גילי חסקיןתולדותיה של מוסקבה – בירת רוסיה
כתב: גילי חסקין
מאמר זה חולק לשנים מסיבות טכניות. חלק זה עוסק בתקופה שעברה עד לעליית הצארים לבית רומאנוב
קשה להעלות על הדעת טיול לרוסיה, שאינו כולל ביקור במוסקבה. תולדותיה של העיר, משקפות במידה רבה, את תולדות רוסיה כולה.
העיר מוסקבה, בירת רוסיה, נקראת על שם נהר מוסקבה. מקור השם לא ידוע, על אף שקיימות מספר תאוריות. רוב ההשערות מבוססות על השפה הפינית, התושבים המקוריים של האזור עד להגעת הסלאבים[1]. מוסקבה נמנית על הערים הרוסיות העתיקות ביותר. כבר במאה החמישית לפני הספירה, הוקם על הגבעה ישוב צפוף אוכלוסין ובו סוחרים, ציידים, אריסים ועבדים. האזור המיוער סביב מוסקבה היה מאוכלס בדלילות ואילו באדמות הפוריות שסביב העיר עברו דרכי המסחר שקשרו את אירופה למזרח התיכון ואחר כך גם למזרח הרחוק. כאן התיישבו לראשונה הסלבים, שהגיעו ממזרח אירופה במאה השישית לספירה והקימו כפרים מבודדים לאורך הנהרות הראשיים.
במאה השמינית חדרו לכאן סוחרים ויקיניגים, שכונו "וורנגים", ששטו בנתיבי הנהרות כדי לסחור בענבר, פרוות דבש ועבדים. המיזוג בין הוורנגים לסלבים הוליד את העם הרוסי. השבטים הסלבים לא חדלו להתכתש ביניהם, עד שרורויק, מלך הוורנגים תפש את השלטון וקבע את מושבו בנובוגראד. יורשו אולג כבש את קייב והפך אותה לעיר הבירה. בשנת 988 הוטבל לנצרות הנסיך ולדימיר, שמאז כונה "הקדוש" וחיבר את רוסיה לעולם היווני-אורתודוכסי. לימים נשא לאשה את אחותו של הקיסר הביזנטי , דבר שהידק קשרים אלו. הרעיון של קיסר המולך בחסד האל, קנה אחיזה ברוסיה עד למהפכה הקומוניסטית של המאה ה-17. ראו באתר זה: תולדות רוסיה הקדומה.
השם "מוסקבה" מוזכר לראשונה בכרוניקה של איפטייב, בשנת 1147, יורי דולגורוקי (ארוך היד), נסיך סוזאדל, בנו של ולדימיר השני, הזמין אליו את נסיך צ'רינגוב, במלים, "בוא אלי, אחי, למוסקוב". מהטקסט עולה כי "מוסקוב" נחשבה למעין טירה פרטית של הנסיך.באותה מאה,החלו הנסיכויות החזקות שמצפון לקייב לקרוא עליה תיגר.
תשע שנים מאוחר יותר, ב-1156, קרא הנסיך דולגורוקי לבניית חומת עץ, שנבנתה מספר פעמים מחדש, מסביב לעיר. כמו כן, הוקם מבצר עץ קטן או קרמל (קרמלין), ליד מגדל בורוביצקי של ימינו, בנקודת החיבור של נהר מוסקבה ונהר נגלינייה . תמונת פטרונו השמיימי, גאורגי מביא הניצחון, הפכה לסמלה של העיר.
בכיכר הסובייטים, לא רחוק מרחוב גורקי, עומד פסל של לוחם על סוס, ידו מושטת קדימה בתנועה מצווה. זהו יורי דולגורוקי שנחשב למייסד העיר. בתקופה ההיא אמנם היה שם ישוב, אבל לא היה זה ישוב חשוב ביותר. מוסקבה הייתה עמדה אחת מבין מספר עמדות צבאיות באזור הצפוני של נסיכות ולדימיר-סוזדל, שכוחה הלך ועלה מאז ההתפוררות של המדינה הקייבית רבת העוצמה.
ראו באתר זה: תולדות רוסיה העתיקה.
מוסקבה נתפשה כמגינה על הגבול הדרומי של נסיכות רוסטוב-סוזאדל-ולדימיר.מוסקבה צמחה לנסיכות יציבה ומשגשגת למשך שנים רבות ומשכה מספר גדול של פליטים מכל רחבי רוסיה. ב 1227-1228 ושוב ב 1293 נכבשה מוסקבה ונשרפה בידי הטטרים ובכול פעם הוקמה מחדש. חוסר האחדות של הנסיכים הרוסים הפכה אותם לטרף קל בשיני כוחותיו המיומנים והנחושים של באטו ח'אן. לאחר הביזה של 1237 – 1238, כשהמונגולים שרפו את העיר עד לעפר ורצחו את תושביה, העיר התאוששה והפכה לבירת נסיכות עצמאית ב-1327. ב-240 השנים הבאות שילמו הנסיכויות הרוסיות מס שנתי ל'ח'אנים של אורדת הזהב, אך יכלו בתמורה, לשמור על אוטונומיה.
ראו באתר זה: רוסיה תחת שלטון הטטרים.
הנסיך דניאל, בנו של הלוחם הגדול אלכסנדר נייבסקי , קבע ב- 1276 את מוסקבה לבירתו הקבועה. הוא חיזק את מערכות ההגנה שלה, בכך שבנה את מנזר דנילובסקי, הראשון בסדרה של מבצרים מבוצרים בפרברי העיר.
ב- 1328 השתלט הנסיך הגדול איבן הראשון, על נסיכות רוסטוב – סוזדאל – ולאדימיר וזכה בתואר "דוכס גדול". המונגולים הפקידו בידיו את איסוף המיסים מן הנסיכויות הרוסיות והיה לגובה המסים היחיד של השליטים המונגולים. בכך ששילם מס גבוה,זכה איוואן לזיכיון חשוב מהח'אן .בתמורה העניק נאמנות למונגולים,שבאה לידי ביטוי בדיכוי מרד שהנהיג הנסיך הגדול של טבר. הוא מתואר כרודף שררה ובצע, דבר שהעניק לו את הכינוי "קאליטה", שהוראתו "שק כסף". המינוי העניק למוסקבה יתרון כלכלי ופוליטי על שכניה,תחת שלטונו של איוואן הראשון.העיר החליפה את מקומה של טבר כמרכז הפוליטי של נסיכות ולדימיר. בתקופתו נבנתה קתדרלת העלייה לשמים, שהיתה הכנסיה הראשונה מאבן. אז גם הגיע מוולדימיר למוסקבה המטרופוליט פיוטר, כדי לעמוד בראש הכנסיה האורתודוכסית, דבר שהעלה את יוקרתה של העיר. שלא כמו בנסיכויות אחרות, מוסקבה לא חולקה בין בניו של איוואן הראשון לאחר מותו, אלא עברה בשלמותה לבנו הבכור.
לעיר נהרו אצילים וראשי כמורה,סוחרים ובעלי מלאכה ,משרתים וצמיתים.רוכזו בה בתי מלאכה לנשק ולתחמושת .אבל העיר קיבלה מכה איומה, כשמגפת המוות השחור כילתה כחצי מאוכלוסייתה
ב-1380 התרחשה מעין הפיכה. נסיך מוסקבה דמיטרי סירב להעלות לטטרים מס. ממאי, בתגובה, יצאו למסע עונשין אל רוס, אך נתקלו בצבא שהציב מולם דמיטרי, שלאחר שקיבל את ברכת סרגיוס הקדוש, מייסד מנזר סרגייבו (כעת זגורסק), הוביל צבא רוסי מאוחד לניצחון חשוב על אורדת הזהב בקרב קוליקובו שעל הדון (לאחר הקרב, הנסיך נודע בשם דימיטרי דונסקוי). דבר שהביא לעולם את רעיון האומה הרוסית.
כעבור שנתיים נקמו הטטרים. החא'ן טוכטמיש, בזז והעלה באש את מוסקבה, אך היה זה אקט נואש של שימור שלטונם. אורדת הזהב נבזזה על ידי טימור לנג שהגיע מאוזבקיסטן של היום, אך מוסקבה כמעט ולא נפגעה והפכה לחזקה מבין הנסיכויות שבאימפריה.
ראו באתר זה: טימור לנג.
ב-1480, איבן השלישי ה"גדול" (1505-1462), השיג עצמאות מלאה משליטי אורדת הזהב, ואפשר למוסקבה להפוך לכוח המרכזי ברוסיה. בזמנו של איוואן הפכה העיר לבירתה של אימפריה שעתידה לכלול את כל שטחה של רוסיה המודרנית ושטחים נוספים. מוסקבה שלטה בדרכי המסחר לאורך הנהרות וולגה ואוקה, וכן על הדרכים לאירופה המרכזית. היא משכה אליה סוחרים. גם סוחרי דגים, פרוות, דבש וענבר באו למוסקבה . כוח העבודה היה זול – אנשים שנמלטו ממקומות בלתי יציבים הגיעו אל העיר הגדולה. בעיר התגוררו בני אצולה עם אנשי החצר שלהם.האוכלוסייה גדלה במהירות.
מוסקבה התפתחה לעיר בירה שוקקת חיים, שכונתה "זוהרת מבחוץ כמו ירושלים, אך דומה מבפנים לבית לחם". את העיר פיארה סדרה של כנסיות ענק, שביססו את מעמד מוסקבה כ"רומא השלישית" (אחרי רומא וקונסטנטינופול). בתקופה זו החל להתפתח הדגם הטבעתי המאפיין את העיר. כאשר בתחילה נסללו דרכים, מעין קרניים היוצאות מהמרכז והבנייה התפשטה לאורכן.
איבן השלישי ירש טריטוריה שהייתה גדולה פי שמונה מזו שהייתה מאה שנה קודם לכן. אך הוא לא הסתפק בכך והיה נחוש להפוך את ארצו לאימפריה. עם מותו בשנת 1505, הייתה מוסקבה העיר הגדולה באירופה, ושטחה היה כ- 1.3 מיליון קמ"ר. ירוסלבל, רוסטוב, טבר ונובגורוד, שהיו בעבר נסיכויות עצמאיות ואפילו מתחרות, נבלעו על ידי שכנתם גדולת התיאבון. חתירתם של נסיכי מוסקבה לריכוז השלטון בידם נתקלה בהתנגדותם התקיפה של הבויארים (אצילים), שכוחם נשען על פיצול השלטון המדיני במדינות הרוסיות. עם עלייתה של מוסקבה (בסוף המאה ה-14) ועם המאבק לעצמאות מהשלטון המונגולי, נוצחו הבויארים על ידי המלכות והושמדו בחלקם בקרבות, ומקצתם הועברו אל מחוזות הספר.
איבן השלישי שלט על ממלכה שחלשה על שטח גדול מהים הארקטי ועד להרי אוראל. הוא נישא לסופיה, אחייניתו של קונסטנטינוס ה-11, הקיסר הביזנטי האחרון מבית פליאולוגוס, שנמלט מקונסטנטיניפול לאחר נפילתה ב-1453 בידי מח'מת הכובש. נישואים אלו חישקו את יוקרתה של מוסקבה, כמגן האחרון של הנצרות האורתודוכסית. איוואן הגדול ירש את תביעת ביזנטיון על הישגיה האימפריאליים של רומא, על השליטה באדמות רוס של קייב ואת כתר ראש הכנסיה הפרובוסלבית. כך נוצר הרעיון המדיני של מוסקבה.
הוא ביסס את מעמדה של מוסקבה באמצעות בנייה רבת היקף. לשם כך הזמין אדריכלים איטלקיים, בראשם אריסטו פיורבנטי, מתכנן המבצר של מילאנו. הוא לימד את האומנים הרוסיים לבנות באבן והקים את חומות הקרמלין של ימינו. זהו לבה הפוליטי של מוסקבה מאז ועד היום. המתחם ממוקם על גבעת בורוביצקי (Borovitsky) שמעל נהר מוסקבה, ממערב לכיכר האדומה, ומוקף חומות ומגדלים שנבנו במהלך המאה ה-15. כך נבנו גם קתדרלת אוספנסקי וגראנוביטיה באלאטה.
בסוף המאה ה-15 פקד איוואן השלישי על הריסת מבני העץ שהיו במרכז העיר , כדי לפנות את השטח עבור עריכת שוק, והכיכר נקראה בהתאמה "כיכר המסחר" (Torgovaya). שמה שונה במרוצת השנים פעמים נוספות עד שקיבלה את שמה הנוכחי, הכיכר האדומה (Krasnaya Ploshchad), שלו, על אף המקובל לחשוב, אין קשר לצבעה של הכיכר או הזיהוי של הצבע האדום עם הקומוניסטים. אחד מפירושיו של שם התואר שהודבק לה היה ברוסית "היפה", אך עם הזמן תורגם במשמעותו הנוספת, "האדומה". הכיכר היתה מקום כינוס וחגיגות לצד הוצאות להורג ומצעדים צבאיים. זו כיכר מרוצפת רחבת ידיים באורך של כ-250 מטר, שבלוויית מגדלי קתדרלת ואסילי הקדוש הסמוכה, שהוקמה מאוחר יותר (ראה להלן), מהווה את התמונה המפורסמת והמוכרת ביותר של מוסקבה. יורשיו של איבן הגדול ימשיכו להעסיק אדריכלים איטלקיים לבנייתם של המבנים המפוארים אשר בקרמלין. כך למשל נבנתה קתדרלת העלייה השמימה, שמשלבת את האדריכלות הרוסית המוקדמת עם סגנון הרנסאנס.
מסחר ער בעורות ובפרוות משך למוסקבה, החל מהמאה ה-16, סוחרים מאנגליה ומהולנד וסוחריה קיימו קשרים עם אירן ועם אסיה התיכונה.
.איבן הרביעי (1584-1533, "האיום"),, נכדו של איוון הגדול, שינה את תוארו מ"הנסיך הגדול של מוסקבה", ל"צאר של כל נסיכויות רוסיה" והוכתר כקיסר לכול דבר בקתדרלת אוספנסקי. הוא הכריז על עצמו כריבון על כל האדמות שהיו קודם לכן בשליטת אורדת הזהב וגירש את הטטארים מאסטרחאן ומקזאן. ב-1552 הורה על הקמתה של כנסיית ואסילי הקדוש, כדי לחגוג את שחרורה של קזאן ובנייתה הסתיימה ב-1561.תכנונה של הכנסיה שהושפע מאדריכלות העץ הרוסית מסורתית, מתאפיין בעושר של גמלונים, של גגות בדוגמת אוהל ושל כיפות בצל לולייניות. האגדה מספרת שאיבן הורה לעוור את האדריכל פוסטניק יאקובלף, כדי שלא יוכל לתכנן עוד בניין דומה.
כיוון שהטטארים אשר בקרים עדיין היוו איום, הוא ביצר את הבירה הרוסית. בתקופת שלטונו התפשטה רוסיה אל מעבר להרי אוראל אל סיביר. רוסיה קשרה קשרי מסחר איתנים עם אנגליה. למוסקבה הגיע ההרפתקן האנגלי ריצ'רד צ'נסלור, שניסה תחילה למצוא את המעבר הצפוני מזרחי למזרח הרחוק, אבל בסופו של דבר השיג הסכם סחר עם רוסיה. הוא טען בזיכרונותיו שמוסקבה היתה גדולה מלונדון. לפי ההערכה היו בה למעלה מ- 40 אלף בתים. הקרמלין היה מוקף תעלת מים שהוזנה על ידי נחל נגלינאייה (עתה עובר מתחת לגן אלכסנדר). הכיכר האדומה, הקרמלין, הייתה שוק הומה, וכן המקום שבו הוכרזו הודעות חשובות מטעם השלטון ובו נערכו משפטי ראווה. אזור מסחרי נוסף מוקף חומת אבן, השתרע מאחורי ה- GUM של ימינו, שנמשך עד כיכר דרז'ינסקי.
במקום זה חיו פועלים ואומנים שעבדו למען הצאר. מעריכים כי הטיפול בהם חייב, למשל, להעסיק כ- מאה וחמישים שואבי מים, טבחים, אופים, ופועלי ניקיון. באורוות עבדו עוד עשרות רבות ואלי גם מאות של משרתים. רבים מעובדי הצאר גרו ברובע ארבט של היום. עד היום מציינים שמות רחובות , כמו רחוב האורוות, רחוב הכסף, רחוב הנגרים את בעלי המקצועות השונים, שחיו בהם. קו הרקיע של מוסקבה במאה השש עשרה היה מלא, כמובן, כיפות מוזהבות ומגדלי פעמונים – בעיר היו למעלה מ- 200 כנסיות ובתי תפילה, כולל מנזרי דנילובסקי, דון ואנדרוניקוב, ששמרו על הכניסות לעיר ממזרח ומדרום.
איוואן האיום הטיל מגבלות על האיכרים ועל האצולה כדי לבצר את שלטון היחיד שלו.
למרות כוחו הרב, סבל איבן מפרנויה. לאחר מותה של אשתו אנסטציה, הוא היה משוכנע שהבויארים (האצילים) הם שהרעילו אותה[3]. לכן כונן את מדינת המשטרה הראשונה של רוסיה והטיל על תושבי העיר וסביבתה את אימתם של סוכניו שכונו "אפריצ'ניקי" (Aprichniki). חבורות של בריונים מטילי אימה במדים שחורים ולהם סמל של ראש כלב כרות ומטאטא. בהתקף של טירוף רצח את בנו ויורשו הכשיר היחיד ,שנקרא אף הוא איוואן, ובכך חיסל את השושלת הוורנגית.בין ההתקפות הנוראות האלה, איוואן ידע תקופות של חרטה, בהן שלח רשימות של הקורבנות שלו למנזרים, כך שהנזירים יתפללו למען המתים.
הוא היה כל כך רדוף פחדים מפני אינטריגות, עד שהזניח את ענייני המדינה ולא הבחין בסכנה האמתית. ב-1571, תקפו הטטארים מקרים ובזזו את מוסקבה, ושרפו את כולה פרט לקרמלין. הכרוניקות מספרות שלאחר ההתקפה נותרו לפליטה כ-30,000 מתוך 200,000 תושביה .בנוסף לצרות מקרים, נוצח איבן האיום על ידי מלך פולין סטפן בטורי, שלאחר שורה של קרבות, אילץ את הצאר לחתום על חוזה שלום, שבו היו יתרונות גדולים לפולין. כמו כן, כבשו השבדים את הערים שחלשו על הים הבלטי. לקראת תום שלטונו של איוואן הרביעי, הצטמצם סחר החוץ של מוסקבה, הארץ הוזנחה והחברה חוותה הדרדרות מוסרית.
איבן הרביעי (האיום), ציור של Rapin Ivan
לאחר מותו של איוואן הרביעי החלה תקופה שתיזכר לימים כ"תקופת הצרות". תחילה, שלט פיודור, בנו רפה השכל של איבן במשך 14 שנה ( 1598-1584. הזמנסקי סובור (אסיפת נציגי האוכלוסייה השונות במוסקבה), בחר בבויאר בוריס גודונוב, שזכה להצלחה רבה[4]. הוא שחרר את ערי הים הבלטי מידי השבדים וקידם את מעמדו של ראש כנסיית מוסקבה מ"מטרופול" ל"פאטריארך". אך נאלץ להתמודד עם אדם שהתחזה לדמיטרי, בן הזקונים המת של איבן האיום . יתכן שהוא היה כלי משחק בידי הבויארים, ששאפו להפיל את שושלת גודונוב. הוא הצליח לגייס את תמיכתה של פולין ובשנת 1604 צעד לעבר מוסקבה בראש צבא של 4000 לוחמים. הוא תפש את השלטון, הרג את יורשו של גודונוב, אך הודח על ידי הבויארים של מוסקבה, שהחליפו אותו בווסילי שויסקי[5], שהיה בויאר ממשפחה מיוחסת. המרידות והמלחמות הפנימיות החלישו את המעצמה ואת בירתה מוסקבה והביאו לאבדות טריטוריאליות לטובת היריבות הוותיקות פולין ושבדיה.
כאשר שויסקי נאלץ להתמודד עם מתחזה נוסף, פנה לעזרת שבדיה. ב-1609, הצבא השוודי בפיקודם של הרוזן יאקוב דה לה גארדי ואוורט הורן, החל את מסעו מנובגורוד אל מוסקבה, כדי לעזור לואסילי שויסקי, להיכנס לעיר ב-1610 ולדכא את המרד שפרץ נגדו. אבל הצבא השבדי עזב את העיר בשנה שלאחר מכן, לאחר פלישתו של האיחוד הפולני-ליטאי. ב-24 ביוני 1610 הצבא הרוסי ספג מפלה קשה בקרב קלושינו מהכוחות הפולנים[6]. ביולי 1610 האצולה המוסקבאית ביצעה הפיכה שלטונית והכריחה את וסילי שויסקי לפרוש למנזר. השליטה במדינה הועברה למועצה של שבעה בויארים.
בינתיים ניצלו השבדים את אי היציבות וכבשו את נובוגרד. התנאים הנואשים הללו אילצו את הרוסים להתאחד. את ההובלה תפשו צמד גיבורים: הקצב קוזמה מינין והנסיך דמיטרי פוז'ארסקי[7]. השנים גייסו מתנדבים כדי ללחום בצבא הפולני הפולש וב-1612 הובילו אותו לניצחון על הפולנים. הפסל איוון מארטוס (Martos), הציב בשנת 1818 פסל של השניים, במרכזה של הכיכר האדומה, מול הקרמלין, לזכר הניצחון במלחמת נפוליון. בתקופה הסובייטית הועבר הפסל למקומו הנוכחי לפני קתדרלת ואסילי הקדוש.
קבוצה של מכובדי מוסקבה החליטה לשים קץ לאנרכיה התכנסה ובחרה את מיכאיל רומנוב בן ה- 16 (צאצא של אנסטציה), כצאר העתידי.
להמשך קריאה, ראו באתר זה: תולדות מוסקבה מעליית בית רומאנוב ועד ימינו