קוסובו – עימות עקוב מדם

כתב: גילי חסקין

מבחינה היסטורית, קוסובו הוא לב לבה של סרביה. אולם רוב תושביו כיום הם אלבנים. במידה רבה, המצב מזכיר את זה שביהודה ושומרון.

כך או אחרת, הקובץ הזה רלוונטי כמובן לטיול בקוסובו גופא ובמידה רבה, גם לטיול באלבניה וגם לטיול בסרביה.

במשך שנים רבות הייתה קוסובו מקור לסכסוך אתני, כיוון שרוב תושביה של קוסובו הם אלבנים מוסלמים, ומיעוטם סרבים נוצרים אורתודוקסים.

ראו באתר זה: הבלקן

רקע

א.         תולדות קוסובו

ראשוני השבטים הסלאביים שהיגרו אל קוסובו במאה השביעית, אימצו את הדת הנוצרית אורתודוכסית. 200 שנה לאחר מכן, במהלך המאה ה-9 צורפו חלקים מקוסובו לנסיכות סרבית בשם ראשה(Rascia). במשך שנים נאבקו הסרבים במתחרים ובפולשים זרים, עד שהצליחו להשתלט על כול שטחה של קוסובו, בשנת 1208. מאז נהייתה קוסובו למרכז הפוליטי והדתי של הסרבים. קוסובו משובצת לאורכה ולרוחבה אתרים היסטוריים ושכיות חמדה ארכיטקטוניות המעידות על כך שחבל הארץ הזה הוא ערש הולדתו של העם הסרבי.

אחד הממצאים החשובים ביותר שהתגלו בסרביה רבתי היה של צלמיות מטרה קוטה, שיוצרו בתקופה הנאוליתית והפכו לסמלה של העיר פריששטינה

במאה ה-14, קמה בשטחה של סרביה, הכוללת את קוסובו, האמפריה של סטפן דושאן (Stefan Dušan), שכינה עצמו "צאר הסרבים והיוונים".

סטפן אוּרוֹש הרביעי דוּשָאן היה מלך סרביה מ-1331 ועד 1346, מייסד הקיסרות הסרבית והצאר הראשון שלה מ-1346 ועד למותו.

לאחר כמה שנים, בהם חי בקונסטנטיננופוליס, שהיתה מרכז תרבותי חשוב בשליטת הפלאולוגים, וקשר שם קשרים עם ההנהגה הביזנטית, שב לסרביה לחם כמפקד צבאי לצד אביו במספר קרבות . ידוע במיוחד, הקרב שנערך ב-1330 ובו ניצחו הסרבים את צבא הבולגרי. במערכה זו, הצאר הבולגרי מיכאל שישמן מצא את מותו.

בעקבות סירובו של אביו, סטפן אורוש השלישי דצ'אנסקי, לתקוף את האימפריה הביזאנטית, הדיח נישל סטפן דושאן בסיוע ראשי הצבא הסרבי את אביו מכיסאו והוכתר ב-1331 למלך סרביה. לאחר הכתרתו פעל דושאן להרחבת שטחי ממלכתו , לשם כך תקף את הביזנטים במזרח ואת ההונגרים במערב.. ב-1341 פרצה מלחמת אזרחים באימפריה הביזאנטית. סטפן דושאן ניצל את חולשת האימפריה, כבש שטחים נרחבים במערב הבלקן ובכלל זה את העיר קוואלה.

ב-16 באפריל 1346 כינס סטפן דושאן אספה בסקופיה (מקדוניה), בנוכחות ראשי הכנסייה האורתודוקסית הסרבית והכנסייה האורתודוקסית הבולגרית, במהלכה הוסדר מעמדה של הכנסייה האורתודוקסית הסרבית וסטפן דושאן הוכרז כקיסר סרביה. סטפן דושאן המשיך במסע כיבושיו וצבאו כבש את אפירוס, אטוליה, אקארנאניה ותסליה. בהמשך יצא למסע כיבושים בבוסניה. הוא זה שהקים את המנזר המפורסם בדצ'אני.

ב-1355 מת סטפן דושאן באופן פתאומי והותיר אחריו ריק שלטוני בממלכתו ובאזור כולו. יורשו סטפן אורוש החמישי לא היה בעל הכישורים המתאימים להחזיק אימפריה והקיסרות התפוררה בשל מאבקי כוחות פנימיים. במקביל, על גבולות האימפריה הסרבית התחזקו העות'מאנים והחלו להוות איום ישיר על קיומה.

ב-28 ביוני 1389 התחולל אחד הקרבות המשמעותיים בהיסטוריה של הבלקן קרב קוסובו. צבא עות'מני ובו 140,000 חיילים חמושים היטב, פלש לקוסובו, בהנהגת השולטן מוראד הראשון, מי ששם את הבלקן, רומליה, כיעד מרכזי להתפשטות הטורקים. מולם עמד צבא מגן של 70000 חיילים סרבים, בהנהגת המלך לאזאר מסרביה (Lazar Hrebeljanović, 8)  קילומטרים דרומית מערבית לעיר פרישטינה (Pristina). שני הצדדים ספגו אבדות, אולם הסרבים, שאיבדו חלק ניכר מההנהגה שלהם במהלך הלחימה, הפסידו ונאלצו להפוך לחלק מהאימפריה העות'מנית. למרות שהסרבים הפסידו בקרב, הוא נחשב לאירוע מכונן בתולדות האומה. העובדה שקרה דווקא ב-28 ביוני, בעיצומו של חג המוקדש לקדוש בשם ויטוס (הנחוג גם על ידי הבולגרים), הגביר את הדרמטיזציה של האירוע, שנזכר כאירוע של גבורה בהיסטוריה הסרבית, אודותיו נכתבו שירים וסיפורים רבים. הידוע שבהם הוא האפוס הסרבי "שירת קוסובו" .

לימים, בשנת 1448 התרחש בקוסובו קרב נוסף, בו ניצחו העות'מניים צבא של צלבנים, בהנהגה הונגרית; הפעם בסיוע סרבי, כשהם מצוידים בתותחים.

ראו באתר זה: תולדות סרביה הקדומה.

לאורך רוב תקופת שלטונה של האימפריה העות'מאנית באזור, שנמשכה מאמצע המאה ה-15 ועד 1912, נכללה קוסובו בווילאיית (פרובינציה) שנקראה "קוסובֵה", וכללה גם שטחים ממרכז סרביה, ממונטנגרו ומאלבניה של ימינו, וכן את צפון-מערב מקדוניה של ימינו, ובכלל זה בירת מקדוניה (שהייתה בירת המחוז) סקופיה. בתחילת השלטון העות'מני הייתה האוכלוסייה כמעט כולה סרבית. השלטונות אפשרו חופש דת, אך על התושבים הנוצרים הוטלו מסים גבוהים, שבעטיים התאסלמו עם השנים חלק ניכר מהתושבים – רוב האלבנים וחלק מן הסרבים. במקביל אלפי טורקים ואלבנים היגרו אל החבל.

ראו באתר זה: תולדות אלבניה בתקופה העות'מנית

עד שלהי המאה ה-19 היה בחבל רוב סרבי, אך נוכחות אלבנית ניכרת החלה במאה ה-17. שלטון אוסטרי קצר מועד בסוף המאה ה-17 התקבל בתמיכה בקרב חלק מן האוכלוסייה הנוצרית, ועם סילוקם של האוסטרים נקטו העות'מאניים בצעדי נקם, שגרמו להגירתם של רבבות נוצרים (סרבים ברובם) מן האזור. האדמות שהתפנו נמסרו לידי מהגרים אלבנים. בעקבות מרידות סרביות נגד העות'מאניים ב-1737 ובתחילת המאה ה-19, חלו תהליכים דומים.

למרות זאת, עד 1876, היו הסרבים מרביתם של יושבי החבל ( 64%). בין השנים 1876 ועד למלחמת העולם הראשונה, גורשו כ-300,000 סרבים מהחבל על ידי תושביו האלבניים (ויש המעריכים שיותר) ושיעורם ירד ל-40% מכלל האוכלוסייה.

בשנת 1912, כתוצאה ממלחמת הבלקן הראשונה, נחלקה קוסובו בין ממלכת סרביה וממלכת מונטנגרו (לימים היו סרביה ומונטנגרו לאיחוד פדרטיבי). רוב שטחה של קוסובו עברה לשלטון ממלכת סרביה, פרט לאזור מטוחיה, שעבר לשליטת נסיכות מונטנגרו.

ראו באתר זה: תולדות מונטנגרו

אלבנים רבים ברחו מפחד מנקמה סרבית בהם. ב-28 ביוני 1914, פרצה מלחמת העולם הראשונה, לאחר שלאומן סרבי בשם גברילו פרינציפ, חיסל את יורש העצר האוסטרי בסראייבו בירת בוסניה . בסיומה, שבה קוסובו כולה לשליטת ממלכת סרביה. לאחר מלחמת העולם הראשונה קמה יוגוסלביה וקוסובו נותרה כחבל ארץ בתוך הרפובליקה הסרבית שהיתה חלק מיוגוסלביה הגדולה.

במלחמת העולם השנייה בותרה יוגוסלביה על ידי גרמניה הנאצית ובעלות בריתה. רוב שטח קוסובו נמסר לאלבניה, שהיתה מדינת בובות בשלטון איטליה הפאשיסטית.

ממשלת אלבניה שתפה פעולה עם גרמניה הנאצית, בעוד הסרבים הקיזו את דמם במאבק נחוש נגד הפולש הנאצי, ושילמו על כך מחיר יקר שהסתכם באובדן של כ- 10% מאוכלוסייתם. האירוניה ההיסטורית ממחישה ששיתוף הפעולה עם הנאצים השתלם לאלבנים וקידם את האינטרסים הטריטוריאליים שלהם בקוסובו. לעומת זאת, הסרבים שליקקו את פצעיהם המדממים לאחר מאבק החרמה נגד הנאצים, לא זכו לשום אשראי מוסרי על מאבקם ההרואי בנאציזם.

יתרה מזאת, מעשי הזוועה שביצעו הסרבים מחד וההתקשרות המערבית נגד הסרבים מאידך, מחק מהתודעה העולמית את זכר ההרואיזם הסרבי שבחר לגייס את כל תעצומותיו הלאומיות למאבק בנאציזם במקום ליהנות מסיר הבשר של שיתוף פעולה עם הרייך השלישי, כפי שהעדיפו לעשות שכניה של סרביה.

ראו באתר זה: תולדות אלבניה בעת החדשה.

עם הפיכתה של יוגוסלביה למדינה קומוניסטית פדרטיבית, ניתן לקוסובו מעמד רשמי של מחוז אוטונומי, בעל עצמאות מוגבלת למדי, בתוך הרפובליקה של סרביה. תחילה היה מעמד זה רשמי בלבד ומוגבל ביותר. האוכלוסייה האלבנית גילתה נטיות לאומיות ואלו דוכאו בחריפות. במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20, ובייחוד אחרי 1967, חוזקה משמעותית האוטונומיה של החבל ועלה מעמדם של האלבנים. בחוקת 1974 אף זכה החבל למעמד שנפל רק במעט מזה של רפובליקה בפדרציה: הוכר השימוש באלבנית כשפה רשמית והשימוש בתארים "נשיא" ו"ראש ממשלה" למנהיגי החבל. צעד זה ננקט כחלק ממדיניותו של טיטו, שביקש להפחית את הדומיננטיות הסרבית ביוגוסלביה, כדי לייצב את הפדרציה. לאורך תקופה זו עלה באופן ניכר הרוב האלבני בחבל כתוצאה משיעור ילודה גבוה, מהגירה של סרבים לסרביה המרכזית ומהגירה של אלבנים מאלבניה. למרות שהמחוז נחשב לעני ביותר ביוגוסלביה, תנאי החיים שבו היו טובים בהרבה מאשר באלבניה השכנה והחופש היה גדול פי כמה. בני המיעוט הסרבי התלוננו על אפלייתם בידי השלטון האוטונומי, אך השלטונות היוגוסלביים התעלמו.

ב.         התפוררות יוגוסלביה

יוגוסלביה הייתה מדינה עם שורשים עמוקים של סכסוכים פוליטיים, כלכליים ותרבותיים ומתח אתני רב. לאחר מלחמת העולם השנייה הוקמה הרפובליקה של יוגוסלביה, תחת שלטונו של יוסיפ בירוז טיטו (Josip Broz Tito) ששלט במדינה עד מותו ב- 1980 .

הייתה זו מדינה מאוד מבוזרת, ובה קרואטים, סרבים, בוסנים, סלובנים, אלבנים, הונגרים, מונטנגרים, ולאכים וקבוצות קטנות של בולגרים, צ'כים, גרמנים, איטלקים, רומנים, רוסים, יוונים, טורקים וצוענים. מכול אלו, זכו להכרה נפרדת על פי החוקה, רק הסרבים, הקרואטים, הסלובנים, המונטנגרים והמקדונים. לכל אחת מהלאומים הללו הייתה את האוטונומיה שלו כחלק מהרפובליקה הגדולה. לפי חוקת 1946 הורשו שש הרפובליקות המכוננות (סרביה, קרואטיה, סלובניה, בוסניה, מקדוניה ומונטנגרו), לפרוש מהפדרציה, אך זכות זו נשללה מהן כעבור שבע שנים. טיטו הצליח לשמור מצב זה לאורך תקופה ארוכה ולצמצם את החיכוכים על רקע אתני במהלך תקופת שלטונו, אך לקראת סופה של תקופה זו גברו המתחים האתניים.

ראו באתר זה: תולדות יוגוסלביה

מותו של טיטו ב-1980, סימן את תחילת התפוררותה של יוגוסלביה. הרגשות הלאומיים החריפו משום שסלובודן מילושביץ' Slobodan Milošević)), הנשיא האלמוני עד אז, של 'ליגת הקומוניסטים' במולדתו סרביה, ניסה לגייס עצמה פוליטית ולמלא את החלל שנוצר לאחר מותו של טיטו, באמצעות טיפוח רגשות לאומיים סרביים והפעלתם . ככל שעבר הזמן היה ברור שהקומוניזם של טיטו הגיע לסיומו, ואת מקומו תפסה הלאומנות, תופעה שקיבלה חותמת סופית עם סיום המלחמה הקרה. לשנאה ההדדית ביוגוסלביה היו גורמים רבים. הזיכרון ההיסטורי של מפלגת האוסטשה (Ustaše) הקרואטית, הפרו נאצית, שרדפה לא רק יהודים וצוענים, אלא גם סרבים . נשיא קרואטיה פרניו טוג'מן Franjo Tuđman)), היה ידוע לשמצה ברוחב היריעה של הדעות הקדומות שלו ותיעב במידה רבה סרבים, יהודים ומוסלמים. בכול זאת, האפליה המשותפת לשל מרבית עמי יוגוסלביה כוונה כנגד המיעוט האלבני. סלובנים, קרואטים, סרבים, מקדונים ומונטנגרים טענו כנגד האלבנים שהם עצלים ובוגדניים. היו לכך כמה סיבות. אחת מהן היא דתם המוסלמית. סיבה אחרת היא האיבה של יוגוסלביה לאלבניה, ששנים רבות שמרה על מסגרת קומוניסטית נוקשה. סיבה חשובה נוספת היתה הדמוגרפיה: האלבנים גדלו בקצב מהיר יותר מהקבוצות האחרות במדינה ב-1931 הם מנו רק 3.6% מאוכלוסיית יוגוסלביה. עד 1948 הגיע שיעורם ל-7.9 אחוזים, בגלל הגירה מאלבניה השכנה. ב-1991 הם כבר היו 16.6% מכלל תושבי סרביה, בגלל קצב הילודה שלהם שהיה גבוה פי כמה מזה של הסרבים והקרואטים. רוב האלבנים התגוררו בחבל קוסובו, שם הם היו 82% מהאוכלוסייה, הרבה יותר מ-194,000 הסרבים, שנהנו ממשרות טובות יותר משל האלבנים ומטובות הנאה בשירותים החברתיים. קוסובו היתה אפוא חבית חומר נפץ כפי שהבהיר בתבונה, הסופר והמדינאי אנדרה מלרו ( André Malraux), למבקר יוגוסלבי בצרפת: "קוסובו היא אלג'יריה שלכם, אבל בתוך המדינה".

מותו של טיטו ב-1980, סימן את תחילת התפוררותה של יוגוסלביה. שנה אחר כך, פתחו האלבנים בחבל בגל של מחאה והפגנות. הם דרשו להעניק למחוז מעמד רשמי של רפובליקה, וחלקם אף העלו דרישה לעצמאות מלאה, או לאיחוד עם אלבניה. גל המחאות דוכא ביד קשה על ידי הצבא והמשטרה היוגוסלביים.

ב-28 ביוני 1989 נשא מילושביץ' נאום לרגל יום השנה ה-600 ל"קרב בקוסובו". בנאום שנשא באוזני כמיליון מאזינים, הבטיח מילושביץ' לסרביים שבקוסובו, כי הם "השיבו לעצמם את שלמותם המדינית, הלאומית והרוחנית […] בגללה מנהיגים והפוליטיקאים שלהם ובגלל מנטליות הווסלים שלהם, הרגישו [הסרבים] עד עתה אשמים בפני עצמם ובפני זולתם. מצב זה נמשך עשורים, הוא נמשך שנים רבות. אבל עתה אנו ניצבים בשדה הקרב של קוסובו ואומרים "לא עוד". הנאום שנשא אופי לאומני, נועד לאחד את הסרבים בקוסובו , סביב מילושביץ' ולבסס את מעמדו כמנהיג סרביה.

לאירועים בדרום הרחוק היתה השפעה ישירה על ההחלטות שהתקבלו ברפובליקות הצפוניות, זגרב ולובליאנה לא גילו אהדה רבה לאלבנים, אבל חששו מעליית הסמכות הסרבית.

בשנות התשעים פרצו ביוגוסלביה מספר מאבקים על בסיס אתני בין ששת העמים החיים בה והביאו לפירוקה. היתה זו סדרה של עימותים אלימים בעלי מאפיינים אתניים ולאומיים. במהלך ניסיונה של סרביה לשמר את שליטתה בבוסניה על-ידי טיהור אתני של בוסניה מבוסנים, עד כדי הפיכתה למיושבת על-ידי רוב סרבי. כ-100,000 בוסנים מוסלמים נרצחו, בין 150,000 ההרוגים במלחמת בוסניה, שהתרחשה בשנים 1992-1995. בשנת 1999 פרצה מלחמת קוסובו, בה ניסו הסרבים שוב לבצע טיהור אתני של המוסלמים, אולם הפעם ניצבה מולם מערכה בין לאומית ומנעה מהם מלבצע רצח עם.

פירוקה של יוגוסלביה לאחר מלחמות קשות לאורך שנות ה-90, הביא להגירה של סרבים שחיו בסלובניה, קרואטיה, מקדוניה ובוסניה בחזרה לסרביה, וחלקם גם לקוסובו. זמן קצר לאחר מכן, צמצם מילושביץ' מאוד את האוטונומיה של מחוז קוסובו. מוסדות השלטון העצמי של קוסובו בוטלו, והוטלו מגבלות קשות על חופש התרבות והשפה במחוז. 70% מהאלבנים המועסקים בקוסובו פוטרו מעבודותיהם, על בתי הספר נאסר ללמד באלבנית ומורים שהתנגדו לכך פוטרו. אלבנים סולקו מהאוניברסיטה ומכל בנייני בתי הספר התיכוניים.

התושבים האלבנים של קוסובו, בהנהגת איברהים רוגובה (Rugova), הגיבו תחילה במאבק בלתי-אלים, שכלל את החרמת המוסדות הסרביים הרשמיים, הקמת בתי ספר אלבניים משלהם, ומוסדות פוליטיים עצמאיים, כולל פרלמנט לא-רשמי. ב-2 ביולי 1990 הכריז הפרלמנט הזה על עצמאות קוסובו. ההכרזה זכתה להכרה מצד אלבניה בלבד. מדיניות המאבק הבלתי אלים, בלטה על רקע מאבקי דמים התחוללו בחלקים אחרים ביוגוסלביה, אך לא הביאה תוצאות. בשנות התשעים התיישבו בחבל רבבות פליטים סרבים מבוסניה ומקרואטיה.

מכיוון שצבאה של יוגוסלביה, שסרביה היתה בו דומיננטית, היה שקוע בשנות התשעים של המאה העשרים, במלחמות בקרואטיה ובבוסניה, ניצלו האלבנים את המצב והשתלטו על חלק ניכר משטחי קוסובו, גם אם שליטה רופפת.

ב-1996 החלה מלחמת קוסובו. זהו למעשה לא עימות אחד, אלא שני עימותים שונים, שחלו ברצף. העימות הראשון (1996 – 1999), היה בין צבא השחרור של קוסובו (KLA) – ארגון גרילה אלבני אתני ששאף להתנתק מן הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה –  לבין כוחות הביטחון של יוגוסלביה. צבא שחרור קוסובו היה ארגון גרילה אלבני, צבאי למחצה. דור צעיר של אלבנים בחר להתעלם מהנהגתו חסרת האונים והמושפלת של איברהים רוגובה. בעידודה של אלבניה, זנחו יותר ויותר צעירים את ההתנגדות בדרכי שלום והצטרפו, כשהם חמושים בנשק, ל"צבא השחרור של קוסובו". כתב ה-BBC בחבל הבלקן, פו‏ל ו‏וּ‏ד, כתב בשנת 2001 כי "צבא השחרור של קוסובו הפך לארגון הגרילה המצליח ביותר של העת החדשה" . ה-CIA, ארצות הברית, האו"ם והרשויות היוגוסלביות החשיבו את ה-KLA לארגון טרור.

ראו באתר זה: טרור, גרילה

האלבנים באזור ובפזורה של יוצאי קוסובו, סייעו במימון של ארגון ה-KLA .

שיטות פעולתו של הארגון – בעיקר התקפות גרילה על תחנות משטרה מבודדות – אפשרו למילושביץ' לתלות בהתנגדות האלבנית את אשמת הטרור וליזום מערכה שאלימותה גברה והלכה.

בתגובה לפעולות הגרילה של ה-KLA, פרצה מלחמת קוסובו הראשונה, שהתחוללה בשנים 1996-1999. כבר באביב 1997 הזהירה אליזבת רן, שליחה מיוחדת לענייני זכויות האדם מטעם האו"ם, מפני אסון קרב במחוז קוסובו.

הארגון היטיב לנצל את התמוטטותו של המשטר באלבניה ב-1997, כדי להתחמש בנשק רב, שנלקח מבסיסי הצבא האלבני. מקור הכנסה נוסף של הארגון היה סחר בסמים וסחר בנשים . המערכה של הארגון נגד כוחות הביטחון של סרביה, גררה תגובת נגד חמורה של הצבא והמשטרה היוגוסלביים. אלו פתחו בפעולות נגד אלימות אשר הובילו לעקירתם של אלבנים בני חבל קוסובו ולהברחתם למקדוניה ולאלבניה השכנות.

במארס 1998, לאחר שכוחות סרביים חמושים במרגמות ומגובים במטוסי קרב, הרגו ופצעו כמה עשרות בני אדם בדרניצ'ה (   Drenica) ובכפרים אלבניים אחרים, התעוררה הקהילה הבינלאומית לתחנוניו של רוגובה והחלה לבחון את מעשי הטבח מקרוב. פעולות אלו של צבא יוגוסלביה המוקטנת (סרביה ומונטנגרו )  הוכרזו כטיהור אתני על ידי ארגוני זכויות אדם וממשלות נאט"ו.

התעללותו הנמשכת של מילושביץ באלבנים תושבי קוסובו, עוררה עליו את זעמן של מעצמות המערב. בקיץ 1998 נשמעו אזהרות חוזרות ונשנות מפיותיהם של מזכירת המדינה מדליין אולברייט (שאמרה שתראה במילושביץ' אחראי אישית), של נשיא צרפת ז'אק שיראק ושל מזכ"ל האו"ם חוויאר סולאנה. אך דומה ומילושביץ' לא הבין את העניין. הוא כשל בהבנתו את ההשפעה העצומה של האסון בבוסניה על דעת הקהל העולמית. יחד עם זאת, הקהילייה הבינלאומית היתה חלוקה בשאלת התגובה לאירועים בקוסובו. ארה"ב ושותפותיה בנאט"ו העדיפו לנקוט בפעולה צבאית לטובת האלבנים, אבל באו"ם קמה התנגדות עזה מצדן של סין ורוסיה, שהפרלמנטים של שתיהן הכריזו שכל פעולה שתבצע נאט"ו ביוגוסלביה, תהיה תוקפנות בלתי מוצדקת. גם יוון החברה בנאט"ו התנגדה משיקוליה שלה, לכול מעורבות בענייני יוגוסלביה. בינתיים הכריזו אוקראינה ובלארוס, על סולידריות בכל תנאי, עם עמיתיהן הסלבים בסרביה.

המבוי הסתום עלול היה להימשך עוד זמן רב, אלא שלאחר הפסקת אש קצרה שהושגה באוקטובר 1998 והיתה אמורה לאפשר לפליטים לשוב אל בתיהם, העלתה בלגרד את סף ההימור. בינואר 1999 חלה הסלמה בקרבות, כשכוחות סרביים של צבא, משטרה וארגונים חצי צבאיים פתחו במסע מאורגן של רצח, רדיפה וגירוש המוני של בני המיעוט האלבני. ב-15 בינואר 1999 התקיפו הכוחות היוגוסלביים את הכפר ראצ'אק שבדרום קוסובו, במהלכה נהרגו 45 אלבנים, מהם 23 הוצאו להורג. בלגרד הרשמית הגיבה כפי שקרה לאחר הטבח בשוק של סרייבו. תחילה הכחישה את האירועים ואחר כך טענה שהיתה זו פרובוקציה מצד הקורבנות עצמם.

ועידת שלום שכונסה בפריס ננעלה ב-19 למארס 1999, לאחר שהסרבים סירבו להסכים לקבל את ההצעות לפתרון הסכסוך בדרכי שלום.

לאחר משא ומתן עקר, שבמהלכו סירבה בלגראד להסיג את כוחותיה מקוסובו, הפכה התערבות לבתי נמנעת. כוחות ארגון האמנה הצפון אטלנטית (נאט"ו) הציבו אולטימטום ליוגוסלביה (שבשלב זה כללה רק את סרביה ומונטנגרו) להוציא את כוחותיהם מהאזור. סמוך למועד פקיעת האולטימטום, החלו הסרבים בגירושם הכפוי של אלבנים מהחבל ובהרס נרחב באזורי השליטה של ה-KLA.

ב-24 במארס, יצאו ספינות ומטוסי קרב של נאט"ו, לפעולה ביוגוסלביה, בהכריזם למעשה מלחמה, על המשטר בבלגרד. כוחות נאט"ו יישמו במלחמה טקטיקה של הכרעה חדה בקרב באמצעות כוח האש בלבד, ללא תמרון יבשתי .

בהתקפה אווירית על מטרות צבאיות ואזרחיות ברחבי סרביה, הסבו כוחות נאט"ו לסרבים אבדות כבדות. בוצעו בסך הכול 10,484 גיחות תקיפה, רובן על ידי מטוסי ארצות הברית.

היתה זו המלחמה הראשונה אי-פעם של נאט"ו כנגד מדינה ריבונית (מלחמה שחוקיותה מוטלת בספק עד היום, משום שלא התקבלה במועצת הביטחון של האו"ם, החלטה המאשרת שימוש בכוח ‏. יש המעריכים את כמות ההרוגים הסרבים ב-3,000 וכמות ההרוגים האלבנים ב-12,000.

תוך כדי כך נמשכה הלחימה בין ארגוני הגרילה האלבניים ובין הכוחות היוגוסלביים. יוגוסלביה האיצה את גירושם של האלבנים. על פי הערכות כ-1.2 מיליון קוסוברים נמלטו מבתיהם והותירו רק 500,000 מקהילתם בקוסובו, כאשר מרביתם מתחבאים ביערות או מועברים ממקום למקום, כ-13,000 נרצחו ו- 1,700 נעדרים. כ- 20,000 נשים נאנסו על ידי הסרבים, וכסף נגנב מהפליטים שניסו להגיע לגבול. רבבות תושבי קוסובו הסרבים נאלצו אף הם לעזוב את בתיהם, מפחד ההפצצות ותגובת הנגד של האלבנים. בסוף שנות ה-90 רוסיה, היתה עדיין מדינה חלשה בהנהגתו של בוריס ילצ'ין, התבוננה מהצד שעה שכוחות נאט"ו כתשו את סרביה. ב-11 ביוני, לאחר הפצצות שנמשכו 78 ימים, נעתר מילושביץ' לדרישה להוציא את כוחות יוגוסלביה משטח קוסובו.

מייחסים לאסטרטג והוגה הדעות הפרוסי, קרל פיליפ גוטליב פון קלאוזביץ, את ההנחה, שהכרעה היא המצב שבו צד המוכרע מאבד את רצון הלחימה שלו (להבדיל מיכולת הלחימה שלו, שלעתים רחוקות מושמדת לחלוטין). הגעה למצב של הכרעה תלויה לכן במרכיבים שונים שמושפעים מזהות הצדדים הלוחמים, הזירה והיא בכל מקרה מצב מנטלי של המוכרע. בקוסובו אפשר לומר שהיכולת הצבאית של יוגוסלביה לא נפגעה בצורה רצינית ובכל זאת איבד מילושוביץ' את רצונו להמשיך ולהתנגד לתביעות המערב.

כוחות רוסיים הוצבו בחבל במטרה להשיב את הסדר על כנו. עד ה-20 ביוני 1999 עזבו כל הכוחות הסרביים את החבל וניהול החבל עבר לידיו של כוח צבאי של נאט"ו, "כוח קוסובו" (KFOR). כוח שמירת השלום הבינלאומי.

בסיומה של הלחימה, הפך מחוז קוסובו לטריטוריה אוטונומית בחסות האו"ם, תוך שמירת הקשר הפורמלי בינו לבין סרביה. רוב הפליטים האלבנים תושבי קוסובו, שבו לבתיהם, ונבנו בהדרגה מוסדות שלטון עצמי, שבהם השתתפו בעיקר נציגי הרוב האלבני. אולם מאות אלפי סרבים ובני מיעוטים אחרים אולצו לעזוב את בתיהם והפכו לפליטים. מספר העוזבים מיוני עד אוגוסט 1999 הוערך ב-164 אלף‏ . חלקם עקרו לסרביה גופא, ואחרים עברו למובלעות בתוך קוסובו עצמה, שם הגנו עליהם כוחות האו"ם. אלו שביקשו לשוב לבתיהם נתקלו באלימות ובאפליה.

התבוסה בקוסובו כרסמה במעמדו של מילושביץ'. אבל המטרה הלא סמויה של הפלתו, לא הושגה בעקבות המלחמה אלא בעקבות לחץ פנימי אותנטי של דעת הקהל ביוגוסלביה, שקצה בשלטון הפחד שלו. בספטמבר 2000 הוא סירב להודות בניצחונה של האופוזיציה בבחירות לנשיאות, בהנהגת ויסלב קושטוניצה. הפגנות ענק ומחאות אלימות התקיימו בבלגראד ב-5 באוקטובר, ובעקבותיהן נאלץ לפרוש מתפקידו . ב-1 באפריל 2001 הוא נעצר ביוגוסלביה בחשד לשחיתות, וב-28 ביוני הוסגר לבית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר בהאג, שם הואשם בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות שבוצעו בהוראתו בקוסובו.

לאחר הסגרתו, נוספו לכתב האישום אישומים במעורבותו ברצח עם שבוצע בבוסניה ובפשעי מלחמה שבוצעו בקרואטיה. משפטו נפתח ב-12 בפברואר 2002, ומילושביץ' בחר לנהל בעצמו את ההגנה, בטענה שהוא אינו מכיר בסמכותו של בית הדין. באוקטובר 2004, בעקבות הידרדרות במצבו הבריאותי, מינה לו בית הדין סנגור. ב-11 במרץ 2006, טרם סיום משפטו, נמצא מילושביץ' ללא רוח חיים בתאו, בגיל 64.

מתברר שלא היו צדיקים במלחמת קוסובו, כמו בייתר מלחמות יוגוסלביה.

ב-21 ביולי 2010, הורה בית הדין הבינלאומי בהאג לקיים משפט חוזר לראש ממשלת קוסובו לשעבר ראמוש הרדינאג' בשל מעורבותו לכאורה בפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות כלפי סרבים במהלך מלחמתו של החבל לעצמאות, לאחר שזוכה בעניין זה, שנתיים קודם לכן. הרדינאג' (41) עמד בראש ארגון המורדים "הצבא לשחרור קוסובו" שפעל למען עצמאות החבל בין 1998 ל-1999. הוא הועמד לדין ביחד עם שניים מפקודיו – אידריז בלג' ולהי ברהימג'. המורד הבכיר הואשם ב-37 סעיפים קשים, בהם רצח, אונס ועינויים. הרדינאג' ובלג' שוחררו מחמת הספק, אולם ברהימג' נשלח לשש שנות מאסר בגין עינויים.

נשיא בית הדין לענייני יוגוסלביה לשעבר, השופט פטריק רובינסון, החליט לפסול את פסק הדין שניתן ב-2008 בטענה ששניים מעדי התביעה קיבלו איומים. הוא כתב בהחלטתו: "בית הדין כשל בהבנתו את חומרת ההפחדה ממנה סבלו העדים ואשר השפיעה על צדקת המשפט. בהתחשב בחשיבות הפוטנציאלית של העדים הללו לביסוס טענות התביעה, הטעות חתרה תחת הגינות ההליכים והובילה לגרימת עוול ".

בספטמבר 2011 הוקם כוח משימה אירופי בראשותו של קלינט ויליאמסון, דיפלומט אמריקאי שכיהן כשליח לפשעי מלחמה מטעם ממשל הנשיא האמריקאי ג'ורג' בוש וממשל ברק אובמה. הכוח קם בעקבות דו"ח של מועצת אירופה, שהאשים את ראש ממשלת קוסובו האשים תאצ'י, מפקדו לשעבר של ה KLA- בהנהגת ארגון "דמוי מאפיה", שסחר באיברים, נשק והרואין בימי המלחמה ואחריה.

תאצ'י הדף את ההאשמות וממשלת קוסובו כינתה אותן בשעתו "נתעבות". ויליאמסון, ציין במסיבת עיתונאים בבריסל שהחשודים כוללים "אנשים" בדרגים הבכירים ביותר ב־KLA. לדבריו, קצינים בכירים בארגון הגרילה פגעו במתכוון באוכלוסייה אזרחית והיו מעורבים ב"הרג לא חוקי, חטיפות, כליאה בלתי חוקית במחנות בקוסובו ואלבניה, אלימות מינית ומעשים בלתי אנושיים אחרים, גירוש כפוי של תושבים מבתיהם וקהילותיהם וחילול והרס של כנסיות ואתרים קדושים אחרים". הוא ציין שהסחר באיברים נעשה בתקופה מוגבלת, ושהראיות מצביעות על כך ש"קומץ" בני אדם נרצחו במתכוון כדי לקצור את איבריהם ולסחור בהם, ושהחקירות בעניין שובשו בגלל הפחדת עדים. "העובדה שהיקף המעשים היה קטן אינה מורידה מעוצמת הזוועה.

לדבריו, הארגון התרכז בטיהור אתני של המיעוט הסרבי ובני רומה מכמה חלקים של המדינה, ושהוא פעל גם נגד אלבנים שהתנגדו ל-KLA. הצהרותיו של ויליאמסון הן בבחינת מכה לקוסובו, מדינה ענייה הנאבקת להשגת לגיטימציה בינלאומית מאז הכריזה על עצמאות, בתמיכת האו"ם ומרבית מדינות אירופה". .

צוות מיוחד באיחוד האירופי גיבש ממצאים לגבי קציר איברים של שבויי מלחמה סרבים, שנעשה על ידי צבא הגרילה של קוסובו. על פי החשד, האיברים שנקצרו נמכרו בשוק השחור בין השנים 1998-1999. החקירה החלה בעקבות דו"ח של הנציבות האירופית, שיצא ב-2011 והצביע על תאצ'י ועל מורדים אחרים לשעבר – כולל ארבעה חברים בכירים במפלגת PDK, בהם סגנו של תאצ'י, קאדרי וסלי – כאשמים במעשה. תאצ'י, הכחיש את ההאשמות.

להמשך קריאה: סרביה וקוסובו לאחר הכרזה העצמאות