הגיאוגרפיה של רומניה

כתב: גילי חסקין; 13-07-24

ראה גם:  גיאוגרפיה והיסטוריה של הבלקן; כתבה על דרקולה,  מסלול טיול בעקבות דרקולה; מסלול טיול ברומניה  ; תולדות רומניה מראשיתה ועד מלחמת העולם הראשונה;   תולדות רומניה במאה ה-20; רומניה תחת שלטונו של צ'אושסקו ; יהדות רומניה ;   המלצות לקריאה.

להרצאה על רומניה

מקור השם "רומניה" (ברומנית: România) בשפה הלטינית, והוא נגזר משם התואר הלטיני Romanus, שפירושו 'רומאי'. שכן, הרומאים כבשו את דאקיה (Dacia) בשנת 106 לספירה, ובמשך 165 שנה היא הייתה פרובינקיה רומית והרומאים הושיבו במקום ווטרנים מבין הלגיונרים הרומאים, שפרשו מהשרות בצבא[1].

מיקום

רומניה היא מדינה בדרום-מזרח אירופה. שטחה: 237,500 קמ"ר. גדולה מהונגריה ובולגריה גם יחד. ואורך גבולותיה כ-3,200 קילומטר.

גובלת במולדובה, הונגריה, סרביה, קרואטיה ובולגריה. גבולה הדרומי הוא הדנובה והמזרחי הוא הים השחור.

צרותה של רומניה קומפקטית להפליא; בדומה לניגריה היא קרובה לצורת עיגול (אליפסה)[2].  נתון משמעותי לגבי הכוחות הצנטריפוגליים שמפעילה המדינה הרחק מהמרכז וכן לגבי ההגנה ופריסת כוחות לאורך הגבולות].

מפת רומניה PDF

רומניה, לפחות חלקה הדרומי, שמדרום לדנובה, נחשב לחלק מהבלקן, אזור שהוראת שמו בטורקית היא הר וכלל גם את בולגריה, בוסניה-הרצגובינה ואלבניה.

ראו באתר זה: הבלקן

מרבית שטחה של רומניה, למעט אזור הים השחור, מנוקז על ידי הדנובה (Danube). רוב הנהרות הזורמים ברומניה הם יובליו. הדנובה, הזורם לאורך 2,850 ק"מ, לאורך עשר מדינות, מסיים את פיתוליו בדלתא שלו ברומניה.

מבנה

פני השטח בנויים מהרי הקרפטים במרכז המדינה, התופסים כ-2/3 משטחה ומקיפים, בצורת קשת, את הרמה המרכזית (טרנסילבניה), במערב. מישורים רחבי ידיים יורדים בהדרגה מאזור ההר, בואכה רמת מולדביה, ותופסים את חלקה המזרחי של רומניה.

מבחינה טופוגרפית' קיימים הבדלי גובה גדולים בין האזורים ההרריים בצפון המדינה – שם נמצאים הרי הקרפטים, המקיפים את רמת טרנסילבניה – למישורים המאפיינים את הדרום. רכסי הקרפטים משתרעים לאורך של כ-900 קילומטר, בצורת חצי סהר וגובהם מגיע עד 2,500 מטר, במקומות מסוימים. מדרום וממזרח לרכסי הרים אלה משתרעים שטחי גבעות וסמוך להן המישור הרחב של הדנובה. כשליש משטח המדינה מהווים המישורים ושני שלישים הם אזורי גבעות או אזורים הרריים.

שלושה-רבעים משטחה של רומניה מכוסים ביערות.

ניתן להבחין בארבעה אזורים פיסיוגרפיים: הרי הקרפטים, רמת טרנסילבניה, גבעות התת-קרפטים ותחום הרמות והמישורים, כולל אזור הדלתא של הדנובה ומישור החוף של הים השחור.

1. הרי הקרפטים

הרי הקרפטים מהווים חלק ממערכת הקימוט השלישונית ונחלקים בתחומי רומניה לקרפטים המזרחיים, המערביים והדרומיים, המכונים גם "האלפים הטרנסילבנים".

הקרפטים הם החלק המזרחי של מערך הרי מרכז אירופה . זהו רכס הנמשך בקשת לאורך 1,500 ק"מ, מברטיסלבה – דרך סלובקיה, דרום פולין, צפון אוקראינה, מערב אוקראינה ורומניה – עד שער הברזל שעל הדנובה. רוחבם: 100-350 ק"מ, שיאם בהר גֶרְלָכובְסְקִי שּׁטיט (Gerlachovský štít) שגובהו  2,663 מ') שברכסי הטטרה הגבוה בסלובקיה. בדרום מערב הם גובלים בהרי האלפים ובדרום מזרח בהרי הבלקן.

הקרפטים הם חלק ממערכת הקימוט האלפיני ומהווים את המשכם המזרחי של הרי האלפים.

מלבד הרי האלפים, הרי הקרפטים הם מערכת ההרים הנרחבת ביותר באירופה. הם יוצרים קשת באורך 1,500 קילומטרים באוסטריה, בצ'כיה, בסלובקיה, בפולין, בהונגריה, באוקראינה וברומניה.

למרות שבדרך כלל הם מכונים "שרשרת הרים", הם אינם יוצרים שרשרת רצופה, אלא מורכבים מכמה קבוצות ייחודיות מבחינה אורוגרפית וגיאולוגית. רק במקומות בודדים הם מגיעים לגובה של מעל 2,500 מ'. המקום הנישא ביותר ברומניה הוא פסגת מולדובאנוּ (Moldoveanu) בגובה 2,544 מטר בהרי פגראש (Făgăraş) שבקרפטים המרכזיים, בסמוך לכביש הטראנספגרשן (Transfăgărășan) – חוצה רכס הרי פאגארש.

שם שרשרת ההרים מקורו בשבט דאקי בשם ה"קרפים", שחיו על מדרונות הקרפטים המזרחיים. שם השבט עצמו מקורו, כנראה, במילה הודו-אירופאית שמשמעותה "אבן".

ראו באתר זה: תולדות רומניה.

הקרפטים נחלקים לשלושה חלקים עיקריים: הקרפטים המערביים – בתחום צ'כוסלובקיה ופולין; הקרפטים המזרחיים – בתחום אוקראינה ורומניה; והקרפטים הדרומיים (האלפים הטראנסילוונים) ברומניה.

הקרפטים המזרחיים נמשכים מתחום אוקראינה, לכיוון דרום-מזרח, ומסתיימים בתפנית קשת הקרפטים מערבה. אורך הרכס כ-350- ק"מ. בחלקו המזרחי הוא בנוי סלעים גבישיים (קריסטליניים) עתיקים; באגפיו המערביים – סלעים געשיים שלישוניים; במזרח ובדרום – סלעי גיר מתקופת הקרטיקון. האזור הגעשי עשיר בלועות הרי געש וצווארים געשיים. אגם  ספנטה אנה (Lacul Sfânta Ana), שגובהו 950 מ', נמצא בתוך קלדרה והוא אגם הלוע היחידי ברומניה.

אזור זה עשיר במחצבים (נחושת, אבץ ועופרת), וכן רבים בו המעיינות החמים, שאפשרו הקמת אתרי נופש ומרפא רבים. בתחום הרכס ובאגפיו מצוי מספר רב של גרבנים (שקעים טקטוניים) המשמשים לחקלאות ולנתיבי תחבורה.

שיא הקרפטים המזרחיים הוא הר פייטרוסו (Pietrosu), שגובהו 2,350 מ'. הקרפטים הדרומיים הם רכס קצר יותר, הנמתח לאורך 250 ק"מ, לכיוון מערב, עד "שער הברזל" שלחופי הדנובה. הרכס מורכב בעיקרו סלעים גבישיים (גרניט ושיסט), וכן אזורי אבן גיר, העשירים בתופעות קארסט – בעיקר מערות גדולות. זהו הגבוה מבין שלושת רכסי הקרפטים ובו שטחים נרחבים המתנשאים לגובה של למעלה מ1,500- מ'.

הקרפטים המערביים מצטיינים בתבליט מגוון ולהן מספר יחידות נוף, בעלות מבנה גיאולוגי שונה: אלו הם הרי בנט (Banat) הבנויים סלעים גבישיים וגירניים והעשירים במחצבים; הגוש הגבישי פויאנה רוסקה (Poiana-Rusca); הגוש הרמתי ביהור (Bihor), שבו הפסגה הגבוהה ביותר: הרי אפוסני (Apuseni) המתנשאים לגובה של 1,851 מ' ולהם מבנה גיאולוגי מורכב. צפונה יותר, גבעות סומש (Somes) וסילוואניה (Sylvania), הנמוכות יחסית ומכוסות באבן גיר שלישונית. בין החטיבות הנ"ל מפריד מספר רב של שקעים ומעברים בעלי ערך רב לתחבורה. הרי הקרפטים מכוסים יער מחטני ונשיר. קוו העצים (Timber line) נמצא בגובה של כ1,750- מ'.

מהרי הקרפטים נובעים פלגים ונחלים שופעי מים שמרביתם זורמים לכיוון הדנובה ודרכה לים השחור.

2. רמת טרנסילבניה

שלושת רכסי הקרפטים סוגרים על רמת טרנסילבניה[3]. זהן  אגן שקוע ומבותר בגובה של 300-600 מ' – המכוסה חרסית ואבן חול שלישונית. הרמה מאופיינת בשטחים מישוריים, גבעות מתונות ועמקים, המשמשים לחקלאות, מרעה וייעור.

טרנסילבניה מכילה בימינו את המחוזות מרמורש (Maramureş), באנאט (Banat), קרישאנה (Crişana) וארדיאל (טרנסילבניה ההיסטורית), המרכיבים את החלקים המערביים והמרכזיים של רומניה. טרנסילבניה גובלת באוקראינה בצפון, הונגריה במערב, וסרביה בדרום מערב.

רוב שטחה הוא רמה גבוהה, המוקפת על ידי חלק משרשרת הרי הקרפטים והמשתפלת לקראת המישור הפאנוני (המישור הפאנוני, הידוע גם כאגן הקרפטים ( ברומנית: Câmpia Panonică, בשטח רומניה נקרא "המישור המערבי" – Câmpia de Vest, או "מישור הטיסה" Câmpia Tisei,  הוא אגן משקעים בדרום מזרחה של מרכז אירופה והוא תוצר של התייבשות הים הפאנוני מעידן הפליאוקן. הדנובה האמצעית ויובל שלה, הטיסה, חוצות אותו ומחלקות אותו לשניים. המישור הפאנוני הוא תת-מערכת של המערכת הגאומורפולוגית אלפים – הימאלאיה. מבחינה גאולוגית הוא קשור לאגן הווינאי הקטן ולקשת הרי הקרפטים. מבחינת הצמחייה, הוא מהווה הקצה המערבי של חגורת הערבה האירואסייתית שהופרד מן השאר על ידי הקרפטים)[4].

את רמת טרנסילבניה, , מנקזים הנהרות מורש, סומש, קריש, אולט ופלגים נוספים של הדנובה. העיר העיקרית היא קלוז', וערים נוספות הן טימישוארה, בראשוב, אורדאה, סיביו, וטרגו מורש, סאטו מארה (סאטמר) ואלבה יוליה, הבירה הקודמת.

הדנובה

דַנוּבָּה ( ברומנית: Dunăre) הוא הנהר השני באורכו באירופה, אחרי נהר הוולגה. (אורך הדנובה תלוי בקביעת נקודת המוצא – מהעיירה דונאושינגן, מקום המפגש בין נחל הברג ונחל הבריגאך האורך הוא 2,852 ק"מ וממוצא הברג האורך הוא 3,019 ק"מ). אורך הנהר וגם רוחבו הצטמצמו במהלך מאתיים השנים האחרונות כתוצאה מפעולות אנושיות.

הדנובה נובע באזור היער השחור בגרמניה ונשפך לים השחור דרך כמה זרועות העוברות בצורת דלתה בתחום רומניה ואוקראינה. הנהר עובר דרך המדינות גרמניה, אוסטריה, סלומקיה, הונגריה, קרואטיה, סרביה, בולגריה, רומניה, הונגריה ומולדובה..

,כשהוא מתפצל ומתאחד שוב ושוב ובדרכו חוצה את ערי הבירה וינה, ברטיסלאבה, בודפשט ובלגרד. הדנובה הוא אחד מנתיבי המים הבינלאומיים החשובים ביותר. זהו הנהר היחיד הזורם ממרכז אירופה לים השחור, ועל כן הוא אחד האמצעים העיקריים לתעבורה של סחורות בין מרכז ומזרח אירופה.

הנהר יצר מעבר נוח, שעודד התיישבות על גדותיו. הנהר עובר בדרכו הרים, רמות ומישורים ומשקה שטח של 805,300 קילומטרים רבועים המהווים 8% משטח יבשת אירופה. שרשראות ההרים מחלקות את הנהר לשלושה מקטעים נבדלים, האזור האלפיני, האזור הפאנוני והאזור הקרפטי עד הים השחור. אורך המקטע האלפיני הוא בן 1,060 קילומטרים, מהמקורות ועד ברטיסלבה ומתאפיין בערוצים צרים ועמוקים וגדות תלולות. רוחב הדנובה עד אולם נע בין 20 ובין 100 מטרים; רוחבה מאולם עד וינה נע בין 100 ובין 350 מטרים ומהירות הזרימה נעה בין 1 ל-2.8 מטרים בשנייה. המקטע הפאנוני, באורך 725 קילומטרים, הוא מברטיסלבה ועד שערי הברזל והמקטע האחרון, הקרפטי, בן 1,075 קילומטרים, כולל את כל הדרך משערי הברזל ועד השפך בים השחור. קטע הנהר באזור גבול רומניה והונגריה נקרא קלחות הדנובה.

נהר הדנובה הוא החלק המרכזי במערך של תעלות מים חפורות המאפשרות שיט רצוף מקונסטנצה שברומניה ועד רוטרדם שבהולנד תוך חציית אירופה.

השליש האחרון של נהר הדנובה עובר ברומניה. הוא משמש כחלק מגבולה של רומניה עם סרביה, בולגריה, מולדובה ואוקראינה. כניסתו של הנהר לרומניה היא דרמטית – דרך שערי הברזל.

שערי הברזל

שערי הברזל (Porţile de Fier) הוא שמו של קטע מתוואי הדנובה, באורך 134 קילומטרים, במפגש הרי הקרפטים עם הרי הבלקנים, בגבול רומניה עם סרביה.

שערי הברזל הוא קניון שחצב נהר הדנובה בסלעי ההרים בדרכו אל הים השחור. משני צדי שער הברזל מתרוממים מצוקים תלולים לגובה של 500 מ'. מצפון לאפיק הנהר מתנשאים הרי הקרפטים. מדרום, הרי הבלקן. המעבר צר ושימש בימי קדם מקום נוח להציב בו מארבי שודדים לעוברי הדרך וגם למארבים צבאיים נגד פולשים. כבר בתקופה הרומית היה הקניון גבט בין הבלקנים לקרפטים. סייג בין מזרח למערב.  בשנים 103–105 בנה אפולודור מדמשק במקום זה את גשר טריאנוס, שאפשר את מעבר הצבא הרומי וכיבוש דאקיה במלחמה הדאקו-רומאית השנייה. בכניסה לקניון, במקום שבו מימי הנהר מצטופפים לתוך המעבר הצר, ונוצרו זרמים חזקים ומסוכנים, הזדקר סלע גדול מתוך המים. מול הסלע, ליד הכפר הסרבי גולובץ', (golubac,) ניצבת מצודה עתיקת יומין ורבת תהפוכות. הראשונים שבנו מצודה במקום היו הרומאים. במאה ה-14 שוכללה המצודה והורחבה. באחד ממגדליה ועד לסלע הגדול במים, נמתחה שרשרת ברזל שאפשרה לפקח על התעבורה בנהר ולגבות דמי מעבר.

בשנת 1345 הקימו ההונגרים את מבצר גולובץ', מבצר יוני הסלע, על מנת לעצור את ההתפשטות של העות'מנים בבלקן. לאחר קרב קוסובו, בשנת 1389, בו ניצחו העות'מנים, עבר המבצר לידיו של השולטן בייזיד הראשון והיה למבצר העות'מני הראשון בבלקן. במהלך השנים, החליף המבצר ידיים פעמים רבות. לאחר מלחמת העולם הראשונה, נסלל כביש לאורל הגדה הדרומית של קניוני הדנובה, שחיבר את החלקים המזרחיים של הבלקנים עם בלגרד. סלילת הכביש הייתה כרוכה בחציבה במצוק ובכרייתן של מספר מנהרות. מיקומו האסטרטגי של המבצר , על הסלע החוסם את המשך המעבר לתוך הקניון, חייב לסלול את הכביש דרך שערי המבצר.

בקטע הסרבי של הקניון יש פארק לאומי בשם "דרדפ". בקטע הרומני, ניצב פסלו  של דקבלוס (Decebalus) – מלך דאקיה שלחם ברומאים, שפירוש שמו הוא  אולי "רב העוצמה".

הקניון היה זרוע סלעים רבים, שסיכנו מאוד את המפליגים בנהר. מה גם, ששיט במעלה הדנובה, מהים השחור, לאזורי התעשיה בגרמניה, יחד עם חיבור לריין ולים הבלטי, הלהיב את דמיונם של אדריכלי הכלכלה העולמית החדשה.  במהלך המאה ה-19, החל מ-1834, פעלה ממשלת הונגריה לפינוי מסלול שיט על ידי פיצוץ הסלעים בנתיב השיט. הרחיבו והעמיקו את ערוץ הנהר במישור ההונגרי והרחיבו את זרועות המוצא של הדנובה דרך הדלתה, לים השחור. אולם שערי הברזל נשארו המקום שבו ספינות נטרפו בשיני הסלע והשיט במעלה הנהר, מול הזרם השוצף בקניון, היה בלתי אפשרי. היוזמה התחדשה לקראת סוף המאה והגיעה לסיומה ב-1895, אחרי שפוצצו את הסלעים הבולטים מהמים והעמיקו את הנתיב. . ב-1896 הגיע למקום פרנץ יוזף הראשון, קיסר האימפריה האוסטרו-הונגרית לחנוכת מסלול השיט, שעלה לאוצר ההונגרי יותר מעשרים מיליוני פלורינים, ולכבודו הגיעו גם קרול הראשון, מלך רומניה ואלכסנדר אוברנוביץ,, מלך סרביה. אולם גם השיט בנתיב זה לא היה פשוט. זרם המים בקניון היה כה חזק, שספינות גרר נאלצו לגרור את האוניות במעלה הנהר. לימים הצטרפה אל ספינות הנהר  גם רכבת, שנסעה לאורך הגדה הרומנית ומשכה את הספינות במעלה הזרם. בנתיב השיט המשופר גדלה מאוד תנועת האוניות. במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 נבנתה במקום תחנת כוח הידרואלקטרית. בעקבות בנייתה הוצף האי אדה קלה ותושביו פונו לאזורים אחרים.

מרבית הקטע שקוע בתחתית האגם, שמקווה מאחורי הסכר.

קלחות הדנובה

קלחת הדנובה (Cazanele Dunării) הוא מקטע בערוץ הדנובה, במעבר בין הרי הקרפטים והרי הבלקן, בגבול שבין רומניה ובין סרביה, לא רחוק מהגבול עם הונגריה. אורך המקטע כ-9 קילומטרים ובמהלכו רוחב הנהר מצטמצם עד 230 מטרים, מה שמכביד על ההפלגה בו. גדות הנהר באזור זה הן סלעיות ואנכיות , מהירות המים מעל 5 מטרים בשנייה ועומק הנהר מגיע עד 75 מטרים. מקובל לחלק את המקטע לשניים, הקלחות הגדולות והקלחות הקטנות, הראשון בן 4 קילומטרים והשני בן 5 קילומטרים.

אחרי שהדנובה עובר את הקניונים של שערי הברזל, ממשיך הנהר במישור הרחב של ולאכיה ומגיע לגוש הקשה של הרי דוברוג'ה, שם הוא פונה בפנייה חדה צפונה, ועושה את דרכו לעבר הגבול עם מולדובה ואוקראינה. סיומו של הנהר, בדלתה הגדולה באירופה, שהיא אחת הדלתות הגדולות בעולם – שפך הדנובה לים השחור. חמשת אלפים הקמ"ר של הדלתא, מהווים היום את השמורה הביוספרית הגדולה בעולם, שמורה מרתקת של נופי ביצה ואגם, בעלי חיים וכפרים ייחודיים

3. גבעות התת קרפטים

משתרעות בין הקרפטים המזרחיים והדרומיים לבין מישורי המולדובה והדנובה. גובהן המרבי 1,000 מ'. הן בנויות משקעים פריכים מתקופות הפליוקן והמיוקן. האזור מבותר ברשת צפופה של יובלי הדנובה והסירט, המנקזים את הקרפטים. בתחומו מספר רב של שקעים ועמקים, המהווים מצע לחקלאות אינטנסיבית וליישוב צפוף.

4. הרמות והמישורים

רומניה מוקפת בטבעת של מישורים, רמות וגבעות נמוכות, המקיפה למעשה את הקרפטים. טבעת זו הינה למעשה הנכס החקלאי של רומניה. קרקעותיה הפוריות והאקלים הנוח מאפשרים טיפוח של מגוון גידולים חקלאיים (חיטה, תירס, חמניות, סלק-סוכר, טבק, עצי פרי וגפן) וכן משק בע"ח.

* רמת מולדובה (Moldova), שממזרח לנהרות סירט ומולדובה, היא רמה מבותרת נמוכה (450-100 מ') הבנויה סלעי משקע מתקופת השלישון. מאז הכרזת העצמאות של רפובליקת מולדובה מכונה החבל גם בשם "מערב מולדובה" (Moldova occidentală או Moldova de vest).

* מצפון לדנובה משתרע מישור הדנובה – המכונה גם 'ולאכיה' (Wallachia)[5]. בגובה של 200-25 מ' ומכוסה בשכבות אלוביאליות.

עמק הדנובה מלווה לאורכו שטחי ביצות ואגמים, ויוצר בשפכו לים השחור, דלתא ענקית פעילה.

*

בין הדנובה התחתית לים השחור נמצאת רמת דוברוג'ה  (Dobrogea) הנמוכה היא בנויה סלעים גבישיים עתיקים (פליאוזואיקון)

דוברוג'ה מחולקת בין רומניה לבין בולגריה (ראו מפה). החלק הבולגרי מכונה גם "הקדרילטר". סוגיית הבעלות על השטח הייתה אחת הסיבות לפרוץ מלחמת הבלקן השנייה בין בולגריה לרומניה ובעלות בריתה, מלחמה שהסתיימה בתבוסה בולגרית. השם הרומאי של דוברוג'ה היה "סקיתיה מינור" (Scythia Minor), אך חלק מההיסטוריונים השתמשו בשם "דאקיה פונטיקה" (Dacia Pontica). השם "דוברוג'ה" מקורו בנסיך (דספוט) ששלט במקום במאה ה-14, "דוברוטיצ'י" (Dobrotici).

לאחר תום מלחמת הבלקן השנייה, נחתם הסכם בוקרשט (1913), אשר חילק שוב את השליטה בחבל, בין רומניה לבולגריה, תוך תוספת שטחים נרחבים לרומניה ואוכלוסייה של 286,000 נפשות. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בולגריה הצטרפה לגרמניה ולאוסטרו-הונגריה והייתה שותפתן לתבוסה. המלך פרדיננד הראשון אולץ לעזוב את המדינה, ובנובמבר 1919 נחתם חוזה ניי, (Traité de Neuilly) אשר במסגרתו נקרעו מבולגריה חבלי הארץ תראקיה לטובת יוון, מקדוניה לטובת סרביה, ודוברוג'ה לטובת רומניה[6].

במהלך מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1940, בלחץ הממשלה הגרמנית, בהסכם קראיובה, הוחזר אזור דרום דוברוג'ה מרומניה לבולגריה. הצעד שיזם היטלר חיזק את האוריינטציה הפוליטית הבולגרית אליו. לאחר המלחמה חולק החבל שוב בין שתי המדינות במסגרת חוזה פריז (1947).

הערים העיקריות של חבל דוברוג'ה הן: קונסטנצה (Constanţa), מנגליה (Mangalia) וטולצ'אה (Tulcea) בצד הרומני, סיליסטרה ודובריץ' בצד הבולגרי.

שטח חבל הארץ הזה 23,100 קמ"ר.

* בחלקה המערבי של רומניה נמצא מישור טיסה (Tisa) המהווה את השוליים המזרחיים של האגן הפנוני (ההונגרי). מישור זה, המכוסה בשכבות סחף ולס, מחובר בשקעים רחבים לרמה הפנימית.

ערים גדולות :

בוקרשט המונה 2.1 מיליון היא עיר-ראשה מובהקת וגדולה בהרבה משאר הערים: קוסטאנצה (350,000), יאש (325,000), טימישוארה (325,000) ועוד. מרכזי ההשכלה נמצאים בבוקרשט, ביאש, בקלוז'-נאפוקה ובטימישוארה.

האזור המיושב ביותר הם גבעות התת-קרפטים בתחום החבלים ולאכיה ומולדובה, שם עולה צפיפות האוכלוסייה על 110 איש לקמ"ר. האזורים ההרריים (בעיקר הקרפטים הדרומיים), דוברוג'ה והדלתא של הדנובה הם הפחות מיושבים בחבלי רומניה. טרנסילבניה מיושבת בצפיפות יחסית, למרות המבנה המבותר שלה.

אקלים

אקלים יבשתי-ממוזג. הוא מושפע בעיקר מגושי אוויר לחים שמקורם באוקיינוס האטלנטי ומגושי אוויר יבשים (קרים או חמים), שמקורם באסיה. קשת הרי הקרפטים היא מחסום בין מערב המדינה, הנתון בעיקר להשפעות ימיות (מתונות למדי), לבין האזורים שממזרח ומדרום, שאותם מאפיינים תנאי אקלים יבשתיים. הרי הקרפטים מהווים אזור אקלימי נפרד, השונה במידה רבה מאקלים סביבתם הנמוכה. גבעות התת-קרפטים הן אזור מעבר בין אקלים ההרים והמישורים.

\

אוכלוסייה

מספר תושבים (2022): 19.5 מיליון תושבים.

צפיפות האוכלוסין הממוצעת: 82.46 איש לקמ"ר (בישראל כמעט 450).

שיעור העיור:  54% מתושבי רומניה גרים בערים ובעיירות (בישראל 93%).

 חלוקה אתנית:

הרומנים מהווים 88% מהאוכלוסייה. השאר הם הונגרים (8.5%), גרמנים (2%) וקבוצות מיעוטים קטנות של יהודים, אוקראינים, סרבים, קרואטים, רוסים, טטרים, תורכים ובולגרים.

הרומנים:

מוצא העם הרומני הוא מצאצאי מתיישבים רומאים ומצאצאי תושבי הפרובינציה הרומית דאקיה[7], שנטבעו בתרבות הרומית. עם התמוטטות האימפריה הרומית, מצאה אוכלוסייה זו מקלט באזורי הקרפטים, וכך שמרה על קיומה ועל ייחודה התרבותי. כאשר השתררו תנאי ביטחון שקטים יותר, חזרו הרומנים למקום מושבם הקודם, שם שרדו כפי הנראה, קבוצות קטנות של בני עמם. דעה שניה גורסת שהרומנים הם צאצאי אוכלוסייה בעלת תרבות רומית, שנדדה לרומניה מאזורים שמדרום לדנובה. הרומנים משתייכים לכנסייה האורתודוכסית הרומנית ומתפללים בשפתם.

ההונגרים:

זוהי קבוצת המיעוטים הגדולה ביותר במדינה. הם צאצאי ההונגרים ששלטו בטרנסילבניה ומרוכזים בעיקר בחבל מורש (Mure‏), שבו הם מהווים 2/3 מהאוכלוסייה. במשך עשרות שנים היו ההונגרים החיים ברומניה (1.6 מיליון), גורם-מחלוקת ביחסים שבין רומניה להונגריה. תחת שלטון ניקולאי צ'אושסקו, נסגרו ברומניה עיתונים וכתבי עת בהונגרית. כמו כן איימו על ההונגרים תכניות רשמיות להעברה של 7,000 כפריים רומנים לאזורי ההונגרים בטרנסילבניה, כדי לגרום להתבוללות תרבותית. כיום מבטיחה החוקה את זכויות המיעוטים ומפלגת האיחוד הדמוקרטי-הונגרי מיוצגת גם בסינט הרומני וגם בבית הנבחרים. היחסים בין ההונגרים לרומנים מעניינים: מחד, ההונגרים נוהגים להתנשא על הרומנים, מאידך, הרומנים הרואים את עצמם כצאצאים ישירים של הרומאים הקדומים מרגישים עליונות על הסלאבים "הברברים" והמגיארים.

הגרמנים:

המיעוט הגרמני היה פעם הגדול בארצות מרכז אירופה ומזרחה. כמחציתם – המכונים "סכסונים" – גרים בטרנסילבניה, והם צאצאי מתיישבים גרמניים מימי הביניים הגרמנים המכונים "שוואבים" יושבים בעיקר בחבל באנאט, ומוצאם ממתיישבים מהמאהה18-. ההונגרים והגרמנים משתייכים לכנסייה הרומית-קתולית ומיעוטם פרוטסטנטים. מספר התושבים ממוצא גרמני ברומניה ירד באופן משמעותי ב60- השנים האחרונות. במלחמת העולם ה-II ירד מספרם ב175,000-. חלקם נהרגו במלחמה וחלקם עזבו את המדינה. ומאז היגרו לגרמניה סכסונים רבים מטרנסילבניה ושוואבים מבאנאט. כ227,000- עזבו בשנים 1991-1976. בסך הכול הצטמצם מספר הגרמנים ברומניה מ745,000- ב1930- ל119,000- ב1992-.

הצוענים:

מיעוט משמעותי הוא הצוענים. בממשלה טוענים שרק 400,000 צוענים חיים כיום ברומניה, אך מספרם האמיתי קרוב למיליון. דבר ההופך אותם לקהילת הצוענים הגדולה בעולם. כפריהם נשרפו על ידי רומנים לאומנים והרשויות העלימו עין. נקודת אור היא הקמת 'הברית הרומנית' ב1996- שהיא קואליציה בין קבוצות הרומים (צוענים), שאפשרה למנהיגיהם לרוץ בפעם הראשונה בבחירות הלאומיות.  .

ראה גם, באתר זה:  צוענים.

חקלאות ודיג

רומניה היא אחת מהמדינות היצרניות ביותר בתחום החקלאות באירופה. מערב המדינה מתאפיין בגידולי חיטה, תוצרת תפוחי עץ וגידול חזירים לבשר. מרכז המדינה מתאפיין בגידול בקר ובמזרח המדינה נפוצים גידולי הירקות והפירות. יצור היין נפוץ אף הוא.

רומניה ממוקמת במקום ה-11 בין הארצות החקלאיות ביותר, ובמקום השישי ביצוא חקלאי. חיטה, בשר בקר, חזירים ועופות הם מרכיבי היצוא העיקרי לארצות הברית. יצוא הגבינות והיין לארצות הברית נאמד בכ- 150 מיליון דולר. רומניה מייבאת תוצרת חקלאית בסכום שנתי של כ-200 מיליון דולר, בעיקר: פולי סויה ותוצרתם ומאכלי ים.

הסקטור החקלאי ברומניה תלוי בסובסידיות מהשוק האירופי המשותף, ואשר נאמד בכ-מיליארד דולר.

תעשייה

המינרל העיקרי המופק ברומניה הוא הנפט שמקורו באזור פלוישט (Ploieşti), שם נמצאת גם תעשיית הנפט. אולם תפוקת הנפט יורדת בהתמדה עקב ניצול יתר של הרזרבות הקימות לעומת זאת מופק גז טבעי בכמויות משביעות רצון.

מינרלים אחרים המופקים ברומניה הם בעיקר: פחם חום, פחם, ברזל, אבץ ונחושת.

בשנים 1969-2011 ברומניה נבנו כ-2 מיליון מכוניות על בסיס רנו 12 שבחלקן נמכרו בישראל תחת השם דלתא.

אנרגיה

63 אחוזים מאנרגיית החשמל ברומניה מסופקים מתחנות כוח הפועלות באמצעות נפט, גז ופחם, בעוד שאר האנרגיה מקורה במפעלים הידרואלקטריים. למדינה שני מפעלים הידרואלקטריים עיקריים אשר מופעלים ביחד עם סרביה בסכר שער הברזל על הדנובה.

ב-1996 נפתחה תחנת כוח גרעינית בצ'רנבודה (Cernavodă).

הערות

[1] הפרובינקיה הרומית דאקיה כללה את טרנסילבניה, באנאט ואולטניה של ימינו. היא נשלטה על ידי נציב בדרגת פראיטור, והלגיון השלושה עשר גמינה (Gemina), בתוספת כוחות־עזר היה מוצב דרך קבע בפרובינקיה. בשל הידלדלות האוכלוסין בפרובינקיה החדשה, שנבעה מהמדיניות של טראיאנוס במלחמות דאקיה, הובאו מתיישבים על מנת לעבד את האדמה, ולהפעיל את המכרות יחד עם האוכלוסייה הדאקית שנותרה, שכפי שניתן לראות ב"עמוד טראיאנוס" נכנעה לטראיאנוס במלחמות דאקיה. המתיישבים היו חיילים רומיים ומתיישבים רומיים בני הדור הראשון או השני מנוריקום או פאנוניה, ואחר כך נוספו מתיישבים מפרובינקיות אחרות: תרקים דרומיים (מהפרובינקיות מואסיה ותרקיה) ומתנחלים מהפרובינקיה הרומית אסיה הקטנה.

[2] נוסחת הקומפקטיות היא אורך גבולות המדינה חלקי היקף מהעגל בשטח המדינה וברומניה התוצאה מתקרבת ל-1.

[3] ההתייחסות הראשונה לטרנסילבניה בכתובים הייתה ב-1075 במסמך שנכתב בשפה הלטינית ובו היא מכונה "אולטרה סילואם" (Ultra silvam) שפירושו "מעבר ליער", שאחר כך שונה לשם "טרנס-סילבניה", שהתקצר ל"טרנסילבניה" שמשמעותו זהה.

[4] מישור הפאנוני הוא בקעה טקטונית המוקפת בהרים:הקרפטים, האלפים, האלפים הדינרים והרי הבלקן- בפרט – הרי סרביה המזרחית . נקרא גם אגן הקרפטים – במיוחד בספרות ההונגרית, משום הגבול הארוך שלה הנוצר על ידי הרי הקרפטים. המישור מלא סלעי משקע – אבני גיר מן הנאוגן, אבני חול, חרסית, שכוסו בפליסטוקן על ידי לס וחמרה, חולות אאוליים ומשקעי סחף. המישור הפאנוני נשלט בעבר בעיקר על ידי הממלכה ההונגרית. הוא מורכב מכמה חלקים, ביניהם האלפלד בדרום ובמזרח או המישור ההונגרי הגדול, האלפלד הקטן צפונית-מערבית. שטח האגן הוא כ-200,000 קמ"'ר והגובה הממוצע הוא 200-100 מ'. הוא שטוח באלפלד (ממזרח לדנובה) או מוגבה קלות – בטרנסדנוביה (ממערב לדנובה) עם הרים או גבעות בודדים בעלי גובה ממוצע – גבעות טרנסדנוביה, עד 757 מ'. בחלק הצפון-מערבי של הונגריה נמצא ה"קיש אלפלד" או האלפלד הקטן. שפלת הדנובה הבינונית כוללת את האגן זגרב (בדרום-מערב) ואת עמקי הדראווה והסאווה בדרום. האגם בלטון נמצא בשפת הדנובה האבינונית.

[5] השם ולאכיה נגזר מהכינוי וְלאך, שניתן על ידי הגרמאנים לאוכלוסיות ממוצא זר להם (בעיקר קלטים ולאטינים).

[6] היה הסכם שלום שנחתם בניי-סיר-סן שליד פריז, והסדיר את תנאי כניעתה של בולגריה בתום מלחמת העולם הראשונה. ההסכם נחתם בין ממלכת בולגריה למדינות ההסכמה ב-27 בנובמבר 1919, במסגרת ועידת השלום בפריז. לפי ההסכם צמצמה בולגריה את צבאה ל-20,000 איש בלבד, ואולצה לוותר על המוצא לים האגאי ועל שטח שעבר לידי יוון. בולגריה מסרה את דרום דוברוג'ה לרומניה, ואולצה לשלם פיצויי מלחמה בסך 400 מיליון דולר (100 מיליון ליש"ט) לרומניה, לממלכת יוגוסלביה וליוון.

ההסכם התקבל בזעם רב על ידי הציבור והשלטון בבולגריה. זעם זה והרצון לקבל חזרה נחלות שנגזלו הביא לכך שבשנת 1940 הצטרפה בולגריה לגרמניה הנאצית לאחר שזו הכריחה את רומניה למסור לרשותה את דרום דוברוג'ה.

[7] הייתה בעת העתיקה ארצם של בני העם המכונים "דאקים" (Daca). דאקיה השתרעה על פני אזור גדול במזרח אירופה שגבולותיו: הרי הקרפטים בצפון, הדנובה בדרום, נהר הטיסה (הונגריה המודרנית) במערב ובמזרח הנהר טיראס (דניסטר במזרח מולדובה). באופן גס חופף שטחה של דאקיה ההיסטורית לשטחיהן של רומניה ורפובליקת מולדובה של ימינו.

משערים כי מוצא תושבי האזור משבטים תרקיים. הדאקים מכונים בכתבים יוונים "גטים" וגם Dai והרומאים כינו אותם "דאקים" או "גֵטים". הדאקים היו מצוידים למלחמה בחרב מעוגלת שנקראה Falx Dacica ובקיצור "דאקה" Daca ויש שסבורים ששמם נגזר ממנה.