האלבטרוסים-מלכי השמים

כתב:גילי חסקין

קובץ זה מיועד בעיקר למטיילים בפטגוניה (דרום דרום אמריקה), בניו זילנד ובאנטארקטיקה.

ראו קודם, באתר זה: היסעוראים.

האלבטרוסיים (Diomedeidae) הם משפחה של עופות ים מסדרת היסעוראים. משקלם של המינים הגדולים במשפחה עשוי להגיע לשמונה קילוגרמים. הם הגדולים ביותר בעופות הים ובין הגדולים שבעופות המסוגלים לעוף. מוטת הכנפיים של אחד המינים במשפחה, האלבטרוס הנודד, מגיעה ליותר מ-3.5 מטרים, והיא הגדולה ביותר מבין כל העופות החיים בימינו.

מקור השם "אלבטרוס" במילה הערבית الغطاس ("הצוללן"), שהתגלגלה לאנגלית דרך המילה פורטוגזית "alcatraz" שהוראתה שקנאי, שהיא גם מקור שמו של בית הסוהר אלקטרז. המילון האנגלי של אוקספורד מציין כי המילה "alcatraz" שימשה במקור לתיאור פריגטות. המעבר למילה "אלבטרוס" היה מושפע כנראה מהמילה הלטינית "albus" שמשמעותה לבן, בניגוד לפריגטות שהן שחורות[1].

האלבטרוסים נפוצים בעיקר באוקיינוס הדרומי ובצפון האוקיינוס השקט. הם נעדרים משמיו של האוקיינוס האטלנטי הצפוני. אף על פי ששרידי מאובנים מעידים שבעבר היו נפוצים גם שם.

תוחלת חייהם של האלבטרוסים גבוהה מאוד; מרבית המינים חיים למעלה מ-50 שנה. האלבטרוס הזקן ביותר שתועד היה אלבטרוס מלכותי צפוני, שהוטבע כבוגר ומאז אותו רגע הוא חי 51 שנים; ההערכות הן, אם כן, שהוא היה בן 61 במותו.

האלבטרוסים, בשונה מיתר היסעוראים, מהלכים היטב על הקרקע.

תעופה

לאלבטרוס כושר תעופה יוצא דופן. מינים מסוימים מסוגלים לעוף מספר ימים ללא עצירה לחניה ולמנוחה. מעקבים בעזרת משדרים מלמדים על נתונים מדהימים לגבי יכולת התעופה הפנומנאלית שלהם. במיוחד אלו של האלבטרוסים הגדולים, "המלכותי" או "הנודד", שהם מינים מאד קרובים.

אלבטרוס נודד (שם מדעי: Diomedea exulans) הוא עוף ימי גדול ממדים ממשפחת האלבטרוסיים. הוא נפוץ באוקיינוס הדרומי שמסביב לקוטב הדרומי[2]. הוא היה האלבטרוס הראשון שתואר, ועד תחילת המאה ה-21 הסברה הייתה כי האלבטרוס האנטיפודיוהאלבטרוס הטריסטי (Diomedea dabbenena) הם תת-מינים שלו. הוא דומה מאוד לאלבטרוס אמסטרדם, וקשה מאוד להבחין ביניהם על סמך הבדלים מורפולוגיים בלבד.

האלבטרוסים הנודדים הם בין הגדולים שבעופות המסוגלים לעוף[3]. מוטת הכנפיים של האלבטרוס הנודד, מגיעה ליותר מ-3.5 מטרים והיא הגדולה ביותר מבין כל העופות החיים בימינו. (נצפו גם פרטים עם מוטת כנפיים של 370 סנטימטרים). כאורך גופו הוא 1.35 מטרים, ומשקלו נע בין שישה לתריסר קילוגרמים. הנקבות קטנות יותר במעט מן הזכרים. ניצוי העוף משתנה עם גילו. נוצות גוף הבוגרים לבנות והכנפיים – שחורות ולבנות. מקורם גדול, וצבעו ורוד, כצבע כפות רגליו.

האלבטרוסים הנודדים ניזונים בעיקר מדיונונים, מדגים קטנים ומשאריות בעלי חיים אחרים שצפות על הים. הם נוהגים למלא את קיבתם לשובע בכל ארוחה, עד הגעה למצב שהם אינם מסוגלים לעוף ואז הם משייטים על פני המים בחוסר ישע משהו. הנקבה מטילה ביצה אחת. זו האחרונה לבנה ומנוקדת ואורכה כעשרה סנטימטרים. הם מתרבים במושבות על איים מבודדים באוקיינוס הדרומי, כמו איי קרוזה, איי ג'ורג'יה הדרומית, איי קמפבל, איי אוקלנד, איי הנסיך אדוארד, איי קרגילאן, האי מקווארי וכן בניו זילנד. קניהם בנויים בצורת חרוט גדול, לרוב מחומרים צמחיים.

כיום אוכלוסייתו מוערכת בכ-25,000 פרטים, כאשר מגמת האוכלוסייה הכללית היא כפי הנראה ירידה. ירידה זו מיוחסת בעיקרה לפעילות הדיג באזור חייהם של האלבטרוסים, שמביאה ללכידתם כשלל לוואי במספרים גדולים. איום זה על האלבטרוסים הביא להידלדלות משמעותית בחלק מאוכלוסיות האלבטרוס הנודד. מצב השימור שלו מוגדר כ"בסיכון" לפי איגוד השימור העולמי (IUCN)[4].

האלבטרוסים הנודדים זכו לשמם הודות למרחקים האדירים שהם גומאים. העופות הללו משלימים מסע מסביב לאנטארקטיקה כמה פעמים בשנה, נישאים על גבי הרוחות העזות של האוקיינוס האטלנטי הדרומי. את רוב חייהם מבלים האלבטרוסים במעוף מעל האוקיינוס. הם יורדים אל פני המים למנוחות קצרות, ונוחתים על היבשה רק כדי להתרבות. כך משל, אלבטרוס אחד עבר במשך 27 ימים, מרחק של 10,527 ק"מ במהלך שיטוטיו אחר חיפוש מזון. אלבטרוס אחר עבר במשך 33 ימים מרחק כולל של 15,200 ק"מ. באחד מימי המעקב, עבר אלבטרוס זה מרחק כולל של 936 ק"מ ביום אחד.

אלבטרוס נודד

האלבטרוסים שִכללו את מיומנות התעופה לשיאים מעוררי התפעלות: בניגוד לעופות היבשה, המנצלים למעופן זרמים של אוויר חם העולה מהאדמה, האלבטרוסים מסתמכים במעופם על רוחות. העוף הדואה מנצל לתמרוניו את ההפרש שבין מהירות הרוח הנמוכה יחסית שמעל פני המים ובין מהירות הרוח הגבוהה בהרבה המנשבת בשכבות האוויר העליונות יותר. הוא ממריא ומטפס לגובה נגד כיוון הרוח, מנצל לשם כך את כוח העילוי, ומנמיך טוס במהירות עם כיוון הרוח. כך נוצר מעוף ספירלי אופייני. בשל משקלו הרב, האלבטרוס הנודד נזקק לרוח של לפחות עשרה קשרים (כ־18 קילומטרים לשעה) כדי להמריא מעל פני האוקיינוס. ברוחות עזות, במהירות של 40 קשר, מפגין האלבטרוס מיומנות מושלמת.

מבחינה אווירודינמית, לשתי הקבוצות האלה נדרש מבנה שונה של כנף: לעופות היבשה כנפיים רחבות הלוכדות את הזרמים התרמיים העולים מעלה, ואילו האלבטרוסים מצוידים בכנפיים צרות וארוכות המאפשרות להם לדאות דאייה ממושכת. הוא מסוגל לגמא מרחק של עשרות קילומטרים בלי להניד כנף.

אלבטרוס מלכותי. באדיבות Wikipedia

אלבטרוס מלכותי (שם מדעי: Diomedea epomophora) חי באוקיינוסים שבחצי הכדור הדרומי. מבחינה טקסונומית הוא ממוין לשני תת-מינים – האלבטרוס המלכותי הצפוני (D. e. sanfordi) והאלבטרוס המלכותי הדרומי (D.e. epomophora) . הראשון מבין השניים נוהג לקנן באיי קמפבל  ובאיי אוקלנד, בעוד השני מביניהם נוהג לקנן כמעט באופן בלעדי באי קרוזט (Crozet)  ובאיי הנסיך אדוארד שמדרום לאוקיינוס ההודי.

האלבטרוס המלכותי נחשב לאחד מן הגדולים שבעופות הימיים, ולאחד מהעופות הגדולים ביותר המסוגלים לעוף. מבין האלבטרוסיים, הוא שני בגודלו רק לאלבטרוס הנודד. הוא ידוע בזכות כנפיו הארוכות והדקות דמויות-הסכין. אורכו מגיע ל-115 סנטימטרים, ומוטת כנפיו מגיעה ל-325 סנטימטרים. ההבדלים בין שני תת-המינים קטנים. מרבית הנוצות של שניהם לבנות, ומקוריהם צבועים בורוד חיוור. תת-המין הצפוני קטן יותר וכנפיו שחורות לחלוטין, בעוד שכנפיו של תת-המין הדרומי לבנות למעט קצוותיהן השחורים. ההבדלים בין הזוויגים (זכר ונקבה) קטנים מאד.

האלבטרוס המלכותי נפוץ כאמור באוקיינוסים שבחצי הכדור הדרומי. הוא מעולם לא תועד צפונית לקו המשווה. במרבית חייו האלבטרוס חשוף לאוקיינוסים הפתוחים, הקרים והסוערים של חצי הכדור הדרומי. הם מעדיפים לקנן באיים מבודדים, לרוב על מדרונות המכוסים דשא המספקים הגנה כלשהי. עם זאת, לעתים יקים את קנו באתרים חשופים, שכן בסמוך לאלו יקל עליו להתחיל בתעופה ולנחות על האדמה. תזונת תת-המין הצפוני מורכבת ברובה המוחלט מדיונונים, ובאופן פחות בהרבה – מדגים.

בים, האלבטרוסים המלכותיים נוהגים לעוף בגפם. הם מתאספים בכמויות באזורים בהם נמצאת כמות גדולה של מזון זמין, ובייחוד ליד סירות דיג. בנוסף, מאות פרטים, ובמיוחד צעירים או בוגרים שלא מצאו בן או בת זוג, עשויים להתאסף על האדמה באזורים ייחודיים. הם אינם פעילי-יום או פעילי-לילה באופן מובהק, ועשויים לרכז את פעילותם בכל אחת משעות היום. מראה האלבטרוסים המלכותיים מלא הוד (ומכאן שמם),

לאלבטרוס המלכותי אין טורפים טבעיים, כנראה בשל גודלו הרב ואורח חייו הסוליטרי. בעבר בני האדם איימו לצמצם את אוכלוסיותיו, אולם כיום הטלת קנסות כבדים על הריגת אלבטרוס הביאו לכך שהאוכלוסיות שלו נותרו יציבות. ההערכות גורסות כי כיום יש אוכלוסייה יציבה של אלבטרוסים מלכותיים שגודלה בין 10,000 ל-20,000 זוגות. מצב השימור, כפי שנקבע על ידי איגוד השימור העולמי (IUCN), שונה עבור שני תת-המינים: מצב השימור של תת-המין הצפוני מוגדר כ"בסכנת הכחדה" (Endangered), וזה של הדרומי – "פגיע" (Vulnerable).

צילום: רמי אמיר

מוטת כנפיהם של האלבטרוסים הגדולים (במיוחד אלו מהסוג Diomedea) היא הגדולה ביותר בקרב העופות כולם, ועשויה לעלות על 350 סנטימטרים; עם זאת, לייתר המינים מוטת כנפיים קטנה הרבה יותר. הכנפיים צרות, קשיחות וקמורות.

יחס הגלישה שלהם במהלך דאייתם נע בין 22:1 ל-23:1, כלומר, בהתקדמות אופקית של 22 עד 23 מטרים הם מנמיכים במטר אחד בלבד.

יחס גלישה הינו מנה המבטאת את שיעור איבוד הגובה (כתוצאה מגרר והשפעת הכבידה) של עוף או כלי טיס בלתי ממונע, ביחס למרחק האופקי שאותו הוא עובר.

כאשר L מציין את כוח העילוי ו- D את כוח הגרר (כוח הגרר הוא כוח המתנגד לתנועת גוף בתווך שהוא זורם (נוזל או גז, ובפרט אוויר).

ליחס זה נודעת חשיבות רבה בקביעת יעילות התעופה של עופות או כלי טיס חסרי מנוע, כגון דאונים ומצנחי רחיפה. כך למשל, יחס גלישה של 10:1 ("עשר לאחת") משמעו שכלי הטיס, למשל, עובר 10 מטרים בקו אופקי על כל מטר שהוא מנמיך בקו אנכי.  ככל שהגוף בנוי באופן יעיל יותר, ומפיק עילוי רב יותר ביחס למשקלו, יחס הגלישה גדל וניתן לעבור מרחק רב יותר עד הנחיתה על הקרקע.

צילום: גילי חסקין

בדאייתם הם נעזרים בהתאמה מורפולוגית – מספר גידים בכתפם נועלים את הכנף כאשר היא פרושה למלוא אורכה ובכך מאפשרים את מתיחתה תוך השקעת מאמץ מועט יחסית. האלבטרוסים משלבים את טכניקת הדאייה יחד עם בחירה חכמה של נתיבי תעופה. אלו הנמצאים בחצי הכדור הדרומי ועפים צפונה, בוחרים בנתיב תעופה בכיוון השעון, בעוד שאלו שעפים דרומה בוחרים בכיוון המנוגד לכיוון השעון. האלבטרוסים מותאמים היטב לדאייה. קצב פעימות ליבם במהלך דאייה קרוב לקצב פעימותיו במנוחה, ומשום כך, השקעת האנרגיה העיקרית נעשית בזמן ההמראה, הנחיתה ובמהלך ציד המזון עצמו. ואולם, ביתרונם ויעילותם בדאייה נעוץ גם חסרונם: הסתמכותם על הדאייה הפכה אותם לתלויים ברוח ובגלים, וכשאלו אינם בנמצא הם מתקשים לעוף.

אך בניגוד חד למעופם המרהיב, מראה האלבטרוס הממריא או נוחת הוא חסר כל חינניות: לפני שהם ממריאים, רצים האלבטרוסים מרחק מה, כדי לייצר לחץ עילוי מספיק להמראה, כמו בהמראה של מטוס. ההמראה היא אחד מהאירועים היחידים בהם האלבטרוסים מנפנפים בכנפיהם על מנת לעוף והיא מהשלבים המאומצים ביותר בחיי היום-יום שלהם.

גם בנחיתה חייב האלבטרוס להמשיך ולנפנף בכנפיו עד לעצירה מוחלטת, לבל  יתרסק על הקרקע. מסיבה זו,  האלבטרוסים נפצעים בנחיתה פעמים רבות.

מורפולוגיה

מקורם ארוך, חזק וקרני, חד וכפוף בקצהו. בצדי המקור נמצאים שני צינורות אוויר קטנים, המשמשים כנחיריים, להבדיל מייתר מיני היסעוראים שבהם נמצאים הצינורות בחלקו העליון של המקור. הודות לצינורות אלו, חוש הריח של האלבטרוסים מפותח מאוד, דבר נדיר אצל העופות. הם משתמשים ביכולת הזו, בין היתר, לאיתור מזון. רגליהם קצרות וחזקות מאוד ונמצאות בחלק האחורי של הגוף ובכפות רגליהם יש שלוש אצבעות קדמיות בלבד (ללא אצבע אחורית), שביניהן מתוחים קרומי שחייה.

ניצוי האלבטרוסים הבוגרים משתנה ממין למין, אולם באופן כללי למדי ניתן לומר כי גבם וגב כנפיהם כהים וחלקיהם התחתונים, הבטן והצוואר, לבנים. עם זאת, מינים אחדים, בעיקר הגדולים שבהם, לבנים כמעט לחלוטין (למשל אלבטרוס מלכותי דרומי), ולאחרים ניצוי כהה לאורך כמעט כל הגוף (כמו לאלבטרוס אמסטרדם). ניצוי הצעירים כהה על פי רוב יותר מזה של הבוגרים והוא מתחלף לצורתו הבוגרת לאחר מספר שנים, כפי שקורה אצל השחפים.

אלבטרוס עשון. באדיבות Wikipedia

תפוצה

מרבית מיני האלבטרוסים מצויים בחצי הכדור הדרומי, מאנטארקטיקה דרך אוסטרליה ועד לדרום אמריקה. יוצאי הדופן הם ארבעה מינים שמצויים בחצי הכדור הצפוני. מתוך ארבעה מינים אלו, שלושה נפוצים רק באוקיינוס השקט, מהוואי ועד יפן, קליפורניה ואלסקה, ומין אחד, אלבטרוס גלאפגוס[5], מתרבה באיי גלאפגוס וניזון בחופי דרום אמריקה. מכיוון שהם זקוקים לזרמי אוויר חזקים כדי לדאות ולהישאר באוויר, תפוצתם מוגבלת לפיכך לאזורים המרוחקים מקו המשווה, שבו זרמי אוויר מתונים יותר. למרות זאת, אלבטרוס גלאפגוס מסוגל לחיות באזור שסמוך לקו המשווה, וזאת בשל זרם הומבולדט הקר והרוחות שנוצרות ממנו.

צילום: רמי אמיר

זרם הומבולדט (או זרם פרו) הוא זרם ימי קר באוקיינוס השקט, ליד חופה המערבי של אמריקה הדרומית. קרוי על שמו של המדען הגרמני שגילה אותו אלכסנדר פון הומבולדט.

מקורו של הזרם באוקיינוס הדרומי בסמוך לאנטארקטיקה. הזרם האנטארקטי הקר המקיף את יבשת אנטארקטיקה כנגד כיוון השעון (ככל הזרמים הימיים בחצי הכדור הדרומי), נתקל ביבשת אמריקה הדרומית ושולח שלוחה צפונית שהיא זרם הומבולדט. מליחות המים בזרם נמוכה יחסית לאוקיינוס, והזרם משתרע עד למרחק של כ-1,000 ק"מ מהחוף. מהירותו של הזרם איטית, כ-20 ק"מ ליום, והוא משנע בין 10 ל-20 מיליון ממ"ק מי ים לשנייה.

בחלקו הדרומי זורם זרם הומבולדט בעומק, אך בדרכו צפונה גורמים שילוב של רוחות מן היבשה, זרמים עליונים, צורת מדף היבשת ותנועת כדור הארץ לתופעה הקרויה באנגלית Upwelling, ובעברית "עליית מי העומק" או "נביעה". הרוחות יחד עם תּוֹצָא (אפקט) קוֹרְיוֹלִיס (השפעת ההטיה של סיבוב כדור הארץ) גורמות להעברת שכבת מי הים העליונים מן החופים לכיוון מרחבי הים. המים הכבדים יותר של זרם הומבולדט מתרוממים מן המעמקים כדי למלא את החסר. סביב קו הרוחב 4° דרום, סמוך לקו המשווה, פונה זרם הומבולדט מערבה, ושם, באזור איי גלאפגוס הוא נפגש עם הזרם המשווני החם ויוצר את אחת התופעות המעניינות באוקיינוסים. המים הקרים והירוקים מן הדרום נפגשים במים הכחולים של קו המשווה ויוצרים מערבולות, קצף ורחשים. מכאן ממשיך הזרם תחת השם הזרם המשווני הדרומי עד לגינאה החדשה ואוסטרליה.

אלבטרוס שטלר. באדיבות ויקיפדיה

מאובנים מעידים שבעבר היו האלבטרוסים נפוצים גם בצפון האוקיינוס האטלנטי, ולא ידוע בוודאות מדוע הם נכחדו משם. משערים שעלייה בגובה פני הים, שנבעה מהתחממות כלל-עולמית, גרמה להכחדה של מושבת אלבטרוס שטלר, ששרידיה נמצאו באיי ברמודה[6]. מיני אלבטרוס דרומיים תועים לעתים בדרכם, מגיעים לחצי הכדור הצפוני ולעתים נשארים שם כל חייהם. באחד מהמקרים הללו, הגיע אלבטרוס שחור גבות למושבת קינון של סולות צפוניות בסקוטלנד ושהה שם במשך שנים רבות‏.

האלבטרוסים אינם נודדים מדי שנה, אך מינים רבים מהם מתפזרים לאזורים שונים לאחר הרבייה, והמינים שבחצי הכדור הדרומי אף מקיפים לעתים את הקוטב הדרומי[7]. למינים שונים של אלבטרוסים, יש אזורי אכילה שונים, אם כי לעתים אזורי תפוצתם חופפים. ישנן גם עדויות לתחומי תפוצה שונים לאלבטרוסים מאותו מין, אך מזוויג שונה: מחקר שנעשה על אלבטרוסים מהמין טריסטן (Diomedea dabbenena), שמתרבים באי גוף (Gough Island) שבדרום האוקיינוס האטלנטי, הראה כי הזכרים ניזונים במערב האי, ואילו הנקבות – במזרחו.

תזונת האלבטרוסים מבוססת בעיקרה על ראש- רגליים (בעיקר דיונונים), דגים וסרטנים, אך הם עשויים לאכול גם פגרים, או מיני זואופלנקטון שונים. חקירת תזונתם של מרבית מיני האלבטרוסים אפשרית רק בעונת הרבייה שלהם, כשהם מתקרבים ליבשה, ולפיכך קשה לקבל תמונה כוללת של הרגלי תזונתם בכל עונות השנה. חשיבות כל אחד ממקורות המזון שצוינו משתנה ממין למין, ואפילו מאוכלוסייה אחת לאחרת; אוכלוסיות מסוימות ניזונות בעיקר מדיונונים, והאחרות – מדגים ומקריל.

בקרב על המזון אין לאלבטרוס מתחרים. כאשר מינים אחרים מתקרבים למזון המושלך מאניית דייג למשל, ענקים אוויריים־ימיים אלה יזכו לכל נתח שחפצו בו, ודי בהתרברבות בכנפיים העצומות ובנקישות מקור שחצניות כדי לזכות אותם במנחות נדיבות. בקרב על המזון אין לאלבטרוסים מתחרים. הם מסוגלים לבלוע כמויות נכבדות בחתיכות גדולות ובמהירות רבה הודות לרוחב הוושט שלהם, לגמישות דרכי העיכול וליכולתם ה"נחשית" כמעט לפעור מפתח פה ענקי.

מנתונים שהתקבלו מחיישנים שהותקנו באלבטרוסים, עולה, שבהיותם בים הפתוח הם ניזונים בעיקר בשעות היום. בדיקות שנעשו בשרידי דיונונים שפלטו אלבטרוסים, מראות שחלק מהדיונונים שאכלו גדולים מכדי שהאלבטרוס יצוד אותם בעודם בחיים וחלקם אף חיים במים עמוקים יותר מעומק הצלילה המרבי של האלבטרוס‏‏. מסיבה זו, הוצע שפגרי דיונונים מהווים חלק ניכר בתזונה של חלק ממיני האלבטרוסים, כדוגמת האלבטרוס הנודד. השאלה מאין מגיעים הדיונונים המתים, מהם ניזונים האלבטרוסים, עדיין שנויה במחלוקת. חלקם מגיעים מאזורי דיג אדם. אולם בים הפתוח, נראה שאלו דיונונים שמתו לאחר השרצה, או שרידי דיונונים שפלטו לווייתנאים ממינים שונים (ראשתן גדול ראש וגלובי שחור).

ראו באתר זה: הלווייתנים

אלבטרוסים אחרים, כמו אלבטרוס אפור ראש ואלבטרוס שחור גבות, ניזונים מדיונונים קטנים יותר, שנוטים לשקוע לאחר מותם, ולכן נראה שהאלבטרוסים צדים אותם חיים ואינם ניזונים מפגריהם.

ישנם מינים, כגון האלבטרוס הנודד, שאינם צוללים לעומק העולה על מטר אחד. הם משייטים על פני המים, מבחינים בדג או בדיונון – מת או חי – וצדים אותו במהירות. אולם מינים אחרים, כדוגמת האלבטרוס האפור, צוללים לעומק ממוצע של חמישה מטרים, ועשויים אף להגיע לעומק של 12.5 מטרים. בנוסף לציד מאזור פני-המים ולצלילת הציד, נצפו גם אלבטרוסים הצוללים במהירות מהאוויר למים כדי לתפוס טרף ‏.

חיזור ורבייה

האלבטרוסים מגיעים לבגרות מינית בגיל מאוחר יחסית. חמש שנים אצל המינים הקטנים, עשר אצל הגדולים. כמו ברוב האספקטים, הנתונים אצל האלבטרוס הנודד הם המרשימים ביותר. לאחר שתרו את רחבי האוקיינוס במשך כמה שנים בלי להניח את כף רגלן על האדמה, הפרטים הצעירים שבים למקום בקיעתם כדי ללמוד את אמנות החיזור ולמצוא בן זוג. התהליך יכול לארוך כמה שנים.

כדי לגדל בהצלחה גוזל בתנאים הקשים של האוקיינוס הדרומי, דרושים שני הורים מסורים והסיכוי לכך גדל פי כמה כאשר בני הזוג מכירים זה מכבר. ייתכן מאד שמסיבה זו האלבטרוסים הנודדים הם מונוגאמיים[8]. הקשר בין הזכר לנקבה מטופח במשך מספר שנים וכולל מצגי חיזור דמויי ריקוד ונמשך ברוב הפעמים עד למותו של אחד מבני הזוג.

האלבטרוסים מזדווגים לראשונה מספר שנים לאחר ההגעה לבגרות. הצעירים שטרם בחרו שותף לחיים יגיעו למושבה בטרם יתחילו להזדווג ויבלו את זמנם באימונים על טקס החיזור המורכב[9]. נוהגי החיזור של האלבטרוסים כוללים מגוון רב יחסית של ביצועים, כמו חיכוך המקור במקורו של בן הזוג, צקצוקי מקור מהירים, ניקוי בן הזוג, מתיחת הצוואר מעלה ופרישת הכנפיים ועוד.

טקס החיזור של האלבטרוסים הנודדים מרשים במיוחד, ראוותני ובעל כללים מוגדרים וברורים. תחילה מחככים המאהבים מקור במקור, בדומה לנשיקה אסקימואית, ולאחר מכן הם מנידים את הראש בתנועות ארוכות, מלוות בצקצוקי מקור בתדירות גבוהה, ואז הם מפנים את ראשם כלפי מעלה ומסיימים בנקישה אחרונה אל עבר השמים. לאחר הפגנות החיבה האלה הזכר מותח את צווארו מעלה ופורש את כנפיו בכל הדרן. הנקבה משמיעה צהלת התפעלות ומחרה־מחזיקה אחריו. אז פוצחים בני הזוג יחדיו במחול מלכותי, קצות כנפיהם נוגעות לא נוגעות.

תהליך בחירת בן הזוג הדרגתי: בשנות בגרותו הראשונות רוקד האלבטרוס עם שותפים רבים, ומספרם של אלו יקטן בהדרגה עד שלבסוף ייבחר השותף היחיד. האלבטרוס הנודד מבצע סדרה של תנועות ריקוד ממושכות המלוות בקולות אנחה משונים. הוא מרבה לקוד ולקשקש במקורו ובמיוחד לבצע מצג של הטיית ראש, שבו המקור מכוון היישר לשמים. יש הטוענים כי התנועה מצביעה על כך שהעוף עדיין חש מתיחות קלה, משום שלאחר מסע של אלפי ק"מ אל שטחי הרבייה והוא עדיין אינו מורגל בקרבת בני מינו.

לפי אחד ההסברים, האלבטרוסים מקיימים תהליכי חיזור מסובכים וארוכים מכמה סיבות: תחילה האלבטרוסים מעוניינים לוודא שההתאמה בינם לבין בן זוגם טובה וכי הוא שותף רציני לקשר ארוך-טווח שכולל משימות קשות, העיקרית שבהן היא הדגירה על הביצה וגידול הגוזל פעם אחר פעם. יתר על כן, בני הזוג רוצים לוודא כי הם מזהים זה את זה. נקבת האלבטרוס מטילה ביצה אחת בכל עונת רבייה (אחת לשנתיים על-פי רוב). אם הביצה נטרפת או נשברת, בני הזוג אינם מנסים לחדש את ניסיונות הרבייה באותה שנה, ומחכים לעונת הרבייה הבאה. פרידה בין בני זוג היא אירוע נדיר, שמתרחש לרוב לאחר מספר שנים בהם ניסיונות הרבייה כשלו.

אלבטרוסים מקננים במושבות. מושבות קטנות ובינוניות מתרכזות לרוב באיים מבודדים; ואילו מושבות גדולות מתרכזות לרוב בלשונות יבשה חשופות עם גישה לים ממספר כיוונים. לעתים לצד מינים אחרים של עופות ימיים. המינים הקטנים מקננים בצפיפות על צוקים וכפים תלולים המכוסים בעשב טוסוק, שמספק הגנה לגוזלים. האלבטרוסים הנודדים מעדיפים משטחי דשא מישוריים ובונים בהם את קניהם במרחק רב זה מזה, כדי להותיר מקום להמראה ולנחיתה.

צפיפות האוכלוסין של האלבטרוסים במושבות משתנה – אלבטרוסים אחדים מעדיפים לחיות בצפיפות רבה (האלבטרוס שחור הגבות מקנן בצפיפות של 70 קנים ב-100 מטרים רבועים), בעוד שאחרים מעדיפים מרחב-מחיה רב י