גהנדי, תורת אי-האלימות ו'טוהר הנשק'

הטיול בהודו גורם לתחושות עזות בקרב המטייל. הודו, על צבעיה, ניחוחותיה וצבעיה, גוררת, מטבע הדברים, ראייה סטריאוטיפית. כך לגבי הרוחניות שהמטיילים מייחסים לה וכך במיוחד לגבי אי האלימות, כביכול. גם לגבי תולדותיה של הודו, חוטאים מטיילים ומדריכים בראייה חד צדדית וחד ממדית. כך למשל, דמותו הקדושה של מהטמה גהנדי ושיטת האי -אלימות.

בשלהי תקופת המנדט הבריטי בארץ-ישראל, עברה הודו חוויה של מאבק לעצמאות נגד השלטון הבריטי וכן סכסוך פנימי עמוק בין הינדים למוסלמים. הודו, היהלום שבכתר הקיסרי, נהפכה לבסיס ולמקור החשוב ביותר להתפתחות הדוקטורינה הצבאית בלחימה, מול התקוממות כפרית וגרילה עירונית, ולהפצתה ברחבי האימפריה. במיוחד בלטה השפעתה על הסכסוך בארץ־ישראל[1].

היו מקבילות בין המצב ששרר בעת ההיא בהודו לבין זה ששרר בארץ־ישראל: בשתי הארצות כאחת היו שתי עדות, שביניהן שוני דתי ובמידת מה גם אתני (בהודו השוני האתני פעמים רבות לא ניכר, אך קיים); בשתיהן דחו עדות אלו כל קריאה לשיתוף פעולה; בשתיהן תבעו, שתי העדות כאחת, עצמאות לפי תנאיהן שלהן ולא לפי תנאי איש זולתן, ובשתיהן המשותף למנהיגים הפוליטיים היה רעיון אחד: אי אמון בבריטניה ובאורחות האימפריאליזם שלה[2].

אחת הדמויות הבריטיות המתקשרות למלחמה בטרור היה צ'ארלס טיגארט (Tegart), שהוזכר בהקשר האירי והוא הובא לארץ־ישראל, על מנת שיישם את ניסיונו במלחמה בטרור, הן בחזית האירית והן בחזית ההודית. אות היא שהבריטים ראו את הדמיון שבין שלושת המאבקים הללו[3]. טיגארט ומונטגומרי השוו את המצב הביטחוני בארץ לזה שהכירו בהודו. גם הנציב העליון ארתור ווקופ חשב לא פעם על המצב בהודו. הגנרל הייניג, מפקד הצבא הבריטי בארץ, הזהיר פעם את טיגארט שדוד בן גוריון עלול לאמץ לו את מדיניותו של גהנדי ולהפסיק לשתף פעולה עם השלטונות[4].

אמנם, אין המקרים דומים לגמרי. שם היתה בעיקר מלחמתם של ההודים, הינדים כמוסלמים, לעצמאות מן הבריטים ואצלנו, בעיקר מלחמה בין היהודים לערבים, כששאלת הפגיעה בבריטים היתה מצומצמת מאד ומוגבלת לחלק קטן משנות המאבק.

הבדל נוסף הוא הזיקה הבינלאומית: גם אם התסיסה סביב מתן עצמאות להודו התפשטה ברחבי אסיה כולה ועוררה עניין ברחבי העולם הדובר אנגלית, עובדה זו לא הגבילה את יזמתה של בריטניה, שיכלה לפעול ללא התערבות מבחוץ. לעומת זאת, העניין שגילה העולם במה שקורה בארץ־ישראל היה רב יותר מזה שהיה לו בהודו וכתוצאה מכך, בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, הפך העניין בנעשה בה, בינלאומי יותר ויותר, דבר שהגביל את יזמתה החופשית של בריטניה, לפעול לפי מדיניות שקבעה לה[5]. בכל זאת, מדובר במאבק בשלטון קולוניאלי שהוביל לעצמאות.

לעניין מוסר הלחימה: סוגיות דומות עמדו בפני מהטמה גהנדי וחבריו להנהגת מפלגת "הקונגרס" כשהובילו את מאבק הודו לעצמאות. גם שם הטיף גהנדי למוסר לחימה גבוה וגם שם לא תמיד הצליחו המורדים לעבור מעל הרף הגבוה שהציב[6]. ההשוואה להודו מעניינת במיוחד, משום שגם שם פעלו כנראה שיקולים פרגמאטיים מאחורי הקריאה המוסרית למאבק ללא אלימות, אם כי שם, בניגוד למצב בארץ, לא דובר על כך במפורש. ההשוואה להודו נעשתה גם על־ידי בני התקופה. כך למשל,מכתבו של הלורד וג'ווד חבר הפרלמנט הבריטי, שפורסם בסוף מאי 1938. וג'ווד מתח ביקורת על מדיניות הממשלה הבריטית ובמכתבו ליהודי ארץ־ישראל קרא להם להכריז על מרי אזרחי, היינו, התנגדות פסיבית מבית מדרשו של גהנדי. בגלל תוכנו, אסר הצנזור לפרסמו בארץ־ישראל[7].

גם בארץ השוו את מלחמתה העצמאות למאבקם של ההודים בבריטים. הלח"י התייחס לאי האלימות של גהנדי בביטול וקרא "להציל את הארץ מגורלה של הודו". אליבא ד'לח"י, רצונן של גהנדי ושל חבריו להשיג את שחרור ארצם בדרך אי האלימות הצילה אלפי חיילים ופקידים בריטיים, במחיר של מאות אלפי הודים. לשיטתו של הלח"י, הימנעותם של ההודים מפגיעה בבריטים גרמה להם למלחמת האחים ולפגיעה איש ברעהו[8].

מאבקה של הודו לעצמאות מתקשר בתודעה הקולקטיבית לרעיון אי האלימות ולמאבק בדרכי שלום, אולם במציאות נעשו, התסיסו ופשטו בהודו גלים של מרי אלים וטרוריזם וייתכן שדווקא האלימות היא שנתנה משקל יתר לאי האלימות ופלסה את הדרך לרבים מהישגיה. החל משנות ה-80 של המאה ה-19, ניכר משקל מכריע לגלי הטרוריזם על שיקוליו ומדיניותו של השלטון הבריטי[9].

גם אם בטיעון הרווח זכתה הודו בשחרור בדרך אי האלימות, אפשר לקבוע בוודאות שטיעון זה מתעלם מגורם האלימות ומתעלמת מהשפעתו הישירה או העקיפה של הטרור. החוקר ראם גופאל (Gopal Ram) קובע כי מה שהדריך את מנוחתו של השלטון הבריטי הוא אווירת המרי שטופחה על־ידי מנהיגים קיצוניים והפריצה האפשרית של טרוריזם, אשר סימנים ברורים בשרו את התלקחותו[10]. ערב מלחמת העולם הראשונה פשט בהודו גל נרחב של מעשי טרור ובעקבותיהם משפטיהם של הטרוריסטים. לפעולות ולמשפטים היה הד נרחב בציבוריות ההודית ורבים האמינו כי בעזרת הדינמיט יהיה אפשר לשחרר את הארץ[11]. בחוברת שהתפרסמה באנגליה בשנת 1909 קרא BAL ארגונו של הטרוריסט ההודי טילאק Gangaradar Tilak) , להטיל טרור על המנגנון הבירוקראטי: "הטל טרור בפקידים, האנגלים וההודים כאחד, ומועד התמוטטותו של מנגנון הדיכוי לא ירחק"[12]. ב-1914 היתה בהודו תסיסה עצומה. שבאה לידי ביטוי במאסרים המוניים, משפטים בגין בגידה והגליה[13]. במהלך 1914-1925 התרחבו המהומות ופשטו בקרב הצבא ההודי (שהתגברו כאשר אנגליה לחמה כנגד תורכיה והדבר עורר את רגשותיהם של המוסלמים בהודו). מעשי התגמול והעונשים לא אחרו לבוא[14]. פעולות אלה לא מוטטו את השלטון הבריטי, אולם הסבו לו נזק רב. מכאן ואילך הטרור לא ירד מסדר היום, אם בפועל ואם כאיום מתמיד.

רעיון אי האלימות איננו דומה לגמרי לרעיון "טוהר הנשק", אך ניתן למצוא ביניהם כמה קווי דמיון. רעיון זה, כמו סיפור מאבקה של הודו לעצמאות, קשור לדמותו של מוהנדס קרמצ'אנד גנדהי Mohandas Karamchand Gandhi). חידושו הגדול של גהנדי בתורת אי האלימות היה לא בגילויו של העיקרון, בכך קדמו לו רבים ובכל הדורות, אלא בכך שהוא הראשון שאחז בה בקנה מידה המוני[15]. גהנדי, להבדיל מקודמיו ראה באי האלימות לא רק דרך ליחידי סגולה. הוא הפך אותה לרעיון להמונים. הוא חישל את שיטת אי האלימות כשיטה של מאבק, כשיטה דינאמית, כנשק פוליטי, כטקטיקה מהפכנית. במרכז גישתו המיוחדת עמד רעיון ה"אהימסה" (Ahimsa), מושג שפירושו הוא אי פגיעה או "לא תרצח", כלומר, אלמנט של איסור וכולל בו, באינטרפרטציה שלו, גם את "לא תחמוד" כלומר, גם את האסור לפגוע במחשבה, בהתכוונות ובייצר[16]. גהנדי נטל מן המסורת ההודית מושג הינדי, בודהיסטי וג'ייניסטי עתיק ושילב אותו כיסוד מרכזי בתפישת ה"סאטיגראה" (Satygraha), שמשמעה המילולי הוא "השגת האמת" היא בקשה להקיף בעקרונותיה את האמת המשותפת לכל הדתות ולכל ההגות ההומניסטית. היא בקשה להציע פתרון בשיטת המעש שלה לבעיות המרכזיות של ההוויה החברתית והאנושית[17].

גהנדי עצמו הסביר כי אי האלימות – 'אהימסה' (Ahimsa) איננה פירושה כניעת חולשה לרצון עושה הרע, אלא להעמיד את כל נשמתו של המדוכא כנגד רצון העריץ[18]. אל מול האלטרנטיבות של התקופה, התריס גהנדי כי גם בהודו עלולים אנשים בעלי שאר רוח שאינם יכולים לסבול עוד השפלה לאומית, לבקש מוצא לזעמם ולנקוט באלימות. אולם אם תאחז הודו בתורת החרב, יכולה היא לזכות בניצחון ארעי בלבד. במקרה זה היא תחדל להיות גאוות לבו של גהנדי. כל זאת, משום שיש להודו שליחות כלפי העולם[19]. יחד עם זאת, ראה גהנדי בסטיגראה, נשק של מאבק ולא קריאה להשלמה ולכניעה, שהרי מורך הלב היה נתעב בעיניו עוד יותר מאשר האלימות[20].

הסטיגראה היתה לטכניקה של מעש אשר תכליתה לחולל תמורה והפועלת בסיטואציה של סכסוך. היתה זו טכניקה אשר כל כולה אלתור והתנסות, אשר קשה לסכם בכללים[21]. אפשר, לכל היותר, לציין כמה קווים אופייניים של שיטת הפעולה והם:

א.  אי שיתוף פעולה – שביתה, סגירת חנויות, דחיית תארים.

ב.  אי ציות אזרחי – אי תשלום מסים, הליכה לכלא, סירוב למלא אחרי החוק.

ג.  תכנית קונסטרוקטיבית בתוך המאבק וכתחליף לחוק ולשירותים המוחרמים. כולל הקמתם של גופים, מוסדות ושירותים חופפים ויצירת דו שלטון.

ד. תכנית כלכלית הבאה להצר ולהפר את מדיניותו של השלטון, הפוגעת באינטרסים הכלכליים של הודו, או לקדם אינטרסים חיוביים של הכלכלה ההודית. זו כוללת את תנועת ה"כאדאר" הקוראת לטווייה ולאריגה עצמית של הבד בכפרי ולבישתו, או ה"סוואדשי", שהיא תנועה לתמיכה בתוצרת הארץ בלבד.

ה.  תכנית חינוכית וחברתית לטווח ארוך, הכוללת צעדים לעקירת העיוותים בחברה ובמסורת ההודית, כגון לקראת שוויון האישה ביטול האפליה כנגד האסורים במגע.

ו.  צעדים דרמטיים כגון הצומות של גהנדי[22].

לתורת אי האלימות של גהנדי, לתביעות אשר הציג בפני הנוהים אחריו, באצטלה המסורתית אשר שיווה לתורתו – ישנם כל הסימנים של דת ותנועה דתית. גם אם לא הסמכות הדתית היא שקבעה את עקרונותיו הוא ביקש לנצל את סמכותה של הדת, של כל הדתות ההומניסטיות, על־ידי אינטרפרטציה גמישה ואף חופשית, כדי לתת יותר תוקף לסמכותו של ולתביעותיו[23].

יש לציין כי הנהירה ההודית אחרי גהנדי לא נבעה בהכרח מהזדהות עם השקפת עולמו. רבים קיבלו את מנהיגותו הפוליטית תוך הסתייגות מבשורתו הדתית והחברתית. יתר על כן –עם כל דור חולף, נחלש תוקף בשורתו הרוחנית במציאות החברתית והמדינית של ארצו. רעיונות אי האלימות של גהנדי נופצו אל נחלי הדם, ההרס והטרגדיה שלאחר החלוקה. עם הזמן, רעיונות גזעניים שדגלו באלימות כלפי בני קסטות נמוכות וכלפי מוסלמים העלו את קרנה של מפלגת ה-B.J.P.  הלאומנית והגזענית. גם ביחסי החוץ שלה סטתה הודו מדרך אי האלימות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפרשת קשמיר, פרשת גואה וסכסוכיה עם פקיסטן וסין. אולם במשך עשרות שנים היתה לשיטתו של גהנדי השפעה מכרעת בהודו

משכילים רבים במפלגת "הקונגרס" ובראשם ג'אווהארהאל נהרו (Jawaharlal Nehru), לימים ראש ממשלתה הראשון של הודו, לא ראו בשיטה זו, לא אמונה דתית ולא דבקות במוסר אבסולוטי, אלא "פוליטיקה בראייה מעשית". מרבית חברי מפלגת "הקונגרס" מצאו בשיטתו של גהנדי אך אמצעים טובים לשעתם בשל התוצאות המעשיות אשר הפעלתם המחישה. הם ראו בשיטת אי-האלימות רק שיטה המבטיחה תוצאות מסוימות ולפי תוצאות אלה יש לדון אותה[24]. כלומר, לשכבה זו לא היה קשה כלל וכלל בבוא העת להיפרד מאי האלימות כאשר שוב זו לא הבטיחה תוצאות. נהרו וכמה מחבריו ראו באי האלימות, ערך היוצק תוכן מיוחד בלאומיות ההודית הפרובלמאטית והופך אותה לשליחות חדשה. אולם עד מהרה התפכחו גם מהגיגים אלה. כבר ב-1940 כתב נהרו: "היינו קורבנות של אשליה משונה, המשותפת לכל העמים ולכל האומות, כי הננו, באיזה שהוא ואפן, עם סגולה"[25].

פעמים רבים עמדו שיקולים פוליטיים בלבד לנגד עיניו של גהנדי. כך למשל עקרון ה'כאדאר', לטווייה וסריגה עצמית שהונמק עקרונית בצורך להסתפק במועט, לבער את העוני ולטפח את השוויון[26], נועד ליצור כוח ארגוני עצום ופתר את עיוותי הייצור ההמוני – שהרי ב'כאדאר' יכולים מיליונים להשתתף ולהשתמש בפרי עמלם. כמו כן, גהנדי חייב כל חבר בתנועה להשתמש בחובת ה'כאדאר' כתנאי לחברותו. כך הוא הבטיח שהמנהיגים המתייצבים בראש המונים לא יהיו "מהפכנים של שעות הפנאי". כך הכפיף את "האינטליגנטים" לסמכותו. גם התגייסותו לעזרת בריטניה במלחמת העולם ה-I, גיוס של "בשר תותחים" לטובת מלחמה אימפריאליסטית בעליל, נבע משיקולים פוליטיים ובעת הצורך הוכיח גמישות רעיונית גדולה.

אחת הפרשיות המרכזיות במאבקה של הודו לעצמאות, שם עלתה השקפתו של גהנדי לכותרות בעולם כולו, היתה הפסקת המרי האזרחי בפברואר 1922. לאחר היסוסים רבים הכריז הקונגרס במהלך 1921 על מרי אזרחי / אי תשלום מסים ואי שיתוף פעולה עם השלטונות. ההיענות של ההמונים היתה מפתיעה בעוצמתה. פעילי התנועה הלכו למאסר בגלים גדולים (בחודשים דצמבר 1921 וינואר 1922 נידונו כ-30,000 איש למאסר). המתח בארץ גבר.

ב-4 בפברואר 1922 נתקיימה הפגנה שקטה של איכרים ופעילי קונגרס בעיירה צ'אורי-צ'אורה (Chauri Chaura). שבמחוז גוראקפור (Gorakhpur). שם, בתגובה לפרובוקציה מצדם של שוטרים, גמל להם ההמון והעלה באש תחנת משטרה ושרף בתוכה עשרים ושלושה שוטרים. כאשר הגיעה הידיעה על כך לגהנדי, הוא הוקיע את הפשע והודיע מיד על הסרתו וביטולו של המרי האזרחי, משום שנוכח כי המאמינים אינם מסוגלים לקיים את משמעת אי האלימות. למרות שגהנדי הכריז על כך שהפשע ייזכר לעד, טוען ההיסטוריון ההודי שהיד אמין כי האירוע נדחקו לשולים של הזיכרון הלאומי[27]. שהיד אמין איננו היחידי, יותר ויותר אנשים סבורים שיש לתת למהומות אלו מקום בולט יותר בהיסטוריוגרפיה ההודית[28].

כך או כך, בחינה יותר מדוקדקת של צעדו המפתיע של גהנדי מוכיחה שגהנדי לא נהג כאן כפי שנהג רק מתוך דבקות בעקרון המקודש של אי האלימות, שהרי ב-1942, בנסיבות דומות, אף סירב לגנות את ההמונים שנזקקו לאמצעי אלימות כנגד השלטון הבריטי. אף שהסיר מעל עצמו כל אחריות להתחוללותם[29]. יתר על כן, ב-1930 הבהיר גהנדי, לדבריו של נהרו (ולשביעות רצונו): "כי אין לנטוש את התנועה מחמת מעשי אלימות של בודדים"[30]. נראה על כן שההסבר היחידי להפסקת ההתנגדות ב-1922 הוא הסברו של נהרו, שההפסקה לא באה בשל אירועי צ'אורה-צ'אורה בלבד, כלומר, לא בשל הפרת העיקרון המקודש, אלא מתוך האינסטינקט החד של גהנדי, האומר לו מה מרגיש ההמון, מה הוא עושה ומה הוא יכול לעשות. ואמנם היו כמה נימוקים רציונאליים להפסקת המרי ובראשם העובדה שמיטב האנשים היו חבושים בבתי הסוהר, נעלמו כל ארגון ומשמעת ועלה חשש שמא אלמנטים לא רצויים ישתלטו על תנועת ההמונים. לדברי נהרו עצמו, גהנדי חשש שאם המאבק יימשך יתרבו מקרי האלימות, הממשלה תדכא אותם בדם ותייסד שלטון אימים שהיה מכניס דמורליזציה בעם.

דוגמא נוספת לראייתו הדו־ערכית של גהנדי היתה הצגת רעיון אי האלימות בפני המוסלמים ההודים. גהנדי, כפוליטיקאי, הצטרף במלוא הלהט לתביעות ה'ח'ליפאת' (הח'ליפות) של המוסלמים, אשר אין להם דבר עם העקרונות שלהם הטיף. תנועת הח'ליפאת היתה תנועה פאן־איסלמית שהתסיסה מיליוני מוסלמים בהודו והצטיינה במגמתה האנטי-בריטית. גהנדי ראה בח'ליפאת פתח לחישול אחדות כלל הודית ולרכישת לבם ואמונם של המוסלמים והוא הכליל את הח'ליפאת בפרוגראמה הראשית של תנועתו. גהנדי הטיף נגד מאבק "ברברי" בכוח הנשק. אבל, בו זמנית, הכיר בכך ש"המוסלמים יש להם חובות המוטלות עליהם על־ידי הקוראן ואשר ההינדים יכולים להצטרף אליהם ויכולים שלא להצטרף (הכוונה לחובת "מלחמת הקודש") ומשום כך, במקרה של אי הצלחת תנועת אי שיתוף הפעולה למען אי האלימות – שמורה להם הזכות להזדקק לכל  אותן "השיטות המותרות לפי כתבי הקודש המוסלמיים" והרי ברור לכל מה פירוש אותן "שיטות מותרות"[31].

שאלת משנתו האידיאולוגית של גהנדי עמדה במרכזם של ויכוחים נוקבים בין היסטוריונים בשנות מאבקה של הודו לעצמאות וגם שנים לאחר מותו. בריטים רבים ראו בו פוליטיקאי ציני המשתמש באי האלימות כדי להשיג יתרונות פוליטיים. וינסטון צ'רצ'יל למשל טען כי "גהנדי הוא פקיר הודי שפעמים רבות צם עד מוות אך משום מה לא מת"…[32] . סביר להניח שגם עקרון אי האלימות נבע מההבנה שהדרך לעצמאותה של הודו עוברת בדעת הקהל בלונדון וזו תגלה אהדה רבה יותר לעניין העצמאות כאשר ההודים נוקטים במאבק לא אלים. דומני שראייה תועלתית בלבד, המתעלמת מכנותו של גהנדי, ממופת החיים אשר מימש ומרוח ההקרבה שלו לוקה בקוצר ראות. גהנדי האמין בתורת אי האלימות כאידיאל ודרך לאנושות, אולם הוא היה לא רק איש דת. הוא היה גם פוליטיקאי ובתור שכזה שקל ונקט בטכסיסים וצעדים צודקים לכשעצמם, אולם נתן להם הנמקה שלא הי לה כל קשר לשיקולים שהכתיבום.

ההשוואה המתבקשת בין עקרון 'טוהר־הנשק' לבין אי האלימות של גהנדי היא שבשני המקרים היה כאן רעיון שנוסח על־ידי הוגה דעות, הוצג כאידיאולוגיה אך נבע בעיקר משיקולים כדאיים. משום כך קולע במיוחד סיכומו של נהרו: "נזקקנו, לשיטת אי האלימות לפני חמש עשרה שנה משום שהיא הבטיחה להביאנו אל מטרתנו בדרך הרצויה ובעלת התוצאות ביותר".

הודו היתה חסרת אונים כנגד העוצמה הצבאית של הבריטים ואי האלימות נתנה לה תודעה של כוח. היא הלמה את הפער העצום בין חולשתה של הודו לבין עוצמתה של האימפריה הבריטית. כמו כן השיגה אי האלימות מטרה של איחוד חלקי הודו השונים. אי האלימות איחדה את הצפון ואת הדרום בתודעה של שליחות ונתנה להודו גאווה חדשה. בהערכת משקלה ותוצאותיה של תנועת אי האלימות מיסודו של גהנדי, ישנה לא רק אידיאליזציה של השיטה והחלתה על כל הסכסוכים האנושיים האפשריים, אלא גם משום הפרזה בהיקף השפעתה על המוני הודו ועל סילוקו של השלטון הבריטי ממנה[33]. כאשר בוחנים את ניסיונה של הודו ב"סאטיגרה", אי אפשר להתעלם מהעובדה שההודים התמודדו כנגד בריטניה. ייתכן שהמדיניות זו היתה טובה כנגד אויב זה בלבד, משום הסתירה הגלומה בין גילויי השלטון הבריטי בהודו והעקרונות בהם דגלה בריטניה בארצה. שיטה זו לא היה לה כל שחר בהתמודדות עם משטרים טוטאליטריים. יתר על כן, כאשר גהנדי הכריז על מרי אזרחי בהודו נוכח הפלישה היפנית, דומה והוא יכול היה לעשות זאת, משום שאת המלאכה ה"חוטאת" כביכול, של מלחמה של ממש באלימות, בפשיזם ובטוטליטריות – עשו אחרים.