פרדיננד מגלן – הראשון למקיפי תבל

כתב: גילי חסקין; 16 לספטמבר 2021

תודתי לגדעון ביגר על הערותיו ולנועם סלע שהעמיד לרשותי את המצגת שערך.

להרצאה על מגלן והקפת העולם.

ראו גם, באתר זה: המסעות הפורטוגלים לגילוי העולם.

פרדיננד מגלן (בפורטוגלית: Fernão de Magalhães), פורטוגלי בשירות הספרדים (1480 – 1521) היה האירופאי הראשון שיצא אל איי מאלוקו  (Malacca) -כיום חלק מאינדונזיה, שכונו אז "איי התבלין" – על ידי הפלגה מערבה והראשון שיצא למסע, על מנת להקיף את העולם בספינה. כמו גם האירופאי הראשון שהפליג במזרח אוקיינוס השקט, והוא זה שנתן לו את שמו. מסעו של מגלן, הוכיח באופן סופי כי כדור הארץ הוא עגול וכי כל האוקיינוסים מחוברים זה לזה. מגלן שלא זכה להשלים את משימתו נחשב לאחד מגדולי הנוסעים בהיסטוריה. העיסוק במגלן, בדמותו ובמסעותיו הוא חלק חשוב מתכנון הטיול בפטגוניה, בפיליפינים, במיקרונזיה, בספרד ובאינדונזיה. גם המטיילים לאנטארקטיקה ימצאו מן הסתם עניין במסעו המיתי של מי שאמנם לא הגיע ליבשת "הלבנה", אך היה הראשון שהתקרב לאזור.

היה זה בשיאו של "עידן התגליות": בשנים ספורות גילתה אירופה כמעט את כל העולם, ומסעות ימיים הפכו למשאת נפשו של כל הרפתקן ופטריוט.

המניע העיקרי למסעות היה הסחר. מאז נחשפו האירופים לטעמם המעודן של תבליני המזרח ולריחות המשכרים של בשמיו, סחורות שהגיעו מהארץ הפלאית היו שוות את משקלן בזהב. זו לא מטאפורה: פלפל שחור היה באותה תקופה מטבע עובר לסוחר, שבשוויו נקנו קרקעות. זנגביל וקינמון נשקלו במשקולות של אבנים יקרות. ניתן לתמצות במכתב ענייני מאין כמותו ששולח מלך קליקוט שבהודו למלך פורטוגל בידי ושקו דה גמה ב-1498. המכתב בין שני המלכים נותן את התמונה במלוא בהירותה: "בארצנו יש הרבה קינמון וציפורן וזנגביל ופלפל ואבנים טובות, וממך אני רוצה זהב וכסף ופנינים ואריגי ארגמן", דבר המלך ההודי למלך האירופי[1].

אחד הכוחות המניעים את ההיסטוריה, לצד נדודי העמים וההגירות. "זה הסיפור על גיבורים שעזבו את פורטוגל מולדתם מאחוריהם ופתחו את הדרך לציילון והלאה משם, על פני ימים שלא שט בהם אדם לפניהם", כך פתח המשורר הפורטוגלי הגדול לואיש קמואש (Luís de Camões) בסוף המאה ה-16, את יצירתו "הלוזיטאנים" (Os Lusíadas), על המגלים הגדולים הפורטוגלים. הלוזיטאנים הם הפורטוגלים, על שם הגיבור המיתולוגי שיישב ראשון את הארץ. האפוס איננו, כמקובל, שיר הלל לגיבור אחד, כמו האודיסיאה. הוא מפאר מאמץ מדיני רצוף, התגייסות של מדינה המשקיעה את משאביה בחוכמה על פני 150 שנה – ומקימה אימפריה[2].

פרדיננד מגלן, לצד דמויות אגדיות אחרות כמו כריסטופר קולומבוס, ואסקו דה גמה ואמירגו וספוצ'י, הם האנשים שמסעותיהם מסיימים את ימי הביניים המאוחרים והם שרושמים על דפי ההיסטוריה את תחילתה של העת החדשה המוקדמת. הספנים הגדולים של סוף המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16 התחילו, בתוך כמה עשרות שנים בלבד, עידן חדש רצוף בתגליות ובכיבושים – עידן המאופיין במסעות כיבוש אימפריאליסטיים חסרי תקדים של שליטי אירופה, שהשתלטו במהירות וכמעט ללא התנגדות של התושבים הילידים על חבלי ארץ חדשים, מושבות, שבטים קדומים ונתיבי מסחר ושיט.

הסיבה העיקרית שמלכי ספרד ופורטוגל אישרו את המסעות, היתה בעיקר בגלל אינטרסים כלכליים: גישה ל"איי התבלינים" המיתולוגיים שבהם אפשר היה למצוא תבלינים כמו קינמון, ציפורן וגרגירי פלפל, שבאירופה היו אז יקרים יותר מזהב. בנוסף, היה קיים הרצון המיסיונרי לנצר את העולם החדש.זה היה דחף לא פחות חשוב ואף ניתן רשמית באישור המסע של קולומבוס כיעד.

בנוסף לכך,  לאותם מגלי ארצות היו מניעים, דחפים והיו סיבות רבות להקריב את חייהם לטובת הרעיון הנשגב של גילוי העולם החדש.

הם לא רק ביקשו למצוא נתיבי מסחר חדשים, לחפש אחר משאבים ואוצרות ולהשיג יוקרה לאומית ואישית. הם התחילו תקופה היסטורית חדשה שבה אנשים שאפו והסתקרנו לחקור את הלא נודע, לפרוץ גבולות ולגלות גילויים חדשים[3].

ראו באתר זה:  האימפריה הפורטוגלית 

חייו

פרדיננד מגלן נולד באביב של 1480 כפרנאו דה מגאליַאֵש (בפורטוגלית:Fernão de Magalhães, בעיר הקטנה סברוסה (Sabrosa) שבצפון פורטוגל, בה אביו פדרו כיהן כראש העירייה[4]. זהו אזור בעל אקלים קשוח, שהפורטוגלים כינו אותו "מקום שיש בו "תשעה חודשים חורף ושלושה חודשים גיהינום". משפחתו נמנתה על האצולה, אמנם בדרג רביעי, שכונתה "פידאלגוס" (fidalgos), אך היה בכך די כדי להקנות למגלן את הזכות לשאת סמל אבירים וגם דריסת רגל בחצר המלוכה. בהיותו בן עשר שנים, מתו הוריו, ואחרי שנתיים עבר לחיים נוחים יותר בליסבון, בתור נער משרת, בחצרה של המלכה לאונור, אשתו של המלך ז'ואו השני , שהיה ידוע בכינויו "הנסיך המושלם". שם השלים את חינוכו, בייחוד בגיאוגרפיה ובאסטרונומיה, וקיבל הכשרה כלוחם וספן. באותן שנים, בניין הכוח של האימפריה הפורטוגלית באוקיינוס ההודי היה בעיצומו. מגלן היה בוגר דיו לזכור את חזרתו של כריסטופר קולומבוס מהפלגתו הראשונה באוקיינוס האטלנטי. בהיותו בן 19 היה מגלן עד לחזרתו עטורת הניצחון של ושקו דה גמה ממסעו ההרואי להודו, שפתח את נתיב המסחר שבין פורטוגל למזרח.

במהרה החליפה פורטוגל את ונציה כמרכז קשרי המסחר של אירופה עם המזרח. נטוותה רשת מסועפת של מרכזי סחר חליפין, מרכזי אחסנה ומבצרים שאפשרו צבירת הון וסחורות, יחד עם הפצת השפה הפורטוגזית והדת הקתולית, במאמץ ליצירת ישות תרבותית פורטוגזית הטרוגנית ומורחבת, הן באמצעות פעילות מיסיונרית, הן דרך נישואי תערובת, ובעיקר באמצעות כוח הזרוע[5].

אירועים אלו עשו מן הסתם רושם על מגלן הצעיר ועוררו בו שאיפות להפליג בעקבותיהם של חוקרי הארצות הפורטוגלים הגדולים ולגלות תגליות חדשות.

בשנת 1505 (בהיותו בן 24), הצטרף לצי של פרנסישקו דה אלמיידה (Dom Francisco de Almeida), המשנה הראשון למלך בהודו הפורטוגלית. צי זה, של גליאונים[6] רחבים וכבדים, עמוס ב-1,500 חיילים ומאתיים תותחנים, היה אמור לכבוש את האימפריה החדשה במזרח. המשימה היתה להחריב עד היסוד את כל ערי המסחר המוסלמיות בהודו ובאפריקה, להקים בנקודות המפתח מבצרים ולהשאיר בהם חיל מצב ולהשתלט על כל נקודות המוצא והמעבר הימיות[7]. במסע זה, היה מגלן עדיין ימאי זוטר, sobresaliente, מן השורה. אחד מ-1,500 אנשי חרב זוטרים, האוכלים וישנים יחד עם המלחים. במהלך המסע הם היו מעורבים גם בלחימה בטנזניה של היום. במהלך המסע מגלן רכש מיומנויות רבות והפך להיות בה בעת, לוחם, ספן וסוחר, עם הבנה בימים, בכוכבים וגם בבני אדם. הוא שהה שם שמונה שנים והשתתף בכמה קרבות, כולל בקרב קננורה (Cannanora), בשנת 1506, בו הצליחו הפורטוגלים לדכא את ניסיון ההתקוממות  של הזמורין (שליט) של קליקוט (Zamorin of Calicut)[8], בתמיכת וונציה ומצרים. קרב בו מגלן נפצע[9].

בשנת 1509 השתתף בקרב דיו (Diu), בו התעמתו הפורטוגלים על השליטה באוקיינוס ההודי עם צי משותף של הסולטאן מגוג'ראט, סולטנת מאמיק בורג'י של מצרים, והזמורין של קליקוט בתמיכת הרפובליקה של ונציה [10]. היה זה קרב השמדה כמו קרב טרפלגר. הניצחון הפורטוגזי היה קריטי: הברית המוסלמית הגדולה הובסה, והקלה על האסטרטגיה הפורטוגזית של שליטה על האוקיינוס ההודי לנתיב הסחר סביב כף התקווה הטובה. נתיב שהיה אלטרנטיבה לדרך התבלינים המסורתית שהייתה בשליטת הערבים והוונציאנים דרך ים סוף והמפרץ הפרסי. היה זה אחד הקרבות החשובים בהיסטוריה הימית העולמית, שכן הוא מסמן את תחילת הדומיננטיות האירופית על הים האסייתי שיימשך עד מלחמת העולם השנייה[11].

לאחר הקרב, כבשה פורטוגל במהירות נמלי מפתח באוקיינוס ההודי כמו גואה, ציילון, מלאקה והורמוז, והכתה את הסולטנות הממלוכית וסולטנות הגוג'אראט,. פעולות אלימות אלו סייעו מאוד לצמיחת האימפריה הפורטוגלית (הדומיננטיות המסחרית של הפורטוגזים נמשכה כמעט מאה שנים, עד שאבדה בקרב על סוואלי במלחמת הולנד-פורטוגל מאה שנה מאוחר יותר)[12].

באותו זמן הפליג מגלן בהנהגת דייגו לופז דה סקיירה (Diogo Lopes de Sequeira) במשלחת שהפליגה לאיי הודו המזרחית, כדי לחקור את "איי התבלינים" (איי Malacca שבמלזיה של היום). שולטן מלקה טמן מלכודת לפורטוגלים ותכנן לתקוף אותם בחשאי, אולם גרסיה דה סוסה (Susa), קברניט הקרוולה[13] הקטנה שהתלוותה לצי, הבחין בתנועות חשודות ושלח את מי שחשב לחייל המהימן ביותר שלו, להזהיר את סקיירה. החייל הזה היה מגלן. באותו קרב הציל מגלן את חיי ידידו הקרוב פרנסיסקו סראו, (Francisco Serrão) באקט של גבורה[14]. סראו שבמהלך השנים נטש את הצי, השתקע באי  ‘ Ternateשהיה שולטנות מוסלמית באינדונזיה של ימינו והיה שם לווזיר, שמר על קשר עם מגלן וצייד אותו במידע שלא יסולא בפז על האזור[15].

החל מ-1511 שירת מגלן בצי של אפונסו דה אלבורקק (Afonso de Albuquerque), מייסד האימפריה הפורטוגלית באסיה והשתתף במסע לאיי מלוקו (איי התבלינים), שבסופו שלטה פורטוגל במזרח כולו. בניצחון זה, גדעה פורטוגל את עורק הסחר המוסלמי. כל הימים, מגיברלטר ועד מצר סינגפור, היו שייכים מעתה לפורטוגל.

ליסבון הפכה לעיר העשירה באירופה במחצית הראשונה של המאה ה-16, מרכז מסחרי חשוב, שדרכו התנהל עיקר המסחר האירופי עם המזרח. בכך החל עידן חדש שבו התקיימו תהליכים האופייניים למשק גלובלי, והתאפשרו חילופי סחורות, בכמות ובמגוון שלא היו כדוגמתם עד לאותם ימים, בין שווקים ביבשות שונות[16].

ב-1512 שב מגלן לפורטוגל. הוא גילה ליסבון שונה בתכלית מזו שעזב לפני שבע שנים. בכול מקום, במבני העיר ובצי ניכרו עדויות לעושר הכביר שנפל בידי מולדתו, הודות לסחר התבלינים.  ביזת הודו (במובן הרחב של המושג), הפכה את ליסבון, תוך עשור, מעיירה קטנה, לכרך בינלאומי[17]. מגלן (עדיין פרנאו דה מגלאש), חזר למולדתו כזר. העובדה שלחם בקננורה, במלקה ובעוד קרבות רבים, שסיכן את בריאותו ואת חייו למען כבודה של פורטוגל, לא העניקה לו זכות לתעסוקה או הכנסה מכובדת. למזלו, הודות למוצאו המשפחתי (אציל מדרגה נמוכה), וקיבל תואר 'פידאלגו אסקודידו" (fidalgo escudedo), שהעניק לו קצבה ממשלתית, אך לא תפקיד כלשהו.

כתוצאה מהבטלה הכפויה, ביקש לצאת לפשיטה גדולה שערך המלך מנואל על מרוקו, שהיתה אז תחת שלטון הווטאסים. היה זה בעצם המשך של הרקונקיסטה, לתוך צפון אפריקה. מגלן הצטרף כקצין יבשתי זוטר, מבלי שהיתה לו יכולת לתת ביטוי למיומנויות הימיות שרכש. הוא נפצע בקרב פנים אל פנים , הפעם במפרק הירך ונותר פיסח כל חייו).  על כך זכה במדליות. למרות פציעתו המשיך לשרת וניהל עם קצין אחר את עדרי הכבשים והסוסים שנלקחו כשלל מהמורים. אולם הוא הואשם בזדון, בסחר בלתי חוקי. בשל כך הסתכסך עם אלמיידה (המשנה למלך של הודו הפורטוגלית, שהוזכר לעייל) וזה שלח עליו דו"ח שלילי לחצר המלוכה. מגלן ניסה לתבוע את עלבונו מהמלך מנואל, אך לשווא. בעקבות כך סר חנו בעיני המלך מנואל הראשון . למרות ניסיונו העצום, החליט המלך לוותר על שירותיו. מן הסתם, גם אופיו הקר והמסוגר, לא סייעו לו. הוא מתואר כאדם צולע, כעסן, קשוח ועיקש להפליא[18]. לבקשתו, הוא שוחרר משבועתו למלך והותר לו להציע את שירותיו לכל מי שיחפוץ. למרות זאת, נשאר בליסבון עוד שנה שלמה, אותה ניצל כדי להתעמק במפות וביומני המסע, הטמונים בטסורריה (Tesoraria) ארכיון הסודי של המלך.

בתקופה זו התיידד עם הגיאוגרף, המתמטיקאי, הקרטוגרף והאסטרונום רוּי פַלֵירו (Rui Faleiro), שלמרות חוסר ניסיונו בשטח, היה בעל ידע עצום והמציא שיטה לחישוב קווי האורך, שתהיה מכרעת בדרכו של מגלן בעתיד. פיירו לא עלה מימיו על אניה, אבל יצר מפות ימיות, איצטרולבים[19], ופורטולנים[20] שנחשבו לעזרי הימאות הטובים ביותר בימיו. בדומה למגלן, גם הוא היה מתוסכל מעוול שנגרם לו, כשלא מונה לתפקיד של אסטרונום מלכותי, כנראה בגלל אופיו המתלהם ונוח לכעוס. השנים גיבשו תכנית להגיע אל איי התבלינים ממזרח.

כדי להמשיך בקריירה שלו כיורד ים וחוקר ארצות, החליט מגלן לוותר על אזרחותו הפורטוגלית, ולעבור לעבוד בשירות ספרד. הוא החליף גם את שמו ל"פרננדו דה מגלאנס" (Fernando de Magallanes)[21].

כפי שכתב, מקסימיליאנוס טרבליאנוס (Maximilianus Transylvanus), היסטוריון בן התקופה,  איש חצרו של קרלוס החמישי, מי שהיה הראשון שכתב את סיפור מסעו של מגלן, במכתב ששלח לקרדינל של זלצבורג, חמש שנים מאוחר יותר: "וגם אם הילכה איזו שמועה, שהפורטוגזים [כך] התקדמו מזרחה עד כדי כך שעברו את גבולותיהם שלהם ונכנסו לטריטוריה של הספרדים, וכי מאלאקה והמפרץ הגדול הם בגבולותינו, בכל זאת לא האמינו בדברים האלה אמונה שלמה עד שלפני ארבע שנים, נתמלא פרדיננד מגלן, פורטוגזי נשוא פנים, אשר שנים רבות תר את חופי המזרח כאדמירל, שנאה גדולה למלכו, כי הלין עליו שהוא נוהג בו כפיות טובה מופלגת"[22].

באותם ימים איש לא ידע מהו המרחק שבין הקצה המערבי של דרום אמריקה לבין אסיה. לא ידעו עד כמה הן קרובות או רחוקות.  הספרדים עדיין טיפחו תקוות גדולות שתלמי[23], מרקו פולו וקולומבוס אכן צדקו כשהרחיבו את יבשת אסיה הרחק מזרחה. אולי מדובר בדילוג קצר בלבד, מאמריקה להודו המזרחית, דרך איים אסייתיים שטרם התגלו.

בהסכם טורדיסאס (Tordisellas), שנחתם ב- 7 ביוני 1494, קבע האפיפיור אלכסנדר השישי, קו המחלק את העולם בין ספרד לפורטוגל, באמצע יבשת אמריקה[24]. היה זה פתרון זמני. סטפן צוויג משווה את החלוקה הזאת לחציית תפוח בסכין. אך לא היה ברור היכן עובר קו החיתוך בחצי האחר, שאינו גלוי[25]. באותם שנים ניסו הספרדים  להקדים את הפורטוגלים בביזת איי התבלינים.  אולם לא היה ברור באיזה צד של הקו הם מצויים.

בהוראת הכתר הספרדי וגם הפורטוגלי נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים להקיף את אמריקה. אך אלו כשלו. בכול מקום שבו ניסו לפלס דרך ימית מהאוקיינוס האטלנטי אל האוקיינוס ההודי, הם נתקלו במחסום. כך אמריגו וספוצ'י, שהפליג דרומה לאורך חופי דרום אמריקה, כך הרנאן קורטס, שהבטיח למצוא את הפרצה באזור פנמה. כך ג'ון קבוט (John Cabot)[26], וגספר קורטיריאל (Gaspar Corte-Real) [27]שהפליגו עד ים הקרח, בתקווה למצוא את המעבר בצפון וכך חואן דה סוליס (Juan Díaz de Solís) , שהפליג במעלה ריו דה לה פלטה (הנהר המפריד בין אורוגוואי לארגנטינה של היום)[28], אך לשווא. ספינות רבות נטרפו במהלך החיפוש הנואל הזה. במפות הקרטוגרפים שלאז, כבר הופיעה דרום אמריקה, כשהיא מחוברת לאנטרקטיקה.

קיסר ספרד, קיווה כמובן שאיי התבלינים יהיו בצד המזרחי של קו החלוקה שבין ספרד ופורטוגל.  לפיכך נוצר צורך בספן שיפליג לשם בראש משלחת, שתכריז על הזכויות שלספרד. זו היתה ההזדמנות של מגלן[29].

על כך כותב מקסימיליאנוס טרנסילביאנוס: "[מגלן] הוכיח לקיסר [קרלוס החמישי], שאף אם לא הוברר אל נכון, אם נמצאת מאלאקה בגבולות הספרדיים או הפורטוגליים, לפי שעדיין לא הוכח שום דבר בבירור באשר לקו האורך, בכל זאת […]. נחשב הדבר בחזקת ודאי, שהאיים הקרויים איי מולוקה, שמהם מוצא כל התבלים [כך] נמצאים בחלק המערבי השייך לספרדים, וכי אפשר להפליג לשם; וכי משם אפשר להביא תבלים לספרד ביתר קלות ובפחות הוצאות  ובמחיר זול יותר, לפי שהם באים הישר מצור מחצבתם"[30].

בעוד הקרטוגרפים מציירים בקדחתנות את מפות העולם החדשות באופן שבו יבשת אמריקה עומדת כחומת יבשה בצורה מקוטב לקוטב, שמועות ורמזים קדמוניים גרמו לכמה מימאי אירופה להאמין שמצר המחבר בין אוקיינוס לאוקיינוס אכן קיים. חיפוש בחלקה הצפוני של היבשת החדשה נפסל, בשל הקור העז שככל הנראה ישרור בו: המצר המפריד בין אלסקה לרוסיה ומאפשר מעבר מהאוקיינוס האטלנטי למזרח אסיה דרך האוקיינוס הארקטי יתגלה בידי הימאי הדני ויטוס ברינג רק הרבה יותר מאוחר, ב־1728, והוא קפוא במשך מרבית ימות השנה[31].

במשך שנים תהו החוקרים מאין מגלן היה משוכנע שיש מעבר כזה. לטענת אנטוניו פיגאפטה (Antonio Pigafetta), תייר שהצטרף למשלחתו ותיעד את המסע, מגלן ראה ב"אוצר מלך פורטוגל", מפה סודית שהראתה מצר עקלקל. היתה זו המפה של מרטין בהיים (Martin Behaim) קרטוגרף החצר של מלך פורטוגל. הוא גם ראה את הגלובוס של יוהאן שנר (Johannes Schöner) , בו שורטט המעבר הדרומי, כבר ב- 1515 [32]. מאין המידע של שנר? צוויג, מתבסס על מקור היסטורי, עלון בשפה הגרמנית, ובו ידיעה של סוכן פורטוגלי לסוחרים גרמנים לפיו התגלה המעבר, בקו רוחב 40˚ כנראה התכוון לריו דה לה פלטה[33].

כפי שכתב סטפן צווייג: "גם הטעות האווילית ביותר יכולה להוליד אמת נשגבת". כפי שקולומבוס לא היה מעז לצאת למסעו ללא המפה של הגיאוגרף האיטלקי טוסקנלי (Paolo dal Pozzo Toscanelli) והחישוב המופרך של היקף כדור הארץ, שהופיע בה[34]. [לפי חישובי טוסקנלי היה היקף כדור הארץ, לאורך קו המשווה רק 33 אלף ק"מ (למעשה 42 אלף ק"מ), מהם 23 אלף ק"מ יבשה (למעשה 14 אלף ק"מ) והיתר ים. כלומר, טוסקנלי סבר שהמים מכסים רק כשליש מכדור הארץ (למעשה 70 אחוזים)].

ראו באתר זה: קולומבוס וגילוי אמריקה 

לדעת צוויג, מגלן לא יכול היה לשכנע מלך, שיפקיד בידיו צי, אלמלא האמין בביטחון במפה השגויה של בהיים והדיווחים הדמיוניים של הספנים הפורטוגלים. מגלן הצליח לפתור את החידה הגיאוגרפית החשובה של ימיו, רק כי האמין בטעות, כי התגלה לו הסוד. יחד עם זאת, מפת  פירי רֶאִיס, משנת 1513, מתארת בצורה מפורטת את החוף בדרום אמריקה כולל אנטרקטיקה (באופן שגוי)[35]. האם מגלן ראה אותה? האם היו ספנים שקדמו למגלן? לא ידוע.

צוויג נפעם יותר מכל מכוחה הגדול של ההיסטוריה שסיפוריה נכתבו בזמן "כשרוחו של אדם יחיד חוברת לרוח השעה, כשאדם אחד תופס בבהירות את הדחף היוצר של תקופתו".

בשירות ספרד

כדי להגשים את חלומו, חצה מגלן את הרוביקון המדיני והחליט לחבור ליריב הגדול של מלכו ושל ארצו. זה היה צעד לא פשוט. קרוב לבגידה. משום שעמד לשרת מדינה יריבה ולהעביר לה את המפתח לאיי התבלינים. הוא עמד להבריח אל מעבר לגבול, סודות שזכה לגלות רק בזכות גישתו לארכיון המלכותי. אבל מגלן חש שהוא נאמן יותר לרעיון שלו, מאשר למולדתו.

הוא הגיע לסביליה ב-20 באוקטובר 1517. כדי לקדם את המשלחת הגרנדיוזית שלו, שיחק מגלן בקלפיו בערמומיות רבה. עוד בפורטוגל יצר קשר עם דייגו ברבוסה  (Barbosa Diego ), מהגר פורטוגלי רב השפעה, שהפליג להודו קודם לכן וויתר מזמן על אזרחותו הפורטוגלית ועתה שירת כאלקלדה (Alcaleda) – ממונה בבית הנשק הספרדי. הוא הזמין את מגלן לגור בביתו ותוך שנה מגלן נישא לבתו. כמו כן, התיידד עם בנו דוארטה ברבוסה, שהפליג אף הוא בימים ואף חיבר ספר מסע חשוב[36]. השלב הבא היה יצירת קשר עם חואן דה ארנדה (Juan de Aranda), המנהל העסקי של הקאסה דה קונטרסיון (Casa de Contracion) – שהיה לשכת סחר ימי, עמדת מודיעין וייעוץ, בו נאספו ונשמרו המסמכים והמפות ובו ניתנו האישורים למסעות. ארנדה דחה את הצעתו של מגלן מתוקף תפקידו הרשמי ואף הכריז שאינה כדאית לכתר, אך הסכים לממן את היוזמה "מכיסו הפרטי". התנהגות בעייתית משהו…

מכתבו של טרנסילניאנוס משקף יפה את הפחדים שהתלוו לתכניתו הנועזת, את הספקות בדבר האפשרות להגיע למזרח הרחוק באמצעות הקפת אמריקה סכנת ההפלגה מתחת לקוו המשווה ועוד: "וכך יהיה נתיבם: מערבה יפליגו, וישוטו לאורך חצי הכדור הדרומי [עד אשר יבואו] למזרח. הדבר נראה בלתי אפשרי וחסר שחר כמעט, לא מפני שחשבו כי קשה ללכת מן המערב היישר מזרחה מתחת לחצי הכדור, אלא מפני שספק היה אם לא פילג הטבע בחכמתו כי רבה, והאל ואינו עושה מאומה מבלי שיפליא לראות את הנולד, את המזרח מן המערב, קצת בים וקצת ביבשה, עד כדי כך שלא ניתן להגיע לשם לא בנסיעה ביבשה ולא בנסיעה בים".

מכול מקום, ארנדה סייע למגלן ופליירו להתקבל אצל המלך קרלוס הראשון (שלימים הפך לקיסר קרל החמישי של הקיסרות הרומית הקדושה), בארמונו אשר בוויידוליד. לפני כן הוא נפגש עם חברי המועצה שלו, ביניהם הבישוף של בורגוס, ז'ואן רודריגז דה פונסקה (Juan Rodríguez de Fonseca), מי שעמד בראש 'מועצת ארצות הודו' (והיה יריבו הגדול של קולומבוס). מגלן ופליירו הציעו למלך את שירותיהם למציאת דרך אל איי התבלינים שבמזרח אסיה, שתוכיח כי אין הם מצויים בתחום שהוקצה לפורטוגל באמנת טורדיסליאס ולשם כך יש צורך לשוט מערבה ולא מזרחה, ולמצוא מעבר דרך יבשת אמריקה או סביבהּ אל "הים הדרומי" שגילה וסקו דה בלבואה (Vasco Núñez de Balboa),  שנים אחדות לפני כן[37].

ראו באתר זה: תולדות קולומביה.

הרעיון לנסוע דווקא מערבה היה כדי להימנע ממעבר דרך כף התקווה הטובה, שהייתה בשליטה פורטוגלית. מגלן הרשים אותם בידיעותיו הרבות. בין הייתר הודות להיכרותו עם פרנסיצקו סראו ועם הנוסע האיטלקי לודויקו דה ורת'מה (Ludovico di Varthema), שחקר את האוקיינוסים ובין הייתר, היה האירופאי הראשון שהגיע למכה. מגלן הרשים אותם בעבדו המלאי, בשפחה שהביא מסומטרה ובמכתב של ידידו סראו, הווזיר הגדול והחדש של טרנאטה, כי "יש כאן ארץ גדולה ועשירה, יותר מכולה עולם שגילה וסקו דה גאמה". רוי פליירו הציג בפניהם גלובוס, עם חישובים של קווי אורך ורוחב, שעם הזמן יתבררו כשגויים. כעבור עשרים שנה יתברר כי מגלן ופליירו טעו והיטעו ולפי הסכם טורדיסליאס, איי התבלינים היו "שייכים" לפורטוגל.

בריאיון הזה הוכרעה המערכה. תוך מספר חודשים זכה מגלן ביותר הישגים מכפי שהשיג במשך שנים. בינתיים הגיע לסביליה הסוחר הפלמי המפורסם כריסטופר דה הארו (Christopher de Haro), שכבר מימן שורה של מסעות והיה קשור לבעלי ההון של אותה תקופה, ביניהם חברת הבנקאות הבינלאומית 'פוגר' (Fugger). הוא נטר טינה למלך פורטוגל וניאות לממן את המסע. מגלן הכריז שאין לו צורך בכסף , אלא רק בכבוד והוא מבקש להניף את הדגל הספרדי ובתמורה מבטיח להעניק לחצר המלוכה 20% מההכנסות. למרות האטרקטיביות של ההצעה, מחליטה המועצה שחצר המלך תממן את המסע.

ב-22 במרץ 1518 הכריז המלך קרלוס הראשון[38], על תמיכתו במסע של מגלן. המלך הבטיח למגלן ופלירו בלעדיות לעשר שנים, את החלק העשרים מההכנסות שיניב מסעם. הם ויורשיהם יקבלו את השליטה על הארצות שיתגלו וגם זכות מיוחדת על שני איים, אם יגלו יותר מששה איים. בנוסף, הם ויורשיהם יקבלו את תואר האצולה 'אדלאנטאדוס' (adelantados), שהוראתו "מקודמים". מעתה ואילך שירת המלך  את הרעיון בנאמנות עקבית, בניגוד להססנות שאפיינה אותו בדרך כלל. בינתיים, הפורטוגלים מתבשרים על החוזה שנחתם. הם חוששים שמא הספרדים יקדימו אותם ויכבשו את איי מלוקו. המלך מנואל הורה לשגרירו בחצר הספרדית אלוורו דה קוסטה (Álvaro da Costa), לטרפד את המשימה, הן באמצעות פיתויים (למגלן) והן על ידי תככים, אך לשווא.

ההתארגנות

מגלן ופליירו רכשו חמש אניות, שונות בגודלן ובתפוסתן:

• טרינידד – ספינת הדגל (110 טון, 55 אנשי צוות), בפיקוד מגלן עצמו.
• קונספסיון (90 טון, 45 אנשי צוות), בפיקוד גספר דה קסאדה.
• סן אנטוניו (120 טון, 60 אנשי צוות), בפיקוד חואן דה קרטחנה. דודנו של בישוף בורגוס, המפקח המלכותי הראשי.
• ויקטוריה (85 טון, 42 אנשי צוות), בפיקוד לואיס מנדוזה, שהקיסר סיפח אליו כממונה על האוצר.
• סנטיאגו (75 טון, 32 אנשי צוות). בפיקוד, ז'ואאו סראנו.

ארבע מהן היו אניות מסוג Carracks’ [39], בעלות ארבעה מפרשים ואחת – סנטיאגו – מסוג קרוולה – ספינה קלה ומהירה.

מגלן בחר במכוון סוגים שונים של אניות, כי נזקק גם לקטנות יותר, פחות עמוקות, כספינות סיור וככוח חלוץ. האניות היו מרופטות. סבסטיאן אלוורז (Sebastián Álvarez), הקונסול הפורטוגלי בסביליה , דיווח לפורטוגל כי " הם ישנים מאד, עשויים טלאי על טלאי, דפנותיהם רכים כחמאה" והוסיף כי לא היה מעז להפליג עמם, אפילו לאיים הקנריים. אולם הן עברו שיפוץ יסודי. צלעותיהם הרקובות הוחלפו בחדשות, הן זופתו, נאטמו ומורקו, מן החרטום ועד הירכתיים. הן לא היו מהירות, אך היתה להן קיבולת גדולה.

האניות היו חמושות ומצוידות היטב במזון, יין, חלקי חילוף, עצים לתיקון הדפנות ובד לתיקון המפרשים. כלי עבודה, מכשירי ניווט ותרופות. כמו כן טענו סחורות חליפין, שכללו נוסף על הפעמונים וצמידי הפליז הרגילים, חמש מאות מראות, גלילי קטיפה, סכינים,  ואלפיים ליטרות כספית, שנבחרו בקפידה, כדי למצוא מסילות ללבם של נסיכי אסיה, שנחשבו לאניני טעם. למקרה שהילידים לא יסכימו למסחר ידידותי, נעשו הכנות ממקיפות גם לאפשרות של מלחמה. העמיסו תותחים, מרגמות, כדורי ברזל ואבן, חניתות, רמחים ומגיני חזה.

תוך כדי זיוודן של הספינות שוטט ביניהן אלוורז (Sebastián Álvarez), וניסה להסית את הקברניטים הספרדים, נגד מפקדם הפורטוגלי, תוך פריטה על רגשות לאומניים. הוא טען שמרחף מעליו צלו של חשד, שמכיוון שנטש דגל אחד, הוא עלול להפקיר דגל אחר. כמו כן, הצביע על דגלו של מגלן, בטענה שזה הדגל הפורטוגלי וגרם להמונים להסתער על הספינות ולסכסוך בין רשויות הנמל לבין מגלן. מגלן הצליח בערמה ובקור רוח להתגבר על התככים. למרבה המזל, כאשר אלוורז ניסה לרפות את ידיו, הוא הזהיר אותו שהקברניטים האחרים אינם מקבלים  באמת את מרותו, חידד הדבר את חושיו

גיוס הצוות היה משימה לא פשוטה. מגלן התקשה לגייס אנשים בסביליה. איכשהו פשטה שמועה שישי משהו מפוקפק בהפלגה הזאת. בפיקודו של נוכרי. בסופו של דבר גוייסו מאתיים שישים וחמישה מלחים, שהיו ערב רב: ספרדים, פורטוגליים, איטלקים, פלמים, צרפתים, שחורים, בסקים, גרמנים יוונים ואנגלי אחד, הרפתקנים שכונו desperados. (מילולית: נואשים). הם קובצו מסמטאות הנמל הנידחות ומבתי המרזח ודיברו בבליל של לשונות. הוא הצליח להכניס לצוות כמה מנאמניו כמו גיסו דוארטה ברבוסה, קרוב משפחתו אלוורו דה מסקיטה (Álvaro de Mezquita) ואסטבו גומש ((Estêvão Gomes, הטוב שבנווטי פורטוגל; ז'ואאו סראו (João Serrão), בן משפחתו של ידידו פרנסיצקו סראו וז'ואאו קורבלו (João Carvalho), ששנים רבות קודם לכן כבר הגיע לברזיל, והכיר את המקום והשפה.

למזלם של החוקרים, הצטרף להפלגה אנטוניו פיגאפטה,. במהלך המסע שימש כעוזר נאמן של הקברניט והצטיין בכתיבת יומן מסע מדויק.

פלאירו, ידידו היומרני של מגלן, השתמט מהנסיעה ברגע האחרון, בתואנה שההורוסקופ שלו הראה כי לא ישוב חי מהנסיעה[40]. צווייג טוען שמגלן במהלך דיפלומטי מבריק התנער ממנו והצליח לגרום לו לעזוב, כי חשש שיהיה כריחיים על צווארו.

למזלם של החוקרים, הצטרף למסע אנטוניו פיגאפטה, שהוזכר לעייל. היה זה הרפתקן יפה תואר מויצ'נצ'ה שבאיטליה, אביר רודוס, שהצטרף למסע, חסר תפקיד ברור. הוא היה מודעת לתיעוד ולחשיבותו. הוא ניהל יומן מפורט ועל פיו כתב בשנת 1525 את ספרו Primo Viaggio Intorno al Mondo (המסע הראשון להקפת העולם)[41]. למזלו של מגלן, הוא היה אדם חביב ובעל כישרון לשפות, דבר ששימש אותו במגעים עם הילידים. בנוסף לכך, העריץ את מגלן. הוא היה בין השמונה עשר שהשלימו את המסע סביב העולם.  יומנו נחשב היום כמקור החשוב ביותר להבנת הקפת העולם הראשונה. שייקספיר השתמש (כנראה) בדמותו כהשראה למחזה "הסערה"[42].

בעת ההיא היה מקובל כי במסעות מסוכנים, יביא הקברניט את ההחלטות המכריעות, בפני מועצה הכוללת את כול קציני האניה ואפילו את המלחים (כפי שקרה במקרה של ברתולומיאו דיאש, שהצוות אילץ אותו לשוב לספרד). מאחר שמגלן לא אהב לשתף אחרים בהחלטותיו, ניתן היה לצפות שעניין זה יוליד עימותים בעתיד. כמו כן, דומה שכבר בתחילה, הגו הקברניטים הספרדיים שבצוותו, תכניות לחסלו.

המסע להקפת העולם

ב-10 באוגוסט 1519, לאחר שנה וחצי של הצטיידות,  יצא צי הספינות של מגלן מסביליה דרך נהר הגוואדאלקיוויר, כשכול סביליה מצדיעה להם. אולם מחשש להתנכלות פורטוגלית, הם חנו כחמישה שבועות בסנלוקר דה באראמדה (Sanlúcar de Barrameda) שבשפך הנהר. המסע כמעט בוטל, אך ב-20 בספטמבר הפליג מגלן בראש מסע של 265 איש מערבה. תחילה ניסו הפורטוגלים לעצור אותו, בהוראתו של המלך מנואל, אולם מגלן הצליח לחמוק, והגיע לאיים הקנריים. משם המשיך המסע דרך איי כף ורדה, לכיוון כף סנט אוגוסטין (San Agustin) שבברזיל. משימתו הקשה ביותר של מגלן היתה לשמור בכל עת, על הקרבה שבין חמש ספינות המפרש. ב-20 בנובמבר הם חצו את קו המשווה, וב-13 בדצמבר הם שטו מול חופי פרנמבוקו (Prnambucu) שבצפון-מזרח ברזיל ועקפו אותו, משום שהמקום היה בשליטת הפורטוגלים.

משם החלו לשוט לאורך החוף, לדרום-מזרח, דרוכים כל העת למצוא את הפתח שיוביל אותם אל "הים הדרומי של בלבואה" (האוקיינוס השקט). ב-13 בדצמבר, לאחר 11 שבועות של הפלגה רצופה, נכנסו חמש הספינות למפרץ של ריו דה ז'ניירו, שם היו הילידים ידידותיים ומזג האוויר טוב. הפורטוגלים רכשו, תמורת מסרקים ומראות, פירות כמו אננס ובטטות, תרנגולות ונערות צעירות ה"עוטות את שערן כמלבוש יחיד".

כעבור 13 ימים נאלצו להיפרד מגן העדן שמצאו במקום, המשיכו דרומה והגיעו לריו דה לה פלטה ב-10 בינואר 1520. את הגבעה שמעליו כינו "מונטיווידי" (Monte vide eu), מילולית: "ראיתי הר". כיום מונטווידיאו, בירת אורוגווי. הם ניסו להיכנס למפרץ פנימה, בתקווה ששם ימצאו את המעבר המבוקש לאוקיינוס השקט. מגלן היה משוכנע כי זהו המעבר הנכסף. הוא בזבז על כך לריק 15 ימים, רק כדי לגלות שמדובר בנהר ענק. הם כינו אותו "ריו דה סוליס", על שם חואן דה סוליס, שחיפש שכאן בעבר את הדרך למאלקה. רק לימים ייקרא המקום "ריו דה לה פלטה" שהוראתו "מפרץ הכסף". הוא הבין שהמפה של מרטין בהיים היתה שגויה, שהסיפורים הפורטוגליים עליהם הושתתה הנחתו לא הוכיחו את עצמם, שהדיווחים עליהם בנה את תכנית להקיף את העולם שגויים שהחישובים של פליירו היו מוטעים  וכך גם טיעוניו שלו, אותם הציג בפני המלך.

קברניטי הספינות מחו נגד פיקודו הרודני של מגלן, שסירב להיוועץ בהם. כך למשל, בתחילת המסע, כשמגלן פנה דרומה, והמשיך להיצמד לחופי אפריקה, במקום להמשיך מיד לכפי שנקבע, בכיוון דרום-מערב, אל ברזיל, ביקש ממנו קרטחנה תשובה.  דבר זה אושש את איומיו של המרגל הפורטוגלי אלוורז, על "אחרים שנשלחו לדרך ובידיהם פקודות אחרות, שאותן יגלה רק כאשר יהיה מאוחר מכדי לשמור על כבודו".  למרות שמקובל להציג את קציניו המרדניים כחתרנים ואכן, מלכתחילה לא קיבלו בנפש חפצה את פיקודו. כבר שעמד להפליג מטנריף שבאיים הקנריים, השיגה אותו קרוולה שהגיעה מספרד והביאה לו מסר סודי מחותנו דייגו ברברוסה. זה הזהיר את מגלן כי בידו מידע סודי על ברית סודית בין הקברניטים, המתכננים למרוד בו בדרך[43].

אולם, יש לזכור שקרטחנה היה קברניט הספינה הגדולה ביותר ושימש כמפקח מטעם המלך הספרדי, מה גם שצדק מבחינה מקצועית. המסלול החדש היה ארוך בהרבה. לא ברורים שיקוליו של מגלן, אולי רצה להדרים עד גיניאה, כדי להיעזר שם בשיטת ההפלגה הסודית של הימאים הפורטוגלים, שלא היתה ידועה לספרדים – לתפוס את רוח הסחר המתאימה. אולי חרג מהמסלול כדי לחמוק מהאניות הפורטוגליות. מגלן יכולה היה להסביר זאת, אבל חשוב היה לו לנקוט עמדה שתבהיר את ההיררכיה ותבטיח משמעת בצי. הוא השיב לו בדרישה בוטה "שיעקבו אחריו ויחדלו מלבקש ממנו דין וחשבון". למגלן היתה זרוע איתנה, אבל חסרו לו כישורים חברתיים ובעיקר יכולת ליישר את ההדורים. כתוצאה מהקונפליקט, הדיח את חואן דה קרטחנה מן הפיקוד ובמקומו מינה את אנטוניו דה קוקה (Antonio de Coca) ובהמשך החליף גם את האחרון, בנאמנו אלוורדו  דה מסקיטה (Álvaro de Mezquita).

מגלן ואנשיו המשיכו דרומה, בוחנים בתקווה כל מפרץ בחוף, שמא הוא מוליך אל צדה המערבי של היבשת. ב-24 בפברואר הגיעו למפרץ סאן מתיאס (San Matias), ליד פורטו מדרין של ימינו, שגם הוא עורר תקווה "למצוא את הדרך המיוחדת לאיי מאלוקו"  וגם הוא אכזב. כך גם בהיה דה לוס פלטוס (Bahia de los patos), כלומר "מפרץ הברווזים" ובהיה דה לוס טרבחוס (Bahia del los trabajos), היינו "מפרץ העמל". ככל שהדרימו החלו לנשב רוחות קפואות, הים הפך לסוער ומסוכן.

החורף החל להתקרב, ומגלן החליט לבלות אותו בפטגוניה. ב-31 במרץ הצוות הקים התיישבות בשם פוארטו סן חוליאן (San Julian). בקו רוחב 49, מקום קודר ונידח. הוא הנהיג משטר של קיצוב. מצב רוחם של המלחים, שציפו להגיע לאיים הטרופיים העשירים, הלך והתדרדר. המלחים החלו לרטון נוכח הקור והרוח ותבעו ממנו לשוב צפונה, כדי להעביר את החורף באזור הטרופי. היסטוריונים ספרדיים בני זמנו, שמו בפיו נאום נמלץ שכנראה לא תאם את סגנונו. לדבריהם הוא ציפה יותר אומץ והקרבה מבני קסטיליה. מן הסתם, השיב להם שיעדיף למות ולא לסגת. החל להתפשט שיח שמא הפורטוגלי הארור משחק מישחק כפול, שמא הוא מבקש להוריד למצולות חמש אניות ספרדיות, כדי לזכות שוב בחסדו של מלך פורטוגל. יתכן שבמצב רגיל נכון היה לחזור ולבלות את החורף בברזיל, אבל מגלו חשש שאם יודה בטעותו, יאבד את הפיקוד.

המרד

היחסים בינו לבין הקברניטים הפכו למתוחים יותר ויותר. הם לא רצו להמשיך לשוט לאורך חוף עוין בחיפוש עקר וחסר טעם, לדעתם. ברגעים גורליים אלו, היתה להם זכות לדרוש ממנו שיבהיר את כוונותיו. אם הקיסר צירף במפורש את קרטחנה, את מנדוזה ואת אנטוניו דה לה לוקה, כמפקחים על הצי שלו, הרי לצד התואר והשכר, הטיל עליהם גם אחריות, לשמור על הצי, שהוא רכוש הכתר. אולם מגלן לא יכול היה להודות שהניח לדיווחים שגויים להטעות אותו, המשיך בשלו.

ב-2 באפריל עמד מגלן בפני מבחן גדול – מבחן הפיקוד. שלושת הקברניטים המלכותיים, חואן דה קרטחנה, גספר קסאדה ואנטוניו דה קוקה, מגובים בשלושים חיילים, התגנבו בלילה אל האנייה סן אנטוניו, אסרו את הקפיטן ורצחו את הקצין חואן דה אלוריאגה (Juan de Aloriaga), שניסה להתנגד. כל הפורטוגלים שעל הסיפון נכבלו בשלשלאות. בזאת הושבתו תומכיו הנאמנים של מגלן. כדי להעביר לצידם את יתר אנשי הצוות, פתח קסאדה את המחסנים והורה לחלק למלחים לחם ויין. שלושת המורדים שבו לספינותיהם ועל סן אנטוניו, הפקידו את חואן סבסטיאן אל קאנו, שלימים יבחר בו הגורל, להשלים את מפעלו של מגלן.

מגלן קם בבקר למציאות בה סן אנטוניו, קונספסיון וויקטוריה, בידי המורדים. הוא מצא תמיכה רק בסנטיאגו, הקטנה שבין האניות, בפיקודו של חואן סראנו (Juan Serrano) ובטרינידד, האניה שלו. מגלן לא היה מוכן לאפשר לשלוש אניות לחזור, כי במסע כה חשוב היה לו צורך בכול אניה ובכול אדם. מספר המתנגדים לו והתחמושת שבידיהם, היה גדול ממספר התומכים. אך הוא לא אמר נואש.  למרות שהמורדים שיגרו אליו מכתב מנומס וביקשו פשרה ולמרות שלאור יתרונם הצבאי של הקברניטים הספרדיים הפניה הזאת היתה הצעה מצוינת, מגלן הכריע אחרת. הוא עיכב את הצוות ששלח אליו קסאדה למשא ומתן ושלח עם הסירה שבאו אתה, את קצין החימוש המהימן שלו גונסאלו דה אספינוסה (Gonzalo Gómez de Espinosa), עם חמישה מלווים, אל האניה ויקטוריה, שם היו לו הרבה תומכים, כביכול לשאת ולתת על תנאי החזרה. על פי הוראותיו, התנפל אספינוסה בהפתעה על הקברניט המורד לואיס דה מנדוסה (Luis de Mendoza) ודקר אותו למוות. בדיוק ברגע המכריע הזה, עלו לסיפון חמישה עשר חיילים חמושים היטב, אותם הוביל דוארטה ברבוסה, בסירה אחרת. המלחים ההמומים טרם החליטו איך לפעול וכבר דוארטה ברבוסה ואנשיו תפשו פיקוד והשתלטו על האניה. אחר כך שכנעו את המלחים המהססים לשוב לתלם.

תרגיל הבזק היטה באחת את כף המאזניים כעת היו למגלן שלוש אניות נאמנות. הוא חסם את פתח המפרץ וכשרצתה סן אנטוניו לברוח, היא נלכדה בעזרת מטח של תותחים והובסה. תוך שעות אחדות שוחרר אלוורו דה מסקיטה. גספר קסאדה (Gaspar Quesada)  הקפיטן שלה, חמוש מכף רגל ועד ראש, קרא לצוות לקרב. אך אנשיו המבוהלים כבר לא צייתו לו. קונספסיון נכנעה.

מגלן החליט שלא להעניש את כול המורדים, שהיה זקוק להם, אבל גם להבהיל אותם באופן קשה, שיהיה להם מופת ואזהרה. קסאדה, שהרג קצין מנאמני מגלן, הוצא להורג בצורה אכזרית, לאחר שעונה במשך חמישה ימים[44]. על פי הנוהג של אותם ימים, ביתרו את גופותיהם של קסאדה ומנדוזה, והציגו את החלקים הכרותים על ראשי כידונים. במקום אחר כתוב שמנדוסה נתלה על זרוע מפרש הרוחב של ספינתו ומגלן השאיר את הגופה מיטלטלת על החבל לעיני כול[45].

ראש הקושרים, חואן דה קרטחנה (Juan de Cartagena), ננטש על החוף, יחד עם כומר בשם פדרה סנצ'ס דה לה ריינה (Padre Sanchez de la Reina), משאיר אותם לחסדי האלים. לימים, נמצאו עצמותיהם על ידי פרנציס דרייק (Francis Drake)[46], מפקד המסע השני שהקיף את העולם וגם הוא פעל באופן דומה, נגד הקברניט המרדן תומס דוטי (Thomas Doughty).

ראו באתר זה: פרנציס דרייק

 מגלן  גזר דין מוות על עוד מורדים, אך לבסוף חנן אותם. לאל קאנו (Juan Sebastian Elcano), הקפיטן שהופקד על סן אנטוניו , נסלחה פרשת השתתפותו המינורית יחסית במרד.

בסן חוליאן ציפתה למגלן הפתעה נוספת: כשפרקו את האניות לצורך שיפוץ,  ספג הלם. התברר כי הספקים בסביליה רימו אותו. במקום להעמיס צידה לשנה וחצי, כנדרש, ציידו את האניות לחצי שנה בלבד וזייפו את המסמכים. ייתכן שפעלו בשירותם של הפורטוגלים. המלחים ניסו להשלים את החסר על ידי צייד גואנקו ועופות, אולם החופים החשופים היו דלים מאד בעצים ובמים מתוקים. דבר זה גרם למלחים לסבול חרפת רעב.

באזור שחשבו ללא מיושב, נתקלו ביליד פטגוני. כמו כן, מגלן, זיהה עקבות גדולים של ילידים מבני הטהואלצ'ה (Teuhelche), שכפות רגליהם היו מחותלות בעורות של גואנקו ומשום כך נראו ענקיות ו"אימתו" את ההשערה על גזע ענקים. פיגאפטה סיפר אחר כך: "מה גבוה היה האיש הזה, עד שהגענו למותניו בלבד  גופו היה חסון ופניו רחבים, צבועים אדום […] שערו היה קצר וצבוע לבן והוא לבש עורות. מגלן הוא זה שנתן לאזור את שמו "פטגוניה", על שום הפטגון (Patagon), מפלצת מיתית מצפון ספרד. ייתכן שיש כאן משחק מילים, כי המילה פטה (Pata) הוראתה טלף. במשך מאות שנים האמינו באירופה, שתושבי האזור הם ענקים[47].

המלחים השתעשעו עם הענק המקומי, הציבו מולו מראה, נהנו לראותו נבהל, התפעלו מכמות המזון שהוא מסוגל לאכול, כולל שתי חולדות חיות. לאחר שמגלן העניק לו צמד פעמונים, הוא הביא לשם כמה מחבריו. אולם מכיוון שמגלן הביא הוראה להביא ממסעו מוצגים. לא רק צמחים ואבנים, הם החליטו ללכוד שנים מהם. הם העמיסו עליהם מתנות והציגו בפניהם שלשלאות, כאילו היו קישוטים. המקומיים הסכימו בהתלהבות ונאסרו. האומללים הנבגדים ייללו, התפתלו, קראו לאל סבטוס (שאת שמו שאל מהם שייקספיר.) הם נלקחו  בשבי, שם ימותו ברעב.

ראו באתר זה: פטגוניה

ב-24 באוגוסט המסע המשיך.  אניותיו הנותרות של מגלן הדרימו  אל שפך הנהר סנטה קרוז ושם נשארו עד אוקטובר, תחילת האביב הדרומי. 'סנטיאגו' נשלחה דרומה לאורך החוף למסע גישוש, אולם עלתה על שרטון. הים היה סוער ולא היה ניתן לגרור אותה. לאחר שעות של הצלפות הגלים, הספינה נטרפה בדרך חזרה, ורק שני מלחים שבו בדרך היבשה, לאחר שניזונו 11 ימים משורשים ומעשב  וסיפרו למגלן את אשר קרה.

ב-26 באוגוסט הורה מגלן לצוותו, להיערך שוב לחודשיים של המתנה. הוא לא ידע שנותרו לו רק יומיים של הפלגה עד למעבר המיוחל. ב-18 באוקטובר 1520, לאחר חודשיים של הפוגה מיותרת, הורה מגלן להמשיך במסע.

חציית המיצרים

כעת  ניצב מגלן בפני מבחנו הגדול השני והוא מבחן הימאות. היה עליו למצוא מעבר ים, שיובילו דרך יבשת שרוחבה לא היה ידוע. מעבר שיש בו עיקולים ופיתולים שעלולים להיראות לפתח שמוביל מבוי סתום. ב־18 באוקטובר הפך האביב לעובדה מוגמרת, וארבע הספינות הפליגו שוב. יומיים וחצי לאחר מכן, ב־21 באוקטובר, התגלה לפתע לעיני המלחים המשתאים כף בעל שוניות לבנות, ומאחוריו מפרץ רחב. המים היו מלוחים – סימן טוב לכך שזהו המצר שהם מחפשים, ולא עוד נהר רחב, אולם בהיותם למודי אכזבות ביטלו חבריו של מגלן למסע את האפשרות הזו. לדעתם היה זה פיורד, מפרץ כמו אלה שבצפונה של אירופה. אין שום אוקיינוס בצידו השני, ואין טעם לסכן את הספינות בכניסה לנקיק רצוף הסלעים והאיים הקטנים.

הצי הגיע לכף הבתולות (Cabo de Virgenes), בקו רוחב 52° דרום, שם גילו "פתח כמו אל מפרץ". בגלל מליחות ועומק המים במצר שנתגלה לפניהם, הם הסיקו כי זה המעבר שאותו הם חיפשו אל צידה השני של דרום אמריקה. המלחים ציפו למיצר פתוח, כמו מיצרי גיברלטר, שאפשר לראות דרכו. כך הראו גם המפות של מרטין בהיים או של מרטין שנר. מכול מקום, מגלן היה מוכן למצוא "מצר חבוי היטב".

הספינות הפליגו בין הקצה הדרומי של יבשת אמריקה הדרומית גופא לבין האי הגדול השוכן מדרום לה, שאותו כינה בשם "ארץ האש" (Tierra del Fuego), כנראה בשל מדורות האינדיאנים הרבות בהן הבחין לאורך החופים. מתברר ש"מפרץ חבוי היטב" הוא לשון ההמעטה של כל הזמנים. המצר, שלימים נקרא על שמו – מצר מגלן (כ-600 ק"מ אורכו ו-24 ק"מ רוחבו) – התגלה כקשה לשיט בגלל זרמים סוחפים וחוסר מקומות לעגינה. לעתים נסחפו אליו קרחונים. זהו כנראה המצר הצר והעקלקל מכול המצרים המחברים מקווי מים גדולים. היה צורך במומחיות, אומץ, התמדה ומזל כדי לצלוח את הדרך. הכניסה דרך כף הבתולות במזרח היתה עוברת דרך ארץ מישורית ובה עשב נמוך ואילו היציאה, דרך כף העמודים (Cabo Pilar), במערב עוברת בין מצוקים מושלגים.

מגלן התעקש לחקור עד הסוף את האפשרות. "סן אנטוניו" ו"קונספסיון" מקבלות פקודה להתקדם במעלה המפרץ מערבה, ואילו שתי הספינות האחרות, ובהן זו של מגלן, נשארות בקצהו המזרחי. הפעם הקצה מגלן לחקר העניין חמישה ימים בלבד, בניגוד לשבועיים שהוקדשו לחקר ריו דה לה־פלאטה. בסוף חמשת הימים, הורה למפקדי שתי הספינות, עליהם לחזור עם גילוי או בלעדיו. בתום חמישה ימים מתוחים, נראו באופק מפרשיהן של שתי ספינות חיל החלוץ. רעם תותחיהם כבר בישר מרחוק את מה שמגלן ציפה לשמוע: נמצא המצר המוביל אל הים הדרומי ולאיי התבלין.

מגלן נכנס למפרץ בראש ארבע אניות. בתחילה הוא גישש את דרכו ושלח את הגדולה שבאניות, 'סן אנטוניו', לבדוק את אחד מפתחי המים האפשריים. התברר שהפתח הוא ללא מוצא. גם כשהתקדם פנימה, היה קשה להחליט מהי הדרך הנכונה. מכול עבר נראו מפרצים מתעתעים וההתקדמות ארכה זמן רב. הם נאלצו לחקור כל אחד ממאות העורקים וההסתעפויות ולחזור ולהיפגש בנקודות קבועות. כל זאת עם צוות תשוש.

האקלים נראה אכזרי במיוחד למי שגדלו באקלים החמים של הים התיכון. לא בכדי, דורות של ימאים היללו את הצלחתו הפלאית של מגלן, כמו בכול עניין אחר, גם במלאכת הספנות ניכרו המקצועיות של מגלן ולא פחות ממנה, הסבלנות, חישוב מזהיר לטווח ארוך. בכול פיצול היה שולח שתי ספינות קדימה וממתין עם שתים אחרות. בשלב מסוים, קרוב לשפכו של נחל שקיבל את הכינוי "נחל הסרדינים", זימן מגלן את הקברניטים אל ספינת הדגל ולראשונה מאז שיצאו לדרך, ביקש לשמוע את דעתם – האם להמשיך הלאה או להסתפק בהצלחותיהם עד כה.  הקברניטים חששו לענות תשובה ישירה. הם דיווחו על מצבה העגום של האספקה. אך לא אמרו דברים מפורשים. כנראה שאירועי סן חולאין וגופותיהם המבותרות של המורדים, היו זכורים להם באופן בהיר. רק אסטבו גומש (Estêvão Gomes), הנווט הפורטוגלי של סן אנטוניו, אמר בגלוי את דעתו שיש לשוב לחזור לספרד ולצאת שוב עם צי רענן ומצויד היטב. הוא טען שהספינות אינן כשירות למסע ושגם הצידה לא תספיק.  לו היו מקבלים את הצעתו, היו ניצלים חייהם של כמאתיים איש. אבל מגלן לא שעה לתבונה, אלא למעשה שיעניק לו תהילת נצח. הוא החליט להמשיך. במחצית המערבית של המצר נשבו בעצמה רוחות עזות, שתוארו כאתגר רציני לספינות, גם על ידי קברניטים בתחילת המאה ה-20. המעברים היו כה מפותלים, עם אינסוף מפרצים ונהרות מוליכי שולל. מגלן שלח את 'סן אנטוניו' בפיקודו של מסקיטה ואת 'קונספסיון' בפיקודו של סראו, לחקור את התעלה הדרומית.  כשמגלן שיער שהוא מתקרב לסופו של המפרץ, שלח קדימה סירה. אנשיה חזרו כעבור שלושה ימים ודיווחו שאכן ראו את הים הפתוח. פיגאפטה סיפר שמגלן קרא לכף, "קאבו דזיאדו" (Daseado), שהוראתו "הנכסף" . היה זה הרגע הגדול של חייו. הוא הזיל דמעות מרוב אושר.

אבל לצערו, הספינות סן אנטוניו וקונספסיון בוששו לחזור. כשחזרה קונספסיון, וסן אנטוניו לא, הבינו שגומש, הנווט של סן אנטוניו, שחלק בקול על דעתו וייתכן שגם נטר לו על שלא נתן לו את הפיקוד, מרד, כבל את הקברניט שלו באזיקים וניווט את האנייה חזרה לספרד, בטרם הספיק מגלן לעשות דבר. הוא איבד את הספינה הטובה ביותר בצי שלו וזו המצוידת ביותר במזון. סערת הנפש שלו באה לידי ביטוי בכינוסם של קציני הצי, כדי לשאול לדעתם. הפעם ביקש את תשובתם בכתב, כהוכחה שיוכל להציג בעתיד, ששאל לדעתם של קציניו. ברור היה לו שהמורדים על סן אנטוניו, יוקיעו אותו עם שובו לסביליה ויזכירו את קשיות עורפו, כמו את רציחתם של המורדים. לא ברור מה קציניו ענו. התשובה היחידה שנותרה ביד החוקרים היא של האסטרונום סן מרטין, בה הוא מפלרטט עם מילים כמו "מחד גיסא", או "מאידך גיסא", חושש מתשובה נחרצת. מגלן החליט להמשיך. ב-22 בנובמבר הורה לצי לצאת לדרך וכעבור כמה ימים השלימו את חציית המצר. כדי לעבור את המפרץ בשלום, נדרשו למגלן שלושים ושמונה ימים. מגלן קרא לו "תעלת כל הקדושים", שכן ליל כל הקדושים (2 בנובמבר), חל בעת המעבר.

בנוסף ההישג הגדול של המעבר בין האוקיינוסים, אנשי המסע היו האירופאים הראשונים שגילו את הדברים הבאים:

• "גמל ללא דבשת" – כנראה גואנקו.
• ענני מגלן – שתי גלקסיות קטנות הנצפות רק מחצי הכדור הדרומי.
• אווז שחור שהיה צריך להפשיט מעורו במקום למרוט – הפינגווין שקיבל את שמו – "פינגווין מגלן".

ראו באתר זה: הפינגווינים.

המסע הוכיח סופית, כי כדור הארץ הוא עגול.

מעבר מגלן כנתיב ימי

המצר היה אמנם גילוי חשוב ופורץ דרך, אבל תנאיו הגיאוגרפיים וריחוקו מאירופה מנעו ממנו מלהפוך לנתיב שיט מקובל, דרך קצרה לאיי המזרח המפתים. עשרות שנים יעברו עד שמישהו ינסה שוב לחצות את המצר, והוא יישאר רוב הזמן מיותם ונידח כשהיה באלפי השנים שקדמו לגילויו בידי מגלן.

כמעט כל מי שניסה לשחזר את מעשה הספנות הנועז של מגלן, התנפצו בסערות שבמצרי מגלן. האנגלי פרנסיס דרייק היה האדם השני שהקיף את כדור הארץ. ב-17 בדצמבר 1577 יצא דרייק מנמל פלימות' באניה "פליקן", בראש משלחת בת חמש ספינות ו-150 איש בשליחות אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה למסע לחוף המערבי של אמריקה ששילב מסע מחקר, השתלטות על טריטוריות ומסע כנגד הספרדים.  . לאחר שחצו את אמריקה דרך מצר מגלן, נותר דרייק עם ספינה בודדת, "גולדן היינד" ("איילת הזהב"), איתה הפליג צפונה ותקף את הנמלים הספרדים שנקרו בדרכו. דרייק עשה שימוש במפות ספרדיות עדיפות על שלו שנמצאו על אוניות ספרדיות שלכד[48]. פעילות זו הקנתה לו את הכינוי "הפיראט", שליווה אותו כל חייו. שנתיים וחצי לאחר שיצא לדרך השלים דרייק את המסע ושב לאנגליה עם 59 אנשי צוות ורכוש עצום, רובו ביזה מהספרדים.

האדם השלישי שהקיף את כדור הארץ היה תומס קוונדיש האנגלי (Thomas Cavendish).. הוא יצא ב–1586 למסע שחיקה במדויק את זה של דרייק והצליח לפשוט על נמלים ספרדיים רבים ולהתעשר מחדש. שלוש הספינות שלו, ועליהן 123 אנשי צוות, עזבו את נמל פורטסמות' הקפת העולם במהלך המסע הראשון ארכה שנתיים ו–49 ימים הסתיימה בהצלחה  וקוונדיש התעשר כתוצאה מהזהב, המשי ושאר האוצרות שנבזזו באזור האוקיינוס השקט ובפיליפינים; האוצר הגדול ביותר במסע נפל לידיו לאחר לכידת ספינת הגליאון בן 600 הטונות, הסנטה אנה. כאשר שב עם ספינה אחת בלבד ו–48 אנשי צוות ולאחר שובו זכה לשבחים ממלכת אנגליה, אליזבת הראשונה.

המעבר הוזנח עד כדי כל, שהשיר האפי הספרדי "לה ארקאונה" (La Araucana), ששר שיר הלל לתור הזהב הספרדי, מציין שהמעבר "אינו קיים עוד"…. [49].

כמעט 200 שנים חלפו עד להקפה נוספת של העולם. ג'יימס קוק האנגלי עשה זאת בדרך שונה, וסימן עידן חדש. קוק היה הראשון שהוכיח מעבר לכל ספק שאין מדרום לקו הרוחב 40 יבשת נוספת, לא מוכרת. הוא עשה זאת בשלושה מסעות מפרכים סביב העולם. במהלך המסע השלישי נהרג קוק בתגרה מטופשת עם תושבי אחד האיים שגנבו ממנו סירה, בדימיון מצמרר למותו המיותר של מגלן.

ראו באתר זה: ג'יימס קוק

ההפלגה מסוכנת כל כך, עד שמרבית הימאים מעדיפים להמשיך דרומה אל חופי ארץ האש ולהקיף את כף הורן. אמנם, תנאי המזג האוויר והים סביב כף הורן קשים להפליא, אך הניווט בהם פשוט מזה שבמצרי מגלן. פתיחת תעלה פנמה ב־1914 הפכה אותו למיותר באופן רשמי.

חציית האוקיינוס השקט

לאחר כמה ימי הפוגה, ב-28 בנובמבר 120, הרימו עוגנים, הניפו דגלים ירו בתותחים ויצאו אל האוקינוס הבלתי נודע, בדרך שמעולם לא עברה בה ספינה אירופאית. הצי הפליג לאורך החוף הצ'ילני, עד ה18 בדצמבר. משם, המסע המשיך לכיוון צפון מערב. מגלאן הוטל אל ריקנות רחבת ידיים. על פי העדות הטובה ביותר שהיתה בידו, ציפה מגלאן לחצות את המים האלו, שכונו גם "המפרץ הגדול של תלמי", בכמה שבועות בלבד. גודלו של האוקיינוס השקט היה עבור מגלן, הפתעה מייסרת. מקסימיליאנוס טרבליאנוס תיאר את האוקיינוס השקט כ"ים נרחב כל כך, שנפש האדם כמעט אינה יכולה לתפוש את ממדיו"[50] . סטפן צווייג כינה את סיפור החציה הזה כ"אחד ממעללי הגבורה הנצחיים של האנושות".[51]

יום אחר יום הפליגו באוקיינוס האדיר, שבוע אחר שבוע חיפשו באופק סימני יבשה. חודש אחר חודש נחלו אכזבה. למרבה המזל, מזג האוויר האיר להם פנים הם הפליגו על פני שנים עשר אלף מיילים באוקיינוס הפתוח ולא נתקלו אפילו בסערה אחת. התנסות זו הטעתה אותם והם כינו את האוקיינוס בשם "השקט".

כעת באה לידי ביטוי מומחיותו הגדולה של מגלן ברוחות. כשיצא מהמצרים , לא פנה היישר בכיוון צפון מערב, אל איי התבלינים הנכספים, אלא הפליג תחילה צפונה, לאורך החוף המערבי של דרום אמריקה, במטרה לתפוש את הרוחות הקבועות הצפון-מזרחיות, שיישאו אותו, לא לאיי מולוקה, שם, לפי השמועה, שלטו הפורטוגלים, אלא לאיי תבלינים אחרים, הפנויים עדיין לתפיסה של ספרדים. כך או כך, הנתיב שבחר הוא זה שמומלץ במפות הניווט של ממשלת ארצות הברית, להפלגות מכף הורן להונלולו. הספינות חצו את קו המשווה ב-13 בפברואר 1521. אילו היו מגלים את איי מרקיז, טהיטי, או פיג'י, היו יכולים להצטייד בשלל מזון טרי ואספקה למילוי המחסנים. בדרך כלשהי נותרו להם די מים כדי להישאר בחיים (בעיקר על ידי איסוף של מי גשמים). אבל המזון היתה הבעיה הדוחקת והמלחים סבלו ממחלת הצפדינה. כפי שתיאר אנטוניו פיגאפטה בספרו: "שלושה חודשים ועשרים ימים עברו עלינו מבלי אספקת מזון כלשהו. אכלנו צנימים ישנים, שהיו לאבק והתמלאו רימות, שאכלו את החלק הטוב בהם. דבק בהם סירחון נורא של שתן חולדות. שתינו מים צהובים שהיו סרוחים זה ימים רבים… חולדות נמכרו תמורת חצי דוקאט לאחת… החניכיים התחתונות והעליונות של חלק מאנשי הצוות התנפחו כל כך, עד שלא היו מסוגלים לאכול ומתו".

ההשוואה לקולומבוס היא בלתי נמנעת. מבלי להפחית מכך שהפלגתו של קולומבוס אל הבלתי נודע אף היא מעשה הרואי, הרי אינו משתווה לתלאות שעבר מגלן. . מסעו של קולומבוס ארך חודשיים וחצי ואילו רק חלק זה במסעו של מגלן, ארך שלושה וחצי חודשים. קולומבוס יצא לדרך עם שלוש ספינות מצוידות בשפע, כשכל הזמן הוא עם גבו אל המולדת, אליה יכול להפליג כמוצא אחרון  והגיע ליעדו ואילו מגלן הפליג מפטגוניה השוממת, עם צוות מותש, שחווה רעב ומחסור. מאז ה-28 בנובמבר, כאשר עזבו את קאבו דסאזו, כבר אי אפשר היה להיעזר בשום מפה ובשום מדידות. כל המרחקים שפליירו חישב, התבררו כשגויים. כשמגלן האמין שחלף על פני סיפאנגו (יפן), הוא עוד לא היה בשליש הדרך. מצבם הבריאותי של המלחים היה קשה והספינות דמו לבתי חולים צפים.

ב-6 במארס, אחרי שיט של 98 ימים שבמהלכם לא נראתה כל יבשה מלבד שני איים ריקים מאדם, שמשום כך כונו "האיים חסרי המזל" (Isolle Infortunate), הגיע מגלן לגואם (Guam) , שם קיבלו את פניהם ילידים משבט הצ'מורו (Chamorro), שהתנפלו על שלוש האניות ולקחו מהן כל מה שאפשר לקחת. כנראה שהילידים התכוונו לסחר חליפין, אך הצוות פירש זאת כגניבה[52]. משום כך מגלן כינה את המקום "איי הגנבים"  (Ladrones) וכיום הם נקראים איי מריאנה (Mariana). הם ירו חיצים בילידים המופתעים, שרפו כמה בקתות שהו שם שלושה ימים, הצטיידו במים, אורז ופירות טריים[53].

המשלחת באיי הפיליפינים.

כעבור שבוע כבר הגיעו לחופו המזרחי של האי סאמאר (Samar) שבפיליפינים, בקרבת מפרץ לייטה (Leyte). אזור שכעבור ארבע מאות שנה, ישמש זירה לקרב הימי הגדול בהיסטוריה[54].  מגלם היה לאדם המערבי הראשון שגילה את האוקיינוס החמים והשלו, שזרועים בו איים שמשיים ואקזוטיים, תושבים נינוחים וחייכנים ושדות עצומים של תה ואורז ומטעי תבלינים משובחים.

באזורים אלו כבר ניהלו הסינים, הפורטוגלים ואחרים, תחרות עזה בסחר הימי. סביר להניח שבמקומות כאילו יש צורך בסוחר ממולח או בדיפלומט ערמומי, יותר מאשר בספן אמיץ ונחוש.   ב-16 במרץ הגיעו הספינות לאי שסברו תחילה שהוא חלק מאיי התבלינים, אבל התברר שהגיעו להומונהון (Homonhon), שבפיליפינים של היום, כאשר על סיפונן נותרו 150 אנשי צוות. דווקא משום שמגלן הפליג בשוגג צפונה מדי, הגיע לקבוצת איים שלא היתה ידועה עד אז. בחיפושיו אחרי מאלוקו, גילה את האיים שלימים יקראו על שמו של מלך ספרד פיליפ השני.  כך מצא לקיסר קרל החמישי, קולוניה חדשה, שתישאר בידי הכתר הספרדי למשך יותר שנים מאשר מושבותיו שבאמריקה. מכיוון שעל פי החוזה שחתם מגלן, שמורה לו זכות אישית על שני איים, בין לילה הפך ההרפתקן העני לשליט של ארץ משלו ובאופן  תיאורטי לאחד האנשים העשירים בעולם. אחרי שמגלן למד שם על האיים האחרים וקצת על מנהגי המקום, הצי המשיך לאי הפיליפיני לימסאווה (Limasawa), שבארכיפלג ויסיאיס (Visayas), שם הצליח  מגלן הצליח לתקשר עם הילידים בעזרת עבדו אנריקה, שדיבר את שפתם. האחרון היה האדם הראשון שהקיף את העולם ושב לאזור בו מדברים את שפת אימו. הוא החליף מתנות עם קולמבו (Rajah Colambu") – הראג'ה של לימסאווה. המקומיים השתאו נוכח הטכנולוגיה של הזרים, כמו השריון העמיד מפני חצים, או העברת מסרים על ידי כתב ואחרי שצפו במיסה, התנצרו בחדווה.

למרות שמגלן עמד להשלים את משימת חייו ולא נותר לו אלא להגיע לאיי התבלינים, הוא לא רצה לעזוב את הפיליפינים, טרם שיחתום עם השליטים החזקים של האיים, חוזים דומים לאלו שחתם עם קולמבו. הוא שאף להניף על כל האיים את דגל ספרד ואת הצלב הקתולי, כסמלי ריבונות. לבקשתו, הוביל אותו ראש השבט אל האי לאי סֶבּוּ  (Cebu), לשם הגיעו ב-7 באפריל, אחרי שלושה ימי הפלגה. בנמל סבו כבר נראו מפרשיות סיניות ואין ספור סירות מקומיות. הראג'ה הומאבון של סבו, היה גם הוא ידידותי, אנשיו שמחו להחליף את הזהב שברשותם, בברזל אירופאי והביעו רצון להתנצר. חשוב להדגיש את ההבדל בין מגלן, לבין הקונקיסטדורים של ימיו. הוא לא נהג באכזריות כפי שנהגו הרנן קורטס במקסיקו, פדרו דה אלוורדו בגואטמלה ופרנציסקו פיזארו בפרו. בניגוד לאחרים, הוא לא הפר אף חוזה שחתם עם המקומיים. ב-17 באפריל נערכה מיסה חגיגית. מגלן שימש כסנדק של הראג'ה והעניק לו את השם קרלוס, על שם הקיסר אדונו.  המלכה קיבלה את השם "חואנה", על שם אימו של הקיסר.

קרב מקטאן

מסתבר שהברית שכרת מגלן עם הראג'ה של הומאבון, שהיתה אמורה להועיל למגלן, התגלתה כשגיאה הגדולה ביותר של חייו, שכן האי סבו היה נתון במלחמה עם האי הקטן הסמוך מַקְטאן (Mactan), שתושביו ובראשם לפו=לפו (Lapulapu), סירבו לשלם למלך סבו מסים. הומאבון שהתרשם מ-12 התותחים ו-50 הקשתות של מגלן, הציע שמגלן יעזור בהכנעת הוא ביקש ממנו "ללחום ולשרוף את בתי מאקאטן, ולאלץ את מלך מאקאטן, לנשק את ידי מלך סבו". כמו כן, סירב האחרון לשתף פעולה עם הספרדים[55].

יש לציין שסטפן צוויג טוען שהיזמה היתה דווקא של מגלן, שרצה לרומם את המלך שזה עתה התנצר, כאדון על פני כול השבטים האחרים. מכול מקום, מגלן האמין  שפעולה מלחמתית זו תרשים את המקומיים  ותסייע לו להשליט את מרותו. הקצינים והמלחים התחננו בפני מגלן שלא יצא לשם, אך הוא היה להוט להפגין ידידות לשליט סבו וכוח מול לאפו-לאפו. הוא לא חשב על קרב, כי בטח בשריון הפלדה שלו. תחילה שלח אל לאפו-לאפו את עבדו אנריקה וסוחר מורי שפגש בסבו, וביקש ממנו להכיר בריבונות של ספרד ומשסורב, החליט לעבור לשפת הנשק. דומה שזו הפעם הראשונה שלא באה לידי ביטוי תכונתו היסודית של מגלן – זהירות וראיית הנולד. מלך סבו הציע לצרף לקרב אלף מלוחמיו, דבר שמין הסתם היה מכריע את המערכה, אך מגלן רצה להוכיח שספרדי אחד, חמוש ומשוריין, יכול לחסל עשרות מקומיים. פעולה שתבסס סופית באיים את המיתוס האלוהי של הספרדים. הוא יצא בבוקר של ה-27 באפריל 1521 לקרב מקטאן. אולם הוא לא לקח בחשבון שבגלל המים הרדודים והסלעיים, הקרב יתרחש מחוץ לטווח תותחי הספינות וכפי שתיאר פיגפטה:"נאלצנו לדשדש בגאות עד החוף, מרחק כפליים ממטחווי הקשת". בקרב מול תושבי האי מצא מגלן את מותו. לוחות הפלדה המסנוורים רק הפכו אותו למטרה קלה יותר לאויב[56].

את שהתרחש בקרב תיאר פיגאפטה ביומנו:

"כשהגיע הבוקר, ארבעים ותשעה מאיתנו קפצו למים שהגיעו עד ירכנו, והלכנו במים למרחק של יותר מפעמיים טווח הקשת לפני שהצלחנו להגיע לחוף. הסירות לא יכלו להתקרב יותר מכך בגלל סלעים במים. שאר אחד עשר האנשים נשארו מאחור כדי לשמור על הסירות. כשהגענו ליבשה יותר מאלף וחמש-מאות ילידים הסתדרו בשלוש קבוצות. כשהם ראו אותנו הם הסתערו עלינו ביללות וצעקות."

אנשיו של מגלן ירו ברובים ובקשתות במשך חצי שעה, אולם הירי לא היה יעיל. מגלן הורה לאנשיו לשרוף את בתי המקומיים, ואלה הגיבו בתקיפת אנשי מגלן בעזרת נעיצת חניתות במבוק ברגליהם הלא מוגנות. אנשי מגלן נאלצו לסגת. לוחמיו של לפו-לפו זינבו בכוח הנסוג, ובמיוחד התרכזו מסביב למגלן, אותו זיהו כמפקד והצליחו פעמיים להוריד את קסדתו מעל פניו[57].

פיגאפטה מוסיף ומתאר: "הודי תקע חנית במבוק בפניו של רב החובל, אך הוא הרגו מיד בעזרת כידון, אותו השאיר בגופו של ההודי. אז, בנסותו לשים את ידו על חרבו, הצליח לשלוף אותה רק עד כדי מחציתה, שכן ידו נפצעה מחנית במבוק. כשראו זאת הילידים, השליכו עצמם כולם עליו. אחד מהם פצעו ברגלו השמאלית בחרב גדולה… זה גרם לרב החובל שלנו לפול על פניו, כשהם ממהרים להסתער עליו בכידוני ברזל ובמבוק, ובחרבותיהם, עד שהרגו את המראה שלנו, אורנו, נחמתנו, ומדריכנו האמיתי. כשפצעוהו, הסתובב פעמים רבות כדי לראות שכולנו הגענו לסירות. אחר כך, כשהבחנו במותו, נסוגנו, פצועים, במיטב כוחותינו, אל הסירות, שכבר החלו בתנועה". בעקבות התנגדותו לפלישת הספנים האירופאיים נחשב לפו-לפו לראשון הגיבורים של העם הפיליפיני. בעיר סבו הוקם מונומנט לזכרו[58].

כפי שכותב סטפן צווייג: "ברגע ההגשמה הנשגב והנפלא ביותר, בא סופו של יורד הים הדגול בכול הזמנים". מצער שצוויג שברח מאימת הפשיזם באירופה, מתאר את הילידים שלוחמים על חירותם כ"אספסוף עירום" ומוסיף  שמגלן, אותו הוא משווה לפרוספרו[59] הגיבור השייקספירי, "ניגף בפני חרק האנושי המגוחך[60].

עד מהרה, הטרגדיה של המפלה הפכה לפארסה. הספרדים שכמה שעות קודם לכן התנשאו על שליט מקאטן, התבזו עד כדי כך שבמקום לארגן כוח תקיפה חדש, שלחו מתווך וביקשו מלפו-לפו שימכור להם את גופת מגלן. לפו-לפו סירב בגאווה. הספרדים איבדו בקרב מקאטן שמונה אנשים בלבד, אך מותו של מפקדם הפך את היום הזה ליום של אסון. עם מותו של מגלן, התפוגגה ההילה שאפפה את הספרדים. מלך סבו, שקודם קיבל אותם בהכנעה, צפה כיצד הרעם והברק הספרדי אכזבו ובעלי השריונות הנוצצים, נמלטו מפני לוחמיו העירומים של לפו-לפו והפקירו את גופת מנהיגם. התנהגותם הפחדנית של הספרדים עוררה מן הסתם מחשבות כפירה בלב המלך קרלוס-הומבון. יש לציין שגם התנהגותם של הספרדים עוררה התנגדות. המלחים הספרדים הסתערו על נשות מארחיהם וביצעו מעשי אונס לרוב. לשווא ניסה מגלן לרסן את מעשי האלימות שלהם והפריצות רק החמירה לאחר מותו.  הספרדים החליטו לחסל את ענייניהם במהירות ולהסתלק.

המתרגם המלאי של מגלן, שהוטבל בשם אנריקה במלאקה ב-1511, נכנס למרה שחורה אחרי מות מגלן, אך דוארטה ברבוסה שנבחר עם סראו למפקד עליון, פגע בו קשות והזהיר אותו שאם יתעצל, יטעם את טעמו של השוט. אנריקה שיידע שמגלן הורה בצוואתו לשחררו לאחר מותו, נעלב נמלט מהמשלחת ב-1 במאי, חזר אל מקום הולדתו, ומאז נעלמו עקבותיו.

ראו באתר זה: תולדות הפיליפינים  ;   פאלאוון שבפיליפינים 

טרם שהפליגו, הטמין להם מלך סבו מלכודת. הזמין אותם לכירה, התנפלו עליהם וטבחו 29 ספרדים, ביניהם הנווט המומחה אנדרס דה סן מרטין (Andrés de San Martín.), הקברניט דוארטה והמפקד ז'ואאו סראו, שנפל בשבי, אך הופקר על ידי חבריו[61].

המשך המסע

נספרו בסך הכול מאה וחמישה עשר אנשי צוות, מתוך מאתיים שישים וחמישה שיצאו לדרך מסביליה. מצבת כוח האדם המדולדלת לא אפשרה לאייש שלוש ספינות ולכן כשהגיעו לאי בוהול (Bohol), העבירו את מטענה של 'קונספסיון' לספינות האחרות. ויקטוריה וטרינידד המשיכו לבדן. במקום להפליג היישר, דרומה-ערבה, אל איי מאלוקו, הם תעו צפונה-מערבה, הלוך ושוב בזיגזג. הם הגיעו  לפלאוואן (Palawan), שבמערב הפיליפינים, משם הפליגו ב-21 ביוני לברוניי (Burnei) שבצפון בורניאו, בעזרתם של מקומיים שידעו לנווט במים הרדודים. שם הם שהו 35 יום, והתפעלו מעושרו. הם לקחו איתם מטען של הציפורן, תבלין שבברוניי זכה לבוז, אולם באירופה היה יקר מזהב. היעדרו של מגלן באה לידי ביטוי לא רק בניווט המבולבל, אלא גם בהיעדר המשמעת. להבדיל ממגלן שהתנגד לכול ביזה ביבשה ולכול שוד בים, יורשו העגום קראוולו, לא נרתע משוד וביזה. לעומת מגלן, שמטעמי משמעת, לא הסכים שאשה עלה על הסיפון, לקח לעצמו שלוש נשים ממפרשית שנבזזה, עד שהצוות מאס בו, הדיח אותו ובחר תחתיו טרימווירט, שכלל את גומס דה אספינוסה, כמפקד 'טרינידד', סבסטיאן אל קאנו על ה'ויקטוריה' והנווט פונסרו כמושל הצי (governador dell armata).

אגנדורו מוניז, (Aganduru Moriz') מי שתיעד את המסע[62] , מספר כיצד הצוות של אלקאנו הותקף בקצה הדרומי-מזרחי של בורנאו, על ידי הצי של בורניאו[63].  ב 8 בנובמבר אחרי בזבוז של חצי שנה, הגיעו, עם שתי ספינות בלבד, ליעדם המקורי – "איי התבלינים" – איי מאלוקו. הם עגנו באי טידורה (Tidore), שם גילו שסראו, חברו הנאמן של מגלן, כבר אינו בין החיים. הסולטאן אלמנסור קיבל אותם בסבר פנים יפות.

על הספינות העמיסו מטען של תבלין ציפורן יקר המציאות, וקברניטיהן כרתו הסכמי סחר עם תושבי המקום. טרינידד, לשעבר ספינת הדגל של מגלן,  היתה זקוקה לתיקונים מרובים, ולכן הוחלט להשאירה באיי התבלינים, ועל סיפונה 51 אנשי צוות, על מנת שתחזור לספרד בכוחות עצמה.

סטפן צווייג תיאר זאת באופן רומנטי: "בשוטה תמיד לפני האחרות, הגשימה את רצונה של מפקדה ואדוניה. עתה, כשהמפקד איננו עוד, אין ספינתו רוצה להמשיך בדרכה; כשם שאין לנתק כלב נאמן מקברו של אדוניו, כך מסרבת עתה טרינידד להמשיך את דרכה מעבר למטרה שקבע לה מגלן".

למרבה האירוניה, גומס דה אספינוסה, נאמנו של מגלן בזמן המרד, שתקיעת הפגיון שלו השיבה לצי את הויקטוריה, נאלץ להישאר וסבסטיאן אל קאנו, שעמד לצד הקושרים, נבחר על ידי הגורל להשלים את המסע. לאחר פרידה נרגשת הרימה הויקטוריה עוגן, כשעל סיפונה 47 קצינים ומלחים ועוד 19 ילידים. בינתיים שמעו הפורטוגלים על הגעתם של ספרדים לאזור, והחלו לחפשם. הם מצאו את הספינה 'טרינידד', ולקחו אותה שלל.

המסע בפיקוד אל קאנו

שתי אפשרויות עמדו בפניו של אל קאנו. האחת – להפליג בחזרה באוקיינוס השקט לכיוון מזרח, לחצות את מצר מגלן המסוכן, ומשם לפנות צפונה לאורך חופי אמריקה ולספרד. האפשרות הזו העבירה צמרמורת בגוום של האנשים שלא מזמן חוו את אותה דרך, רק בכיוון ההפוך. האפשרות האחרת הייתה לשוט מערבה, מאזור איי התבלין והודו, דרך הים ההודי ומסביב לאפריקה. המסלול כבר היה אז בשימוש תדיר, ותנאי מזג האוויר לאורכו היו נוחים. אלא שכל הדרך הארוכה הזו הייתה משובצת במוצבי חוף ומצודות פורטוגליות, וחברי המשלחת הספרדית ידעו כי ניתנה הוראה מפורשת להטביע אותם, לבל יגיעו לספרד ויהיו הראשונים להקיף את העולם. כבר כששהו בטידורה נודע להם שהמלך הפורטוגלי מנואל הורה ללכוד כל ספינה של מגלן ולשבות את אנשיה, כאילו היו פירטים. אל קאנו החליט להמר על חייו וחיי חברי משלחתו, והחליט לצאת לדרך הזו – אולם במסלול מרוחק מהחופים. הדבר האריך את הדרך, וכמובן לא נתן למשלחת אפשרות להצטייד במזון ובמים מעת לעת.

'ויקטוריה', הפליגה מערבה ב-21 בדצמבר. הספינה עגנה בטימור (Timor), שבארכיפלג האינדונזי (חלקו המזרחי כיום מדינה עצמאית), לצורך  שיפוץ ואטימת הספינה. ב־13 בפברואר 1522 התחיל החלק האחרון במסע המופלא שיקיף את העולם לראשונה אי פעם. החלק הזה היה אמור להיות הקל ביותר, אך הפך להרואי בפני עצמו.

כעבור זמן  התברר שהבשר בו הצטיידו לא הומלח דיו ונרקב. כשלאנשי הצוות נשאר רק אורז למאכל.  שוב מתו אנשים מרעב ומצפדינה, עד שהמלחים תבעו מאל קאנו להסגיר את עצמם לפורטוגלים במוזמביק, אך הוא הצליח להפיח בהם רוח של תקווה. ניסיון אחד לעגון בחופה המזרחי של אפריקה התגלה כנואל. הם הגיעו לארץ צחיחה, שלא מצאו בה מזון או מים. הצוות הגיע לכדי רעב, שגרם להם לאכול כל דבר – אפילו את פיסות העור המגוננות על התרנים. כשהעור נגמר הם החלו לאכול נסורת מקרשי האוניה, וכן חולדות ועכברים. ב-6 במאי הקיפו  את כף התקווה הטובה, שם ניתכה עליהם סערה פראית שהצדיקה את שמו הקודם של המקום – "כף הסערות" (Cabo Tormentoso). אולם אל קאנו לא יכול היה להיעזר בתחנות הפורטוגליות בדרך להצטיידות והתאוששות, אלא לעקוף אותן בקשת רחבה. 31 אנשי צוות, מתוך 47, ושלושה מתוך תשעה עשר הילידים,  מתו מרעב לפני שאל קאנו הצליח להגיע למאחז הפורטוגלי באיי כף ורדה ב-9 ביולי. שם ירדו לחוף  אנשי צוות מחופשים לסוחרים כדי לקנות אספקה. מה שאין לפרש אחרת אלא כנס, הם הצליחו לשכנע את משמר החוף כי ספינתם היא חלק מצי פורטוגלי שאיבד את דרכו ונטרף בים. הפורטוגלים העניקו להם מזון ושתייה במשורה להמשך דרכם. אך לאחר שלושה סבבים, נתפסו 13 מהם בידי הפורטוגלים, לאחר שניסו לקנות יין שרף בתמורה לתבלינים. מפחד לאבד את המטען של 26 טון תבלינים (ציפורן וקינמון), המשיכה הספינה, משאירה אחריה את  אנשי הצוות. רק שלוש שנים מאוחר יותר, שוחררו.

דווקא בכף ורדה זכו בתגלית חדשה. פגיפאטה הבחין שבאיים מציינים שהיום הוא יום חמישי, בעוד שברישומי הספינה, היה זה רק יום רביעי. המסע סביב כדור הארץ מערבה, גרם להבדל של יום בין לוח השנה בספרד ללוח השנה של הנוסעים, למרות שהם הקפידו על הרישום ביומני הספינה. דיווחו של פיגפטה הדהים את העולם. הנה התגלה סוד שתלמי ואריסטו לא שיערו.  כדור הארץ נע סביב צירו. בניגוד לחבריו ששבו עם שקי תבלינים, פיגפאטה הביא עמו תגלית חדשה. בעקבות כך הובן הצורך בקו תאריך בינלאומי[64]. כך התגלה לראשונה כי אם מקיפים את העולם בכיוון מערב, מפסידים יממה[65].. בעיקרון זה השתמש בשנת 1872 הסופר ז'ול ורן, כאשר שלח את פיליאס פוג ומשרתו למסע מסעיר סביב העולם בשמונים יום, בכיוון מזרח. בשוב השניים ללונדון יתברר כי ירוויחו יממה אחת, ובזכותה ישלימו את המשימה בהצלחה[66].

השיבה לספרד

ב-6 בספטמבר 1522 הגיעה 'ויקטוריה' לSanlúcar de Barrameda, שלגדת הגוודלכיביר שבספרד, כמעט שלוש שנים אחרי שעזבה (פחות שנים עשר יום) ועל סיפונה 18 אנשים. שרידים מותשים של מאתיים ושישים המלחים שיצאו לדרך. ויקטוריה נגררה  לסביליה .המוני בני אדם באו לראות את הפלא. את הספינה שהיו משוכנעים שירדה מזמן למצולות. למחרת יצאו הניצולים לקיים את נדרי התשובה שנדרו וצעדו יחפים, עוטי סדינים לבנים, מן האוניה אל כנסיית סנטה מריה דל ויקטוריה  דה טריאנה, שלא ברור היכן שרידיה.

ארבעה אנשים מתוך 51 אנשי הצוות המקורי של 'טרינידד' הגיעו לספרד ב-1525.

סיפור המסע הועלה לראשונה על הכתב על ידי מקסימיליאוס טרנסילבנוס, שראיין את הניצולים מיד עם הגעתם ופרסם את ספרו שנה מאוחר יותר.

בסך הכול אורך המסע היה כ-60 אלף קילומטרים. פרט קטן, לא כול כך משמעותי, אבל מלמד לא מעט. המסע הצליח להרוויח סכום קטן, אולם שכר הצוות לא שולם במלואו.

סיכום

מגלן הוא אחד ההרפתקנים ומגלי העולם שדרכו אי פעם על פני כדור הארץ. הוא יצא למסע שסטפן צוויג כינה "האודיסיאה המפוארת ביותר בתולדות האנושות"[67]. כול הקפות העולם בחמש מאות השנים האחרונות הן למעשה חיקויים של מסעו, בתנאים טובים בהרבה. מגלן היה אחד הספנים הנועזים בתקופתו, לצד כריסטופר קולומבוס, מגלה העולם החדש; ווסקו דה גאמה מגלה הדרך הימית להודו. אך אין ספק כי מבחינת מבצעו הימי המרשים והקשיים שעמדו בדרכו, מגלן היה הספן הגדול ביותר בדורו.

למרות זאת, העיר סביליה זכתה בכבוד רב את רב החובל סבסטיאן אל קאנו. מי שהשתתף במרד נגד מגלן, זכה בתהילה. כך למשל, בכניסה לפארק דה לואיזה בסביליה שבספרד, ניצב פסל של חואן סבסטיאן אל קאנו. מאחוריו, על קיר אבן, חקוקה מפת העולם ולצדה כתוב: "העיר סביליה חולקת כבוד לסבסטיאן דל קאנו, האדם הראשון שהקיף את כדור הארץ". זוהי אינה טעות כמובן, אבל אל קאנו חייב למגלן את כול מה שזכה לו. ולמרות זאת, בסביליה לא קראו אפילו רחוב אחד על שמו של גדול ספני ספרד. קולומבוס, אף הוא זר שפעל בשירות מלכי ספרד, זוכה לתהילה עצומה. בסביליה קרויות על שמו ככרות ושדרות. כך גם במדריד ובברצלונה. הדרך מסביליה להואלבה (Huelva) שלחוף האוקיינוס האטלנטי מכונה "דרך חמש מאות השנים" ובנמל שלה יש שחזור של ספינותיו של קולומבוס. מורשתו זוכה לטיפוח אינסופי.

ראו באתר זה: מורשת קולומבוס.

משה גלעד מציע שהפער העצום בין זכרו של קולומבוס לזכרו של מגלן נעוץ בעובדה שהקפת העולם היא נסיעה מעגלית, שאינה מובילה לשום מקום. מגלן גילה שהאוקיינוסים הם נתיב רחב שאפשר לנוע בו במעגל. אולם ייבשת חדשה מסעירה את הדמיון יותר מכול נתיב ימי[68].

ובכול זאת, ראוי לסכם את הישגו של מגלן בציטוט של סטפן צווייג: "להעשיר את האנושות לאורך ימים מסוגל רק מבצע המרבה את ידיעותיה למען הידיעות ומגביר בה את ההכרה היוצרת. מבחינה זו עולה מעשהו של מגלאן על כל המעשים של בני דורו, ובתוך תהילתו ראויה לתהילה מיוחדת העובדה שהוא לא הקריב, כמו רוב המנהיגים, את חייהם של אלפים ורבבות למען האידיאה שלו, כי אם את חייו בלבד".

הערות

[1] תולדות העולם בציטוטים, מאת יובל אלעזרי, הוצאת כנרת

[2] אורן נהרי‏, כאן כבר אין דרקונים: הנסיך שמשך מדינה קטנה לשנות את העולם, באתר וואלה!‏, 23 באוגוסט 2018

[3] הספריה הלאומית, 500 שנים למות מגלן: המפות מתקופת גילוי "העולם החדש", YNET, 27-4-21

[4] Bergreen, Laurence (2003), Over the Edge of the World: Magellan's Terrifying Circumnavigation of the Globe, William Morrow

סטפן צווייג טוען שנולד בפורטו, מגלן, עמ' 33

[5] Timothy J. Coates, Convicts and Orphans: Forced and State-sponsored Colonizers in the Portuguese Empire, 1550-1755, Stanford University Press, 2001

[6] גַלֵיאוֹן (באנגלית: Galleon, בספרדית: Galeón) היה סוג של אוניית מפרשים חמושה גדולה בעלת כמה סיפונים, שהייתה בשימוש מדינות באירופה מן המאה ה-16 עד המאה ה-18, למטרות מלחמה ומסחר. ספינת הגליאון הייתה שכלול של ספינת הקאראק. היא הייתה בעלת גוף ארוך יותר וצור חרטום נמוך יותר, וכן חתך צר יותר. האורך הרב יותר אפשר יציבות רבה יותר בעת השיט יחד עם יכולת תמרון גבוהה יותר, והחתך הצר צימצם את התנגדות הרוח והגדיל את מהירות האונייה. ירכתי הגליאון היו רבועים, לעומת הירכתים המעוגלות יותר של הקאראק, והקטנת צור החרטום אפשרה התקנת מעין זרבובית או גליף חרטום.

[7] מגלן, עמ' 32

[8] המלך התורשתי של ממלכת קוז'יקוד (קליקוט) על חוף מלאבר של הודו. קוז'יקוד היה אחד מנמלי המסחר החשובים בחוף הדרום-מערבי של הודו.

[9] B.W Diffie, Foundations Of The Portuguese Empire, 1415-1580 (Volume 1), Miniapolis, 1977, p. 322

[10] James A. Patrick, Renaissance and Reformation, p. 787,

[11]  Adas, Michael (1993). Islamic & European Expansion: The Forging of a Global Order. Temple University Press.

[12] מלחמת הולנד–פורטוגל היא עימות חמוש שנערך בין כוחות הולנדיים מחברת הודו המזרחית ההולנדית וחברת הודו המערבית ההולנדית, לבין מושבות האימפריה הפורטוגלית. המלחמה החלה ב1602. העימות התאפיין בעיקר בפלישות ופשיטות שערכו חברות הסחר ההולנדיות למושבות הפורטוגליות באמריקה, באפריקה, בהודו ובמזרח הרחוק. במידה רבה נחשבת מלחמה זו כחריגה חוץ-אירופאית של מלחמת שמונים השנים שהתנהלה באותה התקופה בין ספרד להולנד, בגלל האיחוד בין כתרי ספרד ופורטוגל באותה התקופה, תחת בית הבסבורג. יתר על כן, קשר רופף בין עימות זה למלחמה מבית באירופה – ההולנדים פשטו על הקולוניות הפורטוגליות בעיקר כדי לייסד אימפריה ימית משל עצמם וכתוצאה מכך להשתלט על הסחר בתבלינים והסחר בסוכר של האימפריה הפורטוגזית הנתונה במשבר. בהזדמנויות שונות במהלך המלחמה, סייעו להולנדים כוחות אנגליים.

תוצאת המלחמה הייתה ייסודה של נוכחות הולנדית איתנה ביותר במזרח הרחוק. בזירות חשובות אחרות במירוץ כלכלי זה, לדוגמה בברזיל ובאנגולה, הצליחו הפורטוגזים לעמוד בהתקפות ההולנדיות. גם האנגלים הפיקו תועלת לא מעטה מהעימות הממושך בין שתי יריבותיה העיקריות בזירת המזרח הרחוק.

[13] קרוולה (בפורטוגזית: Caravela) היא ספינה אשר הייתה מסוגלת לשוט במהלך סערה ולמרחקים גדולים. הקרוולה הייתה ספינה קלה, מהירה ובעלת כושר תמרון, שנבנתה מעצי אלון ואורן. מעצי האורן גם הפיקו שרף לאיטום החבלים, התרנים, המפרשים וסדקים בגוף האונייה. הקרוולה יכלה לסייר בסמוך לחופים וגם להפליג בקלות בלב ים בשעת סערה, כיוון שיכלה לתמרן ולהפליג בזווית לכיוון הרוח. ביצועים אלו התאפשרו בזכות מפרש משולש שבוני הקרוולה הוסיפו למפרשים המרובעים הרגילים. את הרעיון הזה לקחו מן המוסלמים, שכבר נהגו להשתמש במפרש כזה.

בעקבות חסימת דרכי היבשה אל המזרח הרחוק ושליטת המוסלמים בים התיכון, עמדו הפורטוגזים והספרדים מול הצורך באוניות שיהיו מסוגלות לשוט ברוחות הסערה המנשבות באוקיינוסים וכן לעבור מרחקים גדולים, אונייה כזו הייתה חייבת להיות חזקה ובעלת יכולת תמרון. כדי לענות על צורך זה, פיתחו הפורטוגזים את הקרוולה אשר שימשה אותם ואת הספרדים החל מהמאה ה-15 במסעות גילוי הארצות שערכו.

[14] Hannard, Willard A. (1991). Indonesian Banda: Colonialism and its Aftermath in the Nutmeg Islands. Bandanaira: Yayasan Warisan dan Budaya Banda Naira.

[15] William J. Bernstein, A Splendid Exchange: How Trade Shaped the World, pp. 183–185, Grove Press, 2009

[16] ראו באתר זה: האמפריה הפורטוגלית.

[17] מגלן, עמ' 45-46.

[18] Guillemard, Francis Henry Hill (1890), The life of Ferdinand Magellan, and the first circumnavigation of the globe, 1480–1521, G. Philip, retrieved 8 April 2009

[19] מכשיר לצפיית מיקום של גֶרם שמֵימי כדי לקבוע מיקום מדוּיָק של אנייה בים – היה בשימוש עד המאה השמונה־עשרה. הוצא על ידי האסטרונום היהודי רבי אברהם בן שמואל זַכּוּת

[20] פורטולן נראה כמפה רגילה ועדכנית. עם זאת, קל להבחין שיש לו הבדלים חשובים. הראשון הוא שבמקום המקבילות והמרידיאנים, יש לו רשת שעסקה בגפרורים שסומנו על ידי מצפן. הכנסת מקבילות וחציונים באה מאוחר יותר עם הצגת הקרטוגרפיה המודרנית. ש ציור של קו החוף בו הנמלים ממוקמים באופן נאמן למציאות. נכון שאם מסתכלים מקרוב תוכלו לראות כיצד מוגזמות תאונות החוף. עם זאת, הדבר נעשה בכוונה להזהיר ספינות ולהיזהר בהגעה לחוף. אל העיצוב נוספו אלמנטים דקורטיביים שונים שסיפקו מידע גיאוגרפי, פוליטי, היסטורי ומדעי. לדוגמה, היו כמה מקרים שניתן היה לראות שטחים שלא נחקרו. קרטוגרפים עשו זאת על פי אמונותיהם והנחותיהם על חכמי אז.

תרשימי פורטלן אלה היו מסמכים בעלי ערך אסטרטגי וכלכלי רב במשך מאות שנים. טוב לפיראטים למצוא אזורים לפשיטה או אוצרות נסתרים. הם נחשבו לאובייקטים יוקרתיים ומוערכים יותר בזכות המרהיבות והאסתטיקה שלהם: https://www.meteorologiaenred.com/iw/portulano.html

.

[21] Guillemard, Francis Henry Hill (1890), The life of Ferdinand Magellan, and the first circumnavigation of the globe, 1480–1521, G. Philip, retrieved 8 April 2009

[22] Letter from Maximilianus Transylvanus, to the most Reverend Cardinal of Zalzburg, in Maggalanws First Voyage round the World, Hakluyt Society , 1874, p. 186

[23] פטולמאוס קלאודיוס, המוכר בעברית בשם תלמי (90–168 לספירה), חי באלכסנדריה, שהייתה בתקופתו, במאה השנייה, מרכזה של התרבות וההשכלה בעולם. ספרו, אלמגסט (יוונית: "חיבור מתמטי"), נחשב, במשך 1,400 שנה משעת כתיבתו, מקור אסטרונומי בסיסי ומהימן. בספר זה מביא תלמי טיעונים רבים התומכים בכדוריות הארץ. בהם ההבחנה הבאה: כאשר כלי שיט נעים לעבר הרים, נראים ההרים כאילו הם עולים מתוך הים. התופעה הוסברה לפי תלמי, בכך שתחתית ההר הוסתרה מאחורי המישור הימי המעוקל. עם התקרבות כלי השיט אל ההר, הלך ופחת החלק המוסתר ממנו. תלמי הביא מספר ראיות, הן לעקמומיות משטח כדור הארץ בציר צפון-דרום, והן לעקמומיותו של המשטח בציר מזרח-מערב

[24] חוזה טורדסיאס (Tratado de Tordesillas) נחתם בטורדסיאס (כיום בפרובינציה של ויאדוליד, קסטיליה ולאון, ספרד) ב-7 ביוני 1494 . בחוזה נקבעה חלוקת העולם שמחוץ לאירופה, בין האימפריה הספרדית והאימפריה הפורטוגזית. כגבול בינלאומי בין שתי האימפריות נקבע קו האורך שנמצא 370 ליגות (1,770 ק"מ) ממערב לאיי כף ורדה, בערך בקו האורך 46° 37' מערב. ההסכם קבע כי הארצות שממזרח לקו יהיו תחת שלטונה של האימפריה הפורטוגלית, ואילו אלו שממערב לו – תחת זו הספרדית. ההסכם אושר בשנת 1494 בידי ספרד (2 ביולי) ופורטוגל (5 בספטמבר). הצורך בחוזה התעורר בעקבות גילוי יבשת אמריקה בידי כריסטופר קולומבוס. בשנת 1481 קבעה הבולה האפיפיורית Aeterni regis , כי כל האדמות ממערב לאיים הקנריים ישתייכו לפורטוגל, ובכך בעצם קבע שאמריקה שייכת לפורטוגל. במאי 1493, לאחר גילוי אמריקה על ידי ספרד, קבע האפיפיור הספרדי אלכסנדר השישי ,בבולה בשם Inter caetera כי כל האדמות הנמצאות עד 100 ליגות ממערב לאיי כף ורדה יהיו של פורטוגל ואילו ארצות מערביות יותר יהיו של ספרד, ובכך העניק את אמריקה לספרד ואת אפריקה לפורטוגל. ז'ואו השני, מלך פורטוגל, החל במשא ומתן עם פרננדו השני מאראגון ואיזבלה הראשונה מקסטיליה, מלכי ספרד, על מנת להזיז את הקו מערבה. בטענה שהקו נמשך גם מעבר לצדו השני של כדור הארץ, ובכך הוא מגביל את ההשפעה הספרדית באסיה, הצליחו הפורטוגלים להביא לחתימת חוזה טורדסיאס.

[25] מגלן, עמ' 28

[26] ג'ון קבוט, באתר "Find a Grave" . ראו גם באתר זה: נובה סקוטיה

[27] Vigneras, L.-A. (1979) [1966]. "Corte-Real, Miguel". In Brown, George Williams (ed.). Dictionary of Canadian Biography. I (1000–1700) (online ed.). University of Toronto Press.

[28] ראו באתר זה: תולדות ארגנטינה

[29] דניאל בורסטיין, המגלים, הגילויים החשובים של העולם והאדם, מאז ימי קדם ועד ימינו, כתר, ירושלים, 1983, עמ' 207

[30] Maximilianus Transylvanus, p. 186

[31] אריאל שנבל, צעד קטן למזרח, צעד גדול למגלה הארצות", מקור ראשון, 23-10-2019

[32] John W. Hessler , A Renaissance Globemaker's Toolbox: Johannes Schöner and the Revolution of Modern Science, 1475-1550, Washington, DC: Library of Congress; London: In association with D. Giles Ltd., 2013

[33] מגלן עמ' 62-63

[34] פאולו דל פוצו טוסקנלי נולד בפירנצה ב- 1397. טוסקנלי היה בעל ידיעות מרובות בשטחי מדע רבים: מתמטיקה, רפואה, גאוגרפיה ואסטרונומיה. אחד ממבשרי הרנסאנס החשובים. שמו הלך לפניו כבעל גישה מדעית מקורית שנאחזה בתצפיות מדויקות. הוא סיים את לימודי הדוקטורט ברפואה בשנת 1424. חיבוריו החשובים באסטרונומיה – שאינם מושפעים רק מן התפישה התלמאית – לא נמצאו וככל הנראה אבדו לעד.

טוסקנלי תכנן את הגנומון (המחוג הניצב של שעון שמש) המפורסם שעומד עד היום בסנטה מריה דל פיורה, הקתדרלה של פירנצה. הגנומון מודד את היפוך הקיץ עד כדי מחצית השנייה, ובמהלך השנים שימש לבדיקת ותיעוד מסלול השמש. אמריגו וספוצ'י היה בין תלמידיו.

טוסקנלי התפרסם בתצפיות וחישובים מדויקים של כוכבי שביט. בשנת 1456 הוא תיעד כוכב שביט שלימים – בעת חזרתו בשנת 1768 – התפרסם כשביט היילי.

בשנת 1474 חיבר טוסקנלי איגרת לידיד, כומר פורטוגלי בשם מרטינז, ובה הוכחה (מוטעית) שכדור הארץ קטן בשליש משיודעים כיום, ולכן הדרך הקצרה ביותר למזרח הרחוק היא דווקא מערבה מחצי האי האיברי ולא בנתיב הסובב את אפריקה. האיגרת הגיעה לאפונסו החמישי, מלך פורטוגל, וממנו לקולומבוס. כך שלמעשה הודות לחישוב המוטעה של טוסקנלי, קולומבוס "גילה" את אמריקה.

[35] מפת פירי רֶאִיס היא מפת עולם טרום-מודרנית מסוג פורטולן שהופקה בשנת 1513 בידי האדמירל והקרטוגרף העות'מאני אהמד מוהידין פירי, שנודע בשם "פירי ראיס" ("הקברניט פירי"). המפה הוצגה לסולטן העות'מאני סלים הראשון ב-1517.

חשיבותה ההיסטורית של המפה היא בכך שניתן לעמוד דרכה על מידת הידע שהגיע לאירופה באותן שנים על העולם החדש, ובטענה העולה ממנה לפיה נעשה שימוש בהכנתה במפותיו של כריסטופר קולומבוס, אשר לא שרדו. לפי הערותיו של פירי ראיס המופיעות בשולי המפה, הוא הסתמך על כ-20 מפות קודמות שאותן איחד למפה אחת, מתוכן שמונה ערביות, ארבע הודיות שתורגמו לפורטוגזית, מפותיו של קולומבוס ועוד.

המפה משורטטת על קלף מעור צבי. רק חלק מהמפה שרד, ובו נמצאים האוקיינוס האטלנטי וגבולותיו: חופיהן המערביים של אירופה וצפון אפריקה, וחופי ברזיל, בדיוק סביר. כמו כן מתוארים בו האיים האזוריים והאיים הקנריים, וכן אי בשם אנטיליה שהוא כנראה נובה סקוטיה. מידות המפה השלמה היו כ-90×63 ס"מ לפי הערכות שונות. (https://www.muslimheritage.com/uploads/piri.pdf)

[36] Livro de Duarte Barbosa

[37] סטפן צוויג, "הבריחה  אל האלמוות", בתוך: שעות הרות גורל, שתים עשרה מניאטורות היסטוריות, זמורה ביתן, תל אביב, 19899-25

[38] קרלוס הראשון, או קרל החמישי, היה מלך ספרד בשנים 1516–1556 (שם כונה קרלוס הראשון) וקיסר האימפריה הרומית הקדושה בשנים 1519-‏1556.

[39] סוג של כלי שייט עם שלוש ומעלה תרנים בעלות הקדמות והעיקריות מרובע משובש ורק המיזן (התורן האחורי ביותר) מחובר קדימה ואחורה. לפעמים, המיזן מחובר רק בחלקו מלפנים ומאחור, ונושא מפרש מרובד. היתה זו אונייה שהייתה יכולה להפליג באוקיינוס: היא הייתה גדולה דיה כדי לעמוד בגלים הגדולים וגם כדי לשאת די אספקה ומזון למסעות ארוכים.

[40] Nancy Smiler Levinson (2001), Magellan and the First Voyage Around the World, Houghton Mifflin Harcourt, p. 39,

[41] היומן המקורי שנמסר לקיסר אבד, כנראה הוחבא על יד חואן דל קאנו שהשלים את המסע,שרצה להסתיר חלק מההתרחשויות, שלא כולן החמיאו לא. התיאור הקיים הוא רק תמצית היומן

[42] משה גלעד, " מסביב לעולם ב-500 שנה: בחזרה למסע ששינה את ההיסטוריה" הארץ 08-09-19

[43] מגלן, עמ' 108

[44] חלק מהכותבים טוענים שראשו נערף או שהוא שופד

[45] מסעות ששינו את העולם, עמ' 86.

[46] ‏1540 לערך – 28 בינואר 1596) היה מגלה ארצות, יורד ים אנגלי ופריבטיר (אדמירל ספינת שודדים), בן התקופה האליזבתנית. ראש המסע השני שהפליג מסביב לעולם, האנגלי הראשון, הקברניט הראשון, והראשון שעשה זאת שלא בשירות הכתר הספרדי. כמו כן היה סגן מפקד הצי האנגלי שהביס את הארמדה הספרדית ב-1588.

[47] גם פרנציס או פרנסיס  פלטצ'ר (Francis Fletcher), שתיאר את מסעו של דרייק, כתב על מפגש עם ענקים פטגוניים שגובהם "שבעה וחצי רגל" (Brooke-Hitching, Edward (2018). The Phantom Atlas: The Greatest Myths, Lies and Blunders on Maps. Chronicle Books. p. 184)

[48] אריה דובלין, פראנסיס דרייק – הפיראט האביר, מערכות ים", 111 מרץ 1973, עמ' 36.

[49] Alonso de Ercilla y Zúñiga, Spanish soldier and poet, Encyclopædia Britannica

[50] Tim Joyner, Magellan (Camden, Maine: International Marine, 1992), 349.

[51] מגלן, עמ' 164

[52] George Bryan Souza, Jeffrey S. Turley (2016). The Boxer Codex Transcription and Translation of an Illustrated Late Sixteenth-Century Spanish Manuscript Concerning the Geography, History and Ethnography of the Pacific, South-East and East Asia. Brill. p. 303.

[53] Bergreen, Laurence (2003), Over the Edge of the World: Magellan's Terrifying Circumnavigation of the Globe

[54] קרב מפרץ לייטה היה קרב ימי בין הצי הקיסרי היפני והצי האמריקאי, הנחשב לקרב הימי הגדול ביותר במלחמת העולם השנייה, ואף לאחד הגדולים בהיסטוריה. הקרב התרחש בין התאריכים 23 ל-26 באוקטובר 1944, במים הסובבים את איי הפיליפינים.

בתגובה לנחיתת כוחות אמריקאים על האי לייטה כחלק מקרב לייטה, שלח הצי הקיסרי את מרבית כלי השיט שלו על מנת לעצור את הפלישה. אולם, היפנים נהדפו על ידי הצי השלישי והצי השביעי האמריקאים, אשר סיפקו הגנה לכוחות הנוחתים. בקרב זה ספג הצי הקיסרי אבדות קשות, ולאחריו חדל מלהיות כוח התקפי מאיים באוקיינוס השקט (Morison, Samuel Eliot. Leyte, June 1944 – January 1945, vol. 12 of History of United States Naval Operations in World War II, Champaign, Illinois: University of Illinois Press, 1956 (Reprint edition 2004, p. 397)).

[55] David, Hawthorne (1964). Ferdinand Magellan. Doubleday & Company, Inc

[56] orison, S. E. The European Discovery of America: The Southern Voyages 1492–1616. Oxford University Press, New York, p. 428-429.

[57] "Battle of Mactan Marks Start of Organized Filipino Resistance Vs. Foreign Aggression". Retrieved 9 April 2009.

[58] "Lapu-Lapu Monument also called Mactan Shrine". Cebu City. Retrieved April 1, 2015.

[59] פרוספרו –גיבור "סערה" של שייקספיר. חי חיי מלכות וגדל להיות דוכס העיר מילאנו,

[60] מגלן, עמ' 191

[61] Cameron, Ian (1974). Magellan and the first circumnavigation of the world. London: Weidenfeld & Nicolson., p. 197

[62] de Aganduru Moriz, Rodrigo (1882). Historia general de las Islas Occidentales a la Asia adyacentes, llamadas Philipinas. Colección de Documentos inéditos para la historia de España, v.78–79. Madrid: Impr. de Miguel Ginesta.

תודתי ללואיס, על עזרתו בתרגון

[63] היסטוריונים כמו ויליאם הנרי סקוט (William Henry Scott), טוענים שהצי התוקף הובל על ידי הנסיך של מינילה (Maynila), לימים מנילה (Manila)

[64] Bergreen 2003, p. 386.

[65] אריאל שנבל, צעד קטן למזרח, צעד גדול למגלה הארצות", מקור ראשון, 23-10-2019

[66] סביב לעולם בשמונים יום (בצרפתית: Le tour du monde en quatre-vingts jours) הוא רומן הרפתקאות בצרפתית שכתב הסופר ז'ול ורן. הספר הוא אחד מרבי המכר של ורן. הרומן, שיצא לאור בשנת 1872, לאחר שפורסם בהמשכים באחד מעיתוניו של פייר־ז'ול הצל, מתאר את מסעם מסביב לעולם של הג'נטלמן הבריטי פֿילְיַאס פֿוֹג ומשרתו, זַ'אן פַּספַּרטוּ. הוא מסביר לפוג כי אימץ שם זה בשל מנהגו להחליף בתדירות רבה מקצועות – מלוליין קרקס לכבאי ועוד. חלק מקסמו של הרומן נובע מתיאורו של ורן את הבדלי המזג בין פספרטו, המייצג את תכונותיו של בן פריז הצרפתי הפועל בהתאם לרגשותיו וניחן בתושייה הטבעית, ובין פוג, הג'נטלמן האנגלי, קר המזג ובעל התבונה.

הרומן פורס בפני הקורא את העולם, כפי שראה אותו בן המערב בסוף המאה ה־19, את חידושי הטכנולוגיה של אותם הימים ואת ראיית העולם המערבית, בכל הנוגע לתרבויות שונות, באירופה ומחוצה לה. הספר מתאר כיצד הסוחרים והמתיישבים מאירופה מנסים להנחיל את תרבות המערב לעמים "חסרי התרבות", שאת מנהגיהם השונים מנסה ז'ול ורן לחשוף בפני הקורא. הוא פורש, בסגנון המיוחד לו, את המידע הגאוגרפי וההיסטורי של ארצות העולם בתקופתו. בספר מופיעים גם היבטים מדעיים, אך פחות מאשר בספרים אחרים שכתב ורן, כגון מסע לבטן האדמה או אי התעלומות.

[67] סטפן צווייג, מגלן, מודן 2021, (עמ' 8

[68] נוסעים גדולים, עמ' 147.