ימת בייקל – העמוקה והצלולה בעולם

סיור באגם בייקל הוא גולת הכותרת של טיול בסיביר.

או אגם בייקל (ברוסית: Озеро Байка́л) היא ימת שבר אשר מימיה מתוקים שנמצאת בדרום
סיביר שברוסיה, מצפון לגבול רוסיה-מונגוליה. ימת באיקל היא אתר מורשת עולמית. הימה
המפורסמת ביותר ברוסיה ולטעמי אחת היפות בעולם.

צורתו כסהר, או כקרן. בין אגמי המים המתוקים בעולם,
הוא נחשב לגדול שבהם. 336 נהרות ונחלים זורמים אליה, על מחצית מכמות המים הנשפכת אליו
אחראי נהר הסלנגה, ורק מוצא אחד יש לאגם והוא אפיק נהר האנגרה.

אורכה של היימה 636 ק"מ, נע בין 81 ק"מ
במקום הרחב שלו, עד 27 ק"מ בנקודה הצרה
(הדלתא של נהר סלנגה). שטח פניה הוא 31,470 קמ"ר . היא ימת המים המתוקים
שנפחה הוא הגדול ביותר בעולם, וכן הקדומה ביותר מבחינה גיאולוגית. 25 מיליון שנים.
עומקה המרבי 1,637 מ' – העמוקה באגמי העולם ועומקה הממוצע 758 מטר. נפח מימיה הוא כ-23,600
ק"מ מעוקב והיא מכילה כ-20% מכמות המים המתוקים העיליים ביבשות כדור הארץ ו – 90% מכמות המים המתוקים
שיש ברוסיה. הוא אחד מהאגמים הצלולים ביותר.

שקיפות המים באגם מגיעה   לכדי 40 מ'. שקיפות גבוהה זו מעידה על היעדרותם של מינרלים במים שהרכבם דומה להרכב
של מים מזוקקים. האגם מהווה 20% מכמות המים המתוקים שיש בעולם  המערכת האקולוגית מעניקה לאגם 60 ק"מ מעוקבים של מים צלולים בכל שנה.
אין אידוי משמעותי של מים מהאגם בשל הטמפרטורה הנמוכה של המים שאינה מאפשרת לעננים
לטפס מעל האגם. כך שהאגם אינו ניזון מעצמו אלא מענני גשם שמקורם במקווה מים אחרים.
זו הסיבה המסבירה למה יש כל-כך הרבה שעות שמש מעל לאגם.

כמו ימת טנגניקה (Tanganyika), שבמזרח אפריקה, ימת באיקל
נוצרה מתוצאה של שבר עתיק, בעל צורה של סהר (דבר המאפיין שברים) עם שטח פנים של
31,722 קמ"ר. בבאיקל שוכנים למעלה מ-1,700 סוגי צמחים ובעלי חיים, שני שליש מהם
אנדמיים, היינו, לא נמצאים בשום מקום אחר בעולם והיא הוכרזה אתר מורשת עולמי של UNESCO
בשנת 1996. זהו גם ביתם של שבטי ה"בוריאט" (Buryat) השוכנים בצד המזרחי של הימה, הם מגדלים עזים,
גמלים, בקר וצאן. הטמפרטורה הממוצעת באזור נעה בין 19- בחורף למקסימום של 14 מעלות
בקיץ. ימת באיקל מכונה "האחות הגדולה של הימות האחיות " השניה היא וימת חובסגול
שבמונגוליה.

ראה גם, באתר זה: מונגוליה – ארץ השמים הכחולים
.                 ראו גם באתר : טיול ברכבת הטרנס סיבירית 

בכתבים סיניים היסטוריים נודעה ימת באיקל כ"ים
הצפוני". באותם ימים היא הייתה חלק בתחום שליטתם של שבטיי ה-שיונגנו, שהתפרסו
מן האימפריה של שושלת האן בדרום, עד לטייגה הסיבירית אשר מצפון לימה, בשטח זה נערכו
מסעות צבאיים של שושלת האן שתקפו את השיונגנו.. האירופאים לא ידעו הרבה על הימה עד
להתפשטותה של רוסיה לתוך השטחים הללו במאה ה-17. החוקר הרוסי הראשון שהגיע לשטחים אלה
היה קורבט איבנוב (1643). מגדולי
המגלים הקוזאקים של סיביר . והראשון שייצר מפה של המזרח הרחוק הרוסי.

ב-21 ביוני יצא לשייט על נהר הלנה עם 74 איש. הוא
הפליג דרומה בתקווה למצוא גוף מים גדול. הוא לקח עמו את Mozheul, נסיכה טונגוסית, כדי שתעזור לו למצוא את
הדרך. דרך נהר הלנה העליון ויובלו ליקטה, הוא הגיע לרכס פרימורסקי Primorsky ולירד בנהר Sarma אל ימת בייקל, ליד האי אולחון. איבנוב שלח
36 איש, בהנהגת Semyon
Skorokhodov
להפליג לחופו המערבי של אגם
בייקל, עד לשפך נהר האנגרה, כשהוא מצרף אליהם לעזרה, נסיכה טונגוסית אחרת, יונוגה
(Yunoga). בסוף שנת 1643, שב Skorokhodov דרומה ועמו מחצית מאנשיו. בדרך נפל למארב של
Arkhich Batur, כנראה בוריאט, שהרג אותו כמה מאנשיו.

קורבט איבנוב עצמו שב ל- to Verkholensky ostrog באותה הדרך בה הגיע
לבייקל. הוא כתב מסמך שנקרא "הדרך לבייקל ובתוך בייקל, בעקבות הנהרות
והארצות". הוא הרבה לספר על עושר הדגה ועל פרוות בעלי החיים לחופו.  בעקבותיו הגיעו לבייקל קוזאקים רבים.

מסילת הברזל הטרנס-סיבירית נבנתה בין השנים
1896 – 1902. בניית המסילה מסביב לקצה הדרום-מערבי של הימה הצריכה 200 גשרים ו-33 מנהרות.
במשך שנים עד להשלמתה, הובילו מעבורות שנשאו קרונות רכבת, את הימה מנמל באיקל ומיסובאיה
(Mysovaya).  בזמנים שחלקים מהימה קפאו בחורף, ניתן היה לחצות
את הימה ברגל – למרות שהייתה סכנת מוות של כוויות קור וקפיאה (היפו תרמיה) וזאת בשל
הרוח הקרה הנושבת באזור (אין כול הגנה ממנה מאחר ובפני הרוח לא עומדים  מכשולים בשטחי הקרח של הימה השטוחה). בשנת 1920
חיילים רבים מתו מקור במהלך "צעדת הקרח הסיבירית הגדולה", בשל חשיפה לקור.
החל משנת 1956 בנייתו של סכר אירקוצק על נהר אנגרה, פני המים עלו ב-1.4 מטר.

בזמן בניית מסילת הרכבת פעלה משלחת הידרו-גיאוגרפית
בראשותו של פ' ק' דרזנקו, האחראית למפת המתאר המפורטת  הראשונה של הימה.

ימת באיקל שוכנת בעמק שנוצר כתוצאה משבר באזור השבר
הבייקאלי בקרום כדור הארץ. לימת באיקל יש את שטח הפנים הגדול מכל כל ימת מים מתוקים
אחרת ביבשת אסיה –  31,722 קמ"ר של מים.
היא הימה העמוקה בעולם מאחר שעומקה מגיע לעומק של 1,642 מטר. תחתית הימה מגיעה לעומק
של 1,186.5 מ' מתחת לפני הים, אבל מתחת לזה יש סחופת בעומק של עוד 7 ק"מ, כך שהסדק
עצמו נמצא בעומק של 8 – 11 ק"מ מתחת לפני השטח – מדובר בשבר היבשתי העמוק ביותר
בעולם. במונחים גיאולוגיים, השבר הינו צעיר ופעיל – הוא מתרחב בשני סנטימטרים בכל שנה.
שטח ההעתק הוא גם פעיל מבחינה סיסמית; יש באזור מעיינות חמים ומדי כמה שנים מתרחשות
רעידות אדמה גדולות. הימה מחולקת לשלושה אגנים: הצפוני, המרכזי והדרומי. שעומקם כ-900
מטרים, 1,600 מטרים ו-1,400 מטרים בהתאמה. מפרידים בין האגנים אזורים שבהם יש בקרה
על ההעתק (שבר), המגיעים לעומק של 300 מטרים,. בין האגן הצפוני והמרכזי יש את ה- Academician Ridge בעוד שהאזור שמסביב לדלתת הסלנגה
(Selenga) ואוכף בוגולדייקה (Buguldeika Saddle) מפרידים בין האגנים המרכזי
והדרומי. הימה מתנקזת ל- Yenisei
שבשטח האנגרה. Cape Ryty
נמצאת בחוף הצפון-מערבי של הימה.

מעריכים כי גילה של הימה הוא בין – 25 – 30 מיליון
שנים, כך שהיא אחת מהאגמים העתיקים ביותר בהיסטוריה הגיאולוגית. הימה היא מיוחדת בהשוואה
לאגמים גדולים אחרים הנמצאים בגובה רב, מאחר שהסחופת לא נשטפה על ידי כיפות של  קרח יבשתי. מחקרים רוסיים ואמריקניים שנערכו בשנות
ה-90 של המאה ה-20 בתחום הליבות של משקעי הסחף הניבו תיעוד מפורט בשינויים האקלימיים
ב-250,000 השנים האחרונות. ניתן לצפות כי יופיעו ליבות סחופת עמוקות יותר בעתיד הקרוב.
יתרה מזו, ימת באיקל היא גם האגם בעל המים המתוקים היחידי המבודד באזורו בה יש ממצאים
ישירים ועקיפים המעידים על כך שיש בו gas hydrates.
[אלו
הם מולקולות גז "הכלואות" בתוך מים או קרח. המולקולות הללו, גורמות לכך שהמים
או הקרח, יתגבשו בצורה קצת שונה. אם מוציאים את הגז, המים או הקרח מתגבשים בצורה רגילה.
העובדה שמולקולות הגז נמצאות בתוך המים או הקרח גורמות לכך שמולקולות אחרות לא יכולות
להתחבר "או להתרכב" עם התרכובת של המולקולות שמרכיבות את המים][1].

הימה מוקפת לחלוטין בהרים. הרי הבאיקל בחוף הצפוני
והטאיגה מוגנים כפארק לאומי. הימה כוללת 27 איים; הגדול שבהם הוא אולחון (Olkhon) הוא באורך של 72 ק"מ, והוא האי השלישי
בגודלו בעולם הנמצא בתוך אגם מים מתוקים. הימה מוזנת על ידי כ-330 נהרות שזורמים אליה.
הגדולים שבהם המנוקזים לימה הם נהר סלנגה, נהר ברגוזין, נהר אנגרה העילי, נהר טורקה,
נהר סמרה ונהר סנז'נאיה. הימה מתנקזת רק למקור אחד והוא אגם אנגרה.

למרות העומק המדהים, מי הימה מורכבים היטב, ומחומצנים
לאורך כל עמוד המים, זאת בהשוואה לגופי מים האחרים שנמצאים בעומק רב כאגם טנגנייקה
והים השחור.

ימת באיקל עשירה מבחינה ביולוגית. היא מארחת כ-1,085
מינים של צמחים ו- 1,550 מינים וסוגים של בעלי חיים. יותר מ-80% מבעלי החיים הם אנדמיים.
Epischura
baikalensis
(שטרגליים ממשפחת הסרטניים) הוא מקומי ונמצא אך ורק בימת באיקל, והוא הזואופלנקטון
(בעל חיים זעיר הנמצא על פני המים) הנפוץ ביותר באזור, מאחר שהוא מהווה בין 80% –
90% מכלל החיים בימה. אריה הים הבאיקלי או nerpa
נמצא גם הוא בימה. מדובר באחת מתוך שלוש אוכלוסיית של אריות ים הנמצאים
במים מתוקים ברחבי העולם, כאשר שני הסוגים האחרים הם תתי-מיני של ה- Ringed Seal.

ראו באתר זה: טורפי הים

חוקרים טוענים שיונק זה הגיע לאגם מהאוקיאנוס הארקטי
דרך נהר היניסיי ונהר האנגרה. היום, אומדים את מספרם של הנירפות  בכמה עשרות אלפים. אפשר לצפות בהם בעונת הקיץ לאורך
החוף המרכזי והצפוני של האגם

ייתכן והמין המקומי החשוב ביותר הוא האומול (Omul), דג ממשפחת הסלמון המקומי לאזור. הדג הוא מטרה
לדיג ולאחר הדיג הוא מעושן ונמכר ברחבי הימה. מאומול מעושן נמכר במסעדות סביב האגם
ונחשב למאכל תאווה.

נזכיר כי יש שני מינים של דגים שמניים בבאיקל (golomyanka). מדובר בדגים בעלי סנפירים
ארוכים החיים בעומק של 200 – 500 מטרים והם הטרף העיקרי של אריה הים של ימת באיקל,
הם הדגים הנפוצים ביותר בימה. ה- Baikal Grayling
הוא דג ממשפחת הסלמון, ששוחה במהירות, הוא המזון הפופולארי בקרב דגי
טרף מקומיים והחד-קני המקומי, שני המינים הם אנדמיים לימת באיקל ויש להם ערך מסחרי.
הימה גם מאכלסת צמחייה מקומית ענפה שבה שוכנים מינים אנדמיים שונים של חסרי חוליות.
יש מגוון ענק של תולעים, חלזונות ושטצדאים.

בקו פרשת המים של ימת באיקל יש מיני צמחייה, ניתן
למצוא את קוץ הביצות (Marsh Thistle),
הנמצא בגבולו הגיאוגרפי המזרחי.

מספר ארגונים מנהלים מחקרים בימת באיקל. רבים מהם
הם ארגונים ממשלתיים או ארגונים העובדים בשיתוף עם הממשלה. מרכז המחקר של ימת באיקל
הוא ארגון מחקר עצמאי המבצע מיזמים מחקריים ולימודיים בימת באיקל.

ביולי 2008, רוסיה שלחה שני כלי צלילה זעירים (Mir 1, Mir 2) ששקעו עד לעומק של
1,592 מטרים לתחתית הימה כדי לבצע מחקרים גיאולוגיים וביולוגיים אודות המערכת האקולוגית
הייחודית של האגם. למרות שבתחילה המשימה הוכתרה כהצלחה, הם לא הצליחו לשבור את השיא
העולמי לצלילה העמוקה ביותר למים מתוקים, מאחר שהגיעו אך ורק לעומק של 1,580 מטרים.
נכון להיום השיא הוא של אנטולי סגלביץ', שבשנת 1990 הגיע לעומק של 1,637, גם בימת באיקל.
הפוליטיקאי והמדען הרוסי ארתור צ'ילינגרוב, גם נטל חלק בצלילה.

ההתרחבות הרוסית לאזור בוריט (Buryat) סביב ימת באיקל ב- 1628 – 1658 הייתה חלק מהכיבוש
הרוסי של סיביר. הם עשו זאת על ידי הליכה בעקבות נהר האנגרה (בחלק העילי) מיניסיסק
(Yeniseysk) ואח"כ על ידי הליכה
בעקבות נהר לנה לדרום. הרוסים שמעו לראשונה על הבוריטים ב-1609 בטומסק. עפ"י סיפורי
עם שנפוצו במאה ה-18, ב-1623 דמיד פייאנדה, שהוא אולי הרוסי הראשון שהגיע ללנה, חצה
את הלנה לאנגרה והגיע ליניסייסק. ויקטור סלאבין (1624) ומקסים פרפילייב (1626 ו –
1627-8) סקרו את ארץ הטונגוס (Tungus)
בעקבות האנגרה התחתי. במערב, קרסנויארסק ביניסיי העילי, נוסדה בשנת 1627. ישנן עדויות
לא מבוססות הנוגעות למסעות גילוי מזרחה לקרסנויארסק. ב-1628 פיוטר בקטוב פגש לראשונה
קבוצה של בוריאטים ואסף מנחות מהם במה שיהיה לימים ברטסק (Bratsk). ב-1629 יעקב חריפונוב יצא מטומסק כדי למצוא
את מכרה הכסף עליו נפוצה שמועה. מהר מאוד, אנשיו החלו לבזוז אנשים רוסים ומקומיים שהיו
באזור. הם התאחדו עם קבוצה אחרת של בוזזים מקרסנוירסק אבל עזבו את ארץ הבוריאטים כאשר
נגמרה אספקת המזון שלהם. הפרשה הקשתה על הכניסה של רוסים אחרים לאזור. בשנת 1631, מקסים
פרפילייב הקים מנזר (בית תפילה) בברטסק. לאחר מכן החלה תקופת שלום מתון, אך בשנת
1634 ברטסק נהרסה ואנשי המשמר שלה נהרגו. ב-1635 ברטסק הוקמה מחדש במהלך  מבצע צבאי שנועד להעניש את ההורסים, המסע היה בפיקודו
של רדוקובסקי. בשנת 1638 הוטל מצור על העיר שלא עלה יפה.

ב-1638 פרפילייב חצה את האנגרה דרך Ilim
והגיע לנהר לנה, הוא המשיך עם נהר לנה עד לאוליוקמינסק (Olyokminsk). כאשר חזר, הוא שט במעלה
נהר ויטים והגיע לאזור המזרחי של ימת באיקל (1640), שם הוא שמע דיווחים על ארץ האמורים
(Amur). ב-1641 ורקהולנסק נוסדה
על הלנה העילי. ב-1643 קורבט איוונוב נכנס עוד יותר לנהר הלנה והיה לרוסי הראשון שראה
את ימת באיקל ואת האי אולקהון. חצי מהמשלחת שלו נשארה בימה בפיקודו של סקורוחודוב,
והגיעה לקצה נהר האנגרה העילי. אנשי המשלחת עברו את החורף באזור נהר ברגוזין בצידו
הצפון-מזרחי. ב-1644 איוון פוחדוב הגיע לבאיקל דרך האנגרה, וייתכן שהיה לרוסי הראשון
שהשתמש במסלול זה, דבר זה לא היה קל בשל אשדות הנהר. הוא חצה את הנהר וסקר את נהר הסלנגה
התחתון. בסביבות 1647 הוא חזר על המסע, השיג מדריכים מהאזור וביקר ב- Tsetsen Khan שליד אולאן בטור. ב-1648 איוון
גלקין בנה מנזר בקרבת נהר ברגוזין, האתר הפך למרכז להתרחבות למזרח. ב-1652 וסילי קולסניקוב
העביר דיווח מנהר ברגוזין וטען שניתן להגיע לארץ האמורים על ידי הליכה אחרי הסלנגה,
האודה (Uda) והחילוק (Khilok) ולהגיע למה שיהיה בעתיד צ'יטה ונרצ'ינסק. ב-1653
פיוטר בקטוב הלך בעקבות המסלול שהתווה קולסניקוב לאגם אירגן, מערבית לצ'יטה, ובאותו
החורף, אחד מאנשיו (אורסוב Urasov)
הקים את נרצ'ינסק (Narchinsk).
באביב הבא הוא ניסה לכבוש את נרצ'נסק (Narchensk),
אבל אנשיו הכריחו אותו להצטרף לסטפנוב בארץ האמור.

אנשי הטונגוס המקומיים הרסו את נרצ'ינסק, אך הוקמה
מחדש בשנת 1658.

מאז 1993, נערך מחקר באמצעות טלסקופ מיוחד (Baikal Deep Underwater
Neutrino Telescope – BDUNT).
הטלסקופ התת-ימי המיוחד מגיע לעומק של 3.6 ק"מ וכלל 192 מצבים אופטיים.

הימה המכונה "פנינת הסיביר", משכה משקיעים
מתעשיית התיירות לאחר שתעשיית האנרגיה הובילה לשפע כלכלי באזור. חברת "גרנד באיקל"
של ויקטור גריגורוב (אירקוצק) היא אחת מהמשקיעות באזור, גריגורוב מתכנן לבנות שלושה
מלונות שבהם יעבדו 570 אנשים. בשנת 2007 הממשלה הרוסית הכריזה כי אזור הבאיקל הוא אזור
כלכלי מיוחד. אחד מהמלונות הפופולאריים בליצביאנקה (Litsvyanka) הוא מלון Mayak
בן שבע הקומות. בצד הצפוני של הימה, קבוצת ה-NGO
הגרמנית Baikalplan
בנתה ביחד עם הרוסים בשנת 2009 את – Frolikha Adventure Coastline Track, מסלול באורך של 100 ק"מ,
כדוגמא לפיתוח בר-קיימא באזור. באיקל הוכרזה כאתר מורשת מטעם UNESCO
בשנת 1996. רוסטום מתכנן לבנות מעבדה בבאיקל, ביחד עם תוכניות לבנות
מפעל לאורניום ולהשקיע 2.5$ מיליארד באוזר, וליצור 2000 מקומות עבודה באנגרסק.

  מפעל הנייר
והשפכים Baykalsk הוקם בשנת 1966, על קו החוף של
הימה, הוא הלבין נייר עם כלור והזרים שפכים ישירות לימה. לאחר עשורים של מחאה, המפעל
נסגר בשנת 2008 בשל חוסר רווחיות. במרץ 2009, הבעלים של המפעל הכריז כי המפעיל לא ייפתח
מחדש. למרות זאת, בינואר 2010 העבודה במפעל חודשה,בינואר 2010 ולדימיר פוטין הכניס
שינויי חקיקה ובכך הפך את פעילות המפעל לחוקית, דבר שהוביל למחאה בקרב שוחרי סביבה
ותושבים מקומיים. החקיקה הגיעה בעקבות מחקר של צוללת-זעירה. פוטין אמר: "יכולתי
לראות במו עיניי – ומדענים יכולים לאשר את הדברים – באיקל נמצאת במצב טוב וכמעט ואין
זיהום".

חברת צינורות הנפט הרוסית Transneft תכננה לבנות צינור שיגיע עד למרחק
של 800 מטרים מחופי הימה באזור שיש בו פעילות סיסמית מוגברת.  פעילי סביבה רוסיים, גרינפיס, ואזרחים מקומיים התנגדו
נחרצות למהלך. מאחר שהם חששו שבמקרה של רעידת אדמה או מקרה אחר, יישפך נפט באזור, דבר
שיוביל לפגיעה בסביבה באזור. עפ"י נשיא Transneft, קוימו מפגשים רבים עם אנשי האזור במסלול העתידי
של הצינור, בעיקר באזור אירקוצק. למרות זאת, רק לאחר שהנשיא הרוסי פוטין הורה לחברה
לחפש מסלול חלופי כ-40 ק"מ לצפון כדי להימנע מסיכונים אקולוגיים, Transneft הסכימה לשנות את תוכניותיה. מאז,
Transneft החליטה להרחיק את הצינור מימת
באיקל, כך שהוא לא יעבור בשטח השייך לפארקים או אזורים השייכים או המוגנים על ידי הממשל
הרוסי. העבודה על הצינור החלה יומיים לאחר שהנשיא פוטין הסכים למתווה החדש, הרחוק מימת
באיקל.

בשנת 2006 הממשלה הרוסית הכריזה על תוכניותיה להקים
את המרכז הראשון להעשרת אורניום בכור הגרעיני של אנגרסק, 95 ק"מ מחופי הימה. בתגובה,
מבקרים ופעילי הסביבה מחו וטענו כי הדבר יוביל להרס הסביבה במקום, הם קוראים לממשלה
לשקול מחדש את ההחלטה.

לאחר העשרתו, רק 10% מהחומר הרדיואקטיבי שנוצר בעקבות
העשרת האורניום ייוצא ללקוחות בינ"ל, כלומר 90% מהחומר יישאר באזור ימת בקאיל
לאכסון. אורניום מועשר הוא חומר רדיואקטיבי ורעיל, ואם לא יאחסנו אותו כראוי הוא עלול
לפגוע בבני אדם וכן לזהם מאגרי מים כנהרות ואגמים.

 האירופאי
הראשון שהגיע לימה היה קורבט איוונוב בשנת 1643.

בעבר, רוסים רבים התייחסו לבאיקל כים הבאיקל, לעיתים
תכופות יותר מאשר אגם באיקל. דבר זה נראה כבר במפה מהמאה ה-17 של סמיון רמזוב. עד לימינו,
המצרים שבין החופים המערביים והאי אולקהון נקראים "הים הקטן".

עפ"י רשמיו של נוסע בן המאה ה-19, ט' ו' אטקינסון,
אנשי האזור מאמינים כי ישו ביקר באזור:

"לאנשים יש מסורת בקשר לאזור זה שבה הם מאמינים.
הם אומרים "שישו ביקר בחלק זה של אסיה והגיע עד לפסגה זו, שם הוא צפה על כל השטח
מתחתיו. לאחר שברך את הארץ לכיוון צפון, הוא פנה לדרום, הסתכל מעבר לבאיקל, הוא נופף
בידו וקרא: "מעבר לשם אין כלום". כך הם מסבירים את האזור העקר, "שם
לא יגדל תירס".

[1] . ה-gas hydrates נמצא
בעיקר באוקיינוסים, ולעיתים קרובות מדובר בגז מסוג מתאן.

מסיבה זו נערכים כל הזמן מחקרים, איך אפשר להשתמש
בגז עצמו ולהפרידו מהמים כדי לעשות בגז שימוש מסחרי.