גילי חסקיןהלפיד לפני המחנה
גדוד העבודה על שם טרומפלדור
ארגון חלוצי בארץ-ישראל על שם יוסף טרומפלדור, שהוקם בי"א באלול תר"ף (25/08/1920), הוקם ליד חמי טבריה, בכנס זיכרון ליוסף טרומפלדור, חצי שנה לאחר נפילתו בהגנת תל-חי. הגדוד הוקם על-ידי שמונים חברים וחברות, יוצאי תנועת 'החלוץ' מרוסיה, חניכיו של יוסף טרומפלדור, אליהם הצטרפו גם חברים מארגון "השומר".
כתב: גילי חסקין
הערה: מאמר זה יכול לשמש כרקע, הן לסיור בעמק יזרעאל, בעקבות וינגייט , לסיור בעמק חרוד בדרך לעין חרוד והן לסיור בעקבות 'השומר', ובעצם גם לסיור לרמת רחל – בעקבות מאורעות תרפ"ט – חלק א' – סיור ברמת רחל ותלפיות.
רקע
המצב המדיני של ארץ ישראל בראשית תקופת המנדט הבריטי, טמן בחובו אפשרויות רבות. אף כי השלטון הבריטי לא נשאר צמוד להתחייבויותיו המקוריות לסייע ליהודים להקים את ביתם הלאומי, הרי נותר בידם מרווח אפשרויות רחב למדי לפעילות ציונית מעשית. המשכה של התנופה הציונית, שנקטעה על ידי מלחמת העולם, נותר תלוי בשאלה מרכזית: האם יבואו יהודים לארץ ישראל? התשובה לכך היתה העלייה השלישית.
העלייה השלישית עוצבה על ידי מספר גורמים:
א. התמוטטות האימפריות הישנות, שעל חורבותיהן קמו המדינות המזרח אירופאיות החדשות. תהפוכות אלו הביאו להרס סדרי חיים ישנים, של קיבוצי היהודים באירופה.
ב. הקמת המדינות החדשות באירופה, היתה כרוכה בעלייתה של הלאומנות, שכוונה כנגד המיעוטים הלאומיים, ביניהם היהודים. רבים חשו כי יש לחפש חיים חדשים בנופים חדשים.
ג. מלחמת האזרחים הארוכה ברוסיה והמלחמה בינה לבין פולין החדשה, גרמו לאבדות רבות בנפש ופגעו בצבורים יהודים גדולים[1].
ד. ניצחונה של הלאומיות באירופה הביאה להתעוררות הלאומיות היהודית; המהפכות ברוסיה הלהיבו את הרוחות ועוררו את האמונה באפשרות לבניית חברה חדשה, צודקת ושוויונית יותר.
ה. הצהרת בלפור, כיבוש הארץ בידי הבריטים והתמוטטות האימפריה העות'מאנית, הציתו התעוררות לאומית ואפילו עוררו תקוות משיחיות.
הצירוף של כול אלו השפיע על התפרצותו של גל העלייה בשנים 1919-1923 – העלייה השלישית. גדוד העבודה היה פרייה המובהק של עלייה זו בכלל ושל הזרם החלוצי שבה בפרט. אנשי 'השומר' היו הראשונים שהצליחו ליצור יחסים קרובים עם צעירי העלייה השלישית ובכך שברו את המחיצות של גיל ורקע תרבותי –פוליטי שונה. בדירתו של שוחט בתל-אביב היו מפגשים לא מעטים עם תלמידיו של טרומפלדור ושם נזרע הרעיון להקמתו של "הגדוד"[2]. שמו המלא היה "גדוד העבודה וההגנה על שם יוסף טרומפלדור", אך מטעמי מחתרת וחששות מהשלטונות הבריטיים, הושמטה המלה: ו"ההגנה". אולם המגמה שעמדה מאחורי המילה נותרה בעינה. הגוף החדש, בהתאם למורשתו של טרומפלדור, ראה את עצמו כארגון חלוצי הממלא משימות בתחומי העבודה וההגנה כאחת[3].
אופיו של גדוד העבודה
גדוד העבודה נוסד בתחילה כקבוצת עבודה שיתופית בעבודות הציבוריות בכביש טבריה-צמח, בשנת 1920 מגמתם היתה: עבודה והגנה, התיישבות שיתופית, בניין הארץ על-ידי הקמת קומונה כללית של הפועלים בארץ-ישראל.
קבוצה זו נבדלה מקבוצות העבודה האחרות בכביש, בכך שהתנהלה למן הראשית באופן עצמאי, קיימה במסגרתה קופה משותפת כללית (כלומר חילקה באופן שוויוני את שכר העבודה בין כלל חבריה), וקיימה בתוכה מערכת חברתית שנשענה על נכונות חבריה לפעול על פי עקרונות יסוד שהוגדרו במשותף. חברי הגדוד התארגנו במסגרת של פלוגות עבודה, שעסקו בעבודות ציבוריות, בהן – סלילת כבישים, חציבה, בניין ועבודות חקלאיות. כארבעים פלוגות בכפר ובעיר היוו איגוד שיתופי, קומונה אחת עם קופה כללית.
"גדוד העבודה," כותב החוקר אלקנה מרגלית, "הינו אחד מיוצרי הדמיון הראשונים של תנועת העבודה העברית. הגדוד הוא אחד הניסיונות הראשונים והמקוריים במסורת הרדיקליזם החברתי ובמסורת השוויונית של התנועה. דמיונו ליווה את התנועה הקיבוצית ואת תנועת העבודה כולה שנים רבות לאחר שקיעתן . הגדוד היה מראשוני היוצרים של דמיון החירות, הביזור, דמיון האדם העובד העצמאי, האחראי על משקו, על חברתו ועל הנהלת משקו…הגדוד דעך, אך בתנועת העבודה חי עוד שנים רבות הדמיון שלו בדברי סדרי חברה ושוויון"[4].
איש העלייה השנייה ומנהיג 'הקיבוץ המאוחד', יצחק טבנקין קבע בהרצאה שנתן שנים הרבה לאחר התפרקותו: "הגדוד הביא איתו אופי…היו אלמנטים שונים שנפגשו בגדוד. המשותף שבהם היתה הרגישות והחריפות, העירות האישית להגשמה חלוצית ולפרובלמות הסוציאליות…זו הייתה הופעה אוונגרדית…המון הצעירים שעלה לארץ ישראל העלה מתוכו יחס רבולוציוני למציאות.[5]"
הגדוד ואנשי 'השומר'
הקבוצה הקטנה של פעילי ה'הגנה' באחדות העבודה קיבלה בברכה את ייסודו של "הגדוד", שנעשה תוך זמן קצר, למסגרת מארגנת של מאות צעירים, מהם רבים בעלי ניסיון צבאי שרכשו בשירותם בצבאות שונים. גם לאחר הקמתה לשל הסתדרות העובדים הכללית המשיכו פעילי ה'הגנה' לראות בו את המאגר האנושי שימלא את המשימות של כוח צבאי כלל ארצי[6]. עם ייסודו של הגדוד הצטרפה אליו קבוצה ניכרת של ותיקי 'השומר', שכללה את צבי נדב, יוסף חריט, יעקב אברמסון, אריה אברמסון, משה לויט, צבי ניסנוב ועוד[7]. באופן טבעי, הופקדו יוצאי 'השומר' על הנושא הביטחוני בגדוד . הם עסקו בהכנת הצעירים להכרת תנאי הארץ והאוכלוסייה המקומית ובהדרכה לשימוש בנשק, לאלו שהנושא היה חדש עבורם. כך קרה שאנשי 'השומר' מצאו בגדוד מסגרת אלטרנטיבית לזו של המסגרת המפלגתית וההסתדרותית, בה יכלו לממש את מאווייהם ומרצם בתחום הביטחוני, בעוד שבמסגרות האחרות חשו את עצמם נדחקים על ידי הממסד המפלגתי של 'אחדות העבודה', שהיה כמעט זהה לממסד ההסתדרותי. מכיוון שהם התקבלו בזרועות פתוחות ובהערכה רבה על ידי צעירי הגדוד, לכן כבר בשלהי 1920 ובעיקר ב-1921-1922, נטה מרכז הכובד של הפעילות הביטחונית של אנשי 'השומר' מהמסגרת ההסתדרותית למסגרתו של הגדוד.
ראה גם, באתר זה: יחס אנשי 'השומר' אל סביבתם
פעילותו של "הגדוד"
כבר בשנתו הראשונה הצטרפו לגדוד מאות חברים (בשיאו הוא מנה כ-600 איש). כקומונה ארצית חתר הגדוד ליצירתה של 'קומונה כללית של כל פועלי ארץ ישראל' ושאף לכוון את ההסתדרות הכללית לדרך ארגונית ורעיונית זו. הגדוד שאף לקיים בתוכו מערכת ארגונית ריכוזית, שתפעל מכוח מרותה של הנהגה משותפת נבחרת; לקיים בין פלוגותיו השונות מערכת כלכלית משותפת הן בייצור והן בצריכה ולנייד את חבריו ביניהן בהתאם לצרכיה המשתנים של המערכת הארצית.
כמו-כן ראה הגדוד בעצמו מסגרת קולטת עליה, וככזה קבע כי כל המסכים עם עקרונותיו של הגדוד, כפי שהוגדרו בתקנון שלו ייקלט במסגרתו ללא תנאים מוקדמים. משימה נוספת, שנכללה אך במרומז בתקנון הגדוד היתה יצירת מסגרת הגנה ארצית, ניידת, שאמורה היתה לפעול תחת מרותו של ארגון "ההגנה".
חברי הגדוד גם לקחו חלק בייבוש ביצות, בניין, חקלאות, ועוד. אנשי הגדוד הותירו את רישומם בנופה של ירושלים, לאחר שבנו במו ידיהם את שכונות הגנים בירושלים, ובהן את רחביה, תלפיות, בית הכרם ועוד.
ראו באתר זה: סיור בעקבות מאורעות תרפ"ט – פרק ראשון – רמת רחל ותלפיות.
בתל אביב נטה הגדוד – 'קיבוץ יסוד', שלימים נתערבב בקבוצתו של מנחם אלקינד, את אוהליו בשכונת מחלול על חוף תל אביב ועסקו בבניית רחוב נחלת בנימין, רחוב רוטשילד ובית הספר תל נורדאו עד שנתפרקו בשנת 1927.
ב-1921 הצטרף אל "גדוד העבודה" משק כפר-גלעדי, אשר הוקם מחדש לאחר שנעזב לאחר קרב תל-חי. הגדוד הקים את קיבוץ עין-חרוד (22.9.1921) ואת קיבוץ תל יוסף (14.12.1921) לאחר מכן הקימה פלוגת הגדוד בירושלים את רמת רחל.
מנהיגי "הגדוד"
מנהיגיו הבולטים של גדוד העבודה מקרב אנשי העליה השלישית היו מנחם אלקינד, יהודה קופילוביץ (אלמוג) ויצחק לנדוברג (שדה).
דוד הורביץ, חבר הגדוד ולימים נגיד בנק ישראל הראשון, מתאר בספרו "האתמול שלי"[8] את אלמוג כאישיות חד-סטרית ודוגמאטית במקצת. הוא ראה את חזות הכול בגדוד כיסוד "לקומונה כללית של פועלי ארץ ישראל" והיה כה אדוק לרעיון זה שלא היה מוכן לסור ממנו אפילו פסיעה אחת לימין או לשמאל. הוא ראה את עצמו כממשיך מסורתו של ידידו מורו ורבו יוסף טרומפלדור, ואהב את הגדוד כיצירת כפיו. שערותיו הארוכות ועיניו השחורות היוקדות הקנו לו חזות של כהן או אמן. אלמוג, שלא עזב את פלשתינה-א"י עם חברו אלקינד, היה הרוח החיה בהקמת ישובי ים המלח.
יצחק שדה, שהתנער אף הוא מאלקינד ובז לפוליטיקה באשר היא, מתואר על ידי הורביץ כגבר מוצק, גבה קומה, עם מבנה גוף אתלטי ונשמה של אמן. עברו היה מגוון ביותר: סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה של לנינגרד, קצין בצבא הרוסי, מומחה לאמנות, בעל חנות לממכר תמונות, מתאבק מקצועי בקרקס נודד, מחזאי ועיתונאי. שדה, הרמטכ"ל הראשון של "ההגנה", דמות המופת של הפלמ"ח ואיש שמאל מובהק, נדחק אף הוא לשוליים ומת בשנת 1952. דמויות מפתח כישראל גלילי, יגאל אלון ומשה דיין, אותן טיפח, עודד וקידם לקדמת הבמה שכחו באחת את חסדיו הגדולים.
מנחם מנדל אלקינד היא המנהיג המרכזי והמשפיע ביותר בגדוד. הוא היה בן למשפחה מסורתית מסנט פטרבורג (לנינגרד). סבו היה רב, אביו היה שוחט. השכלה פורמאלית לא היתה לו, כנראה, אך עברית ידע כהלכה, ראיה לכך: נאומיו ומאמריו בשנים הראשונות לאחר בואו ארצה. הוא היה אדם מוכשר מאוד והשאיר רושם עמוק על האנשים שפגשוהו בארץ. יש מהם הטוענים עד היום, כי אילו היה מקבל מרות ומוסיף לצעוד עם מפלגת "אחדות העבודה" – עתיד היה לתפוס "עמדה בכירה בארץ". נראה כי בצד כושר הניתוח המבריק שלו היה אלקינד איש רעים נלבב ומנהיג כובש-לב[9]. חבריו מתארים אותו כאדם מורכב, מוצק אופי, קר מזג, רציונליסט, סרקסטי, חריף ביטוי ומהיר מחשבה אך חסר כול ברק וזוהר. עמדת המנהיגות שלו בגדוד העבודה היתה בלתי מעורערת. מזיגה של טיפוס הקומיסר הבולשביסטי עם פלפול תלמודי יהודי. פניו כעין משולש שחיוך קל נסוך עליהם לרוב[10]. עיניו פלדה ואילו עולמו הנפשי עמד, כך כותב אלקנה, בסימן ההתמסרות לאידיאל חייו: גדוד העבודה. הגדוד כמכשיר המתאים ביותר למימוש שאיפות ציבור הפועלים החלוצי. אלקינד נדד בין ירושלים, תל-יוסף ופלוגות הגדוד האחרות וניהל את עסקותיו המסובכות. בניגוד למנהיגים אחרים שהתפרנסו מעסקנותם הציבורית, סירב אלקינד לקבל ולו מיל שחוק עבור פעילותו הציבורית[11].
מועצת הגדוד במגדל
אחד מציוני הדרך המרכזיים בהתפתחותו של הגדוד מהווה המועצה במגדל, ב-18/6/1921, בה גובש המצע ונפלה ההכרעה להפוך מגוף ארעי לגוף קבוע. כן נקבע שם, כי מטרתו של "הגדוד" הינה "בנין הארץ על ידי יצירת קומונה כללית של העובדים העבריים בארץ-ישראל". המשתמע מכך היה הרצון להטיל את צורת החיים, אליה שאף הגדוד, על כלל פועלי הארץ[12]. חברי הגדוד רצו להכפיף את כלל ציבור הפועלים, כולל הסתדרות העובדים הכללית, לאידיאולוגיה של "הגדוד". השקפה זו טמנה בחובה את הגרעין להתנגשות עתידית עם הסתדרות העובדים הכללית, שראתה את עצמה כמסגרת כוללת ומחייבת של כלל פועלי ארץ-ישראל. , כולל הגדוד. לכאורה ראה הגדוד את עצמו כאוונגרד של ההסתדרות, אך ממצע מגדל בו נקבע "ביצור הסתדרות העובדים הכללית וכיוון דרכה במגמת הגדוד" השתמעה היומרה לעצב את ההסתדרות בדמותו וברוחו של הגדוד ולא להיות אחד המרכיבים בתוכו. המשמעות היתה לבוא במקומה של ההסתדרות[13]. היה זה איום ממשי, לאור חוזקו של הגדוד בתקופה זו וחולשתה הגדולה של ההסתדרות. בשנים 1921-1922 עדיין חסרו להסתדרות העובדים הצעירה האלמנטים של גוף מגובש, בעל סמכויות ויכולת להטיל מרות כלפי פנים, שבלעדיה לא היה ניתן להתגבר על מסורות העצמאות והפיצול שאפיינו את ציבור הפועלים בעלייה השנייה.
קראו גם, באתר זה:
העלייה השנייה
'השומר – פרשת ההתגוננות היהודית בתקופת העלייה השנייה.
על רק הנתונים הללו נוצרה הברית הבלתי כתובה בין הקיבוץ הארצי הראשון, המסגרת הארגונית הגדולה של צעירי העלייה השלישית, לבין אנשי 'השומר'. התהליך היה הדרגתי, אך מאורעות 1921 ופירוק שרידי הגדודים נתנו לו תאוצה. הקשר הגורדי הגורלי, שנוצר בין חברי השמור לשעבר, לבין גדוד העבודה, הביא לנטישת דרכו ההיסטורית של 'השומר' ולהחלפת מקומות בינם לבין יריביהם. ברוב השנים, עד פירוקו של השומר, הדריכה את חבריו, בראש ובראשונה, ההשקפה הלאומית הכוללת. זאת היתה גם הסיבה המרכזית להתנגדותם להכפפתו המוסדית של הנושא הביטחוני הכלל-לאומי למרות מפלגתית, היינו, למרותה של 'אחדות העבודה', כפי שרצו אליהו גולומב ותומכיו בשנים 1919-1920.
לעומת זאת, בתקופה שלאחר הקמתה של הסתדרות העובדים הכללית, בדצמבר 1920, לא השכילו אנשי 'השומר' להבין את משמעותו של המפנה שחל. זו הפעם הראשונה שקמה בארץ מסגרת מעמדית כוללת, אמנם חלשה, אך מוכרת על ידי כול מפלגות הפועלים. אמנם, היתה זו מסגרת מעמדית ולא כלל לאומית, אבל עם הקמת ההסתדרות נוצרה מסגרת ציבורית אמיתית ומקפת, בעלת שאיפות וזכויות לריכוזיות ולהטלת מרות בכול תחומי החיים ובכלל זה בתחום הביטחוני, של מעמד הפועלים.
ההסתדרות, שפעלה במקביל לגדוד וראתה בו תחילה בשר מבשרה, החלה להיאבק בו ולראותו כגוף המתחרה עמה על השליטה בציבור הפועלים. מפלגת אחדות העבודה, אשר הייתה בעלת משקל רב בהסתדרות ושאפה לאחד את זרמי הפועלים השונים, ראתה בפעילות הגדוד פלגנות המחלישה את המחנה הפועלי המרכזי. אל הגדוד נמשכו דמויות קיצוניות, אנרכיסטיות ואינדיבידואליסטיות בני העלייה השלישית, שערערו על הסדר וההנהגה הקיימים מימי העלייה השנייה. כל אלו תרמו לעוינות רבה ולויכוחים ארוכים בין "הגדוד" לבין ההנהגה ההסתדרותית.
יעקב גולשטיין מסביר כי אנשי 'השומר' יכלו לסרב להטלת מרות מעמדית על ה'הגנה' ולדרוש הטלת מרות לאומית, או לחילופין , להשתלב בה ובתחום בו הצטיינו, התחום הביטחוני, לערות תוכן של ממש במסגרת ה'הגנה', למרות מחדליה. אולם אנשי 'השומר' בחרו בדרך שלישית, שהתבררה כשגיאה פטאלית: הם לא כפרו במרותה הכוללת של ההסתדרות, אך נטשו בפועל את ה'הגנה', אותה השאירו טרף ליריביהם ובנו מסגרת ביטחונית משלהם ב'גדוד העבודה'[14]. מהלך זה היה מפנה מוחלט בדרכם ההיסטורית וסטייה מהמישור הלאומי, או אפילו המעמדי, לטובת אינטרס סקטוריאלי. העובדה שאנשי 'השומר' קשרו את גורלם בגורלו של הגדוד לא רק קבעה את אחריתם. אלא מעתה ואילך יכלו אליהו גולומב וחבריו לדבר בשם האינטרס הכללי בעוד חברי השמור נדחקו לחיקו של ארגון פרטיקולארי והודבקה להם התווית של כיתתיות, בדלנות ואנטי דמוקרטיות[15].
מאוחר יותר התברר כי במסגרת הגדוד פעלה גם, שלא בידיעתם של מרבית חברי הגדוד והנהגתו, מסגרת מחתרתית ('הקיבוץ'), אותה הנהיגו ותיקי "השומר" בכפר גלעדי. מסגרת זו לא ראתה עצמה כפופה ל'הגנה', אלא ישירות לאנשי 'השומר' (שפסק לפעול באופן רשמי עם הקמת 'ההגנה'). 'הקיבוץ' פורק על-ידי ההסתדרות בשנת 1926.
לימים פרצו חילוקי דעות פוליטיים ורעיוניים, ומחלוקת בשאלת היחס בין הישובים החקלאיים לכלל "גדוד העבודה" ולהנהגתה המרכזית הארצית. לקראת מערכת הבחירות לוועידת-ההסתדרות השנייה בשנת 1922, הופיע הגדוד ברשימה נפרדת ודרש כי ההסתדרות תסתלק מהקמת מושבי עובדים, וכן שתשקוד על השוואה כללית של שכר העבודה בכל מפעלי ההסתדרות וכו'.
הפילוג של 1923
המצב הכלכלי הקשה בשנת 1923 וחילוקי דעות אידיאולוגיים הוביל לפילוג בגדוד העבודה. הגדוד התפלג בין ימין לשמאל. הזרם השמאלי היה מעוניין להילחם ליישום עקרונות הסוציאליזם והקומונה בארץ-ישראל ואילו תמיכת הזרם הימני הייתה נתונה ראשית כל לחלוציות ציונית. על רקע זה התפלג המשק המשותף של עין חרוד ותל יוסף לשני קיבוצים נפרדים. במוקד העימות בין מנהיגי עין חרוד – יצחק טבנקין ושלמה לביא לבין הנהגת "הגדוד" עמדה שאלת מידת האוטונומיה של משקי הקבע החקלאיים אל מול המסגרת הארצית של "הגדוד". מרביתם של אנשי "הגדוד" ובהם גם מרבית חברי המשק המאוחד עין־חרוד-תל־יוסף תמכו בעמדת ההנהגה כי זכותה לקבוע את חלוקת התקציבים בגדוד ואף ליטול מתקציבי ההתיישבות שהוענקו לקיבוץ, לצורך תמיכה בפלוגותיו האחרות של "הגדוד". עמדת קבוצת המיעוט, עליה נמנו גם אנשי העלייה השנייה שהצטרפו לגדוד, היתה כי כספים אלו יועדו למשק עין-חרוד-תל-יוסף וכי לגדוד לא היתה כל זכות לשנות את ייעודם. עוד טענו אנשי קבוצה זו כי מניעת השימוש בכספים הללו לפיתוח המשק החקלאי תגרום לפגיעה ממשית במאמצים להביאו לכלל עמידה ברשות עצמו ולדרדרו לכלל פשיטת רגל. עמדת הנהגת ההסתדרות וחברי 'אחדות העבודה' צידדה בדעת המיעוט והמשק המשותף חולק בשווה בין משק עין חרוד, בו התרכזו חברי המיעוט לבין משק תל-יוסף שנשאר במסגרת הגדוד.105 חברים שדגלו ב"קבוצה הגדולה" ו-225 מנאמני הגדוד נשארו בתל-יוסף. (ב'גדוד העבודה' כולו, נשארו בעת הפילוג 432 חברים בלבד).
משק עין חרוד שפרש מן הגדוד הקים את 'קיבוץ עין חרוד': מסגרת בין-קיבוצית ארצית בה השתתפו חברי פלוגות עבודה לצד משקים קיבוציים (איילת השחר, גבעת השלושה, גשר ויגור) במסגרת של ערבות הדדית ושותפות אידיאולוגית, אך בלא שקיימו ביניהם מערכת קומונאלית ריכוזית. [בשנת 1927 שינתה תנועה קיבוצית זו את שמה ל'הקיבוץ המאוחד']. מאז פילוג 1923 ואילך חל כרסום במעמדו של גדוד העבודה בתנועת הפועלים בארץ ישראל והשפעתו הלכה ופחתה.
הפילוג של 1926
בעקבות העלייה הרביעית והמשבר הכלכלי שהחל בשנת 1926 חלה ב"גדוד העבודה" התערערות האמונה בהגשמת הציונות, חדרה כפירה אנטי-ציונית והתארגנה בו קבוצה שמאלנית קיצונית. חלק מחברי השמאל בגדוד אף דרשו לשנות את תקנון היסוד שלו ולהדגיש את מטרותיו החברתיות תוך המעטה (אחדים גרסו גם תוך שלילה) של דגשיו הלאומיים.
במאבק בתוך הגדוד בין השמאל, בהנהגת אלקינד ואלמוג, לבין הימין שנתמך על ידי צמרת תנועת העבודה באותם ימים עליה נמנו: בן-גוריון, דוד רמז, ברל כצנלסון ויצחק טבנקין, היו תופעות מכוערות, תככים ולפעמים אף שנאת חינם. אך לא הייתה זו מלחמת אינטרסים, הנאה או מעמד. עם זאת, הייתה זו מדיניותו הבלתי מתפשרת של ד.ב.ג נגד מגמת הגדוד להגשים את עקרון הקומונה הכללית של פועלי ארץ ישראל.
אלקינד קבע, במהלך הדיונים והויכוחים על אופי תנועת הפועלים העתידית, כי הגדוד הוא "קואופרציה של צרכנים שאינה מוגבלת כלל ויש לה טנדנציה (נטייה) להתרחב בלי סוף…" הגדוד הוא "משק מאוחד על יסוד הספקה קומונלית של יחידות טריטוריאליות שונות, חד-גוניות או מרובות גוונים במובן המקצועי." לפי תיאור זה מקיף הגדוד "יחידות התיישבות, קיבוצים גדולים וקבוצות קטנות, מוגבלות במקום ובמספר בתנאי שכולם ישתפו יחד באספקה שוויונית ובקופה משותפת. לא רק שהגדוד הוא קיבוץ ארצי אלא שהשיתוף המלא והשוויון המלא הם ארציים ומקיפים את כול היחידות…"
לדברי אלקנה המטרה של אלקינד היתה לנצל את ההון הזה ליצירת המשק החקלאי העצמי. הוא לא ביטל את ערכה של התיישבות העובדים הנשענת על ההון הלאומי, הוא רק שאף לכלול אותה בקומונה צרכנית, כלל-ארצית ושוויונית.
הורוביץ כתב כי התכנית של אלקינד הייתה גילוי של סוציאליזם אוטופיסט נאיבי. משה שרת כתב ביומנו כי המאבק בגדוד ניטש על ראיית העולם והעם. ועוד מדבריו: "הצפוי לנו מאבק מהפכני? הנהייה עדים בימינו למהפכה סוציאלית גואלת? היופי הזוהר שבמלחמה זו, שהייתה מלחמה לשם שמיים, כולה לשם שמיים, בלי שמץ של יומרה אישית, של מלחמה על כס מנהיגות, על מעמד, על טובת הנאה."
עם הזמן, גם היחסים האישיים בין בן גוריון וטבנקין לבין אלקינד ואלמוג הפכו למתוחים.ראשי ההסתדרות עשו את כול שלאל ידם על מנת למעוך, לדרוס ולא להותיר אבן על אבן מחלומם של אלקינד וחבריו, אשר הלכו והתמעטו עם השנים, להקמת קומונה כללית של פועלי ארץ ישראל[16]. בן-גוריון, אשר חשש ממגמותיו הכמעט קומוניסטיות של אלקינד ואולי גם ממעמדו המרכזי של וממשקלו הרב בתנועת הפועלים הארצישראלית, דאג להצר את רגלי "הגדוד". לדוגמא: מחצבה ירושלמית, שנחשבה למעולה לא נמסרה לחברי הגדוד, אלא לאחרים שהיו טירונים בעבודה מורכבת זו. הגדוד נמצא במצוקה כספית מתמדת והיו שדאגו לייבש את קופתו.
כאשר נראה היה בבירור שהארץ עתידה להיבנות על יסודות רכושניים-קפיטליסטיים – ולא כפי שהאמינו בימי העליה-השלישית ב"קפיצת הדרך" הישר לסוציאליזם – החלו מריבות בין חברי הגדוד, אנשי "הימין" דגלו ברעיון שהגדוד ישמש מעתה כדגם של חברת העתיד, ומשמעות הדבר – הצטמצמות רעיון הקומונה הכללית; אנשי "השמאל" אמרו, כי על הגדוד להיות כלי-המאבק להגשמת הסוציאליזם בארץ. בקרב אנשי "השמאל" היו כמה קומוניסטים ו"הימין" דרש להוציאם מהגדוד. מנהיגי "השמאל" ובראשם מנחם מנדל אלקינד, סירבו לעשות כן בחששם לאובדן עמדת הרוב שלהם בגדוד. על רקע זה נשבר האמון ההדדי ובליל ה- 26 בדצמבר 1926 חל פילוג בגדוד העבודה והוא נחלק ל"גדוד ימני" ול"גדוד שמאלי"[17].
הגדוד השמאלי נושל מתל-יוסף ונותר ללא עבודה. אנשי הפלג הימני נידו אותו גם מרמת רחל. כחשוד בקומוניזם היה מנודה מתנועת הפועלים הארצישראלית, וזאת בזמן שפל כלכלי ואבטלה.
הגדוד, שרשם פרק מפואר בתולדות ההתיישבות בארץ ישראל המנדטורית, התפרק סופית בדצמבר 1929. שלוש פלוגות הגדוד במשקי תל-יוסף, כפר-גלעדי – תל-חי ורמת-רחל התאחדו עם "הקיבוץ המאוחד".
ירידת הפלג השמאלי לברית המועצות
על מנחם אלקינד, מנהיג הגדוד, עבר משבר רעיוני. נתערערה אמונתו באפשרות בנייתו של סוציאליזם בארץ. באפריל 1926 ביקר אלקינד כנציג הגדוד בברית-המועצות, הוא ביקש לשכנע את שליטי רוסיה לתמוך ב"קומוניזם ציוני" – ב"שמאל" של הגדוד, במקום תמיכתם בפ.ק.פ., המפלגה הקומוניסטית בארץ, האנטי-ציונית. ניסיון זה נכשל. תוך כדי השיחות נזרקה לחלל הצעה: במקום לבקש את תמיכת ברית-המועצות בגדוד ה"שמאל" בארץ, מוטב שאותו "שמאל" ירד לברית-המועצות וכאן תהיה הממשלה הסובייטית מוכנה לסייע לו. נראה שאלקינד לא החליט בו במקום, אלא החל במשא-ומתן שנמשך עד קיץ 1927.
במצבו הכלכלי של הפלג השמאלי של "הגדוד", גבר פיתויו של רעיון הירידה לברית-המועצות, אבל רוב חברי "הגדוד השמאלי" לא נמשכו לרעיון, הם העדיפו לוותר על "הקומונה" ולהישאר בארץ כבודדים. מיעוט ב"שמאל", שמספר אנשיו הגיע, כנראה ל- 60 – 80, החליטו לרדת עם אלקינד לברית-המועצות. ביניהם שירה גורשמן, ששבה ועלתה מחדש לישראל בשנת 1979. רובם של היורדים לא היו קומוניסטים במובן הפוליטי של המושג, הם שאפו לחיי-שיתוף מלאים נוסח הקיבוץ בארץ. משנואשו מאפשרויותיה הכלכליות והפוליטיות של הקומונה בארץ, נואשו אף מהציונות. מכאן הוליכה דרכם לירידה לרוסיה.
באוקטובר 1927 הצהיר אלקינד, לתדהמת ציבור הפועלים בארץ, על כוונתו וכוונת חבריו לרדת לברית-המועצות, מתוך ביקורת על הציונות וספק בעתיד הקומונות בארץ (הוא עזב את הארץ עם אשתו מניה ושני בניו – ילידי תל-יוסף). הרצון להשיג הצהרה פומבית זו היה אחת הסיבות שהניעו את ממשל ברית-המועצות לאפשר את התיישבותם של אנשי הגדוד בקרים. בברית-המועצות היתה חזקה בין היהודים השאיפה לעלות לארץ-ישראל ותנועת "החלוץ" משכה צעירים רבים. ב-1928 אסרו השלטונות על קיומו של "החלוץ" ברוסיה. נקל להבין את הסיבות להתנכלויות: הציונות היתה המתחרה על נפשו של מיטב הנוער היהודי בברית-המועצות, יש אפוא להלום בציונות החלוצית בשני אופנים: באיסורים וברדיפות מצד אחד ובזלזול במפעל הציוני-סוציאליסטי מצד שני.
ראו גם: אלקינד וחבריו חוזרים לרוסיה.
ואמנם, השלטונות הרוסים לא קמצו ידם בפני המתנחלים החדשים, בהשוואה למקובל ברוסיה באותם הימים. הוקצבו להם כ- 1300 הקטר (13 אלף דונם) אדמה באזור יבפטוריה שבקרים, רובה – אדמת מרעה שלא עובדה זה דורות. עמדו עליה בניינים רעועים של אחוזה-נטושה, ובתוכם השתכנה חבורת אלקינד. למתיישבים ניתן אשראי גדול, 500 כבשים, רפת, לול, מכשירי עבודה, בהמות עבודה ואפילו טרקטור.
ירידתם של אלקינד וחבריו באה מתוך שאיפה לחיי-שיתוף בנוסח הארצישראלי, או "הקבוצה הגדולה", הם ביקשו להעתיק פיסת-ארץ-ישראל מתחת שמי העמק אל ערבות יבפטוריה בקרים. השאיפה הזו מתבלטת באורח-חייהם בזמן הראשון שלאחר הירידה, וקודם כל בשם שבחרו ליישוב – "וֹויונובה", שהוא שם בשפת האספרנטו ופירושו "דרך חדשה". הארצישראלים חשקו בשם של אידיאה: דווקא 'דרך חדשה' – רעיון, סמל, קריאה. הסופר היידי דוד פינסקי הסביר כי למרות שדיברו ביניהם עברית, השם "דרך חדשה" היה מביא עמו רוח ארץ-ישראל, ציונות… הם לא העניקו ליישובם את השם הפשוט ביידיש 'נייער וועג'? כי היו "הבראיסטים שרופים" ושנאו יידיש. שם רוסי היה מדיף ריח של התבוללות. אם לא עברית, לא יידיש, לא רוסית, נשארה רק אספרנטו – "וֹויוֹ נובה".
חוסר הנכונות של המתיישבים לאמץ לעצמם שם ביידיש והדבקות בעברית כשפת היום-יום היו חלק מאותה אמונה תמימה שלהם, שהמעבר לקרים אינו מציין שינוי מהותי באורח-חייהם ובשאיפותיהם. ואכן, המוסדות שהקימו המתיישבים בקרים דומים להפליא למוסדות הקבוצה בארץ: מטבח משותף, חדר-אכילה משותף, בית ילדים, מכבסה משותפת. בתיאורים השונים בולטת הדאגה הרבה לילדים. לאלה ניתנים תמיד מזון טוב יותר, דיור טוב יותר וטיפול מסור. אף בהערצה זו של דור-העתיד ובעיסוק הרב שעסקו בו יש משהו מן ההווי בקבוצה הארצישראלית. והעיקר, אותה שמחת-החיים הפורצת וסוחפת על אף המחסור, אחוות החברים ורוח הצוותא, שאפיינו את גדוד-העבודה בארץ – הן נשמרו, על פי התיאורים, גם בקומונה בוֹויוֹ נובה. כדי שתישמר רוח הצוותא ויישמר העיקרון של "כיס אחד לכולם", חייבת היתה הקומונה להיות סגורה ומסוגרת בפני השפעות זרים, בפני אנשים שלא חיו יחד עם חבריה בארץ-ישראל ושאינם מכירים את ההווי.
אניטה שפירא מסבירה במחקרה כי בחברה הסובייטית לא היה למין קבוצה כזאת, עצמאית בניהול חייה החברתיים והכלכליים, שמנהיגותה נובעת מתוכה. לדעת שפירא, לא היה סיכוי לקומונה כזו להתקיים במסגרת משטר ריכוזי ובירוקראטי, כפי שקם ברוסיה בשנות השלושים, משטר החושד בכל יוצא דופן. לכך יש להוסיף את הנסיבות המיוחדות של וויו נובה: אנשים שבאו מרחוק, שהיו ציונים ושלא נחפזו להכות על חטא; ויתרה מזאת – הוסיפו לדבר עברית ולימדו את ילדיהם עברית.
כך התחיל המאבק לחיסול וֹויוֹ נוֹבה. הקומונה היתה קטנה במספר אנשיה. מספרם של המתיישבים, יחד עם כמה יהודים מתושבי המקום (ובהם "יורדים" קודמים מן הארץ) שנצטרפו אליהם לא עלה על מאה. על-כן נאלצו לשלוח את ילדיהם לבית-הספר בקולחוז "מולוטוב" הסמוך, שם ישבו יהודים ושפת הלימוד בבית-הספר היתה יידיש. הם היו זקוקים למתיישבים נוספים. מחוסר כוח אדם יהודי[18], הצטרפו לקומונה משפחות בולגריות ורוסיות.
בשנת 1930 שלחו השלטונות הסובייטיים לוויו נובה מספר אוֹמנים על מנת לתעד את החיים בקיבוץ היהודי בברית המועצות, כנראה לצורכי תעמולה. בין האומנים היו הציירים מאיר אקסלרוד ומנדל גורשמן. תערוכה מציוריו של אקסלרוד, בשם "גן העדן האבוד", הוצגה במוזיאון עין חרוד.
קולחוז במקום קיבוץ
הקומונה נועדה על-ידי הרוסים לשמש הוכחה לכישלון הציונות ולהצלחת ההתיישבות היהודית בקרים, כן נועדה לשמש דוגמה לישובים היהודיים האחרים בסביבה. אלא ששוב לא היה צורך בדוגמה כזו: "החלוץ" חוסל בברית-המועצות וההתיישבות בקרים לא עמדה יותר על הפרק. למרות חריצותם הבולטת של אנשי הקומונה, חששו השלטונות מנזק אפשרי שבצורת חייהם העצמאית והקורצת לכל הסביבה וגמרו אומר להכניס את הישוב ל"תלם". בשנת 1935 הודיעו השלטונות לחברי וֹויוֹ נוֹבה, כי הקומונה תיהפך מעתה לקולחוז. המוסדות האופייניים לקבוצה – המטבח ובית הילדים – בוטלו. שם הקומונה הוחלף לשם רוסי טהור: "דרוזבה נארודוב" – אחוות עמים. בעת ביקורו של הסופר דוד פינסקי , חברי הקבוצה נשמעו לו מרירים וכבר דיברו בלעג על ארץ ישראל.
פינסקי התרשם כי על אף השיפור החומרי לא היו הקולחוזניקים האלה משנת 1935 אלא רוחות רפאים של המתיישבים מ- 1929. מן העדויות והידיעות שהגיעו לארץ מסתבר, כי חלק ניכר מחברי וֹויוֹ נובה עזבו את הקולחוז התפזרו על פני ברית המועצות.
קרא עוד: מידע חדש על וויו נובה
גורלו של אלקינד
גורלו של מייסד הקבוצה ומנהיגה מנחם אלקינד היה טרגי. נקל לשער את רגשותיו של אותו איש פעלתן ומוכשר, כאשר נדרש לכוף ראשו, לקלוט מלשינים לקבוצה ולבסוף לוותר אף על משרת היושב-ראש של וֹויוֹ נובה. קשה מאוד לעקוב אחרי תנועותיו של אלקינד במשך שנות השלושים. יש להניח שאלקינד עזב את וֹויו נובה ב-1934 לערך. לפי ידיעות שהגיעו למשפחתו בארץ, הוא נסע עם בני-ביתו אל הוריו שבלנינגרד. שם למדה אשתו רפואת ילדים. לאחר ששהו כשנתיים בבית ההורים, עברה משפחת אלקינד למוסקבה, בשנת 1936 לערך. אלקינד נתקבל לעבודה במערכת "עמעס" (אמת), העיתון הקומוניסטי היידי. לפי המקובל בארץ על חבריו לשעבר, היה אלקינד אחד מעורכי העיתון. אולם יש להניח, כי לנוכח עברו הפוליטי היה מעמדו במערכת נמוך.
בשנת 1937 נולד הילד השלישי במשפחה. בהיותו בן חצי שנה בא הסב השוחט להכניס את נכדו בבריתו של אברהם אבינו. חודשיים לאחר ברית-המילה, באמצע 1938, נאסר האב אלקינד. אין לדעת אם בא מאסרו משום עברו הציוני, משום התיישבותו בקרים, או משום שייכותו למערכת "עמעס" שנעשתה פתאום טריפה, או משום הלשנה על ברית-המילה שערך לבנו. כך או כך, מאז אותם ימים לא ראתה אותו אשתו יותר, ולא היתה כל ידיעה בדוקה עליו. גורלו לוט בערפל, אם-כי נראה שאלקינד, בניגוד לכמה דעות, לא הוצא להורג. ידיעות עקיפות מוסרות, כי בסוף מלחמת העולם השנייה מת ממחלת-ריאות בבית-חולים במחנה בסיביר.
משפחתו של אלקינד נותרה לבדה. מניה, שעבדה כרופאת-ילדים, פרנסה את עצמה ואת שלושת ילדיה. בכור הבנים, אורי, שנולד בתל-יוסף, התגייס לצבא-האדום במלחמת-העולם ונפל בחזית סטאלינגרד. הבן השני גמר את לימודי ההנדסה ונסע לעסוק במקצועו בעיר רחוקה ממוסקבה. צעיר הבנים חי עם מניה במוסקבה.
גורל שארית הקבוצה
חלק מחברי הקבוצה הנותרים נשפט בימי הטיהורים הגדולים של סטאלין. רבים ממיסדי וֹויוֹ נוֹבה נשלחו לארץ-גזירה או נמקו בבית-הסוהר.
בכול זאת, נותרו במקום כמה ארצישראלים מן המייסדים. במלחמת-העולם השנייה התגייסו הגברים לצבא ובמקום נשארו הנשים והילדים. לישוב נוספו משפחות רוסיות ואוקראיניות והן השתלטו על המקום.
חברת הקבוצה שירע גארשמאן, שירדה עם הקבוצה לקרים, בקרה ביישוב לאחר המלחמה פרסמה בשנת 1961 ספר בוורשה על וֹויו נובה. היא מתארת מה עלה בגורלם של הנותרים במקום. יאשה גרילנפלד, יהודי זקן מחברי הקולחוז, סיפר לה, כי בזמן הכיבוש הגרמני הלשין אחד מחברי הקולחוז הרוסים לגסטפו, כי בקולחוז "אחוות עמים" מצויות נשים יהודיות עם ילדיהן. הנאצים אספו את הנשים והילדים וקברו אותם חיים בבאר הישנה של וֹויוֹ נובה. מחברי הגדוד לשעבר נותרו בחיים בודדים. תיירים מן הארץ שביקרו ברוסיה בשנות הששים נפגשו עם כמה מהם, אך הללו חששו לשוחח עם איש זר ונרתעו מלספר על גורלם.
זה סופם של קבוצת חלוצים ארצישראלים, מן המסורים והנלהבים, שבמו ידיהם, בתומתם הפוליטית, הביאו על ראשם את מכות הגורל.
[1] אלקנה מרגלית, קומונה, חברה ופוליטיקה, עמ' 27.
[2] צ' נדב, בימי שמירה והגנה, עמ' 281, ישראל שוחט, ספר השומר, עמ' 58.
[3] סת"ה, ב', עמ' 68-69.
[4] . אלקנה מרגלית, מחברות חקר-קומונה, חברה ופוליטיקה; גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור, ספריה אוניברסיטאית, הוצאת עם עובד.
[5] . יצחק טבנקין-הרצאה על גדוד העבודה. ארכיון הקיבוץ המאוחד
[6] סת"ה, שם, עמ' 71-72.
[7] מיי שירה והגנה, עמ' 281; שאול דגן, בין תל עדש לחמארה, זיכרונותיו של משה לויט – חבר השומר, תל אביב, 1988, עמ' 143, סת"ה, ב', עמ' 70-71.
[8] . דוד הורוביץ- האתמול שלי. הוצאת שוקן. ת"א
[9] א' שפירא,
[10] . עלילות "גדוד העבודה" לעובד מיכאלי והדסה אביגדורי-אבידוב. הוצאת עין חרוד מאוחד.
[11] . אבשלום קווה, "יחס רבולוציוני למציאות" או למה נתב"ג לא קרוי על שמו של מנחם מנדל אלקינד?"
הגדה השמאלית, 2009 / 01 / 26
[12] י' גולדשטיין, בדרך אל היעד, עמ' 100.
[13] אלקנה מרגלית, קומונה, חברה ופוליטיקה, עם עובד, תל-אביב, 1980.
[14] בדרך אל היעד, עמ' 101
[15] קומונה, חברה ופוליטיקה, עמ' 180-181, שבתאי טבת, קנאת דוד, ב', עמ' 145-149. ראה גם" אליהו גולמב, חביון עז, א', עמ' 255 ואילך.
[16] אבשלום קווה, "יחס רוולוציונרי למציאות, או או למה נתב"ג לא קרוי על שמו של מנחם מנדל אלקינד?", הגדה השמאלית, 26/010/9.
[17] אניטה שפירא, אלקינד וחבריו חוזרים לרוסיה, עת-מול, גליון 6 (44), יולי 1982.
[18] . בראשית שנות השלושים ירדה קרנה של ההתיישבות היהודית בקרים מחמת "תחרות" של בירובדז'אן ובגלל ההתנגדות של תושבים מקומיים להתיישבות יהודית בקריםv
הורי היו ממקימי הקבוץ אחי ואחותי נולדו בקבוץ
1927 1929 חים ליפשיץ וחסיה
שמחתי לקרוא את הכתוב כמו כן יש לי את האתר שלך תודה
אבי היה מאנשי הפלג השמאלי וזה שנסע עם אלקינד במשלחת ההכנה. על עדותו הסתמכה אניטה שפירא במחקרה "החלום ושברו" (עבודת המאסטר שלה). לאחר שנים, לכשהגיעה הנה עליית שנות ה־90, וכשנפתחו ארכיוני הנקווד, השגנו, לבקשתו של פרופ' גוטץ היליג מאוניברסיטת מרבורג גרמניה, את כתובתו של בנו של אלקינד, אלי (דרך כלתה של שירה גורשמן שהיא ידידתו), במוסקבה, לקבל ממנו היתר להיכנס לתיק בארכיון ולברר את גורלו של אלקינד. ב־2005 כבר היה ידוע כי אלקינד נאסר ב־2.12.37, חודשים ספורים אחרי הולדת בנו בוריס. הוא נשפט והוצא להורג ב־19.2.38. המידע שבכאן מסתמך על מחקר לא מעודכן של אניטה שפירא, שמהעדר מידע מוכח, עשתה בזמנו כמה ספוקולציות על כל הנושא.
אבי היה מאנשי הפלג השמאלי וזה שנסע עם אלקינד במשלחת ההכנה. על עדותו הסתמכה אניטה שפירא במחקרה "החלום ושברו" (עבודת המאסטר שלה). לאחר שנים, לכשהגיעה הנה עליית שנות ה־90, וכשנפתחו ארכיוני הנקווד, השגנו, לבקשתו של פרופ' גוטץ היליג מאוניברסיטת מרבורג גרמניה, את כתובתו של בנו של אלקינד, אלי (דרך כלתה של שירה גורשמן שהיא ידידתו), במוסקבה, לקבל ממנו היתר להיכנס לתיק בארכיון ולברר את גורלו של אלקינד. ב־2005 כבר היה ידוע כי אלקינד נאסר ב־2.12.37, חודשים ספורים אחרי הולדת בנו בוריס. הוא נשפט והוצא להורג ב־19.2.38. המידע שבאתרך מסתמך על מחקר לא מעודכן של אניטה שפירא, שמהעדר מידע מוכח בזמנו, עשתה כמה ספוקולציות על כל הנושא.
חומר היסטורי מעניין. עם זאת יש התעלמות מנקודה חשובה, שמרבית הכותבים על התקופה מתעלמים ממנה. דובר הרבה על העסקתם של אנשי גדוד העבודה בסלילת כבישים ובשאר עבודות ציבוריות אך לא נאמר מי היה המעסיק שלהם. מי שמימן את העסקתם כמו העסקתם של שאר עולי העלייה השלישית חסרי הכשרה ומקצוע היו השלטונות הבריטיים של ארץ ישראל, שניסו על ידי כך לספק עבודה לעולים החדשים, כדי למנוע ירידתם מהארץ!!! נתנו העבודה לאנשי ללא ידע מקצועי, אך עם התלהבות רבה, ובכך אפשרו להמוני עולים להישאר בארץ. המשבר המוזכר של שנת 1923 נבע מסיום העבודות הציבוריות וממחסור בתקציב ממשלת ארץ ישראל שהביא להפסקת עבודות אלה, שכללו גם את הקמת בתי הקברות הצבאיים הבריטים בארץ.