גילי חסקיןכתב: גילי חסקין
ראה קודם: מבוא לטיול ברוסיה; מחשבות על הרכבת הטרנס סיבירית;
ראו גם : מבוא לטיול ברכבת הטרנס – סיבירית. רשמי מסע מהרכבת הטרנס סיבירית ; מרחבי אין סוף: כתבה במגזין הווירטואלי של YNET
אלבום תמונות מטיול בנתיב הרכבת הטרנס סיבירית – יוני 2015
ראו אלבום תמונות מאזור ימת בייקל, יוני 2017
אלבום תמונות מטיול ליימת בייקל, ספטמבר 2013
הטיול מתחיל במוסקבה, על שלל המוזיאונים והארמונות שלה.
ראו באתר זה: מוסקבה- תולדות מוסקבה. ; טיול במוסקבה – מורשת הצארים.
לאחר טיולים בסינט פטרסבורג ובמוסקבה, יצאנו לדרך מזרחה.
התחנה הראשונה, אליה מגיעים בנסיעת לילה ארוכה, היא קזאן (Kazan), בירת רפובליקת טטרסטן (Tatarstan) ואחת הערים היפות והגדולות ברוסיה
קזאן, שהוקמה במאה העשירית' יושבת על גדותיו של "אמא וולגה", כפי שמכנים הרוסים את הארוך שבנהרות אירופה .בעיר מעורבת זו 'יושבים רוסים אורתודוכסים וטטרים מוסלמים ועוד למעלה ממאה קבוצות אתניות שונות, שמצליחים להימלט מהחיכוכים והשנאות, שהם בדרך כלל מנת חלקה של עיר מעורבת. כאן נמצאת החדירה הצפונית ביותר של האסלאם לתוך אירופה. פה מתמזגים מזרח ומערב צפון ודרום. כאן נפגשות שתי הדרכים החשובות החוצות את אסיה ממערב למזרח.
'דרך המשי', שהיא אלומת דרכים בין רומא למחסני הנהר הצהוב אשר בלויאנג ונתיב 'הרכבת הטרנס סיבירית', המכונה גם "דרך הברזל", נפגשות כאן. יש כאן מסגדים מצועצעים שדרות מסוגננות, כנסיות מעוטרות, מוזיאונים, פארקים ואוניברסיטה מפורסמת.
קזאן מעלה מחשבות על הוולגה, הנהר המיתי של הרוסים. נהר שיותר מכול נהר אחר, סימל את אמא רוסיה. המלומד תלמי מאלכסנדריה הזכיר את הוולגה בספרי הגאוגרפיה שלו. אגן הנהר היה ערש גידולן של אימפריות חשובות כאימפריה הבולגרית (המאות ה-7 עד ה-13 לספירה) ואימפריית הכוזרים. העיר איטיל, בירת ממלכת הכוזרים שהייתה עיר מסחר חשובה מהמאה ה-8, עד להחרבתה במאה ה-10, נבנתה על גדות נהר הוולגה.
במאה 9 נוצחה המדינה הכזרית על ידי הנסיך סבדיסלב. אין לנו כמעט מקורות ראשוניים. ספרו של ר' יהודה הלוי, "הכוזרי" הוא בעיקר ויכוח פנים יהודי[1]. הידע על המדינה הכוזרית, נותר באמצעות שירת הבלינות (Belina), המזכירה את שירת הטרובדורים במערב. היו אלו משוררים נודדים שלא ידעו לכתוב, אך שרו וסיפרו סיפורים סביב מדורות. במאה 19 עברו רומנטיקנים בן הכפרים הרוסיים והעלו את הבלינות על הכתב. הרוסים קוראים לכזרים – "חזרים" והם נחשבים ליריבי העם הרוסי, בעת כינון מולדתו. כך למשל, כתב מיכאיל לרמונטוב, שיר על הנסיך היוצא למלחמה ומסתיים במשפט : "לא ניתן לחזרים את אדמתנו".
האם יש קשר בין האנטישמיות הרוסית, ששמה יצא לשמצה לבין הזיכרונות ההיסטוריים העמומים על הכוזרים?
קזאן היא עירם של הטטארים, עמי הערבות מאסיה התיכונה, שהגיעו כחלק מהפלישה המונגולית והפילו את חתתם על אירופה. הכיבוש הטטרי היה אחד המאורעות המשמעותיים ביותר בתולדותיה של רוסיה. הפלישה הטטרית בהנהגת באטו חאן, החלה תקופה של 250 שנה של שלטון אסייתי ברוסיה, שהשאיר אחריו שממה בכל מקום. הכיבוש הטטרי לא היה רק אחד המאורעות המכריעים בהיסטוריה של רוסיה, אלא גם הטביע את חותמו בדמותו של העם הרוסי, בארגונו החברתי והממלכתי וכנראה גם בהרכבו האתני. תוך כדי שוטטות נזכרתי בספר "מיכאל סטרוגנוב" של ימי נעורינו ובז'ול וורן שלא היה כאן ובכל זאת השכיל לתאר את התחושות שהמקום מעורר. זהו רומן הרפתקאות רחב יריעה, מתאים לערבה הסיבירית הענקית בה הוא מתרחש. וורן טווה סיפור מסעיר על שלהי האימפריה הרוסית, כשאיש עדיין לא ידע שהיא גוססת. אפילו הוא, שחזה בצורה נבואית כמעט, חידושים טכנולוגיים עתידניים, לא שיער בנפשו, שעשורים ספורים אחרי שתיאר את הצאר הרוסי והאימפריה שלו כמעוז של תבונה נוצרית וחומה בצורה מפני הברבריות הטטארית, יקומו על הצאר והמעוז שבנה, רוסים אחרים וייקברו את רוסיה הצארית, עבור אוטופיה שחזונה התהפך על מחולליה. דרך עלילת המתח הנאיבית, שוורן שזר בה סיפור אהבה, נחשפו דורות של מתבגרים, לסיפורן של הערבות ואגב כך, לקור הסיבירי המקפיא וגם ללהט החרב המתהפכת שבידי הטטארים.
ראו באתר זה: תולדות רוסיה בזמן שלטון הטטרים.
ראו באתר זה:
קזאן שבנתיב הרכבת הטרנס סיבירית ; העמים התורכיים ; דרך המשי.
התחנה הבאה, לאחר נסיעה ארוכה ארוכה, היא יקטירנבורג שבהרי אורל ובלב העיר מתנוסס גורד שחקים על שמו של הזמר הרוק הרוסי המפורסם והאקסטרווגנטי – ולדימיר ויסוצקי. זמר, משורר ושחקן תיאטרון וקולנוע סובייטי; בן לאב יהודי. אחד מהבולטים והמפורסמים ביותר בברית המועצות. למרות שהממסד התרבותי הסובייטי התעלם מיצירתו, ולא הוציא את ספריו ושיריו לאור, הוא השיג תהילה יוצאת דופן עוד בחייו. עד היום השפעתו רבה ומשמעותית. רבים מהמוזיקאים והשחקנים הידועים ברוסיה, רוצים לחקות את מעמד האייקון לו זכה. כיום כל 1000 השירים שכתב ושר, פורסמו, ורבים מהם מתורגמים לכ-150 שפות. בלשנים חוקרים את חידושי הלשון שכתב, בשפה הרוסית.
במאות ה 16-17, כשכל אירופה חיפשה ברזל, הרוסים מצאו כאן בהרי אורל, מרבצים עצומים ונדירים באיכותם. היה זה פיוטר הגדול שהבין את הפוטנציאל והעיר נוסדה ונקראה על שם אשתו. הוקמו בניינים מפוארים, עדות לעושר שהברזל הביא עמו לשכבה דקיקה של מתעשרים שיאבדו הכל כשהבולשביקים יגיעו. ולא רק הם. "הכנסייה שעל הדם" הוקמה במקום בו נרצחה משפחת המלוכה הרוסית ביולי 1918. הצאר, ניקולאי השני, האחרון לשליטי בית רומנוב, הצארינה מריה פיודורובנה וחמשת ילדיהם נורו ככלבים, בהוראת לנין וטרוצקי, נדקרו ולבסוף הוצאו גופותיהם מחוץ לעיר למקום בשם גאנינה, על מנת להשמיד את שרידיהם. הניסיון נכשל והם נקברו במקום אחר ונשכחו מלב כמעט חמישים שנה. הדעות חלוקות בשאלה מי קבור היכן אבל העם קובע ברגליים והמוני צליינים מגיעים לאתר החדש, כדי לספוג קדושה ממי שהיה אחרון קיסרי "רומא השלישית". סטאלין הקים כאן את מפעל ייצור הנשק והמכונות הגדול בעולם ומאז פירוק האימפריה, זה גל חורבות מרשים ומעורר קדרות.
אחד המבנים המסקרנים ביקטירנבורג הינו בית דירות, ששימש פעם כאחד המטות החשובים של הקג"ב. מבנה גדול וסתמי. קר וחסר קישוט, שמעורר זיכרונות אפלים.. זו הזדמנות להיזכר ולהרהר בארגון מטיל האימה, שכמו לקודמו, נקו"ד, יצא שם נורא. שיא כוחו היה בתקופת מלחמת העולם השנייה ולאחריה. תפקידי הקג"ב כללו ריגול נגדי, מודיעין חוץ, חקירת פשיעה חמורה, אבטחת אישים ומתקנים רגישים, אבטחת הגבולות, פיצוח צפנים וריגול אלקטרוני ומאבק בחתרנות ומתנגדי המשטר הסובייטי. הקג"ב נודע כארגון שלא היסס לְעַנוֹת את נחקריו ולהשתמש נגדם בשיטות אלימות לחילוץ הודאות, כולל רצח בני משפחותיהם או הגלייתם לסיביר. הגירושים היו נערכים בלילות. תוך שימוש בטכניקה של ההפתעה. אדם ישן מתעורר מצעקות, רואה לפניו פנים קרות של סוכני כוחות החושך, שולפים אותו בגסות מן המיטה החמה ודוחפים אותו החוצה מן הבית. הם מכנים אותו בשיקוצים נוראיים, שהגרוע שבהם הוא "בורגני". שם גנאי נורא. תוך כדי חיפוש אלים בבית, מגיעה עגלה רתומה לסוס והמגורשים, שבקושי הספיקו לארוז כמה מיטלטלים ולעלות על העגלה, לעבר הבלתי נודע.
בגבעות הנמוכות והמאכזבות משהו של "הרי אורל" מחפשים ומוצאים זהב גם כיום. ב"שום מקום" ניצב שלט המסמן את הגבול הסתמי שבין אסיה לאירופה. לוח עליו חקוקה כתובת. זו הקרובה עלינו מודיעה "אירופה" והשניה מבשרת על הכניסה לאסיה. שום דבר אינו משתנה כמובן. היבשות אינן מחולקות פיזית והחלוקה ביניהן היא ניסיון לחלוקה תרבותית, כשבאזור הגבול אינה ברורה כלל ועיקר.
מכאן אנחנו כבר באסיה. בסיביר של ממש. ראשית הקיץ עכשיו. חם. ביולי יהיה חם ממש. אפילו בוער. אבל במעמקי התודעה, סיביר קשורה לקור. האסוציאציה לשמע השם "סיביר", היא אנשים כפופים, לבושי סחבות, פוסעים בשלג, כשהם קשורים בשרשרות. בזיכרון האנושי הקולקטיבי, סיביר היא מקום קר, אכזר ומאיים. שילוב של מרחבים עוינים ודיקטטורה מרושעת. סיביר ממלאת אחד חלקי תריסר ממסת היבשות של תבל כולה. והיא מטילה איזשהו יראה שקשה לעכל.
הרכבת המיושנת והרועשת מערבלת אותנו. אני חש בחילה ומזכיר לעצמי שהנסיעה הזאת תיכף תסתיים. כדי להתעודד אני נזכר בגנרל הפולני קופץ' שנלחם לצדו של הגנרל הפולני קושצ'יושקו ( Tadeusz Kościuszko) בקרב מצ'יוביצ'ה (Maciejowice), נגד הרוסים ב-1792. הוא נפל בשבי והובל בגלות לסיביר. לא ברכבת, שעוד לא היתה, אלא בקיביטקה, עגלה מכוסה להעברת נוסעים, שדמתה בעיניו לארון מתים שנסתם עליו הגולל. מצבו היה טוב יחסית. היו שגירשו במשך שנים בהליכה רגלית. העבירו ממושבת עונשין למושבת עונשין.
סיביר היתה פעם מקום אליו הושלכו עבריינים, חברי כתות דתיות, מתנגדים פוליטיים. היו אלו גורמים שנחשבו על ידי המשטר ל"חיידקים" ורעיונותיהם למחלות מסוכנות. יחד עם זאת, באופן פרדוקסלי, היו רבים שראו בסיביר מקלט של תום ויעד לישועה. לצד רבים שניאצו את הברבריות הסיבירית, היו כאילו שהללו את החירות שטמונה בה. תושביה נחשבו לחלוצים אמתיים, חפים מהריקבון שפשה ברוסיה. מגשימים את האידיאל הרוסי הטהור. כמו אוסטרליה עבור הבריטים (ואפילו אילת שלנו בראשיתה).
הנקודה הבאה היא העיר אומסק (Omsk), שהיא מקום זנוח שנראה נטוש לצד פסי הרכבת. היא ממוקמת בדיוק במקום בו המסילה חוצה את הנהר אירטיש (Irtish), על גשר קורות מאסיבי. הנהר זורם בין איונים קטנים וכרי דשא ונוגע בעיר בשלווה. אבל מעבר לו, מלאים הפרברים וגדושים מפעלים פטרוכימיים, תשלובות טקסטיל ובתי זיקוק לנפט. בתחנת הרכבת עומדים קרונות המשא בשיירה ארוכה. אני מדמיין אותם עמוסים במגורשים מפוחדים.
יקתרינה הגדולה (שהייתה בעצמה גרמנייה), הביאה לכאן את הגרמנים. שנים הם שגשגו ופרחו במישורים הגדולים לאורך נהר היניסיי, עד שרוחות מלחמה החלו לנשב וסטלין הפך את עולמם. הרבה קודם לכן, לא הרחק מכפריהם הוקמו מחנות העבודה (גולגים) הידועים לשמצה שריכזו אליהם את מיטב הרוח החופשית של רוסיה, יהודים, לוחמי חופש ושאר אנשים שהמשטר ראה אותם כמאיימים. כאן נמק פיודור דוסטוייבסקי בכלא בנוי עץ, לאחר שנידון לעבודת פרך בשל פעילותו בחוג של מהפכנים נאיביים בסנט פטרסבורג. ענק הספרות הזה היה משוטט לאורך גדר הכלונסאות, אולי בוהה בשמים, מונה את העמודים ומייחל לטוב. כאן כתב את ספרו "בית המתים" וכאן, בין אסירים שבראשונה מילאו אותו תיעוב, אחר כך יראת כבוד, חווה פיוס רוחני עם האיכרים הרוסיים. כעבור יובל שנים, צמח על חורבות בית הכלא, תיאטרון שנבנה בסגנון נאו בארוקי. המבנה היחידי ששרד מבית הכלא היה בית המפקד, סדיסט שציווה שאסיריו יוצלפו על כל עוון. באירוניה היסטורית שאין מושחזת ממנה, הפך ביתו למוזיאון לכבוד הסופר אותו תיעב. מאה שנים מאוחר יותר, הועבר הסופר אלכסנדר סולז'ניצ'ין, מלווה במשמר, דרך אומסק, בדרכו למחנה עבודה בקזחסטן. הוא וחבריו נכלאו כאן בצינוק.
מנזר הנשים אצ׳איר (Achairy), שליד אומסק. הוא אבן שואבת לצליינים ובעיקר לצלייניות. מעיין חם שנובע במקום, הוא יעד למאמינים שממלאים בקבוקים, סגולה לבריאות, לפריון ולפתרונן המבורך של המצוקות האנושיות. בימי סטאלין היה כאן גולאג שהוביל אלפי פועלי כפיה אל מותם. ב-1987 חשף ארכיאולוג באתר – ליד החווה הממשלתית- קבר אחים. האסירים, רובם בני עילית, מתו מדלקת ראות ודיזנטריה, בשל עבודת הפרך בשדות, האלימות ותנאי התברואה הירודים. קבריהם פזורים באדמת המקום.
העיר נראית מוזנחת. רוכב אופניים נופל לבור עמוק. עגלה רתומה לסוס רועדת ומתנדנדת. זהו מקום טוב להבין את המשבר שאחז ברחבי האימפריה, מאז שברית המועצות נפחה את נשמתה. הרחובות אפורים, המדרכות משובשות. קתדרלת ״התרדמה״ נראית כנזם שבאף חזיר ויופייה של הכפה המוזהבת, שסביבתה משתקפת בה, רק מקצינה את עליבותה של העיר.
אנחנו ממשיכים לנסוע, מתבוננים במרחבים הגדולים והחדגוניים. הרכבת עוברת אזורי זמן שונים וצריך להזיז את מחוגי השעון מעת לעת, אחרת ממדי הזמן חדלים מלחייב. אני תוהה מה ניתן לראות מהארץ הזאת? מה ניתן ללמוד ממנה, רק מהנסיעה לאורך המסילה? כל מקום בסיביר נראה רחוק מדי. לו סיביר היתה מתנתקת מרוסיה, עדיין היתה הארץ הגדולה בעולם. כאשר השמש זורחת מעל מצרי ברינג, היא שוקעת מעל הרי אוראל. הפילוסוף הרוסי ניקולי ברדיאייב (Nikolai Berdyaev), דן בהשפעת המרחבים הגדולים הללו על הנפש הרוסית. הוא הוגה ברוסי אלמוני, שיסע אי שם בלב הטייגה, או לגדת נהר כזה או אחר. בכול דרך שייבחר, הוא יכול ללכת ימים וחודשים וכול הזמן יהיה מוקף על ידי רוסיה. אין קץ למישורים, אין גבול ליערות. כדי להחזיק במרחבים האינסופיים הללו, צריך היה להקים מדינה שאין לה סוף.
נובוסיבירסק היא תחנה על מסילת הברזל שצמחה לעיר השלישית בגודלה ברוסיה. לפני שנבנתה המסילה הטרנס-סיבירית חיו בנובוסיבירסק פחות משמונת אלפי תושבים. כיום מספר התושבים הוא יותר מ-1.4 מיליון, וזאת בזכות הגשר, שמאפשר למסילה להמשיך את מסע הפלדה והקיטור לכיוון האוקיינוס השקט. נובוסיבירסק קשורה בקשר גורדי לרכבת. הרכבת הטרנס סיבירית, שהיתה גורם משמעותי ואפילו מכריע, באחת מתנועות האוכלוסין החשובות בעולם. היו בה קרונות מפוארים, שהסיעו דיפלומטים וסוחרים. לא מהודרים כמו אלו, הדימיוניים, שהוצגו בהיכל האומנות הרוסי, בתערוכה העולמית של פריז, בשנת 1900, אבל מהודרים בהרבה מקרונות הבקר, שזכו לשם המכובס " מחלקה שלישית", שהתגלגלו בקול רועם בין הרי אוראל לערבות ודחסו לתוכם המון נודד של איכרים-מהגרים, שקיבלו כרטיס רכבת לכיוון אחד. היו קרונות שדמו לחצר משק נעה, אליה נדחסו משפחות גדולות עם חיות המשק שהיו כל רכושם עלי אדמות. היו גם קרונות בהם נדחסו גברים בודדים, פראיים למדי, מכורבלים בעורות מעלי צחנה.
נובוסיבירסק היא עיר ענק שפרחה לגדת נהר האוב (Ob), הנהר הרביעי באורכו בעולם, שזורם לאיטו אל האוקיינוס הארקטי ומשתפל דרך המישורים רק ארבעה ס"מ בכול ק"מ. שטח אגן הניקוז שלו גדול מכול זה של מערב אירופה. זו עיר שכולה מרחבים. רחובותיה הארוכים נמתחים לאורך קילומטרים של בלוקים למגורים וגושים סטליניסטיים, ענקיים, גולמניים, קרים וחסרי קישוט. בלוקי דירות שנבנו בזמן ניקיטה ח'רושצ'וב; בניה טרומית מכוערת יחד עם זאת, ברחובותיה גלריות של אמנים שבחרו ליצור בכרך המבודד, אולי כי הוא נעדר תחרות. לנערותיה יצא שם של היפות ביותר ברוסיה. יש המכנים את נובוסיבירסק "שיקגו הסיבירית".
.העיר הזאת, שאינה מעוררת כל התפעלות ויזואלית, היא אחד הענקים התעשייתיים של רוסיה, מרכז המטלורגיה והייצור המכני. בית האופרה הענק שבכיכר לנין, גדול עוד יותר מהבולשוי של מוסקבה. לקונסרבטוריום למוסיקה יצא שם עולמי. באוניברסיטה שלה ריכוז של מדענים, שקיוו למצוא כאן חירות מדעית. זכר לחזונו של ח'רושצ'וב על עיר מוקדשת למדע. עיר שתרתום את משאביה העצומים של סיביר לשירות הטכנולוגיה והכלכלה. ב"עמק המוזהב" של נהר האוב, במרחק של 32 ק"מ דרומה לעיר, קמה אקאדמגורודוק (Akademgorodok ), קריית מחקר ובה ארבעים אלף מדענים, שהגיעו יחד עם בני משפחותיהם, בתקווה להיותה מוחה של ברית המועצות. שדות מחקר חדשים נחנכו, קמו אקדמיות לגאולוגיה, מיכון ותרמו-פיזיקה. מייסד המקום, המתמטיקאי לאורנייטב (Mikhail Alekseevich Lavrentyev), עודד תקשורת זורמת בין המוסדות השונים ודומה היה כי עיר המדע הבדיוני תוביל את ברית המועצות לניצחון מדעי וטכנולוגי על המערב. אבל אז החלום נגוז. ח'רושצ'וב נפל ועמו החזון. הפיקוח האידיאולוגי החל להתהדק והלהט הצטנן.
מכאן דרומה, הערבות הולכות ומתקמטות, עד שיתרוממו למרגלות הרי אלטאי, שם כתמי התעשייה נעלמים ואת המרחב תופשות הערבות. ילידי המקום הם בני עמי הערבות, מונגוליים וטורקים, רועים ונוודים למחצה, צאצאים לעמים גדולים וכבירים, שהרכיבו את צבאותיו של צ'ינגס ח'אן. איכרים רוסיים דחקו את הילידים אל העמקים הנידחים. אפשר להמשיך מכאן לאורך העמק של הקאטון, עד לשרשרות המעורפלות של הרי אלטאי, המפרידות בין סיביר לאסיה התיכונה.
בהיותו בן 15 שנים בלבד, ברח בלז' סנדראר מבית אביו בבזל, נסע ברכבת לגרמניה ופגש שם יהודי, שהציע לו להצטרף אליו למסע ברכבת הטרנס-סיבירית, אל תוך רוסיה. מבלי שתכנן, התחיל בשנת 1902, את המסע הגדול של חייו, שיתגלה כהרפתקת חייו, מסע שיוליד פואמה רומנטית – הפרוזה של הטרנס סיבירית. נאמר עליו שהצליח לכתוב דברי שירה, בחלקי חילוף של רכבות, ונחשב למבשר המודרניזם בשירה. הוא היטיב לשרטט במילותיו את תחושתו של הנוסע: "ושריקת הקיטור. ושאון גלגלים אינסופי מטורף בתלמי השמים. זגוגיות מכוסות כפור. אין טבע! ומאחוריה, ערבות סיביר, שמים נמוכים וצללים ענקיים של ארכובות עולות ויורדות". סאנדאר מעביר את התחושה של המקומות הנמצאים בשום מקום ורחוקים מכול מקום.
ראה באתר זה : הפרוזה הטראנס סיבירית
קראסנוירסק (krasnoyarsk) שלגדת נהר יינסי (Yenisei), שראשיתו בסביבות קיזיל (Kyzyl) שברפובליקת טובה (Tuva), הנמצאת בדיוק במרכז הגיאוגרפי של אסיה. הנהר זורם תחילה באפיק צר וגועש ותופח כאן לשיטפון ברוחב של למעלה מקילומטר וחצי. הנהר המיתי שלגדותיו יושבים רבים מעמיה של סיביר, ביניהם הטונגוסים, שהעניקו לעולם את המושג "שמאניזם". אותם רופאים מסורתיים שידעו לרפא את היחיד או הקהילה, על ידי הקשר עם הרוחות. בעת העתיקה בכל שבט היו שתי דמויות מפתח. האחת היא של המנהיג, שהצליח להביס גברים אחרים בדרכו להנהגה, לסכל מזימות של הרוצים לרשת אותו ולהגן על שבטו בפני אויבים. הדמות השניה היתה זו של השמאן. מי שאחראי לעולם הרוחני. לקשר בין האנשים לבין הכוח הכביר, הלוקח ונותן חיים. השמאן ולפניו השמאנית היו נכנסים לטראנס באמצעות מוזיקה חרישית, עד שנשמתו היתה יוצאת מגופו ונכנסת ליקום מקביל, שם היתה פוגשת את אותן רוחות טבע או רוחות מתים. אלו סייעו לה לאזן את האנרגיות, לרפא מחלות, להביא גשם ולהשכין שלום.
זוהי מערכת הנהרות הגדולה בעולם, הזורמת אל האוקיינוס הארקטי.
העיר אפופה עננים של פחמן עשן ואבק. מסת הבטון של העיר מעוררת את השאלה היכן קרסניארסק שצ'כוב כה העריץ? היכן קרסניארסק של סוחרי הזהב?
אַנְטוֹן פַּאבלוֹבִיץ' צֶ'כוֹב (1905-1860 Chekhov, Anton Pavlovich) דיבר בהערצה על האיכרים הסיביריים. צ'כוב שהיה שם נרדף, לסופר מופת, בפרט של סיפורים קצרים, בתכנית הלימודים לבגרות, הפך לאחרונה בשיח הישראלי, לשם נרדף לאליטיזם ולמשהו שמייצג בעיני שרת התרבות וחבריה, את התרבות "ההיא". הוא קסם לי, כבר לפני שנים, ביכולת שלו להכניס את הקורא, בקלות יחסית, לתוך ההתרחשויות שתיאר. צ'כוב לא היה בולשביק מושבע אבל גם לא היה ריאקציונר. הוא לא קיבל עליו את תפקיד הנביא או המוכיח בשער, אלא פשוט תיאר את הסביבה שלו בצורה החדה והכנה ביותר. אף שהוא עצמו הגיע ממעמד נמוך, הוא לא הפך את האיכרים לקדושים מעונים, כפי שעשה לב טולסטוי.
ראה באתר זה : טיול לרוסיה בעקבות טולסטוי
האיכרים אצל צ'כוב אינם מלאכים. הוא לא ייפה את המציאות לטובת השקפות העולם שלו. הוא הכיר בעובדה שהעוני פעמים רבות מנוול את נפש האדם. במסעו אל מעבר להרי החושך של אוראל, בשנת 1890, כתב לאחותו: "בלילה, כשתיכנס לבית שישנים בו, לא יעלה באפך לא ריח של חיות ולא הריח הרוסי. אמת, אשה זקנה שהושיטה לי כפית ניגבה אותה על אחוריה, אך לעומת זאת לא יגישו לך תה ללא מפה. האנשים אינם מגהקים ואינם פולים כינים מראשם בנוכחותך. כשיכבדו אותך במים ובחלב, לא יתחבו אצבעותיהם לתוך הכוס". סיפוריו שופעים חמלה ואהבה, מלאי השראה לנדכאים, לצד הומור, סאטירה ובוז לגבירים הרוסיים, למושלי העם ולשכבת ההשכלה.
כמו כן, סגנונו של צ'כוב מתבלט בתיאורי הנוף:. כך למשל, היטיב לתאר את הטייגה הסיבירית, כשכתב: "רק העופות הנודדים, יודעים היכן נגמרים העצים". מאידך גיסא, צ'כוב, שמעולם לא הוגלה, שיבח את יופיין של חלק מהערים שראה, והעיד כי האווירה בסיביר, למרות הפושעים הרבים, בטוחה הרבה יותר ממקומות אחרים.
ראה באתר זה : טיול בעקבות אנטון צ'כוב
במלחמת העולם השנייה העביר לכאן סטלין את המפעלים מרוסיה המערבית והעיר היתה למטרופולין המונה מיליון תושבים. סטלין רתם בכול את ערי סיביר במסגרת הערכויותיו למלחמה. עד 1991 היתה העיר סגורה בפני זרים מחמת מפעלי האלקטרוניקה הצבאיים והכורים הגרעיניים התת קרקעיים. בעיר עצמה, שיכונים בצבע דבש, שניבנו בידי שבויי מלחמה יפניים, עם קישוטים מגושמים ועיטורים מסורבלים.
אין הרבה לראות בעיר. לכן בחרנו לצאת אל מחוץ לעיר. לאתר הסקי וליערות העבותים, רוחשי הזבובים העוקצניים. במרחק של פחות משעה נסיעה מהעיר מגיעים אל לבה של הטייגה, רצועת היער האינסופית. ממנה בולטים עמודי גרניט, המזדקרים מעל הצמרות, לכיוון השמים. עלינו על אחת הפסגות כדי לצפות בשמיכה הרחבה כל כך של הטייגה. יער שאורכו 8,000 ק"מ. נתון שיש לו משמעות קוסמית.
בדרך פוגשים אנשים. קשה ליצור שיחה. ולא רק בגלל מחסום השפה. כבר כשהקרונות מתגלגלים מתוך התחנה, אני סוקר בסקרנות את פני האנשים שמסביב. חלקם מחוקי מבע. חלקם חרושי קמטים. חלקם אדומי פנים מוודקה. האם נותר בהם החשש המצמית של פעם? מהימים שבהם אדם שהחליף מילים עם זר, היה בחזקת חשוד?
לעתים פונה אלי מישהו, דובר אנגלית. בדרך כלל אדם צעיר יחסית. שואל ומתעניין. לא ממש. טולסטוי כתב סיפורי רכבת. דיבר על כך שהנסיעה יוצרת תרבות מסוימת של שיחה. היא מפלרטטת על קו האמצע שבין שיחה בלתי מחייבת לבין דיבור אינטימי. בני ציפר כתב פעם כי באופן הזה "מתרבתים את העם, בהושבה שלהם בחללים סגורים שהם קרונות הרכבת, אלה מול אלה, אנשים מעדות שונות ודתות שונות. אלה מציצים באלה ומרגישים שהם בסך הכול דומים". מעת לעת אני מתבונן באם ובתה, בסב ונכדו, בשני חיילים, בבחור שתקן המתבונן מהורהר דרך החלון ומנסה לספר את סיפורם.
התחנה הבאה על דרך הברזל היא אירקוצק (irkutsk), בירתה העתיקה של סיביר. העיר ההדורה, על בתי המידות שלה, שאוכלסו פעם על ידי סוחרים עשירים, שוכנת לגדות נהר בשם זה. הוראת השם "אירקוצק" בפי הילידים הבוריאטים הוא "הנהר מהיר הזרימה". זוהי עיר מלאה בבתי מידות עשויים עץ, כולל כאלו של סוחרים יהודיים. פעמוני הענקים משמיעים צלילים עמוקים שנשמעים קצת נוגים. העיר הוקמה על ידי קוזאקים בשנת 1625, כמחנה מבוצר כנגד הבוריאטים. מכיוון שחלשה על דרך המסחר שבין סין לרוסיה, היא התפתחה במהירות. כאן עברו פרוות של צ'ובלים ושנהב משיני ממותות דרומה אל סין ובאותה דרך עצמה, זרמו צפונה סחורות כמו תה, משי וחרסינה. המאה ה-19 היתה עדה לגילוי הזהב ולהבאתם של עובדי כפייה. אירקוצק הפכה ללבה של אימפריית הכלא הצארית. סוחרים שצברו ממון ופועלים שכיסיהם גדושי זהב מן המכרות, מילאו את העיר בהזדמנויות חדשות. את מדרכות העץ החליפו שדרות הדורות וארמונות מחקו את הבקתות העלובות. לחיי הלילה של העליצות והפריצות התווספה האינטנסיביות של אלימות משולחת רסן. אירקוצק היתה באותם ימים, לבירת הפשע של רוסיה. מספרים שלא חלף ולו לילה אחד, ללא מעשה רצח. איש לא התערב. הסיבירסיאק, איש סיביר, אינו דוחף את אפו לעניינים לא לו.
הדמות הדתית החשובה בהיסטוריה של אירקוצק היא אינוצנט הקדוש מאירקוצק (1797-1879, נולד בשם איוואן ונמינוב) שהיה מיסיונר וערך מסעות לאיים האלאוטיים (כיום באלסקה). הוא דיבר את השפות של הילידים ותרגם את כתבי הקודש הנוצריים לשפותיהם. לאחר מות אשתו הוא היה לנזיר, ולאחר מכן בישוף וארכיבישוף של אירקוצק. לאחר מותו הוא הוכרז כקדוש.
יהודים קיבלו אישור להתיישב באירקוצק במחצית המאה ה-18. ככל הנראה הקהילה גדלה בזמן מלחמת העולם הראשונה עם הגעתם של פליטים רבים מרוסיה האירופית. המועצה הלאומית של "קהילות ישראל בסיביריה ואורל", הדפיסה באירקוצק סידור תפילה, וכן את סיפורי המקרא בעריכת ביאליק, רבניצקי וש. בן-ציון. הלשכה הציונית המרכזית במקום הדפיסה את מילון בן יהודה לעברית-רוסית. הידוע ביהודי אירקוצק הוא השומר אלכסנדר זייד.
ברחבי העיר פזורים פסלים של דמויות רבות משקל ומשמעות, כמו הצאר אלכסנדר השלישי, שהתחיל במפעל המיתי של הרכבת הטרנס סיבירית, גיבור תרבות אחר הוא שליחוב (Shelichov), חוקר אלסקה, המכונה בפיהם בחיבה "קולומבוס הרוסי" ושל קולצ'אק, גיבור מלחמת רוסיה – יפן ואחר כך אחד ממפקדי הצבא הלבן שלחם במלחמת האזרחים ברוסיה כנגד הצבא האדום..
החל מסוף המאה ה-17 נשלחו לכאן קבוצות של אסירים. זרם של מגורשים נשאב לכאן כדי לעבוד במכרות. הצורך ליישב את סיביר, גרם להגדלה אבסורדית של העוונות שבגינן אדם הורחק מרוסיה האירופאית עד לכאן. התאגרפות מקצועית, אלימות במשפחה, שוטטות, חיזוי עתידות, או קיבוץ נדבות בלתי מוצדק. במהלך המאה השמונה עשרה, נכנסה מערכת ההגליה לקצב חסר רחמים. המסע היה ממושך ורבים לא שרדו אותו. המאה התשע עשרה ראתה מאות אלפי אסירים צועדים אל הישימון הסיבירי, כשהם קשורים בשלשלאות ושרים שירים נוגים. אסירים משוחררים, שנאסר, עליהם לשוב מלאו את הרחובות והדרכים בנוודים נמלטים, כשהכישורים היחידים בהם ניחנו, היו גניבה ושוד. רבים מהם ניסו לשוב מערבה והשתרכו לכיוון המערב המיוחל שמעבר להרי אוראל, היא לא היתה רק בית הסוהר שלהם, אלא גם קברם. אך סיביר בלעה אותם.
למזלה של אירקוצק ושל תושביה, הגיעו לכאן גם גולים מסוג אחר. הגולים הפוליטיים, שמספרם היה זעום לעומת זה של הפושעים, אבל השפעתם היתה גדולה מהפכנים פולנים, כמו דיסידנטים מלומדים, הפכו עם הזמן לשכבה אינטליגנטית ששלטה בסדר היום.
מוזיאון הדצמבריסטים מזכיר את המהפכנים שנאלצו לנדוד כאן בעקבות הפיכת הנפל של .1825. הם היו אריסטוקרטים שופעי רעיונות ליברליים, שמאסו בשלטונו של הצאר ובשכבה האריסטוקרטית שתמכה בו. בדצמבר 1826 התקוממו בסינט פטרסבורג. ללא אלימות חלילה. הם פשוט נטשו בהתרסה את חיל המשמר שלהם והותירו אותו ללא מפקדים. מאה עשרים ואחד קושרים נשפטו. חמישה מהם נתלו והיתר נשלחו לסיביר. כמה מנשותיהן או ארוסותיהן זנחו את חיי הנוחות אליהן הורגלו בסינט פטרסבורג והלכו לארץ הגזירה בעקבות אהבתן. ידוע במיוחד סיפורה של יקטרינה טרובצקאיה, שנסעה בכרכרה אלפי קילומטרים. כאשר הדצמבריסטים המדוכאים נשאו אליה את עיניהם, הם דימו לראות אור של מלכות זורח ממנה. כמותה, גם היפהפיה הצעירה מריה ולקונסקאיה. אשתו של עבריין פוליטי, שדימתה בעיני הציבור, לנסיכת סיביר. היו כמובן איכרות רבות שעשו זאת לפניהן, אבל אף אחת מפשוטות העם הללו, לא הטביעה את חותמה, כמו בנות האצולה, שהפכו לסמל. נשים שעקדו את כל עולמן על מזבח האהבה. נשות הדצמבריסטים שהלכו אחריהם במדבר, בארץ לא זרועה, נתנו השראה לשלום עליכם, בסיפורו על אחת מבנותיו של טוביה החולב.
מעטים מהם שרדו כדי לשמוע בשנת 1855, שהם זכו בחנינה, בשנת השלושים לגלותם. כל זה קרה אחרי מותו של הצאר ניקולי הראשון, הקשוח והאכזר. הדצמבריסטים, כמו המשכילים והגולים הפולנים שנשלחו כאן, לאחר שנכשלה התקוממותם ב-1863, הביאו לעיר משב מרענן של השכלה. אט אט החלה העיר לחוש את המטענים עם האנרגיות המעודנות החדשות אט אט החלה להישמע נגינת פסנתרים בסלוניה בתים והאנשים שבו לפקוד את הספריות. עד היום, בתי העץ המפוארים שבנו, עומדים על תלם ומקרינים אצילות מאופקת.
בייקל (Baikal) היא ימה ענקית, שכונתה בפי הסינים "הים הצפוני". הנתונים המספריים מפתיעים: אורכה 636 ק"מ, רוחבה כ-80 ק"מ ושיטחה כ-31,500 קמ"ר. מתקמרת למרחק דומה לזה שבין פרג למילנו. גדולה פי אחד וחצי ממדינת ישראל. אבל מתגמדת נוכח המרחבים הסיביריים, המשתרעים הרחק מעבר לאופק. עומקה המרבי 1,637 מ' ועומקה הממוצע 758 מטר – העמוקה בימות העולם. מתברר כי מתחת לקרקעית הימה ישנה שכבה של משקעי סחף בעומק של כ-7 קילומטרים, שהצטברו במהלך השנים. משמעות הדבר היא שתחתית בקע הבייקל היא בעומק של כ-9-8 קילומטרים מתחת פני הימה וזהו הבקע היבשתי העמוק ביותר בקליפת כדור הארץ. בקע זה הוא צעיר במונחים גיאולוגיים ומתרחב בכ-2 סנטימטרים מדי שנה. את הזוגות הפוסעים לחוף האגם , הנתונים הללו כנראה אינם מרגשים. גם הרוכלים הקירגיזיים, המציעים למכירה דגים מעושנים, או פילאף, אינם נראים כטרודים בנתונים הללו. ביקרתי כאן פעם, לפני מספר שנים, בחודש מאי, כשהימה איחרה להפשיר והכול היה מכוסי גלידים של כפור לבן. מסביב ראיתי הרים מחורצים בערוצים והכול טובל בשלג. התושבים הבוריאטיים רואים בסיביר הלבנה מעיין מקדש ענק, שאלוהים שוכן בו. הם סוגדים לנופיה של סיביר וחרדים מהעמקים הלבנים, מהם יבוא המוות.
ראו באתר זה: ימת בייקל – יומן מסע. ; ראו כתבה ב-YNET " ימת בייקל -הגלפגוס של רוסיה"
היימה, המוקפת הרים, הוכרזה כשמורת טבע וכאתר מורשת עולמית. בידודה, גילה ועומקה תרמו להיווצרות פאונה עשירה ומיוחדת של מים מתוקים. הצבע הכחול עמוק כובש. היופי עוטף את המבקרים במעטה של התרגשות ומעורר נוסטלגיה. הגעתי לכאן פעם באביב, כשגלי הימה היו עדיין קפואים וההרים שסביבה מושלגים והגעתי בשיאו של הסתיו הסיבירי, כשהכחול העמוק היה מעוטר בשוליים של צבעים בוערים של שלכת. הזמן היפה לטייל כאן הוא שלהי ספטמבר, בימים הרכים האחרונים, המכונים "הקיץ של הגבירה". אלו הרגעים העדינים האחרונים, טרם שהרוח הקרה הראשונה תקרע את הצבעים לגזרים והעצים יוותרו עירומים. בינתיים, אור השמש זוהר, מזוכך ועדין ופלומת השיחים האדמדמה מתפשטת כמו שריפת יער.
מפסגת הגבעה שמעל ליטסיביאנקה (Litsivianka), נראית הימה כמו ים ענק. העננים הלבנים שבשוליה, רק מגבירים את הצבע החול עמוק של מימיה. היא יושבת בשבר גיאולוגי, שההפרדה בין שני צדיו שומטת בהדרגה את קרקעיתה לעומק של ק"מ וחצי. היא אוצרת 20% מכול שלימים כונה "אבזם הזהב" המים המתוקים עלי אדמות. שווה לחמשת היימות הגדולות של אמריקה גם יחד.
רכבת הקיטור ההיסטורית חולפת על שפתה של היימה, , כזיכרון ממאה שעברה מן העולם. לא רחוק משם, בליטסביאנקה, ניתן לראות את הרכבת ההיסטורית של המאה ה-19. נהג הקטר – רוסי גדל גוף ועב זרועות, מזין את הקטר בפחם, כפי שוולקן היה מלבה את האש בסדנתו. עולם הולך ונעלם. לא הרחק מכאן, נחצב ונסלל החלק המסובך ביותר של המסילה. בשום מקום לא היה זה עניין פשוט. היו מקומות שיסודות המסילה עוקמו על ידי הקרח. במקומות אחרים הוצפו על ידי ביצות, או נסחפו על ידי שיטפונות. הפועלים סבלו מכולרה וממחלות נוספות. אם לא די בפגעי הטבע, הם הותקפו על ידי פושעים. באזור זה, ההרים צונחים זקופים אל המים. במשך כמה שנים, היתה הרכבת צולחת את הקטע הזה, על גבי שתי שוברות קרח, שהובאו לכאן מניו קאסל. ב-1904, החליטה הממשלה הרוסית לשים קץ לחוליה החלשה הזאת. סלעים פוצצו, מצוקים שוטחו ונחצבה דרך על גבי כמאתיים גשרים. בניית הקטע הזה היתה החוליה האחרונה, שחיברה את המסילה לאוקיינוס השקט.
האי אולחון (Olkhon) ניצל מהתיעוש. שמיו הכחולים לא נעכרו בעשן שנפלט מארובות של בתי חרושת. שדותיו זרועי הפרחים לא זוהמו בפסולת רדיו אקטיבית. האיכרים שחיים בבתי העץ, הקולאקים גדולי הגוף, עדרי הפרות השבות מן המרעה, כולם תזכורות לעבר נאיבי ומעוררים געגועים למשהו שאולי לא היה קיים.
זה מתחיל להשתנות. כפר נופש נבנה בסמוך לכפר. בתיו הצבעוניים מקשטים את האפרים, כמו קוביות שהושלכו על ידי ילדים. בקרוב זה ישתנה. יגיעו תיירים. ייבנו בתי מלון, יוקמו חניונים לאוטובוסים. סירות הדיג ייעלמו ואת מימי האגם יפלחו ספינות תיור שיציעו קרוז יומי ללב האגם. אבל בינתיים זהו כפר סיבירי נידח, שאשה יפה, שפניה המקומטות משהו מעידות על עבר מפואר, מחייכת לעומתנו חיוך רחב וילדיה שמחים לקבל את פניהם של הזרים.
בצדה השני של היימה – מתחילה שרשרת הרי ברגוזין ובה נופים נהדרים. הרים מושלגים, פסלי עץ שמניסטיים, עשרות עצים מקושטים במאות סרטי תפילה.
מאיסט ברגוזין הגיע נובומייסקי, מייסד מפעל האשלג הארץ ישראל, לימים מפעלי ים המלח ואת ישוב המפעל רבת אשלג.
על משה נובומייסקי ראו: יישובי המפעל בארץ ובעולם.
אולו אודה היא בירת הרפובליקה הבוריאטית. שם "מפוצץ" משהו ומעורר ציפיות. המציאות בשטח, מינורית יותר. עיר המכותרת עשן ותעשייה. למעט מונומנט של אשה, המסמלת את האם הבוריאטית, מתנת מונגוליה הסמוכה, לא ניכר בעיר שוני מכול עיר רוסית אחרת.
בלב העיר כיכר ענקית, קרה ומנוכרת, מרחב טקסי של פומפוזיות גרוטסקית, כמיטב המסורת הסובייטית ובה פסל ראש ענקי של לנין, מי שהפך את התיאוריה למציאות. מי שלאחר מותו ניסו לנתח את מוחו ולהבין את הגאונות שלו, לבסוף חנטו את האיש. רק פסלו מזכיר את העובדה שפעם שינה את העולם. לפחות את חלקו. הפסל משדר סמכות ועצמה. גם אטימות. כפי שהיה בחייו. הרעיונות האוטופיסטים של מארכס והתאמתם למציאות הרוסית על ידי לנין, הושלכו מזמן לפח האשפה של ההיסטוריה. ובכול זאת, הפסל עוד כאן, גדול, מרוחק ודומני שאפילו מאיים. פסל שעוצב במיוחד עבור תערוכה בקנדה. ומפני שלא נמצאו לו קונים, נחלצה למשימה, עיריית אולה נודה. בכיכר זקן שראשו שמוט על חזהו, שתי נערות מנפחות בלונים של מסטיק ורוכל מוכר משהו.
מכאן יוצאים לראות את הכפר של המאמינים הישנים, שגורשו לכאן בראשית המאה ה-18, בשל דבקותם באמונתם הדתית במחציתה מאה ה-17 ערך הפטריארך ניקון, מסע לטיהור רוחני של הכנסיה הרוסית. הוא הכניס רפורמה במנהגים, שהיו שמרנים שסירבו לקבל. מטורף ככל שיישמע. עבור מחוות דתיות כמו אופן ההצטלבות, מספר הפעמים בהם קראו "הללויה", מספר הכיכרות על שולחן לחם הקודש ועוד, נושאים שנראים לנו כזניחים, גרמו לכנסיה ולשלטונות לרדוף את המאמינים הללו ואלו היו מוכנים לעלות עבורם על המוקד, ולשלוח את בני משפחותיהם לגן העדן. פטר הגדול רדף אותם וקתרינה הגדולה יישבה ואתם כאן, הרחק מלב התרבות הרוסית. שלא יזהמו בכפירתם.
המאמינים המנושלים קללו את הצאר שהיה בעיניהם שלוח השטן, הטבילו את מתיהם באגמים וקברו את מתיהם ביערות. את כולם ציינה סגפנות קיצונית. כיום העבר המדכא נראה כחלום רע והסגפנים, המנוניטים של סיביר, שפעם הסתייגו מכול מפגש עם זר, הפכו את הסבל לפולקלור. בתי העץ שלהם זוהרים בכחול ובירוק בעמקים הצחיחים. הם מקבלים בשמחה מבקרים ומתפרנסים מהם. לבושים בבגדים צבעוניים, מנעימים את זמנם של אורחיהם בארוחה מעשי ידיהם, ובזמרה מקולותיהם הערבים.
י
צאנו לבקר במאהל של בוריאטים ובמנזרים בודהיסטיים. נראה סוריאליסטי מעט. המזרח הרחוק בלב רוסיה. נזירים לבושי גלימות אדומות, איש זקן מסובב גלגלי תפילה, בחורות צעירות ממוללות חרוזי תפילה… פסלים של בודיסטווה, מגילות תפילה קשורות בסרט… עיטורים בודהיסטיים… מתברר שגם לקפיטליזם בעיות. המקדש הולך ומתפורר…
אולן אודה (Ulan Ude) היא בירתו של חבל בוריאטיה. מונגולים שהגיעו לכאן לפני עידנים בלעו בקרבם את השבטים המקומיים. הם היו מגדלי מקנה מוכשרים רבים ומאורגנים יותר מהשבטים שחיו מצפונם. לעתים כרתו הבוריאטים בריתות עם רוסיה הצארית, כנגד המשטרים המונגוליים של אחיהם לגזע. במאה ה-13 מיסיונרים טיבטים המירו את דתם לבודהיזם. בקרב העמים הסיביריים הרבים, רק להם היתה שפה כתובה. עד שבא משטר האימים של סטלין ועמו הקולקטיביזציה הכפויה. הזקנים שביניהם זוכרים את הימים האפלים בהם נעלמו הקולאקים,בעלי הקרקעות ובעקבותיהם הלאמות, הנזירים הבודהיסטיים הזהות הבוריאטית הלכה והתקהה. סביהם שמרו מן הסתם במקום מסתור טנקה כחול שוליים ועליה ציור של הבודהא. אולי החזיקו בהיחבא כמה פסלונים. גם כשלעתים היו מטפסים בהיחבא אל הגבעה, כדי להקריב עליה קורבנות. הזהות הבודהיסטית נמחקה והילדים גדלו כקומוניסטים. גם הוא נעלם והם גילו שאיבדו את שני העולמות. עשרות המנזרים שפרחו בבוריאטיה, בשנות ה-20 של המאה ה-20, נחרבות בתקופת הקולקטיביזציה הכפויה של סטלין. אבל הבוריאטים שפגשתי טוענים שגם הבודהיזם מתאושש.
ראו באתר: טיול לסיביר ומונגוליה – מיימת בייקל לערבות האסיאתיות
מאולן אודה, יוצאת הרכבת למסע ארוך אל אולן באטאר, בירת מונגוליה.
מונגוליה היא ארץ הנוודים האחרונה. אחת הארצות הריקות בעולם. שם מסתורי ומסקרן, המעורר אסוציאציות על עדרי סוסים המלחכים עשב ירוק בערבות ועל גדודי פרשים שועטים מערבה. סטפן בודיו, בספרו "חלומות נשרים: החיפוש אחרי אגדות במונגוליה הפראית", היטיב לתאר את חמוקי הגבעות, האגמים הפזורים בערבה והאנשים עגולי הפנים ומלוכסני עיניים. הוא הכביר תיאורים על הכנסת האורחים, על הציד בעזרת עיטים מאולפים.
שמה המונגולי של הבירה הוא אוליאנבאטאר (Ulayanobatar), שמשמעו "הגיבור האדום". בית הפרלמנט ההדור שבבירה אולן באטאר ועוד כמה סממני ממשל, ניצבים בניגוד גמור לכרי הדשא האינסופיים, למישורים העשבוניים של הערבות, עליהם רקעו סוסיו של ג'ינגיס ח'אן, בדרכו לכיבוש העולם. קשה להאמין שהברנשים החייכנים מכניסי האורחים הללו, הם צאצאי הכובשים שלאכזריותם יצא שם ברחבי אירופה של המאה ה-13. זהו טיול אל מרחבים ירוקים, מאהלי גרים (גר = אוהל מונגולי), מפוזרים בשום מקום, עדרים גדולים של סוסים, גמלים כפולי דבשת ובעיקר אל תחושה של מקום אחר.
ראו באתר זה: מונגוליה – ארץ השמים הכחולים.
הערות
[1] ספר ההוכחה והראיה להגנת הדת המושפלת" הידוע כספר "הכוזרי", הוא חיבורו הפילוסופי של רבי יהודה הלוי (ריה"ל), שנכתב בשנת 1139 בערבית יהודית. בתרגומו העברי של יהודה אבן תיבון, התרגום העברי הראשון של הספר, כונה "ספר הכוזרי" וכך רכש את שמו המפורסם. הספר כתוב בצורת שיחה בין מלך הכוזרים וחכם יהודי על יסודות היהדות. סיפור גיורם מרצון של הכוזרים כמה דורות קודם לכן, משמש את המחבר כרקע ובסיס לדמות מלך כוזר..