גילי חסקיןמסע הבודהיזם בדרכי המשי
ערך: גילי חסקין; 06/06/2012
ראו גם באתר זה: הבודהיזם בדרום – מזרח אסיה; הבודהיזם הטיבטי
ראו גם: בודהיזם לאורך דרך המשי
צילום: שביל הדרקון
בטיול בסין, ובפרט ב"דרך המשי" עובר המטייל באתרים בודהיסטיים רבי רושם: מערות, משיחי קיר, פסלים ומקדשים בנויים.
ההיסטוריון הבריטי ארנולד טויינבי[1] אמר שעת לעת יצאו מאסיה התיכונה גלים ששינו את פני העולם. בתקופה שנקראת באירופה "ימי הביניים" ובסין היתה גל של פריחה, יצאו מאסיה התיכונה זרמי מחשבה שנסעו מערבה לכיוון מערב אסיה ואירופה. מאז המונגולים, הפכה למקום של איום; מאז ימי מרקו פולו למקום של פלאות; ומאז ימי "משחק הצייד הגדול" ( The great game) בין בריטים לרוסים במאה ה 19 וראשית המאה העשרים, למקום של אכזריות ופראות בלתי מוסווה מעורבים בשחיתות, עבדות ופאר מזרחי. קודם כלן, היתה אסיה התיכונה מקום בו נפגשו תרבויות ודתות, שנעו עם השיירות, לאורך דרכי הסחר.
החידוש המשמעותי והעמוק ביותר שהועבר באמצעות דרך המשי אל סין ושכנותיה הוא הבודהיזם. דת, פילוסופיה ואמנות שכיום כל כך מזוהים עם סין, הגיעו אליה מהודו, בזכות דרכי המשי.
אמנם, הסיפור הסיני רומנטי היותר. המיתוס טוען כי הקיסר מינטגי (Mingti) משושלת האן, חלם על בודהה – דמות זהובה שצפה בהילת אור זורח, ועקב ההתגלות המופלאה הביא את הבודהיזם לארצו. אך ברור כי הבודהיזם הגיע לסין בדרכי המשי.
הבודהיזם החל לצבור כוח בהודו במאה השישית לפני הספירה, ובמאה השלישית לפני הספירה אומץ כדת רשמית. הבודהיזם, כאוסף רעיונות ואורח חיים דתי, חצה את ההימליה, הופץ בעל פה דרך הסוחרים והנוסעים השונים בדרכי המשי וכך הגיע לסין ושכנותיה, עד שהפכה לדת המדינה. מבין הנזירים שהביאו את הבודהיזם לסין ידוע במיוחד בודהידהרמה (Bodhidharma) שהיה לקדוש סיני שנקרא דאמו (Damo).
האגדה מספרת כי בודהידהרמה נולד בדרום הודו, באזור מדינת טאמיל נאדו של ימינו. חי בין המאות החמישית לשישית לספירה. הוא נולד למשפחה אצילה ואומן היטב באמנויות לחימה שונות. בשלב מסוים נסע ללמד בסין. הוא עבר בין מנזרים שונים בסין כאשר בכל אחד מהם דרש ולימד את תורתו.
האגדה מספרת כי בודהידהרמה הגיע לראיון אצל קיסר סין, במטרה להמיר את דתו לבודהיזם, אך הקיסר כבר היה בודהיסט. במהלך הריאיון שאל הקיסר את בודהידהרמה כמה עושר הוא צבר במהלך בניית המקדשים והמנזרים ברחבי הארץ. הנזיר השיב "לא הרווחתי כלל". "ובכן, מה הוא העיקרון היסודי של הבודהיזם?" שאל הקיסר הנבוך. "ריקנות עצומה" אמר הנזיר. "הקשב" אמר הקיסר שהחל מאבד את עשתונותיו, "מי בכלל אתה חושב שהנך?". "אין לי מושג" השיב הנזיר. לאחר ראיון זה, בו ערער בודהידהרמה את שלוותו של הקיסר, הוא גורש מחצר הקיסרות, ולפי האגדה ישב בתוך מערה וביצע מדיטציה במשך 9 תשע שנים רצופות.
אגדה נוספת, מספרת כי בודהידהרמה היה הראשון להביא את שיחי התה לסין. בעודו יושב ומבצע מדיטציה, מרט את ריסיו כדי שלא להירדם. בנקודה בה פגעו ריסיו התלושים בקרקע צמחו שיחי התה הראשונים.
במהלך מסעותיו הגיע למנזר בודהיסטי שאך הוקם, מנזר שאולין. הנזירים במקום סירבו לאפשר את כניסתו למנזר והוא בתגובה ישב ובהה בחומת המנזר תוך ביצוע מדיטציה במשך 9 שנים. מעוצמת הריכוז שבמבט, נפערו בקיר חורים. רק לאחר הוכחה זו לרצונו להצטרף למנזר הכניסוהו הנזירים פנימה. במנזר נתגלו לפניו נזירים עצלים ומנוונים משגרת חיים שכללה למידה והעתקת מגילות עתיקות. כדי לשפר את מצבם לימד בודהידהרמה את הנזירים את אמנויות הלחימה שהכיר. אלו שימשו כבסיס לאסכולת שאולין בקונג פו.
מכיוונים שונים יצאו עולי רגל ששמו להם למטרה לחצות את אסיה:
הסיני הראשון שעלה לרגל להודו ושב עם מידע נוסף לגבי הבודהיזם היה הנזיר במאה החמישית לספירה (450-411) פה-שיאן (Faxian -337 – 422 לספירה ) עולה רגל סיני, יצא משיאן להודו כדי להביא את הכתבים הבודהיסטיים הקדושים. הוא חצה את ההרים השמימיים (מערבה מאורומצ'י וממדבר גובי), והגיע לאסיה, עבר להודו וחזר בהפלגה לקנטון. פה-שיאן העיד על דרכי מסחר ימיות מפותחות שהיו בין הודו לציילון, לדרום מזרח אסיה ולסין. הוא עשה את דרכו במסלול הדרומי של דרך המשי בשנת 399, עבר דרך נאות המדבר של דונחואנג (Dunhuang) וחוטאן – (Khotan) חצה את הרי ההימליה והגיע אל הודו. בבנארס (ווראנסי), ציילון (סרי לנקה) וגנדהרה (כיום בפקיסטאן) הסתופף בקרב מורי הבודהיזם הגדולים ביותר. הוא הרחיק אפילו עד סומטרה, ואינדונזיה. אחרי מסעו בשלושים ארצות, הוא שב למולדתו, בדרך הים.
צילום: גילי חסקין
נוסע דתי מפורסם אחר של דרכי המשי היה הנזיר הסיני הבודהיסט שואן זאנג (Xuan Zang) . איש המאה השביעית. תהילתו כאחד ממתרגמי הטקסטים הבודהיסטיים לסינית, ותגליותיו במסעות פורסמו גם מאות שנים לאחר מותו. הוא הלך 5000 ק"מ להודו ובחזרה, בחיפוש אחרי כתבי יד בודהיסטיים קדושים. במסעו ביקר בממלכות אסיה התיכונה, והגיע אפילו עד סרי לנקה. משם הביא עמו לסין את רעיונות המהאיאנה.
האגדה מספרת שלפני ששואן דזאנג עזב למערב, הוא הגיע לעץ אורן במקדש לינגיאן. בעמדו בחצר ליטף את ענפי העץ ואמר: "אני יוצא למסע עלייה לרגל להביא כתבים בודהיסטים בגן העדן המערבי, אז אתה יכול לגדול לכיוון מערב. כשאני אחזור עליך לפנות ולצמוח לכיוון המזרח כדי שתלמידי ידעו שאני חוזר". לאחר ששואן דזאנג עזב למערב ענפי עץ האורן באמת גדלו לכיוון המערב כמצופה. תריסר מידות, שנה אחר שנה. ואז, שנה אחת ענפי האורן חזרו והצביעו למזרח, תלמידי שואן דזאנג אמרו: "המאסטר חזר!" והם הלכו קדימה לברך אותו. שואן דזאנג אכן חזר מהממלכה הבודהיסטית כמצופה עם הכתבים הבודהיסטים. מאוחר יותר אנשים כינו את עץ האורן הזה: "העץ המלטף את הראש".
ספריו ותרגומיו ידועים עד היום באיכויות הספרותיות המדהימות שבהן, והוא גם אחראי להרחבת אוצר המילים הסיני במושגים דתיים חדשים רבים. כפי שהושפע ממה שראה בהודו, כך השפיע על עמיתיו אלה, כאשר תרגם את תורת הפילוסוף הסיני לאו צה אבי הדאואיזם לסנסקריט. ספרים הומוריסטיים על מסעות ההרפתקאות של נזירים ושלל דמויות ססגוניות שליוו אותם בעלילותיהם בדרכים החלו להיכתב על ידי חכמים רבים. כמובן שהיו גם כתבים בעלי אופי גיאוגרפי ותיאורי שנחשבו ספרי לימוד ממש. במאה ה-16 נכתב הספר "המסע למערב" (Xi You Ji), והוא מבוסס באופן רופף על סיפורו של הנזיר שואן דזאנג ומסעו להודו. הסיפור המרכזי הוא סיפורם של הנזיר שואן דזאנג, הקוף סון וו קונג, החזרזיר ג'ובה ג'יה ונזיר החול במסעם לגן-עדן לפגוש את בודהא ולהביא את המגילות הבודהיסטיות לסין. הספר רחוק מלהיות ספר דתי אם כי אפשר ללמוד רבות ממנו על בודהיזם סיני בפרט ועל הדתות בסין בכלל. הספר הוא אחד מארבעת הקלאסיקות הסיניות והרומן המיתולוגי החשוב ביותר בספרות הסינית. העלילה מתרחשת במאה ה 7 בתקופת שושלת טאנג. הספר שנכתב במאה ה 16, מיוחס לוו צ'ן אן (1500-1582)[2].
בשיאן, הוקמה פגודה שלמה –פגודת האווז הגדול (Big Goose Pagoda) – ובה נשמרים כל הטקסטים והמזכרות השונות ממסעותיו של שואנג זאנג . אין זה מפליא שדרכי המשי שגשגו בתקופת שלטונה של שושלת טאנג העשירה והחזקה. בירתה שנגאן Chang`an)) היתה מרכז דינמי, קוסמופוליטי ממנו יצאו ואליו שבו שיירות דרכי המשי. כמעט שני מיליון נפש אכלסו את העיר, וביניהם גם זרים רבים מאסיה הקטנה, פרס, סוגדיאנה (טרנסאוכסניה), מונגוליה, חצי האי ערב, הודו, ארמניה ועוד ועוד. אמנות מחצר טאנג מלמדת כי היצירה היתה בשיאה, ורב תרבותיות ניבטה מכל עבר. מרחבי אסיה, הביאו השליטים להטוטנים גמדים ואקרובטים, בעלי חיים מוזרים שעין לא ראתה כמותם ועוד שעשועים מרובים. לראשונה ראו כאן כלבי ציד, תוכים, טווסים מלאי הוד ובנות יענה. סחורות אקזוטיות הציפו את העיר בניחוחות אקסקלוסיביים- שיירות עמוסות לעייפה בזעפרן, קוסמטיקה, תרופות מיוחדות, בשמים, שטיחים ואריגים צבעוניים, וצמחים לשימושים שונים. המופע התיירותי "שושלת טאנג", הממוסחר להפליא, מציג בכול זאת, משהו מהאווירה הקוסמופוליטית של אז. גם הפן המעמיק והרציני בתרבויות זרם אל העיר. ניתן היה למצוא בה בתי כנסת, כנסיות נסטוריאניות, מקדשים הינדיים ובודהיסטיים, ובתי פולחן זורואסטרים, מניאכיאיסטיים.
אמנם, ניתן לטעון במידה רבה שהבודהיזם אינו דת, אלא פרקטיקה, דרך חיים. אלא שבפועל הפך הבודהיזם לדת לכול דבר, עם מקדשים, מנחות ואפילו ממסד. בהדרגה, האזור התמלא ביצירות אמנות, כתבי יד, מונומנטים מרשימים ומבנים מקודשים בודהיסטיים. הבודהיזם לא היה היחידי. דתות נוספות, כמו המניכאיזם הפרסי והנצרות הנסטוריאנית גם כן חדרו אף הן לאסיה התיכונה ולסין אלא שלא זכו לפופולריות ולכמות המאמינים כמו הבודהיזם.
במהלך השנים נבנו בסין מקדשים בודהיסטיים רבים. חלחול הבודהיזם לאורך דרכי המשי, יצר תנופת בניה אדירה של מנזרים, מערות פולחן והתבודדות, מצופות פרסקאות מרהיבות. רבים מהמבנים נועדו להגן על סוחרי דרך המשי ושיירותיהם, וכל פעם כשעברו שם דאגו להוסיף מנחה או תשורה בהתאם. חלקם מקדשים חצובים במערות, שהפכו לנכסי צאן ברזל של האנושות. בביקור מהם אפשר ללמוד הן היקף התפשטותה של הדת והן על התפתחותה אומנות לאורך התקופות ההיסטוריות. הבודהיזם היה מקור ההשראה העיקרי לאמנות הפיגורטיבית בסין, בעיקר בפרק הזמן שבין נפילת שושלת האן בשנת 220 לבין עלייתה של שושלת טאנג במאה השביעית לספירה וגם זמן רב אחר כך. עם התפשטותו של הבודהיזם בסין במאה החמישית לספירה, לאחר עליית שושלת ווי לשלטון נפוצה המסורת האמנותית של גנדהרה ושלטה סין בכיפה, אף שחלו בה שינויים מסוימים בעקבות המגעים עם האמנות של פרס ואפילו עם זו של ביזנטיון. האיקונוגרפיה של יצירות רבות מבוססת על כתבי הקודש הבודהיסטיים סדהרמפונדריקה סוטרה – הוא הלוטוס של הסדר האלוהי (לוטוס סוטרה) והאמיטאיורדהינה (אמיטיוס סוטרה). כתבים בדבר התעלות האדם בחמישה שלבים בדרכו אל ההארה.
ביצירות רבות רואים את הבודהא ולצדיו שני בודיסטוות (יצור נעלה, שבכוחו להפוך לבודהא, אך הוא מעכב התעלות זו כדי לסייע לבני האדם להתקדם לעבר הבודהיות). במצוותם של השליטים שבין האן לבין טאנג, בעיקר בתקופתה קצרת הימים של שושלת סווי (581-618), הוקמו המוני מנזרים גדולים , מרביתם חצובים בסלע, ובהם מכלולי עיטורים נרחבים, הכוללים יצירות פיסול בתבליט רב עומק וציורים. במערות נשתמרה העדות המקיפה ביותר מן האומנות הבודהיסטית הקדומה. הבודהיסטים הסיניים האמינו שאחד האמצעים שיסיעו להם להיות ראויים להגיע להארה הוא יצירתם של פסלי בודהא רבים ככולה אפשר. וככל שממדיהם יהיו גדולים יותר, כן ייטב.
בתחילת המאה העשרים החלו לחקור לעומק את כל שכיות החמדה, שחלקן הגדול קבור מתחת דיונות חול ענקיות. מהמאה הראשונה לפני הספירה ועד שושלת טאנג בנו ועיטרו המוני יצירות, שלא לדבר על המהפכה התודעתית שחוללו הרעיונות החדשים האלה בקרב עמי אסיה התיכונה. מיסיונרים, נזירים ואנשי הממסד הדתי לגווניו החלו להשתמש בדרכי המשי- שכוחן בהפצת הדת, הוכח מעל לכל ספק. הם עשו דרכם מהודו אל אסיה התיכונה וסין, ועימם שלל כתבי יד, ציורים, פסלונים והרבה מוטיבציה ואמונה. לאורך דרכי המשי נוצרו שילובים מרתקים של השפעות הודיות, מקומיות ומערביות בייצוג הדת החדשה. דמותו של בודהה שתוארה תחילה כסמל מופשט – גלגל, עץ או טביעת כף רגל, החלה להופיע כדמות אנושית של ממש. הנוכחות ההלניסטית בגנדהרה (Gandhara), השפיעה עמוקות על הפיסול ההודי; דבר המסביר את הנטייה הנטורליסטית שלהם. סגנון הפיסול ה"גנדהרי" מאופיין בשיער גלי, בדים המכסים את כתפי הדמויות, שימוש בעלי אקנטוס כמוטיב דקורטיבי ועוד. לבד מתיאור של בודהה, האמנות הגנדהרית הרבתה להציג תיאורים פיסוליים מעודנים של רקדניות ורקדנים. כך למשל, דמותו של הגיבור המיתי היווני הרקלס אומצה כדי לצייר את בודהה, עוטה גלימה רבת קפלים בסגנון קלאסי. בראשית המאה ה-6 שלט בפיסול הבודהיסטי סגנון קווי יותר, בעיקר בפסלים שנוצרו בלונגמן, שרבים בהם בעל ארשת חמורה ופנים קשוחות. לקראת סוף המאה ה-6 מחמת השפעתה המחודשת של אומנות גופטה ההודית, נעשו הפסלים שוב מלאי גוף ומוצקי איברים. נטייה זו הגיעה לשיאה בפסלי הבודיסטוות המרהיבים ודשני הגוף בנוסח ההודי שנוצרו בתקופת שושלת טאנג (618-907).
במאה ה-7 כל הממלכות השל אזור טארים קיבלו על עצמן את הבודהיזם., שהביא עמו הרבה תרבות הודית וסנסקריט הפכה להיות שפת הקודש. הבודהיזם התקדם לעבר אגן טארים, קשגריה, ירקנד וחוטאן. במערב טומסוק (Tumsuk), אקסו (Aksu) וקיזיל בצפון. דונחואנג במזרח ומיראן (Miran וצ'רצ'ן Cherchen בדרום. כל אלו הפכו למרכזים חשובים עבור האומנות והמחשבה הבודהיסטית. הטכסטים הבודהיסטיים תורגמו לסנסקריט לכמה ניבים הודו אירופאיים, כמו טוכארית ו קוצ'אנית Kuchean. ב-658 התפתחה קוצ'ה Kucha להיות למרכז המוביל של הבודהיזם ההינאייני. אז התפתחו הציורים שנמצאו במערות קיזיל. האומנות המוקדמת היתה בסגנון הודי – פרסי, אולם האלמנטים הפרסיים התחלפו בהדרגה על ידי אלמנטים סיניים.
במשך השנים נבנו אתרים בודהיסטיים רבי רושם, כמו התבליטים המופלאים בקניון של דאזו (Dazu) אשר בסיצ'ואן, פסל בודהא הענק, "דאפו", שליד לשאן, או מערות יונגנג (Yungang) שליד דאטונג (Datong), ובהם חקוקים הפסלים הבודהיסטיים הנחשבים למרשימים בעולם. אך נשתדל להיצמד שמקובל להגדיר כ"דרך המשי".
צפונה – מערבה לשחאן ישנם עוד אתרים בודהיסטיים רבי רושם: כך למשל, מערות לונגמן (Longmen), היינו, מערות שער הדרקון, אשר בלויאנג (Luoyang), בפרובינציית חנאן(Henan) של ימינו. היתה זו עיר חשובה בהיסטוריה של סין; בירתן של 13 שושלות, עד המאה ה-10 לספירה, כששושלת סונג הצפונית[3] העבירה את בירתה לקאיפנג. בתקופת שושלת טאנג, היו בלויאנג כ-1300 מקדשים בודהיסטיים.
מערות לונגמן, הכלולות ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. נמצאות נחשבות לאחת מיצירות המופת של פיסול בודהיסטי שהצליחו לשרוד בסין. על קירותיהן חקוקות סוטרות בודהיסטיות שלמות. על הצוקים סותתו למעלה מ-100000 דמויות של בודהא ותלמידיו. העבודות החלו בשנת 494, לאחר ששושלת וויי הצפונית[4] העבירה לכאן את בירתה מדטונג (Datong) ונמשכו כמאתיים שנה.
חבל גאנסו (Gansu) שבמערב סין מהווה פרוזדור גיאוגרפי בין ערבות מונגוליה ובין סין הפנימית. לאורך הדרך נעו סוחרים ועמם נזירים והוגים דתיים. הנוסעים עצרו בנאות המדבר כדי לנוח וגם כדי לקבל חיזוק דתי.
מזרחית ללנז'ו, נמצאות מערות מאיג'י שאן (Maijishan Grottoes) שהן אחת מארבע קבוצות המקדשים הגדולות ביותר בסין[5]. המערות חפורות בסלע חום מבודד, המזדקר מתוך נוף ירוק ורחב ידיים, שהזכיר לסינים ערימה של חציר. הסלע מחורר בגומחות ובהם פסלים שגולפו בעיקר בתקופות שושלת ג'ו ושושלת ווי הצפונית (581-386 לפנה"ס). ב-1500 השנים שבאו אחר כך נחפרו מערות נוספות ואליהם נחצבו גרמי מדרגות תלולים ולולייניים.
מערות בינגלינג (Bingling Si), בולטות במיקומן היוצא דופן במצוקי הלס שלאורך חואנג חה, אחד מיובליו של הנהר הצהוב. גם זהו אחד מאתרי הפיסול המעניינים לאורך דרך המשי. כאן ברמת הלס הגדולה בעולם נשתמרו לאורך קירות הערוץ ב- 183 מערות, תמשיחי קיר צבעוניים ופסלים בודהיסטיים מחרס ומאבן. בדומה למערות אחרות לאורך דרך המשי, מימנו פטרונים אמידים – בדרך כלל סוחרים שפעלו בחלקו המערבי של הנתיב – את פיתוחו של האתר, שהגיע לשיאו בתקופת שושלת טאנג. גולת הכותרת של המערות היא פסלו של מהיטרה (הבודהא העתיד לבוא), שגובהו 27 מ'. היצירות הללו אינן משתוות באיכותן לא לפסלים של דאטונג ולא לציורים של דונחואנג, אבל מיקומן המרהיב מפצה על הכול.
העיר שיאחה Xiahe) שוכנת בעמק הררי יפה עטור בהרים. זוהי עיר המנזרים הטיבטית החשובה ביותר, למעט להאסה. אנו במחוז אמדו, שבעבר היה שייל לטיבט. מנזר לברנג Labrang)הענק, שהוא קומפלקס של מקדשים, אולמות התכנסות וסמטאות, הינו יעד פופולרי לעולי רגל טיבטים הבאים אליו, לבושים במחלצות, חגיגיות, כדי להשתטח אצה, להקיף אותו סביב סביב ולהתחכך בנזיריו לובשי הגלימות האמרגניות. זבו אחד מששת המנזרים החשובים של מסדר גלוקפה (זרם המצנפות הצהובות בבודהיזם הטיבטי). החוויה ההגדלה ביותר במקום היא לעדה בקורה, שביל העליה לרגל המקיף את המנזר. שלושה ק"מ של שביל שלאורכו בנויים צ'ורטנים ובעיקר שורות של גלגלי תפילה -1174 במספר.
דונחואנג (Dunhuang) היא אחת הנקודות המרכזיות על דרך המשי העתיקה. בדונחואנג תמצאו היסטוריה עשירה (מעל 2000 שנים). דונחואנג הפכה יעד טיול פופולארי בעיקר בזכות מערות מוגאו (Mogao caves) בהן נשתמרו אמנות וכתבים בודהיסטים חשובים.
מערות מוגאו הידועות גם כמערות אלף הבודהות ומערות דונהואנג, הן מערכת של 492 מקדשים השוכנת במרחק 25 קילומטרים דרומית-מזרחית למרכז דונחואנג, שהיא עיר השוכנת בהצטלבויות דרכים בעלות חשיבות תרבותית ודתית על דרך המשי, בקטע העובר במחוז גאנסו שבסין. במערות נמצאות כמה מהדוגמאות הידועות ביותר לאמנות בודהיסטית, והן משתייכות לתקופה של כאלף שנים. בניית מערכת המקדשים החלה בשנת 366 בקירוב, והם שימשו כמקום אחסון עבור כתבי קודש וחפצי אמנות.
צילם: גילי חסקין
חציבת המערות
לפי כתבי יד שהתגלו במקום, הנזירים הבודהיסטים החלו לחצוב את המערות בשנת 366, ואילו המדינה הכירה בבודהיזם כדת רק בשנת 444. רוב התאים והמקדשים נבנו החל מהמאה ה-5 ועד למאה ה-14, ולאחר מכן הבנייה נעצרה בעקבות דעיכה במעמדו של האזור. במקביל לכך קירות המערות נצבעו בציורי קיר על ידי עולים לרגל שעברו באזור. ציורי המערות והאדריכלות היו חלק מהגורמים שסייעו למדיטציה, כאמצעי לייצוג המסע לחיפוש ההארה, כמכשירים לשיפור הזיכרון, וככלי למידה להעברת מידע על האמונות והסיפורים הבודהיסטיים לסינים שאינם יודעים קרוא וכתוב.
חלק מהחפצים שנמצאו במערות (פסלי ענק של בודהה ופרסקות המתארים דוקטרינות) תואמים לתקופה במאה ה-7 שבה שושלת טאנג הצליחה לחזק את שליטתה בדרך המשי. הטנטרות הקדומות ביותר מתוארכות לתקופה שבין 790 ל-851, כאשר דונחואנג הייתה נתונה לשלטון כיבוש טיבטי. לאחר שהטנגוטים כבשו את גאנסו ב-1036 הוגדל מספר הטנטרות, בעיקר בעידודה של שושלת שיה המערבית.
ציורי הקיר משתרעים על פני שטח של 42,000 מטרים רבועים. בתקופה מסוימת לאחר המאה ה-11 המערות הוקפו בחומה, לאחר שהן הפכו למאגר של כתבי קודש חשובים, פגועים ומשומשים, וכן חפצים אישיים.
גילוי המערות
טאואיסט סיני בשם ואנג יואנלו מינה את עצמו לשומר של חלק מהמקדשים בתחילת המאה ה-20. ואנג גילה אזור מוקף חומה מאחורי צד אחד של המסדרות המוביל אל המערה הראשית. מאחורי החומה הייתה מערה קטנה שמולאה בכמות רבה מאוד של כתבי יד המתוארכים לתקופה שבין 406 ל-1002. כתבי היד הללו כללו מגילות קנבוס שנכתבו בסינית ובשפות אחרות, ציורים על קנבוס, משי או נייר. בספרייה החבויה נתגלו עשרות אלפי כתבי יד וציורים שהשתמרו במצב מצויין. בנוסף נמצאו במערה פסלונים וחפצי קודש אחרים הקשורים לבודהה. המגילות שהתגלו עסקו בנושאים רבים, ומלבד עבודות קנוניות בודהיסטיות היו בהן גם פרשנויות מקוריות, עבודות הקשורות לספרים חיצוניים לבודהיזם, חוברות עבודה, ספרי תפילות, עבודות קונפוציוניות, עבודות טאואיסטיות, עבודות נסטוריאניות, מסמכים של הממשלה הסינית, מסמכים מנהליים, אנתולוגיות, מילונים, ועבודות קליגרפיה. כמו כן נמצאו כתבים בשפות מרכז אסייתיות נדירות, דו"חות צבאיים, תווים של יצירות מוזיקאליות, מרשמים לתרופות וכן הספר העתיק ביותר בעולם, שראה אור בדפוס, הלוא הוא סוטרת היהלום משנת 868 לספירה.
באותם שנים שטף את אסיה התיכונה זרם של הרפתקנים אירופאים שהבריחו חפצי אומנות לאירופה. ב-1910 הגיעו לאזור מספר משלחות אירופאיות בעקבות השמועות על גילוי המערות. בין המשלחות ניתן למנות את הקבוצה הבריטית-הודית של הארכאולוג וחוקר הארצות אוראל שטיין (Aurel Stein; 1943-1862), בריטי יליד הונגריה ממוצא יהודי, שמכיוון שלא ידע לקרוא סינית, לקח עמו מאות עותקים של סוטרת היהלום. מתחרהו, פול פוליו, חוקר שעמד בראש משלחת צרפתית התעניין בכתבי היד יוצאי הדופן של ואנג, כגון אלו שעסקו בניהול ומימון המנזרים.
אורל סטיל ופול פליו הצליחו להניח את ידם על קרוב ל-20,000 כתבי יד ולהבריח אותם למוזיאונים באירופה. רוב החפצים הללו נמכרו לאורל סטיין תמורת 220 פאונד בלבד, דבר שמעלה את חמתם של הסינים.
שאר כתבי היד הסיניים נשלחו לבייג'ינג בהוראתה של הממשלה הסינית, וכתבי היד הטיבטיים נותרו במקום. ואנג החל במסע שיקום וחידוש של המקדשים, שזכה למימון חלקי מהערים השכנות, ולמימון חלקי מטעם שטיין ופליו.
צילם: גילי חסקין
לא הרחק מטורפן, אשר בפרובינציאת שינג'יאנג', נמצאות מערות אלף הבודהות, בזיקליק (Bezeklik), הכביש חודר מעבר להרי חואויאן שאן (Huayan Shan), המוכרים יותר בכינויים "הרים הבוערים". זהו שם מוגזם שהומצא על ידי קופירייטרים יצירתיים של משרד התיירות הסיני, אבל עם מעט רצון טוב ניתן לדמות אחר הצהריים כאילו הם עולים באש. אלו למרגלותיהם, דיונות חול עצומות בצבע אדמדם גולשות מהפסגות, זוחלות ומכסות את הכבוש בגרגירים זעירים. ההרים הונצחו בסיפור המיתי "מסע למערב". שם הם מתוארים כמחסום אימתני שהנזיר טריפיטאקה נאלץ לעבור דרכו. למזלו, הציליח הקוף סון ווקונג להשיג מניפה קסומה שכיבתה את האש.
שער כניסה וקניון שתוכו עצי צפצפה ובתים. במרחק נראות הפסגות המושלגות של ההרים השמימיים. סטופה מעל הקניון ולמרגלותיה, מערות אלף הבודהות, בזיקליק, מינג אוי. זהו מראה מרהיב של נחל המתפתל בתוך קניון אבן חול עם דיונות רכות הסוגרות עליו מצדיו. מקום טוב להתבודד וטוב למרכז פולחני.
בין 1902 ו-1905 חפר בטורפן אלברט פון לה קוק, הרפתקן בנו של סוחר יינות. טורקמניסטאן הסינית משכה אליה סוג מסוים של אנשים, הרפתקנים וסקרים. כאילו היו סוין הדין השוודי, אורל שטיין ההונגרי שעוטר בתואר אבירות אנגלי, פליוט הצרפתי, איש הידע העמוק בשפות המקומיות, הרוזן אוטוני היפאני, פרז'בלסקי הרוסי, פון לה קוק הגרמני. הרפתקנים שסופות הבוראן, אותה רוח סערה שהעלימה שיירות, זבובים וברחש בקיץ ובקור הנורא של החורף לא הניאו אותם מלאסוף ולשדוד את האוצרות שהניחו הבודהיסטים, המניכאים והזורואסטרים בנאות על דרך המשי. כולם כתבו ספרים. לה קוק היה גרמני שהיו לו חוש הומור, ידע בחיות ובצמחים והבנה בהיסטוריה. את תבליטי הקיר, הפסלים והכתבים ששדד העביר על שיירות גמלים לראש מסילת הברזל באוש, משם חצו האוצרות דרך רוסיה לברלין. חלקם הושמדו בהפצצות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה.
פון לה קוק ניסה לקחת כל מה שראה. לצדו עמד בארטוס, איש ים גרמני אדיר כוח בעל פתרונות טכניים. יחד תפרו את קירות הציורים והפרסקות, מניחים בין ריפודי קש, צוררים את דפי הספרים הבודהיסטיים, כתבי היד המנכאיים, הזרואסטריים, הנסטוריניים וההינדיים בדרכם לאירופה. רק גרינוודל, הפרופסור הממונה עמד בדרכם. הוא התנגד ללקיחת פסלי הבודהות. ההבדל בגישות היה נעוץ בהבדלים ביניהם: פון לה קוק היה הרפתקן ואספן, גרינוודל חוקר.
מרבית ציורי הסלע הייחודיים שפיארו אותן הוסרו מהקירות בידי הארכיאולוגים הגרמניים, בהנהגת פון לה קוק, כל הדרך מנאות דרכי המשי כדי להישמד בברלין. לא הכל. יתכן וגם המשמרות האדומים תרמו משלהם להשחתה.
ממערות אלו נותר מעט מאד. המזל הוא שגורל עגום זה לא פקד גם את מערות מוגאו. ובכול זאת, מראה הנקיק וסביבתו, שווה את הביקור. ללמוד גם ממנו על ימים עברו.
*********** סרטון של "שביל הדרקון" לדרך המשי – המערות הבודהיסטיות ********
[1] ארנולד ג'וזף טוֹיְנְבִּי (באנגלית: Arnold Joseph Toynbee; 14 באפריל 1889 – 22 באוקטובר 1975) היה היסטוריון בריטי שספרו בן שנים עשר הכרכים, המנתח את עלייתן ונפילתן של תרבויות, "מחקר של ההיסטוריה", 1961-1934, היה סינתזה של היסטוריה עולמית, מטא-היסטוריה המבוססת של מקצבים אוניברסליים של עלייה, פריחה והידרדרות. טוינבי ניסח תאוריה כללית של היסטוריה ותרבות, לה רוב ההיסטוריונים המקצועיים התנגדו. למחקריו של טוינבי לא היה המשך משמעותי בתחום ההיסטוריה ההשוואתית שעניין אותו ביותר.
[2] וו צ'ן אן משכיל ואיש אשכולות חבר באליטה של שושלת מינג, נכשל מספר פעמים בבחינת הקיסריות דבר שהוביל אותו לחיי עוני. הכישלונות והחיים בשולי החברה גרמו לתחושות של מירור וכעס כלפי החברה ובמיוחד כלפי המנגנון האדמיניסטרטיבי הקיסרי. וו צ'ן אן ניסה ונכשל בשינוי המציאות בסין ומכיוון שלא היה חלק מהשיטה רעיונותיו נדחו בביטול.
הספר "המסע למערב" שנכתב בערוב ימיו של המחבר הוא למעשה ספר מחאה (שנכתב בשפה עממית ולא בשפת הפקידים) כנגד השיטה הפיאודלית המושחתת של סין.
[3] שושלת סונג הייתה השושלת השולטת בסין בין 960 ל-1279. היא ירשה את חמשת השושלות ועידן המלוכה, ולאחריה שלטה שושלת יואן. זאת הייתה הממשלה הראשונה בהיסטוריה של העולם שהדפיסה כסף על נייר והממשלה הסינית הראשונה ליצור צי ים חזק שהחזיק לאורך שנים ארוכות. השושלת הזאת גם הייתה הראשונה שראתה שימוש באבק שריפה, וכך גם הייתה הראשונה לתאר את הצפון האמתי בעזרת מצפן.
שושלת סונג מחולקת לשתי תקופות: סונג הצפונית, וסונג הדרומית. במהלך סונג הצפונית (960-1127), בירת סונג הייתה העיר הצפונית ביאנג'נג (כיום קאיפנג) והשושלת שלטה ברוב סין. סונג הדרומית (1127-1279) מתייחס לתקופה לאחר ששושלת סונג איבדה שליטה בשטחים רחבים בצפון סין לשושלת ג'ין (ג'ורצ'נים). במהלך תקופה זו, הממשל של סונג נסוג דרומית לנהר יאנגצה, וביסס את בירתו בלינאן (כיום האנגג'ואו). למרות ששושלת סונג איבדה שליטה על המוצא המוסרתי של הציויליזציה הסינית לאורך הנהר הצהוב, הכלכלה של סונג לא נהרסה, היות שהאימפריה הדרומית של סונג כללה 60 אחוז מאוכלוסיית סין, ואת רוב הקרקעות החקלאיות הפוריות. סונג פיתחו טכנולוגיה צבאית מהפכנית שהשתמשה באבק שריפה. ב-1234 שושלת ג'ין נכבשה על ידי המונגולים אשר לקחו שליטה בצפון סין, והיחסים עם סונג הדרומית היו מאד מתוחים.
[4] תקופת השושלות הדרומיות והצפוניות (סינית: 南北朝; פיניין: Nán Běi Cháo) היא תקופה בתולדות סין שתחילתה בשנת 420 עם נפילתה הסופית של שושלת ג'ין המזרחית, וסיומה עם עליית שושלת סווי בשנת 589.
בתקופת אי יציבות זו, בה סבלה סין ממלחמות פנימיות, הייתה סין מחולקת לשתי מדינות, בצפון ובדרום. עקב חילופי שלטון תכופים שלטו במהלך התקופה תשע שושלות נפרדות – חמש בצפון וארבע בדרום.
זו הייתה גם תקופת פריחה בתחומי האמנות והתרבות, תקופה של התפתחויות טכנולוגיות ושל התפשטות זרם המהאיאנה הבודהיסטי ושל הטאואיזם. בתקופה זו הבוזהיזם הסיני התחיל להתגבש ולסגל לעצמו מאפיינים ייחודיים.
במהלך תקופה זו התרחש תהליך מואץ של סיניזציה בקרב קבוצות לא-סיניות (מהגרים בצפון ובני שבטים ילידיים לא-סיניים בדרום). בנוסף, הייתה הגירה מצפון לדרום סין. זוהי גם התקופה שבה נבנתה פגודה סינית שהתפתחה מן הסטופה
[5] הקבוצות האחרות נמצאות בדטונג, בלויאנג ובדונחואנג
השפעת האמנות הגופטית, ובכלל מידע על ארכיאולוגיה אפיגרפיה ונומיסמטיקה גופטית, מה מקורותיה הביבליוגרפיים? אשמח לתשובה
לא זוכר כרגע. לא עסקתי בנושא מספר שנים. צר לי