אירועי הדמים באצבע הגליל – תר"ף

כתב: גילי חסקין, ‏‏25-02-20

תודה לגדעון ביגר, מולי ברוג ויואב גלבר, על הערותיהם.

תל חי הייתה נקודת יישוב יהודית באצבע הגליל אשר הוקמה בעת מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1916, יחד עם חמארה וכפר גלעדי וצורתה הזכירה מבצר. לימים, הצביעה התנועה הציונית על האזור כבעל חשיבות רבה, שכן נמצאו בו מרבית מקורות המים של הירדן. אולם תל חי לא הוקמה על ידי התנועה הציונית כי אם על ידי פקידות הברון, אז תחת יק"א, ולא היה לה כול חשיבות בנוגע לעניין מקורות המים. הייתה קרקע והיו מתיישבים ואז הוקמה נקודת ההתיישבות.

ראו בהרחבה, באתר זה: אצבע הגליל.

מאמר זה עוסק בעיקר באירועים שמסתיו 1919 ועד לקרב על תל חי ב-1 במארס 1920.

ראו: קרב תל חי בי"א באדר.

ראו באתר זה: סיור לתל חי ;

פרשת תל חי אירעה בתקופת ביניים מדינית ובשטח הפקר ביטחוני. הסכסוך שאנשי ארבע הנקודות – מטולה, כפר גלעדי, תל חי וחמארה – נקלעו לתוכו, יותר משהיה סכסוך בין ערבים ליהודים, היה סכסוך בין הכוחות הערביים בפיקודו של פיסל לבין הצרפתים שהשתלטו על השטח לאחר מלחמת העולם הראשונה. על פי כן ולמרות הנסיבות המיוחדות והחריגות, הפכה תל חי לסמל ולנורמה של התנהגות לאומית. ביום אחד, י"א באדר, והמיתוס התמקד בדמותו של אדם אחד – יוסף טרומפלדור, אדם שכל דרך חייו, הכשירה אותו להיות גיבור אגדה במותו.

רקע

למרות שהישוב עלה על הקרקע כבר ב-1916. ההיסטוריוגרפיה הציונית מפנה את הזרקור לתקופה קצרה יחסית. במשך מאה ועשרה ימים, בין 15 בנובמבר 1919 ל– 3 במרס 1920, החזיקה קבוצה קטנה של יהודים, מעמד באצבע הגליל, שהיתה מנותקת ומבודדת מן הישוב היהודי (גם אם מדרום להם הייתה איילת השחר וייסוד המעלה ולא רחוק מדי גם ראש פינה) באזור, שהיה לאחר ההסכם הצבאי בין הכוחות הבריטים לצרפתיים במזרח התיכון (הסכם דוביל) בתחום שלטונו של הצבא הצרפתי, שררה אנרכיה גמורה.

מליציות חמושות של ערבים, נאמני האמיר פַיצל וכנופיות של שודדים , היו הריבון בפועל ופעלו נגד הצרפתים ונגד הנוצרים שתמכו בהם. היהודים ישבו באזור (שכונה באותם ימים "פינת הצפון") ברציפות מ- 1896, שנת ייסודה של מטולה. איש לא חלק על זכותם לשבת על הקרקע ולעבד אותה. תושבי הנקודות הקטנות – כפר גלעדי, תל–חי וחַמַרַה-גמרו אומר להגן על עצמם ועל רכושם. עם זאת, לא היה סביר להניח, שיוכלו לעמוד בפרץ, מול מאות לוחמים בדווים, רגלים ופרשים. לכן היה ברור שעליהם להקפיד על ניטרליות גמורה ולקוות שזו תכובד על ידי שכניהם – בדווים מן הגולן ומן החולה ומתוּאלים (שיעים) מהרי נפתלי[1]. קשה היה לקיים ניטרליות של אמת בין השלטון הצרפתי, לבין הכוחות הערביים שמרדו בו. [הכוחות הערביים הסתמכו על הסכם מוקדם עם הבריטים (מכתבי מק-מהון – חוסיין), שהבטיחו מדינה ערבית עצמאית באזור סוריה, כולל האזור הזה][2]. מגיני הישובים נאלצו במשך כל התקופה, לצעוד על חבל דק מאד, שבכול רגע, עשוי היה להיקרע. היטיב להגדיר את המצב חיים מרגלית קלוַריסקי, פקיד מושבות הגליל העליון של יק"א: 'לא טוב יהיה להיות נמצא בין שני כוחות נלחמים'[3].

המאורעות בגליל העליון

עם השלמת כיבושה של ארץ ישראל בספטמבר 1918, הוטל ממשל צבאי גם בגליל העליון. יישובי אצבע הגליל היו בשטח שנוהל על ידי מפקד צבאי צרפתי, תחת פיקודו של המפקד העליון הבריטי גנרל אדמונד אלנבי. המתיישבים נהנו מיחס טוב של המִנהל הצרפתי. פקידות יק"א קשרה קשרים אמיצים עם הקצינים הצרפתים, בעיקר עם סגן מושל המחוז קפיטן טְראקוֹל(Tracol) .

בסתיו 1919, המצב השתנה לחלוטין. בהסכם דוביל, בספטמבר 1919, נקבע כי קו הפרדה צבאי זמני, עד שיוחלט עתידו המדיני של כול אזור המזרח התיכון, יהיה בין הכוחות הצבאיים של בריטניה הגדולה לבין הכוחות הצבאיים של ממשלת צרפת, והוא יעבור מראש הנקרה מזרחה עד לצפון ימת החולה (מעט צפונה לאיילת השחר). כתוצאה מכך, באוקטובר-נובמבר אותה שנה, פינו הבריטים את גייסותיהם מהשטח שמצפון לקו זה והאחריות למִמשל נמסרה כולה לידיו של הנציב העליון ומפקד הצבא הצרפתי בלבנט, גנרל אנרי גוּרוֹ, שנכנס לתפקידו ב-21 בנובמבר. קו התיחום הצבאי הזמני החדש (Gouraud), נקבע ליד בֻּוַויְזיִַה, שבעמק החולה. יישובי אצבע הגליל – מטולה, כפר גלעדי, תל–חי וחמארה – מצאו עצמם מחוץ לתחום היישוב היהודי, בשטח שנשאר תחת שלטון צבאי בריטי.[4].

עם העברת השלטון לידי הצרפתים הרימו הנוצרים ראש, חדלו לשלם לבדווים את ה'חַ'וַוה', מס החסות, והחלו לגרש את עדריהם משדות השלף. המתח לווה בסכסוך קרקעות בין השבט הבדואי פדל, בראשותו של האמיר מחמוד אל- פאעור, לבין אפנדי נוצרי בעל קרקעות.

ב– 16 באוקטובר 1919 פשטו הצרפתים על ארמונו של אל–פאעוּר באִיחְצאץ [הגושרים של היום]. נלוו אליהם החבורות המזוינות של משפחות פרנסיס וברקאת הנוצריות[5]. אולם עד מהרה למדו הנוצרים, כי הצרפתים המעטים אינם מסוגלים להגן עליהם מנקמת הבדווים. במשך חודשים רבים לא היו לצרפתים כוחות מספיקים כדי להשתלט על השטח הפרוע[6]. רוב הכוחות הצרפתיים ישבו בביירות ובצידון. כוחות קדמיים שלהם הגיעו לפרקים עד חַצבּאיַה, ג'דידה ונַבּאטִיֶה, כמו גם למטולה, אך האזור בו נמצאו הישובים היהודים, היה בחזקת שטח הפקר.בשל אופי השלטון הצבאי הצרפתי ואולי גם הסתות בריטיות, קיבלה ההתקוממות הערבית, אופי אנטי צרפתי, למעט הכפרים הנוצרים, שאהדו את הצרפתים. פַּייצְל אִבְּן-חֻסֵּין, מי שמונה על-ידי הבריטים לשליט דמשק, ראה כעת בצרפתים אויב, המונע ממנו למלוך על 'סוריה הגדולה'. הוא ארגן את צבאו למאבק על השליטה בסוריה ובתוך כך עודד כפריים מוסלמים מהגולן והגליל העליון לתקוף כוחות מצבא צרפת, שהוצבו שם. לכפריים אלה הצטרפו כנופיות שודדים וחבורות של אנשי צבא מדמשק, שלא הסתפקו בהתקפות על יחידות צבא צרפת, אלא הרבו לפשוט על כפרי הערבים הנוצרים באזור, לשדוד ולטבוח באנשיהם ולהרוס את בתיהם.

הבדווים פשטו במסעות השוד על הכפרים הנוצריים ושבו שכורי ניצחון. אנשי הביטחון הצרפתים היו נמלטים מפחד הפרשים הבדווים. משלחת עונשין ששלחו הצרפתים, נחלה מפלה מחפירה. יש הטוענים, שלעתים היה זה טכסיס מכוון של השלטון הצרפתי, להגביר את ההפקרות באזור, כדי שתהיה להם עילה להשתלט עליו ביד ברזל, בבוא המועד[7]. אבל הסיבה העיקרית היתה,  שלצרפתים לא היה כוח מספיק. בחיל המשלוח של אלנבי היתה להם נציגות סמלית בלבד. רק אחרי שביתת הנשק באירופה, התחילו בהדרגה לשלוח כוחות לסוריה, ועד שהכוח נצבר חלף זמן. העדיפות מבחינתם היתה להשתלט על החוף קודם, ורק אחר-כך להתקדם אל פנים הארץ. בנוסף לכך, מרבית החיילים היו מוסלמים, בני המושבות הצרפתיות באפריקה. הם הזדהו עם אחיהם לדת ומיהרו להימלט מהקרב[8].

מספר היהודים שחיו באזור היה קטן. כמאתיים במטולה; ארבעה עשר בחמארה, עשרים בכפר גלעדי ומספר דומה בתל חי. ארבעה ישובים מנותקים, ללא כביש מחבר עם ראש פינה. אולם למרות המצב הביטחוני הרעוע, הם לא נפגעו לרעה, אלא הם הוסיפו לשוטט בסביבה באין מפריע ולעבד גם את שדותיהם הרחוקים. עם תחילת המהומות ב-1919, לאחר הפינוי הבריטי, לא נגעו הערבים בישובים היהודיים. מנהיגיהם הצהירו, בכול הזדמנות, כי אין להם דבר נגד ה"יאהוד", ושכול מטרתם היא לערער את אחיזת הצרפתים במקום. אולם מצב זה לא נמשך זמן רב. ההיגיון הפנימי של ההתפרעות, דחף אותה נגד היישוב היהודי.

חציו הראשון של חודש נובמבר עבר בשלום, אולם ב-15 לחודש, כמה ערבים, מחופשים לז'נדרמים בשירות הצרפתים, נכנסו לכפר גלעדי באמתלה שהם מחפשים רוצח, עצרו את החברים בחדר, וגזלו שש פרידות, כסף ונשק[9]. למרות הבושה, הוחלט לטפל באירוע באופן מאופק. חיים קלווריסקי  (הממונה על ההתיישבות בגליל מטעם חברת יק"א), שלח מכתב מחאה למוחמד אל פאעור, ראש שבט אל-פדל (ומנהיג הבדווים של הגולן) וזה הבטיח להשיב את הגזלה[10]. בדיעבד, סומן אירוע זה כתחילתם של המאורעות, שכונו גם "מאה ועשרת הימים".

למרות אירוע זה ולמרות שב-7 בדצמבר נורו ככמה יריות על אנשי חמארה, ניכר היה הבדל גדול בין יחסם של הבדווים לנוצרים, לבין יחסם ליהודים. עדי ראייה דיווחו שכאשר נוצרי נקלע לדרכם של הבדווים, הם רוצחים אותו מיד, אך במקרה של יהודים, בדרך כלל עוזבים אותו לנפשו. לעתים שודדים את רכושו ומניחים לו ללכת בדרכו[11]. אנשי כפר גלעדי דיווחו על כך בסיפוק ונראה היה שאירוע שוד הפרדות היה חד פעמי[12].

סיפור העמידה בגליל העליון בחורף תר"פ, הוא סיפור עמידתן של קבוצות תל חי וכפר גלעדי. כפי שמדגיש נקדימון רוגל, זו לא היתה עמידה ביטחונית גרידא. בכל מאה ועשרה הימים, שבין שוד הפרדות והנשק בכפר גלעדי, לבין נטישת תל חי ב-3 במארס, נאבקו אנשי שתי הקבוצות, על המשך העבודה החקלאית ועל קיומן כמשקים חקלאיים. אהראון שר, החלל השני של תל חי, נהג להדגיש את הערך העליון של העבודה, גם כשהמצב הביטחוני רעוע ומסוכן. ברשימה שהשאיר במערכת "קונטרס", ואשר נדפסה אחרי מותו, כתב:" לא צבא כובש חי על חרבו דרוש לנו לשמירת אדמותינו עד תום הימים הרעים, כי אם מחנה עובדים, שידעו להחזיק גם בשלח… בשעת סכנה יעבדו אנשים אחדים, בצמד בהמות אחד – על עבודת השדה, אין מוותרים"[13]. למרות המצוקה, המשיכו חברי כפר גלעדי ותל חי, לדאוג לייחוד החברתי של הקבוצה השיתופית. למרות אי הוודאות לגבי עתידו המדיני של האזור, הם המשיכו להגות בהרחבת ההתיישבות הקבוצתית בגליל העליון וחלמו שחזונם יתגשם לאחר תום המאורעות[14].

ב-12 בדצמבר חל מפנה בהערכת המצב. לפי עדות התושבים היהודים, היריות לא פסקו כל אותו היום. הבדווים פשטו על הכפרים הנוצריים. שלושה עשר כפרים הושמדו ורק אחד מהם, סמוך לג'דידה, עמד על נפשו [15]. בו בלילה נפגע שניאור שפושניק, תושב פתח תקווה, שהצטרף לתל חי. בהיותו מחוץ לחצר לחצר (לא ברור מאיזו סיבה), ומת מפצעיו[16]. בעקבות כך נשלחו לתל חי ארבעה מגינים לעזרה (מאיילת השחר וממחניים).

לעתים קרובות אירעו מקרים של כמעט התלקחות, כפי שקרה למשל, ב-16 בדצמבר, כשארבעים ערבים שבו מפשיטת שוד והתקרבו לחצר תל-חי. הם ביקשו להיכנס לחצר, כדי להתחמם מהקור העז, אבל דרשו במפגיע מחברי הישוב, להניף את דגלו של השריף מעל השער. היהודים סירבו בתוקף. למרבה המזל, הם יצאו ללא הסלמת המצב.

ב-17 בדצמבר התקרבו לחצר תל חי חמישה מאנשי משטרת הרוכבים היהודים בטבריה, על סוסיהם, בפיקודו של יוסף נחמני. הם הותקפו על יד ערביי ח'אלצה (לימים קריית שמונה), ששימש כבסיסו של שבט הע'וורנה, שהתרכז בצפון העמק ונמלטו לחצר תל חי. הערבים, שלא הכירו את המדים הבריטיים, חשבו שהם צרפתים, ירו לעברם, פצעו אחד מהם וירו בסוסתו של נחום הורביץ. הם נמלטו והערבים דלקו אחריהם עד לחצר. שנים מראשי הבדווים נכנסו פנימה לבדוק את זהותם, כשמוכתר תל חי, קלמן כהן, נשאר בחוץ, כבן ערובה. כאשר נוכחו הערבים שלא מדובר בפרשים צרפתים, לקחו עמם שק לחם והסתלקו לשלום[17]. בהיסטוריוגרפיה של תל חי, ייזכר האירוע כ"תקרית הפרשים".

למחרת, ב-18 בדצמבר פונו הילדים והאימהות, מתל חי ומכפר גלעדי, בעגלות, דרך החולה, לתל עדש. יש לציין שהשייח' המקומי מח’אלצה, כאמל אל-חוסיין, שלח מאחד מאנשיו, שילווה אותם בדרכם[18]. הפרות של כפר גלעדי הועברו לתל חי, שהיו בה רפתות בנויות אבן, לשם "הקלת הנסיגה ברגע הדרוש"[19]. אולם רוב החברים התנגדו לעזיבת הנקודות ולריכוז האנשים והרכוש במטולה[20]. הם אפילו התנגדו לריכוז שתי הנקודות בעמדה אחת[21]. באותו יום דווח על המצב בתל חי ב"הפועל הצעיר" והידיעה הסתיימה בקריאה "לסידור דחוף של הגנה על הישובים הנידחים"[22].

מגיני הישובים באצבע הגליל האמינו שעמידתם, מול הצרים עליהם, בחורף הקשה, של 1919-1920, היא חובת כבוד לאומית. הם ראו בעמידתם זו, הגנה על הכבוד היהודי בעיני שכניהם הערבים. הם חששו שנסיגתם תגרור שרשרת של נסיגות נוספות[23]. כן, לא נענו, עד הרגע האחרון, להפצרות של ידידים ערביים (כולל כמאל חוסיין מח’אלצה), להפקיד בידיהם את בעלי החיים ואת בהמות העבודה, המהווים לשודדים, עד שייקלו המים[24]

כעבור ימים ספורים, ב-19 בדצמבר, הגיעו לעזרת היישובים, תשעה אנשי תגבורת נוספים, ביניהם צבי פיין בן מטולה ואהרון שר מקבוצת כינרת. הם הגיעו בעגלה רתומה לזג בהמות ושני רובים להסוואה, כשעשרה רובים וכאלפיים כדורים, טמונים היטב בתחתיתה הכפולה. הם הותקפו לאור היום ליד בֻּוַויְזיִַה, על ידי עשרות ערבים. אלו גזלו מהם את המעילים ואת הבהמות, אך לא מצאו את הסליק. לאחר שישבו בביתו של המוכתר המקומי, שבו לעגלה, הוציאו את הנשק והגיעו לתל חי בשלום[25]. הערבים ניסו לשכנע את היישובים היהודיים להצטרף אליהם למלחמתם בצרפתים, אך אלה שמרו בעקביות על ניטרליות.

כאמל אל חוסיין, מוכתר הכפר חאלצ'ה, שאביו היה ידיד היהודים, הציע לחברי תל חי לשבת אצלו עד יעבור זעם ואם לא זה – להפקיד אצלו דברים בעלי ערך הצעתו נדחתה בנימוס. אבל היחסים התקינים נמשכו. עד ה-21 בפברואר, תשעה ימים בלבד לפני י"א באדר, הגיעו חברי תל חי, לטחון חיטים בחאלצ'ה והתקבלו בעין יפה[26].

אולם הערכת המצב הלכה ונהייתה פסימית. ברור היה כי הכוח המועט אינו מסוגל להתמודד עם מאות הערבים וגם הבתים אינם ערוכים להגנה. מה גם שהמתיישבים חששו להשיב אש, שמא יפגעו במישהו ויסתבכו בנקמת דם. נראה היה שהמפקדים הערבים לא שאפו לפגוע ביהודים, אך המשמעת בשורותיהם לא היתה חזקה ותאוות הבצע עלולה היתה להעביר אותם על דעתם[27]. חיים קלווריסקי הסביר, כי גם אם המליציות הבדוויות נשמעות לאזהרות מדמשק, הוא חושש מהשודדים העצמאיים, שלא נדרשים לתת חשבון לאיש. נראה היה לו שהנקודות העבריות הנמצאות בין הפטיש והסדן, עלולות היו להיחרב מבלי שיישאר להן זכר[28].

בעקבות הפגזה צרפתית של כפרים ערביים, ביניהם חאלצ'ה, השתרר שקט זמני. עם השקט, החלו כמה מחברי הישובים שהתנדבו לעזרה, לשוב למקומותיהם. פנחס שניאורסון, איש "השומר" וחבר כפר גלעדי, ביקר את העזיבה הזאת במילים קשות: "אנחנו נשארנו שנית במספרנו המועט והסכנה עוד טרם עברה…. החוב המוטל על ההסתדרות – להרחיב את תקציב העבודה בכול קבוצה וקבוצה ולהכניס עוד אנשים, למען נוכל לשמור על עמדותינו בכבוד" [29].

אהרון בן ברק – לימים מראשוני נהלל – כתב ל"הפועל הצעיר" , ב-13 בדצמבר 1919: "בלי [נשק כבד], יכולים הם לעשות מכל "תלי החיים שלנו, תל מוות אחד"..[30].

בקשות וועד הצירים[31] מאת השלטון הצבאי הבריטי[32] המנדט לשלוח צבא לשם הגנה על היישובים היהודים הושבו ריקם, בטענה שהאזור הוא צרפתי. מעת לעת הגיעה אספקה ותחמושת על ידי מתנדבים, מרביתם מאנשי הגדוד העברי.

קלווריסקי יצר קשר עם מנהיגי המרידה ועם נכבדי השכנים: האמיר מחמוד אל–פאעור; וכאמל אל–חוסין מחַ'אלְצַה; המוכתרים והשיח'ים של יישובי הבדווים בחולה; סַעַד אל–דין שאטִילַה הביירותי , שהיה נציג הנהגת המרד בצרפתים ועם האחים אל–אַסְעַד, הבקים המתואלים, כדי  להבטיח את שלומן של הנקודות. בסוף דצמבר 1919, יצא לדמשק ונפגש שם עם מקורבי פיצל. האמיר זיְַד, אחיו של פיצל, נתן בידו מכתב אל המושל הצבאי של קונייטרה ואל האמיר מחמוד אל–פאעור. קלווריסקי נפגש עם האמיר בביתו שליד קונייטרה. האחרון הבטיח לו, כי מאותו היום והלאה לא יפגעו הבדווים לרעה ביהודים, כל זמן שיהיו ניטרליים ולא יתמכו בצרפתים[33].

יוסף טרומפלדור

בסוף שנת 1919 הגיע יוסף טרומפלדור לתל חי, מתוך כוונה לשהות במקום זמן קצר, לבדוק את המצב ולצאת אחר כך, כמתוכנן, לטורקיה ולרוסיה, אל צעירי תנועת 'החלוץ, המצפים לו. הוא היה איש רב פעלים, ששמו הלך לפניו. כמעט בן 40.  יליד רוסיה. קצין לשעבר בצבא הרוסי. השתתף במלחמת רוסיה-יפאן (1905), בקרבות פורט ארתור, בה איבד את ידו השמאלית,  הלך בשבי היפני, כשאר החיילים הרוסים, למחנה הגדול שבעמק אוסקה. גם שם בלט במנהיגותו וביָזמותיו. בין השאר, יסד אגודת שבויים יהודים, הקים כיתת לימוד, ערך עיתון והגה את רעיון המושבה השיתופית בארץ ישראל.

בשובו לרוסיה, קיבל אות הצטיינות ודרגת קצונה. לאחר שחרורו מהצבא, עסק בפעילות ציונית וב-1912 עלה לארץ ועבד כפועל חקלאי במגדל ובדגניה. ב- 1915 יצא לאלכסנדריה שבמצרים עם זאב ז'בוטינסקי, ויחדיו ייסדו את "גדוד נהגי הפרדות" במסגרת הצבא הבריטי. הוא שימש כמפקד פלוגה וכסגן מפקד הגדוד בחזית גליפולי שעל מיצרי הדרדנלים  בטורקיה. לאחר מהפכת אוקטובר 2017, שב טרומפלדור לרוסיה, כדי לקדם את הנושא הציוני ופעל להקמת גדוד עברי להגנה עצמית. לאחר מהפכת 1917 התרכז בהקמת תנועת "החלוץ"[34]. שולמית לסקוב ציינה בספרה, שטרם עלייתו של טרומפלדור ארצה, היה מאזין להרצאותיו של ההיסטוריון שמעון דובנוב, על תקופת הבית השני. כשהגיעו לפרשת חורבן בית-המקדש, טען דובנוב שלא היה טעם לצאת למלחמה נגד הרומאים מפני שלא היה שום סיכוי לנצחם. טרומפלדור חלק עליו ואמר שאי-אפשר לבלום גאווה לאומית, ושרעה חולה היא, שבכל שעת משבר קמים לנו אנשים כיוחנן בן-זכאי, המוכנים להיכנע לבעלי הזרוע למען השלום[35]. טרומפלדור הגיע ארצה לקראת סוף 1919, כדי להכין עלייה גדולה של חברי "החלוץ" מרוסיה, שחלקם התרכז כבר בקושטא. עוד טרם עלייתו, התפרסמו בארץ עלילותיו  בגדוד נהגי הפרדות בגליפולי, ב"החלוץ" הרוסי ובארגון ההגנה העצמית ברוסיה, בתקופת התוהו ובוהו של חילופי המשטרים. בעיתונות הפועלים ("קונטרס" ו"הפועל הצעיר"), התפרסמה בסוף כסלו תר"פ, קריאתו לאיחוד הציבור הפועלי. ציבור חלוצי זה היה משוסע בין שתי מפלגות יריבות (אחדות העבודה והפועל הצעיר) והיחסים ביניהן היו מעורערים.

לשמע הבשורות הרעות בצפון, נעור בו החייל והוא קיבל את בקשתו של ישראל שוחט, לעלות צפונה, למספר ימים, כדי ללמוד את המצב. הוא קיווה שביקורו בגליל העליון לא יארך והוא יחזור במהירה למשימתו העיקרית. אלא שרק שם, כשהבין עד כמה המצב החמיר, החליט להישאר. הוא קיווה להשתחרר תוך זמן קצר מתפקידו בגליל, כדי לחזור לקושטא ולהביא משם את חברי החלוץ[36]. הוא האמין שיביא מאתיים- שלוש מאות חלוצים, שיוכלו לשלוח כוח מכריע לביצור ההגנה בגליל[37]. במוצאו, בדרכו הציבורית ובחייו הפרטיים, היה נבדל מן האישים היהודיים , בני זמנו, שהטביעו את חותמם על התקופה. הוא לא צמח על ברכי המסורת היהודית, אך התמסר כל כולו לעניין היהודי. בהשקפתו החברתית היה סוציאליסט קיצוני, אך באופיו בלטו תכונות צבאיות ורגש לאומי עז. הוא ראה בהקמת משפחה, את תכליתו של האדם, אך לא הגיע לכך[38].

חיש קל הפך טרומפלדור, למושא הערצה בתל חי. התייחסו אליו כאל גיבור עשוי ללא חת. בכל עת שהתאפשרה לו, אימן את האנישם לירות, לתפוש מחשה, לצאת מנקודה מבוצרת לאזור פתוחלנוע בשרשרת מנקודה לנקודה ועוד. הוא הקפיד לקיים בגופו כל מה שדרש מאחרים, אפילו לשמור, משימה שמפקד בדרך כלל, משוחרר ממנה. ושימש מופת להסתפקות במועט[39]. נראה שעם השנים התרכך. בניגוד לתקופתו במגדל, היה נכון להכיל ולסלוח לגילויי חולשה בקרב חבריו-פקודיו. זמן קצר לאחר בואו, רשם ביומנו דברי הערכה למגיני תל חי, לאחר שניתח ומיין אותם לאמיצים, רכי לב ובינוניים: "…אבל בדרך כלל, האמיצים והבינוניים שלנו, הם חבר בחורים מאוחד. חבר רעים שבשעת הצורך, יעמדו הכן כאחד בשדה הקרב. אילו ראו הגוגולים[40], הדוטוייבסקים ושאר הסופרים הרוסיים, את קומץ הבחורים ועזי הרוח האלה, היו בוודאי טיפוסיהם היהודים מתוארים אחרת"[41].

אנשי 'השומר' היו מסויגים ממנו. ראשית, באופן טבעי, הגעתו של אדם זר שקובע הלכות, לא היתה לרוחם. שנית, הם התנגדו לגישתו הצבאית לעניינו הביטחון, בניגוד לגישתם הפרטיזנית וטענו שבאורח מחשבתו המאורגן וההגיוני, אינו מתאים להתנהלות עם הערבים. בפרט שמימיו לא בא עמם במגע ואינו מכיר את תכונותיהם.

ההסלמה

ב– 1 בינואר 1920 נעזבה חמארה, ישוב שנמצא במרחק שכלל בסך הכול מהלך שעה וחצי ממטולה ושלושת–רבעי השעה מכפר גלעדי, והיה בשטח המטעים של קיבוץ מעיין ברוך של ימינו. חמארה שכנה על ציר התנועה מרמת הגולן למרג' עיון, בו עברו הבדווים אל כפרי הנוצרים, אך לא נפגעה. החברים החלו בפינוי הדרגתי למטולה, כבר ב-15 בדצמבר. לאחר התקפות הבדווים באבל אל-קמח , פונו למטולה רוב החברות והחברים וכן בהמות העבודה[42]. את הרכוש שלא יכלו שאת עמם, טמנו באדמה. ושבו אליה, כעבור שבועיים, ליומיים בלבד. אך לאחר התקפה של בדווים על השומרים שהותירו במקום עזבו גם היתר והתכנסו במטולה. כעבור יומיים העלו הערבים את צריפיה באש. חברי חמארה נלוו אל פליטי מטולה והגיעו עמם ל"ארץ ישראל", דרך ראש הנקרה ועכו. מעכו הם המשיכו לטבריה[43].

בתל–חי לא ידעו כי חמארה נטושה. בו ביום, יצא יוסף טרומפלדור לסיור בחמארה, עם כמה מחברי תל–חי. בבואם למקום הפתיעו אותם בדווים מזויינים רבים, שדרשו מהם להתפשט מבגדיהם ולמסור להם את נשקם. טרומפלדור החליט שלא להשיב מלחמה כדרכו, ולא להפגין גבורה נואלת, שהיתה מסתיימת במוות חסר תוחלת. הערבים הפשיטו אותם מבגדיהם, נטלו את נשקם (למעט המאוזר, שהצליח להסתיר) וכנראה גם סטרו לטרומפלדור על פניו. הם חזרו לתל–חי עירומים וחגורי שק. זו היתה ההיתקלות הראשונה של טרומפלדור עם בדווים. בעקבות כך כתב: "'הכול ראיתי בחיי: הורגים, שוחטים, אולם אין פושטים בגדים. במנהג ברברי כזה אני נתקל בפעם הראשונה"[44]. למרות זאת, הבליג על העלבון האישי והמשיך לשאת ולתת במתינות עם הערבים, כשנדרש  לכך.

ב-3 בינואר, ירדו שלושה אנשי תל חי לחמארה הנטושה, כדי להביא את הנשק והבגדים שהוחבאו שם. אולם גם הם הותקפו על ידי בדווים, הופשטו מבגדיהם ונשקם הוחרם[45].

ב- 5 בינואר 1920, ארבעה ימים אחרי עזיבת חמארה, כמה ימים לאחר הגיעו לצפון, כתב טרומפלדור לוועד ההגנה בתל אביב ותבע עזרה, בעיקר נשק ואספקה: "אין לנו מספר מספיק של אנשים מזויינים. דרושים אלף כדורים… רימוני יד חסרים לגמרי, אין מכונות ירייה. צרכי המזון הולכים כלים. אפילו קמח יש לנו מעט. בעוד שבוע נהיה שרויים ברעב של ממש"[46].

עם פינויין של מטולה וחמארה, החלו להופיע בהנהגת היישוב, ביטויים של תחושות אשמה, כאילו שילכו ויחריפו, לאחר נטישת תל חי וכפר גלעדי. כבר בראשית ינואר 1920, נאמר בישיבת הוועד המרכזי של 'הפועל הצעיר': "אנחנו התרשלנו בברור המצב בגליל'.

תגבורת ואספקה זרמו צפונה בקצב אטי מדי. חיים שטורמן עלה לתל חי בינואר. טרומפלדור כתב ביומנו: "נשק, רובין והעיקר שמיכות – לא הביאו איתם". לאחר שראה את המצב, חזר עם כמה חברים[47]. מתנדבים הגיעו וחזרו. התנודה הבלתי פוסקת נמשכה כל ימי ההגנה. התדירות הגבוהה שבה התחלפו המתנדבים בתל חי מבליטה את אחת החולשות הבולטות של חבורת המגינים. רובם לא הכירו זה את זה, עובדה שתהיה לה משמעות בקרה והמיתוס השתדל להצניע.

על תל־חי וכפר־גלעדי והטביעה חותם של ארעיות על כל סדרי החיים. שאול מאירוב סיכם את נושא המתנדבים: "המקום סבל ממחזור בלתי פוסק של חברים, אלה באים ואלה חוזרים לדרום, אם מחמת עייפות, אם מפני החובה לחזור לעבודתם, ואם מסיבות אחרות"[48].

בד בבד נחלש מעמדם של הצרפתים באזור. עד סוף ינואר עזבו את מטולה אחרוני החיילים הצרפתים והבדווים החלו לבזוז אותה האיכרים התפנו מהמושבה אל צידון ונשארו בה ארבעה איכרים. אחד מהם פצוע, ואיכרה אחת, אלמנה. הבדווים החלו מבקרים במושבה, גוזלים ושודדים באין מַכלים. רוב הפליטים חזרו לארץ–ישראל דרך ראש–הנקרה. שמונה מצעיריה הצטרפו למגיני תל חי וכפר גלעדי. הצרפתים שהתמקמו במושבה, עשו בה שמות[49]. רק בלילה שבין 25 ל– 26 בפברואר, הגיע טרומפלדור למושבה והושיב שם שומרים[50].

ההפוגה הממושכת יחסית, בין סוף השבוע הראשון של ינואר וסוף השבוע הראשון של פברואר, לא נוצלה לשם תגבור ממשי של הנקודות והכשרתן להגנה ממושכת[51]. ב-8 בינואר התפרסם כרוז לצעירים בארץ: "אנו עומדים על משמרתנו זמן ידוע החלטנו להמשיך את ההגנה בגליל העליון עד הרגע האחרון. עד אחרון האיש נתנגד לאויב המקיפנו ולא נזוז מפה עד נשימתנו האחרונה. פננו למוסדות הציבוריים ולא נענינו. ועד ההגנה מחוסר יכולת מפאת הפרעות שונות ממוסדותינו, לא הושיט לנו את העזרה הנחוצה. אי לכן אנו פונים אליכם, צעירי הארץ, שרגש של אחריות ועלבון  פעם בכם, לבוא לעזרתנו כי כל איחור בזמן יכול להאבידנו. נחוץ לנו: אנשים, כסף, ונשק עם כדורים רבים"[52].

טרומפלדור היה מתוסכל מכך שהאירועים בצפון, אינם מדרבנים את העומדים בראש הישוב. ב-15 בינואר 1920 הוא רשם ביומנו: "בדרום מקווים כנראה, שהמצב ישתנה במהירה ולא יצטרכו לשלוח הנה דבר. ואנחנו הולכים ונוכחים, מים ליום כי המעשה מסתבך ויימשך עוד זמן רב"[53].

ב-6 בפברואר 1920, התקיפו הערבים את הזורעים בשדות תל חי ובה נפל אהרון שר, כאשר ניסה לרדוף אחרי שודדים שביקשו לגזול בהמות עבודה מן החורשים בשדה. היו חילופי יריות ולא ברור בכלל מי ירה במי. אחרי מותו של שר, הקורבן השני של תל חי, הייתה תחושה כללית קשה: "'כל אחד ידע, כי היום או מחר יהיה גם סופו כזה"[54].

המצב הלך והחמיר. טרומפלדור ערך לאנשי אימונים צבאיים ובמקביל המשיך לתבוע מ"הדרום" נשק, אספקה ואנשים. ביומנו מה- 8 בפברואר, 1920, כתב טרומפלדור: "שעת הניסיון באה כמעט, מחר אולי תבוא עלינו בכול מוראה, דור חדש של יהודים בני ארץ ישראל, בני חורין, עומדים על הגבול, מוכנים להקריב את נפשם על שמירת הגבול הזה. ושם בפנים הארץ נושאים ונותנים בלי סוף, אם לאשר את התקציב או לא לאשר.".. במכתב לוועד ההגנה באיילת השחר כתב: "אי אפשר להמתין עוד לעזרה. החישו – ולא נאחר את המועד"[55].

ב– 9 בפברואר הגיעו ידיעות, כי האמיר מחמוד אל–פאעור נשאר בדמשק ובמקומו מנהל את האירועים בגזרת קוניטרה, קצין ערבי שונא יהודים. מעתה נחשבו היהודים כבוגדים ובדמשק הוחלט לחסל את הישובים היהודים באזור. דובר על כך שיישלח לאזור צבא מצויד בתותחים[56]. לטרומפלדור נודע ממקור מהימן ש"בשישי לפברואר נערכה מועצה צבאית [בסוריה] ובה … החלט להחריב ולהשמיד את הישוב העברי בגליל העליון… [באופן כזה] עומדים עכשיו פועלי תל-חי וכפר-גלעדי בפני אפשרות או הכרחיות של התנפלות, לא רק מצד חבר-השודדים, אלא גם מצד צבאות מסודרים"[57]."

לטרומפלדור נודע ממקור מהימן ש"בשישי לפברואר נערכה מועצה צבאית [בסוריה] ובה […] החלט להחריב ולהשמיד את הישוב העברי בגליל העליון". לפיכך, כתב ביומנו: '"ומדים עכשיו פועלי תל־חי וכפר־גלעדי, בפני אפשרות של התנפלות, לא רק מצד חבר־השודדים, אלא גם מצד צבאות מסודרים'[58]. לנוכח הסכנה הקרבה, החריפו קריאות המצוקה שהעביר טרומפלדור לפרסום ב'קונטרס', ביטאון 'אחדות העבודה' וגבר הלחץ מצד נציגי מפלגות הפועלים על ועד הצירים ועל הארגונים והמוסדות העוסקים בהתיישבות לשלוח מיד לצפון אנשים רבים עם נשק ותחמושת, מזון וציוד מתאימים. אלא שבלוח הזמנים שאליו נקלעו, לא יכלו הגופים הנוגעים בדבר למלא אחר דרישות היישובים כי אם באופן חלקי ביותר, וממילא לא היה באפשרותם לקבל בזמן החלטה גורלית אם לפנות את היישובים או לדרוש את הישארותם במקום. ובכל זאת מתנדבים באו לכפר גלעדי ולתל חי, על אף המציאות המתוחה והמעורערת מבחינה ביטחונית, חברתית ונפשית, מציאות שמסוכנת וקשה ממנה לא יכלו לִצפות[59].

ב- 10 בפברואר, כנראה כתוצאה מנפילתו של שר, קמו והסתלקו מתל חי שלושה עשר מן המגינים ונותרו ארבעה עשר איש בלבד[60]. בעקבות זאת, עלו לתל חי ששה מתנדבים, ביניהם שאול מאירוב מכנרת. הם יצאו מאיילת השחר ביום חורף קר והגיעו כעבור עשר שעות, לפנות בקר, אל תל חי[61].

ההסלמה הורגשה בשטח. התברר כי הקצינים הזרים שהגיעו לאזור, הצליחו לכפות את רצונם על כאמל אל-חוסיין. הם לא חשו מחויבות לשכנות הטובה המסורתית כמו כן, לא חששו מנקמת דם, דבר שהשפיע לא רק על המתיישבים היהודיים, אלא גם על הערבים המקומיים. האותות מבשרי הרעות נעשו תכופים יותר ויותר. מדי פעם היו ערבים, במספר גדול, מתמקמים על גבעות הסמוכות לישובים ומאיימים בנשק.

ב– 18 בפברואר נשבו אלכסנדר זייד ושני חבריו, דרומית לחאלצ'ה, הוחזקו במעצר על ידי בדואים שיאיימו להרגם. למזלם, הגנה עליהם קרובת משפחה של כאמל אל חוסיין. הם ניצלו מהומה שפרצה בעת הפגזה צרפתית והצליחו להימלט[62]. כאמל אל–חוסין מח'לצה וכאמל אל–אסעד המתואלי, הפצירו במתיישבים שיפַנו את הנקודות עד יעבור זעם, או לפחות ימסרו בידיהם את בהמות העבודה, שהיו  גירוי מתמיד עבור השודדים[63].

ב-19 בפברואר 1920, הותקפה חאלצ'ה על ידי הצרפתים. הערבים שהניסום ודלקו אחריהםעלו במאותיהם על תל חי, בהנהגת סעד א-דין שאטילה. במאמץ לא קטן עלה בידי החברים למנוע את פריצתם לחצר. שאטליה וכמה קצינים נכנסו לחצר, כדי להיווכח שאין במקום צרפתים ורק בקושי עלה בידי המתיישבים להיפטר מהם[64].

ב– 20 בפברואר נתקל מרדכי יגאל במארב של שודדים מצפון לחאלצ'ה. סוסתו נהרגה והוא עצמו ניצל בזכות ידידים מחאלצ'ה, שחשו לעזרתו ואף העניקו לו פרדה והוא הגיע בשלום לתל חי [65]. לדברי שאול אביגור, בין אנשי הכנופיה היה גם כאמל אל חוסיין, וכשזיהה במי מדובר. הצטדק באמרו שחשב אותו למרגל צרפתי. כאמל שביקר בתל חי כמה ימים אחר כך, אף הציע להציב את אנשיו לשמירה בכפר גלעדי ובתל חי, הצעה שנדחתה בתוקף. באותו ביקור דרש כאמל חוסיין, שאנשי תל חי ידווחו לו על תנועות הצרפתים והם סירבו, משום שעמדו על דעתם להישאר ניטרליים. מרדכי יגאל דרש ממנו, שהוא ואנשיו לא יתקרבו לחצר וכאמל הכעוס הכריז שיעשה זאת[66].

נוכח הסכנה המתקרבת, תכפו וגברו קריאות המצוקה שהעביר טרומפלדור להנהגת היישוב ולציבור באמצעות פניות אישיות ופרסום יומנו בשבועון "קונטרס". במקביל, לחצו נציגי מפלגות הפועלים, על ועד הצירים ועל הארגונים והמוסדות העוסקים בהתיישבות לשלוח לצפון תגבורת מידית, בתוספת תחמושת, מזון וציוד נחוצים. אולם בשל צוק העיתים, נבצר מהגופים הרלוונטיים, למלא את דרישות המתיישבים, אלא באופן חלקי ביותר.

נראה היה שמוסדות היישוב לא הבינו עד תום את חומרת המצב באצבע הגליל. הגופים אליהם הפנו המגינים את בקשותיהם לעזרה – ועדי ההגנה, מפלגות הפועלים, "השומר" והסתדרות הפועלים החקלאיים, חששו שמא יראו הערבים בתגבור הנקודה משום פרובוקציה ויראו ביהודים אויב, שנוסף על הצרפתים והנוצרים.

סוד העמידה של הנקודות היה גם הקשרים שרקמו מגיניהן עם הצרפתים אלו ביקרו בישובים, החליפו מצרכים ופעם ביקשו לבשל בתל חי, בשר סוס הרוג. ידוע לפחות על מקרה אחד שהשלטונות הציעו לתת למגינים חמישה–עשר רובים. לא ידוע אם אלו קיבלו את ההצעה. אם כי מרדכי יגאל עצמו, סיפר כי נשקו האישי היה רובה קרבין צרפתי[67]. ביום ההתקפה על תל חי, בי"א באדר, היה בידי המתיישבים, מטול רימונים שקיבלו מהצרפתים. קשרים אלו לא נעלמו מעיניהם של הערבים ולכן, אחרי כל ביקור צרפתי, דרשו להיכנס לישובים, כדי לוודא שאין מחביאים שם צרפתים, או נשק צרפתי[68]. טרומפלדור סירב לדרישות הערבים, שיניף במקום את  דגל השריף, או יתיר להם לבסס במקום תחנות משמר (נוּקְטוֹת) ערביות קבועות, אבל התיר להם לקיים חיפושים במקום, בתנאי שאל המחפשים יתלווה כאמל אל–חוסיין, או סעד אל–דין שאטילה, איש אמונו של קלוריסקי. לא אחת נערך חיפוש כזה באווירה טעונת מתח, אך טרומפלדור גילה מידה רבה של איפוק, לעתים  למורת רוחם של החברים, וכדי לשמור על מינימום של יחסים תקינים וכדי להרוויח זמן[69]. כמעט עד ליום האחרון, הסתייעו המגינים במודיעים ובבלדרים ערבים, קנו אספקה מן השכנים וטחנו חיטים בכפריהם.

הדיונים בוועד הזמני של יהודי ארץ ישראל

הידרדרות המצב הביטחוני באצבע הגליל גרמה לוויכוח ביישוב היהודי האם לפנות את האזור מהמתיישבים. עיתונות הפועלים, ה"קונטרס" ו'הפועל הצעיר" וכמה מסופרי העיתונות האזרחית, כגון משה סמילנסקי, תבעו בכול תוקף הגנה ללא תנאי וסיוע מכסימלי למגינים. במאמר ראשי, שהתפרסם ב"הארץ" ב-23 בינואר 1920, וכותרתו "גבורה", כתב סמילנסקי, כי תפקיד הנקודות הצפוניות, אינו רק להציל את עצמן, אלא להוכיח, שמחוץ לעבודה, הן מוכשרות "להגן על עמדתן, העמדה העברית ולהגן כעברים… כי דם המכבים זורם בעורקיהן".

חיים שטורמן, שביקר בתל חי בינואר 1920 כתב לישראל שוחט שמתעוררת אצלו שאלה אם מותר להם להשלות את האנשים, שתושט להם עזרה במקרה הצורך, בזמן שאין להם דרך לעשות זאת.

נפילתו של אהרון שר, זעזעה רבים בנהגת היישוב. באזכרה לאהרון שר, שהתקיימה ביפו ב-14 בפברואר 1920, שבועיים לפני י"א באדר הושמעו דברי ביקורת מפי דוד רמז : "חברינו שם [בכפר גלעדי ובתל חי] נמצאים בחזית, ומאחוריהם — אין כלום. עוד מעט והעזרה תאחר לבוא והאשמה תיפול עלינו, על הציבור הא"י [הארץ־ישראלי], על ההסתדרות הציונית וועד הצירים שעזבו את המצב בעינו'[70]. אברהם הרצפלד אמר דברים דומים.

זאב לוינזון, התבטא ברוח דומה במאמרו ב'קונטרס' "אל תחרישו!", שפורסם חמישה ימים קודם לאירוע בתל חי. הוא פנה לציבור הפועלים בארץ ישראל ולראשי מפלגת 'אחדות העבודה': "ואל נאשים את השודדים הפראים… אל נקרא תִגר עליהם בלבד. נבדֹק את מעשינו ונִוָּכח אם נוכל להגיד בביטחון כי ידינו לא שפכו את הדם הנקי הזה …והדבר צריך להיאמר. אהרון שר הוא קרבן הרישול שלנו. אנחנו אשמים ברצח הזה"[71].

בדיוני האספה העשירית של הוועד הזמני ליהודי ארץ–ישראל, שנערכה ב-23-25 בפברואר 1920, בהשתתפות יושב–ראש ועד הצירים מנחם אוסישקין וראשי מחלקותיו, הוצגו כל הדעות בעד ונגד המשך העמידה בגליל העליון[72]. מנהיגי תנועות הפועלים – בן-גוריון, כצנלסון, טבנקין וגולומב – סברו כי בכל מקרה יש להגן על הנקודות. הם תמכו בשיגור תגבורת, בהקצאת משאבים כספיים ובראש ובראשונה, במשירה ע העיקרון שאין נוטשים ישוב. דוד בן גוריון הכריז: " לנו ברור, שצריך להגן על כל מקום שבו עובד פועל יהודי. אם נברח מפני שודדים, נצטרך לעזוב לא רק את הגליל העליון, כי אם את כל ארץ ישראל". בן גוריון העלה רעיונות שנשמעים  תלושים ומנותקים והציע להעלות לצפון מאות ואלפי מתנדבים. זאב ז'בוטינסקי ולא רק הוא, טען בעד פינויים, משיקולים מדיניים ומעשיים. ז'בוטינסקי הסביר, כי במצב העניינים הנוכחי, אין סיכוי להגן על יישובי הצפון ועדיף לסגת כליל מהשטח עד יעבור זעם. הוא טען, שגם אם יתווספו להגנה אפילו עוד מאתיים איש, כדרישת טרומפלדור, הם לא יצליחו להחזיק מעמד, נוכח הנשק הרב שיש בידי האויב. למרות זאת, נתקבלה החלטה, להגן על יישובי אצבע הגליל ולסייע להם בכוח אדם ובציוד[73].

מנהיגי תנועת הפועלים, כמו ברל כצנלסון ויצחק טבנקין, לא ערערו על ההיגיון שמאחורי טענתו של ז'בוטינסקי, שאי אפשר להגן על הנקודות, אולם חששו מהמשמעות הסמלית של נטישתן. לגבי אלו שצידדו בהמשך העמידה בכל מחיר, היתה אחיזה עקשנית ביישובי הגליל העליון ערובה לכך, שאותם יישובים שנותרו לפי שעה מחוץ לתחום, כלומר בשטח הכיבוש הצרפתי, יחזרו לתחום השלטון הבריטי וארץ- ישראל (שאיש לא ידע מה הוא תחומה באותה העת) לא תחולק עוד בין אנגליה וצרפת. בשבילם היתה הנסיגה אסון מדיני[74] .

מאמר ראשי שהתפרסם ב'הפועל הצעיר' סיכם את הדיון באספה: "הישוב העברי בגליל העליון, נמצא, אמנם, ביחס של ניטרליות גמורה, בכל הסכסוך הזה שבין הבדואים והצרפתים. אין אנחנו עם של מלחמה וכל מגמתנו היישובית היא ליצור את עמדתנו הלאומית והמדינית במולדתנו על יסוד של הבנה הדדית ועל יחסים שלוים עם שכנינו, אולם המקום ששם קרקע עברית רוויה מזיעת עובדים עבריים ובדמם, המקום הזה הוא קדוש לנו ואין אנו רשאים לעזבו"[75].

השיקולים העיקריים נגד נסיגה, או אפילו פינוי טקטי, היו הדבקות באדמה ושמירה על הכבוד הלאומי. כפי שניסח זאת אהרון שר, במאמר, שלימים הפך למעין צוואה מקודשת: "את המקום אין עוזבים ועל הבנוי אין מוותרים"[76].

הגעת המתנדבים האחרונים.

ב- 24 וב- 28 בפברואר הגיעו חמישים וחמישה מתנדבים לכפר-גלעדי, במסע רגלי לילי, שארך 13 שעות, בארגונו של אברהם הרצפלד. מרביתם היו חיילים משוחררים מהגדודים העבריים ובוגרי גימנסיה 'הרצליה בתל אביב. בין המגיעים היה גם ד"ר ג'ורג' גרי – רופא מנתח  הם היו האחרונים שבאו לעזרת שלושת היישובים[77]. אמנם, היה זה מספר מועט, מבחינת צרכי ההגנה, אבל בהתחשב ביכולת של המקומות הקטנים להחזיק את האנשים, לציידם ולכלכלם, היה זה מספר גדול. לדעת אליהו גולומב, אפילו גדול מדי[78]. כדאי לשים לב, שרוב המגינים בתל חי, שלימים יכתוב עליהם ברל כצנלסון, "בחייהם ובמותם לא נפרדו", בקושי הכירו זה את זה.

להמשך קריאה:

הקרב בתל חי, בי"א באדר. ; הבניית המיתוס של תל חי

הערות

[1] נקדימון רוגל, "פרשת תל חי, מבחנה של ניטרליות בלתי אפשרית", עיונים בתקומת ישראל : מאסף לבעיות הציונות, היישוב ומדינת ישראל – עיונים בתקומת ישראל , כרך 11, עמ' 196-211

[2] מכתבי חוסיין–מקמהון (מכונים גם: "איגרות מק'-מהון") הם חליפת מכתבים – חמישה עשר במספר- מהשנים 1915–1916 – ימי מלחמת העולם הראשונה, בין הנרי מקמהון, מושל מצרים מטעם האימפריה הבריטית, לבין השריף חוסיין בן עלי מהמשפחה ההאשמית, שהיה שליט מחוז חיג'אז ושומר המקומות הקדושים שהיו תחת השפעת האימפריה העות'מאנית. היה זה  משא ומתן רשמי-למחצה על התנאים שבהם יכריז השריף חוסיין על מרד ערבי במזרח התיכון נגד העות'מאניים, כך שישרת את האינטרס הבריטי באזור. בתמורה הוא היה אמור להתמנות  ל"מלך הערבים" על הממלכה הערבית החדשה.  במכתביו סימן השריף חוסיין את גבולותיה של ממלכה ערבית גדולה אחת,  שהערבים כינו אותה בשם "סוריה הגדולה", והיא כללה את חצי האי ערב (למעט אזור נמל עדן בתימן), עיראק, סוריה (כולל לבנון) וארץ ישראל (פלסטין בלשונו). למעשה, כל שטח שהיה מיושב בערבים באותה תקופה, ואשר לא היה תחת השפעה בריטית, נכלל בגבולות תכנית זו. מנקודת מבט בריטית,  חליפת המכתבים לא הבשילה לכלל הסכם רשמי. בעיני הערבים, הסכם סייסק פיקו ובוודאי שהצהרת בלפור, סותרים את ההסכם הזה וזו הוכחה לבגידתה של בריטניה. אם כי, הבריטים הכחישו בשנות השלושים שהתחייבו לכלול את ארץ-ישראל במדינה הערבית .  (ראו בהרחבה: יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1929-1918, הוצאת עם עובד, 1976, עמ' 35–38.).

[3] חיים קלווריסקי, אל מנחם אוסישקין, 6 בינואר, 1920, אצ"ם, L3/228/I    Z4/305/4

[4] נקדימון רוגל, "השיבה לפינת הצפון", קתדרה, 12,  (תמוז תשל"ט), יד בן צבי, עמ' 21-22.

[5] א' נדרו  (אלכסנדר אהרנסון), בגבול הצפון', דאר היום,  3 במארס 1920.

[6] מרדכי נאור, "קרב תל חי", בתוך: מרדכי נאור (עורך), אצבע הגליל 1900-1967, עידן 16, ירושלים תרמ"ב, עמ' 81.  ראו גם: אלחנן אורן, "פרשת תל חי ולקחיה" שם, עמ'  10.

[7] ספר תולדות ההגנה (להלן: סת"ה), א', חלק ב', תל אביב, 1956, עמ' .565-566

נקדימון רוגל, "טרומפלדור והגנת מטולה", יהדות זמננו, ב' (תשמ"ה), עמ' 300.

[8]  מאיר קוזלובסקי], קונטרס, יח (י"ט בכסלו תר"ף

[9] מ"ק (מאיר קוזלובסקי, "בעבודה", קונטרס י"ח, י"ט כסלו תר"ף (11-12-1919).

[10] פינחס שניאורסון, ' מאורעות תל–חי ', ספר 'השומר': דברי חברים, תל–אביב תשי"ז, עמ'  2.

[11] א' בן ברק, "מגליל עליון", הפועל הצעיר, שנה י"ג, גיליון 11. 26 בדצמבר 1919, עמ' 17.

[12] ש" ג (שמואל גבעוני), הח' שפושניק, קונטרס י"ט, ח' בטבת תר"פ, עמ' 20.

[13] מכתב אל אשתו אסתר, 9 בפברואר 1920,היוצאים אל ארץ צפון, ראשיתן של קבוצות הפועלים באצבע הגליל, 1916-1920, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, תשמ"ז, (להלן: היוצאים אל ארץ צפון), עמ' 139-140

[14] שם, שם.

[15] אלכסנדר זייד, דבר (מוסף לשבת), י' באדר ב', תרפ"ט.

[16] בן יוכבד [פנחס שניאורסון],קונטרס, כ', (י"ח בטבת תר"פ) .

[17] נקדימון רוגל, תל חי. חזית בלי עורף, הוצאת יריב, תל אביב 1979, (להלן: חזית בלי עורף), עמ' 48-51.

[18] "מגליל עליון", הפועל הצעיר, שנה 13, גיליון 12.

[19] קונטרס כ', י"ח בטבת תר"פ; פ' בן יוכבד (פנחס שניאורסון), על המשמר, 25 בפברואר, 1955

[20] א' בן ברק, "מגליל עליון", הפועל הצעיר, שנה י"ג, גליון 11, (26-12-1919).

[21] יומן תל חי, (רשימה מיום 4 בינואר, 1920), עמ' 216.

[22]שולמית לסקוב, טרומפלדור, סיפור חייו, כתר, ירושלים, 1982, עמ' 203.

[23] נ' רוגל, "שלוש אספות – מסמך למאורעות הגליל העליון תר"פ'" , קתדרה 12 (תמוז תשל"ט), עמ' 206 -202.

[24] יומן תל חי, עמ' 217-218; פסח בר אדון, "מסיפורי מפקד ערבי, דבר, י' באדר ב', תרצ"ב. מוסטפא עבאסי ואמיר גולדשטיין,"גשר צר מעל ביצות החולה: כאמל חוסיין בצבת המאבק הלאומי בימי המנדט", ישראל, 24 , אוניברסיטת תל-אביב: המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים וייצמן, 2016 , עמ' 269-243

[25] רוגל, חזית בלי עורף, עמ' 51-52.

[26] שולמית לסקוב, עמ' 204

[27] בן יוכבד, קונטרס, שם.

[28] גרשון חנוך מטבריה, אל הוועד המרכזי, של הפועל הצעיר ביפו, י"ז בטבת תר"ף, (8/101820), אה"ע, IV 402, תיק 127.

[29] קונטרס, כ', י"ח טבת, תר"ף, 9-1-1920

[30] הפועל הצעיר, כ"א בכסלו תר"ף

[31] ועד הצירים לארץ ישראל (נודע גם בשמות הוועדה הציונית או הקומיסיה הציונית, וכן "הקומיסיה הציונית לפלשתינה" ו"הוועדה הארצישראלית"), שנודע בקיצור בשם "ועד הצירים" (באנגלית: Zionist Commission), היה משלחת של מנהיגים ציוניים לארץ ישראל. הוא הוקם בעקבות הצהרת בלפור ופעל בין השנים 1918–1921, בראשותו של חיים ויצמן. מטרותיו העיקריות היו הנחת יסוד יציב לבניית בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, דאגה ליהודי הארץ ולקשר בין ההסתדרות הציונית והיישוב העברי לבין השלטונות הבריטים בארץ ישראל.

[32] , עוד לא היה מנדט בריטי. זה הוחלט רק ב 24 לאפריל 1920 ונכנס לתוקף רק ב 1 יולי 1920

[33] . ח"מ קלוריסקי אל מ' אוסישקין, ראש–פינה, 6 בינואר 1920 , אצ"מ, J15/6493

[34] מרדכי נאור, קרב תל חי, עמ' 82.

[35] שולמית לסקוב, חיי טרומפלדור

עמ' 240-241

[36] מרדכי נאור, קרב תל חי, עמ' 89, הערה מס' 6.

[37] כך אמר לפנחס שניאורסון. ראו, פ' שניאורסון, בשורה הראשונה, תל אביב 1978, עמ' 77

[38] שולמית לסקוב, טרומפלדור, סיפור חייו, כתר, ירושלים, 1982, עמ' 7.

[39] שם, עמ' 210

[40] קולאי וסילייביץ' גוגול 1809 –1852) היה סופר ומחזאי רוסי, יליד אוקראינה. מן המשפיעים והבולטים שבאמני הסיפורת של המאה ה-19. מוכר כיום כאחד מגדולי יוצרי ואמני הפרוזה בתולדותיה של הספרות הרוסית, וכן בזו של הספרות העולמית כולה. כן נודעו לתהילה סיפוריו הקצרים, ובמיוחד 'האדרת' ו-'האף'. כמו גם ברומן המופת 'נפשות מתות'. כתיבתו של גוגול כוללת דמויות המביעות הערות אנטישמיות.

[41] רשימה ב-10 בינואר, 1920, מחי יוסף טרומפלדור", עמ' 331-332.

[42] מ' שפירא, זכרונות מימי תל חי, במעלה, גיליון 5 (102), 15 במארס, 1935.,

[43]  היוצאים אל ארץ צפון, עמ' 133-134

[44] י טרומפלדור, 'יומן תל–חי,  בתוך: מנחם פוזננסקי (עורך), מחיי יוסף טרומפלדור, יפו תרפ"ב (להלן: 'יומן תל–חי'), עמ' 215 , בהערה.

[45] שולמית לסקוב, עמ' 206-207

[46] מחיי יוסף טרומפלדור, קובץ רשימות וקטעי מכתבים, תל אביב, תש"ה, עמ' 315.

[47] ריאיון של נדב מן עם נקדימון רוגל.

[48] ש' אביגור, עם דור ההגנה: פרשות ודמויות, תל אביב תשל"א, עמ' 94. ראו גם מכתב מש' שפושניק אל אחיו יהושע, ערב יום הכיפורים תר"ף , 3 באוקטובר 1919, חזית ללא עורף, עמ' 64

[49] ב' מונטר, "מהגליל העליון", הפועל הצעיר שנה 13 , גיליון 16-17, בפברואר 1920, עמ' 17.

[50] נקדימון רוגל, :טרומפלדור והגנת מטולה בחורף תר"ף" , יהדות זמננו, ב' (תשמ"א), עמ' 306-307

[51] נקדימון רוגל, "האם היה טעם לעמידת לתל חי?" בתוך: מרדכי נאור (עורך), אצבע הגליל 1900-1967, עידן 16, ירושלים תרמ"ב, עמ' 91.

[52] . כפר גלעדי, י"ז טבת תר"ף (8.1.1920)

[53] מחיי יוסף טרומפלדור, עמ' 339.

[54] ש' צימבל, "מימי תל־חי ( זיכרונות)" , דבר, 11  במאי 1930 , עמ' 3.

[55] מחיי יוסף טרומפלדור, עמ' 344

[56] י' טרומפלדור, יומן תל חי, 9 בפברואר 1920, עמ' 230-231.

[57] יומן תל-חי, 9.2.1920

[58] יומן תל חי, 9 בפברואר 1920 , בתוך : מ' פוזננסקי (עורך), מחיי יוסף טרומפלדור: קובץ מכתבים וקטעי רשימות

יפו תרפ"ב, עמ' 230.

[59] מולי ברוג, אשמת תל חי, שורשי הטראומה והמיתוס, קתדרה, 174, תש"ן, עמ' 1-2

[60] רוגל, האם היה טעם, שם

[61] שאול אביגור, "שלושה שבועות בהגנת תל-חי (במחיצתו של יוסף טרומפלדור), מערכות ע"ד, יולי 1952

[62] אלכסנדר זייד, לפנות בקר, תל אביב, 1975, עמ' 142-145.

[63]  י' טרומפלדור, יומן תל חי, 5 בינואר, 1920, עמ' 217-218

[64] ש"ל (שלמה לביא), קונטרס כ"ח, י"ג אדר תר"ף (3/3/1920)

[65] מרדכי יגאל, עלי אוכף (בעריכת ירמיהו רבינא), תל–אביב תשט"ז, עמ' 111-110

[66] אביגור, שלושה שבועות בהגנת תל חי.

[67] עלי אוכף, עמ' 110.

[68] ש. ל. [שלמה לביא], "בגליל" קונטרס כ"ח, (י"ד באדר תר"ף).

[69] שאול אביגור (מאירוב), עם דור ההגנה, א, תל–אביב 1962 , עמ' 108-107

[70] נ' טברסקי, פרוטוקול ישיבת הוועד המרכזי של 'הפועל הצעיר', י"ט בטבת תר"ף (10 בינואר 1920), רוגל, תעודות, עמ' 159 ;

[71] קונטרס, כז , ז' באדר תר"ף (26 בפברואר 1920), עמ' 3.

[72] ראו: פרוטוקול האסיפה: נקדימון רוגל, פרשת תל–חי: תעודות להגנת הגליל העליון בתר"ף, ירושלים, 1994 , תעודה מס' 163 , עמ' 260-238

[73] דברי הנואמים ב"וועד הזמני", ספר תולדות ההגנה, שם, עמ' 576

[74] חזית ללא עורף, פרק 7.

[75] י' סוקר (יצחק לופבן), "לענייני השעה", הפועל הצעיר, שנה 13, גיליון 20

[76] א"ש, (אהרון שר), "למשמר", קונטרס כ, (י"ח בטבת  תר"פ)

[77] . מולי ברוג, "אור חדש על מגיני תל חי", בתוך: אלי שילר וגבריאל ברקאי (עורכים), אריאל: הגליל וצפון הארץ, 195 – 196 (מארס 2011), ירושלים: עמ' 134-122 .

[78] אליהו גולומב, חביון עוז, ב', תל אביב, 1953, עמ' 431