טיול למדבר דניקיל שבאתיופיה

טיול חברים במדבר החם והמסעיר ביותר בעולם.

ראו מצגת מ טיול למדבר דניקיל

ראו הרצאה על אתיופיה

מדבר דנקיל (Danakil) שוכן בחבל ארץ אפאר (או עפאר), שבצפון מזרח אתיופיהדרום אריתראיה וצפון מערב ג'יבוטי. בלבו נמצא השקע הגיאולוגי של דניקיל (Danakil Depression ). כפי שמסביר הגיאולוג חזי יצחק ב"מסע אחר און ליין"[1], השקע הלוהט נוצר בצומת המפגש של שלושה לוחות טקטוניים – לוח ערב ממזרח ושני תת-לוחות של הלוח האפריקאי: הלוח הנובי ממערב והלוח הסומלי מדרום[2]. התפשטותם של שלושת הלוחות האלה אחראית ליצירתם של ים סוף ומפרץ עדן, והם ממשיכים להתרחק זה מזה בקצב של 1 עד 2 ס"מ לשנה. כתוצאה מכך מתחוללות באזור מאות רעידות אדמה בשנה, בקצב מסחרר ממש וכתוצאה מכך פערים והעתקים ובקעים שאורכם עשוי להגיע לאורך של מאות מטרים ועומקם אפילו ל- 100 מטר. עוד כמו בכל מפגש פראי בין פלטות, גם כאן מתפרצים הרי הגעש ונחשולי לבה זורמים על פני האדמה. הלוחות הללו העניקו לאזור את שמו "משולש אפאר" והרי הגעש הפעילים שבו, נודעו במראם המרשים.  במשולש אפאר שוכן אגם עסל (Asal)  [3]  בגובה מטר מתחת לפני הים  זוהי הנקודה הנמוכה ביותר בייבשת אפריקה.  אל הבקע מתנקז נהר אווש  (Awash) [4] ונשפך  בהדרגה לשורה של שישה אגמים קטנים שמליחותם הולכת ועולה.

דנקיל, נחשב למדבר החם בעולם. בעונה "הקרה" הטמפרטורות מגיעות כאן ל-37 מעלות, ובקיץ הן מטפסות ליותר מחמישים. זהו איננו מדבר במשמעותו המקראית, היינו שטח מרעה בשולי הארץ הנושבת, אלא ציה של ממש. ישימון. כפי שכתוב בספר "במדבר" לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת " (במדבר, כ', 5-6). 

הטיולים באתיופיה מתרכזים בדרך כלל במקומות הגבוהים והקרירים. כמה אזורים הם אפילו קרים מאד. אבל מדבר דניקיל נמצא מתחת לגובה פני הים, מקום בו ימות מלח מבעבעות בין הרים וולקנים שחורים, זהו אחד האזורים הנידחים ושכוחי האל ביותר על פני כדור הארץ. שמו של האזור מהלך עלי קסם כבר שנים רבות. כבר ב-1999, במהלך טיול בנתיב ההיסטורי של אתיופיה, פגשתי שני מטיילים הולנדיים שסיפרו לי על המקום. על הנופים הגעשיים, על צבעי הקרקע הזוהרים, על תנאי הסביבה הקיצוניים ועל התושבים, בני שבט אפאר המוסלמים, ששגרת יומם היא מלחמת הישרדות ולאורך הדורות נודעו ביחסם החשדני ולעיתים אף עוין כלפי זרים. בין אתיופיה לאריתריאה יש יחסי איבה המתבטאים בין היתר בתקריות גבול. לפני מספר שנים נחטפה באזור קבוצה של תיירים מבריטניה וצרפת, עם מלוויהם האתיופים. האירופאים שוחררו אחרי כמה ימים, לא ברור מה עלה בגורלם של המלווים.

מדבר דנקיל לא היה מוכר למערב עד שנות העשרים של המאה העשרים. האירופאים הראשונים שחצו אותו היו לואיס נֶסביט, מהנדס מכרות בריטי, ושני שותפיו האיטלקים בשנת 1928. המסע המיתי  שלהם, שארך שלושה חודשים וחצי, נמשך לאורך 1,200 קילומטרים על גבי דבשות גמלים ובמהלכו נרצחו שלושה ממלוויהם האתיופים[5]. בני האָפָאר (Afar) שהסכינו לחיי המדבר הקשים, עשויים מחומרים קשוחים במיוחד. כבר הצרפתים שישבו בג'יבוטי למדו את נחת זרועם. המקומיים לא ראו בעין יפה את מסילת הברזל שהצרפתים רצו למתוח בין ג'יבוטי לאדיס אבבה. הם הבינו בחכמה של בני מדבר, שזו עתידה לגזול את פרנסתם כמובילי שיירות וללא רחמים הרגו במהנדסים הצרפתים. שנים רבות המתינו הרשויות האתיופיות על להנחת הפסים מחדש. דבר שייקרה בקרוב, שהרי אין לעצור את הקדמה. זו אולי הסיבה העיקרית שנמשכנו לכאן, לאזור הזה, למרות החום הלוהט של ראשית חודש אוקטובר. התופעות הגיאולוגיות יישארו כאן תמיד, אבל לא בטוח כמה זמן ישמרו בני האפאר על צביונם ועד מתי ימשיכו שיירות הגמלים להוביל את המלח למרחקים עצומים.

במהלך החיפושים אחר נותן שירותים מקומי, שמעתי על ניתאי, ישראלי שהגיע לפני מספר שנים לאתיופיה, כשליח של הסוכנות היהודית, והתאהב בארץ ואנשיה. סיפור חייו מרתק ואולי השפיע במשהו על עבודתו. הוא נולד בגרנדה שבספרד, חי ברובע היהודי בירושלים העתיקה. יש בו יותר מקורטוב של מסורת יהודית ובו זמנית, גם משהו קוסמופוליטי. הוא למד אמהרית במהירות, נשא לאשה בחורה מקומית והפך את אתיופיה לביתו. ניתאי מנהל את חברת 'אהורה' Awura)) יחד עם בחור מקומי חביב בשם ג'וני, והוא משקיע את מרבית מרצו כדי לחבב את אתיופיה על התיירים. רובם ככולם ישראלים.

נאספנו לטיול, חבורה של ישראלים. בקי ואורית, חברי משכבר הימים, שהביאו עמם את גל וענת נופר ויסמין ואריק שרמן, שכניהם מעמוקה. עם משה מורן מצור הדסה יש לי היסטוריה של כמה טיולים משותפים. כמו כן הגיעה חני מגבעתיים; רמי אמיר, המ"פ המיתולוגי שלי מ"גולני" ובנו גיא.

יצאנו לדרך מאדיס אבבה (Addis Ababa), בחמישה ג'יפים עמוסים במזון ובמים, מלווים בניתאי, וברב נהגים בשם טספאיה, שהיה חייל בצבאו של מנגיסטו במשך שנים, למד תיירות והדרכה. הוא  מכיר את אתיופיה לפני ולפנים ומיטיב במיוחד להבין את אורחות תושביה. מתברר שאין די בכך. ניתאי צירף לטיול מדריך מקומי, רזה וקטן קומה, בשם נגאסי, הדובר אנגלית אמהרית וטיגרינית. נגאסי המצוי בעסקי התיירות מגיל צעיר ביותר, נמצא בדנקיל לאורך כל השנה וכבונוס, בעל ניסיון רב של עבודה עם ישראלים. בעזרתו יכולנו לתקשר עם תושבי המדבר, שרובם דוברים רק אפארית.

נסענו מאדיס אבבה מערבה, בדרך הררית אל העיירה דברה זיית Debre Zeyit)), שמשמעות שמה "הר הזיתים", על שם ההר הקדוש  שבארץ ישראל. עצרנו לתצפית על בישופטו (Bishoftu) לוע געש מיוער, שהתמלא באגם יפהפה, שצבעו כחול-תורכיז. הלוע הזה, הינו חלק משרשרת הרי געש הנמתחת לאורך השבר המזרח אפריקאי. התבוננו בנוף, צופים במראה המרהיב, לוגמים מיץ סחוט, מכמה פירות שהעניקו לכוס מראה שכבתי וסיכמנו לעצמנו שהחיים יכולים להיות יפים. לא שיערנו מה מצפה לנו בעוד מספר שעות.

לאחר שעצרנו במזבלה מקומית כדי לראות עשרות חסידות מרבו, המשכנו לרדת מזרחה, לאורך הציר המוביל לנמל אשר בג'יבוטי. עשרות משאיות נסעו בפראות. כמה מהן, הפוכות על גבן, העידו שנהגיהם לקחו סיכונים גדולים מדי, או שהתברר שהם פחות מיומנים משחשבו.

הנוף הלך וייבש והטמפרטורות הלכו ועלו. את העצים הירוקים של הרמה החליפו עצי שיטה. לצד הדרך נראו ילדים כהי עור, מובילי גמלים. אל הכביש פסע בצעדים מהירים גבר גבה קומה, בעל תסרוקת "אפרו". יושבי המדבר ידועים בגפיהם הארוכות, בהתאם לכלל אלן   [6] בביולוגיה, הקובע שיש יחס ישיר בין גובה הטמפרטורה לאורך האברים החיצוניים המשמשים כרדיאטורים, פולטי חום.

מימין לדרך התגלה הר געש נוסף. גם כאן מדובר בקלדרה, היינו לוע גדול ממדים שנוצר כתוצאה מקריסתו של ההר לתוך החלל שנוצר מפליטת החומר. מקור המילה "קלדרה" הוא למרבה הפלא, במילה העברית "קערה", שהעניקו לתופעה יהודי האיים האזוריים. קילוח הבזלת שבתוך ה"אמבטיה". נראה כאילו חרוש. בניגוד לזרמים השטוחים והחלקים למראה שראינו באיסלנד. תופעה זו מכונה "קלינקר" בפי אנשי המקצוע. מתברר שהקרום התחתון התקרש בעוד חלקו התחתון של הלבה עדיין זרם והחלקים העליונים נראים כאילו הפוכים.

ראו באתר זה: האיים האזוריים.

פנינו שמאלה, כלומר, צפונה, בדרך עפר, אל שמורת אווש (Awash). לאורך הדרך ראינו ראם ארוך קרניים ואת עוף הלבלר, שבלט ב"חליפתו" המכסיפה שהעניקה לו את שמו, אך בסך הכול שמורה מאכזבת מבחינת עולם החי שלה. השמורה התפרסמה בשל שרידי אדם קדמון שנמצאו בה. האוסטרלופיטקוס אפרנסיס[7] , יצור אנושי עתיק יומין, נמוך, צמחוני וחזק, על ידי הפליאו-אנתרופולוג דונלד ג'והנסון והוא אחד המאובנים המפורסמים בחקר האבולוציה של האדם. במוזיאון באדיס אבבה ראינו שלד של אשה, ששיר של ה"חיפושיות" שהתנגן ברדיו כאשר גילו אותה, העניק לה את השם "לוסי".

ראו באתר זה: ראשית האדם בעמק אולדובי

התצפית על הקניון מסעירה לא כל כך בשל המראה של הנחל, כמו בשל בידיעה שלמרגלותינו נחשפה אחתה תגליות המרשימות בשטח הפרהיסטוריה. הדבר האמתי בשמורה הוא מפלי המים של אווש, שירדו בשצף קצף, בווילון יפהפה. מים הם כמעט תמיד חזיון מהפנט, אבל כשהם גועשים כך במדבר, הסביבה מוסיפה להם משנה יופי. ליד המפלים פגשנו את מיכה ושחף, שני בחורים צעירים, יוצאי צבא שיצאו לטיול ארוך באפריקה וכעת מצאו את עצמו עם חבורה של מטיילים, שלפי גילם יכולים להיות הוריהם. התארגנו ללינה בלודג' צנוע מאד שיתרונו היחידי הוא מיקומו מעל המפלים. ארוחת ערב סביב המדורה, בירה צוננת ומאבק עם היתושים, עד שפרשנו אל יצוענו.

בבקר המחרת השכמנו קום, נמלטנו מאימתו של יען זכר בשיא הייחום והתחלנו לנסוע צפונה. הספקנו לראות להקה גדולה של בבונים. בקווה רקיע ניצב הזכר השולט וסביבו התגודדו כמה נקבות וצעירים. אולם הם נמלטו ברגע שהתקרבנו.

הנוף הלך והצהיב, הטמפרטורה עלתה ועלתה. והחום עיק ואני מלמלתי לעצמי את הפסוק התנ"כי  יְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר, וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה, וַהֲמִתִּיהָ, בַּצָּמָא" (הושע, ב', 5).  מעת לעת נראו רועי צאן רצים אחרי עזיהם, כאילו לועגים לרוח הקדים שיבשה את פנינו. כאשר ניסינו לצלם, הליטו את פניהם. במקום אחר ראינו נער קטון בשבט האפאר מוביל שיירה של גמלים, בעוד הוריהם של בני גילו בעולם המערבי נאבקים עם ילדיהם בדרישה שיסדרו את החדר.

לצד הדרך ראינו בור של מים מליחים וסביבה עדר גמלים. המשכנו לאזור לח יחסית, ונסענו בנוף של עצי שיטים נמוכים, מהם המקומיים מפיקים פחם. כדי לעכל את המראות ירדנו מכלי הרכב והלכנו לאורך הכפר שנמתח כמגבת במקביל לכביש. לאורך הדרך נפרשו דוכנים ועליהם שקיות ניילון ירוקות, מלאות בפחם. בכול מקום מכרו שקי פחם ומכול עבר ניבטו אלינו פרצופים יפים להפליא עם תווי פנים רכים, לא בדיוק אפריקאים: שפתיים צרות, נחיריים עדינים וצבא עור שגונו כגון הקקאו. הנערות יפות במיוחד. כמה מהן גרמו לנו לנעוץ בהן עיניים משתאות לקול צחוקן הנבוך. ילדי אפאר השחרחרים וצחורי השיניים התרוצצו אחרי הצאן בין גדרות הקוצים והסוכות המעוגלות שעשויות ענפי שיטה ומכוסות במחצלות קנים. החיים כאן, באחד מהאזורים הקשים והעוינים ביותר על הכדור, הם כמו סצנה מסרט תיעודי של הנשיונל ג'יאוגרפיק, שאחד מכתביו כינה פעם את האזור "המקום האכזרי עלי אדמות". יושבי מדבר בדרך כלל שרויים במחסור , אך אלו שלפנינו הם החלכאים שמחוץ ליישוב, כפי שכתוב בספר איוב "בְּחֶסֶר וּבְכָפָן, גַּלְמוּד:  הַעֹרְקִים צִיָּה–אֶמֶשׁ, שׁוֹאָה וּמְשֹׁאָה. הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי-שִׂיחַ;  וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם…. בֵּין-שִׂיחִים יִנְהָקוּ;  תַּחַת חָרוּל יְסֻפָּחוּ" (איוב, ל',3-4, 7). 

אנשי אפאר מגדלים גמלים, חמורים, עיזים ובקר ונודדים בחיפוש מתמיד אחר מרעה. בשווקים המאולתרים בצדי הדרכים הם רוכשים חיטה, אורז, סוכר, קפה, והיום גם שעוני יד או רדיו טרנזיסטור, אותם הם מחליפים בבעלי חיים, מלח או חמאה.

האפאר מוזכרים לראשונה במאה, ה-13, בכתביו של הגאוגרף הערבי אבן סעיד. בני השבט נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: האדומים (Asaemara)  והלבנים (Adamera). האדומים גרים ביישובי קבע לאורך החופים של אריתריאה וג'יבוטי, עוסקים בדייג ונחשבים לקבוצה העליונה יותר. הלבנים מתגוררים במדבר בתנאים קשים, מקיימים אורח חיים נוודי ולפי המסורת נחשבים לקבוצה הנחותה יותר. הם דוברי שפה כושיטית, מאמינים בהיותם צאצאיו של חם, בנו של נוח.כמאה אלף אפארים חיים במדבר דנקיל. זהו שבט נווד המונה יותר ממיליון אנשים המתגוררים באתיופיה, אריתריאה, סומליה וג'יבוטי. הם הגיעו לקרן אפריקה מחצי האי ערב במאה השלישית לפני הספירה, ובסוף המאה התשיעית קיבלו עליהם את האסלאם והטמיעו בו את מנהגיהם הקדומים. פעם סברו כי פירוש שמם הוא "עפר", שם ההולם את תנאי חייהם הקשים. אך כנראה שהוראת השם בשפתם, הנקראת אף היא "אפאר" היא "הטוב" או "האחד". התנאים הקשים מולידים אנשים קשוחים. אין מקום לעדינות בסביבה כה עויינת. הגברים גבוהים, שרירים ומבטם נוקב. על פיהם יישק דבר. מרבית האתיופים, אחת היא, טיגרינים, אמהרים, או אורומו, אינם מחבבים את האפארים, בלשון המעטה. אלו שבאו איתם במגע מספרים על אנשים ללא פשרות וללא ערך לחיי אדם, ואלו שמעולם לא הגיעו לדנקיל מכבירים בסיפורים על רוע לבם של נוודי המדבר. אולי יש לכך קשר לתדמית הדמונית שמדביקים אנשים לבלתי נודע, אולי יש בכך ביטוי למאבק בין המזרע והישימון ואולי לכך שעד לתקופה המודרנית כמעט, הסתייעו סוחרי העבדים הערבים, בבני האפאר, כדי להיכנס לרמות של אתיופיה, כדי לצוד עבדים.

כמות המשקעים השנתית הממוצעת מגיעה ל200 מ"מ, אבל כמה ימים טרם שבאנו ירדו כאן גשמים עזים, אזורים רבים עדיין היו מוצפים במים. הלחות היתה גבוהה ועומס החום כבד. התבוננתי בנוף ולא חדלתי לפנטז על בריכת שחיה אולימפית, על בריכה ביתית, אפילו על אמפטיה קרירה… במשך היום א חדלנו להגיר לתוכנו בקבוקי מים. כל אחד לגם לפחות שמונה בקבוקים גדולים מדי יום. הנוף שמם, בעלי חיים לא נראו, רק מעת לעת, כמעט משום מקום הגיחו גברים משבט האפאר. כולם גבוהים, רזים ובכושר גופני מעולה. החלשים פשוט לא שורדים. זוגות של גברים קשוחים הולכים יד ביד, כמנהג המקום.

מעת לעת פגשנו נשים עירומות למחזה. הן אחזו בידן האחת נאדות מעור גדי מלאים בחלב שנועד לחביצת חמאה, ובשנייה – כמה ילדים קטנים. לראשן כיסוי ראש מסורתי שמכונה Shash וגם Mushal, כשזרועותיהן וצווארן עטורוי תכשיטים.

בני האפר אינם נזקקים לערכאות האתיופיות. מנהיגי החמולות פותרים כל סכסוך בהתאם קודים הפנימיים שלהם. במבט מקרוב נראה ששתי השניים הקדמיות שלהם הושחזו. נגאסי הסביר כך יהיה להם יותר קל לאכול את הבשר הנא. אני בספק. גם בחלקים אחרים של אפריקה נוהגים לעקור את שתי השניים התחתונות. גם שם מסבירים מדריכי התיירים את המנהג בסיבות פרקטיות, אבל כנראה שמדובר כאן בטקס התבגרות, בצעד שנועד להבדיל את בן השבט מאחרים. אולי כדי להרוויח אגב כך גם מראה מרתיע.

שמם של בני שבט אפאר יצא לשמצה כששים אלי קרב. הם הולכים עירומים למחצה, חלקם לבושים בחצאית, ללא כיסוי ראש, כאילו בזים לשמש היוקדת, למותניהם חגור, דרך קבע, פגיון מעוקל ולעיתים אף חרב גדולה וחלקם נושאים בנוסף קלצ`ניקוב על כתפם. בעבר הלא רחוק, בן האפאר לא נחשב לגבר אם לא הרג את יריבו בקרב ולראייה קישט את צווארו באבר המין הכרות של יריבו….

מנהג אחר שעדיין נפוץ הוא מילת הדגדגן ותפירת שפתי הפות בקוצים. הילדה עוברת את הטקס כשהיא מגיעה לגיל 7-6, ומי שלא – נחשבת לבת מעמד נחות, כזו שיד הוריה אינה משגת לדאוג לבתם. כשהיא תתבגר ויבוא חתן, הוא יתכבד בהתרת השפתיים מזר הקוצים. ברית המילה לנערות מעורר תחושות קשות, למרות שגם ברית המילה לנערים כרוך בכאבים עזים ובבעיות של זיהומים. זהו מנהג אפריקאי עתיק יומין שעל ביצועו אחראיות הנשים. אנשי המערב קובעים בדרך כלל, שמדובר באירוע שתפקידו להשפיל את האשה ולגרום לה שלא ליהנות ממין, דבר שיבטיח את נאמנותה לבעלה, בתנאים עתירי הפיתויים של המדבר. התבוננות בחיי האפריקאים מלמד דווקא על פעילות מינית מרובה, שלא במסגרת נישואין דווקא. מרבים המוחים נגד המילה, שמשמעה הוא השחתת אברי מין, מציגים אותה ככוחנות גברית, בעוד שלדברי האפריקאים, מדובר בתהליך המוריד מהאשה כל שריד לזכריות והופך אותה לאשה מושלמת.

יצאנו מהאזור הבזלתי השחור, למישורי מלח שבהקו בלובנם. הזכירו את הסאלאר של בוליביה. הכל נראה נקי כל כך. סטרילי ממש.

ראו באתר זה: טיול לסאלאר אשר בבוליביה.

נסענו בנוף של מיראז'ים, היינו פאטה מורגנה. באופק נראו אגמים שהלכו והתחקו ככול שהתקרבנו אליהם. בשל מסויים נדמה היה שהתאדו, אך במקומם הופיעו אחרים, בקצה האופק.  לקראת ערב הגענו לאגם אפדרה Afreda)) או אפררה  (Afrera) שמימיו חמים ומלוחים. סביבו כמה דקלי דום שפלי צמרת ובעיקר שממה. נטינו את אוהלינו ונכנסנו למים, שהזכירו במרקם שלהם את מי ים המלח. הצוות המיומן שלנו הקים את המאהל בסמוך מאד למעיין של מים חמים מאד, מוקף בצמחי מים כגון סמר וסוף. הטמפרטורה הגבוהה נתנה תחושה של מרחץ יפני, אלא שבמקום לצאת ממנו אל הצריבה הנעימה של הקור, יצאנו אל החום המצמית. הטבח המסור הכין לנו ארוחת ערב טעימה ובהיעדר פעילות לילית אחרת, הלכנו לישון. בלילה היה חם מכדי להיכנס לאהל, שכבתי ללא חולצתי על המזרון ונרדמתי כך, מתבונן בכוכבים, רק כדי להתעורר בטרם שחר, כולי מזיע. ממש  אֶרֶץ המַאְפֵּלְיָה שתיאר ירמיהו[8].

התעוררנו באור ראשון, בטרם שחר, לטבול במים. כעבור חצי שעה לערך עלה כדור שמש כתום בפאתי מזרח ושלח אל המים קרן שריצדה עליהם בצבע כתום עז. התבוננו בפלא משתאים, אך תוך זמן קצר השמש עלתה והקסם גז. אי משם הופיעו שתי שלוש נערות לבושות ססגוני, טבלו במים כשהן חושפות את שדיהן הרעננים, מבלי להתבושש. אלא שברגע שקלטו שאנו מכוונים את מצלמותינו, הגיבו בצעקות רמות. ניתאי הסביר שקרה לא אחת שכעבור מקרה כזה הגיעו גברים מבני האפאר ובאקט נזעם של נקמה, שברו את מצלמותיהם של התיירים החצופים. בכלל, בני האפאר עושים באזור כבתוך שלהם. אכן, הם היו כאן תמיד, בטרם התגבשה המדינה האתיופית המודרנית, אלא שגם לאחר שקמו מוסדותיה הם עדיין אדוני הארץ. מסיבה זו לא ממומש הפוטנציאל התיירותי של האזור. אייל הון סעודי, שבעורקיו זורם דם אתיופי, ביקש להקים כאן מלון, אך התושבים סירבו. הם דרשו סכומים דמיוניים בתור דמי אל ייחרץ. הממשלה נוהגת איתם במדיניות של גזר וגזר. ליית דין וליית דיין.

לאחר ארוחת הבקר יצאנו לשוטט בין בריכות המלח שמפיקים באזור והלכנו כשעה וחצי, בחום שהלך וגבר עד לכפר קטן, שרובו ככולו פועלים, להתאוששות ולשתיית קוקה קולה קרה שדמתה בעינינו כנקטר. כפר פועלים עלוב בשם אפררה, אשר הוקם בסמוך למכרות המלח של ימת, המהווה גיבוב של סוכות קש ופחונים בהם מתגוררים פועלים מסומליה, אריתריאה, ג`יבוטי העובדים בתנאים פיזיים שלא יאמנו.

במרחק של 40 דקות נסיעה לערך, הגענו להר געש, שהזדקר בתלילות מעל למישורים. כבר אמש כשהתבוננו במפה, הוא משך את תשומת לבי בצורתו הסימטרית. המקומיים כינו אות בשם "קוק מריאה". חיפוש באינטרנט העלה את השם " Catherine Ash Ring". זהו וולקן מושלם ממש וצילום שלו ממעוף הציפור הוא אכן מראה מרהיב. ניתאי מעולם לא טיפס אל פסגתו. גם נגאסי לא. ניתאי שמע ממכרים שהטיפוס אורך מספר שעות. התלבטנו בקול. היה חם. הטיפוס אל הפסגה נראה כרעיון מטורף אבל היה בכך משהו מאתגר. מסקרן. החבר'ה הוציאו את חוטמם מהג'יפ הממוזג ומים הצטנפו פנימה, נדים בראשיהם לרעיון האומלל. לא ידענו בדיוק מה אנו עושים, אבל ניתאי, שחף, מיכה ואנוכי, בליוויו של נגאסי, החלפנו לטפס. ההר בנוי משכבות של בזלת ובעיקר טוף, תלול מאד, קרוע במדרונו, היה מאתגר ללא ספק. מדרון תלול כשגושי בזלת ניתקים ממנו מעת לעת. כעבור פחות משעה של טיפוס בחום של למעלה מ-40º מעלות, הגענו לפסגה. בתחתיתו  של ההר המעוגל לוע שמכוסה בעשב ירוק, רועה ועזיו. ירדנו המזיעים והלומי חום, אל חברינו  התמהים ונסענו נסיעה ארוכה צפונה. הדרך עברה בנוף של דקלי דום יפים והמשיכה דרך גבעות נמוכות של בזלת, להקת יענים התרחקה מאתנו במהירות וחוּבָּרות חצו מדי פעם את דרכנו. מעת לעת נראה צבי מדלג בין סלעי הבזלת מתוך מישורי דנקיל התנשאו הרי געש חרוטיים שלמרגלותיהם קילוחי בזלת שחורה.

המשכנו לכיוון הר הגעש  Erta-Ale הטיפוס מחייב שכירת גמלים ומאבטחים מאדון האזור, מנהיג מבני האפאר, המכונה "האכזר". הסכום שהוא גובה הינו גבוה בכול קנה מידה, ללא פרופורציה. אלא שאין כאן שוק חופשי ואיש לא יעז לטפס ללא ברכתו. מסתבר שכאשר באים אליו מטיילים שלא בקבוצה מאורגנת, הוא מזכיר להם שהאזור מסוכן והוא אינו ערב לביטחונם. פתגם אמריקאי אומר שגורילה ששוקלת חצי טון, יכולה לאכול היכן שהיא רוצה….. האכזר אפילו לא הקדיש זמן כדי לבחון את הנהוני הראש הרפויים שלנו הוא רק  הכניס את ידו הארוכה לג'יפ שלנו ולקח לעצמו ארגז של בקבוקי מים מינראליים, מבלי שאיש מאתנו יפצה את פיו

זהו אינו אזור מכניס אורחים, בלשון המעטה. לא סיפרתי לחבר'ה כי ב-16 לינואר 2012, פחות משנתיים קודם לבואנו, קבוצה של תיירים. מדענים מגרמניה, אוסטריה והונגריה הותקפו בארטה אלה. כמה נלקחו כבני ערובה, חמישה נרצחו והיתר נפצעו[9]..

הגענו אל המאהל. מכול עבר הקיפונו גברים נושאי קלצ'ניקובים. "האכזר" התבונן בנו במבט שאני מתקשה להגדירו. לא בדיוק חורש רעות, אך גם לא מבשר טובות. מספרים שעד עד לפני מספר שנים מנהיג של חבורת פורעי חוק שפשטו על שיירות גמלים עמוסות מלח ושדדו אותן, אבל בתמורה להנחת נשקו הפך להיות ה"שריף" התיירותי של המרחב. והוא רשאי לגזור קופון על התיירים שנכנסים לאזור. באקט של אדנות שלף ארגז של בקבוקי מים מינרליים שאיש מהנהגים לא מעז לומר דבר. לא הייתי רוצה להיות אויבו ובמחשבה שנייה, גם לא ידידו. בקי רופא משפחה בחיי היום יום, טיפל באחד מבני השבט ובכך תרם מעט להפשרת האווירה.

עוד נסעה באזור שמם, עד לכמה בקתות שהוקמו בעבור עבור כורים והתארגנות לטיפוס. המתנו לארוחת ערב ולקראת חשיכה התחלנו ללכת בשביל המטפס בין הסלעים, לכיוון ההר Erta Ale , שעשן אדום היתמר ממנו. ואכן, הוראת שמו בשפת ה"אפאר" היא "ההר המעשן".

ארטה עלה הוא הר שטוח, בעל שיפועים מתונים, שנוצר בעיקר מלבה שהתקררה. ב-125 השנים האחרונות הוא התפרץ שבע התפרצויות עזות, האחרונה שבהן בשנת 1967, ועכשיו מבעבעת בלועו גיגית ענקית של לבה. גובהו של ההר הוא 613 מטרים מעל פני הים ובפסגתו אגם לבה, אחד מחמישה אגמי הלבה הקבועים המוכרים בעולם כולו[10]. אגם לבה הוא לוע הר געש, או שקע בהר געש ובו אגם של לבה מותכת ונוזלית, לרוב בזלתית. (לעתים משתמשים בשם זה גם לאגמים של לבה במצבי התמצקות שונים, ואף ללבה שהתמצקה כליל). זהו אגם הלבה הקבוע הוותיק בעולם, הקיים מאז שנת 1906. ההר מתפרץ בממוצע כל שנתיים. בשנת 2008 התפרץ ההר בפעם האחרונה וגרם לפינוי אלפי תושבי הכפרים באזור ושני נעדרים.

הלכנו בתוך זרמי בזלת שהתקררו ויצרו צורות שונות ומשונות, כמה מהן נראו כמו צמות קלועות, ובמקומות אחרים נוצרו מנהרות כשהלבה הרותחת המשיכה לזרום מתחת לקרום העליון שהתקרר. עשבים ושיחי רותם שצמחו בשקעים שהתמלאו באדמה העידו שהאזור זוכה למנת משקעים, גם אם מועטה. המדרון לא היה תלול במיוחד, אלא שהחום הכבד, הסלעים והחשיכה, הפכו את ההליכה למאתגרת. דרך של עשרה ק"מ לערך נמשכה כשלוש שעות. עד פסגת ההר. הגענו למבנה מאולתר מאבן, ללא גג, הנמצא במרחק של כמה עשרות מטרים מהלבה הרותחת.

מיד יצאנו, אוחזים בפנסים ואחוזי ריגוש, בשביל תלול, לכיוון העשן האדום. הילה אדומה האירה את שמי הלילה, ומשבי רוח נשאו ריחות מעיקים של גופרית. התקרבנו בזהירות אל שפת הלוע, ולעינינו התגלה מראה מהפנט: בתחתית רחשה מגמה רותחת ומבעבעת. הקרום העליון התקרר, התמצק והשחיר, אבל הוא נקרע כל הזמן, והלבה האדומה נחשפת מתחתיו ויוצרת קווי אש שתבניתם משתנה ללא הרף. המחזה שנפרש לנגד עינינו היה עוצר נשימה. נורא הוד. בלתי ניתן לתיאור. לוע שקוטרו כ-140 מ' ועומקו כ-50 מ' כולו לבה רותחת, כמו מרק סמיך שצבעו אדום. הגלים הבוערים התנפצו לעתים אל קיר הלוע והתיזו לבה רותחת. צפינו בלבה הכתומה וחווים מראה וחום שעוררו בנו אסוציאציה של גיהינום, למרות שמעולם לא תחקרתי מישהו ששב משם. הליכה ניצבנו לבסוף על שפת אגם הלבה, שפעם מתחתינו כמו הלב הפתוח של כדור הארץ. עמדנו מהופנטים, למרות משבי הגופרית הדו-חמצנית המעיקים, שמדי פעם נשפו מן היורה הרותחת ישר לפנים. מדי פעם התפרצה הלבה ושלחה גלי חום כלפי מעלה. ישנו עצמנו נועצים מבט אל לב לבו של כדור הארץ, אל המגמה הרותחת שממנה מתחיל הכול. נשארנו על שפת המצוק עוד זמן רב, משתאים למראה העוצמה הקדמונית, במין דממה מטילת מורא, שקולות הבעבוע רק הוסיפו לה משנה דרמטי. צילמנו ללא הרף, כאילו מנסים באקט ילדותי של רכושנות, לקחת עמנו קצת מן המראות. ניתאי, נגאסי והמאבטחים המקומיים הפצירו בנו שנתרחק משפת המצוק. כבר קרו מקרים ששכבת סלע התמוטטה אל הלוע. אף אחד לא רצה לחשוב מה יעלה בגורלו של המטייל חסר המזל. כבר ביקרתי בהרי געש בחיי, חלקם פעילים, בצ'ילה, בגואטמלה, בג'אווה ובהוואי, אך מעולם לא חשתי כה קרוב לשאול תחתיות כמו בפעם הזו.

לאחר שהצלחנו להתנתק מהחיזיון ולהיזרק לכמה שעות של שינה טרופה, התחלנו לצעוד בחזרה אל החניון ממנו יצאנו. הכוונה היתה לצאת לדרך בשעה 03:00 לפנות בקר, מחשש החום הכבד הצפוי לנו.

אך לנוהגי הגמלים יש את הקצב שלהם ובכלל, השליטה בבני האפאר הסרבניים איננה פשוטה. רק לקראת 04:00 לפנות בוקר התחלנו לרדת. פסענו בדממה, נזהרים מליפול, כשבעינינו אנו משחזרים את ההוד הנורא. באור ראשון התגלו לעינינו נופי מדבר יפים, עם עצי שיטים עומדים. הלכנו על גבי סלעים בזלתיים שנראו כמו צמות קלועות, או גללי פרות ענקיים. דילגנו על פני מנהרות וולקניות והתפעלנו ממראה הגמלים העמוסים, על קוו הרקיע, שהעניקו להליכה צביון תנ"כי. למרות שעת הבוקר המוקדמת, השמש כבר איימה להמיס אותנו. כך זה באחד האזורים המדבריים החמים ביותר על-פני הכדור. לקראת שמונה בבקר, הגענו למאהל, מתפנקים במקלחת של ג'ריקנים, שעינגה אותנו יותר מאשר ג'קוזי במקום אחר. הצוות פינק אותנו בארוחת בקר והמשכנו בנסיעה ארוכה.

הנסיעה אינה קלה כלל ועיקר. הדרך רצופה מהמורות והחום מעיק. אכן, בתוך  הג'יפים פעלו המזגנים במלוא וכל אימת שפתחנו את הדלת כדי להציץ החוצה, פרץ פנימה גל של אוויר חם ומצמית. לקראת ערב ראינו אורחת גמלים עמוסת מלח. מוליכי השיירות הולכים לצד הגמלים ולא רוכבים עליהם; אוכף הגמל במדבר דנקיל שונה מזה המוכר לנו מאזורנו – הוא מוארך ואינו מותאם לרכיבה, אבל מאפשר לקשור אליו ציוד. בהמשך הערב ראינו עוד שיירות ארוכות של גמלים, הנושאים על גבם גושי מלח, שיגיעו מכאן אל השווקים של מקלה וממנה עד לאדיס אבבה. היתה זו תחושה של חזרה בזמן. תוך מספר ימים נסוגנו מאות שנים אחורנית, אל הימים של טרם הכבישים ומסילות הברזל.

כמה מהן ימשיכו עד עיר המחוז מקלה (Mekele) במסע מפרך של 240 קילומטרים הכולל חציית מעבר הרים בגובה 2,350 מטרים. מחירם של בלוקי המלח כאן זולים מאד, אך במקאלה הוא מאמיר עשרת מונים.  הגמלים מגיעים מרחבי אתיופיה, המאבטחים וגובי דמי החסות הם בני האפאר. שליטיו הבלתי מעורערים של המדבר. היה משהו קסום, רומנטי במראה הגמלים העמוסים, ההולכים לתוך השקיעה. יפה כמו שיר. גם אם עבור מוביליהם החיזיון היה פחות ציורי ומרגש, תהיתי מתי התרבות הזו תידחק על יד העולם המודרני ותיעלם מן העולם..

המשכנו בנסיעה ארוכה, בנוף חדגוני למדי, של מרחבים צחורים ללא צל, מקיפים בעל כורחנו את השטחים שהוצפו במים וקרני השמש בהקו בהם. לקראת ערב הגענו למחנה כורים, אשר ב- Hamed Ale. שם ישנו על מיטות שדה, כשרק תחתוננו לגופנו, בשל החום המעיק.

יום המחרת הוקדש לשקע דלול (Dalol), הנמצא בגובה של מאה מ' מתחת פני הים. באזור בריכות מלאות במי מלח. הקפנו אותנו, נדים בראשינו לציפורים האומללות שהתפתו לטעום מהמים, נלכדו במלח, ומצאו את מותם כשהם קלויים ואפויים. המשכנו לכיוון לועו של דלול, גם כאן נפרש לנגד עינינו מחזה שאינו נתפש ואינו ניתן לתיאור מרוב יופי. לוע לא גדול, שכולו אגנים צהובים ואדומים של חומר וולקני, מוצף בבריכות של מים לוהטים.

אגם Dalol הוא בעצם הר געש תת-קרקעי, שנתיבו אל חלקו העליון של קרום כדור הארץ עובר דרך שקע קרקעי נמוך שהצטברו בו מלחים רבים. החום הרב פורץ אל פני הקרקע בצורת אדי מים וגזים לוהטים, ויוצר הרכבי מינרלים, תחמוצות, בוץ מבעבע ותצורות, הצובעים את פני הקרקע והופכים אותה לקלידוסקופ ענקי שלגוונים, היוצר תחושה של עולם אחר.

דאלול הוא אחד המקומות המרהיבים ביותר במדבר דנקיל. יש בו מאות ואלפי נביעות מים רותחים, עשירים במינרלים כמו גופרית ותחמוצות ברזל. כשהמים מתאדים, המינרלים מתגבשים ויוצרים גן פסלים צבעוני להפליא: פטריות כמו אלה הנוצרות בים המלח, אלא שכאן הן בצבעי אדום וירוק, וגבישים דמויי אלמוגים בצהוב וכתום עז, שנוצרו במשך אלפי שנים. פסענו בזהירות, נזהרים לא לפגוע ביצירות המופת של הטבע. זהו לבו של שקע דנקיל, והפעילות הגיאותרמית לא מפסיקה בו לרגע. פסענו בזהירות לתוך הלוע, מניחים את כף רגלינו בדיוק במקום בו הניחה המטייל שלפנינו, ביודענו שטעות קטנה, תגרור החלקה וכוויות קשות.

המראה דמה לסימפוניה של צבעים. עם הרבה יצירתיות ודמיון לשטיח פסיכודאלי או לגן של אלפי פרחים בצבעי צהוב, ירוק, לבן, ורוד, כתום וטורקיז, לאלמוגי גופרית רותחים, לתחרה דקיקה של קליפות ביצים, צדפות, מפלונים ומזרקות צבעוניות.

סיכמנו לעצמנו שזה אינו מקום לביקור בשעה 11:00, כשהשמש שקופחת והטמפרטורה מרקיעה לעבר ה-50 מעלות. שעת גג לטעמי היא 7 בבקר, אבל לא ניתן להשיב לאחור את מחוגי הזמן.

המשכנו משם לכיוון מכרות המלח. רכבנו על משטחי מלח נוקשים שמעליהם שכבת מים דקה. התחושה, מוזרה ומיוחדת, היתה כאילו אנחנו רוכבים על שדה קרח בתוך סאונה. הצמיגים התחככו בשכבת המלח ומים ניתזו לכל עבר. המלח שהתגבש יצר צורות גיאומטריות דמויות משושים, והלובן היה מסנוור. שיירות ארוכות של גמלים, כמו מחרוזות אווריריות, ממשיכות לשייט כאן בשירות "מפעל" המלח הזה, הפועל כבר דורות רבים. אורחות הגמלים, הנושאות מלח בדרכן מערבה ונפגשות בשיירות הנושאות טובין ומזון בדרכן חזרה מזרחה, לא הפסיקו להפנט אותנו. נסעו נגד כיוון פסיעת השיירות, אל המחצבה עצמה. גם המראה האנושי הזה היה בלתי ניתן לתיאור.

הכורים, הגמלים והחמורים התכנסו כולם על משטח המלח המסנוור במעגל שקוטרו כמאתיים מטרים, ערבוביה של אדם ובהמה. השמש הכתה בשיא חומה, אך עבודת הכרייה נמשכה ללא הרף. במלח נכרו סדקים ובאמצעות מוטות עץ שנתחבו אליהם הופרדה שכבת המלח העליונה, בעבודה משותפת של ארבעה גברים שרירים. אחרי שהפועלים הפשוטים בוקעים גושי מלח ענקיים מהאדמה, מגיע תורם של הסתתים. מצוידים בקרדומי סיתות שלהם קתות עץ מכופפות ולהבי מתכת, הם יוצרים במיומנות בלוקים של מלח. שישה קילוגרם כל אחד. זאת היתה עבודת כפיים מייאשת. אולי הקשה ביותר שראיתי מימי. תחת שמש אכזרית, בלי צל וכובע, רובם ללא כפפות ובלי כל הגנה על העור הנצרב במלח שפצע את הידיים ואת הרגליים החשופות. אמרתי לחברים ששעבודה הדורשת עמידה בלחצים נפשיים, לעולם אינה קשה כמו העבודה הפיזית. הם אכלו רק לחם יבש ושתו מים מנאדות עשויים מעור. עלובי החיים. בחשבון פשוט מצאנו שהשכר החודשי של חוצב, במשרה מעולה, אינו מגיע ל-200$…

הבלוקים נקשרו בחבילות של שמונה והועמסו על הגמלים, כל גמל נשא מאה קילוגרמים של מלח. הם עובדים כך מאות בשנים, חוצבים את המחצב החיוני. כאילו טרם הגיע האלף השלישי. אולם מה שיחסל את החציבה הזאת, עוד לפני שתושלם הנחתה של מסילת הברזל, הם הכבישים שכבר מתחילים להיסלל באזור על-ידי חברות בינלאומיות, שיסתמו את הגולל על הפעפוע של המלח אל פני הקרקע.

ההקפדה על ההיררכיה נוקשה: בראש השרשרת ניצבים בעלי הגמלים. הם אלה ששוכרים את הפועלים ומשלמים את שכרם, דואגים להעמיס את הגמלים בלבני המלח (המשקל הכולל שגמל יכול לשאת הוא כ-160 קילוגרמים), ויוצאים מכאן על הערים אשר בהר.   העמידה בשמש הקופחת העיקה. כוח הסבל של הפועלים היה בלתי נתפש. קשה היה להימלט מהרהורים נוגים על אומללותה של אפריקה ועל חוסר הצדק שיש בעולם.

כעבור כחצי שעה של התבוננות והשתאות שבנו לג'יפים הממזגים, משאירים מאחורינו את המדבר. התחלנו לטפס על המורדות הגירניים. פני שהתחלנו לעלות אל ההר,  עצרנו בבריכה טבעית, כדי להשתכשך במים ולשטוף מאתנו את הזיעה, האבק המלח ובעצם את המדבר.

הערות

[1] ראו כתבתו של חזי יצחק וישראל קיסר, "מדבר דניקיל, אתיופיה על אופניים", מסע אחר און ליין.

[2] . נקודת המפגש המדויקת של שלושת הלוחות שוכנת באזור אגם אַבְּהֶה באתיופיה.

[3]  . יימת עסל (ערבית بحيرة عسل‎, צרפתית Lac Assal) היא ימה מלוחה במרכז ג'יבוטי, בתוך משולש אפר. בגובה של 155 מ' מתחת לפני הים, חופיה הם הנקודה היבשתית הנמוכה ביותר באפריקה, והאזור הנמוך בעולם אחרי חופי ים המלח, בקעת הירדן, הכנרת ועמק טורפן שבצפון סין. היימה נמצאת בתוך לוע של הר געש. אורכו 19 ק"מ ורוחבו 7 ק"מ, ושטחו הכולל 54 קמ"ר. עומקה הממוצע 7.4 מ', והוא מכיל 400 מיליון מ"ק מים.

יימת עסל היא היימה השניה המלוחה ביותר בעולם, עם מליחות מים של 34.8%. אחרי יימת ונדה עם מליחות של 35%, ולפני ים המלח, עם מליחות של 34.2% (2011). לשם השוואה, מליחות מי הים התיכון היא 3.5% עד 3.9%.

[4] . נהר אוואש הוא אחד הנהרות הגדולים באתיופיה ואורכו כ-1,200 ק"מ. הנהר נובע דרומית-מערבית לבירה אדיס אבבה וזורם תחילה מזרחה. לאחר מכן פונה בקשת רחבה וזורם לכיוון צפון, ולבסוף הוא פונה לכיוון מזרח ונשפך לשורה של שש ימות ביניהן הוא מחבר. הימה האחרונה היא אגם אַבְּהֶה על גבול ג'יבוטי, כ-100 ק"מ מערבית לחופי האוקיינוס ההודי. אגן ההיקוות של הנהר סגור והוא משתרע על חלקים נרחבים ממחוזות אורומיה, אמהרה, סומלי ועפר.

[5]  חזי יצחק, מסע אחר, שם.

[6] . כלל אלן הוא כלל הקושר בין גודל גפיים ואיברי גוף בולטים (כמו זנב ואוזניים) של בעלי חיים אנדותרמיים (בעלי "דם חם") לבין טמפרטורת הסביבה הממוצעת. אצל בעלי חיים דומים החיים במקומות קרים יהיו איברים אלו קטנים יחסית לגודלם אצל אלו החיים במקומות חמים. הכלל קרוי על שמו של ג'ואל אלן. הכלל מתבסס על העובדה שקצב איבוד החום רב יותר ככל ששטח הגוף גדול יותר ולהיפך

[7] . אוסטרלופיתקוס אפרנסיס (מלטינית: Australopithecus afarensis – "קוף דרומי מחבל אפר").

[8] ירמיהו ב', 31

[9] . http://www.volcanodiscovery.com/view_news/4375/Deadly-attack-on-tourists-at-Erta-Ale-further-details-5-dead-4-abducted-and-7-wounded.html

[10] . אגמי הלבה האחרים נמצאים ב: הר ארבוס באנטארקטיקה; קילוואה באי הוואי; ניאראגונגו בקונגו; מרום באי  שבוונואטו