גילי חסקין
כתב: גילי חסקין; 02-09-23
תודה ליובל נעמן ולגדעון ביגר על הערותיהם. תודה לאבי שפיר על תשובותיו.
תודתי לגדעון ביגר וליובל נעמן על הערותיהם. תודה ליובל נעמן על התוספות. תודה לאבי שפיר ולרוני רדו, על שהיו זמינים לשאלות.
ראו קודם באתר : מבוא לטבע ולאקולוגיה של מדגסקר ; הפאונה של מדגסקר , הפלורה של מדגסקר.
ראו גם באתר : מבט אל עופות מדגסקר ; מבט אל היונקים של מדגסקר ; הזיקיות ; הלמורים של מדגסקר ; שדירת עצי הבאובב
לאלבומי תמונות:
הכלל החשוב ביותר לטיול במדגסקר, הוא להסתגל לקצב האיטי: Mura, Mura
מבוא:
רפובליקת מדגסקר היא מדינת איים באוקיינוס ההודי, מול חופי מזרח אפריקה.
הסרט 'מדגסקר', שיצא לאקרנים בשנת 2005, הוא סרט קולנוע קומי אמריקאי בהנפשה ממוחשבת עלילת הסרט עוקבת אחר ארבע חיות מגן חיות ניו יורקי, המובלות באופן לא צפוי למדגסקר. הסרט היה להצלחה קופתית גדולה עם הכנסות של $532,680,671 (הסרט השישי ברווחיותו בשנת 2005) והועמד לשישה פרסי אנני, בנוסף, הועמד להכללה בקטגוריית סרטי האנימציה ברשימת "מאה שנים… עשרת הגדולים" של מכון הסרטים האמריקאי. הסרט הפנה את תשומת הלב העולמית לאי מדגסקר ועורר עניין רב באי, בנופיו ובעולם החי הייחודי שלו.
השם:
כנראה שמקור השם "מדגסקר" (Madagascar), הוא בטעות של הסוחר הוונציאני מרקו פולו, שלא ביקר במדגסקר, אבל הוא בלבל בינו לבין ממלכת מוגדישו (Mogadishu) שבסומליה. הוא תיאר את המקום:
“מדגסקר האי, שוכן כ- 1000 מייל דרומית לחופי אפריקה והוא אחד מהאיים הגדולים בעולם…. כמות הפילים באי היא הגדולה בעולם ובכל פינה מסתובבים נמרים, אריות ומינים של ציפורים, שכולן שונות משלנו. אומרים שהנשרים כל כך גדולים, שהם שיכולים להרים פיל באוויר, ללא כל מאמץ”. אמנם, אריות ונמרים לא היו שם מעולם. אבל חיה בו "ציפור הפיל, שמשקל ההגיע ל-400 ק"ג ואכן, האי גדול מאד.
למילה "מלגשית", יש הרבה משמעות הקשורה להיסטוריה ולתרבות של מדגסקר. מקורה כנראה בחבל בדרום מדגסקר. במהלך השנים, המונח "מלגשית" הוחלף בכוונה במונח "מדגסקנרית", מהשימוש המתועד המוקדם ביותר ועד כה. שתי המילים הללו שימשו לסירוגין, והשימוש מעולם לא יושם באופן עקבי.
הדגל
דגל מדגסקר אומץ ב-14 באוקטובר 1958, שנתיים לפני קבלת העצמאות, כחלק מההכנות למשאל עם על מעמדה בקהילייה הצרפתית.
צבעי הדגל מסמלים את ההיסטוריה של מדגסקר, והמעמדות המסורתיים. אדום ולבן היו צבעי ממלכת מרינה, שנכנעה לצרפתים בשנת 1896. הם הופיעו בדגלה של מלכת מרינה האחרונה, המלכה רנבלונה השלישית (Ranavalona). הם גם אינדיקציה למוצאם האתני של המלגשים מדרום-מזרח אסיה, והם מופיעים גם בדגל אינדונזיה. ירוק היה צבעם של ההובה (Hova), המעמד החשוב של האיכרים, שלקח חלק חשוב בתסיסה האנטי-צרפתית ובתנועת העצמאות.
תושבי מדגסקר טוענים כי הצרפתים, ששלטו במדגסקר מאז 1895, הותירו אחריהם אי סדר. מדגסקר שזכתה בעצמאות ב- 26.6.1960 נותרה חסרת מערכת ארגונית מדינית, ושחיתות שלטונית,. הדבר מקשה על פיתוח מדינה עצמאית ומודרנית. אמנם, הצרפתים לא הרסו מקומות כשעזבו ולא יצרו עוני וחינוך לקוי, אבל לא הכשירו קאדר בירוקרטי ואדמיניסטרטיבי ראוי. אם כי אחרים טוענים, שזו הצדקה שאיננה לעניין. כבר למעלה מ-60 שנה שהמדינה עצמאית ולא נכון להאשים בכל את צרפת בכול תחלואי המדינה.
סמל
שלט האצולה של מדגסקר כולל את תרשים מפת האי במרכזו (יחד עם שני האיים הקטנים שבחסות מדגסקר), ומתחתיו ראש של זבו. צבעי הסמל הם אדום, ירוק, צהוב, שחור ולבן. אדום וירוק מסמלים את דגלה של המדינה, פרושים כקרני שמש ממרכז הסמל. בהיקף הפנימי העליון של הסמל מופיע כיתוב במלגשית שמשמעותו: "רפובליקת מדגסקר", ובבסיס מופיע כיתוב שמשמעותו "מולדת – חירות – פיתוח".
התל"ג לנפש כ- 1,500$, יחד עם זאת, שיעור האבטלה קצת פחות מ-5%, נתון שמראה על מדינה מפותחת יחסית. כנ"ל גם שיעור הבערות הנמוך יחסית: 77% יודעי קרוא וכתוב[1].
הקבוצה השלטת באי היא 'הובה' (Hova). מכנים את עצמם "פשוטי העם החופשיים". הם אחת משלוש קאסטות שהתגבשו בממלכת מרינה, שהתגבשה מאיחוד של שבטים על ידי המלך ראמה הראשון בשנת 1810. לצד ה'אדריאנה' (Andriana), היינו, "אצילים" וה'אנדבו' (Andevo), כלומר "עבדים". במקור, המושג "הובה" התייחס למטה מלגשי (כנראה אנשי Zafiraminia), אשר היגרו לרכס המרכזי, מהחוף הדרומי-מזרחי, במאה ה-15' ונטמעו בשבטי ה- Vazimbaהמקומיים. למעשה, זוהי מעין "מאפיה" של טאיקונים.
ראו בהרחבה: תולדות מדגסקר
המהפכה השלטונית האחרונה הייתה בבחירות ב-2009, שהיו בחירות מעין דמוקרטיות. בבחירות אלה עלה לשלטון נציג ההובה.
גיאוגרפיה
מיקום: קו רוחב: 25–12 דרום. קו אורך: 50–44 מזרח.
שטח: 587,040 קמ"ר.
האי הראשי הוא מדגסקר. שטחו כ-590 אלף קמ"ר והוא האי הרביעי בגודלו בעולם (אחרי גרינלנד, פפואה-ניו גינאה ובורניאו),[2] הוא מופרד מאפריקה על ידי מצר מוזמביק (שרוחבו 460 ק"מ בנקודה הצרה, ועומקו המרבי 3,292 מטר).
אורך קוו החוף: 4,828 ק"מ.
71% משטח מדגסקר מעובד. 21% מיוער. 8% – שימושים אחרים.[3] (בעיקר שטחי בור).
מדגסקר מחולקת לשש פרובינציות, ל-22 אזורים, שבנוסף מחולקים ל-119 מחוזות ו-1,579 קומונות.
עיר הבירה אנטננריבו (במלגשית: Tananarive; "עיר האלף", בעבר נקראה טננריב). מכונה בקיצור 'טאנה'. נמצאת במרכז המדינה על הרמה ברום של כ- 1,400 מטר מעל פני הים. היא העיר הגדולה ביותר במדינה. מתגוררים בה כ-3.87 מיליון תושבים.
העיר ממוקמת במרכז המדינה במחוז בעל שם זהה, כ-150 קילומטר מהחוף המזרחי, על מדרונו של רכס שבשיא גובהו מגיע לכ-1,400 מטר. המרחק בין אנטננריבו לטמטבה (Tamatave), הנמל הראשי של מדגסקר, הוא כ-220 קילומטר והן מקושרות בעזרת מסילת רכבת. תחומי הייצור העיקריים של אנטננריבו הם מוצרי מזון, סיגריות וטקסטיל.
Wikipedia
אנטננריבו נוסדה בסביבות 1625. תחילה שימשה כישוב המרכזי של ראשי שבט מקומי ובשלב מאוחר יותר, עם השתלטות השבט על חלקים נרחבים יותר של מדגסקר, חשיבותה ומספר תושביה גדלו. בשנת 1797 היא הוכרזה כעיר הבירה של מלכי מרינה (Merina, הקבוצה האתנית הגדולה ביותר במדגסקר). כיבושיו של המלך רדמה הראשון (Radama) הפכו את אנטננריבו לבירתה של המדינה הגדולה ביותר במדגסקר. עד 1869 כל הבתים בעיר היו עשויים עץ או אגמון (צמח בעל גבעול ארוך), אך אפילו בתקופה זו כבר היו בעיר מספר טירות (העשויות מעץ), הגדולה שביניהן התנשאה לגובה של 30 מטר. טירות אלו הוקמו לאורך קודקודו של הרכס. את הטירה הגדולה ביותר ניתן לראות מכל מקום בעיר. מאז ההתוודעות לאבן וללבנה העיר עברה שיפוץ מקיף ומאז המאה ה-20 ניתן למצוא בה בתי אבן רבים: טירות המלוכה, בתי ראש הממשלה והאצילים (לשעבר), הקתדרלות הקתוליות, מספר כנסיות, מכללות, בתי-ספר, בתי-חולים, בתי-משפט ומאות בתים ובניינים פרטיים.
שיעור העיור במדגסקר הוא 4,26%. 40% מהתושבים חיים בערים[4].
גיאולוגיה
מדגסקר הייתה חלק מייבשת העל גונדוונה (Gondwana), שהייתה הדרומית משתי יבשות העל, שהרכיבו את פני כדור הארץ, לפני 200 מיליוני שנים (שם היבשת הצפונית הוא לאוראסיה). קודם לתקופה בה היו שתי יבשות אלה נפרדות זו מזו, הן הרכיבו יבשת אחת ששמה פנגיאה.[5] לפי המשוער, יבשת גונדוונה כללה את היבשות הידועות כיום כאמריקה הדרומית, אפריקה, אוסטרליה ואנטארקטיקה.[6]
מדגסקר שוכנת על לוח טקטוני שנקרא 'לוח מדגסקר' (Madagascar Plate), שהיה מחובר בעבר ליבשת העל גונדוונה ובהמשך ללוח ההודו-אוסטרלי.
במשך מיליוני שנים, היה מדגסקר "כלוא" בין מה שיהיו לימים אפריקה, הודו, אוסטרליה ואנטרקטיקה. לפני 162 מיליון שנים, נסדקה יבשת העל גונדוונה. חלקה המזרחי שכלל את לוחות אנטרקטיקה (שהייתה הרבה יותר צפונה ממקומה היום)[7] אוסטרליה והודו, החל להתרחק מאפריקה לפני 135 מיליון שנה, אז החלה גם גונדוונה המזרחית להתפרק: לוח מדגסקר ולוח הודו שהיה צמוד אליו, החלו להיפרד מיבשת אפריקה. כך גם אוסטרליה ואנטרקטיקה, שנפרדו מאפריקה ומהם. לפני 100 מיליון שנים, אוסטרליה ואנטרקטיקה היו מופרדות ומרוחקות דרומה. הלוחות של מדגסקר והודו היו עדיין צמודים. לפני 88 מיליון שנים, החלה מדגסקר להתנתק מתת היבשת ההודית. לפני 60 מיליון שנה, החלה הודו את תנועתה צפונה.[8]
מבחינה גיאולוגית מהווים מרכזו של האי ומזרחו, חלק מהמגן (מאסיב) האפריקאי הפרקמברי (העידן הגיאולוגי הקדום ביותר).[9] אזור זה בנוי מסלעים גבישיים (גרניט וגנייס), עם מחדרים געשיים. במערב, מכוסה המאסיב, במעטה עבה של סלעי משקע עתיקים, מתקופת המזוזואיקון הקדום.[10] לאורך החוף המערבי, הורבדו שכבות סלעים צעירות יותר.
מבנה
מבחינה טופוגרפית, עמוד השדרה העיקרי של האי הוא "הרמה המרכזית". זו רמה גבוהה ומבותרת ביותר, בעלת אופי הררי, העוברת לכול אורך האי.
במדגסקר שלושה רכסי הרים מרכזיים:
- הרי צרטננה (Tsaratanana) בצפון, שם נמצא ההר הגבוה במדינה- Maromokotra Peak, שגובהו2,876 מטר מעל פני הים. אלה הרים וולקנים – מלפני 20 מיליון שנים.
- הרי אנקרטה (Ankaratra) הגוש המרכזי - סלעי גרניט מתקופת הקמבריום. מלפני 500 עד 570 מיליוני שנים.
- הרי אנדינגיטרה (Andringitra) שבדרום, שהוראת שמם "המדבר בסלעים". שיאו בהר אנדרינגיטרה (2666 מטר)".[11] סלעי משקע, אבן חול, אבן גיר.
במזרח מסתיימת הרמה במתלולי העתקים, שגובהם מאות מטרים והם יורדים אל מישור חוף צר המצוק נקרא Cliff of Angavo.
קו החוף מפורץ בחלקו ומולו איונים ושוניות אלמוגים.
קו החוף המזרחי ישר ברובו וחסר מעגנים טבעיים. לאורכו שוניות אלמוגים ולגונות, המחוברות ביניהן בתעלת השיט הפנימית פאנגאלאן (Canal des Pangalanes), שאורכה כ-630 ק"מ.
במערב, רמות גירניות משתפלות במתינות אל מישור חוף רחב, שחלקו מכוסה בחולות. סלעי הגיר הם בני למעלה מ-200 מיליון שנים, מתקופת הטריאס.
צילום: גילי חסקין
סלעי הגיר שבמערב יצרו נוף מיוחד, של סלעי גיר מחודדים, הנקרא "צינגי" (Tsingi), לייתר דיוק, צינגי דה במראהה (צרפתית: Tsingy de Bemaraha). זהו אתר מורשת עולמית מאז שנת 1990 המשתרע על שטח של 1,519 קמ"ר במערב מדגסקר, במרחק של 60 עד 80 ק"מ מחופי מצר מוזמביק.
צינגי דה במראהה משתרע על פני רמת במראהה, שגובהה בין 150 ל-700 מטר והיא עשויה מאבן גיר שעברה תהליכים מקיפים של בליה (קרסטית). אורכו כ-105 ק"מ ורוחבו כ-25 ק"מ. במזרחה של הרמה משתרעים צוקי במראהה לאורך מספר עשרות קילומטרים בכיוון דרום-צפון והנישאים 300 עד 400 מטר מעל עמק הנהר מאנאמבולו (Manambolo). מורדותיה המערביים של הרמה מתונים וגבעותיה משתפלות בהדרגה לכיוון מערב. הרמה מנוקזת על ידי מספר נחלים הזורמים מערבה לכיוון מצר מוזמביק. הוראת השם "צינגי" במלגשית: "אי אפשר ללכת ברגליים יחפות". בגלל הסלעים המחודדים כמובן.
מתחת לפני הקרקע, אותרו 130 ק"מ של מערות קרסטיות. חלקן עשירות בנטיפים. יש שם גם מאגרי מים תת קרקעיים.
קו החוף בצפון, מפורץ אף הוא.
רכסי ההרים חוסמים את מעבר העננים ויוצרים צמחיה שונה ואגב כך, גם נוף שונה, בין מזרח למערב מדגסקר, גם זרמי האוקיאנוס חמים יותר במערב מאלה שבמזרח, כל זה גורם לריבוי המינים בצמחים ובבעלי החיים.
מרבית האוכלוסיה חיה בחציו המזרחי של האי. ריכוז של תושבים, גם ברכסים שבמרכז האי.
נהרות
הנהרות רבים ועשירים במים. אלה היורדים מזרחה ודרומה הם קצרים ואלה הזורמים מערבה, הם ארוכים הרבה יותר, שכן פרשת המים הראשית קרובה לחוף המזרחי. רובם של הנהרות מתנקזים מערבה והם משופעים באשדות ובמפלי מים. רק נהרות מועטים ראויים לשיט.
בצפון האי זורם נהר הבטסיבוקה (Betsiboka),לאורך 525 ק"מ מעיר הבירה אנטננריבו (Antananarivo), אל מפרץ בומבטוקה (Bombetoka Bay), שעל יד העיר מאהאז'אנגה (Mahajanga), בצפון מערב האי. שם יוצר דלתא בתעלת מוזמביק, שהיא רצועה של האוקיינוס ההודי, בין מוזמביק למדגסקר.[12]
מחצבים
גְּרָפִיט, צורה גבישית של פחמן; כרומיט (מינרל שהוא תחמוצת של מגנזיום, ברזל, וכרום, מגנזיום בכמויות משתנות מצוי במינרל תמיד, לעיתים מחליף אלומיניום או ברזל את הכרום), פחם, בוקסיט, מלח, קוורץ, נציץ וחולות זפת (Oil sands, תערובת של חול, חרסית וביטומן).[13]
אקלים
האקלים הוא טרופי בכללו.
אקלים טרופי, כפי שהוגדר על ידי הקלימטולוג הגרמני, ולדימיר קפן (Wladimir Peter Köppen), הוא אקלים המתאפיין בטמפרטורות גבוהות, באופן תמידי וקבועות יחסית לאורך השנה. הטמפרטורה הממוצעת לחודש היא תמיד גבוהה מ־C° 18 ומלווה בלחות גבוהה וגשמים כבדים. הגשמים יורדים לפחות בחלק מהשנה.
האזור הטרופי הוא אזור גאוגרפי, בו רווח אמנם אקלים טרופי, אך הוא מוגדר כאזור שבין חוג הסרטן (23.5° צפון) וחוג הגדי (23.5° דרום). האקלים הטרופי מתחלק לפי שיטת קפן לשלשה סוגים, המשתנים לפי עונתיות וכמות המשקעים.[14] אך קיימים הבדלים ניכרים, בעיקר במשטר הגשמים וכמותם, בין חלקיו השונים של האי.
ישנם שלושה אזורי אקלים במדגסקר:
AF — (A מסמן אקלים טרופי. F – יער גשם). אקלים טרופי עם משקעים לאורך כל השנה — במזרח ובצפון. רוב המשקעים – עד 3,000 מ"מ בשנה, יורדים בעונת המונסון הצפוני-מערבי, בחודשים דצמבר-אפריל.
BW — אקלים חמים וצחיח, משקעים מועטים — באזורים הפנימיים. עונת יובש קצרה.
AW — אקלים טרופי וצחיח — בדרום-מערב ובקצה הדרומי. יש בו שטחים המקבלים פחות מ-400 מ"מ גשם בשנה.[15]
בחודשים דצמבר-מארס פוקדות את החוף המזרחי סערות ציקלון הרסניות, החוצות לעתים את האי לרוחבו. עונת החורף היבשה מגשם היא בין אפריל לספטמבר.
פגעי טבע נפוצים הם בצורות, ציקלונים[16] ופשיטות של ארבה.
כלכלה
החקלאות מהווה 70% מן התעסוקה במדגסקר. בהתחשב בכך שלטענת המקומיים רק באמצע המאה ה-20' החלו להשתמש במעדר ובעגלות, לא מפתיע שהרוב המכריע של העבודה עדיין נעשה בידיים. יש הגירה רבה לאנטננריבו, בשל ביקוש לעובדי טקסטיל, כאן מייצרים מוצרי טקסטיל המיוצאים בעיקר לארה"ב, אוסטרליה ודרום אפריקה. רוב הבגדים עבור חברות אמריקאיות גדולות כמו Gap; Old Navy. השכר הממוצע 2-3 דולר ליום לפועל. אי השקט ששורר לאחר ההפיכה הצבאית של מארס 2009 הבריח הרבה מאד משקיעים מן האי והרבה אנשים איבדו את מקום עבודתם.
מקור התבלינים הוא בדרום הודו. את התבלינים הביעו לכאן הצרפתים, כשם שלזנזיבר הביאו אותו הבריטים.
אף שתבלינים כמו וניל וציפורן ושמנים ארומטיים שנחשבים ליוקרתיים, הם מענפי היצוא המרכזיים של האי, המקומיים אינם משתמשים בהם ואינם מבינים מדוע האירופאים פוסעים כשיכורים אחרי הריחות. גם הלמורים ובעלי חיים אחרים מתעלמים מהם, עובדה המקלה גידול התבלינים.
תושבי מדגסקר מגדלים כ-70% מתפוקת הווניל בעולם.
הווניל (Vanilla planifolia) – צמח ממשפחת הסחלביים שמקורו במקסיקו – הובא לכאן על ידי מהגר מברזיל בסוף המאה ה-19, אולם הדבורים שמאביקות אותם אינן חיות במדגסקר, ולכן בעונת הפריחה פותחים בכל בוקר את הפרח לצורך האבקה ידנית.
עם בוא האביב, כשתרמילי הווניל הירוקים מתחילים להצהיב, הם נקטפים ונדחסים לדוד, שם הם מתבשלים במשך חמש דקות ב-66-63 מעלות ומונחים לייבוש בשמש עד שהם משחימים. צמח הווניל הוא אפיפיט, כלומר צמח הגדל על גבי עץ תומך, ומכיוון שהוא זקוק לכמות גדולה מאוד של מים, הוא הצליח להיקלט רק בחוף המזרחי של האי, העשיר בכמויות גדולות של מים וגשם. כשהמקומיים מדברים על "הזהב השחור", הם מתכוונים לתוצרת מטעי הווניל, הנמכרת בשוקי העולם במחיר גבוה. מאז 1970 עלה מחיר הווניל בחדות פעמים אחדות בשל טייפונים שהכו באזורי הגידול. בשנות ה-80 פורק הקרטל ששלט בייצור הווניל מאז 1930, ובעקבותיו ירד מחיר הווניל בכ-70%. בעשור השני של המאה ה-21 חל שוב מחסור בווניל עקב יבולים נמוכים באינדונזיה ומדגסקר, קציר מוקדם בגלל חשש מגנבת יבולים, וסופה טרופית שפגעה בגידולים. כל אלו גרמו לעלייה במחירו של הווניל עד לרמות דומות למחיר הזהב.
גידולי יצוא נוספים הם: קפה, קנה סוכר, ציפורן, קקאו, טבק, בוטנים, רפיה, וסיסל.[17]
בשנת 1985 השיקה חברת 'קוקה קולה' טעם חדש, שבו לא היה שימוש בתמצית וניל. בעקבות כך קרסה כלכלת מדגסקר, והתאוששה מהמשבר רק כאשר הטעם החדש נכשל, והווניל הוחזר לשימוש, כחלק מרכיבי המשקה.
צִיפּוֹרֶן הוא תבלין העשוי מכפתורי פרחים מיובשים של עץ תבלין טרופי ירוק עד' בשם אוגניית הציפורן (שם מדעי: Syzygium aromaticum) ממשפחת ההדסיים. גובהה של אוגניית הציפורן הוא 10–12 מטרים. עליה דמויי ביצה מוארכת ואורכם 5 עד 12 סנטימטרים. על פני העלים פזורות נקודות – בלוטות שמן. העץ פורח בגיל 5 וממשיך להניב עד גיל 80 פעמיים בשנה. עץ ממוצע מניב 3 עד 20 ק"ג ניצני ציפורן. תבלין הציפורן הוא ניצן הפרח הסגור. צבע הניצן ורוד לפני הייבוש וחום אדמדם אחריו. צורתו היא צורת מסמר.מוצאו של העץ הוא באיי מלוקו, המכונים "איי התבלין", שבמזרח אינדונזיה. ארצות הייצור של התבלין' בנוסף מדגסקר, הן זנזיבר שבטנזניה, מאוריציוס ואינדונזיה.
הניצנים נקטפים ביד ומיובשים. הם משווקים בשלמותם או טחונים ומשמשים לתיבול דברי מאפה, נקניקים, ממרחים ועוד. כ-20 אחוז ממשקל הניצן מהווה שמן ציפורן – חומר חיטוי חריף המכיל חומצת ציפורן (Eugenol), אצטט וברזל. שמן הציפורן מופק מזיקוק הניצנים, הגבעולים והעלים של הצמח. הוא משמש בתעשיית הווניל הסינתטי, חומרי טעם, בשמים, סבונים, סיגריות, תרופות, וממתקים.
בימי הביניים שימש התבלין מרכיב בתרופות שטיפלו בבעיות עיניים, במחלת הנפילה, בפעמת ובאין-אונות. כמו כן שימש הציפורן מרכיב בגלולה המעוררת חשק מיני. בימינו, ברפואה העממית, משמש הציפורן כמרכיב בתרופות רבות וכסם להרדמה מקומית, בעיקר בטיפולי שיניים וחניכיים. שמן הציפורן משמש גם הוא להקלת כאבי שיניים כאבי שרירים וכאבי ראש, לסילוק פצעונים מהפנים ולריפוי יבלות וכתמים בעור
דמוגרפיה
המתיישבים הראשונים הגיעו כנראה מדרום אסיה ומאפריקה, ויצרו מגוון אנושי מיוחד, הכולל עושר של מסורות, טקסים, אמונות ואיסורים חמורים ומרתקים. ה'לינגווה פרנקה' היא מרינה (Merina), שהיא דיאלקט של הלשונות המלגשיות.
האי מדגסקר היה ככל הנראה לא מיושב עד הגעת המתיישבים הראשונים מדרום-מזרח אסיה לפני כ-1600 שנים. היו אלה דוברי השפות האוסטרונזיות[18]. השפה המלגשית הנוכחית שייכת אף היא למשפחת שפות אלו.
לתרבות המלגשית יש הרבה משותף עם האוסטרונזים[19] של טאיוון, איי האוקיינוס השקט, אינדונזיה, ניו זילנד והפיליפינים, דבר שבא לידי ביטוי במנהגים כמו קבורת מתים בקאנו בים או באגם, עיבוד של גידולים אוסטרונזים, כגון טארו (צמח טרופי ממשפחת הלופיים, שורשו משמש למאכל), בננה, קוקוס וקנה סוכר.
יש דמיון באדריכלות, בתבנית הבתים הרבועים, בגגות דמויי סירה, במוסיקה ובכלי הנגינה כמו קונכיה (Antsiva Conch), תוף (Hazolahy Drum), קסילופון (Atranatrana Xylophone), חליל (Sodina Flute). דמיון בריקודים, כמו "מחול הציפור".
האוכלוסייה השחורה הגיעה מאוחר יותר ובשנות האלפיים, רוב תושבי מדגסקר הם בני תערובת של אוסטרונזים ושחורים אפריקאים. תושבי האזורים הגבוהים במרכז האי, כגון בני מרינה, מתאפיינים בתווי פנים אסיאתיים (כמו רוב האינדונזים והמלזים) ואילו תושבי אזור החוף (Côtiers) הם בעיקר ממוצא אפריקאי, עם השפעות אוסטרונזיות וכן ערביות, הודיות ואירופאיות.
העם המלגשי הושפע מתרבויות שונות: ההודית, הערבית-פרסית וייתכן שאף היהודית. במאה ה-17' הייתה קיימת באי נוסי בוראהא (Nosy Boraha), מושבה יהודית שמוצאה מעדן.
המלגשים לא רואים את עצמם כאפריקאים. אבל בגלל הקשר המתמשך עם צרפת שנבע מהשלטון הקולוניאלי לשעבר, האי פיתח קשרים פוליטיים, כלכליים ותרבותיים עם המדינות דוברות הצרפתית של מערב אפריקה, דבר שבא לידי ביטוי בהשפעות חינוכיות, בהסכמים כלכליים ובזיקה תרבותית.
העם המלגשי הוא קוֹמְפְּלֶקְס של 18 קבוצות אתניות. כולם דוברי שפה מלגשית. הקבוצה הגדולה ביותר היא המרינה (Merina), שחיים בעיקר ברמה המרכזית. הקבוצה השנייה בגודלה היא הבצימיסאראקה (Betsimisaraka), שחיים בעיקר במזרח. הקבוצה השלישית היא הבצילאו (Betsileo), שיושבים ברמה סביב Fianarantsoa. קבוצות נוספות הן הTsimihety-, ה- Sakalava, ה-Antandroy, ה-Tanala, ה- Antaimoroוה-Bara. כולם מדברים מלגאשי שהיא שפה אוסטרנזית. רוב המלגשים חיים באזורים כפריים ומגדלים אורז וקסאבה (מניוק).
לכל שבט סוג אחר של בתים, בצפון מזרח האי בונים בתים גבוהים על כלונסאות, בגלל ריבוי המשקעים. ברמה הגבוהה הבתים בנויים במתכונת של שתי קומות: קומה תחתונה, לבעלי חיים וקומה עליונה לבני האדם. הבתים נבנים על כלונסאות כדי למנוע הצפה בעונה הגשומה ולגגות של חלקם, צורה של סירה, המזכירים את אלו של האיים האינדונזיים סומטרה וסולאווסי.
רוב המלגשים, הם מולטי אתני. המגוון האנושי משקף את מגוון המתיישבים, לאורך ההיסטוריה.
המורשת המלגשית של חברות היררכיות, שהעסיקו עבדים (במיוחד בתקופת ממלכת מרינה, במאות ה-16 עד ה-19), נוכח גם היום ובא לידי ביטוי במתח בין מעמדות. צאצאי עבדים פחות נגישים להשכלה ובהמשך גם לתעסוקה, למרות שהחוקה, מחייבת חינוך עממי חובה ומדגסקר חתומה על כמה אמנות בינלאומיות לזכויות אדם. כמו כן ניכר עדיין ההבדל ההיסטורי בין יושבי החוף ליושבי ההר.
כלי הנגינה העממי הוא ואליהא (Valiha), העשוי מבמבו. כלי אחר הוא Sudina. חליל מלגשי
הלבנים מכונים בפי המקומיים – ואזהא – ( Vazaha) שמשמעה "קלופי העור".
השפה המלגשית (על ניביה השונים), מדוברת על ידי רובם המכריע של תושבי מדגסקר כשפת אם (להוציא מהגרים הודים וצאצאיהם שמדברים הינדי וגוג'ראטי כשפת אם). הצרפתית היא שפה רשמית לצד המלגשית ורבים מתושבי המדינה מבינים ודוברים אותה.
איחוד השבטים מוסבר בפילוסופיה ייחודית למדגסקר הנקראת "פיהוננה" (Fihavanana), שמשמעה כבוד הדדי, סבלנות.
לפי מפקד 2023, במדגסקר כמעט 29 מיליון תושבים, הנקראים 'מלגשים'.
שיעור גידול האוכלוסייה הוא 2.22% בשנה. תוחלת החיים הממוצעת היא 68.47 (גברים: 67.06; נשים: 69.92).
מדגסקר היא אומה צעירה. 60% מהתושבים הם מתחת לגיל 25. גם שיעור הפוריות גבוה- 3.6 ילדים לאשה. הדבר מבשר על עליה מהירה במספר התושבים. האוכלוסייה היא חקלאית ברובה (60%), ענייה ורבים סובלים מתת תזונה כרונית.
נישואים:
נערות מלגשיות רבות נפלטות מבית הספר, נישאות מוקדם (בדרך כלל נדחפות לכך על ידי הוריהן) ומהר מאד הופכות לאימהות. לידה מוקדמת, יחד עם העוני הנרחב של מדגסקר והיעדר גישה לספקי שירותי בריאות מיומנים במהלך הלידה, מגבירים את הסיכון למוות ולבעיות בריאות חמורות עבור אימהות צעירות ותינוקותיהן. נישואי ילדים מגבירים את אי השוויון המגדרי. נפוץ במיוחד בקרב עניים, חסרי השכלה וכפריים.
12.7% מהנערות, נישאות כשהן מתחת לגיל 15. 40.3% מהנערות נישאות טרם הגעתן לגיל 18. במפקד 2018, 40% מהנשים המלגשיות, בגילאים 20-24 כבר היו נשואות. 11.8% מהגברים נישאים עד גיל 18.
למרות שגיל הנישואין החוקי הוא 18, הורים רבים מסכימים להינשא בגיל מקודם יותר, או שהצעירים מזלזלים בחוק, במיוחד בכפרים, כלומר, ב-60% מתושבי המדינה, נהוגים נשואי שידוך של בחורות צעירות ואפילו נערות, עם גברים מבוגרים, לפי המסורת בתמורה למוהר שמשולם בשוורים או כסף. אם הנישואים אינם מצליחים, הנערה יכולה להינשא שוב, אבל המוהר המשולם, נמוך הרבה יותר ויורד במקרה של נישואים נוספים.
חינוך:
החינוך חובה וחינם, לתלמידי בית ספר יסודי, מגיל שש ולחמש שנים. חינם בחטיבת הביניים, מגיל אחת עשרה, עד גיל ארבע עשרה ובבית ספר תיכון, עד לאוניברסיטה. אך ילדים רבים לא מגיעים לבית הספר, כי המשפחה זקוקה להם לחקלאות הקיומית. בתי הספר הקתולים הם פרטיים ונחשבים לטובים ביותר באי. החינוך חובה וחינם, לתלמידי בית ספר יסודי, לחמש שנים. בחינם, עד לאוניברסיטה.
בכל פרובינציה יש לפחות שתי אוניברסיטאות, הגדולות שבהן הן בבירה טאנה. שכר הלימוד לשנה הוא 3,300$.
דת:
לפי מפקד מ-2023 כ- 74% מהתושבים הם נוצרים ( 34% הם לותרנים/אנגליקנים; 32.3% הם קתולים ו-8.1% הם נוצרים אחרים). 1.4% הם מוסלמים (בעיקר בחלק הצפון מזרחי של האי. 1.7% אוחזים באמונות עממיות. 21% הם חסרי הגדרה דתית כלשהי. תושבים רבים אוחזים באמונות עממיות, ובשילוב בין נצרות לאסלם. שיעור נמוך מאד מאמינים בהינדואיזם[20].
אף שהדת הרשמית היא הנצרות, בפועל, רבים מהתושבים הם אנימיסטים, כלומר מאמינים שלכל דבר בטבע – נהר, עצים, אבנים, אוויר, פרחים וכן הלאה – יש נשמה הקשורה לכל שאר נשמות הטבע ומשפיעה עליהן. גם אלה שהתנצרו לא שכחו את אמונת אבותיהם.
כמו מקומות רבים בעולם, גם במדגסקר יש שילוב של האמונות וקיום טקסים משולבים של אלילות ונצרות. מתושבי האי מאמינים באסלאם ועוד מספר דתות מקומיות.
המיתולוגיה המלגשית עברה באופן אורלי, בצורת סיפורים שנקראו "אנגאנו" (Angano). את הספרות שבעל פה הפיצו מספרי סיפורים (Mpilalo), שנהגו לשלב סיפורים עם שירה וריקוד. ידוע במיוחד הוא האפוס 'אנדריאמבאהוקה' (Andriambahoaka). לפחות 52-59% מהמלגשים, למרות שהם נוצרים, הם חסידי הדת העממית המוכרת כ"פומבה גאסי' (Fomba Gasy). בעיקר מבני שבט סקלווה (Sakalava), המונה 80% מהתושבים.
תרבויות מלגאשיות היו בדרך כלל פוליתאיסטיות, וסגדו למגוון של ישויות שעמדו על הגבול בין אלוהים לאב קדמון נערץ. המיתולוגיה במדגסקר מספרת אל בורא, ששמו זנהרי (Zanahary) ועל חלוקת השמים והארץ בין זנהרי לבנו, אנדריאנרינרינה (Andrianerinerina), גיבור מטרד ונושא תכוף בפולחן שלהם כבן האלוהים.[21] המיתוס מפריד בין זנהרי ואלוהויות אדמה כמו Ratovantany, שיצרו גופות אנושיות מחומר. במיתוסים אלה נתן זנהרי חיים לבני אדם, ונשמותיהם חוזרות אליו אל השמיים או אל השמש בעוד גופם חוזר לאלוהויות האדמה. המילה Andriamanitra (המונח של מרינה ל"אדון ריחני") משמשת להתייחסות לאבות קדמונים נערצים.[22]
בדת המסורתית יש מקום לרופאי אליל טובים ורעים – מברכים ומקללים לפי העניין.
קבורה
הקבורה מבטאת את היחס לנשמות הנקברים. הקבר בנוי מארבע צלעות. הקבורה בקרקע, מעל מותירים חלל עבור הנשמה. טקס קבורה יכול להיות נוצרי, מנהגי האבלות שבטיים. בחלק מהשבטים קוברים בישיבה כדי שלא יירדמו וישכחו את המשפחה.
האמונה היא כי הנשמות קיימות לנצח ואילו הגוף לא. התקשורת המרתקת ביותר של התושבים היא עם כל שוכני העולם הבא ובעיקר עם אבותיהם המתים, ואחד הטקסים החשובים והמעניינים באי הוא טקס "היפוך העצמות": טקס קבורה שנייה, שנקרא Famadihana. הקבורה הראשונה מתבצעת בארונות עץ, היא זמנית בלבד ומהווה בקושי פרומו למה שיקרה שלוש שנים מאוחר יותר, אז מוציאים את המתים מקברם, רוחצים ומלבישים אותם, משוחחים, מנגנים ושרים לכבודם ובעיקר שותים ועורכים סעודה המתמשכת כמה ימים בחברת בני המשפחה המורחבת, המתאספת גם ממרחקים עצומים וגם מהעולם הבא, כי כל מתי המשפחה ורוחותיה שמחים להצטרף לחגיגה. למעשה, הכפר כולו מצטרף – והכול על חשבון משפחת המת המאושרת. במהלך שלושה ימים של חגיגות, המתים נקברים שוב – הפעם בארונות אבן.
נהוג להוציא אחת למספר שנים את העצמות מהקבר, כדי שיפגשו עם נשמותיהם. טקס הוצאת העצמות נמשך מספר ימים, מקיפים את הקבר שבע פעמים, אוכלים ושרים, בסוף מחזירים העצמות לקבר. פולחן הקבורה הוא בעל סממנים אינדונזיים מובהקים. טקסי קבורה מרשימים מתקיימים באיים באלי, סולאווסי (Sulawesi) וסומבה (Sumba).
אמונות עממיות
בתרבות מקובל נוהג טאבו (Taboo) הקרוי 'פאדי' (Fady). מדובר על מִנְעָד רחב של איסורים תרבותיים. לפאדי יש השפעה רבה על התרבות המלגשית. במקום "סליחה", הם אומרים Azafady, שמשמעו "אלי זה לא פאדי עבורי"… [23] המקומיים מתייחסים ברצינות תהומית לשלל איסורי ה"טאבו" – האמונות הטפלות – הנפוצים בכל רחבי האי. ה'טאבו' הוא מושג מרכזי וחשוב, הנובע מהמילה הפולינזית "טאפו" (Tapu), המשמש את האנתרופולוגים לציון מערכת של איסורים, המופיעים בתרבויות רבות ושונות. כמו למשל, איסור הגישה אל הקודש, או איסור שקיים בקרב אנשים או שבטים מסוימים, להרוג או לאכול בעלי חיים מסוימים, שבינם לבין השבט יש קשר מיוחד. זהו למעשה איסור חברתי כנגד שמות, חפצים, פעולות, אנשים ושיחה בנושא מסוים, אשר נחשבים כלא-רצויים בחברה או בתרבות מסוימת. מערכת איסורים אלה קשורה למושג הקדושה והטומאה החברתיים, כך שהעבירה עליהם נחשבת כגורמת תוצאות חמורות, משום כך עבירה על טאבו נחשבת למעשה שלא יעשה ואף למעשה נתעב. ג'יימס קוק נתקל שם במילה זו, בהקשר לאיסור שהוטל על נשים לאכול בנוכחות גברים שהיה נהוג באי. בקרב ילידי פולינזיה, שימש המונח לציון חפצים, מעשים ובני אדם שהם אסורים במגע, בעשיה או בשימוש על פי מנהג או מטעמים דתיים-מאגיים. אצל עמים פולינזיים שונים היה הטאבו מוטל על ידי כהן מקומי, והוא יכול היה להיות מוטל על כל דבר. הטלת טאבו הפכה את מושא ההטלה לטמא. הטלת טאבו נעשתה הן מסיבות דתיות-אמוניות (כגון טאבו שהוטל על קברים), והן מסיבות מעשיות – דרך משל, אם כתוצאה מדיג מופרז הייתה סכנה שכל הדגים באזור יושמדו ולא יהיה יותר מה לדוג, היה הכהן מטיל טאבו על דגים. זיגמונד פרויד קישר את הטאבו בספרו, לתפישה הפסיכואנליטית ואיסורים חברתיים, המונעים דברים שברמה לא מודעת יש רצון לעשותם, כמו למשל, לגילוי עריות המצויים בתרבויות רבות.[24]
במדגסקר, ישנם שבטים שבימי ראשון, שלישי או חמישי, תלוי בשבט, אינם עובדים בשדות כי בימים האלה רוחות המתים מהלכות בהם. על מקום קדוש אסור להצביע באצבע, רק באמצעות האגרוף הקפוץ כולו. סביב הפִּירוֹג (Pirogue) – הקאנו המקומי, [25] המשמש ככלי תחבורה ופרנסה כאחד – יש כמה וכמה "טאבו": למשל, לאישה אסור לבנות פירוג / מותר לה רק לשוט בו. בזמן בניית הפירוג אסור לקיים יחסי מין. לילה לפני שכורתים את העץ שממנו יבנו את הפירוג יש להניח עליו את הגרזן, ללכת לישון ולהמתין שהרוחות יודיעו בחלום אם אפשר להמשיך. אם לא הופיע שום חלום, מותר להמשיך, ובכל מקרה את הכריתה מבצעים רק בשעות הבוקר. לנשים בהיריון אסור לאכול ג'ינג'ר או למור, כי אז אצבעות התינוק יהיו קצרות. אסור להן גם לגעת בזיקית, כי אז התינוק ייוולד מכוער. אסור למכור דגים במהלך הדיג, רק אחרי שעמל הדיג הסתיים.
איסור מקובל הוא להצביע על קבר. אסור לנשים הרות לאכול צלופחים, אסור לתאר תינוק כ"מכוער" אלה שמפרים את הטאבו (Ota Fady ), מוקצים כ"לא נקיים" (Maloto) ומסכנים את יציבותה קהילה.
לצד הרצינות שבה מתייחסים המקומיים לטאבו, הם גם מוכנים להתגמש ולהתאים את האמונות שלהם לרצונו של השמאן המקומי, שיכול לבטל טאבו או להוסיף טאבו חדש כראות עיניו.
אנשים, מקומות ופעולות, עלולים להיות מושא לטאבו. הטאבו מוכתבים על ידי כוחות עליונים והם קשורים במיוחד לפולחן האבות המלגשי. יש טאבו כלל מדגסקרים ויש המוגבלים לאזורי, כפרים או משפחה בודדת. מקורה של המילה "פאדי", הוא מהמונח הפרוטו-אוסטרונזי – Palisi (להשוואה: Pemali במלאיתו ו Pali-Pali בג'אווניזית). הפאדי הוא חלק אינטגראלי מהתרבות המלגשית ותופש חלק חשוב בחיי הקהילה.
לדוגמה, אין להצביע באצבעות על מקומות קדושים כקברים, יש לעשות זאת באגרוף קמוץ. אסור לנשים בהיריון לשיר או לשבת בפתח הבית – פן תפיל את ולדה.
אסור לאשה להתייפות בהעדר הבעל, אסור לה לשפוך מים מחוץ לחושה – פאדי, הבעל יכשל בדיג.
מנהגים
במדגסקר קיימים עדרי בקר זֵבוּ (Zebu) עם קרניים גדולות וגב מגוונן. בקר זה הוא סמל לחכמה. לפי המסורת המקומית, מספר הזבו – שנקרא בפי המקומיים 'אומבי' (Omby), הוא כמספר המלגשים.
הזבו משמש להובלת משאות בכל מקום. גם בערים. אולם חשיבותו באה לידי ביטוי, בעיקר באזורים החקלאיים. זבו שווה 200-800 דולר והוא בעל החיים החשוב ביותר, סמל לעושר ושגשוג. הזבו מהווה הלך חוקי ככסף, החיסכון הוא בזבו, העושר נמדד בזבו, מוהר לנישואין משולם בזבו, ביטוח לזקנה בזבו ועוד. הזבו משמש לעסקות ליסינג – מעין אגרת חוב לפדיון. כשיש לאדם הרבה זבו הוא יכול לשאת הרבה נשים, ואז ייוולדו לו הרבה ילדים לרעיית הבקר ולמלאכות החקלאיות. בשבטים מסוימים בדרום מערב, המקומיים נוהגים לגנוב זבו. יש כיום "מאפייה" שמפעילה מקומיים שיגנבו זבו למענם והם מוכרים את הבשר. יש שבטים החיים בדרום (Bara, Mahafaly, Antandroy), שנוהגים לגנוב זבו. בעבר היה זה חלק מהוכחה לגבריות, תנאי לחתונה. כיום, הפולקלור המקומי טוענים שמוכרים לאניות.
קרני הזבו קדושות. על המשאיות ניתן לראות לעיתים רבות זוג קרני זבו מזדקרות – למזל.
מאמר על חשיבות הזבו
נישואים
מוסד הנישואין -יש נישואין בין-שבטיים, אך הוא לא נפוץ. בכפר מתחתנים מוקדם כי זקוקים לידיים עובדות. יש פעילות שדכנים, בעיר פחות.
מרבית הזוגות נישאים בשלושה טקסים: טקס אירוסין מסורתי, רישום בעירייה, טקס דתי בכנסיה.
מנהג מקומי: בני משפחת הכלה מביאים לטקס נערות יפות, לבחון אם החתן שם עינו בהן….
בדרום הרחוק, נפוצה הפוליגמיה בהשפעה מוסלמית.
הטקס בכנסיה מערך, רק בתנאי שבוצעו שני הטקסים הנוספים. תיאורטית, חוקי להינשא ללא הטקסים המסורתיים, אבל החברה לא מקבלת זאת.
אם גבר רוצה להתגרש, הוא מניח לצד הכרית של אשתו, ענף של עץ שנקרא Mantalia Madagascarian tree, או Terminalia mantaly, המכונה "עץ הגירושין".
יש נישואין בין-שבטיים, אך הוא לא נפוץ. בכפר מתחתנים מוקדם כי זקוקים לידיים עובדות. יש פעילות שדכנים, בעיר פחות. בדרום הרחוק נפוצה הפוליגמיה בהשפעה מוסלמית.
קיים מנהג להעניק לילדים שמות בעלי משמעות, על פי נסיבות שההורים מבקשים להנציח – כך, למשל, אם ילד ייוולד ברחוב, ייתכן שהוריו יקראו לו 'רחוב'; אם אמו נהנתה מבננה, היא עשויה לקרוא לבנה 'בננה'.
מחרוזות צבעוניות – לצורה יש משמעות, מחרוזות שונות לזכרים ונקבות. המחרוזות כלי טיפולי בבעיות בריאות הנפש ועוד.
כאשר העולל מגיע לגיל של שלוש עד חמש שנים, בכול הדתות, עורכים לו טקס ברית מילה. האירוע מלווה בריקודים רעשניים, כדי להחריש את בכי הילד. הסב או הדוד נוהג לאכול את העורלה יחד עם רום ובננה. באם הנער הגיע לגיל 18 ולא עבר מילה, הוא חייב לעשות זאת לעצמו ביער, חוזר לקהילה עם העדות לברית ובני משפחתו עורכים מסיבה. למי שלא עבר ברית מילה, יהיה קשה להתחתן.
60% מהרפואה באי מבוססת על צמחי מרפא.
הגישה האפריקאית – מה שצריך לקרות יקרה. יושבים ומחכים, לא ליזום, לא לזרז עניינים, סבלנות.
הספורט הלאומי הוא אומנות לחימה הנקראת מורנגי (Moraingy) – מעין היאבקות, כמו כן גם טוטונדה – אגרוף ללא כפפות. גם כדורגל ורוגבי.
הספורט הלאומי הוא אומנות לחימה הנקראת 'מורנגי' (Moraingy) בצפון ו'רינגה' -Ringa בדרום. – מעין היאבקות, כמו כן גם טוטונדה (Totohondry) – אגרוף ללא כפפות. פופולריים גם כדורגל ורוגבי.
הערות
[1] מקור CIA Factbook
[2] למושג "אי" אין הגדרה גיאוגרפית מקובלת, פרט לזו הקובעת את משמעותו הלשונית כ"שטח אדמה המוקף מים מכל עבריו". הגבול בין אי ליבשה הוא שרירותי. עובר בין גרינלנד, שהוא האי הגדול ביותר (2.13 מיליון קמ"ר), לבין אוסטרליה, שהיא היבשת הקטנה ביותר ( 7.5 מיליון קמ"ר). [אם כי, אוסטרליה כבר מזמן איננה יבשת. היא שייכת ליבשת אוקיאניה, הכוללת גם את ניו זילנד ואיי האוקיינוס השקט הדרומי].
[3] באתר CIA Factbook מוגדר כ- Other
[4] CIA FACTBOOK
[5] טקטוניקת הלוחות" (Plate tectonics). פותחה על ידי הגיאופיזיקאי ג'ון טוזו וילסון, שטען שלמעשה היבשות הן חלק מלוחות סלע גדולים. וילסון מסביר שקרום כדור הארץ מורכב מלוחות קשיחים שנעים על פני שכבה של סלעים מותכים- הידועה בשם מגמה' (מילה איטלקית שהוראתה "בצק"). שמן המדעי של שתי שכבות אלו הוא "ליתוספרה" (שכבת הלוחות הקשיחים) ו"אסטנוספרה" (שכבת הסלעים המותכים- המגמה). תנועה של נוזל חם מחלקה התחתון של האסטנוספרה כלפי מעלה, גורם ללוחות להתרחק זה מזה (הלוחות נעים בקצב איטי מאוד של כסנטימטרים בודדים בשנה.
[6] בזמן הניתוק מלאוראסיה, התפתחו בגונדוונה חי וצומח ייחודיים, אשר עדיין ניתן למצוא ביבשות שהרכיבו אותה. לאחר התחברות אפריקה לאסיה, דרום אמריקה לצפון אמריקה ותת היבשת ההודית לאסיה, עברו מינים לאוראסיים רבים אל יבשות גונדוונה (ובמידה פחותה, מינים גונדווניים, ליבשות לאוראסיות). באוסטרליה השתמרו מספר רב של מינים מגונדוונה, באופן כמעט מלא: (אנטארקטיקה, לפני שקפאה, גם שמרה על מגוון מינים גונדווני). אורגניזמים גונדווניים מוכרים: דגי ריאות (אפריקה, אוסטרליה, דר' אמריקה), יענאים (אוסטרליה, דר' אמריקה, אפריקה, כולל ישראל), משפחת הפרוטאיים (אפריקה, אוסטרליה), אראוקריות (דר' אמריקה ואוסטרליה), יונקי כיס ואחרים.
[7] Raval, U.; Veeraswamy, K. (1 July 2003). "India-Madagascar Separation: Breakup Along a Pre-existing Mobile Belt and Chipping of the Craton". Gondwana Research. 6 (3): 467–485.
[8] Where did all of Madagascar’s species come from?" https://evolution.berkeley.edu/evo-news/where-did-all-of-madagascars-species-come-from
[9] עידן העל פרקמבריון (Precambrian, לפני קמבריון) הוא עידן על המציין את הפרק הקדום ביותר בלוח הזמנים הגאולוגי של כדור הארץ. משך תקופתו כ-4 מיליארד שנים, החל מהיווצרות כדור הארץ לפני כ-4.54 מיליארד שנה ועד לפני 542 מיליון שנה, תקופה בה הופיעו בעלי חיים נראים לעין.
[10] עידן המזוזואיקון (עידן החיים האמצעי, מיוונית: meso – אמצעי, zōon – חיים או בעלי חיים) הוא עידן בלוח הזמנים הגאולוגי. משך תקופתו: 186 מיליוני שנים, מ-252 מיליון שנה לפני זמננו ועד ל-66 מיליון לפני זמננו. במזוזואיקון נמצאים לפי הסדר תור הטריאס, תור היורה ותור הקרטיקון. עידן המזוזואיקון, העידן התיכון בהתפתחות עולם החי ועולם הצומח, היה בעל חשיבות רבה מבחינה גאולוגית באזורנו. סלעים רבים מעידן זה נחשפים בארץ ישראל, וכן התרחשו בו אירועים טקטוניים חשובים שהשפיעו על עיצוב השטח. לעידן זה גם חשיבות כלכלית – רבים מהסלעים שנוצרו בו משמשים מלכודות למאגרי מים, נפט וגז טבעי, וכן מקור לחומרי בנייה.
[11] Scheffel, Richard L.; Wernet, Susan J., eds. (1980). Natural Wonders of the World. United States of America: Reader's Digest Association, Inc. p. 46
[12] תעלת מוזמביק- אורכה 1,700 ק"מ, רוחבה במקום הצר ביותר הוא 419 ק"מ. עומקה 3,292 מטר במקום העמוק ביותר, במרחק של 230 ק"מ מחוף מוזמביק.
[13] חולות הזפת העשירים מכילים כ-10% עד 12% ביטומן שבתהליך די פשוט, אך יקר בהשוואה להפקה מבארות נפט, ניתן להפריד אותו מחולות הזפת, לזקק אותו ולהפכו לדלק סינתטי או למוצרי דלק. הביטומן נחשב לדלק כבד וניצולת האנרגיה ממנו אינה גבוהה. עם עליית מחירי הנפט בשנים האחרונות, עלתה כדאיות ניצול מרבצי חולות הזפת והכמות השקולה של נפט שניתן להפיק מהם נכנסה רשמית לעתודות הנפט העולמיות הידועות.
[14] Wikipedia
[15] רוברט דרייפר, שודדי היערות של מדגסקר, נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 148, ספטמבר 2010
[16] ציקלון הוא המונח המטאורולוגי לציון אזור מעגלי מוגדר של תנועה סיבובית סגורה, הנעה באותו כיוון עם סיבוב כדור הארץ. הרוח הציקלונית סובבת סביב המרכז. הסיבוב הוא נגד כיוון השעון בחצי הכדור הצפוני, ועם כיוון השעון בחצי הכדור הדרומי.
ציקלון טרופי נוצר כאשר אנרגיה משתחררת על ידי התעבות של לחות באוויר עולה יוצר מערכת היזון חוזר מעל אזור חם באוקיינוס.
מרכזו של הציקלון, הוא האזור בעל הלחץ הנמוך ביותר בסביבה. מרכז זה, שבציקלון מפותח נקרא "העין", היה המקור לשמה של תופעת הטבע משום דמיונה לקיקלופ.
סוג נפוץ של ציקלון הוא הציקלון הטרופי. הסופות מסוגו קרויות הוריקן, טייפון או סופה טרופית בהתאם למקום היווצרן ולעוצמתן. ציקלון טרופי באוקיינוס האטלנטי לרוב ייקרא 'הוריקן', באוקיינוס ההודי ובחלקים מהאטלנטי יקרא 'ציקלון', ובצפון מזרח האוקיינוס השקט, ייקרא 'טייפון'. באמריקה הצפונית גם הטורנדו קרוי לעיתים ציקלון, אך שימוש זה פחות מקובל.
עקב כח קוריוליס, כיוון הסיבוב יהיה נגד כיוון השעון בחצי הכדור הצפוני, ועם כיוון השעון בחצי הכדור הדרומי. לפיכך בחצי הכדור הצפוני הרוחות המהירות ביותר ביחס לקרקע נוצרות בצד המזרחי של ציקלונים הנעים צפונה ובצד הצפוני של אלו הנעים מערבה; ולהפך בחצי הכדור הדרומי.
[17] ליאת בן דוד, מדגסקר- האי היפה והעצוב, מכון דוידסון
[18] הקשרים הלשוניים בין מדגסקר, פולינזיה ודרום מזרח אסיה זכו להכרה מוקדמת בעידן הקולוניאלי בידי חוקרים אירופיים, ובמיוחד הדמיון המרשים בין מלגאסי, מלאית ופולינזיאנמרית. הפרסומים הרשמיים הראשונים על יחסים אלה היו בשנת 1708 על ידי ההולנדי אדריאן ראלנד, שזיהה "שפה משותפת" ממדגסקר לפולינזיה המערבית; אם כי חוקר הולנדי נוסף קורנליוס דה האוטמן הבין גם את הקשרים הלשוניים בין מדגסקר לבין הארכיפלג המלאי לפני רלאנד בשנת 1603
[19] העמים האוסטרונזים (Austronesian peoples) או העמים הדוברים שפות אוסטרונזיות, הם קבוצה של עמים שונים בדרום מזרח אסיה, אוקיאניה ומזרח אפריקה הדוברים שפות אוסטרונזיות. האומות והשטחים המאוכלסים בעיקר על ידי עמים אלה ידועים באופן קולקטיבי כ"אוסטרונזיה". הם כוללים את העמים הילידיים הטייוואנים, רוב הקבוצות האתניות באיי דרום מזרח אסיה, מלנזיה, מיקרונזיה, פולינזיה ומדגסקר. הם נמצאים גם בחלקים של דרום מזרח אסיה. (Ross, Malcolm (June 1996). "On the Origin of the Term 'Malayo-Polynesian'". Oceanic Linguistics. 35 (1): 143–145.)
[20] CIA Factbook
[21] Ottino, Paul (1983). "Ancient Malagasy Dynastic Succession; The Merina Example". History in Africa. 10: 247–292
[22] Zoë Crossland (2014). Ancestral Encounters in Highland Madagascar: Material Signs and Traces of the Dead, Cambridge University Press
[23] Dahl, Øyvind (1999). Meanings in Madagascar: Cases of Intercultural Communication (1st ed.). Westport: Bergin & Garvey
[24] דוגמה לטאבו מילולי, הלקוח מעולם היהדות, הוא הגיית השם המפורש.
[25] שם צרפתי לסירה קלה, המגיע מהקאריבים, מהשם הקאריבי "פירואה", דרך הספרדית "פיראגואה". במדגסקר מדובר בקאנו אוסטרונזי.