טימבוקטו – העיר שבקצה הסהרה.

 

 

כתב וצילם: גילי חסקין

 

 

 ראו גם: כתבה מקוצרת שהתפרסמה באתר האינטרנט של NRG: עיר אגדה

 

ראה גם באתר זה: מסע בארץ הבמברה; שייט לאורך הניז'ר, ערי הבוץ של מאלי; מסע בארץ הדוגון.

 מדבר סהרה.

 

 

 

טימבוקטו (בצרפתית Tombouctou) נמצאת בקצה הדרומי של מדבר סהרה, כ-15 ק"מ צפונית לנהר ניז'ר. העיר נוסדה במאה ה-10 והייתה נקודת מסחר חשובה על נתיב המסחר שחצה את הסהרה מצפון לדרום, ועל נתיב הסחר לאורך נהר ניז'ר ממזרח למערב. כמו עוד כמה מקומות נידחים שעוד נותרו, נושאת טימבוקטו צלילים של מגלי ארצות, הרפתקה מסוכנת וניתוק גמור מן העולם.

לעתים חרגה טימבוקטו מעבר למיקומה הגיאוגרפי וההיסטורי והפכה להיות שם נרדף למושגים בתחום הדימיון. כך למשל, בספרו של פולר אוסטר, "טימבוקטו" היא כינוי לעולם הבא. בספר זה טימבוקטו היא ארץ המתים, ארץ הפלאות החלומית שמעבר לחיים, ולשם מועדות פניהם של גיבורי הספר[1].

במשך שנים היתה סמל ומושג למקום נידח, מעבר לאופק. טימבוקטו. שם המעורר ציפיות כה גדולות, עד שאין מציאות שיכולה לעמוד בהן. בעיני רבים, טימובקטו היא גולת הכותרת של טיול למאלי. האמת היא שטימבוקטו מאכזבת בכול קנה מידה. טימבוקטו היתה שם נרדף לקצה עולם, למחוז כיסופים, מושא חלומות שאינם מתגשמים. עבורנו היא יעד אליו הגענו לאחר יום של טיסה, יומיים או שלושה של נסיעה ויומיים של שייט. עבור הסוחרים הערבים, שיצאו מעמק הדְרָע שבמרוקו, היתה טימבוקטו עורק חיים שהמתין במרחק של חמישים ושניים ימי רכיבה על גמל. נקודת השפיות הראשונה בסיומו של המסע בסהרה.

 

 

טימובוקטו המרוחקת נודעה באוניברסיטת סנקור ובמדרסות ששכנו בה כבר במאה ה-15, והיא הייתה מרכז לימודי חשוב להפצת האסלאם במערב אפריקה. בעיר שוכנים שלושה מסגדים ידועים – ג'ינגרבר, סנקור וסידי יאהיה. בשנת 1990 הכריז אונסק"ו על העיר כאתר מורשת עולמית והכין תוכניות לשימורה. ב-2007 העיר הייתה מועמדת לשבעת פלאי תבל החדשים, יותר בגלל האסוציאציות שמעורר שמה מאשר בגלל יופייה או ייחודה.  אך לבסוף לא נכללה ברשימה. למען האמת, אין בעיר מונומנטים יוצאי דופן, אין אווירה אקזוטית, אין שווקים צבעוניים, הבתים בעיר נמוכים ובנויים מחומר וחול. דלתות הבתים העשויות פליז מעניקות להם יופי מיוחד. כל דלת היא מעשה אומנות של ריקועים, ולכל אחת צביון שונה. פני החול בסמטאות גבוהים ממפתני הדלתות, כך שצריך לרדת כדי להיכנס לבתים. מתוחכם ככול שיישמע, טימבוקטו היא מקום אליו נוסעים לאו דווקא כדי לראות את מה שיש בה, אלא את מה שאין בה, לייתר דיוק, את מה שהיה ואיננו עוד. את הימים שלפני ווסקו דה גאמה, את הימים בהם נזקקו לגמל כדי להגיע ממזרח אפריקה למערבה, את הימים בהם ערכו של מלח נמדד בזהב.

יצאנו לסיור בלוויית מדריך מקומי חביב ששמו אידריס. הוא למד והתקדם בעזרת שתי ידיו בלבד, למד אנגלית מהתיירים ומיטיב לספר סיפורים. במקום שאינו יודע את העובדות, הוא משלים אותן על ידי סיפורים משלו. יש לציין שהסבריו של אידריס, הגם שהיו שונים בתכלית מהמציאות העובדתית, היו מעניינים ממנה לאין ערוך.

 

האנשים ברחובות לבושים בתלבושת מסורתית. באחדים מפתחי הבתים ובקרנות הרחובות ישבו מבוגרים לאור מנורות נפט. כולם בירכו אותנו לשלום. מדי פעם חלף על פנינו נער על עגלה רתומה לחמור ונשים נושאות כדים על ראשיהן. התחושה היתה של ביקור במקום אחר ובתקופה אחרת. תושבי העיר הם תערובת של הסונגהאי והטוארגים. הראשונים מוצאם בדרום הניז'ר באזור העיר גאו, האחרונים הם הבדווים של הסהרה. הטוארגים נקראים כאן "הלבנים", בשל צבע עורם, הבהיר בהרבה מזה של הסונגהאי.

מוצאו של שבט סונגהאי מניז'ר ומאזור העיר גאו שנמצאת הלאה, מזרחה מכאן, לגדות הניז'ר. תהילתו על האימפריה שיסד אחד מבניו במאות ה-15-16 – אימפריית הסונגהאי. שהחליפה את אימפריית מאלי. הם האימפריה הסודאנית האחרונה ושלטו על שטחים נרחבים מסנגל עד ניז'ר. הסונגהאי מרוכזים בעיקר בניז'ר שם הם הקבוצה הרביעית בגודלה. במאלי הם מרוכזים סביב הערים גאו וטימבוקטו במזרח המדינה. רובם מוסלמים ואולם חלקם עדיין אנימיסטים, כך שניתן לראות בכפריהם לצד מסגדים גם בתי רוחות שם נערכים טקסים לרוחות הטבע.

ההווה של טימבוקטו חיוור ביחס לעברה המפואר. היא נראית דומה יותר ל"חור" בקצה העולם, מאשר למושא הכיסופים של מובילי השיירות. סחר השיירות הטרנס-סהרי פסק מזמן, הרכבת הצרפתית נעצרה בבמאקו ולא הגיעה לכאן, ודרכי ההגעה לעיר ארוכות וקשות.  קיים פער עצום ובלתי ניתן לגישור, בין הר הציפיות סביב עיר הזהב האגדית לבין העליבות האפריקאית של עיר הסהרה. ובכל זאת, דרך סמטאותיה המאובקות אפשר לחוש בעברה המפואר. מאז היווסדה במאה העשירית, היוותה מרכז סחר הבין לאומי של סחורות מאירופה שהובאו לכאן בשיירות גמלים מהצפון מעבר לסהרה. אלו הוחלפו כאן בסחורות שהובאו מרחבי אפריקה. עם קצת מזל אפשר גם כיום לפגוש שיירת גמלים עמוסת מלח המגיחה מעבר לדיונות וענני האבק של הסהרה.

 

 

את טימבוקטו הקימו השבטים הטוארגים, סביב באר מים שהוקמה על ידי אשה בשם בּוֹקְטוּ (מילולית: האגן הגדול, אך יש הטוענים שדווקא "הטבור הגדול") ולכן זכתה לשם "טימבוקטו" (הבאר של בוקטו). מאות שנים הגיעו לעיר נוודים טוארגים מצפון אפריקה והביאו אליה לוחות מלח מהמכרות האדירים של טאודני (Taudenni) ) שבצפון מאלי. בטימבוקטו החליפו סחורה זו בסחורה שהגיעה ממפרץ גיניאה: עבדים, שנהב, זהב ואגוזי קולה, שעשו את דרכם צפונה למדינות ערב ולאירופה. היא הייתה עיר מרכזית של מספר ממלכות ושלטונות לאורך ההיסטוריה.

באמצע המאה ה- 13 מנהיג שבט המאנדינקה, סונדיאטה קייטה ( Sundiata Keita), ייסד את אימפריית מאלי (בשנים 1230-1255) שהשתרעה על שטח עצום בין סנגל וניגר של ימינו, וקיבלה את השליטה על כל דרכי המסחר הטראנס-סהרה. הם גם אימצו את דת האיסלם לחיקם, דבר שהידק את קשרי המסחר שלהם עם ארצות צפון אפריקה, שלחוף הים התיכון.

ממלכת מאלי, השתלטה  על נתיבי המסחר בזהב. המסחר התפתח מאוד באותן שנים וערי המסחר שגשגו הן כלכלית והן תרבותית. בעיר טימבוקטו נוסדו אוניברסיטאות, נבנו מסגדים מפוארים שחלקם קיימים עד היום. השליטים של האימפריה התעשרו מאוד עקב המסחר.

 

ב-1325 עבר בעיר קאנקאן מוסה, השליט המוסלמי של האימפריה הקדומה של מאלי, בדרכו חזרה ממכה, בראש משלחת שמנתה אלפי צליינים והחליט להפכה למרכז האסלאמי החשוב ביותר של מערב אפריקה. אז נבנה בה המסגד של דינגרי בר (Dyngerey Ber), שהוא המסגד הקדום ביותר של העיר והמקום החל לפרוח, הן כמרכז סחר עשיר והן כמרכז דתי אסלאמי חשוב. בחסות כמה מהממלכות העשירות ששלטו בה מאז הוקמו מסגדי הבוץ המפורסמים שלה, וכן עשרות מדרסות ומרכזי לימוד איסלאמים.

מסגד הבוץ הגדול של דג'ינגריי בר. שהוא הקדום ביותר בעיר (נבנה ב-1325), נמצא כעת בתהליך שיפוץ נרחב והוא מצופה בהדרגה במעטה של בוץ מעורבב במלט,  דבר שימנע את הצורך לטייח אותו מחדש מידי שנה. מהקירות בלטו מוטות עץ שמגמישים את המבנה והמינרטים היו בעצם צריחי חומר חומים – צהבהבים. יש משהו רך בצורה העגולה והפשוטה של מסגד מדברי.

ביקרנו באמבטיות הבוץ הגדולות בהן מכינים את התערובת מחול, מים, קש ומלט. בהמשך הגענו למסגד סידי יחיא ( Sidi Yahia) – אחד מ-333 הקדושים של טימבוקטו ואחד המרכזים הדתיים החשובים והקיצוניים שבעיר.

מלומדים נשלחו להשתלם בפז, מחזקים את גובלה של האימפריה של מאלי. ב-1468 כשסוני עלי בר והאימפריה הסונגהאית כבשו את טימבוקטו היא היתה כבר מרכז ידוע ועשיר.

 

 

לאו אפריקנוס, נוסע ממוצא ספרדי־מאורי, ביקר בטימבוקטו ב־1494, לאחר שנים של מסעות בסהרה. בספרו "היסטוריה של אפריקה" דיווח כי בטימבוקטו לומדים כל התושבים קרוא וכתוב, וכי "יש בעיר המון מלומדים, רופאים ושופטים שכולם מוחזקים בנדיבותו האינסופית של המלך".

ב-1591 כבשו המרוקנים את טימבוקטו ושלחו את מלומדיה לפז יחד עם אוצרות שמצאו במקום. הם גורשו מהעיר 50 שנה לאחר מכן. אבל אז כבר הקיף ואסקו דה גמה את אפריקה; ספינות אירופיות להגיע לחוף המערבי של אפריקה, ירדה חשיבותן של הדרכים היבשתיות בסהרה, והחלה שקיעתה האיטית של טימבוקטו לתוך החולות, מאבדת את כוחה.

הפולה כבשו אותה, הבמברה, הטוארג, אבל השם, שיש לו כוח של מהות לפעמים, משך אליו את שיירות המלח, את סוחרי השנהב והעבדים ואת ההרפתקנים שניסו להגיע לעיר שיושבת על השער לאפריקה, מדרום לים החולות. 

הסיפורים על העיר באמצע המדבר, שבה אפשר להחליף מלח בזהב, ועל לוחמים גאים המצוידים בחרבות אדירות ממדים, החולשים על דרכי המסחר, נפוצו באירופה והלהיבו את דמיונם של הרפתקנים. העיר הייתה אסורה לכניסת כופרים במשך מאות שנים, והמיתוס על מה שמתרחש בה הלך ותפח במשך התקופה. להרפתקנים של המאה ה-19 היה קשה לעמוד בפני האתגר והקסם. הם ידעו כי הדרך במדבר קשה מאוד, ובקרבו יושבות תרבויות לא נודעות ולעיתים עוינות. כדי להתמודד עם קשיים אלה, למדו הנוסעים ערבית ועד כמה שאפשר –  גם את תרבות השבטים, ויצאו כשהם מחופשים למאורים (שבט נוודים ערבי שחי במערב הסהרה) או לטוארגים. חלקם מונעים בתאוות בצע, מרביתם בסקרנות יוקדת.

 

 

תושבי טימבוקטו טרחו התושבים לתעד את הביקורים של האירופאים הראשונים ועל ידי כך מקבעים בזיכרון ההיסטורי את גדולת העבר של עירם. על הבתים בהם התארחו מופיעים שלטים ועליהם רשומים פרטי הביקור ההיסטורי. האירופאי הראשון הגיע לטימבוקטו ב־1826. היה זה סקוטי בשם גורדון ליאנג (Gordon Laing), וביקורו במקום עלה לו ביוקר. הוא נרצח על ידי אחד ממלוויו בדרך לסגו (Segou) במצוות הסולטן, שלא סבל כופרים.

 

 

 

לרוע מזלו הוא שכר את האיש הלא נכון – מוסלמי פנאטי שכולם ידעו שירצח את האירופאי,  חוץ מהנרצח, כמובן. על הבית בו התגורר נכתב: "הגיע לטימבוקטו ב־1826 ושילם על כך בחייו". שנתיים אחר כך הגיע לטימבוקטו ההרפתקן הצרפתי רנה קאייה (Rene Caillie). במשך ארבע שנים נדד במדבר מחופש למאורי. למרות שנחשף על ידי האימאם, הוא זכה לחזור הביתה ולפרסם כמה ספרים על הסהרה ועל תושביה. רבים פקפקו באמיתות דבריו. לא האמינו שאדם לבן עור יוכל לשב בחיים מתושבי טימבוקטו, הקנאים ואפופי שנאת זרים.

 

 

 

יותר מעשר שנים חלפו עד שהגיע לעיר האירופאי השלישי. ההרפתקן הגרמני היינריך בארת' (Heinrich Barth), הגיע לטימבוקטו ב-1853, לאחר שנדד בתחפושת של מאורי במשך חמש שנים, מלוב דרך אגאדז שבניז'ר עד ניגריה ומשם עלה לטימבוקטו במעלה הניז'ר. כשחזר לארצו פרסם חמישה ספרים עבי כרס על מסעותיו. המבקר האחרון ששמו מצוין על אחד מבתי טימבוקטו הוא ההרפתקן האמריקאי דיוויד וו. ברטי. הוא עמד בראש המשלחת האמריקאית הראשונה שחצתה את הסהרה ב־1912, והתגורר בטימבוקטו כמעט שנה. בעקבות מבקרים ראשונים אלה הגיעו עשרות אירופאים, שחזרו והאדירו את נפלאות העיר והמסע אליה.

 

 

המקום נחשב לפרוע, עד שהגיעו הצרפתים ושלטו כאן, קשה להאמין, עד 1960, אך כמו במקומות רבים אחרים, העצמאות לא הביאה שקט, נהפוך הוא. הטוארגים שבמשך שלושה עשורים חשו מופלים מרדו ב-1990, כנגד השלטון המרכזי ולאחר ששלושת אלפים מורדים הניחו את נשקם והושב השקט, הוחלט לחגוג אותו, בפסטיבל שנתי של מוסיקה, מדי שנה, בחודש ינואר, סמוך לטימבוקטו.

ביקרנו בספרייה על שם האימאם בן אסיוט, שם התרשמנו ממפעל העתקת הכתבים האסלאמים העתיקים.  בארון התצוגה היו כתבי יד בערבית מהמאות ה-13 עד ה-15 במגוון נושאים: דת (כולל עותק קדום של הקוראן שנכתב בטימבוקטו), פילוסופיה, מתמטיקה, משפט.  מעניינות במיוחד היו מפות של קבוצות הכוכבים (כוכב הצפון, העגלה הגדולה והקטנה), ששורטטו בספר אסטרונומיה, בן המאה ה-14.

 

 

 

הארכיונים של טימובקטו הם בעלי חשיבות רבה לחוקרי אפריקה. מלומדים מארצות שונות מגיעים לכאן, מצלמים את המסמכים ומתחקים בעקבותיהם אחרי שיירות הסחר ויושבי המדבר בימי הביניים וראשית העת החדשה. אדם קרוב אצל עצמו. מבין התעודות הרבות השמורות בארכיונים של העיר המדברית, משכה את תשומת לבי תעודה כתובה בערבית ובשוליה אותיות עבריות, השופכת אור על הרב מרדכי אבי צרור, מלומד והרפתקן מדרום מרוקו, שהגיע לטימבוקטו בסתיו 1857, בשיירת גמלים שחצתה את מדבר הסהרה והיה הנוסע היהודי הראשון שהגיע לעיר האסורה. הוא התחפש לסוחר ערבי ושילם הון עתק למלוויו כדי שיבריחוהו אל העיר. הוא נתפס וכמעט הוצא להורג, אך בזכות חלקת לשונו,  הצליח לשכנע את האמיר המקומי לדחות את מועד ביצוע גזר הדין, כדי לאפשר לו להישאר בינתיים במקום ולנסות את מזלו בעסקי הסחר הטרנס סהרי. בתמורה התחייב להעביר לידיו תשלום שנתי של חלק מרווחיו. ההימור הצליח. הרב, לא היה רק נוסע נועז, אלא גם איש עסקים ממולח: הוא הציל את חייו, היה לאדם הלא מוסלמי הראשון שקיבל היתר שהייה בטימבוקטו ואף הצליח להביא אל העיר את בני משפחתו.

במהלך עשר השנים שהתגורר אבי צרור בטימבוקטו התחוללו באזור מאבקים אלימים על רקע צמיחתה של תנועת ג'יהאד שכבשה בסערה את אפריקה המערבית. בתחילה לא הפריעו אירועים אלה להצלחתו בעסקי השיירות, כפי שאפשר ללמוד מתעודת משלוח כתובה ערבית ועברית, העוסקת בסחר בבדים ובמלח , אבל בסופו של דבר הורע מצבו הכלכלי והוא הציע את שירותיו לקונסול הצרפתי במרוקו, שהמליץ על העסקתו במסגרת "החברה הגיאוגרפית של צרפת".

 

אבי צרור, שדיווח על מסעותיו בעברית לחברת "כל ישראל חברים", טען  כי בני שבט דאגה (Daga), החיים באזור ומכונים בפיו "דאגתון", הם יהודים שהתאסלמו. הטענה זכתה להדים בעיתונות הבינלאומית בסוף האלף השני ואפילו עוררה התלהבות בקרב פעילי עלייה. אמנם, האנתרופולוג פרופ' מישל אביטבול, שחקר את עלילותיו של הרב הנוסע, טרח לצנן את ההתלהבות, אך טיעוניו המדעיים מתגמדים נוכח גדולתו של המיתוס.

בטימבוקטו מתנהל היום פרויקט נרחב של העתקת כתבי יד עתיקים מהמאות ה-10–15 הנמצאים בספריות העיר. כתבים אלו הם בעלי ערך אדיר בהיותם בין הכתבים המוקדמים ביותר המשמרים את מצבור הידע המוסלמי של התקופה ההיא. הם כוללים ספרי קודש והגות, גיאוגרפיה, היסטוריה, מדעים, אומנות ועוד. חלקם נכתב בעיר וחלקם הובא לכאן מגרנדה בעת גירוש המוסלמים משם בסוף המאה ה-15. רובם הגדול התבלה והתפורר עד כדי כך שלא ניתן לשמרם או אפילו לצלמם, ולכן הוחלט להעתיקם ביד. זה מתבצע היום על ידי כשלושים סופרים, בשבע ספריות, במימון אונסק"ו וקרנות בינלאומיות.

 

 

התמזל מזלנו ונקלענו מיד בתחילה לחגיגת חתונה מקומית, שמשכה אליה מאות מוזמנים בלבוש חגיגי וססגוני ביותר. הגברים המאליים מרשימים בחזותם ומפתיעים בקומתם הגבוהה ובתווי פניהם העזים. חלקם לבושים בבגדים רקומים בלבן, המבליטים את מבנה גופם החסון. הנשים המקומיות יפהפיות, לבושות בבגדי משי אופייניים, מקושטות להפליא ושערן המסולסל באופן טבעי, עבר עיבוד מאסיבי במספרה והוחלק למשעי. לטעמי השיער המקורזל יפה להן הרבה יותר. אולם כמו בשיר המפורסם, השחור רוצה להיראות לבן והלבן להיראות שחור.

 

 

מבנה המשפחה במאלי הוא פטריארכאלי – המשפחה רב דורית, מתגוררת יחידו ומנוהלת על ידי ראש המשפחה. לנשים אין מעמד וזכויות רשמיים, הן וילדיהן הנם רכושו של הגבר. אולם, למעשה האישה היא הכוח הסמוי מאחורי הגבר – מבחינה ניהולית – היא הקובעת האמיתית – הוא יתייעץ איתה בכל וכלפי חוץ יבטא את דעותיה כאילו היו שלו. כמו במקומות רבים בעולם המוסלמי, קיים פער גדול בין מעמדה המשפטי של האישה, לבין מעמדה בפועל, כמלכת המשפחה. כוחן והשפעתן של נשים במאלי ידוע ממקורות במסורות בעל-פה של האבות המשלבות אגדות ואמונות ובעובדות היסטוריות. האישה מככבת באמונות רבות של הקבוצות האתניות במאלי, כאשר חלק מהרוחות השולטות הן נשים. בטקסי הקרבת קורבן-אדם שהיו נהוגים בעבר הרחוק, נבחרה ילדה-נערה בתולה, לעיתים בת יחידה להוריה, על ידי חוזה העתידות. טוהרה הבטיח את ריצוין של הרוחות. אלו העבירו את עלומיה והזינו בהם את האדמה.

 

 

האסלאם מגביל עד ארבע את מספר הנשים להם מותר לגבר מוסלמי לשאת. לכל אחת מנשותיו של גבר יש מרחב מחיה משלה והיא אינה חייבת לדווח על ניהולו לבעלה. עם הזמן הפך המנהג הזה ליקר מדי וכלי התקשורת יוצאים נגדו. המשכילים במאלי, בעיקר בעיר הבירה במאקו, נישאים בדרך כלל רק  לאשה אחת. לאחר הנישואים הבנים נשארים בבית האב והבנות עוברות להתגורר עם משפחת הבעל. כאשר אישה מתאלמנת, האח הצעיר נושא אותה לאישה, בעיקר מתוך שיקולים כלכליים וסוציאליים. אולי גם מסיבות מוסריות. נראה שגם מנהג הייבום התנ"כי הגיע מאפריקה. הבעל החדש הוא מקבל אחריות על גיסתו-אשתו  ועל ילדי אחיו המת, אולם כול המשפחה המורחבת דואגת להם. באם האלמנה בוחרת לעזוב את משפחת הבעל היא עוזבת בגפה, ללא רכושה וילדיה. כך גם לגבי גרושה.

ארגוני נשים שקמו בערים הגדולות בכל אפריקה, מתקוממים נגד תפישת האישה וילדיה כרכוש הגבר, ונשים מתקדמות מעדיפות לא להינשא ולהיות אימהות חד-הוריות כדי לא לאבד את ילדיהן. נישואים בין-מעמדיים כמעט לא קיימים וההתקדמות בסולם החברתי חסומה בעיקר בפני נשים. לעומת זאת המפגש בשווקים פרץ במידת מה את המחסום בפני נישואים בין שבטיים.

הנשים שהתאספו לחגוג נראו רחוקות שנות דור מאלו שבכפרים. שלא כבמקומות אחרים בהן הנשים מסרבות פעמים רבות להצטלם (הוסבר לנו שזה משקף פחד מכך שתהיה למישהו זר שליטה על נשמתן ואולי מדובר ביראה מכך שתמונתן תביא לציד שלהן לעבדות), כאן הנשים נראו מודרניות יותר והצטלמו בדרך כלל ברצון.

 

 

מחוץ למרכז העיר הולך ופוחת השימוש באבן לבנייה, ובשולי העיר כבר חוזרים הכול לבניית הבוץ שאפיינה את הערים הקודמות בהן ביקרנו. הרחובות די רחבים, נטועים בחלקם עצי שיטה, אך חסרי כל ריצוף, הבתים הם בתי בוץ חד קומתיים עם גגות שטוחים. בחזיתותיהן תנורי בוץ עגולים בהם מבשלים את המזון. בכל מקום הגברים עסוקים בתעשיית הבנייה: הכנת מאות ואלפי לבני בוץ וטיוח תדיר של קירות הלבנים הללו בבוץ טרי. מאחר וביום ביקורנו – יום ראשון –  הילדים לא לומדים, הם היו ברחובות והקיפו אותנו בידידות רבה, חלקם דוברי אנגלית סבירה.

ה"בלה", מילה שהוראתה היא "עבדים", הם קבוצה השייכת לשבט הטוארג שבחרה לחיות בשולי טימבוקטו ולשרת את תושבי העיר המשתייכים ברובם לשבט הסונגהאי. הם גרים בבקתות דמויות איגלו, באוהלים העשויים מכפות תמרים ואפילו בבקתות של קבע הבנויות מחומר.

טימבוקטו איננה פוטוגנית במיוחד, בעיקר ביחס למקומות אחרים במאלי. שעת חסד מזמן הבוקר, כשעדרי הטוארג אל השוק ונערים צעירים נושאים על ראשיהם נתחי בשר ענקיים אל חנויות הקצבים. מראה נאדר ומדם. הם בלטו בכתמים האדומים על גלימות הכחולות שלהם על  רקע דיונות המדבר.

 

 

שעות אחר הצהריים הוקדשו לביקור במחנה טוארגי לא רחוק מהעיר. כבר שנים שאני מצפה לפגוש את הלורדים הכחולים של הסהרה. במשך שנים סופר באירופה על הסוחרים, שהתייבשו מהשמש הקופחת, הוכשו על ידי נחשים או נקטלו בחיצי הכסף של הטוארגים. מוצאם משבטי הברברים שברחו דרומה מהערבים עם הכיבוש הערבי של צפון אפריקה במאה השביעית לספירה.

במשך אלפיים שנה, הפעילו הטוארג את מסחר השיירות באמצעות גמלים במדינות שמדרום לסהרה. הם קישרו בין הערים הגדולות של דרום הסהרה לחוף הדרומי של הים התיכון באמצעות נתיבי הסחר המדבריים.

בני שבטי הטוארג מכנים עצמם "קל טאמאשק"- דוברי שפת הטאמאשק, או "אימאשאג'ן" (האנשים החופשיים). השם "טוארג" ניתן להם על ידי מגלה הארצות ליאו אפריקאנוס. ייתכן מאד כי מקור השם  במילה Twārəg –  כינוי הרבים של Tārgi, שמשמעותה בעבר הייתה "תושב טארגה" – אזור המיוחס לאזור פאזן שבלוב. שפתם המיוחדת, ה- Tamashek שזורה מילים ממוצא ברברי. חלקם גם דוברי ערבית.

 

 

הטוארג אימצו את תרבות הנוודות מרועי גמלים ערביים והסתמכו על גמלים כמקור תנועה, מזון ומשאבים. שבויים שנלקחו במהלך פשיטות או מלחמות היו הופכים לעבדים שהיוו את כוח העבודה העיקרי.

חברת הטוארג היא היררכית ומחולקת לפי אצולה ואריסות. כל שבט (טוואשט) בנוי ממספר חמולות ומונהג על ידי הצ'יפים המאחדים אותם הנקראים "אמגאר". עבודת הרעייה יוחדה והוגבלה בהתאם למעמד החברתי. האצולה הגבוהה הייתה של לוחמים אריסטוקרטיים אשר ניהלו את הגנת השבטים, את ההתקפות ואת המסחר ארוך הטווח. תחתיהם היו מעמדות הביניים בעלי משלחי היד והמלאכות.

טרום הפלישה הצרפתית לאפריקה היו שבטי הטוארג מאורגנים במספר קונפדרציות אשר כל אחת מהן כללה כתריסר שבטים. לכל קונפדרציה היה מנהיג מסורתי, שעמד בראש מועצת ראשי השבטים. בסוף המאה ה-19 התנגדו הקונפדרציות לפלישה הצרפתית למולדתם במרכז הסהרה כחלק מהפרויקט הקולוניאליסטי הצרפתי. החרבות רחבות הלהב של הטוארג לא הצליחו להתמודד עם הנשק הטכנולוגי של הצרפתים ולאחר מספר מקרי טבח משני הצדדים, הוכנעו הטוארג ואולצו לחתום על אמנה במאלי ב-1905 ובניג'ר ב-1917. בדרום אלג'יריה נתקלו הצרפתים בהתנגדות הגדולה ביותר אך לבסוף, הצליחו הצרפתים הצליחו להשתלט על אדמות הטוארג והקונפדרציות השבטיות פורקו ואורגנו מחדש תחת השלטון הצרפתי.

 

 

עצמאותן של המדינות האפריקאיות בשנות השישים של המאה ה-20 הביאו לחלוקה מלאכותית של שטחי הטוארג למדינות המודרניות של ניג'ר, מאלי, אלג'יריה, לוב ובורקינה פאסו. הלבוש המסורתי של הטוארגים הוא גלימות – כחולות לגברים, שחור-אינדיגו לנשים, והם מכסים את החצי התחתון של פניהם בבד, אף כי הנשים אינן עוטות רעלות. הגברים שפניהם מכוסות ברעלה צבועה באינדיגו, ייתכן כי הם או קרוביהם היו חלק חשוב מהאימפריה של המוּרָביטון שכבשה במאה ה-11 את צפון אפריקה ואת ספרד. הגברים נהגו לכסות את פניהם ברעלה, דבר שעמד בבסיס התיזה של האנתרופולוגית מרגרט מיד, שראתה ברעלה משהו מכבד ולא דווקא משפיל. הטוארגים של היום מתפרנסים  מחקלאות דלה, רעיית צאן ובקר, קצת מסחר ותיירות, וליווי שיירות. חלקם הגדול עבר ליישובי קבע בסמוך לערים הגדולות שבגבול תחומם, כאשר בעת לווי השיירות, בעיקר בחורף, עוזבים הגברים את הכפר ומותירים אותו לניהולן של הנשים. המציאות הזאת של היעדר גברים והפיתויים שמזמן המדבר תרמו ללא ספק לחוקי הצניעות הנוקשים, שצמחו במדבר ולימים אומצו על ידי האיסלאם. כמה משפחות טוארגיות מתפרנסות מאירוח תיירים. הסיור כולל רכיבה מביכה על גמל, ארוחה טעימה, מופע מאולתר ומיני פנטזיה של רכיבה על גמלים. מתאר לעצמי בפסטיבל הטוארגי הנערך מדי שנה, בראשית ינואר, כול יהיה מרשים יותר. זהו אירוע תרבותי־מוזיקלי שמיועד לקרב בין השבטים אגב שמירה על המסורת, במעין משתה חג ענקי.  מצטרפים כאן יחד מאות אנשים וגמלים, ג'מים מוזיקליים של ישן וחדש, אקוסטי וחשמלי, שנוצרים בספונטאניות על ידי אנשים שבאים כדי ליהנות ממוזיקה אחרת. כולם רוקדים בדיסקו המאולתר, על רחבת הריקודים החולית, לאור הזרקורים של הירח. בני נוער טוארגים לבושים בערבוביה של בגדי היפ־הופ וטורבנים, רוקדים בשיכרון חושים, נהנים מכל רגע ומנצלים את ההזדמנות לפרוק עול, לרקוד ולשתות לפני שיחזרו לשגרת חייהם הקשוחה. כמה מהם יחזרו לנדודים בסהרה, אחרים יחזרו לעבוד במכולת, ויהיו כאלה שיחזרו לקבץ נדבות מתיירים מזדמנים. אבל אף אחד לא נחפז לעסוק ביום בצרות של מחר. מדי שנה מעניקה הממשלה חסד לצעירים המתוסכלים של הטוארג. במשך שלושה ימים הם ירטיטו את לב התיירות המזדמנות בצעיפיהם הכחולים ובדהירתם על גמל, הם ירקעו ברגליהם לקולות מוסיקה שתגיע לכאן מרחבי אפריקה כולה, עד שייאלצו להתעורר ליום חדש.

 

.