מבוא לטיול באפריקה

ראה באתר גם: טיול לטנזניה

כתב: גילי חסקין; ‏‏13/12/2018

תודה לגדעון ביגר על הערותיו

אפריקה, שכונתה פעם "היבשת השחורה", נמצאת יחסית קרוב אלינו, ועדיין כל כך מסתורית ולא נודעת. האסוציאציה של המטייל הפוטנציאלי לשמע המילה "אפריקה" היא יערות גשם, טרזן, גורילות, ספארי, עבדים, חופים, הרבה ייאוש והרבה קסם.

אפריקה שבאגן הים התיכון, מציעה למטיילים תרבויות עתיקות במצרים ובתוניסיה, חוויה תרבותית רב חושית במרוקו ובכולן נגיעה בסהרה. דרום אפריקה ובמידה רבה גם נמיביה, הן ארצות מערביות יותר ומציעות בעיקר נופים מגוונים. מדינות מזרח אפריקה, מציעות חוויות ספארי בקניה, טנזניה, זימבבואה, זמביה ואוגנדה. באחרונה יש גם נופים הרריים מרהיבים וכך גם ברואנדה ובבורונדי. במערב אפריקה, חווה המטייל, אנשים ססגוניים ותרבות מסורתית.

גיאוגרפיה

הים התיכון מפריד בין אפריקה לבין אירופה. מאז חפירת תעלת סואץ במאה ה-19, היא אינה מחוברת באופן ישיר אל יבשת אסיה בצפון-מזרח וכך למעשה היא אי ענק. מהנקודה הצפונית ביותר באפריקה, ראס בן סאקה (Ras ben Sakka) שבתוניסיה, ועד לנקודה הדרומית ביותר, כף אגוליאש (Cape Agulhas) שבדרום אפריקה, מפרידים כ-8,000 ק"מ. המרחק מקאפ-ור (Cap-Vert), הנקודה המערבית ביותר ביבשת, ועד הנקודה המזרחית ביותר, חאפון (Hafun) שבסומליה, הוא בערך 7,400 ק"מ. אורכו של קו החוף של יבשת אפריקה הוא בערך 26,000 ק"מ.

אפריקה היא היבשת השנייה בשטחה ובגודל אוכלוסייתה לאחר אסיה. היא היבשת הגדולה ביותר בחציו הדרומי של כדור הארץ. שטחה 30,368,609 קמ"ר (כולל האיים הסמוכים לה), שהם כ-20.4% משטח היבשה של כדור הארץ. אפריקה גדולה כמעט כצפון אמריקה ואירופה גם יחד. היא כמעט כפולה בשטחה מדרום אמריקה.באפריקה מתגוררים (נכון ל-2017) כ 1.2 מיליארד אנשים ב-61 טריטוריות ואזורים (כולל האיים), שהם כמעט 16% מאוכלוסיית כדור הארץ.

מבחינה גאולוגית, אפריקה כוללת גם את חצי האי ערב. במקום המפגש שלו עם הלוח האירו-אסיאתי, שעליהם נמצאות אירופה ואסיה, התרוממו הרי זגרוס שבאיראן והרי הטאורוס שברמת אנטוליה שבטורקיה .

ההר הגבוה ביותר בשטחה של אפריקה הוא קילימנג'רו (5,895 מ' מעל פני הים) הנמצא על גבול טנזניה עם קניה. הנהר הארוך ביותר ביבשת הוא הנילוס ( 6,853 ק"מ). שטח אגן הניקוז שלו הוא 3,490,000 קילומטר רבוע, יותר מעשירית משטחה של אפריקה. הימה הגדולה ביותר באפריקה היא ימת ויקטוריה 68,800 ). קמ"ר). המדבר הגדול ביותר הוא הסהרה (אַ-סַּחְרָא אלְ-כּוּבְּרָא). (מילולית: המדבר הגדול ביותר) הוא המדבר החם הגדול ביותר בעולם. הסהרה משתרע על שטח של 9,200,000 קמ"ר (כשליש מכול שטחה של אפריקה !!), לכל רוחבה של צפון אפריקה, מהים התיכון והרי האטלס בצפון, עד קו רוחב ° 16 בדרום. בתחומו מצויות, בצורה מלאה או חלקית, 11 מדינות.

לפני מאות אלפי שנים, היתה הסהרה חבל ארץ פורח. בסהרה נתגלו מאובנים רבים של צמחים וכלי אבן בהם השתמשו חקלאים קדומים, לצורך עיבוד האדמה. ציורי סלע מלמדים שלפני עשרת אלפים בלבד דמתה הסהרה לסוונה של ימנו ורעו מה אלפי פרסתנים. הסהרה מתקדמת דרומה, בתהליכים של מדבור, לאט אבל בטוח.

ראו באתר זה:

המדבר ; מדבר סהרה; טיול למדבר המערבי

מדרום למדבר סהרה ומצפון לאזור היער המשווני של אפריקה התיכונה, משתרעים עשרות אלפי קמ"ר של ארץ צחיחה, המכונה "סאהל", היינו, מישור (וגם חוף). רצועת הסאהל משתרעת מסודן ואתיופיה במזרח, מערבה דרך צ'אד, הקהילה המרכז אפריקאית, ניז'ר, בורקינה פאסו, מאלי ועד סנגל ומאוריטניה  במערב, לחופי האוקיינוס האטלנטי כמו כן, הסאהל כולל שטחים קטנים בצפון המדינות הטרופיות ברובן, כמו ניגריה, טוגו, גאנה וחוף השנהב. הגבול בין הסאהל לסהרה אינו ברור והוא השתנה במהלך הדורות. גלי הבצורת הפוקדים את הסאהל הם חלק מתהליך ממושך של אלפי שנים. אם כי, בעשותה שנים האחרונות הואצו תהליכי המדבור והסהרה מתקדמת במהירות גדולה מזו שהיתה מוכרת בעבר.

בלבה של אפריקה גדלים יערות גשם טרופיים עצומים. כמעט 3 מיליון קמ"ר. תופעה גיאוגרפית מיוחדת, שגודלה כמחצית משטחה של ארצות הברית היבשתית. יער עד זה לא עבר שינויים אקלימיים או גיאולוגיים במשך למעלה מ-60 מיליון שנים.

באפריקה מתרחש בירוא יערות בקצב כפול מכל אזור אחר בעולם, כך לפי ה-UNEP‏ (United Nations Environment Programmed). מקורות אחרים טוענים כי בירוא היערות באפריקה מחה כבר קרוב ל-90% מהיערות של מערב אפריקה. מאז הגעת ראשוני הזרים אל מדגסקר, לפני כ-2,000 שנים, איבד האי יותר מ-90% מעציו המקוריים.

הסוונה, מישורי העשב שמצפון להרים ומדרום למדבר, הם האטרקציה התיירותית הגדולה באפריקה. תיירם מכול העולם באים לצפות בשפע של חיות הבר.

המדינה הגדולה ביותר בשטחה באפריקה היא אלג'יריה, ששטחה 2,381,741 קמ"ר; בעוד הקטנה ביותר היא סיישל, ארכיפלג בקרבת חופה המזרחי של היבשת. המדינה הקטנה ביותר השייכת ליבשת המרכזית, כלומר כזו שאינה אי, היא גמביה המדינה המאוכלסת ביותר היא ניגריה בה חיים כ-218 מיליון תושבים.

היסטוריה

על פי הדעה המקובלת במחקר האבולוציה של האדם, מקור המין האנושי הוא במזרח אפריקה. כיום נהוג להבדיל בין אפריקה הים תיכונית, לבין "אפריקה השחורה", שביניהן חוצץ המחסום הענקי של מדבר סהרה השומם. עם זאת,  בעבר הפרהיסטורי מעצור זה לא היה קיים כמעט. אזורים רבים שנמצאים כיום בסהרה הצחיחה, היו בעבר אזורים של סוואנות, שרעו בהן חיות בר. על כך ניתן ללמוד מציורים פרהיסטוריים, אפילו מאוחרים יחסית, בני 10,000 שנה. כך שהשטח של המדבר של היום היה יכול לשמש מעבר לשבטים הפרה היסטוריים.

ממצאים המעידים על ראשיתו של האדם נתגלו בערוץ אולדובי, (Oldovai) שבטנזניה[1]. שם התגלו מאובנים רבים, במספר כה מרשים, עד כי בשנות השישים והשבעים המקום זכה לכינוי הפופולארי "ערש האנושות". החל מ-1931 החלו במקום חפירות ארכיאולוגיות בראשות לואיס ומרי ליקי, שאיתרו את מרבית המאובנים החשובים. ממצאיהם שפורסמו ב-1960 הגדירו את מזרח אפריקה כמקום שבו החלה להתפתח האנושות. מסקנה שחוזקה מאוחר יותר על ידי ממצאים מקניה ואתיופיה. אולדובי זכה לפרסומו העולמי הודות לחקירותיו של ליקי ולאישיותו. למרות שממצאים קדומים יותר נמצאו בעמק אווש (Awash) , שבשולי מדבר דניקיל.

למרות זאת, בעבר הלא רחוק, תושבי אפריקה נחשבו לגזע נחות ואף מקולל.  מאז ומתמיד היו עבדים שחורים באירופה. כאשר המיסיונרים באמריקה הלטינית נזעקו להגן על ה"אינדיאנים", הם לא טרחו לעשות זאת לגבי העבדים השחורים, שכנראה גם לגבי דדם היו בני גזע נחות. כל זאת למרות שכולנו הגענו מאפריקה…..

ההיסטוריה של חלקה הצפוני של היבשת קשור בעיקר בהתפתחויות שהתרחשו באסיה ובאירופה. אזור זה הצמיח בעת העתיקה מספר ממלכות וישויות אחרות, שהגיעו לרמת פיתוח גבוהה מאוד, כגון מצרים העתיקה, נומידיה, מאוריטניה וקרתגו, שאמנם נוסדה על ידי הפיניקים מצור וצידון, אך היו לה גם סממנים מקומיים. לעומת זאת ההיסטוריה של חלקה הדרומי של היבשת, מעבר למדבר סהרה, התרחשה במנותק מההיסטוריה של שאר חלקי העולם. בניגוד לצפון, אזור זה הצמיח בעיקר חברות שבטיות, כגון הבנטו והבושמנים. אם כי גם מדרום לסהרה, בעיקר במערב אפריקה, קמו ממלכות אפריקאיות, שברובן לא היו מוכרות לעולם האירופאי. הממלכות שקמו באתיופיה, היו מוכרות מעט יותר.

ראו באתר זה: תולדות אתיופיה בימי הביניים.

במאות הראשונות שלפני הספירה, נכבשה מצרים שבצפונה של היבשת, על ידי האשורים, הפרסים ואחר כך היוונים. הרומאים השתלטו על מרבית שטחה של צפון אפריקה. הם אלו שנתנו לצפון היבשת את שמה. תוניסיה נקראה בפיהם "אפריקה הפרוקונסולרית", כי לשם היו מגלים את הקונסולים שסיימו את תפקידם, אולי כדי שלא יפריעו לבאים אחריהם. הנצרות שבאה בעקבותיהם במאה הרביעית לספירה הרחיקה את הפוליתאיזם לפנים היבשת. אך דת זו לא נשארה לשליטת האזור לאורך זמן, וכבר כמה מאות שנים לאחר מכן (במאה ה-7), נכבש האזור בידי הערבים  המוסלמים, והאסלאם הפך לדת השלטת באזור עד ימינו אלה. ימים אלו היו ימים של פריחה תרבותית באזור, אך עד מהרה, עם התמוטטותה של האימפריה המוסלמית, הוא שקע לסכסוכים בין שושלות מוסלמיות על השליטה באזור. האחרונה שבהן היתה האימפריה העות'מנית[2], שנדחקה במהלך המאה ה-19 על-ידי הצרפתים ובסוף המאה ה-19, על ידי הבריטים.  עם זאת, אפריקה שמדרום לסהרה, נשארה נחשלת מבחינה כלכלית ותרבותית, ומנותקת משאר העולם.

ההיסטוריה הפוליטית, החברתית האתנית והתרבותית של אפריקה שמדרום לסהרה, מורכבת לאין שיעור ובו בזמן גם ייחודית, מרתקת ומפתיעה[3]. עד לאמצע המאה העשרים, רבים מההיסטוריונים לא מצאו טעם לחקור את אפריקה. רבים התייחסו להיסטוריה האפריקאית כחידוש שהביאו האירופאים ליבשת שכאילו קפאה על שמריה. ביטוי לתחושת עליונות אירופאית זאת נתן ההיסטוריון הבריטי טרבור רופר (Trevor-Roper), בראשית שנות השישים של המאה העשרים, כאשר הזהיר את עמיתיו שלא להשתעשע בהתפתלויות חסרות ערך של שבטים ברבריים בפינות ציוריות, אך לא רלוונטיות של כדור הארץ"[4]. כל זאת, למרות שבמשך אלפי שנים נוצרו ציוויליזציות מגוונות באפריקה השחורה. טימבוקטו, בירת ממלכת מאלי, יצרה מרכז ללימודים גבוהים מוסלמיים ונודעה כמרכז של חכמה, בזמן שמרכז אירופה עדיין דשדשה בימיה הביניים. העיר קאנו שבניגריה נודעה ברחבי העולם האסלמי כמרכז תיאולוגי מתקדם. זנזיבר קיימה קשרי מסחר ענפים עם הודו, עוד בתחילת האלף הראשון וכבר הרודוטוס, התפעל במאה השישית לפני הספירה מהמערכת המוסרית של האתיופים הקדומים.

ההיסטוריה של אפריקה ארוכה ודינאמית:

החברות השבטיות האפריקאיות התפתחו במרוצת השנים לכדי יחידות חברתיות ופוליטיות גדולות ומורכבות יותר. הן יצרו מערכות שלטון ריכוזיות וממוסדות והגדירו מערכת יחסים ברורה בין שליטים לנשלטים. לעתים התפתחו חברות אלה לכדי ממלכות. יש לציין שבניגוד לאירופה, שם התפתחו הישויות המדיניות בטריטוריה מוגדרת בעלת גבולות ברורים החל משנת 1648 ואילך ואמת המידה לעצמה כלכלית ופוליטית היתה הבעלות על הקרקעות, הרי באפריקה, שם היתה מצויה אדמה בשפע, דווקא גודלו של המשאב האנושי היה אמת המידה העיקרית לעוצמת המבנים הפוליטיים. לפיכך, לצד השליטה במקורות מים ומקומות אסטרטגיים, עוצמת השלטון נמדדה בעיקר על פי גודל האוכלוסייה שהיתה בשליטתו. כך גם באסיה ובאמריקה ולמעשה במקומות רבים, עד אמצע העת החדשה.

אפריקה היתה בנויה ממאות רסיסים של ממלכות זעירות, מדינות קטנות, קהילות אתניות ופדרציות. השלטון הקולוניאלי האירופי פירק את המבנים החברתיים, ובניגוד למה שמקובל לחשוב, דווקא איחד את אפריקה באמצעים ברוטליים. באדנות שלטונית, מתח קווים גיאומטריים על המפה, לא תמיד עם הגיון גיאוגרפי ומבלי להתחשב בשיקולים אתניים או תרבותיים. למרות זאת, נשתמר חלק לא קטן מהמוזאיקה שהרכיבה את אפריקה. בעיקר במערבה של היבשת, אבל לעתים גם במזרחה, ניתן לחזות במה שנשאר מאפריקה הישנה, על התצריף המורכב של יחידותיה המדיניות. מי שמתבונן מקרוב, יוכל להתרשם, ממלכים שמעמדם מכובד רק בקהילותיהם, בעלי כוח שיראה בעיניים מערביות כמשחק, אבל עם לגיטימציה גדולה של הנתינים.

האזור המשמעותי ביותר באפריקה שמדרום לסהרה, אשר הצמיח ישויות מדיניות מפותחות, היה מערב אפריקה. התפתחות הכלכלה באזור אפשרה את התפתחותם של משטרים ריכוזיים. התרבות המוקדמת ביותר באזור היא תרבות הנוק (Nok) ששלטה באזור משנת 1000 לפני הספירה עד שנת 200 לספירת הנוצרים. הנוקאים היו התרבות הראשונה מדרום לסהרה שיצרה פסלי טרקוטה בגודל אדם. כבר במהלך המאה הראשונה לספירה, התקיימה באזור זה מערכת פוליטית ומאורגנת חזקה. היתה זו ממלכת Aoukar , המכונה "גאנה הקדומה", אשר שכנה באזור שבין מאלי למאוריטניה של ימינו. ממלכה זו שלטה על מחצבי הזהב וניצלה אותם לצרכי מסחר ובעטיים הפכה למערכת פוליטית מאורגנת וחזקה.  מלבד ממלכה זו, היו קיימות, מאז המאה החמישית לספירה, ממלכות גדולות וריכוזיות במערב אפריקה. ממלכות שהקימו צבאות יעילים ומערכות מסודרות של גביית מיסים ושמירה על הסדר הציבורי. ממלכת גאנה , שבשונה ממלכת "גאנה הקדומה" שכנה באזור מאלי של היום, פרחה ושגשגה בין המאה ה-9 עד המאה ה-11. מתחילת המאה ה-15 ועד לסוף המאה ה-16 פרחה במערב אפריקה אימפריית סונגהאי (Songhay) אשר הייתה אחת מהאימפריות האפריקאיות הגדולות ביותר אי פעם. האימפריה נשאה את שמה של הקבוצה האתנית השולטת סונגהאי ובירתה הייתה גאו, שחלשה על מדינה קטנה מהמאה ה-11. לב האימפריה שכן במקום עיקולו של נהר הניז'ר, במדינות ניז'ר ובורקינה פאסו של ימינו. הסונגאי יישבו את גאו בשנת 800 לערך. ב-1340 ניצלה המדינה את חולשתה של אימפריית מאלי, וביססה את עצמאותה. לאחר שסכסוכי ירושה העמיקו את המשבר במאלי הצליחה אימפריית סונגאי להרחיב את שטחה מערבה לאורך הסאהל. ב-1591 הובסה האימפריה על ידי מרוקו, בהנהגת אחמד אל-מנסור והיא התמוטטה. הזהב ששלל אל מנסור ממנה, גרמו לכך שכונה "אל ד'הבי", היינו "המוזהב"[5].

אל בכרי, הגיאוגרף המוסלמי, איש קורדובה, מתאר את אימפריית סונגהאי כארץ בעלת עושר אגדי, שהזהב מתגלגל ברחובותיה. אבן בטוטה, אחד הסופרים המוסלמים הגדולים ואחד מגדולי הנוסעים עלי אדמות, תיאר את הממלכות הקדומות של גאנה ושל הסונגהאי, כממלכות מאורגנות להפליא.

ממלכת מאלי הגיעה לשיא כוחה במהלך המאה ה-14. עלייתה הושפעה ישירות מגילוי מקורות זהב חדשים באזורים דרומיים יותר.

בחלקה המזרחי של היבשת התקיימו מעט מאד מבנים פוליטיים ריכוזיים לפני המאה השתים עשרה (למעט אתיופיה כמובן) . בתקופה זו חלו שינויים משמעותיים, בהשפעת גלי הגירה מכיוון צפון, של דוברי שפות כושיתיות. הללו נדדו מאזורי רמת ההר האתיופית, בחיפושם אחרי קרקעות פוריות ומים. הם התיישבו לבסוף באזורי הימות הגדולות, שם שוכנות המדינות אוגנדה ורואנדה של ימינו. הממלכות הללו הגיעו לקיצן בסוף המאה ה-14, לאחר שנכבשו על ידי קבוצות של רועי בקר, דוברי שפות נילוטיות, שהגיעו כנראה מדרום עמק הנילוס. זוהי תופעה החוזרת על עצמה לאורך ההיסטוריה של אפריקה: חברות רועים, שהן מטבען לוחמניות יותר, משתלטות על החברות המיושבות, שעיקר מאמציהן הוקדשו לעבודת אדמה[6].

פרק חשוב בתולדותיה של אפריקה הוא חדירת האסלאם, בדרכים שונות. האיסלם הגיע לצפונה של היבשת כבר במאה השביעית והתבסס שם. הערבים, הרכובים על גבי גמלים, היו הראשונים שהצליחו לחצות את הסהרה ולהגיע לשטחי יער הגשם הטרופי ולהביא עמם את דת מוחמד. מאלי וניז'ר, צפונה של ניגריה וסנגאל, היו מוסלמים אדוקים כבר לפני מאות שנים. בייבשת אפריקה התפתח קשר מיוחד בין המערכות הכלכליות והפוליטיות, לבין המערכת הדתית החדשה.  מערכת יחסים זו התאפיינה במידה רבה של דינמיות, משום שאימוץ הדת המזרח תיכונית גרר עמו שינויים ניכרים במבנים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים של החברות האפריקאיות. האסלאם חדר לאפריקה בראש ובראשונה, בנתיבי המסחר שקישרו בין היבשת האפריקאית לאזורי עולם אחרים ובין חלקי היבשת השונים.  בדרך כלל, אלו שקיבלו על עצמם את האסלם היו בני האליטות השלטוניות ואילו שאר נתיני הממלכות ההיסטוריות כמעט ולא הושפעו מן הדת החדשה.[7]. אחת הדרכים להסביר את אופיו הסובלני יחסית של האסלם באפריקה שמדרום לסהרה, קשורה בעובדה כי פרט לסוחרים הערביים, נמנו עם סוכניה של הדת החדשה, גם חברי המסדרים הצופיים, המיסטיקנים המוסלמים, שגישתם צמצמה מאד את הפער ההיררכי בין מורי הדת לבין ייתר המאמינים, המקובלת באסלאם האורתודוכסי. לעומת זאת הם הדגישו את הממד החווייתי שבאמונה הדתית. הקשר המיוחד שנוצר בין ראש המסדר לבין ה"צאן" ובין המאמינים לאל, דיבר כנראה לליבם של אפריקאים רבים, משום שדמה לדתות אפריקאיות רבות שאפשרו לכל פרט לעבוד את האל בדרכו שלו, מבלי להכיר בעליונותם של כלי הקודש[8]. יתכן שסייעה לכך העובדה שהאיסלם מכיר בריבוי נשים, שהיא תופעה אפריקאית מסורתית.

ראו באתר זה: האסלאם.

יוצאת מן הכלל היא  הממלכה האתיופית,  שהתקיימה לכול אורך ההיסטוריה ומהמאה השנייה כממלכה נוצרית, שאף התפשטה לעיתים לחצי האי ערב ותימן. לכך, יוחדו מאמרים נפרדים.

ראו באתר זה: תולדות אתיופיה בעת העתיקה

במאה ה-15 נכנסה אפריקה לעידן הנורא בתולדותיה. החל הפרק המרושע והמביש ביותר בתולדות אפריקה – סחר העבדים.  האדם הלבן גילה שאפשר לסחור באדם השחור. העבדות לא הומצאה כמובן על סף העת החדשה באירופה ( האימפריה הרומית התבססה בעיקרה על עבדות ולפניה גם בעולם היווני הקלאסי היו עבדים וגם בממלכות המזרח התיכון הקדום ). כבר המקרא חוקק חוקים לגבי עבדים. אבל העבדים השחורים שהגיעו לאירופה, לא שינו את דמותה של היבשת. מהרגע שהאניות הפורטוגליות בשליחותו של אפונסו החמישי החלו להביא עמן את המטען האנושי ולהתעשר ממנו, החלה תקופת אופל של היבשת השחורה. על תושביה עברו שלוש מאות שנים של רדיפות, נגישות, פשיטות וחטיפות מצד האדם הלבן, בדרך כלל בסיוע משתפי פעולה ערבים וגם אפריקאים. ב"דרך העבדים" אשר בטוגו, מוצב פסל של צבוע האוכל את גוריו שלו. סמל למלכים האפריקאים שסחרו בנתיניהם. תחילה נזקקו הסוחרים האירופאים, בעיקר פורטוגלים וספרדים, לעבדים מועטים, כדי שישיטו את ספינותיהם כמו למשל הרומאים אלף וחמש מאות שנים לפניהם, אבל עם התיישבותם של העמים האיברים באמריקה הדרומית, נתעורר צורך בכמות עצומה של כוח אדם. ניתן לומר כי במאה ה-16 נסתיימה תקופת המסחר בעבדים, כתופעה בעלת ממדים מוגבלים והחל עידן "סחר העבדים", עידן שבו השימוש בבני אדם ככוח עבודה זול, הפך להיות חלק משיטה כלכלית שלמה של פיתוח ופיתוח העולם החדש.

עד המאה ה-19 הייתה העבדות חוקית באירופה ובאמריקה, כלפי בני אדם ממוצא אפריקאי (ואחרים), ושימשה אחד מענפי המסחר הרווחיים ביותר של סוחרים אירופאים. "ציידי עבדים" הגיעו בספינות לחופי יבשת אפריקה ונהגו לחטוף אנשים שחורי עור, לכבול אותם, ולהובילם בכפייה למכירה, בעיקר ליבשת אמריקה ולאיים הקריביים. שיטה אחרת, נפוצה אף יותר, הייתה קניית אפריקאים ממקומיים שעסקו במלאכת הציד האנושי למען רווח כספי. החטופים כונו "בקר שחור" והיחס אליהם היה כאל מטען. מיליוני אפריקאים הועמסו על אניות, תוך השפלה ואונס, בתנאים מחרידים. במשך שבועות של הפלגה הם היו נתונים בתנאים תת-אנושיים, כבולים זה לזה בצפיפות במשך כל ההפלגה, ללא תזונה מסודרת, נתונים לאלימות פיזית מצד בעלי הספינה והצוות והובאו בתנאים מחרידים ליבשת אמריקה, שם נמכרו ב"שוקי עבדים". כל זאת, כדי  לבנות בכוח שריריהם את העולם החדש. גידול הסוכר בברזיל ובקובה, כמו גידול הכותנה בארצות הברית, ששינו את חוקי הכלכלה בעולם כולו, לא היו אפשריים ללא זיעת אפיהם של האפריקאים.

היו טענות, כי סוחרים בעבדים שידעו שלא יוכלו למכור את העבדים שרכשו באירופה, לאור ההיצע הרב שכבר היה קיים באירופה ומנהגי האדונים באירופה לרכוש מלכתחילה רק עבדים חזקים ולזווגם למטרות המשך ניהול משק ביתם ,או מכירת צאצאיהם כעבדים לאדונים אחרים, לאור היכרותם וביטחונם בהם. היו הסוחרים בכוונה תחילה רוכשים ביטוח לאניית משא עליה העמיסו את העבדים, ופוגמים בעבדים דרך הרעבתם או הכאתם על-מנת שלכשיגעו לנמל יוכלו לגבות את סכום הביטוח וכן למכור את העבדים הפגועים במחיר מוזל, דבר שיבטיח להם רווח טוב מהסחר, כדוגמת הטבח בספינת העבדים זונג[9]. (מקרה די נדיר שהובלט בספרות לצרכי תעמולה נגד המנהג ולא היה מאפיין).

היו תופעות  הפוכות, כמו למשל שודדי הים (corsairs)  שיצאו מצפון אפריקה, כדי לשבות עבדים אירופאים. תופעה שהחלה במאה ה10 והמשיכה בייתר שאת בתקופה העות'מנית. עד כדי כך שחופי צפון אפריקה – מתוניס ועד מרוקו, כונו "החוף הברברי". הם נהגו לפשוט על ערי החוף של אירופה, מאיטליה ועד הולנד  ולשבות בני ערובה, לצורך קבלת כופר. רבים מהם נמכרו לעבדות. לעתים נחטפו נשים, כדי לשמש כשפחות מין בהרמונות השליטים של צפון אפריקה. ידוע במיוחד המקרה בו שודדים יצאו מאלג'יריה של ימינו ופשטו על האי Vestmannaeyjar באיסלנד, במאה ה-17, חטפו כמה מיושביו ומכרו אותם לעבדות. המקום מכונה עד היום, "אי העבדים". התופעה מוזכרת בספרו של א"ב יהושע, "מסע אל תום האלף".

מעריכים כי 12.5 מיליון עבדים הובאו מאפריקה ליבשת אמריקה[10]. מבלי למנות את אלו שנמכרו דרך נמל העבדים שבזנזיבר, למדינות המפרץ. אפריקה עברה תקופה מחפירה של רדיפות, נגישות, פשיטות ואכזריות שהדעת מתקשה להבין ולהכיל. תפישת הגזע הגורסת שהלבן הוא נזר הבריאה והשחור הוא נחות. תפישה שמתחילה במקרא , מגובשת אצל אריסטו  (ביוון של ימיו כחצי מאוכלוסיית יוון היו עבדים בתוך ארצם ומבוססת אצל הפרוטסטנטים, והתפתחה לסוג של תורת גזע. חוקרי אפריקה שונים, מקשרים בין הגזענות הזאת, לרוח הרעה שהגיעה לשיאה בשואת היהודים במלחמת  העולם השנייה.

המלחמות לצורך שביית עבדים והחטיפות עוררו עוינות וחשדנות בין קהילות אפריקאיות. חוסר האמון היה דרישה בסיסית להישרדות אישית וקהילתית. סחר העבדים עצר ועיוות את ההתפתחות התרבותית של החברות. ההיסטוריה העכשווית של אפריקה עשויה הייתה להיות שונה אם שליטיה וסוחריה היו דורשים מוצרי הון לצורך בניית המשק ולא תכשיטים זולים ומשקאות. סחר העבדים עצר את הפיתוח הכלכלי באפריקה.  קהילות שלמות הוחרבו. אזורים שלמים ננטשו, שטחי מזרע הפכו לבור. הדבר גרר גם לאובדן משאבי האנוש והיו לזה השלכות קשות על הכלכלה החקלאית שתלויה בעבודה. סחר העבדים חסם כל אפשרות שהדינמיקה הפנימית של החברה האפריקנית תוביל לפיתוח הקפיטליזם והתיעוש. השיעור הגבוה של הסחר בעבדים, שהיו כוח עבודה, מנע התפתחויות עסקיות באפריקה שהיו יכולות להביא לניצול של המשאבים ביבשת ולהוביל ליותר הצלחה כלכלית. למשל, מעט מפעלי הייצור הקיימים נהרסו או שלא היו בהם תנאים לצמיחה.

בנוסף לכך, האימה והבריחה מפני סוחרי העבדים, הידיעה על יקיריהם שנעלמו, הטביעה בתודעה האפריקאים זיכרון של כאב מתמשך. היותם כלי משחק בידיו של מישהו שכול יתרונו עליהם בעיני עצמו, הוא צבע עורו. כמובן שסוחרי העבדים ושולחיהם נהנו מיתרונות של נשק, ארגון ומשאבים ויש להזכיר גם כי למלכים האפריקניים היו עבדים שחורים מבני עמם ומעמים אחרים. אפשר להזכיר גם את חטיפת הנערים הנוצריים על ידי העות'מאניים (דוושירמה), ואת השיטה הממלוכית של חטיפת שבטי הערבות, אבל בתודעה האפריקאית הקולקטיבית, התקבעה התפישה שהאדם הלבן הוא זה שהעביד את האדם השחור. טראומה זו צלקה את נפשם ברגשי נחיתות. מצמרר ככל שיישמע, היחסים בין האירופאים לאפריקאים הושתתו בעיקר על הבדלי גזע וצבע. כיום, לאחר למעלה מיובל של עצמאות, אנו עדים לניסיונות שונים להתגבר על הטראומות של העבר. אחד הסממנים הבולטים להוויה האפריקאית כיום הוא של גאווה לאומית מוגזמת ושל ניסיון "לייפות" את ההיסטוריה. יש המבקשים למחוק מהזיכרון את אותם פרקים של משתפי הפעולה האפריקאים, אשר סייעו בידי סוחרי העבדים. מנהיגים אפריקאים רבים, מורים בבתי הספר, ממהרים להטיל את כל האשמה על האדם הלבן. גם חוקרים ואנשי רוח אירופאים, רואים את חובתם המוסרית בהכאה על חטא.

בינתיים החלו האימפריות האירופאיות לבחוש בנעשה באפריקה שמדרום לסהרה, שכמו תמיד סבלה מריק שלטוני. בתחילה עשו זאת הפורטוגזים, לאחר מכן הצרפתים, האנגלים וההולנדים, ולבסוף הצטרפו גם הגרמנים, הבלגים והספרדים. מעצמות אלו בתחילה חקרו את היבשת, לאחר מכן שלחו מיסיונרים ומתיישבים, ולבסוף כבשו את האזור.

מעולם לא התרחשו באפריקה שינויים רבים ומהירים כל כך, כמו בשנים שלאחר 1880. אפריקה לא היתה היבשת היחידה שהאירופאים השתלטו עליה, אלא האחרונה שנוספה לאימפריות העצומות שהם בנו באמריקה, באסיה ובאוסטרליה. ההשתלטות האירופאית על אפריקה מתייחדת במהירות המדהימה שלה ובקלותה היחסית[11].

למרות שהפורטוגלים נאחזו באפריקה כבר במאה ה-16, הקולוניאליזם האירופאי הברוטלי הגיע לשיאו לאחר וועידת ברלין ב-1885. אז חילקו מעצמות אירופה ביניהן את שטחה של היבשת השחורה, הענקית והענייה. עד סוף המאה ה-19, כבר כל היבשת למעט אתיופיה וליבריה (מרוקו נכבשה רק ב 1911) , הייתה תחת שלטון זר, בין אם אירופאי או עות'מאני. השלטון הזר ניצל את משאבי היבשת לצרכיו. בוועידה זו. המפות שהונחו על שולחן המשא ומתן היו אפילו לא מדויקות. איש לא חשב על הצורך לשמור על חלוקה שבטית של העמים השחורים. כך נולדות "מדינות" שבהן בני אותו שבט חיים משני צדיו של קו הגבול ובני עמים יריבים, מוצאים את עמם שותפים למדינה אחד (אכן כך גם עם הערבים במזרח התיכון ובמדינות אסיה התיכונה). החלוקה השרירותית הזאת נשמרה גם לאחר שמדינות אפריקה יצאו לעצמאותן.

ראו באתר זה: קולוניאליזם מהו?

לבריטניה, כמו לצרפת, היה אינטרס ברור ליצור רצף של מושבותיהן – צרפת רצתה למתוח  קו טריטוריאלי ממזרח למערב, כלומר, מג'יבוטי שלחוף הים האדום (אם כי  אתיופיה וסודאן הבריטית חסמו את "הקו" הזה, אל דקר שלחוף האוקיינוס האטלנטי ובריטניה, יצרה כמעט רצף טריטוריאלי מצפון לדרום, כלומר, מקהיר לקייפטאון (הרצף נוצר למעשה רק אחרי מלחמת העולם הראשונה עם השתלטות בריטניה על טנגנייקה הגרמנית).  מבלי לתהות אם הקמת המושבות , פירוקן ויצירת המדינות החדשות, מתאימים לרוחה של אפריקה ומה יהיו המחירים שהשינויים הללו יגבו בהמשך.

יחד עם זאת, למרות הנוכחות הקולוניאלית הממושכת, אפשר להתפעל מן ההמשכיות שבמוסדות ובתרבות האפריקאית. ההיסטוריון הניגרי ג' פ' א' אג'אי (A. F. A. Ajayi), מדגיש את כוח עמידתן של המערכות האפריקאיות המסורתיות[12]. בהקשר זה יש להדגיש כי מסורת אינה בהכרח מערכת קפואה של אמונות, מנהגים וסמלים משותפים. מערכת יכולה לספוג לתוכה שינויים והיא דינמית מטבעה. חברה יכולה להיחשב כמסורתית, כל עוד תבניתה עבר ממשיכה לעצב או נתפסת כמעצבת את ההווה[13].

יחסו של העולם המערבי אל אפריקה היה ונותר אמביוולנטי: אפריקה מפתה וגם מאיימת. יש בה אוצרות מסוגים שונים וגם מחלות טרופיות ושבטים עוינים. אפריקה היא שנהב ויהלומים, אבל גם חיות פרא ושבטים עוינים. אפריקה הפחידה את האירופאים ובו זמנית משכה בעלי חלומות על עושר, ביזה ושלל. למעלה ממחצית מהאירופאים שהגיעו לאפריקה במחצית הראשונה של המאה ה-19, מתו ממלריה וממחלות אחרות. אלה ששרדו חזרו הביתה עם אוצרות גזולים, עם מתכות אצילות, אבנים יקרות ועבדים שחורים.

אחת הסיבות להתנגשות התרבותית של המערב עם אפריקה (ובעצם גם עם תרבויות אחרות), נעוצה בסוכני תרבות מפוקפקים: שודדים, שכירי חרב, תאבי ממון, כורים חסרי מצפון, פושטים וסוחרי עבדים. הם אלו שיצרו את הקשר הראשון בין אפריקה השחור לבין המערב. אמנם, הגיעו ליבשת השחורה גם מיסיונרים שוחרי טוב, רופאים, חוקרים וסקרנים, אולם יותר מכול אלו, מי שהוביל להתנגשות הטרגית בין התרבויות היה אותו זרם אנושי חסר לב, שהרכיבו אותו לא רק אנשים מתחתית החברה, אלא גם פקידים קולוניאליים מתנשאים וקברניטים רודפי בצע של חייל השוד והביזה (לא כולם כמובן). מרביתם של אלו לא ניסו להכיר את תרבותו של האדם בארץ אליה הגיעו ולא התאמצו למצוא עמו שפה משותפת. כל מעיניהם היו נתונים לזהב, שנהב, עבדים ודרכים נוספות להתעשרות מהירה. מכיוון שאותם בורים ואטומים, היו בין אחו שהובילו את הקשרים הבין תרבותיים. הושתתו היחסים הבין אישיים על אמת מידה אחת, פרימיטיבית וגזענית – צבע העור. במצב בו מקומו של אדם בעולם הוגדר על פי הצבע, התפתחו דעות קדומות בשני הצדדים. הלבן האמין שהשחור הוא טיפש ונחות והשחור האמין שהלבן הינו מזיק שיש להיזהר ממנו. כך גם באמריקה ובדרום מזרח אסיה!

למרות שארצות אפריקאיות רבות, מנסות "לשוב אל המקורות", תוך זיוף צורם של ההיסטוריה. למרות שבמדינות מסוימות כמו למשל זאיר וטוגו, מבזבזים משאבים גדולים על סממנים חיצוניים של אותנטיות ולמרות שאנשים רבים זונחים את שמותיהם הנוצריים ושבים לשמותיהם ה"אותנטיים", בזיכרון הקולקטיבי של האפריקאים, בעיקר באזור החוף של מערב אפריקה, מצב העבדות עדיין קיים בתודעה. האדם השחור עדיין חושד באדם הלבן (למען האמת, גם בארצות הברית….

גם לאחר שאירופה סיימה לסחור ברבים מאנשי היבשת כעבדים, היא בצעה ומבצעת כרייה ענפה של משאבי הטבע ביבשת. למרות שהיו מושבות אירופאיות באפריקה החל מהמאה ה-16, הרי במחצית השנייה של המאה ה-19, החל "המרוץ לאפריקה", שהוא ביטוי יופמיסטי משהו , או אפילו מכובס, לתהליכים היסטוריים, שבסיומם הפכה כמעט כל אפריקה, ליבשת הנתונה תחת עולו של כיבוש קולוניאלי. האירופאים כפו שלטון זר על היבשת, שרטטו בה גבולות פוליטיים חדשים, שלא תאמו את המציאות החברתית והתרבותית שהיתה קיימת מדורות ושינו באורח מוחלט את דפוסי הכלכלה. בין היתר, במקומות רבים נכפו על המקומיים שינויים מרחיקי לכת בחקלאות האפריקאית, הוקמה מערכת מיסוי כבדה ובמקומות מסוימים הוטלו עבודות כפייה. לכול אלה היתה כמובן השפעה על התהוותן של זהויות אתניות ולאומיות חדשות, בתהליך שהיה כרוך לא פעם בשינוי הזהות האותנטית ובאובדן הכבוד העצמי של פרטים ושל חברות שלמות[14].

עם זאת, השלטון הקולוניאלי גם תרם רבות לפיתוחה ולתהליכי המודרניזציה שלה. צרפת ניסתה להעתיק את המבנה הריכוזי של השלטון במדינתה אל הקולוניות ובנתה, במידת האפשר, מערכת אחידה בכול האזורים. הצרפתים האמינו בעליונות תרבותם וראו בקולוניאליזם "שליחות מתרבתת". מדיניות האסימילציה הצרפתית דגלה בהפיכת האפריקאים, בהדרגה, לאזרחים שווי זכויות של צרפת. עם הזמן, שאפו הצרפתים להפוך את תושבי המושבות לדמוי צרפתים, מבלי להפכם לאזרחי צרפת. כך התאפשר לצרפתים גם לדגול בעקרון השליחות המתרבתת וגם לא נאלצו לקלוט מיליוני אפריקאים. בניגוד לצרפתים, כיבדו הבריטים את המוסדות המסורתיים ולא ניסו לכפות את תרבותם על החברות שבשליטתם. "השלטון העקיף" של הבריטים התבטא בכך שהאדמיניסטרציה נוהלה, על יד בעלי התפקידים המקומיים והמערכות הפוליטיות המשיכו לתפקד כהרגלן. מבנה השלטון היה מאד ביזורי ובכך היה בו דמיון למבנה השלטון במעצמה כולה. לשתי השיטות נודעות השלכות מרחיקות לכת, על תחומי חיים רבים. הבריטים פיתחו מערכת חינוך ענפה. בתי ספר יסודיים הוקמו על ידי מיסיונרים, שלימדו לא רק בשפה האנגלית, אלא גם בשפות מקומיות. הצרפתים נקטו במדיניות חינוך אליטיסטית  והעדיפו להעניק חינוך טוב רק למספר מצומצם של תלמידים.  השוני קיבל ביטוי גם בכלכלה. צרפת טיפחה הקמת חוות גדולות לגידול מוצרי יצוא חקלאיים כגון קקאו, כותנה ואגוזי אדמה ושמרה על מונופול סחר במושבותיה באפריקה ואילו הבריטים ניסו לעודד איכרים אפריקאים לעבור לכלכלת שוק ואפשרו מידה לא מבוטלת של יוזמה חופשית במושבותיהם באפריקה[15].

מפאת קוצר היריעה, לא נתייחס כאן לשלטון הגרמני שהיה אכזרי הרבה יותר ובא לידי ביטוי בהתעמרות בתושבי נמיביה ובעיקר טנגניקה.

ראו באתר זה, היסטוריה של טנזניה.

מפלצתי במיוחד היה הכיבוש הבלגי של קונגו. המלך הבלגי לאופולד השני (Léopold II) הפך אותה לרכושו הפרטי וקרא לה למרבה האירוניה, "מדינת קונגו החופשית". האוכלוסייה המקומית היתה נתונה להתעללות קשה וניצול מצד הלבנים במטעי גומי ושאר מחצבי המדינה. בתקופה שבין 1885 ל-1908 על פי הערכות היסטוריונים נהרגו יותר מ-10,000,000 שחורים על ידי הבלגים. נציגי השלטון פשוט מאד עיקלו את כוח העבודה, את הגומי ואת השנהב מהילידים, מבלי לתת כל תמורה כספית. אלא שסירבו, נענשו בשרפת כפרם, ברצח ילדיהם ובקטיעת ידיהם. השיטות הללו חוללו עליה דרמטית ברווחיות ששימשו בין השאר להקמת חלק ממצבות הזיכרון המונומנטליות הבולטות בבריסל, כמו קשת היובל, ארמון לאקן וטירת ד'ארדן[16].

ספר שיכול ללמד על התפישה הבלגית של השחורים, שהיא הקצנה של התפיסה האירופאית הכללית, הוא "שלוש שנים בקונגו", שנכתב ב-1887. בספר מספרים שלושה קצינים שבדים, על חוויותיהם בשירותו של המלך ליאופולד. טייל מנוסה באפריקה יעץ לסגן פאגלס לצרף אליו למסע את ידידו הטוב של האדם, "שיקוט", שוט העשוי מעור היפופוטם, Tשר מותיר אחריו סימנים מדוממים אחרי כל הצלפה". פאלס ידע שחשוב להיראות אדישים כאשר מצליפים: "אם אתה מטיל עונש גופני, ודא שבשעת העונש שום שריר בפניך לא יסגיר את רגשותיך". סגן גלרופ סיפר בדו"ח שלו על האופן שבו הצליף בסבלים שלו, עד שכרע תחת התקף של חום גבוה ועל העדינות הרבה שטיפלו בו אלה שזה עתה הצליף בהם בשוט, כיצד מתחו מעליו את פיסות הבד הלבנות שלהם ופינקו אותו כאילו היה ילד, וכיצד שכב כשראשו בחיקו של אחד הבחורים בשעה שאחר רץ במורד העמק להביא לו מים. עד מהירה קם על רגליו ושוטו שב ושרק"[17].

גם השלטון הקולוניאלי הבריטי והצרפתי התנהל מנקודת מבט של התנשאות, ברוחו "משא האדם הלבן" שכתב רויארד קיפלינג[18]. שבו הציג את תפיסת העולם הקולוניאליסטית והאימפריאליסטית בדברו על כך שהאדם הלבן נושא משא על גבו, כיבושיו מחוץ לאירופה לא נעשו ממניעים אנוכיים אלא ממניעים אלטרואיסטיים, ומשימתו של האדם הלבן היא לקדם את הילידים הברברים מבחינה תרבותית ולכן עליו לשלוט בהם, וזה "עול כבד" על האדם הלבן. דוגמא טובה להתייחסות הקולוניאלית לאדם השחור היא ספרם של ו' סקורסבי–רוטלג' וקאתרין רוטלג', "בחברת עם פרה היסטורי", שיצא לאור בלונדון ב-1910, שם נכתב: "לא לעיתים נדירות נשאלת השאלה: האם התקוממות הילידים היא בגדר אפשרות? דומה כי קלושים הסיכויים שהגיקויו, אף אם היו חפצים להתקומם, היו מגיעים אי פעם כדי שילוב מספיק לצורך ניסיון מאוחד, להסיר את השלטון הבריטי מעל כנו. אך ניתן בהחלט להעלות על הדעת, כי אם המפקדה לא תנהג בו, ביליד, כהלכה, עלול הדבר להפיח בו רוח עד כי ינסה להפגין את כוחו, בדרך שתביא לידי טרגדיה נוראית בחייהם של המתיישבים המבודדים" [19]. בהקשר זה יש להזכיר את ספרו של ג'וסף קונרד, "לב המאפליה". הספר עוסק בניצול האכזרי של אוכלוסיית הילידים השחורה בקונגו, שמתים בהמוניהם תחת שעבודם הרצחני על ידי כובשיהם הלבנים. כמו כן הוא מתוודע לצביעות ולריקבון המוסרי של סוכני חברת המסחר בקונגו ושל מנהליה שבבריסל. הללו מציגים כלפי חוץ את הקולוניאליזם כמפעל נאור שנועד להביא את בשורת הקדמה לעמי אפריקה ה"פראים" המוכים בחשכה ובבערות, בעוד שלמעשה הם מונעים מרדיפת בצע ושררה נטולת עכבות מוסריות. בד-בבד, הגיבור  עצמו חש בכוח המשיכה האפל של השממה האפריקנית הלא-מתורבתת, המעורר יצר כיבוש, ומניע להתרת רסן מוסרית[20]. עמיתי ומורי גדעון ביגר מעיר כי לטעמו, שיא הגזענות הוא הספרים על טרזן. ילד אירופי, בן של לורד אנגלי, שגדל בין הקופים, הצליח בכוח מוחו להיות מלך הג'ונגל, תוך שלבדו לומד שפות, לקרוא ולכתוב וכל זאת בשל העובדה שהוא בן ללורד אנגלי.

ראו באתר זה: הקולוניאליזם האירופאי בשיאו

במהלך המחצית השניה של המאה העשרים החל תהליך נרחב של דה-קולוניזציה. רבים במערב החלו למאוס באימפריאליזם, ותנועות לאומיות רבות קמו ברחבי היבשת. בשתי מלחמות העולם לחמו מדינות אירופה ברחבי היבשת, בעיקר בחלקה הצפוני, ובעשורים שלאחר מכן, החלו להשתחרר רוב ארצות היבשת מהשלטון האירופאי[21]. בפרוץ מלחמת העולם השנייה הגיע הקולוניאליזם האירופאי לשיאו, אולם המלחמה מציינת את תחילת קריסתו של הקולוניאליזם ומהלכה הכתיב את מפלתו. האפריקאים שגויסו לצבאות בריטניה וצרפת גילו להפתעתם שהלבנים נלחמים זה בזה, יורים אלה באלה ומחריבים את עריהם של לבנים אחרים. החיילים האפריקאים ששירתו בצבא צרפת ראו את המושלים בהם מובסים ונכבשים. החיילים השחורים בצבא בריטניה שראו את לונדון מופצצת, הבינו שהאדון הלבן אינו כל יכול. השחור ראה את האדון הלבן במלוא עליבותו וחדל לפחד ממנו.

בעקבות מלחמת העולם השנייה, החלו לקום תנועות לאומיות ברחבי מערב אפריקה. בשנת 1957 הפכה גאנה תחת שלטונו של קוואמה נקרומה, להיות המושבה הראשונה מדרום לסהרה שקיבלה עצמאות (מדינות צפון אפריקה זכו בעצמאות עוד בשנות החמישים). שנה לאחר מכן קיבלו עצמאות גם המושבות הצרפתיות. בשנת 1974 היו כל מדינות מערב אפריקה עצמאיות.

שחרור אפריקה (ואסיה) משלטון קולוניאלי שינה את מפת העולם. משנות ה -60 ואילך יצאו עשרות מדינות חדשות לעצמאות והצטרפו לאו"ם ולמוסדות בינלאומיים אחרים, דבר שהחליש את ההגמוניה של אירופה והבליטה את החשיבות של המדינות החדשות במערכת הבינלאומית.

לפני החדירה האירופאית היתה אפריקה תשבץ של אלפי ישויות מדיניות קטנות: מיני ממלכות מדינות זעירות וקהילות אתניות עצמאיות. בניגוד למה שמקובל לחשוב, הקולוניאליזם לאו דווקא חילק את אפריקה, אלא איחד אותה בכפייה, באמצעים כוחניים. בניגוד למה שמוצג לפעמים, לא היתה אפריקה מקום שלו ושוחר שלום. הממלכות והארגונים השבטיים ידעו מלחמות וסכסוכים ארוכים. ופתאום תושביהם מצאו את עצמם בתוך אותה מושבה, מבלי שנשאלו לדעתם. ההיסטוריון הבריטי אוליבר רונלד, מסביר בספרו "החוויה האפריקאית" כיצד אלפי מדינות הצטמצמו בכוח השלטון הזר, לחמישים מדינות בלבד[22]. השלטון הקולוניאלי ארגן את היבשת ויצר יחידות מדיניות חדשות, לפי צרכיו הכלכליים והפוליטיים. המעצמות האירופאיות מתחו קווים קווי גבול, לעיתים קווים גיאומטריים על המפה, ולא תמיד בהתאם להגיון גיאוגרפי ומבלי להתחשב בשיקולים אתניים או תרבותיים.

יש חוקרים המשליכים את כל תחלואיה של אפריקה על המפגש הטראומטי עם המערב. הם מסבירים את הסכסוכים הפנימיים בהרס המבנים החברתיים שחולל האדם הלבן. אני סבור שגם לאפריקה יש אחריות על תולדותיה האכזריים. המתחים והשנאות בין מיעוטים באפריקה, שחורי עור בני הגזע הנגרואידי, רוויים בפחדים ובדעות קדומות. לעתים הם גרועים מהאיבה שהיתה שרויה בין שחורים ללבנים. שוביניזם לאומני והתנשאות גזענית אינה מאפיינת רק עימותים בין גזעיים, אלא רווחים גם בני אותו גזע וצבע.

הסכסוך בין ארצות הברית לבין ברית המועצות במהלך המלחמה הקרה שיחק אף הוא תפקיד בחוסר היציבות. כאשר מדינה קיבלה את עצמאותה לראשונה, ציפו ממנה כי תחבור לאחת משתי מעצמות העל הללו. הסלמה אירעה בשנות ה-70, כאשר אנגולה ומוזמביק, שזכו לעצמאותן בשנים אלה, קשרו את עצמן לברית המועצות, בעוד שמערב אפריקה ודרומה חברו לבלום את ההשפעה הסובייטית. סכסוכי גבול וטריטוריה היו נפוצים אף הם, כאשר הגבולות שקבעו האירופים עורערו שוב ושוב בידי מדינות האזור אך למעשה, פרט לשינויים מזעריים, לא שונו הגבולות המדיניים באפריקה, דבר שאפשר יציבות בין מדינית ביבשת (להבדיל ממתחים פנים מדיניים).

מדיניות ממשלתית כושלת, שחיתות פוליטית ומקרי בצורת קשים, הובילו לכך שחלקים ניכרים מאפריקה סובלים כיום מחוסר באספקת מזון ומים, ומקרי רעב המוני אינם נדירים. אחת הסכנות העיקריות המאיימות על אפריקה היא התפשטות מגיפות המוניות, בשל תנאי תברואה גרועים, היעדר חיסונים ומחסור בשירותים רפואיים. במיוחד נפוץ ברחבי היבשת נגיף ה-HIV, המביא למותם של מיליוני תושבים בכל שנה ממחלת האיידס. כמו גם נגיף האבולה.

להלן, חומרים שהעליתי לאתר זה:

צפון אפריקה:

מאמרים: קרתגו ;  מאבק אלג'יריה לעצמאות ; מדבר סהרה ;  מאפיינים גיאוגרפיים וחברתיים  של המדבר  ;                                   כתבה ב YNET : בביתו במדבר  ;  פסיפסים עתיקים;

הגיאוגרפיה של מצרים; מצרים העתיקה ועם ישראל;  סכר אסואן;  תעלת סואץ;

שלטון הממלוכים במצרים;

תולדות מצרים העתיקה ; הנילוס,

כתבות:

העיר האימפריאלית פאס; מרוקו מזווית אישית; מרקש ושווקיה

יומני מסע

מצרים – יומן מסע

מצגות

טיול למצרים העליונה; טיול לסיווה שעל גבול לוב; קהיר

מזרח אפריקה

מאמרים:

תעודת זהות של אתיופיה;  הגיאוגרפיה של טנזניה;  תולדות טנזניה;  תולדות האדם בעמק אולדובי ;

ביתא ישראל-סיפורם של יהודי אתיופיה ;  יהודי אתיופיה ועלייתם ארצה   ; תולדות אתיופיה בימי הביניים, תולדות אתיופיה בעת החדשה  ; תולדות אתיופיה בתקופה המודרנית ;  גיאוגרפיה של אתיופיה  ; הסכסוך על הנילוס  ;

שבט ההאמר שבדרום אתיופיה

המסאים; שבטי ההאמר בדרום אתיופיה.

כתבות:

טיול ספארי בקניה ; זנזיבר – אי העבדים ;   טיול בטנזניה ;   ספארי בטנזניה ;   אתיופיה – הסוד והקסם;   מסע לדרום סודאן ; טיול לזמביה, ; מדבר דניקיל  ;  טרק בהרי סימיאן  ; זכרונות מאוגנדה; מבט על אוגנדה – שוויץ של אפריקה ; טיול לזמביה

יומני מסע

אתיופיה בנתיב ההסטורי

יומן הטיול בארץ האומו ; יומן הטיול באתיופיה – הרי באלה  ;  דרך הגנים של דרום אפריקה 

מצגות:

זנזיבר 2013  ; ספארי בטנזניה – 2013; דרום אתיופיה 2013 ; טיול באתיופיה – הנתיב ההיסטורי;

2010 – טיול בדרום אתיופיה   ; טיול בטנזניה – 2011;  ספארי בטנזניה  – 2013 ;                        טיול לטנזניה – 2014  ; שמורת סרנגטי – 2011; נגורונגורו – 2011 ;   קניה    1997

מערב אפריקה

מאמרים:

המסעות הפורטוגלים לגילוי הדרך להודו ;  תולדות סנגל ; נגריטוד-לאופולד סנגור ותנועת הכושיות

כתבות:

טימבוקטו;  טיול למאלי- מסע בארץ הדוגון;  שיט על הניז'ר;  ערי הבוץ של מאלי; מסע בארץ הבמברה ;  טיול לבנין-ארץ הוודו ; טיול לטוגו שבמערב אפריקה ;  הפתעה בבורקינה-פאסו ; טיול לגאנה – חוף הזהב; טיול ללבה הפועם של גאנה; יומן הטיול בסנגאל 

אלבומי תמונות :

דרום סנגאל ; תמונות מבסארי-סנגאל ;  צפון סנגאל

הערות:

[1] ראו עדותם האילמת של המאובנים.

[2] האימפריה העותמנית  הגיעה עד מרוקו שהייתה עצמאית עד 1911 עת נכבשה על ידי צרפת. (צפון מזרחה של מרוקו נכבש על ידי ספרד עוד קודם לכן, כבר במאה ה 16

[3] גליה צבר, בראשית היתה אפריקה, עמ'9.

[4] Hugh Trevor Roper, The Rise of Christian Europe, London, 1965, PP 7-12/

[5] Hunwick, John, Timbuktu & the Songhay Empire: Al-Sa'Di's Ta'Rikh Al-Sudan Down to 1613 and Other Contemporary Documents, Leiden: Brill, 1988.

[6] בראשית היתה אפריקה,עמ' 15-16.

[7] נחמיה לבציון, מבוא להיסטוריה של אפריקה, יחידה מס' 1, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 1980.

[8] נחמיה לבציון, האסלם: מבוא להיסטוריה של הדת, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ג', 2003.

[9] הטבח בספינת העבדים זוֹנְג היה רצח המוני של עבדים שחורים שאירע בשנת 1781 על ידי השלכתם לים, כשהם אזוקים בשלשלאות, מספינת העבדים "זונג" (Zong), ספינה בבעלות אנגלית שעשתה את דרכה מאפריקה לקריביים.

רב החובל של הספינה הורה להשליך לים 132 עבדים שחורים שסבלו מתת-תזונה וממחלות, שנחשבו בעיניו כ"מטען לא-כשיר". בעלי הספינה תבעו את חברת הביטוח, עם הגעת הספינה לאנגליה, בבקשה לפיצוי כספי על אבדן ה"סחורה". מאחר שהריגתם של עבדים, הן כיחידים והן בצורה המונית, לא נחשבה כרצח, ועל פי החוק האנגלי המעשה היה חוקי לגמרי, ולכן יכול היה רב החובל של הספינה לדווח על מעשיו בפני בית המשפט ללא סכנה של תביעה נגדו. למרות שהפרשה לא כונתה באותם ימים "טבח", היא זכתה לגינוי, היוותה ציון דרך במאבק נגד סחר העבדים, ותרמה, בין גורמים נוספים, לביטול העבדות באנגליה בשנת 1807.

[10]

The slave trade: The story of the Atlantic slave trade: 1440-1870., New York: Simon and Schuster., 1997

[11] נעמי חזן, נורית השמשוני-יפה, אלה קרן, קולוניאליזם ודה-קולוניזציה באפריקה, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2002, עמ' 11.

[12] A. F. A. Ajayi, and M. Crowder (eds.), History of West Africa,  London 1971-1974, PP 487-507

[13] E Hobsbawm ,On History , London, 1988, p. 17

[14] גליה צבר, בראשית היתה אפריקה, עמ' 74-75.

[15] אדם שחור, אדם לבן, עמ' 91.

[16]  S. L. Hinde, Three Years' Travel in the Congo Free State, The Geographical Journal,  Vol. 5, No. 5 (May, 1895), pp. 426-442

[17] סוון לינדקוויסט, השמידו את כל הפראים, עם עובד, תל אביב, 2017, עמ' 33.

[18] שירו של המשורר האנגלי רודיארד קיפלינג שפורסם ב-1899.

[19] Wiliam Scoresby Routledge and Katherine Routledge, With a prehistoric people, the Akikuyu of British East Africa, being some account of the method of life and mode of thought found existent amongst a nation on its first contact with European civilization, 1910, p. 332

[20] לב הַמַּאְפֵּלְיָה (באנגלית: Heart of Darkness) היא נובלה מאת הסופר הבריטי ג'וזף קונרד. עלילת הספר מתרחשת בסוף המאה ה-19, בתקופת הקולוניאליזם האירופי. היא מתארת את מסעו של מרלו במעלה נהר קונגו בשליחותה של חברה בלגית העוסקת במסחר בשנהב, בחיפושו אחר הסוכן קורץ.

הנובלה פורסמה לראשונה בכתב העת Blackwood Magazine בשנת 1899, והופיעה כספר בשנת 1902.[ היא נחשבת לאחד מהרומנים הקצרים הגדולים והמשפיעים ביותר שנכתבו בשפה האנגלית, ולחיבורו הידוע ביותר של קונרד. "לב המאפליה" היא אחת מהיצירות המרכזיות והמדוברות ביותר בשיח הפוסט-קולוניאלי.

[21] עמיתתי גליה צבר, חוקרת ומרצה בחוג ללימודי אפריקה באוניברסיטת תל אביב הוציאה לאור את. הספר "בראשית היתה אפריקה", העוסקת בהיסטוריה פוליטית של אפריקה בעת החדשה.

[22] Ronald Oliver, The African Experience, Weidenfled & Nicolson, London 2000