קיימת תלות גומלין. יש כפרים שכל אוכלוסייתם שייכת לקסטה אחת, יש כפרים שבהם חיים בני 10-20 קסטות שונות. במקרים כאלה, קיימת הפרדה גיאוגרפית בין הקסטות וכל אחת חיה באזור, בשכונה, או ברחוב שהוקצה לה.

התפקידים בכפר נקבעים לפי ההשתייכות לקסטות. אוכלוסיית הכפר מורכבת משלושה טיפוסים: בעלי הקרקעות, בעלי המקצועות (מהברהמין ולמטה, בסדר יורד והמשרתים ופועלי החקלאות השכירים שהם אסורים במגע). בכפרים המסורתיים בעבר, היו האדמות מרוכזות בידי קסטה אחת מכרעת. בני הקסטות של בעלי המקצוע קיבלו את חלקם מתנובת השדה בכוח קשר של תלות בבעלי הקרקע. כל בעל מקצוע (ברהמן, ספר, כובס וכו'), עובד או מקבל את שכרו באופן שנקבע על ידי המסורת ומוסדר מפעם לפעם על ידי מועצת הכפר. השכר משולם בתשלומים שנתיים (זרעים) לאחר הקציר, וכן בתשלומים עבור כל שירות (בזרעים, בתבשילים ובכסף).

הקשר הזה איננו קשר של יחידים, אלא בין ציבור של בעלי הקרקע וציבור של בעלי מקצוע- אלה האחרונים משרתים את הכפר כיחידה ציבורית. הקשר אינו כלכלי בלבד, כל בעל מקצוע, לא רק הברהמין, חייב בשירותים ריטואליים כלפי פטרונו. גם האסורים במגע מספקים שירותים לפטרוניהם, גם הם מקבלים את שכרם במצרכים. אולם האסורים במגע נבדלים בכך, שהם אינם קשורים לציבור הקרקע, אלא למשפחות בודדות. אין די מקורות מהימנים  בכדי להבהיר איך היו הקסטות בעידן הפרה קולוניאלי. מצד אחד ,יש את הברהמינים, שמייצגים נקודת הסתכלות מוגבלת וקשורה למעמד מסוים על הקסטות ולא ניתן להחיל אותה על כל הודו. מצד שני יש מחקרים מודרניים של הבריטים, שגם הם יוצאים מנקודות מבט מסוימות. לא בטוח שניתן להכחיל את הממצאים שלהם על העבר.

טלבוט, חוקרת מאוסטין טקסס שהתעסקה בקסטות במדינת אנדרה פרדש, שבדרום הודו, בין המאות ה-12 ל-14, התבוננה בכתובות שעל קירות מקדשים והבחינה שמונחים כמו "ג'אטי" ו"וארנות" מופיעים לעתים נדירות ואנשים לא הגדירו את עצמם על פי קריטריונים אלה אלא על פי המקצוע. המקצועות נתפס כמשהו שניתן לנוע ביניהם. היא מגיעה לממצאים שיש לפחות 25 אחוז של ניעות חברתית. היא מסיקה גם כי הקסטה מוגדרת על פי עיסוק. דיני טומאה וטהרה היו חשובים    רק לברהמינים ולמעמד הנחות ביותר. את כל שטח הביניים לא עניינו עניינים אלה. מסקנתה הסופית היא שהאופן בו אנשים הגדירו את עצמם הייתה לכך משמעות רק בקונטקסט פוליטי. מה ששינה זה הקשר הפוליטי. לכל מערכת מקומית הייתה את ההיררכיה בין המעמדות שלה.

מלכתחילה היו קבוצות שיצאו נגד השיטה, ולעיתים גם תפסו את השלטון. הדוגמאות הבולטות הן הבודהיסטים, הג'יינים, כבר במאה ה- 6 לפנה"ס ומאוחר יותר גם תנועות הינדיות משיחיות, מיסטיות, טאנטריות ואזוטריות, שהתנגדו לשלטון הברהמינים. מאוחר יותר קבוצות רבות מצאו ישועה בנצרות ובאסלם. שלילת הקסטות על ידי הבודהיזם והאסלם, היא אחת הגורמים המכריעים לתהום הפעורה בין ההינדואיזם לדתות אלה. יחד עם זאת, מוזר ככל שיהיה, גם לא הינדים השתלבו בשיטה, כך למשל, "בני ישראל" במהרשטרה. גם בקרב הנוצרים והמוסלמים קיימות קסטות[5].

מוביליות:

צורת הנייעות החברתית המותרת בין הקסטות היא באמצעות "היפרגמיה" – נישואין המאפשרים לאשה, בנסיבות מבוקרות בחומרה, לנוע למעלה אל הקסטה של בעלה. במקרה שלו זו "היפוגאמיה" (נישואים לבני קסטה נחותה).

יש הסוברים כי מערכת הקסטות היתה נתונה מאז ומתמיד לתנודות. צורת נייעות מוכרת היא ה"סנסקריטיזציה" – תהליך ממושך בו אנשים שעלו ברמתם הכלכלית וקיבלו על עצמם מיגבלות שונות, מאמצים את מנהגי הקסטה שמעליהם ויכולים לאחר פרק זמן ארוך, לנוע אליה. תכונה אחת של הארגון המסורתי היא על פי רוב חפיפה של יחסים חברתיים ומדיניים-כלכליים. האסורים במגע למשל, תופסים מעמד נחות משתי הבחינות כאחד. אולם המעמד הכלכלי עשוי להישתנות ללא זיקה למעמד הריטואלי. כאשר בני קסטה נמוכה, בעיקר בשנים האחרונות, מגיעים לעושר ולאי תלות יחסית, הם נוהגים לסגל מנהגים של קסטה גבוהה יותר (איסור נשואי אלמנות, צמחונות, דיני טוהרה ועוד) ובכך טוענים לעליונות על אילו שקודם היו מקבילים להם. לא תמיד הדבר מצליח, לעתים קרובות בני אותה קסטה מתנהגת ומרגישה במעמד גבוה, אך הסובבים אותה מתנהגים אליה אחרת. התהליך הזה, הקרוי "סנסקריטיזציה" עשוי להצליח רק בקרב המעמדות הביניים ולא בקרב הברהמינים או השודרא.

בעיני חבריה, שיטת הקסטות היא שיטה הגיונית ומובנת של הקצאת תפקידים ריטואליים, המבוססת על סדר חברתי ריטואלי המוסכם על הכל. שיטת הקסטות היא ביסודה שיטה שימושית, הקשורה בנורמות המקובלות על הציבור, שלפיהן ריבוד חברתי הוא התגלמות הסדר התכליתי של החברה. הטענה ההודית היא שבחברה המערבית קיים מאבק מתמיד של אנשים הנאבקים להשיג עליונות חברתית וכלכלית ואילו שיטת הקסטות מבטיחה לכול אדם את מקומו. ייתר על כן, לפי השקפה זו אדם אינו מתוסכל בשל משלח ידו, הוא אינו רואה בכך עדות שאינו מוכשר או שהינו בעל מזל רע, אלא חלק מהדהרמה שלו, אותה יכול לשפר על ידי שיפור הקארמה.

אף על פי, שלקסטה או לתת קסטה אין ארגון מכוון, עשוי להיות בהן פנצ'איאט (אסיפה או מועצה), המעניש את העוברים על כללי ההתנהגות הריטואליים. קיימים שלושה טיפוסים של יחסים, שבהם משתלבות הקסטות למערכת אחת:

1. הפרדה.
2. הירארכיה,
3. תלות-גומלין.

גם המעמד הנמוך התפצל לקבוצות רבות. מהן המשתייכות לחברה ההודית ומהן שהוצאו ממנה, המכונים טמאים – ואחד מכינוייהם היה "פאריה". עד היום מקובל באנגלית הביטוי "פאריה" כשרוצים לתאר מישהו מנודה

הטמאים

היחס אל המעמדות הנחותים מעוגן היטב במורשת החברתית והחוקית הקלאסית של החברה ההינדואית. על פי המסורת, מעמד זה נוצר מזיווג אסור של ברהמינית, בת למעמד הכהונה, עם שודרא – בן למעמד המשרתים. ההפרה הבוטה הזאת של חוקי ההפרדה בין המעמדות החברתיים גרמה להיוולדם של יצירי כלאיים טמאים. יש הסוברים כי הסיבה המקורית לכך היא שקבוצות אלו לא קיבלו את הפולחן הוודי והנהיגו טקסים דתיים שזכו לבוז. בעקבות זאת נודו, הלכה למעשה, מהחברה ההינדואית המתפתחת

גם מאנו התייחס לטמאים, שאינם נמנים על ארבע הוורנות ואינם נכללים במערכת הקסטות, אלו הקרויים כיום "דאליטים" (מקופחים), או כפי שכינה אותם גהנדי "הריג'אן" (בני האל) ובעבר כינו אותם "האסורים למגע" או "מנודים". מאנו כינה אותם "אוכלי כלבים", הטיל עליהם את העבודות הבזויות (כמו סילוק שפכין, עיבוד עורות) וקבע שאסור להם להיות בעלי רכוש. מי שנוגע פיזית בדאליט, חייב בטהרה (כך גם מי שנוגע באישה בתקופת המחזור החודשי).

הטמאים שותפים לאמונות השולטות בדבר טומאה ריטואלית. זכויותיהם הן המעטות ביותר ומשלחי היד שלהם הן מן הנחותות ביותר. למרבה האירוניה, גם הטמאים היו מופרדים זה מזה על ידי תת – קסטות.

על פי חוקי ההינדואיזם, על בני מעמד זה, חל איסור ללמוד את כתבי הוודות הקדומים ואסור להם להיכנס למקדשים. בעבר חויבו הטמאים לענוד על גופם פעמונים כדי להתריע על הגעתם למקום יישוב. הם לא הורשו לירוק על הארץ מחשש להפצת טומאתם, ולכן נשאו עמם כלי רקיקה מיוחדים. בכל הנוגע לערכו של אדם, במקרה של פגיעה בגופו או חלילה איבוד חייו, הטמא נחשב לחסר ערך לעומת בני המעמדות הגבוהים ממנו, הזכאים על פי החוק המסורתי לפיצוי חומרי גבוה במקרים כאלה. כל מגע אתם הוא חטא שיש לכפר עליו בעולם הבא, ובגלגולים נוספים בעולם הזה.

היום משתייכים למעמד הטמאים כ-15 אחוזים מתושבי הודו – יותר מ-160 מיליון נפש. הם מתגוררים בדרך כלל בשכונות דלות ובמאהלים מחוץ ליישובים של בני המעמדות האחרים, ועוסקים במלאכות הנחשבות בזויות: פינוי אשפה וביוב, פינוי פגרים של בעלי חיים וגופות של בני אדם, טיפול בגופת המת ושרפתה, פשיטת עורות. עם זאת, אין פירושו של דבר שכולם בהכרח עניים. למשל, האחראים על גהאט השרפה הראשי בוורנסי מגלגלים הון לכיסם.

הטמאים אינם נחשבים לציבור מדיני או כלכלי: אין להם מעמד של קסטה בפני עצמה. הם קבוצה של משפחות, התלויות במשפחות של בני הקסטה המכרעת. בניגוד לבני קסטות אחרות, הם אינם יכולים לפעול כגוף ציבורי.

מעבר לאפייה הבוטה והבלתי אנושית, מדהים להיווכח, שחברי כת הטמאים מקבלים בהכנעה את טענת נחיתותם, עד כדי כך שהם 'מבינים' לנפש חברי הכתות הגבוהות מהם, ונמנעים מכל מעשה שעלול 'לפגוע' באותם אנשים 'עילאיים' מעצם הנוכחות בקרבתם. "האיש הזקן", מספר הסופר ההודי באהו קאלצ'ורי (Bhau Kalchuri) , באחד ממכתביו, "השתייך לכת הטמאים. מאחר ואנשים השייכים לכתות גבוהות יותר לא הרשו לבני כת הטמאים להתערבב עימם, חברי כת הטמאים לא הורשו ללכת לשום מקום. בני הכת הגבוהה יותר אפילו לא רצו לדרוך על צילם. וכך אותו איש זקן עמד וחשב כל היום: עד כמה ביש הוא מזלי; האווטאר (מופע של אל) הגיע, אלפי אנשים מקבלים את הדארשאן שלו (דארשאן הוא מפגש עם מורה רוחני), ואינני יכול לכת לשם ולפחות להתבונן בו מרחוק, משום שאם הייתי הולך, ומישהו היה דורך על צלי, הייתי מסתבך בבעיות…". עזריאל קרליבך מתאר בספרו "הודו-יומן דרכים", סיפור על קבוצה של טמאים שהחליטו לשפר את מצבם ולהתנצר. בעקבות כך הזמין אותם הפאנדיט (ברהמין) להתפלל במקדש הכללי של הכפר. הם זרקו את הצלב ופסעו לשם בחדווה, אך ככול שהתקרבו, כך הואטו צעדיהם. הם לא רצו לטמא להם את המקדש…

תרומת הקולוניאליזם למשטר הקסטות

ישנה טענה שחלק גדול מהתפיסות האלה נוצרו עם המדינה הקולוניאלית.

עם הגעת הקולוניאליזם, נוצר סדר פוליטי חדש. המערכת הישנה של הקסטה נתפשה כמערכת לוקאלית פוליטית ופתאום היה סדר פוליטי אימפריאלי, ויש המון שינויים באופן בו האימפריה תופסת את תפקידה ואת נתיניה.

השלטון הבריטי נתן עמדה מיוחסת לנקודת המבט הברהמינית. באיזשהו אופן ההיסטוריה של הבריטים בהודו כרוכה בעליה של המעמד הברהמיני ששימש כמתווך בין הבריטים לבין האוכלוסייה. בעצם כשהבריטים חושבים שהם מחיים מחדש את המסורת הברהמינית, הם גם קצת ממציאים אותה מחדש. בתחום הקסטות זה מתבטא בקבלת הקטגוריה של הוורנות – החלוקה לארבע בתור קטגורית על. הוורנות שמשקפות אידיאולוגיה ברהמינית, הפכו להיות קטגוריה שמושלכת על כלל האוכלוסייה ההודית.

התנהל פרויקט עצום של ייצור ידע אמפירי של הקולוניה, כשהקסטות נמצאות במרכז המחקר. כדי לנהל מדינה קולוניאליסטית חשוב לדעת מהי כל קסטה ומה תפקידה החברתי.

הבריטים עושים זאת בעזרת סדרה של מפקדי אוכלוסים ענקיים שמהווים בסיס לידע על הודו עד היום. הם נערכו בכל בית אב בהודו, כשפקידים הודים של המערך הבריטי עברו מבית לבית ושאלו אנשים לגבי הרגליהם השונים. בנוסף הם מדדו אותם בהתאם למחקר הגזעי שהיה נפוץ באותה עת. בעזרת השאלונים האלה הם יצרו אבטיפוס גזעי לקסטה. הם אספו אותם במדריכים כדי שיהיה אפשר לשפוט בני אדם בעזרתם ולזהות לאיזו קסטה הוא שייך. אנשים נתפסים פתאום כשייכים לתת קבוצה ללא קשר לאישיותם. השאלה המרכזית היא מיהו זה שקובע את הקטגוריות. הרבה פעמים בסיווג מה שקובע את התשובה זה סוג השאלה. נוצר אבטיפוס שרירותי של קסטה כשהחלוקה לקטגוריות קשיחה על פי פרמטרים שלאו דווקא שימשו כהגדרות, כשאותם אנשים עצמם לא הגדירו את עצמם כך. התוצאות פורסמו למדריכים וגם פורסמו ברשימות היררכיות. הקסטות דורגו על פי עליונות מעמדית. למעלה נמצאו הקסטות הטהורות ביותר ולמטה נמצאו הקסטות הנחותות. יש פה פרויקט של ידע וסיווג שמטרתו לשלוט.

כמו מערכת המשפט הבריטית, גם פה הידע לא רק תיאר את המציאות אלא יצר אותה מחדש. יש פה מנגנון בירוקראטי שמציג סיווג של החברה לאור מעמדות מסוימים. הסיוג הזה הופך להיות קטגוריה בירוקרטית חשובה. מי זכאי לתמיכה, מלגות וכו'. הקסטות הן כבר לא רק תוויות חברתיות אלא השתמשו בהן על מנת לבצע סיווג בתוך המערכת הבירוקרטית. המידע הזה מתפרסם והוא נגיש עכשיו לאותם אנשים שערכו להם את המפקד, והם פתאום מוצאים שהמערכת החברתית שלהם נמצאת במקום נמוך ובגלל זה גישתם לדברים מסוימים נחסמת. זה הוביל להתארגנות חברתית של החברה ההודית מול השלטון הבירוקראטי לנסות לשנות את מעמדם בסולם של הקסטות. הם יצרו עצומות, הפגנות, עמותות וכו'. הייתה התארגנות מאסיבית של הגורמים בשטח כדי לשפר את מעמדם בדף הדירוג של הקסטות.

יש פה צורך שלטוני של מערכת בירוקרטית שמנסה לאסוף מידע. הניסיון לאסוף מידע הוא לא אובייקטיבי שנעשה עם הנחות יסוד שלאו דווקא מתאימות למה שקורה בשטח. התפיסות האלה מופיעות בשאלון ומכריחות לספק את המידע לאור הקטגוריות האלה. כבר יש כאן סוג של המצאה מחדש של המציאות. מה שקורה זה שהמציאות בשטח מתחילה לסדר את עצמה על פי העקרונות החדשים של הבריטים, כי הדרך להתקדם הייתה אצל הבריטים והבריטים הם אלה ששלטו בפועל בכל המערכת. יש פה מנגנון שבעצם האופן שבו הוא מסתכל על המציאות הוא משנה אותה וגורם לה לשנות את עצמה על פי התפיסות שלו. יש פה שיח שמשתתפים בו הרבה גורמים. השיח הקולוניאלי הוא לא מה שמוכתב מהבריטים אל התושבים, אלא התושבים משתתפים בשיח הזה מכיוון שהם פוקדים, נפקדים, פקידים וכו'. הם מעורבים אבל השיח מתנהל על פי יחסי כוח ברורים. בסופו של דבר מי שמכתיב את השיח זה הגוף שנמצא בראש פירמידת הכוח.

כשאנו אומרים שהבריטים ממציאים את הקסטות הם לא יוצרים משהו יש מאין, וההודים מקבלים אותו באופן לא ביקורתי. יש קטגוריות חדשות שלא משקפות את המציאות אבל באופן מוזר הן משנות את המציאות כך שישקפו אותה. פתאום איזושהי תמונה שהייתה גמישה וזורמת הפכה להיות מקובעת, מכיוון שזה מה שהמנגנון הבירוקראטי היה צריך. יש ניסיון לפשט את הקטגוריות בשל צרכי הבירוקרטיה, ובאופן הזה המציאות עצמה התחילה להשתנות.

הדבר הזה יוצר לא רק התארגנות מול המערכת, אלא גם מאבקים בין הקסטות שמתחילות להיאבק אחת עם השנייה על משאבים, על מיקום בהיררכיה וכו'. כשהבריטים הבינו את ההשלכות של המפקד הזה ושהם יצרו מציאות שקשורה לאופן בו אנשים רואים את עצמם כקשורים לקרבה למערכת הבירוקרטית, זה כבר מאוחר מדי.

מקרה מבחן: קהילת הנאדר, שהיתה קהילה בדרום מזרח הודו שבאופן מסורתי היו מטפסים על דקלי קוקוס ומפיקים מהם שיכר. בתוכם הייתה חלוקת משנה לנאדאנס ולשאנאראס. עשירים, ופועלים בהתאמה. הם הבדילו את עצמם בכמה מנהגים. במאה ה-19 חלק מהשאנראס החלו לעבוד עם הבריטים והתחילו להרוויח יותר כסף. בנוסף הם הומרו לנצרות, והתחילה התארגנות שלהם על מנת לשפר את מעמדם כקבוצה. לאור המפקדים האלה, הם נתפסו ככת נמוכה. הנאדאנס פתאום נתפסו כמי שעומד בראש הפירמידה והשאנראס במקום יותר נמוך, כך שלא היה באמת שיקוף לאופן בו הם חשבו על עצמם. השאנאראס החלו לכסות את החזה ולהתנהג באופן אירופאי, הם ייחסו לעצמם מעמד של קשטרייה, הם שינו את השם לשנדרה שהוא קשטרי. בנוסף הם עשו כל מה שהם יכולים על מנת לשפר את מעמד הקסטה שלהם. הם מקימים איגוד מקצועי המבוסס על הקסטה. הם התחילו ממקום בו לא הייתה להם זהות נפרדת מהנדאנאס, אבל אז הם מחליטים להפריד את עצמם מהם. זה קשור לאופן בו אנשים מתחילים להתייחס לעצמם. פתאום אנשים בכל רחבי הודו מתחילים להסתכל על עצמם דרך המונחים האלה.

הקסטות בהודו המודרנית

הדמות המרכזית ביותר במאבק למען שיפור מעמד הטמאים הוא מנהיגה המוכר ביותר של הודו – מוהנדס קרמצ'נד גנדהי.

בשנת 1915 גרם גנדהי לתסיסה ציבורית גדולה כשפתח את שערי האשראם שלו בפני משפחת טמאים. כעבור זמן מה אימץ את אחת מבנות המשפחה לבת. בכתביו ובנאומיו הרבה גנדהי להפציר בבני עמו להתפכח מהרעיון, האפל לדידו, שלפיו אדם נולד אל תוך טומאה, וקרא לשוויון נאור בין המעמדות. הוא גם היה זה שבמסגרת קריאותיו לשיפור מעמדם העניק לטמא שם חדש: הריג'ן (Harijan), ילוד האל.

לאור הפעילות הציבורית רחבת ההיקף של גנדהי, מתמיה לגלות שלא זו בלבד שהטמאים אינם זוקפים דבר לזכותו של גנדהי, אלא הם אף מגלים כלפיו תיעוב מופגן. מתברר שהם רואים במעשיו של גנדהי הנצחה של חוקי המעמדות ושל נחיתותם. אפילו את הכינוי "הריג'ן" – שנועד להכיל אותם בסדר החברתי כבניו של אותו האל – הם שוללים מכל וכל ומעדיפים להתכנות "דאליטים" (Dalit, שפירושו "מדוכא"). הם טוענים שיש בהגדרתו של גנדהי משום התנשאות. גנדהי, אם נשתמש בלשונו הציורית של עזריאל קרליבך, לא התכוון לעקור את הגדרות המפרידות בין הקאסטות, אלא רק לטעת לאורכן גדר חיה.

האמת היא שגנדהי התנגד לפעילותו של בהימראו ראמג'י אַמְבֶּדְקַר (Bhimrao Ramji Ambedkar)- פרקליט צעיר שיצא מקרב מעמד הטמאים וחזר להודו לאחר ששבר את המחסומים החברתיים בכוחות עצמו. אמבקדר נולד בשנת 1891, הבן ה-14 והאחרון במשפחתו, בעיירה קטנה במרכז מדינת מדיה פרדש (Madhya Pradesh) שבלב הודו.

כבן למעמד הטמאים, התקבל אמבדקר אך בקושי ללימודים בבית הספר. חרף הקשיים וחרף היחס המבודד והמשפיל שקיבל לעומת חבריו לכיתה, הוא היה לתלמיד מצטיין. לאחר שעקרה המשפחה לבומביי (היום מומבאי), הוא היה התלמיד הראשון ממעמד הטמאים שהתקבל לבית ספר תיכון ממלכתי, ולימים היה גם הראשון שהתקבל לאקדמיה.

בעזרת תומכים ומלגות יצא ללמוד בחו"ל וזכה בתוארי דוקטור באוניברסיטת קולומביה בניו יורק ובבית הספר לכלכלה של לונדון. בשנת 1923 הוא חזר להודו כפרקליט והצטרף לתנועת המחאה של הטמאים, שהיתה אז רק בתחילת דרכה.

הוא ייסד את המפלגה הראשונה של הטמאים ולחם למען תיקון העוולות החברתיות. באחת ההפגנות אף העז לשרוף בפרהסיה את כתבי מאנו (מהמאה ה-2 לספירה) הנחשבים לקדושים, משום שבהם מופיעים חוקי המעמדות המסורתיים.

במקומות רבים בהודו אפשר לראות היום את פסלו ניצב בלב כיכר. בדרך כלל הוא לבוש בחליפה כחולה ומרכיב משקפיים בעלי מסגרת עבה. בידו הוא אוחז ספר עב כרס: זו חוקת הודו, שהוא היה שותף מרכזי בכתיבתה, מתוקף תפקידו כשר המשפטים בממשלת הודו העצמאית שהורכבה לאחר תום המנדט הבריטי ב-1947.

גהנדי ניסה לכלול את הטמאים בהינדואיזם, ואמבדקר האמין כי ההינדו הוא שורש הבעיה. לדעתו היה צורך בהפרדה בין דת ומדינה כמו בארה"ב, והוא הצליח להכניס לחוקה אלמנטים שלימים יפרידו את הדת והמדינה בהודו[6].

בהשפעתו של אמבדקר נקבע בחוקה ההודית כי הטמאים (כמו גם מעמד המשרתים ובני שבטים שונים) זכאים למספר מסוים של מושבים בבית המחוקקים הפדרלי, בהתאמה לחלקם באוכלוסייה. בעזרת האפליה המתקנת הזאת משוריינים עד היום לדאליטים מקומות בבתי המחוקקים, במועצות כפריות, בשירות הציבורי ובאוניברסיטאות. אין פלא שאמבדקר זכה למעמד של כמעט-אל בקרב הטמאים, ועד היום אפשר למצוא בבתיהם את תמונותיו מונחות בצד צלמי האלים.

בזמן השלטון  הבריטי בהודו היה אמבדקר לדובר הבכיר של בני מעמדו מול הממשלה הבריטית. כשזו נעתרה לדרישתו לצרף מעמדות נחותים למערכת הפוליטית, הוא קרא לחקיקה בנוגע לבחירות נפרדות. לדעתו היה אפשרי שטמא ייבחר לתפקיד רק אם יבחרו בו הטמאים בנפרד. גנדהי, לעומת זאת, התנגד לו נחרצות וטען כי פתרונות חילוניים לטיפול בבעיות הטמאים, הנכפים על ידי שלטון זר, יהרסו את ההינדואיזם. הוא המשיך וטען שאסור לתת לבריטים להיבנות מהשסעים שבחברה ההינדית

בספטמבר 1932 הסכימו הבריטים לדרישותיו של אמבדקר, אולם גנדהי הביע את מחאתו והצהיר שאם יתקבלו הדרישות הללו הוא ישבות רעב עד מוות. אמבדקר נאלץ להיכנע. הוא אמנם השיג כמה מקומות משוריינים לאנשיו, אבל עשייתו נבלמה בשל ההתנגדות של גנדהי.

גם במהלך השנים הבאות, ניסיונותיו של אמבדקר להביא לתיקון חוקתי עמוק שיגן על בני מעמדו וישווה את זכויותיהם לזכויותיהם של בני המעמדות האחרים נתקלו בקשיים רבים. בעקבות זאת, במהלך כנס גדול שהתקיים באוקטובר 1956, הצהיר אמבדקר שהוא פורש מההינדואיזם ומקבל עליו את הבודהיזם. כשלושה מיליון טמאים הלכו בדרכו מיד. כעבור חודשיים הוא מת. רבים סבורים שמת משיברון לב.

עם זאת, כתוצאה ממאבקו הנמשך, מנהיגי הודו העצמאית החליטו אז שהודו תהיה מדינה דמוקרטית, סוציאליסטית וחילונית. בהתאם למדיניות זו קיימת בהודו הפרדה בין דת למדינה. נאסר באופן חוקי קיומה של שיטת הקסטות. בוטלה תופעת הטומאה ונאסר על קיומה באיזשהו דרך. לצד חוקים אלה, הממשלה החליטה לאמץ מדיניות של 'אפליה מתקנת' שבה אותן קבוצות שהיו מבחינה מסורתית בסטטוס נמוך בהיררכיה החברתית יופלו לטובה. בני קסטות נמוכות, ובני מעמדות חברתיים נמוכים, קודמו למשרות גבוהות, כולל שופטים או שליטי מחוזות. בבחירות 2009 התמודדה אשה מקבוצת הטמאים על ראשות ממשלת הודו[7].

בהודו המודרנית משתמשים במונח קסטה גם במקום ורנה וגם במקום ג'אטי. במונח הזה השתמשו האנגלים כאשר הם שלטו על הודו. הבריטים שרצו לשלוט בצורה יעילה על הודו, הרכיבו רשימות של קהילות הקיימות בהודו. הבריטים השתמשו בשני קטיגוריות בסיסיות, קסטות ושבטים. במונח קסטה הם השתמשו גם במקום ורנה וגם במקום ג'אטי. בשבטים הכוונה הייתה לקהילות שחיו במנותק מרוב האוכלוסיה ההודית או לקהילות שלא ניתן להגדיר אותם במדויק כמו קהילות שהתפרנסו מכייסות, גניבות וכו'. הרשימות הללו שימשו את ההודים כבסיס להכנת רשימות של קהילות שיהיו זכאים לאפליה מתקנת.

היום חלים שינויים מרחיקי לכת עקב הניידות של האוכלוסייה; אדם יכול להיות אסור במגע רק במקום בו מכירים שהוא כזה… כמוכן קשה להפריד בין אנשים בעולם של מכוניות ורכבות. המשק הקפיטליסטי-תעשייתי איננו מפריד בין הקסטות וכמובן התחיקה כנגד האיסור במגע. בכל זאת הקסטה שרירה וקיימת; אחת הסיבות היא שאוכלוסיית הערים איננה עירונית ברובה, אלא שומרת על זיקה ברורה אל הכפר ומערכותיו החברתיות. בניגוד למה שניתן לחשוב, גם בעיר, בהם האדם אינו מוגבל במשלח ידו, ניתן לזהות בן קסטה נמוכה, על פי הילוכו או מראה פניו.

בהודו המודרנית  קמו כמה ארגוני קסטות ששטח פעולתם איננו הכפר אלא האומה כולה, כמו אירגוני האסורים במגע; איגוד הקסטות מקבל חברים מקבוצות משנה ומטשטש את ההבדלים שבין התת-קסטות.

גם ההודים עצמם התחילו בהשפעת מנהיגיהם להיות פחות קפדנים במנהגי הקסטות. ברוח העת המודרנית, ניתן לראות באתרי שידוכים (בהם גולשים ההורים), הגדרת העדפות בהן נכתב: "תת קסטה אינה חשובה". באופן כללי ביישובים עירונים שיטת הקסטות יותר גמישה מאשר ביישובים כפריים. בערים אפשר לראות אנשים מג'אטות שונות אוכלים ביחד יותר מאשר בכפרים. בין הכפרים, קיימים אזורים בהם הוגמשו חלק גדול ממנהגי הקסטות וקיימים אזורים שבהם אף ממשיכה להתקיים תופעת הטומאה, שהיא אסורה מבחינה חוקית. הן ביישובים כפריים והן ביישובים עירונים מתרחשות מדי פעם אירועים אלימים שמקורם במתיחויות הקשורים לג'אטות. לפני מספר שנים סערה הודו כאשר בני קסטה גבוהה הלכו בדרך כפרית ומולם רכב חתן בן קסטה נמוכה, לבוש בהידור, בדרכו אל חופתו. מכיוון שלא ירד מסוסו כדי  להשתחוות להולכים מולו (שהיו גם עניים ממנו), הללו רצחו אותו ואת בני משפחתו. בספר "איזון עדין" מתוארים מקרי התעללות קשים בבני קסטות נמוכות שביקשו לממש את המגע להם על פי החוק ההודי.

לעתים בני ג'אטות הגבוהות פוגעים בבני ג'אטות הנמוכות, המנסים לשפר את מעמדם. יש גם מקרים בהם בני ג'אטות הנמוכות נוקמים בבני ג'אטות הגבוהות שפגעו בהם

ארגון 'אמנסטי' אומר שחברי כת "הטמאים" בהודו עדיין סובלים מעינויים, ממעצרים שרירותיים ומענישה שלא כחוק. ארגוני זכויות אדם דרשו לקיים דיון בשיטת הקסטות בכינוס של האו"ם שיעסוק בגזענות – אותו כינוס שבו ביקשו מדינות ערב לדון בציונות כגזענות. אבל שרים הודים הביעו התנגדות לדיון באו"ם ואמרו כי "לא ניתן להשוות את שיטת הקסטות עם גזענות[8]".

שילוב המעמדות הנמוכים בחברה

בהודו המסורתית סבלו מאפליה הן בני הקסטות הנמוכות והן בני השבטים. הבריטים, משיקוליהם, בחרו שלא לעסוק בכך וכפי שסקרנו לעייל, אפילו תרמו להנצחת שיטת הקסטות. בבני השבטים לא התעניינו, למעט בזווית האנתרופולוגית של הנושא. כבר ממשלתה הראשונה של הודו העצמאית ניסתה לבחון כיצד ישפרו את מעמדם של הנחותים בחברה, מעבר לשינוי התחוקתי.

הקסטות שהשתייכו לאליטה של חברה ההודית הוגדרו כקסטות גבוהות. שאר הקהילות הוגדרו כקסטות נמוכות או מעמדות נמוכות.

את המעמדות הנמוכים חילקו לשלוש קטיגוריות. הקטגוריה הראשונה נקראת "קסטות הרשימה"; קטגוריה זו כוללת את אותן קסטות שהשתייכו לקטגוריה של טמאים.

הקטגוריה השנייה נקראת שבטי הרשימה; קטגוריה זו כוללת את אותם שבטים שלא רצו להיות חלק מחברה ההודית הכללית וחיו במבודד בהרים ובג'ונגלים של הודו. קטגוריה השלישית נקראת לעתים 'מעמדות מפגרות' ולעתים 'מעמדות מפגרות אחרות'; קטגוריה זו כוללת את הקסטות שהשתייכו לורנת ה'סודרה' וגם טמאים המירו את דתם מהינדואיזם לדת אחרת וגם קהילות אחרות כמו נוודים או שבטים שהתפרנסו ממעשים פליליים.

שלושת הקטגוריות זכאים להטבות שונות במסגרת המדיניות הממשלתית של אפליה מתקנת. לעתים כל שלושת הקטגוריות מוגדרות יחד כמעמדות מפגרות. על פי המדיניות הממשלתית שומרים לקסטות הרשימה 15% ממשרות בשרות המדינה ואותו אחוז עבור סטודנטים שלהם בחינוך הגבוה. 15%  זהו גם שיעורם המשוער באוכלוסייה. עבור שבטי הרשימה שומרים 7.5% מהמקומות שזהו גם שיעורם באוכלוסייה. עבור מעמדות מפגרות אחרות שומרים 27% מהמשרות בשרות המדינה, אבל הם מהווים כמעט 50% מאוכלוסיית הודו. נוסף למדיניות ממשלת הודו, למדינות של הודו גם יש רשימות משלהם עבור מוסדות השייכות למדינות של הודו. אחוז הזכאים לאפליה מתקנת במוסדות המדינות של הודו שונה ממדינה למדינה בהתאם לאוכלוסייה.

בהודו המודרנית נוצרו מתיחויות חדשות בגלל הקסטות. בני קסטות הגבוהות חשים נפגעים ממדיניות אפליה המתקנת שמעדיפה את קסטות הנמוכות על פניהם. בלא מעט מקרים אנשי מקצוע וסטודנטים רבים מהמעמדות הגבוהות מתמודדים על מספר קטן יחסית של מקומות הפנויים עבורם לעומת מספר המתמודדים מטעמם. בעוד מעט מתמודדים מהמעמדות הנמוכות מתמודדים על מספר רב של מקומות השמורים עבורם. קיימים מצבים שבהם כדי למלא את המכסה, מועמדים מהמעמדות הנמוכות מתקבלים גם אם הם אינם מוכשרים ולעתים גם נשארים מקומות לא מאוישים בעוד מועמים מהמעמדות הגבוהות כלל לא מתקבלים. מסיבות אלה, בני המעמדות הגבוהות פוגעים לעתים בבני המעמדות הנמוכות. בני המעמדות הגבוהות שהיו האליטה של החברה ההודית, מתארגנים ביניהם כדי לחסום מבני המעמדות, הצלחה וקידום חברתי. אבל גם בין המעמדות הנמוכים קיימות מתיחויות.

בסדר ההעדפה למקום שמור, מועמד מקסטות הרשימה מועדף על פני מועמד משבטי הרשימה המועדף על פני מועמד ממעמדות מפגרות אחרות. כפי שצוין קודם רק 27% מהמעמדות המפגרות האחרות זכאים לאפליה מתקנת למרות שהם מהווים כמעט 50% מהאוכלוסייה. בקרב 'מעמדות מפגרות' מתארגנות קהילות שונות בצורה פוליטית כדי שיכירו בהם כקהילות מפגרות הזכאים להטבות. יש לציין בנקודה הזאת שהממשלה המרכזית אפשרה אפליה מתקנת למעמדות המפגרות רק מ – 1991

שבטי הרשימה, הנקראים גם 'אדיוואסי' שמשמעותו תושבים המקוריים, קיבלו בעלות וזכויות על אדמות בהודו. קהילות שונות של הודו טוענים גם הם להיותם תושבים המקוריים של הודו ודורשים גם הם סטטוס של שבטי הרשימה. בדרך כלל קהילות שקיבלו סטטוס של זכאים לאפליה מתקנת לא נפלטים מהרשימה זו גם עם חלו שיפורים חברתיים, כלכליים בקרבם

הזהות הקסטית והשבטית הפך לנושא גם לפרשנות פוליטית, חברתית ומשפטית. מערכת המשפט מעורבת לעתים כדי להכריע אם אדם מסוים זכאי להטבות שמורות. אבל עם כל האפליה המתקנת, קסטות שהיו נמוכים בהיררכיה נשארו נמוכים גם בחברה המודרנית וקסטות שהיו האליטה נשארו עדיין האליטה. רוב העבודות הבזויות הקשורים לניקיון נעשות גם היום על ידי צאצאי הטמאים והבראהמנים נשארו גבוהים בהיררכיה של חברה המודרנית עם מקצועות כמו רפואה, הנדסה, משפטים ועוד .

בעקבות מאבקו של אבקדר ועם החדירה ההדרגתית של סממנים מערביים להודו, הלך והתחזק מאבקם של הדאליטים באפלייתם, והמאבק נשא פרי. היום אפשר למצוא אותם למשל בתפקיד דיילים בחברות תעופה הודיות – נושא רגיש במיוחד, מכיוון שהם באים במגע עם מזון ומגישים אותו, ובהינדואיזם מזון הנכנס אל הגוף והופך לחלק ממנו נחשב לדבר הטהור מכל.

במדינת גוג'ראט (Gujarat) פועלת היום קרן נבסרג'ן (Navsarjan Trust) לאכיפת חוקים נגד אפליית הדאליטים. ראש הקרן, מרטין מקוואן, נמנה הוא עצמו עם מעמד הטמאים. בשיחות אתו הוא מרבה לספר על רדיפות שחווה בילדותו מילדים למשפחות ממעמד גבוה יותר. הוא זוכר היטב כיצד בבית הספר מזגו לו מים אל כפות ידיו בשעה שיתר התלמידים שתו מכוסות זכוכית, משום שאסור היה לו לאחוז בכד עם המים.

בשנת 1983 החל לפעול בעניין הזה כמשפטן, ושלוש שנים אחר כך זכה לניצחון גדול כאשר ייצג קואופרטיב של טמאים נגד בני מעמד הקשטריא (Kshatria), השני בחשיבותו, שנגסו באדמותיהם בעוד המשטרה והממשל מעלימים עין. במהלך התביעה תקפו הנתבעים את הדאליטים. ארבעה מהם נרצחו, 18 נפצעו ורבים מבתיהם נשרפו. בתום מאבק משפטי ממושך ניצח מקוואן במשפט. על הרוצחים נגזרו עשרה מאסרי עולם. המשפט היה תקדים שאִפשר לחקלאים ולבעלי מלאכה רבים ממעמד הטמאים לזקוף ראש ולהתלונן על עוולות קשות שנעשו להם ושעד אז לא העזו להתלונן עליהן.

לצד השיפור במעמדם, גורמים הינדואיים קיצוניים מתבצרים בעמדותיהם האורתודוכסיות ופועלים במישור הפלילי והחקיקתי נגד בני מעמד הטמאים. אחד הארגונים הללו הוא שיב דהרמה (Shiv Dharma), שקורא לטיהור ההינדואיזם מהאלמנטים המטמאים אותו. הארגון, שלו סממנים מיליטנטיים ואלימים, פועל להשבת הסדר החברתי המסורתי לקדמותו, מתנגד לכל החוקים המקנים שוויון למעמד הטמאים ואף פוגע באנשים שאינם מקפידים על חוקי המסורת. בכול פעם שמנסים להכניס טמאים לאוניברסיטאות מתעוררת מחאה של ברהמינים. במקרים מסוימים היו ברהמינים שהציתו את עצמם.  ב-2007, התארגנו אלפי "טמאים" ובטקס המוני שנערך בבומביי, המירו את דתם לבודהיזם.

למרות פעילויות מעין אלה, ביום עצמאותה של הודו בשנת 2000 נאם נשיא הודו

(Kocheril Raman Narayanan), הנמנה בעצמו עם הדאליטים, ונשא את הדברים הללו לאומה: "אם לא יחוסל היחס אל בני אדם כאל טמאים ואם לא תופסק אפליית הנשים, תיראה הדמוקרטיה שלנו כמו היכל שנבנה על ערמת זבל".

אם כי, ייתכן מאד שמה שיביא לשיפור במעמדם של הטמאים, אינו הממשל ולא החוק, אלא דווקא הכלכלה. כעת, בזכות השוק החופשי, סממנים חומריים מחליפים סממנים חברתיים והטמאים החלו לרכוש לעצמם מעמד. כך למשל, סיפור ה"סינדרלה", של אשוק חאדה.

הוא נולד במבנה בוץ ב-1955. הוריו, שהשתייכו לקסטת צ'מהאר, שבניה עסקו לרוב בפשיטת עורם של פגרי חיות, השתכרו פרוטות כפועלים שעבדו בשדות של בני הקסטות הגבוהות יותר. אביו עבד גם לעתים כסנדלר. בבית הספר נהג לשבת על הרצפה בחלק של הכיתה שנבנה נמוך יותר. בני דאליט כמוהו נחשבו מלוכלכים, רוחנית וגופנית, ונאסר עליהם לזהם את שכניהם מהקסטות הרמות יותר או את חבריהם ללימודים.

כנער צעיר התקבל חאדה לבית ספר תיכון שהוקם בידי ארגון צדקה, והרחק מהכפר ומתפישת הקסטות הנער פרח. הוא סיים את לימודיו בהצטיינות והצטרף לאחיו הבכור במומבאי, שם מצא עבודה כשרטט בחברה ממשלתית לבניית אניות. ב-1983 נשלח לגרמניה במסגרת עבודה על פרויקט צוללות וכשחזר להודו התחיל לתכנן הקמת חברה משלו. שני האחים מימנו בחסכונותיהם הקמת חברה קטנה, וב-1993 קיבלו את ההזמנה הגדולה הראשונה שלהם לייצור חליפות צלילה לעובדי אסדת קידוח בלב ים. החברה, שבונה ומשפצת אסדות קידוח, כבר התרחבה וכיום מועסקים בה 4,500 עובדים. שווייה נאמד ביותר ממאה מיליון דולר.

באחרונה חזר חאדה במכונית פאר לכפר הולדתו במדינת מהראשטה שבדרום הודו, ומנהיגי הכפר מיהרו לברכו. הנער הטמא הפך לנער זהב בזכות האל החדש בפנתיאון האלים ההודי – הכסף. חאדה, מייסדה של חברת קידוחי נפט ימיים, הוא חלק ממעמד חדש וצומח של בני דאליט, כ-200 מיליון הטמאים כביכול שנמצאים בתחתית ההיררכיה החברתית של ההינדואיזם. מאז 1991, צמיחתה המהירה של כלכלת הודו הגדילה את הפער בין העשירים לעניים, ואחדים מאשימים את הליברליזציה בפרץ השחיתות. אולם, עידן הצמיחה הוליד דבר שהיה בלתי נתפש בעבר: אנשי עסקים אמידים בני דאליט. יש כאלה שהונם נאמד במאות אלפי דולרים ואחדים, דוגמת חאדה, הקימו חברות ששווין נאמד בעשרות מיליונים. הטמאים הצליחו בזכות כספם לקנות את מקומם בחברה.

צ'נדרה בהאן פראסאד, פעיל בן דאליט וחוקר, הדוגל בקפיטליזם בקרב הטמאים טוען כי:  "זה תור הזהב של בני דאליט. בזכות כלכלת השוק, סממנים חומריים תופסים את מקום הסממנים החברתיים. הטמאים יכולים לרכוש לעצמם מעמד. החברה בהודו הופכת מחברת קסטות לחברת מעמדות, שבה אתה מקובל אם חשבון הבנק שלך שמן", אמר.

בני דאליט עדיין משתרכים אחר שאר ההודים, אולם חוו הצלחות מסוימות בזכות הצמיחה הכלכלית. ניתוח נתוני סקר ממשלתי גילו כי פער השכר בין הטמאים לשאר הקסטות עומד על 21%, לעומת 36% ב-1983 – פחות מהפער בין שחורים ללבנים בארה"ב. גם הפער בתחום החינוך ירד בחצי.

הקסטות הן נושא רגיש בהודו והדיבור עליהן נעשה בקול ענות חלושה. למרות שהקשר בין הקסטה למקצוע אינו הדוק עוד, דקויות חברתיות מסוימות עדיין קיימות. לאורך השנים שחלפו מאז זכתה הודו בעצמאותה, רק משרה ממשלתית, אפילו בדרג נמוך, היתה יכולה לשפר את מצבם של בני הדאליט והבטיחה חינוך, דיור, משכורת ופנסיה. מאז נפתחה כלכלת השוק ב-1991 הדברים השתנו ומאות אלפי עסקים חדשים נפתחו. אך למרות שמיליונים קיבלו הזדמנות להיות בעלי עסקים, בני דאליט מעטים הצליחו לנצל את המצב.

סיפור הסינדרלה של אשוק חאדה שהוזכר לעייל, נחשב ליוצא דופן בשל השינוי הדרמטי שעבר: מבן לסנדלר אנאלפבית הפך למולטי-מיליונר ושחקן חשוב בתעשיית הנפט ההודית המשגשגת.

על אף הצלחתם של גברים כחאדה, רוב היזמים בני הדאליט הם נשים שאין להן ברירה אלא לפתוח עסק קטן ושולי. לדברי אנני נאמאלה, פעילה שעוסקת בנושאים הקשורים לבני דאליט, זאת משום שרוב האופציות האחרות סגורות בפני הנשים. סקר שנערך באחרונה חשף כי רוב בנות דאליט שפתחו עסק מרוויחות פחות מ-100 דולר בחודש.  למרות הצלחותיהם של בני דאליט אחדים, מאמר שפורסם באוניברסיטת הרווארד והתבסס על נתונים ממשלתיים מ-2005, גילה כי גם לאחר הליברליזציה הכלכלית בהודו, מספרם של בני דאליט שניהלו עסקים פרטיים היה נמוך. גם עבור מי שהצליחו בעסקים, קשה היה לזכות בקבלה חברתית. על אף שהכסף מתקן את עוולות הדעות הקדומות, המחסומים נותרים במקומם. שמות משפחה חושפים בדרך כלל את המוצא המעמדי ויש בני דאליט שמשנים את שמותיהם. חאדה למשל, על אף עושרו ומעמדו, מחזיק כרטיסי ביקור שעליהם מופיע השם אשוק ח'.[9].

סיפור מדהים עוד יותר היא סיפורה של מאייואטי (Mayawati), אשה מבני הטמאים, שראתה את עצמה במועמדת למשרת ראש ממשלת הודו. אביה היה פקיד זוטר בממשל ההודי. אמה אפילו לא ידעה קרוא וכתוב. אולם הבת, לה קראו מאייוואטי, בחרה לעצמה גורל שונה. היא רצתה עוצמה פוליטית, יהלומים – וכמו שהיא אומרת – הזדמנות לעזור לתושביה הזנוחים של הודו. באפריל 2009, .עם תחילתן של הבחירות הכלליות הדמוקרטיות הגדולות ביותר בעולם, במדינה של 1.2 מיליארד תושבים, היא הציבה לעצמה מטרה קשה עוד יותר: להנהיג את הודו כולה.

מאייוואטי לא נתנה  לאיש לשכוח שלמרות שמוצאה במשפחת דאליטים, היא הגיעה למשרה הרמה ביותר באוטאר פראדש, מדינה בעלת עוצמה פוליטית רבה שאוכלוסייתה גדולה יותר מזו של צרפת, בריטניה וספרד יחד. היא חלמה להפוך למנהיגה לאומית. זהו היה הימור רציני, שלא צלח, אך לא בלתי אפשרי בפוליטיקה המפולגת של הודו. העובדה שבת לקסטת הדאליטים נחשבה כמועמדת לראשות הממשלה משקפת את השינוי האדיר שעבר על הודו עם המעבר לאלף השלישי. על אף שאפליה מעמדית מנוגדת לחוק, רוב בני הקסטות הנמוכות ממשיכים להיות עניים מרודים. מאייוואטי הבטיחה לשנות את המצב.

"חוללתי שינויים אדירים באוטאר פראדש, ואם אבחר לראש ממשלה, אוכל לחולל שינויים דומים במדינה כולה", אמרה באסיפת בחירות. "

מבקריה לגלגו עליה וכינו אותה "מלכת הדאליטים". תומכיה כינו אותה אותה "בהנג'י" – "אחות". המורה לשעבר, ילידת 1956, התפרסמה כשניווטה בכישרון במערבולת הפוליטית בארצה ויצרה לעצמה בסיס כוח בקרב מעבדי העורות לנעליים, קבוצת משנה של הדאליטים, ולאחר מכן כרתה בריתות עם מי שסייע לה. ב-2007 הדהימה את הודו בהקמת קואליציה עם הקסטות העליונות של אוטאר פראדש, ושבה לשלטון בתמיכת קבוצות שהיו עוינות זו לזו במשך דורות.

טכנית, היא לא התחרתה על משרה בבחירות הנוכחיות, אלא פעלה למען מפלגתה, "בהוג'אן סאמאג'" בתקווה שזו תתחזק מספיק כדי להעלות אותה לשלטון. חוקת הודו מאפשרת כמעט לכל אחד להיבחר לראש ממשלה.

אולם עיקר הביקורת שהוטחה בה לא היתה קשורה למצוא שלה אלא לבזבוזים המופלגים בהם נהגה. אף על פי שהיא שלטה באחת ממדינות המחוז העניות ביותר בהודו (ההכנסה הממוצעת לאדם היא כחצי מהממוצע הארצי), הבזבזנות המפליגה של מיאוואטי משמרת מסורת שנקבעה לפני מאות שנים בידי דורות של שליטים לאורך נהר הגנגס. בחמש השנים מאז שנכנסה לתפקידה, היא כיסתה אלפי דונמים של אדמה משובחת בבירה לאקנאו בשיש ורוד ואנדרטאות שונות. פסלי פילים משיש ודמויות של בני קאסטות נמוכות, בהן עשרות פסלים בדמותה, הוצבו בפארקים שכמוהם לא נראו בהודו מאז שהבריטים בנו את ניו דלהי בשלהי האימפריה שלהם. דו"ח שהוכן בשביל הממשלה הפדרלית חשף כי אוטאר פראדש בזבזה יותר מ-400 מיליון דולרים על מיזמים מסוג זה בשנים 2007-2009 בלבד[10].

שבטים:

בהודו, בחברה ההינדית או בשוליה קיימת החברה השבטית, צאצאיהם של יושבי הודו שחיו בה טרם פלישת הארים ואפילו טרם הגעת הדרווידיינים שקדמו להם.

שבט הוא יחידה מלוכדת מבחינה חברתית, הקשורה בטריטוריה וחבריה רואים עצמם אוטונומיים מבחינה פוליטית. למעלה מ- 70 מליון הודים שייכים לקהילות שבטיות הניפרדות מהמערכת החברתית ההודית. הם נקראים "אדיוואסי" ורשומים כ"אוכלוסיה שבטית". מקובל לייחס להם סימני היכר שונים: שטחי מגורים נידחים, צורות משק נחשלות, היעדר תודעת הקסטות ואנמיזם. הסימנים הללו מיטשטשים והם הולכים ונטמעים, למעט כמה אזורים באוריסה ובמיוחד בארונצ'אל פראדש רובם משתלבים בקסטות בדרג נמוך, בעיקר משום שתהליך ההתבוללות קשור להתרוששות. אם כי בכמה אזורים כמו גונד שבדקאן, הם השתלבו בקסטת הקשטראיאס. במשך מאות שנים היה קיים מגע בין הקבוצות ההודיות לשבטיות, אך ללא חיכוך. המצב השתנה לחלוטין כאשר רשתות תחבורה משופרות פיתחו וחשפו אזורים שלא היתה אליהם גישה קודם לכן וגידול האוכלוסייה ייצר חוסר באדמות, דחק את רגלי השבטים והביא לניצול מחפיר. תלותם של בני השבטים בסוחרים ההודים והלחץ של המלווים בריבית, אילץ את השלטונות מזה מאה שנה להתערב ביחסים שבין השבטים לבין שכניהם המפותחים יותר. השיטות נעו בין בידוד ("גן חיות שבטי") לבין הטמעה מכוונת, שהיא המכרעת היום. לבני השבטים ניתנת, כמו לאסורים במגע, הנחות ושריונים בלימודים ובעבודה, כדי לשלבם בחברה.

ראו באתר זה: השבטים בהודו.

הערות

[1] . Twinam, Ann, Public Lives, Private Secrets: Gender, Honor, Sexuality, and Illegitimacy in Colonial Spanish America, 1999

[2] ספרות זו אף חילקה את חיי האדם לארבע אשרמות (ashrama) תקופות חיים – ותיארה את ההתנהגות ואורח החיים (Varnashrama dharma)  המצופים מהאדם בכל מעמד בכל שלב בחיים.

[3] האנדוגמיה מפותחת יותר בחברות, שבהן קיים דירוג במעלה ובחשיבות והיא נובעת, מיסודו של דבר, מטעמים של פרסטיז'ה, והיא נדירה יותר בחברות פרימיטיביות, שם היא נעוצה בתחושה של סולידאריות. בעבר היה נהוג להינשא בתוך השבט, כיום יש חברות בהן מקובל להינשא בתוך קבוצת שארות מורחבת (חמולה). נוהג זה נחשב למשמעותי עד כדי כך שאנתרופולוגים נוהגים לעתים לקבוע את הקבוצה הרלוונטית לניתוח בהתאם לגבולות האנדוגמיה. האנדוגמיה היא אחד מן הגורמים, המבדילים בין הקסטה לבין הקלאן, שאף הוא חטיבה תורשתית מלוכדת בתוך קבוצה תרבותית-פוליטית גדולה יותר, אלא שהוא בדרך כלל אכסוגמי. הצורה השלמה ביותר של משטר הקסטות היא בהודו; מבין המחיצות שהולכות ונעלמות, נשארת מחיצת האנדוגמיה בעינה.

חוקרים שונים מבדילים בין שני סוגי אנדוגמיה: אנדוגמיה ערכית-נורמטיבית ואנדוגמיה התנהגותית.

אנדוגמיה ערכית-נורמטיבית מתאפיינת באיסור מפורש על נישואי חוץ. האיסור נשען בדרך כלל, על נורמות מנוסחות ופורמליות, כגון: חוקים דתיים. ביהדות מזהיר האל את בני ישראל מנישואים עם בני עמים אחרים. בספר נחמיה העם היהודי מתחייב, כי "לא ניתן בנותינו לעמי הארץ ואת בנותיהם לא ניקח לבנינו" (נחמיה,י' ל"א.(

אנדוגמיה התנהגותית אינה אוסרת על נישואים מעורבים. אנדוגמיה מסוג זה מוגדרת כנטייה ממשית להימנע מנשואין עם בני זוג מחוץ לקבוצת השייכות. אנדוגמיה התנהגותית נתמכת על ידי גורמים שונים (משפחה, קבוצת השווים וכדומה) שמפעילים את המכניזמים של פיקוח חברתי.

בחברות מתועשות אנדוגמיה ערכית אינה נחשבת, לרוב, ללגיטימית, אך אנדוגמיה התנהגותית נפוצה מאוד. בחברה המערבית, לרוב תהיה לבני הזוג רמת השכלה דומה, אמונותיהם והערכים שלהם משותפים או דומים, הם דבקים במצוות דתיות דומות, ולעתים הם אף מאותו אזור מגורים ולמדו יחד באותם בתי ספר.

החברות האנושיות ברחבי העולם דוחקות בבני האדם להתחתן עם בני זוג הבאים מרקע חברתי דומה, אך נמנים עם המין השני. ההיגיון של אנדוגמיה פשוט: אנשים בעלי עמדה חברתית שווה מורישים אותה לצאצאיהם, וכך שומרים על הדפוסים החברתיים המסורתיים[4]

[5] . ראו על קסטות בקרב הנוצרים: http://en.wikipedia.org/wiki/Caste_system_among_Indian_Christians

[6]

[7] . http://www.haaretz.co.il/news/world/1.1255820

. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-1027188,00.html[8]

[9] . http://old.haaretz.co.il/hasite/pages/arch/ArchArticle.jhtml?_DARGS=%2Fhasite%2Fobjects%2Fdata%2FArchiveSearchResults.jhtml.1

[10] https://www.haaretz.co.il/news/world/1.1634669