תולדות יוגוסלביה

כתב: גילי חסקין 20-02-20, עדכון: 24-08-2024

תודה לגדעון ביגר על הערותיו

להרצאה על ארצות יוגוסלביה לשעבר

ראו באתר זה: תולדות מקדוניה ;   הסכסוך בקוסובו ;  תולדות סרביה הקדומה ; תולדות סרביה בתקופה העות'מנית   ;          תולדות בוסניה  ; מקדוניה  ;  מונטנגרו ;  דלמטיה ; דוברובניק

"יוגוסלביה" היה שמן של שלוש ישויות פוליטיות, בגודל שונה, שהתקיימו ברציפות, אך באופן נפרד, לאורך מרבית המאה ה-20 (1918 – 2003), בחבל הבלקן שבמזרח אירופה. משמעות השם היא "ארצם של העמים הסלאביים הדרומיים".

בגלגולה הראשון – בין שתי מלחמות העולם – היתה יוגוסלביה ממלכה. בשנת 1945 , לאחר תום מלחמת העולם השנייה, הפכה להיות "הרפובליקה הפדראלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה". מדינה פדרטיבית שהורכבה משש רפובליקות; מתווה שהצליח לשמור על איחודה הרופף עד 1992.

בעקבות התמוטטות ברית המועצות פרשו מהאיחוד: סלובניה, קרואטיה, מקדוניה, ובוסניה -הרצגובינה. מאז ועד 2006 נמשך האיחוד בין שתי הרפובליקות הנותרות, תחת השם "סרביה ומונטנגרו", עד שהפרלמנט היוגוסלבי החליט להפסיק את קיומו ב-2003. ב-2006 נערכו משאלים נפרדים בסרביה ומונטנגרו וב-3 ביוני, עם הצהרת העצמאות של מונטנגרו, הסתיימה השארית האחרונה של הפדרציה היוגוסלבית.

יוגוסלביה איננה קיימת עוד, אבל תולדותיה רלוונטיים מאד לטיול בכול אחת מהרפובליקות לשעבר, המדינות העצמאיות כיום: טיול לסלובניה, טיול לקרואטיה, למונטנגרו ולמקדוניה.

יוגוסלביה נולדה מתוך הכאוס שנוצר לאחר התמוטטות האימפריה האוסטרו-הונגרית, בתום מלחמת העולם הראשונה. העמים הסלאביים שהתקיימו תחת שלטון האימפריה החלו לדרוש עצמאות מדינית. כדי למנוע פיצול יתר בין העמים במזרח אירופה, החליטו במדינות המנצחות, כי פדרציה מדינית תהיה דגם השלטון המתאים והטוב ביותר לאותם העמים: כל עם יקבל עצמאות במסגרת הרפובליקה שלו ומספר רפובליקות ירכיבו יחד מדינה פדרטיבית אחת. (לפי אותו הדגם הוקמה פדרציה נוספת  – צ'כוסלובקיה – בין צ'כיה וסלובקיה, שאף היא התפרקה סמוך לפירוק יוגוסלביה).

ניצני האיחוד היוגוסלבי

סימנים ראשונים לתוכניות איחוד של העמים הסלאביים הדרומיים הופיעו כבר בסוף המאה ה-19. ה"איליריזים" היתה תנועת תחיה לאומית, בעיקר קרואטית. המדינאי הסרבי גאראשאנין (1872-1812)  וכמותו ההגמון הקרואטי סטרוסמאייר ( Strossmayer 1905-1815) הפיצו רעיונות איחוד. האחרון היה בישוף שתמך בשחרור הקרואטים מהאוסטרו-הונגרים ושאף לאחוד דתי בין הקרואטים והסרבים (קתולים ואורתודוכסים). הוא אמנם היה מאוד מוכשר, אך לא זכה להיענות. כבר בסוף המאה דובר על איחוד כל העמים הסלביים שמדרום לדנובה, ביחידה אחת גדולה, שמרכזה בסרביה. בשנים 1903-1914, התגבשו רעיונות אלו לתודעה לאומית של העמים הסלביים הדרומיים.

בתחילת המאה התגבשו הרעיונות וצמחה פעולה מדינית. לאחר שנרצח מלך סרביה אלכסנדר אוברנוביץ בשנת 1903 ובמקומו עלה בית קראג'ורג'ביץ', התחזקה הלאומיות. סיפוח בוסניה והרצוגובינה לאוסטרו הונגריה, עורר קיצוניות בתנועת הנוער הלאומית "אומלדינה" (Omaldina).  זו גברה בעקבות מלחמות הבלקן, בהן הוכפל שטח סרביה.

כך נוסד גם ארגון "ההגנה הלאומית" (Narodna Obrana) והתחילה תעמולה למען סרביה הגדולה. הארגון הטרוריסטי "היד השחורה" (Crna Ruka) יזם את רצח יורש העצר האוסטרי בסאריבו (28.6.1914). במועצת הקיסרות האוסטרית, שהתכנסה במאי 1917, דרשו הצירים הסלביים הדרומיים, רק הקמת גוף מדיני אוטונומי, במסגרת המונרכיה הבסבורגית. אולם אישים אחרים והביאו לניתוק ארצם מאוסטרו הונגריה, בעזרת מעצמות ההסכמה.

ב- 20.7.1917 פרסמו מנהיגי הועד היוגוסלבי (Jugoslavenski Odbor) בלונדון, טרוביץ' וסופילו, בתיאום עם ממשלת סרביה הגולה, בתמיכת צרפת ובריטניה, את "הצהרת קורפו", הקוראת לאיחוד כל הסלאבים הדרומיים עם סרביה. השדולה הסלבית בבריטניה, בהנהגת סטון ווטסון וביטאונו "דה ניו יורופ" (The New Europe), עשו נפשות, ובהצלחה, לפירוק אוסטריה-הונגריה ולכינון מדינות אתניות חדשות.

הקמת יוגוסלביה

ב- 24.11.1918 החליטה המועצה הלאומית בזאגרב על איחוד. ב-1.12.1918 הכריז עוצר המלכות אלכסנדר על הקמת "מלכות הסרבים הקרואטים והסלובנים". המדינה החדשה כללה את סרביה, מונטנגרו, ששמשו לה גרעין ואת קרואטיה, סלובניה וויוודינה, שהיו שייכות לפנים להונגריה וכן את בוסניה-הרצגובינה. המלך הראשון של המדינה המאוחדת היה פטאר הראשון  (Petar I Кarađorđević) מלך סרביה.

עם מותו בשנת 1921, ירש אותו אלכסנדר בנו. המדינה סבלה קשות מהמלחמה ונאלצה להתמודד עם בעיות לאומיות וכלכליות. בהשראת מהפכת אוקטובר, החלה המפלגה הקומוניסטית להתעצם. סכסוכים מדיניים התגלו בין כל הלאומים ובעיקר בין שני המובילים – בין הסרבים אשר דגלו במשטר ריכוזי לבין הקרואטים אשר רצו במשטר פדראלי. היתה בעיה של איחוד שטחים בעלי מערכות מוניטאריות, משפטיות ומנהליות שונות לגמרי. קביעת הגבולות של המדינה החדשה, היתה כרוכה בסכסוכים טריטוריאליים עם  כל שכנותיה. אולם הבעיה העיקרית שניצבה בפני יוגוסלביה היתה שאלת הלאומים, שהיו ביניהם הבדלים בולטים במסורת, בשפה, בדת ובכתב. ב-1919 הוחל במימוש המשטר הפרלמנטארי. אך הקרואטים לא חדלו ממאבקם בניסיון לפירוד. –ב-28 ביוני 1921,  התקבלה החלטה על חוקה ריכוזית. זו עוררה התנגדות שהביאה לרצח שר הפנים, על ידי קומוניסט. המפלגה הקומוניסטית הוצאה מהחוק וירדה למחתרת.

כמוסד מדיני ,יוגוסלביה קמה ב,1917 תחת מלוכה, שתחתיה תגור אוכלוסייה עם קבוצות אתניות רבות. קבוצות אלה היו מחולקות ביניהן עם שייוכים דתיים- 45% נוצרים אורתודוקסים, 40% קתולים ו15% מוסלמים. היו במדינה ארבעה שערי מטבע שונים, ארבע רשתות רכבת נפרדות שאין ביניהן חיבור וארבע מערכות משפט שונות. הבעיה מתגברת כתוצאה מרגשות עליונות ונחיתות במדינה- הצפון נתפס כיותר מפותח והדרום המפותח פחות, שהושפע מהעות’מאניים. הדרום היה פחות מפותח ואנאלפביתי. החלוקה האתנית לא חפפה את החלוקה לאזורים- האוכלוסייה הייתה מעורבת בתוכה בצורה שכמעט לא הייתה אפשרות לחלק באופן שיהיה מקובל על כולם בצורה סבירה.

יוגוסלביה דמתה לצ'כוסלובקיה, בהיותה מיני קיסרות, ששלטו בה סרבים, אבל בברוטליות קשה הרבה יותר משעשו זאת הצ'כים. בכמה מחלקיה התנהלה מלחמה מתמדת מאז 1912 והגבולות לא הוסדרו, אלא ב-1926. הסרבים האורתודוקסים שלטו בצבא ובמנהל, אבל הקרואטים והסלובנים הקתוליים, שרמתם התרבותית והכלכלית היתה גבוהה יותר, דיברו על מחויבותם "לאיפורז" את הבלקן (כלומר, את הסרבים). סטון ווטסון, שמילא תפקיד חיוני ביצירת המדינה החדשה, התאכזב עד מהירה מדרך ניהולה על ידי הסרבים. והוא טען שהמדינה ריכוזית עד אבסורד ושהפקידים הסרביים גרועים מההבסבורגים.

ב-1923 עוצב אופיו הרודני של המשטר, עם צנזורה ורדיפות.

סטיפן ראדיץ' הקרואטי, מנהיג "מפלגת האיכרים", היה דמות מנהיגה בשיבוש כל מערכת שלטון בדרך למטרת הפירוד. רק המדינאי הסרבי הוותיק ניקולא פשיץ' הצליח לשמור על יציבות יחסית בראשות הממשלה, בהפסקות קצרות, עד 1926. סטפן ראדיץ לא חדר מחתרנותו, נעצר ושוחרר, נכנס לממשלה ופעל בה, עד שנרצח ב- 1928 בידי לאומני סרבי, בעת ישיבת הפרלמנט.  בעקבות זאת, ניתקן הקרואטים קשר עם בלגרד, הקימו פרלמנט נפרד בזגרב ודרשו אוטונומיה. ניתוק מוחלט, למעט נאמנות לכתר. בעקבות זאת, הודיע המלך אלכסנדר שהפרלמנט והחוקה הקודמת נכשלו, וכך הקים למעשה דיקטטורה בראשות עצמו. המדינה נותרה מאוחדת רק מכוח המשטמה היוקדת של כול עמי יוגוסלביה, לשכנים האיטלקים, ההונגרים, הרומנים, הבולגרים והאלבנים.

בעשור הראשון לקיומה, לא הצליחה יוגוסלביה ביחסי חוץ שלה. היו לה סכסוכים טריטוריאליים עם שכנותיה. איטליה זכתה, על פי חוזה ראפאלו (Treaty of Rapallo), בשנת 1920, במחוזות איסטריה וגוריצה, בהם ישבו סלובנים רבים. איטליה, שפעלה למען השגת ריבונות בים האדריאטי ניסתה להמריד את שכני יוגוסלביה- אלבניה, בולגריה והונגריה, בכדי לכתר את המדינה. כספים הוזרמו ממדינות אלו, כדי לממן מחתרות מקדוניות נגד השלטון. ליוגוסלביים לא היו כלל יחסים דיפלומטיים עם ברה"מ, משפחת המלוכה – קראדיוראביץ (Karađorđević) היתה אנטי קומוניסטית בגישתה. הם העניקו מחסה לרבים מיריבי המשטר ולאנשי הצאר שברחו מרוסיה. כמו כן העניקו מעמד דיפלומטי ל"רוסים הלבנים". (זה נכתב בהמשך)

עם כינון הרודנות, מינה המלך ראש הממשלה מטעמו – הגנרל פטאר זיווקוביץ', שנתן ליוגוסלביה את שמה "מלכות יוגוסלביה". הארץ חולקה שרירותית לתשעה מחוזות ומושליהם נתמנו על ידי המלך. הוחלט על חוקה חדשה ועל חידוש הפרלמנט, אך אלו למראית עיין בלבד. מאצ'ק, מנהיג הקרואטים, נאסר לחמש שנים, באשמת קריאה נגד ההגמוניה הסרבית. משפטו גרם להחרפת המאבק הקרואטי ושביתות האיכרים הביאו לפגיע בכלכלה. הקרואטים החלו לפתח מדיניות טרור.

ב-1929 נוסד בקרואטיה הארגון הלוחם, האנטי סרבי – "אוסטשה" (Ustaše) . אנטה פאוליץ' בן דודו של המלך, ברח ב-1930 לאיטליה ושם אימן צעירים קרואטים במשימות חבלה. הוא זכה לסיוע של איטליה הפשיסטית, במימון יחידות האוסטאשה שלו. שם הקים מחתרת נגד סרביה. ב-1932 פרץ מרד של האוסטשה במערב קרואטיה.  בו זמנית, החלה בסרביה אופוזיציה לשיטת הממשל בראשות פרופ' לכלכלה מבלגרד – דרגוליוב איוונוביץ' הוא נאסר לשנה בשל דעותיו, אולם תלמידיו הושפעו ממנו ועברו לקומוניזם.

ב-1934 הוקם "ההסכם הבלקני", לפיו טורקיה, יוון ורומניה, נתנו זו לזו, ערובה לגבולותיהן.

ב-9 באוקטובר אותה שנה, המלך אלכסנדר , שביקר בצרפת, בת הברית הנאמנה ביותר של יוגוסלביה במערב, נרצח על ידי טרוריסט מקדוני, שהיה קשור בפאוליץ' ובשלטונות איטליה והונגריה. יורש העצר פטאר היה צעיר מידי והוקמה עוצרות בראשות  בן דודו הנסיך פאוול. הלה התרשם מאד מעוצמת היטלר ומוסוליני ונטה לשבור את הברית עם צרפת. בראש הממשלה עמד איש הכספים מבלגראד- מילן סטויאדינוביץ', מ-1935 ועד 1939. גרמניה המתרחבת הפכה שכנה של יוגוסלביה בשטחי צ'כוסלובקיה ואוסטריה. ראש הממשלה, אשר אהד את הגרמנים, הידק עמם קשרים בתחילה; כלכלית ובהמשך מדינית.

ערב המלחמה מינה העוצר ראש ממשלה חדש- צוטקוביץ'. הוא רצה לפייס את הקרואטים ומינה את מאצ'ק כ-סגן ראש הממשלה. הסרבים התנגדו,  אך זמן מועט לאחר מכן התמוטטה יוגוסלביה.

באותו זמן, עברה הנהגת המפלגה הקומוניסטית המסוכסכת לידי טיטו (Josip Broz Tito). החלטתו הראשונה היתה, להעביר את מוסדות המפלגה, שפעלה עד אז בחו"ל, אל יוגוסלביה.

מלחמת העולם השנייה

כאשר תכנן היטלר את הפלישה לרוסיה, החליט לאבטח את אגפו הדרומי. הוא הטיל אולטימאטום על יוגוסלביה להצטרף מיד לציר, או שתיכבש. הוא יצר תנאים נוחים: יוגוסלביה לא תצטרך להילחם וצבא גרמני לא יעבור בשטחה.

במארס 1941 החליט הנסיך פאוואל לתמוך ב"ציר" הגרמני/איטלקי/יפני. הדבר יצר מהומות, במיוחד בסרביה, תחת הסיסמא: "עדיף תבוסה על ברית". ההפגנות הפילו את הממשלה והוקמה חדשה, תחת שלטונו של פאטר בן ה 17.5 וגנרל סימוביץ' חולל מהפיכה. החתימה על הברית בוטלה והנסיך פאוול יצא לגלות בקניה

הגרמנים פנו לאוסטאשים הקרואטים, בהנהגתו של אנטה פאבליץ והציעו להם את רעיון "קרואטיה החופשית" אנטה פאבליץ היה אז באיטליה והשיג את חסותו של מוסוליני. הארגון ostasha הופך לארגון השולט בקרואטיה לאחר כיבושה על ידי הנאצים, והתחיל שם טיהור אתני של כל מי שאינו קרואטי- סרבים, יהודים, צוענים וכו’… מדובר בסדר גודל של חצי מליון נספים.

הממשלה החדשה, שקמה אחרי המרד, חתמה על חוזה הגנה עם רוסיה, אך ביום חתימת החוזה – 6/4/41 – החלו ליפול הפצצות הגרמניות על בלגראד, מבלי שרוסיה תתערב. היטלר זעם על שיבוש הלו"ז והעניש את היוגוסלבים.

הצבא היוגוסלבי מנה בשלב זה 700,000 חיילים, אך מהם היו כ-400,000 מגויסים חדשים והציוד היה מיושן ועלוב. עיקר התחבורה התבססה על רכבות ועל 900,000 סוסים שהוחרמו מבעליהם..

הצבא הגרמני פלש ליוגוסלביה באפריל 1941, ועמו פלשו גם בולגריה, איטליה והונגריה. סך הכול, 52 דיביזיות, מהן 24 גרמניות. בפלישה לקחו חלק 1,500 מטוסים, מהם 670 מטוסים איטלקיים. מולם היו ליוגוסלביה רק 110 טנקים קלים, חציים מימי מלחמת העולם ה-1, ורק 600 מטוסים, ישנים ברובם. יוגוסלביה התמוטטה ללא קרב רציני ונכנעה לאחר 11 יום. המלך פיטר נמלט בצוללת אנגלית. אבידות הגרמנים היו: 151 הרוגים, 392 פצועים ו-15 נעדרים. לעומת זאת, רק בהתקפה האווירית על בלגראד, נהרגו יותר מ-5000 אנשים.

המדינה חולקה בין בני הברית:

*בולגריה קיבלה את מקדוניה.

*אלבניה קיבלה את קוסובו.

איטליה קיבלה את מונטנגרו.

הונגריה קיבלה את פנוניה.

גרמניה ואיטליה חילקו ביניהן את סלובניה. הארץ בידי הגרמנים ולובליאנה בידי האיטלקים.

• בסרביה היתה ממשלה, אך לא מדינה עצמאית. מאות אלפי יוגוסלבים נלקחו לעבודות כפייה אצל הגרמנים. יוגוסלביה סיפקה לגרמניה מתכות חשובות כגון כרום, נחושת ובוקסיט.

לאחר כיבוש יוגוסלביה בידי "כוחות הציר", הוכרז על הקמת קרואטיה עצמאית, ובראשה עמד מלך מבית המלוכה האיטלקי. למעשה, בראש המדינה הועמד אנטה פאווליץ' – מנהיג הארגון הפאשיסטי אוסטאשה וזה פעל כשליט בובה מטעם הגרמנים. יחד עם זאת, הגרמנים חייבו את "בני בריתם", לשלם עבור החיילים שהיו מוצבים בארצם. הקרואטים האוסטאשים רצו ליצור "מדינה אחידה". לכן הוצע ל-2 מיליון הסרבים שגרו במדינ,ה להמיר את דתם לקתוליות, או לעמוד בפני גירוש / השמדה. (הארכיבישופ של קרואטיה תמך באוסטאשים בדרישות המרת הדת). בהתקפות על כפרים ומחנות ריכוז, חיסלו הקרואטים כ-350,000 סרבים! בשנים 1942-1941, הם כפו על 200,000-300,000 סרבים להמיר את דתם. במקביל, האוסטאשים – החלו לרדוף  גם את היהודים. באותו זמן שלטו האיטלקים בדלמטיה. האוסטאשים נתנו לאיטלקים הטבות רבות על חשבון בני עמם, הקרואטים, ובכך הרחיקו אותם מהם.

המלך ושאר ראשי הצבא שהשתתפו ב"פוטש" נגד פאוול, ברחו כאמור ללונדון והקימו שם את הממשלה הגולה של יוגוסלביה. לאחר תבוסת הפאשיזם וכניעת איטליה (1943) סיפחו הגרמנים את כל דלמטיה ל"מדינת קרואטיה העצמאית" שבחסותם.

סלובניה השתלבה ברייך השלישי` מקדוניה הפכה גם היא לבעלת ברית של גרמניה ואיטליה, סרביה הייתה מצויה תחת כיבוש צבאי נאצי ודלמטיה ובוסניה מסופחות לאיטליה.

בסרביה היה גנרל בשם נאדיץ' (Nadič), ששיתף פעולה עם הגרמנים, אך צבאו היה קטן ומנה 20,000 לוחמים בלבד.

תנועת המרי

תנועת המרי החלה בבוסניה, כבר באביב 1941, הקים הקולונל הסרבי דרז'ה מיכאילוביץ', כוח לוחם שנמלט ליערות שבהרים. היו אלו חיילים וקצינים שסירבו להיכנע וכונו ה"צ'טניקים". הם התארגנו ליד העיירה Doboj שבצפון בוסניה. הוא יצר קשר עם הממשלה הגולה בלונדון וזו מנתה אותו להיות מפקד צבאם. האינטרסים שלו ושל פעילותו היו האינטרסים של סרביה ושל מונטנגרו. הרבה מאד נגד קרואטיה. כמו כן, היו הצ'טניקים אנטי מוסלמים – הן בשל המתח ההיסטורי הממושך בין הסרבים לבין המוסלמים והן בשל העובדה שהמוסלמים תמכו באוסטאשים הקרואטים.

כשהיטלר התקיף את רוסיה, ביוני 1941, הוקמה בסרביה ובמונטנגרו תנועת מחתרת קומוניסטית בראשותו של יוסיף ברוז'  שכינויו המחתרתי היה "טיטו". ב-7/7/41 נשמעו היריות הראשונות נגד הגרמנים. הפרטיזנים כללו את כל תנועות הנוער, יהודים, קומוניסטים וכד'. המחתרת החלה בסרביה והתפשטה להתקוממות עממית. בדצמבר 1941 הוקם הגדוד הראשון של הקומוניסטים, ותוך שנה היו כבר 28 גדודים לוחמים! הם אורגנו בחטיבות ובאוגדות. לכל יחידה היה קומיסר, שדיווח ישירות לטיטו.

הפרטיזנים אופיינו בחוסר אחידות אתנית וטיטו ניהל מאבק מאד יעיל נגד הנאצים, האיטלקים והמחתרות שרצו לחסל אותו. מדובר היה בתנועה אפקטיבית ביותר בסרביה, במאבק נגד הנאצים .

להתקוממות סייעו שלש עובדות:

1. מסורת רבת שנים של התנגדות לכובשים זרים.
2. המפלגה הקומוניסטית היתה מאורגנת בתאים חשאיים כבר משנות העשרים והיתה מוכנה לפעול.
3. התנהגות הכובשים יצרה דחייה אצל העם.

טיטו ארגן יחד את כל הפרטיזנים היוגוסלביים כדי להכניע את הנאצים ועוזריהם הקרואטים האוסטאשה, כשטיטו חורת על דגלו מלחמה חסרת פשרות בפולש הנאצי, אך יחד עם זאת, גם במשתפי הפעולה מקרב בני עמו. טיטו ביקש את עזרתן של כלל הקבוצות ביוגוסלביה על מנת שיוכל לשלוט ולנהל את המאבק באופן מלא, אך לא הגיע אף פעם להסכמה מלאה. יחד עם זאת, על פי אומדנים, חיסל צבאו של טיטו יותר מ-10 דיוויזיות ממוכנות להיטלר במהלך המלחמה, הכניע את מוסוליני וצבאו בבלקן ובגבול איטליה, והצליח לשחרר חלק מיהודי יוגוסלביה שהיו כלואים במחנות ריכוז איטלקיים באזור הבלקן. יהודי יוגוסלביה מצידם, ראו בטיטו גיבור, מושיע וסמל המאבק בהיטלר ובמוסוליני, ואך טבעי היה החיבור בין הפרטיזנים היהודים של יוגוסלביה לטיטו, שפרס עליהם חסותו ונתן להם תמיכה מלאה. כך לחמו יחדיו יהודי יוגוסלביה והפכו יחד עם כוחותיו של טיטו לצבא הפרטיזנים הגדול באירופה באותה תקופה.

טיטו עידן את הקו הקומוניסטי והדגיש את מרד העם. סיסמתם של הקומוניסטים היתה: "חיסול הפאשיזם – שחרור העם". תמיכתם במדינה פדרטיבית, הביאה לאהדתם על ידי הלא סרבים האחרים. גם מעצמות המערב החלו תומכות בטיטו, לאחר שמיכאלוביץ' נעזר בציר, במלחמתו בטיטו. צבאו של טיטו מנה מאות אלפי לוחמים. הוא השתלט על שטחים נרחבים וריתק כוחות צבא גרמניים גדולים. הגרמנים הכריזו כי על כל גרמני הרוג הם יוציאו להורג מאה מאנשי המקום ועל כל גרמני פצוע יהרגו חמישים מקומיים. הביצוע של ההוראה הנוראה הזאת היה בסרביה בלבד. בעיר קרגיוביץ היתה פעולה של פרטיזנים, בה נהרגו 60 גרמנים. כתגמול, לקחו הגרמנים את כל תלמידי בתי הספר עם מוריהם – כ-3000 נפש – והרגום. הסיוע הרוסי לטיטו ואנשיו היה בעיקר עצות ברדיו. טיטו הגיב בבוטות וכתב לסטלין: "אם אינך יכול לעזור לנו, לפחות אל תפריע עם עצות חסרות תועלת". רק לאחר שהבריטים התחילו לסייע, החלו גם הרוסים לשלוח נשק ועזרה. תחילה תמכו שתי המחתרות זו בזו, אך בהמשך נאבקו ביניהן באותה חריפות בה נלחמו באויב. בנובמבר 1941 החליפו הצ'טניקים צד והצטרפו לגרמנים למתקפה כללית, המגרשת את הפרטיזנים. ידם של הקומוניסטים היתה על העליונה. בנובמבר 1942 התכנסה המועצה האנטי פאשיסטית בבוהץ'.

1943 – נמנו 150,000 פרטיזנים, שהעסיקו 250,000 פאשיסטים.

כניעת איטליה הפאשיסטית לבעלות הברית בספטמבר 1943 ,הקלה על פעילות המחתרות, ואפשרה לכוחות טיטו להשיג עוד נשק ומתנדבים. בוועידת טהראן שנערכה לאחר מכן, הוחלט על תמיכה בהתנגדות היוגוסלבית. בשלב זה טיטו מיצב את עצמו כמנהיג העתידי של יוגוסלביה לאחר המלחמה.

באוקטובר 1943, נערך כנס Iשל המועצה האנטיפשיסטית של יוגוסלביה. הוקמה ממשלה בראשות המרשל טיטו ונקבעת חוקת יסוד. ב-1944 – נחתם הסכם עזרה בין הרוסים לטיטו. במהלך המלחמה מעוצבים יסודות משטר פוליטיים = יוגוסלביה תהיה רפובליקה, תיאסר חזרת המלך וכו'.

בלגרד, בירת יוגוסלביה, שוחררה בסיוע הצבא האדום באוקטובר 1944. עד סוף אפריל 1945 נכבשה שאר המדינה.

יוגוסלביה היתה המדינה הכבושה היחידה שהשתחררה מעול הגרמנים בכוחות עצמה, אך המאבק הביא ל- 1,700,000 הרוגים. % 11 מכלל האוכלוסייה. יוגוסלביה הייתה שוב שלמה, והוחלט על יצירת פדרציה, אם כי אופי המדינה החדשה עדיין לא היה ברור. טיטו לא רצה לתת כוח לפטר השני, מלך יוגוסלביה (ששהה בגולה), כפי שדרש וינסטון צ'רצ'יל. ב-26 ביוני חתמה יוגוסלביה על מגילת האומות המאוחדות, תוך השימוש ב"יוגוסלביה" כשם המדינה הרשמי, ללא ציון של רפובליקה או מלוכה.

בינואר 1945, מסר המלך את הרכבת הממשלה לידי עוצרות, ובמארס אותה שנה נתמנתה ממשלת קואליציה שבראשה עמד טיטו. אולם, ברחבי המדינה שלטו הקומוניסטים במועצות עם עירוניות וכפריות ועד מהרה הקימו רודנות טוטליטרית. הממשלה הגולה נותרה נטולת כוח. בינואר 1946, הוכרזה חוקה שהפכה את יוגוסלביה למדינה פדראלית.

לאחר המלחמה יוגוסלביה הונהגה על ידי טיטו, שכיהן כראש הממשלה והגביל את שאר המפלגות הפוליטיות. ב-11 בנובמבר 1945 התקיימו בחירות, ובהן 85% מהמצביעים הצביעו עבור מפלגתו של טיטו. ב-29 בנובמבר בוטלה המלוכה באופן רשמי והחל במדינה משטר חד-מפלגתי.

בשנים אלו התרחשה במקביל מלחמת האזרחים ביוון. במהלכה תמך משטרו של טיטו ב"צבא הדמוקרטי של יוון", הזרוע הצבאית של המפלגה הקומוניסטית היוונית. תמיכה זו באה לידי ביטוי באמצעות מומחים שאימנו את הכוחות הקומוניסטיים ואספקה אדירה של נשק וציוד צבאי, ואף מתן אופציה לכוחות היווניים לשימוש בטריטוריה היוגוסלבית כמקלט בטוח. באותו הזמן טיטו הסתכסך עם שליט ברית המועצות יוסיף סטלין. לאחר סכסוך זה, הפרטיזנים היוונים ציפו לנפילתו של המשטר ביוגוסלביה, ולכן סירבו לקבל ממנו תמיכה- דבר שגרם להבסתם בשנת 1949.

בשנים שלאחר מכן התחממו היחסים בין יוגוסלביה לבין אלבניה והרפובליקה העממית של בולגריה, גם שתיהן קומוניסטיות. הקרבה הייתה גדולה עד כדי הצעה לאיחוד בין שלוש המדינות- הצעה שנפלה בסופו של דבר. בשנת 1948 היחסים עם ברית המועצות עלו על שרטון, והמערב החל להזרים כספים ליוגוסלביה, כספים שכיסו את כל הגירעון הלאומי באותן השנים.

בסוף מלחמת העולם השנייה הנאצים מובסים ונותרים שני אתוסים עיקריים:

א. אתוס היריבות והשנאה האתנית- סרביה מול קרואטיה ומול הבוסניים

ב. אתוס האחדות הקומוניסטית המנצחת- טיטו טען שהוא תחת הדגל הקומוניסטי הצליח לאחד את כולם ללא הבדל אתני.

התחושה הסרבית היא שהפדרציה היוגוסלבית גזלה מהם את הניצחון במלחמת העולם השנייה. תחושה זו התגברה כאשר טיטו הקרואטי, הוציא להורג ב1946 את יריביו מהמחתרת הצ’טניקית – הסרבית. הכול התרכז באישיותו של טיטו המנהיג, ששלט בצבא, במפלגה ובכל הרפובליקות. הגישה שהוא גיבש נקראה “סוציאליזם של שוק”- גישה ייחודית שרעיונה הוא שיש ניהול עצמי של ארגוני עובדים ומפעלים אך לא כלכלה חופשית לגמרי. הגורם המייצב חוצה הגבולות ביוגוסלביה היה המפלגה הקומוניסטית שדיכאה כל פעילות לאומנית פורמלית והיא זו שהקצתה זכויות לפרובינציות השונות.

1946 – נערכו בחירות כרפובליקה. תקופה של טיהורים פוליטיים, "ניקיון כללי" של המתנגדים למשטר: קומוניסטי, קולחוזים וכו'. ב- 1946 הולאמו כל המפעלים הפרטיים. הונהגה קולקטיביזציה כדוגמת ברה"מ, אך זו הביאה למחסור בתוצרת חקלאית ולהגברת היבוא.

הקו העצמאי של טיטו

בקיץ 1947, לאחר ההודעה האמריקאית על הפעלת תכנית מרשל, החליט סטלין להשליט סדר באימפריה המזרח אירופית וכינס את ועידתו הראשונה של הקומינפורם בבלגרד. כדי להפגין קבל עולם שיוגוסלביה היא חלק מהעולם  הקומוניסטי. אולם המטרה האמיתית היתה כנראה להחליף את המנהיגים הקומוניסטים המקומיים, שהיה להם מעמד לאומי כלשהו, באנשים שחייבים הכול לסטלין ולגיבוי הרוסי. ההפיכה בצ'כוסלובקיה היתה חלק מהתהליך הזה. סטלין זמם לשבור כך גם את טיטו. סטלין הזמין למוסקבה את המנהיגים היוגוסלבים אדוארד קרדיי ומילובאן דז'ילאס, בכוונה לשים אחד מהם, אם יימצא צייתן די הצורך, במקומו של טיטו. לפגישה הזמין גם את המנהיג הקומוניסטי הבולגרי גיאורגיו דימיטרוב והנחה להם למזג את בולגריה ויוגוסלביה לפדרציה כלכלית. אחר כך שינה טעמו לשיחוד והציע ליוגוסלביה פיתיון – לבלוע את אלבניה. כשטיטו קיבל דיווח על הפגישה, הוא ניתק את צינורות המידע ממנגנוני הפנים של המפלגה, המשטרה והצבא, למקביליהם במוסקבה. ב-27 במארס 1948 הואשם טיטו כאנטי דמוקרט, נעדר ביקורת עצמית, חסר תודעה מעמדית, מקיים קשרים חשאים עם המערב ועוסק בריגול אנטי סובייטי. בהמשך גונתה מפלגתו כמנשיביקית, טרוצקיסטית ולשיאן הגיעו גם רמזים גסים על חיסולו הפיסי של טיטו.

סטלין הטיל עיצומים כלכליים על יוגוסלביה, אבל יכולתו של טיטו ללכד את מפלגתו בקו לאומני, שכנעה את סטלין שאין בכוחו להפיל את המשטר ללא פלישה גלויה של הצבא האדום שעלולה לערב גם את המערב. סטלין הטיל האשמות נגד היסודות האידאיים של המשטר הקומוניסטי. יוגוסלביה האשימה את סטלין שהוא חורג מהקו הסוציאליסטי אל דיקטטורה. ב- 1948 סולקה יוגוסלביה מהקומאינפורם , הגוף שהקים סטלין לתיאום בין המפלגות הקומוניסטיות בארצות השונות. לימים יאמר ח'רושצ'וב כי הוא משוכנע, שלו היה לברית המועצות, גבול משותף עם יוגוסלביה, סטלין היה מתערב שם צבאית.

בסכסוך התלכד העם סביב טיטו וכך מתעצמת יוגוסלביה. לימים יאמר ח'רושצ'וב שאפשר היה לפתור את המשבר עם טיטו בהתדיינות. לא ברור אם גם סטלין הגיע בעצמו למסקנה הזאת. מכול מקום, הוא מעולם לא הודה בכך, אבל בקיץ 1948, ז'דאנוב, שניצח על נידוי טיטו, מת באורח פתאומי ב-31 באוגוסט 1948. כנראה נרצח בפקודת סטלין.

בתחילת שנות ה-50 חלו רפורמות רבות במדינה: ליברליזציה, ביזור הכוח הפוליטי ומדיניות חוץ שלא יישרה קו עם הגושים הגדולים. טיטו שהתאכזב מנושא הקולחוזים, מתחיל לעצב שיטה חדשה לניהול עצמי. הוא העביר חוק שקבע שכל המפעלים יינתנו לפועלים. בסוף שנות ה- 50 הוחלט לפרק את המשקים הקולקטיביים ולעודד חקלאות פרטית.

מ- 1953 התמנה טיטו כנשיא. סגניו היו אדוארד קרדאל והיהודי משה פיאדה וכן מילובן דז'ילאס.

עד 1954 זכתה המדינה להשיב את הטריטוריות שנלקחו ממנה במלחמה. למרות אופייה הפדראלי של המדינה, היתה הנהגתה נתונה בידי ביורוקרטיה ריכוזית בחסות המפלגה הקומוניסטית.

יוגוסלביה החלה במדיניות מתונה וליברלית יחסית. סמכויות הועברו מהשלטונות לידי הרפובליקות, פועלים שותפו בניהול מפעלים, הדבר גרם להגברת הייצור והרמת המוראל. אולם, המשטר נותר רודני ומתנגדיו, כמילובאן דז'ילאס והסופר מיכאילוב נרדפו בידי השלטון.

סטאלין חשד שטיטו מנסה לערער על מעמדו כמנהיג התנועה הקומוניסטית. ניסיונו של טיטו לאגד בפדרציה את כל מדינות הבלקן הקומוניסטיות, בניגוד למדיניות ברית המועצות, קומם את סטאלין; ניסיונו של סטאלין לשעבד את הכלכלה היוגוסלבית לצורכי ברית המועצות קומם את טיטו; והיו גם ניסיונות של הקג"ב לגייס סוכנים מתוך מנגנוני השלטון היוגוסלביים.

סיפורה של אווה פאניץ'

כאן נכנס סיפורם של היהודים אווה וראדה פאניץ', שבסביבתם הקרובה נפוצו שמועות על חברים שהם כביכול תומכי סטאלין. התפתחה אווירה של פרנויה. אבל בהיותם נאמנים בצורה עיוורת לטיטו, בני הזוג פאניץ' לא חששו, כי היו נאמנים מאד לטיטו. בעיתון הארץ" הופיע סיפורה של אווה ושל בתה טיאנה[1].

בזמן המלחמה, הצטרפו אווה וראדה אל הפרטיזנים של טיטו. בזכות עברו של ראדה בחיל הפרשים, הוא הוחדר כמרגל לשורות הצ'טניקים, הפרטיזנים הסרבים בהנהגת דראז'ה מיכאילוביץ', ששמרו על נאמנותם לממשלה היוגוסלבית הגולה. אנשיו של טיטו חששו שמיכאילוביץ' הימני יעדיף ללחום בהם במקום בגרמנים, ורצו לדעת על תוכניותיו ממקור מהימן.

אחר כך עברו אווה וראדה להתגורר בעיירה וארווארין. ביתם היה מקום מקלט ומסתור לאנשים שהיו מבוקשים על ידי הגרמנים. אווה, שפעלה כסוכנת בשירות הפרטיזנים של טיטו, העבירה נשק וכסף, סייעה בזיוף תעודות, והלינה נמלטים.

ב-1943, כשהם מצוידים במסמכים מזויפים, שבו אווה וראדה פאניץ' לבלגרד כזוג פליטים סרבים. בעיר הכבושה, כשהם מסכנים את חייהם, המשיכו בפעילות המחתרתית וסייעו בהצלת מאות סרבים, שנועדו להישלח למחנות ריכוז. בתום המלחמה, נפגשה אווה עם משה פיאדה, קומוניסט יהודי ממקורביו של טיטו, דיווחה לו על הפעילות המחתרתית בבלגרד והציגה לו עדויות לכך שהם הצילו יותר מ-1,500 סרבים שעמדו להישלח למחנה ריכוז

פיאדה אמר לטיטו: 'שני הסמרקאצ'ים האלה עשו לבד מה שכמה דיוויזיות לא יכלו לעשות'".

אחרי השחרור המשיכו ראדה ואווה לחיות בבלגרד. בתם טיאנה נולדה. הם היו מאושרים. החזון הקומוניסטי שלהם הלך והתממש לנגד עיניהם. כרבים אחרים ביוגוסלביה, הם העריצו את טיטו. כוותיקי המחתרת הם השתלבו באופן טבעי במעמד השליט החדש.

ב-13 באוקטובר 1951 ראדה פאניץ' נקרא לשיחה אצל אחד הגנרלים. הוא לא חזר בערב הביתה. נעלם כאילו שבלעה אותו האדמה, אווה חיפשה אותו שלושה ימים ושלושה לילות. בבוקר ה-17 באוקטובר היא שלחה את טיאנה לבית הספר ועמדה לצאת מהבית כדי להמשיך לחפש את ראדה. שני גברים דפקו בדלת. הם בישרו לה שראדה נעצר, ניסה להתאבד, והם באו לקחת אותה לבית החולים. היא התלוותה אליהם, אבל בחוץ הם דחפו אותה בגסות למכונית והובילו אותה למקום אחר. שם, בתוך דקות, נודע לה שראדה מת, שהוא תלה את עצמו בכלא אחרי שהואשם בבגידה במשטרו של טיטו. היא התבקשה לחתום על הודאה שבעלה היה בוגד, שריגל למען רוסיה של סטאלין, נגד טיטו. היא סירבה בתוקף, ונשלחה מיד אל הכלא המרכזי בבלגרד. אחרי עשרה ימי מעצר בצינוק ניסתה אווה להתאבד בתלייה, אבל הסוהרים הצילו אותה. משם הועברה אל כלא הנשים הנורא שבים האדריאטי, "גולי אוטוק" (האי העירום). לאי זה הושלכו מאות נשים שנחשדו בתמיכה בסטאלין ובברית המועצות. "העבידו אותנו בפרך", אומרת אווה. "כל יום הייתי צריכה לסחוב אבנים גדולות לראש ההר, שתים-עשרה שעות ביום. לאף אשה שם לא היה יותר מחזור.

"הפרינציפ ב'גולי אוטוק' היה שאת חייבת לעבור 'שינוי'. מה זה שינוי? שתגידי שאת מוכנה להתעלל באסירות אחרות. לפגוע בהן. לירוק עליהן. להשתין עליהן. לחרבן עליהן. אם תעשי את זה, סימן שאת נאמנה לטיטו. ככה את יכולה לחזור לחיים נורמליים, ולקבל שחרור. מי שלא מסכימה, עולה אל ההר עוד פעם ועוד פעם. ולא משתחררת. אני לא הסכמתי, בטח שלא להשתין על אף אחת, מה אני, משוגעת? גם לא הסכמתי לירוק, או לקלל. אז עליתי להר, וירדתי, וכל הגוף שלי התמלא פצעים, והרגליים שלי היו נפוחות כמו בלונים".

אחרי מותו של סטאלין הפשירו היחסים עם ברית המועצות וטיטו החליט לסגור את גולי אוטוק. אווה, שהיתה כלואה במשך 20 חודש, שוחררה לפתע. בספטמבר 2017, הוקרן בסינמטקים בתל אביב, חיפה וירושלים הסרט "אווה", שמגולל את סיפור חייה המרתק. דוד גרוסמן שפגש את אווה, כתב בעקבות סיפורה, את ספרו "אִתי החיים משחֵק הרבה".

טיטו זכה לגיבוי ממנהיגי יוגוסלביה וכלכלת יוגוסלביה נצלה בזכות המערב. המדינה ניצלה את קרבתה הגיאוגרפית לארצות המערב וב- 1954 קשרה ברית צבאית עם יוון ותורכיה. לאחר מות סטאלין ב- 1953, ניסתה ברה"מ להתפייס עם טיטו, יוגוסלביה פרשה מברית הבלקן אך נותרה בלתי תלויה בברה"מ. היא הפכה לאחת ממנהיגות הגוש הנייטרליסטי והיתה האירופאית היחידה בגוש זה. בב-1956, בעקבות המרד ההונגרי, ושב הורעו יחסי יוגוסלביה עם שאר המדינות הקומוניסטיות. היוגוסלביים שוב הוקעו כרוויזיוניסטים" אולם ב-1961-1962 שוב חלה התקרבות בין ברית המועצות לבין יוגוסלביה, שהיתה קשורה לקרע שבין ברית המועצות לבין סין ואלבניה. לעומת זאת, ארצות הברית הפסיקה את הסיוע לאלבניה.

יוגוסלביה לא חתמה על ברית ורשה, הנהיגה משטר של נייטרליות והייתה לאחת המייסדות של ארגון המדינות הבלתי-מזדהות (יחד עם מצרים, אינדונזיה והודו). הממשל אמנם נשאר סוציאליסטי, אך צמצם את הביורוקרטיה במדינה. התוצאה הייתה אמנם מעט יותר דמוקרטית ממדינות אחרות בגוש הקומוניסטי, אך עדיין היו מאפיינים דיקטטוריים כגון: הגבלת התקשורת, ענישת גורמים בדלניים והתנקשויות ב"אויבי המדינה" בחו"ל.

ב-1966 קוצצו סמכויות המשטרה החשאית, שהיתה במתכונת רוסית, שונה מבנה המפלגה הקומוניסטית כדי לנתק את המפלגה מהממשלה, התאפשרה בחירה של מספר מועמדים לרשויות המקומיות, וצומצם משך הקדנציה של בעלי תפקידים. עיקר ביטוייה של הליברליזציה ברפורמה במשטר הכלכלי, בפתיחות התרבותית, ספרותית ותיירותית למערב.

רפורמות ליברליות נוספות התרחשו בשנות ה-60, והתיירות המפותחת בקרואטיה הביאה כספים רבים לקופת המדינה. האוריינות עלתה באופן דרמטי והגיעה ל -91%, הטיפול הרפואי היה חינם ותוחלת החיים עמדה על 72 שנים.

באותה תקופה, דגל טיטו בחופש תרבותי ולתושבי יוגוסלביה הייתה הזכות המלאה להיות בקשרים עם המערב בתקופתו. השפה האנגלית הייתה כבר בזמנו חובה בכל בתי הספר ביוגוסלביה ונלמדה ברמת שפת אם ברובם של בתי הספר ביוגוסלביה.

בשנת 1971 חל בקרואטיה גל בדלנות, שדוכא במהירות. תנועות רבות קראו לחיזוק הרפובליקות הפדרליות. עם דיכוי המחאות, נעצרו מספר גדול של בדלנים, אך ניתנה לרפובליקות יותר עצמאות כלכלית.

בשנת 1974 התקבלה חוקה פדרלית חדשה, שהרחיבה את סמכויותיהן של הרפובליקות.

בשנת 1974 טיטו הגיע למסקנה שהוא עתיד למות ואז הוא עולה על רעיון “הנשיאות הקולקטיבית”- בכדי לשמור על יוגוסלביה מאוחדת יש להקים מועצת נשיאות פדרלית בה ישבו 6 נציגים- נציג מכל רפובליקה, שמתוכם יבחר בכל שנה נשיא מכהן- ברוטציה. טיטו צדק בכך שאינו בן תמותה ואכן טיטו מת ב-4 במאי 1980 מסיבוכים שלאחר ניתוח. אמנם בריאותו המדשדשת הייתה ידועה כבר בשנים שקדמו למוות, אך מותו של טיטו גרם להלם בכל יוגוסלביה. המונים השתתפו בלווייתו.

הוא טעה בכך שהמפלגה תמשיך לשמש כדבק ליוגוסלביה. בעצם טיטו עצמו שימש הדבק והחזיק את המפלגה על ענפיה מצד אחד ואת הצבא על ענפיו מצד שני. הוא נתפס כמשחרר הגדול של יוגוסלביה הן מהיטלר והן מסטלין .

כשמת ב-1980 הפכה הנשיאות למשרה קולקטיבית, שעברה ברוטציה בין תשעה נבחרים – לא סגנון מנהיגות יעיל ביותר.

בשנת 1984 אירחה המדינה את משחקי החורף האולימפיים, ובכך הייתה למדינה הקומוניסטית השנייה שעושה זאת, אחרי ברית המועצות ב-1980. כמו המשחקים ב-1980, גם משחקים אלו הוחרמו על ידי המערב.

בשנות ה-70 וה-80 המתחים האתניים ביוגוסלביה הלכו והתגברו. סיבות נוספות לקריסת המדינה קשורות בקשיים כלכליים ובתסכול המוני כנגד הביורוקרטיה הממשלתית. קרואטיה וסלובניה תמכו בפדרציה מבוזרת על מנת להשיג אוטונומיה. זאת אל מול סרביה, שתמכה בריכוזיות שלטונית על מנת להבטיח את האינטרסים של הסרבים, אשר היוו הקבוצה האתנית הגדולה ביותר ביוגוסלביה. החלו להישמע קולות בדלניים גם בקוסובו ובמונטנגרו.

התפרקות יוגוסלביה

אחיזתו החזקה של טיטו ביוגוסלביה דיכאה את המתחים האתניים עד למותו בשנת 1980. ללא השפעתו הפאן-סלבית – התחילו לפרוץ חילוקי הדעות האתניים והלאומיים.

החל מסוף שנות ה-80 החלו להתגבש פערים כלכליים במדינה, שהרסו את האחדות החברתית שבה. הקשיים הכלכליים גרמו לחיזוק האווירה הבדלנית בסלובניה, שם דעת הקהל הרווחת הייתה כי עצמאות משתלמת מאשר הישארות ביוגוסלביה. עם זאת, הגורם הכלכלי לא היה הגורם היחידי בפירוק המדינה, כי יוגוסלביה נשארה המדינה המשגשגת במזרח אירופה, והתפרקה בזמן רפורמות כלכליות שניסו לשקמה. גורם מכריע נוסף היה חוסר השוויון הכלכלי בין הרפובליקות, שגרם למתיחות. בשנים אלו נוצרו מחאות פוליטיות בסרביה ובסלובניה, שהתפתחו מאוחר יותר לסכסוך על רקע אתני. סכסוך זה נוצר כמחאה נגד העוול והביורוקרטיזציה לכאורה של האליטה הפוליטית.

ב-1981 החלו להתעורר בעיות בקוסובו, כאשר המיעוט הסרבי שלט כלכלית, תרבותית ופוליטית לעומת הרוב האלבני, שמצבו הסוציו-אקונומי היה נמוך יותר. החלה שם פעילות לאומית ענפה של האלבנים שתבעו את הכרזת החבל כרפובליקה ולא רק כפרובינציה. כמו כן דרשו, מתן ביטוי פוליטי לרוב האלבני שבחבל.. קוסובו משובצת בעשרות מנזרים דתיים שהם האוכלוסייה הנוצרית באזור האלבני והיה ברור לסרבים שאם יינתן לרוב האלבני מה שהוא דורש, הסרבים יפגעו

בסוף שנות ה-80 יוגוסלביה בהנהגתו של אנטה מרקוביץ' התרחקה מהקומוניזם. מרקוביץ' היה פופולרי, שכן נחשב לפוליטיקאי שמסוגל יותר מכל להפוך את יוגוסלביה לפדרציה דמוקרטית ליברלית. מאוחר יותר הוא איבד את הפופולריות שלו, בעיקר בשל האבטלה הגואה. עבודתו לא הושלמה כאשר יוגוסלביה התפרקה בשנות התשעים.

ב-1987 החל סלוֹבּוֹדָן מילוֹשֶּביץ'  (Stevan Kragujevic Slobodan Milosevic), אז יו"ר הוועדה המרכזית הסרבית בחבר הקומוניסטים של יוגוסלביה (League of Communists of Serbia), לבלוט בזירה היוגוסלבית, עקב התנגדותו למידת האוטונומיה שניתנה לפרובינציה של קוסובו, בטענה שהנהגתה האלבנית מפלה לרעה את האזרחים הסרבים של הפרובינציה. עמדותיו גררו ביקורת מצד קומוניסטים אחרים אך זכו לתמיכת סרבים ברחבי יוגוסלביה, ושנתיים אחר כך, ב-1989, נבחר מילושביץ' לנשיא סרביה.

הוא עלה לשלטון באמצעות רטוריקה לאומית סרבית, אנטי-אלבנית. חזונו על "סרביה הגדולה, שאינה מוכתמת בדם זר", הפחיד את תושבי סלובניה וקרואטיה. ויצא להשליט סדר בקוסובו. בשלב זה סלובן מלושביץ' הוא כביכול קומוניסט יוגוסלבי, אבל למעשה, אשר בעצם הוא לאומן סרבי הפועל תחת חסות המפלגה הקומוניסטית ומטרתו הייתה להפוך את יוגוסלביה למדינת הסרבים. הוא דיכא את המרד בקוסובו ביד ברזל, באלימות והפך לדמות פוליטית דומיננטית. בתוך המפלגה נאמניו הפכו לכוחות הדומיננטיים בקוסובו ובסרביה. בהדרגה החל מילושביץ' למלא גם את החלל המנהיגותי שנוצר בשלטון הפדרלי היוגוסלבי, והפך למנהיג הדומיננטי בפדרציה על חשבון ההנהגה הקולקטיבית. מילושביץ', אשר התנגד נחרצות להיחלשות ריכוזיות השלטון הפדרלי, למידת האוטונומיה שהוענקה למדינות ולאפשרות של פרישת מדינות מהפדרציה, הפך לראש המתנגדים לתנועות הלאומיות והבדלניות ביוגוסלביה.

הצבא נהיה נאמן לו באופן אישי ולא לממשלה הרשמית ובסוף 1988 הוא נבחר מטעם המפלגה להיות נציג סרביה במועצה הנשיאותית ושנה לאחר מכן הוא נבחר לנשיא יוגוסלביה. מלושוביץ' היה אנטי דמוקרט, אנטי ליברל ,אנטי מערבי ואנטי קתולי. הוא האמין בהגמוניה סרבית לא רק פוליטית ולכן טיהור אתני לא היה פסול עבורו. בשלב בו הוא הפך למנהיג יוגוסלביה תגובות הנגד הגיעו במהירות:

פרישת סלובניה

סלובניה, שלא היה לה גבול משותף עם סרביה, דרשה מן המועצה הנשיאותית להבטיח את זכויותיה כרפובליקה (סלובניה נתפסה כעשירה ומפותחת יותר). הדרישה של סלובניה הייתה להכניס לחוקה היוגוסלבית הערה, שהאוטונומיה הסלובנית תישמר בכל מחיר. הממשלה לא הייתה מוכנה להיענות לבקשה ולכן יוגוסלביה הכריזה על סלובניה חרם כלכלי, שבעקבותיו הודיעה המפלגה הקומוניסטית של סלובניה שהיא מנתקת את עצמה מהמפלגה היוגוסלבית.

ב-1989 החליט הפרלמנט של סלובניה על היפרדותה מיוגוסלביה, וב-1990 אושרה החלטה זו במשאל עם. ב-1991 הכריזה סלובניה על עצמאותה. הצבא העממי היוגוסלבי פלש ב-27 ביוני לשטחה, אולם בהתערבות האו"ם פסקה הלחימה כעבור עשרה ימים. המלחמה שהתנהלה במהלך הימים האלה נקראה "מלחמת עשרת הימים". ב-1992 הכיר האיחוד האירופי בעצמאותה של סלובניה. באותה שנה התקיימו בה בחירות דמוקרטיות, וכנשיא המדינה נבחר מילאן קוצ'אן.

קרואטיה

-חודשיים לאחר האירועים בסלובניה, נבחר בקרואטיה כנציג מקומי, פריו תולג’מן  (Tulgman) לנשיא קרואטיה והדבר הראשון שהוא עושה הוא להניף מעל בניין הפרלמנט בקרואטיה את הדגל המשובץ- דגל האוסטטים- המפלגה הפרו נאצית ששימשה רוצחים אגרסיביים במלחמת העולם השנייה. במעשה זה, המסר שהוא שלח, שהוא מתקדם לעימות אלים מול יוגוסלביה וברגע שהדגל הונף, הסרבים שחיו בתוך קרואטיה במחוז קראינה (Krajina), דרשו אוטונומיה סרבית בתוך קרואטיה (Serbian Krajina) אשר רוצה אוטונומיה בתוך יוגוסלביה.

בחורף 1990, קבוצת הכדורגל של "הכוכב האדום בלגארד" (שנתפשה כמיליציה של מיולוביץ), שבכל משחק, היתה פותחת באלימות כלפי כל  קבוצה שאינה סרבית) הגיעה לשחק בקרואטיה ובמשחק זה מתחילות מהומות. כוחות הביטחון הסרבים שמהווים חיץ בין הקהל לשחקנים החלו להפליא את מכותיהם באוהדים הקרואטיים. שחקן קרואטי פתח באלימות כלפי השוטרים הסרבים ונוצרה מהומה. המשטרה הקרואטית נשלחה במסוקים, כדי לדכא את המהומות אך חיל האוויר היוגוסלבי יירט את המסוקים.

כך התחילה המלחמה בין יוגוסלביה לקרואטיה. בתחילה התקיימה המלחמה בין כוחות המשטרה הקרואטים, לבין הסרבים תושבי קרואטיה. עם התגברות השליטה הסרבית על הצבא העממי היוגוסלבי, החלו יחידות הצבא לסייע לסרבים הנלחמים בקרואטיה. הקרואטים שאפו להקים מדינה ריבונית נפרדת מיוגוסלביה, והסרבים, בתמיכת סרביה, התנגדו לפרישה ורצו להישאר חלק מיוגוסלביה, תוך שהם מחפשים גבולות חדשים בתוך קרואטיה עם רוב סרבי, או עם מיעוט סרבי משמעותי, או באמצעות כיבוש חלק גדול ככל האפשר מקרואטיה. המטרה המרכזית הייתה להישאר באותה המדינה עם שאר האומה הסרבית, מה שפורש על ידי הקרואטים (והבוסנים) כיצירת "סרביה הגדולה". בתחילת המלחמה ניסה הצבא העממי היוגוסלבי להשאיר בכוח את קרואטיה ביוגוסלביה על ידי כיבושה. בקרואטיה, המלחמה מכונה "מלחמת המולדת", או "תוקפנות סרביה הגדולה". בסרביה, הכינוי הנפוץ הוא ה"מלחמה בקרואטיה".

הצבא היוגוסלבי נשלט על ידי הסרבים והקרואטים אורגנו רק במליציות ולכן היה יתרון בולט לסרבים. הקרואטים החלו לרכוש נשק עבור המשטרה שלהם ממדינות מסביב אשר היו להן עודפי נשק מהמלחמה הקרה. ביוני 1991 התקיים משאל עם תחת המלחמה, ובו מחליטות שתי המדינות על עצמאות- סלובניה וקרואטיה.

התפרקות ברית המועצות, שהגיעה לשיאה בשנים 1990–1991, סיפקה תמריץ משמעותי נוסף לשאיפות העצמאות ביוגוסלביה. תום המלחמה הקרה גרם למשבר נוסף במדינה. התמוטטות הקומוניזם במזרח אירופה ובברית המועצות ערער את הבסיס האידאולוגי של המדינה, ועודד את הכוחות האנטי-קומוניסטיים והלאומניים בקרואטיה וסלובניה. יוגוסלביה איבדה את חשיבותה האסטרטגית הבין-לאומית כמתווכת בין המזרח למערב. כתוצאה מכך, איבדה יוגוסלביה תמיכה כלכלית מהמערב. קרן המטבע הבינלאומית לחצה על רפורמות כלכליות ומבניות.

כך, באמצע שנת 1991, השנה האחרונה לקיומה של ברית המועצות, החל תהליך פירוקה של הפדרציה היוגוסלבית. תהליך זה, שהסתיים כשנה מאוחר יותר, לווה בסדרה ארוכה של עימותים אלימים ומלחמות בבלקן לאורך העשור ומעבר לו.

בינתיים המלחמה המשיכה להתנהל, קרוב ל200,000 קרואטים מגורשים מבתיהם, הסרבים משתלטים על כשליש מקרואטיה , המוני קרואטים נרצחים ומוטל מצור על הערים הכבושות. שנתיים לאחר המלחמה, ב – 1992, האו”ם נכנס לתמונה ולמעשה פורש כוחות שלו בין קרואטיה ליוגוסלביה וכך מפסיק את המלחמה. בשלב זה האו”ם נותן הכרה דיפלומטית לשתי המדינות.

בוסניה-

חבל ארץ דרומי שכלל לפני פירוקה של יוגוסלביה את ההרכב האנושי הבא: 45% מוסלמים, 35% סרבים, 20% קרואטים. המוסלמים רצו שבוסניה תהיה עצמאית, הסרבים רצו שבוסניה תהיה חלק מסרביה והקרואטים רצו שבוסניה תהיה חלק מקרואטיה. בשנת 1990 נבחר מנהיג חדש מוסלמי שייצג קו בדלני ובעקבות בחירתו הסרבים של בוסניה פרשו מהפרלמנט המקומי. בשנת 1992 הכריזה בוסניה על עצמאות,  בתקווה שהאו”ם יכיר בה, אך האו”ם לא עשה כך. יוגוסלביה אשר שלחה נציג בשם רקומלביץ', אשר בצע רצח עם במוסלמים ובקרואטים.. הצבא היוגוסלבי הזרים כוחות לבוסניה כדי למנוע ממנה את עצמאותה. המצב היה מסובך: צבא קרואטי שמסייע לקרואטים בבוסניה ובנוסף לו שלוש  מליציות מקומיות- מוסלמית, סרבית וקרואטית, שכולם נלחמים זה בזה. בדרכים החלו לנוע כמיליון וחצי פליטים וסרייבו הופצצה באופן קבוע, אך למרות כל זאת העולם שתק במשך שלוש וחצי שנים של מלחמה. בשלב מסוים המליציה הסרבית בקוסובו, תפסה 350 אנשי או”ם, קשרה אותם לגדרות והשתמשה בהם כמגן אנושי. האירוע הטרגי ביותר היה רצח המוני בעיר פברימיצה, שהיווה הזרז לכניסתו של נאט”ו ליוגוסלביה. ב1995, בעקבות המתקפה האגרסיבית נאט”ו הגיעה להחלטה להפוך את בוסניה לסוג של פדרציה שבתוכה שני אזורים- בוסניה והרפובליקה הסרבית, המהווה עיר מקלט לפושעי מלחמה. החלטות נוספות שהוחלטו היו להעמיד לדין פושעי מלחמה ולהשיב פליטים לבתיהם- החלטה לא הגיונית, בשל הערבוב האתני העצום והתיעוב הרב של הקבוצות האתניות אחת כלפי השנייה.

מלחמת קוסובו השנייה

– ב1996 מחליטים הקוסובואים שזה הזמן להכריז על עצמאות ומקימים ארגון גרילה, ששמו "הצבא לשחרור קוסובו” ומלושוביץ' רואה בכך הכרזת מלחמה ושוב נאט”ו נקראת להתערב ומגיעה למסקנה שקוסובו תקבל אוטונומיה יחסית מיוגוסלביה ובחסות כוחות נאט”ו הצבא הסרבי עוזב. אז החלה שחיטה אמתית של הקוסובואים, את הסרבים שבקוסובו.

ב1996 מלושוביץ' כבר לא היה נשיא יוגוסלביה והוא הועמד לדין בהאג על פשעי מלחמה. ערב משפטו הוא הוא מת מהתקף לב. באותה שנה חבל מונטנגרו, שהיה האחרון שנותר ביוגוסלביה- הכריז על עצמאותו.

ראו באתר זה: הסכסוך בקוסובו

הערה

[1] https://www.haaretz.co.il/misc/1.894396