הגל הקוריאני שוטף את אסיה

כתב: גילי חסקין; 18-10-24

תודה ליובל נעמן על הערותיו

להרצאה על דרום קוריאה

ראו גם באתר זה: דרום קוריאה, המלצות לטיולים ולקריאה

אלבום תמונות דרום קוריאה  2024

"הגל הקוריאני" הוא כינוי להצלחה חסרת התקדים, שזוכה לה התרבות הפופולרית של קוריאה הדרומית במדינות אסיה ובמקומות נוספים בעולם. עם הפיכתה של קוריאה למדינה דמוקרטית בסוף שנות השמונים, הוסרו מחסומי הצנזורה החמורים, וניתנה אפשרות לחברות מסחריות להשקיע בקולנוע ובטלוויזיה ולהיות אחראיות לתכנים. המונח "הגל הקוריאני" (Hallyu מבוטא האן-ליו) אמנם לא הומצא על ידי הממשל הקוריאני, אך אומץ על ידו, וכיום מקדם הממשל את התרבות הקוריאנית תחת הכותרת הזאת כענף יצוא, ענף תיירות, וככוח הרך של השפעה ללא שימוש בצבא.

"הגל הקוריאני" הוא מונח המתאר את התופעה התרבותית של העלייה הדרמטית בפופולריות של התרבות הדרום קוריאנית מאז סוף שנות ה-90'. ההתעניינות העולמית בתרבות הקוריאנית הובלה בעיקר על ידי התפשטות הקיי-פופ (K-pop)[1] והדרמות הקוריאניות(K-Drama) .[2]

עם הצלחות בולטות הכוללות את להקת BTS[3] ו"Gangnam Style" של סאיי,[4] הסרט ״פרזיטים״[5] והסדרה משחק הדיונון.[6]

הסרט הקוריאני, "פרזיטים", היה הסרט הראשון מאז ומעולם שאינו דובר אנגלית, שקיבל את האוסקר לסרט הזר ב-2019, מה שהניב התפרצות פומבית של הנשיא דאז דונלד טראמפ. "מה זה לעזאזל?", הוא שאל קהל מעריצים בעצרת פוליטית. "יש לנו די בעיות עם דרום קוריאה, עם סחר. נוסף על זה הם נותנים להם את 'הסרט הטוב ביותר' של השנה?". דרום קוריאה היא בעלת ברית צבאית ואסטרטגית של ארה"ב. אבל שנאה מיוחדת שמורה אצל טראמפ כמעט לכל בעלות בריתה של ארה"ב. הצלחותיהן תמיד חשודות בעיניו.[7]

הקסם של הגל הקוריאני הוצג כהמשך של הנס הכלכלי הידוע גם בשם "הנס על נהר האן" המתאר את הטרנספורמציה של קוריאה הדרומית מאחת המדינות העניות לאחת העשירות. במסגור הנס התרבותי ישנו שימוש במספרים "מפתיעים" הכולל בעיקר הצגה של נתונים, ממסוגרים כנתונים אובייקטיבים ומדעיים אשר בפועל משמשים למסגור ההצלחה כ"מפתיעה" ולהערכה השוואתית של התופעה ביחס למערב. התוצאה של כך היא יצירת מסגור "תחרותי" ומעין מרוץ לבולטות והשפעה בינלאומית בין התרבות הקוראנית לזו המערבית כאשר ה"ניצחון" של דוד על גוליית נחווה וממוסגר כהלם והפתעה.[8]

הגל הקוריאני הוכר כסוג של "עוצמה רכה" וכנכס כלכלי חשוב עבור דרום קוריאה, המייצר הכנסות גם באופן עקיף, הן באמצעות יצוא והן בתיירות.[9]

אחרי המשבר הפיננסי באסיה ב-1997 וסיום הצנזורה הצבאית על תעשיית הבידור הדרום קוריאנית. קוריאה החלה לייצר תרבות פופולרית, ובעיקר מוזיקה, סרטים וסדרות טלוויזיה. התופעה של "גל הקוריאני" הונעה לראשונה על ידי התפשטות סדרות הדרמה והקולנוע הקוריאני לסין ולחלקים מדרום מזרח אסיה, עם כניסתה של התקשורת הלוויינית בסוף שנות ה-90'. עיתונאים טאיוונים טבעו לראשונה את המונח "גל קוריאני" ב-1998, שהתייחס להצלחת הטלוויזיה הדרום קוריאנית במדינה.

התרחבות התופעה ניזונה על ידי הופעת המדיה החברתית והאינטרנט, שמילאו תפקידים מרכזיים באפשרות של תעשיית הבידור הקוריאנית להגיע לקהל מעבר לים, כמו גם עידוד התופעה על ידי ממשלת דרום קוריאה. בארצות הברית, ההתפשטות של הגל הקוריאני התחילה מקהילות קוריאניות-אמריקאיות, בעיקר בניו יורק ובלוס אנג'לס, החל משנות התשעים. עד מהרה פשט הבידור הפופולרי הקוריאני גם לרחבי אסיה, לאמריקה הצפונית והדרומית ולעולם הערבי, ובשנים האחרונות אף נוסדו מועדוני מעריצים בישראל. הקוריאנים עצמם צורכים בידור מקומי הרבה יותר מאשר בידור מיובא מהמערב.

מבחינת האפיון של הדורות, בעוד שהדור הראשון של האליו בסוף שנות ה-90' עד תחילת שנות ה-2000 נותר מוגבל באסיה והתייחס לפופולריות של דרמות וסרטים קוריאניים בשאר היבשת, הדור השני הונע בעיקר על ידי הפופולריות של הקיי-פופ שהופץ באמצעות פלטפורמות מקוונות כמו יוטיוב ברחבי כל העולם.

הדור הראשון של הגל הקוריאני היה העלייה הראשונית בפופולריות של התרבות הפופולרית הקוריאנית במדינות אסיה הסמוכות. הוא התחיל בסין בסוף שנות ה-90', והיה מורכב בעיקר מהפצת תוכניות טלוויזיה קוריאניות. עם הליברליזציה של שוק הטלוויזיה הדרום קוריאני, חל גידול בייצוא סדרות טלוויזיה קוריאניות לחו"ל. בתחילה לסין לאחר ששתי המדינות יצרו יחסים דיפלומטיים באופן רשמי ב-1992. הדרמה הקוריאנית הראשונה שזכתה לפופולריות ניכרת בסין הייתה הסדרה "מהי אהבה?" ששודרה ב-1997 והגיע לקהל של כ-120 מיליון צופים סינים. עד סוף שנות ה-2000, הדרמות הקוריאניות הפכו לחלק מהתוכניות היומיות של ערוצי טלוויזיה מקומיים ברחבי מזרח אסיה ובסין התוכניות הקוריאניות תפסו נתח רחב, יותר מכל שאר התוכניות הזרות גם יחד.

בישראל, בערוץ הטיולים, 40 בהוט, יש מדי פעם סרטי טבע וסרטי טיולים בקוריאה, שנעשים בצורה מעולה.

קים יונג-סאם, שהיה נשיא קוריאה בין 1993 ל-1998 זיהה את הפוטנציאל הכלכלי, וכן הכוח הרך שיש בהפצת תרבות קוריאה. הוא הכיר בחשיבות של ייצוא מוצרי תרבות. הוא העביר חוקים שהעניקו תמריצי מס להשקעה בקולנוע. הנשיא קים דה ג'ונג שבא אחריו המשיך במדיניות זו, והעניק סיוע ממשלתי לפיתוח התרבות הקוריאנית. המדינה תמכה בכ-148.5 מיליון דולר בתעשיית התרבות, דבר שאיפשר לשפר את האיכות שלה ובהמשך להפוך אותה לתחרותית בעולם.

המשבר הכלכלי בשנת 1997 גרם לירידת ערך המטבע של דרום קוריאה וכתוצאה מכך המוצרים בדרום קוריאה היו זולים יותר עבור קונים מחו"ל. דבר זה משך קונים מחו"ל ויצר הזדמנות לייצוא של התרבות הקוריאנית למדינות זרות. ואכן, מוצרי התרבות הקוריאניים נהיו לפופולריים באסיה. בעשור של הנשיאים האלה יש תפקיד מרכזי לממשלה. משרד התרבות מתפקד גם כמשרד לפיתוח תרבות. הנשיאים עצמם דוחפים את פיתוח התרבות. העובדה שקוריאה הפכה למעצמה טכנולוגית, עם אינטרנט בפס רחב בכל המדינה והרבה הייטק, תורמת מאוד לתפוצת התרבות. פעולות לדוגמא:

• הכנת תוכניות חומש ועשור.
• ייסוד קרנות להלוואות ליזמים ומפיקים.
• סיוע בתערוכות ופסטיבלים.
• עזרה בהפצה בחו"ל.
• סבסוד תרבות שמאורגן על-ידי חברות פרטיות.
• הזמנת צוותי שידור ומומחים וחברות מחו"ל לסיורים וביקורים על חשבון המארחים.

דור השני של הגל הקוריאני החל מ-2008, כשבשונה מהגל הראשון שהתבסס על טלוויזיה, הגורם המניע העיקרי שלו היה מוזיקה. המאפיינים העיקריים שלו הם מגוון של מוצרי תרבות, התרחבות התופעה אל מחוץ למדינות אסיה, קהל יעד שמורכב יותר מצעירים, עלייה ניכרת בייצוא, הפצת התרבות הפופולרית הקוריאנית באמצעות מדיה חברתית. ובכך שהקיי-פופ הפך ליצוא התרבותי הדרום קוריאני העיקרי. התקופה סימנה את ההתרחבות המהירה של תעשיות המוזיקה, האנימציה והמשחקים המקוונים בדרום קוריאה ואת השינוי במדיניות הממשלה – מחוסר עניין לתמיכה נלהבת, תחת הממשלות של לי מיונג-באק ופאק גון-הייה.

כרונולוגיה של חדירת התרבות הקוריאנית בעולם:

העשור הראשון של המאה סימן את התרחבותו של הגל הקוריאני לחלקים אחרים של אסיה, מחוץ למזרח אסיה, בעוד שאמצע שנות ה-2010 סימנה את התרחבותו של הגל הקוריאני מחוץ לאסיה לאירופה, אמריקה ואפריקה. אופן ההפצה הפך מדבר שמבוסס בעיקר על ידי שידורי לוויין, לתופעה שמונעת על ידי מדיה חברתית ואינטרנט. חופש הגישה למדיה באמצעות האינטרנט והיכולת ליצור קהילות וירטואליות דרך רשתות חברתיות ללא הגבלה גאוגרפית הניחו בסיס להתפשטות רחבה כלל – עולמית של הקיי-פופ. במהלך תקופה זו, מדיה חברתית ופלטפורמות כמו יוטיוב ו-נטפליקס מילאו תפקיד מפתח בהפצת התרבות הפופולרית של דרום קוריאה. קיי-פופ משך תשומת לב עולמית כאשר הקליפ "Gangnam Style" הפך לוויראלי ב-2012, והיה לסרטון הראשון ביוטיוב שהגיע למיליארד צפיות.

הדרמות הקוריאניות וסדרות הטלוויזיה חדרו החל משנות האלפיים לארצות רבות. 2003 יפן, 2004 אפריקה והמזרח התיכון (מצרים למשל), איחוד האמירויות 2005, עירק, אירן 2006 ישראל 2007. ההצלחה במדינות פוריטניות נובעת מאוניברסליות של מסרים המוצגים באופן רך ולא בוטה, בשל המסורתיות והמוטיבים הקונפוציאניים המשפחתיים. ללא אלימות וסקס חושפני. ב-2008 הוקם Korea Global Media Group – גוף של שידורי לוין להפצה בחו"ל במיוחד למזרח התיכון, הפונה לכ-300 מיליון צופים פוטנציאליים ובמיוחד באירן, מצרים, האמירויות ואפילו ישראל. ב-2013 הייתה גם פריצה לאמריקה הלטינית (ברזיל, פרו ועוד) ואפילו לקובה.

במהלך הדור הראשון של הגל הקוריאני, סרטים קוריאניים שיוצאו לחו"ל נצרכו בעיקר במדינות אחרות באסיה. באמצעות שירותי סטרימינג מקוונים כמו נטפליקס, תעשיית הבידור הדרום קוריאנית הצליחה להתרחב מחוץ למזרח אסיה. הסרט "פרזיטים" משנת 2019 זכה במספר פרסים בפסטיבלי סרטים בינלאומיים, כולל ארבעה פרסי אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, התסריט המקורי הטוב ביותר והסרט הבינלאומי הטוב ביותר.

להקות קיי פופ הופיעו באירופה והפופולריות של התרבות הקוריאנית גאתה, דבר ששיפר משמעותית את התדמית שלה בעיני העולם. העיתון הצרפתי לה מונד תיאר את הפופולריות של מוצרי התרבות הקוריאניים כ"יעד דיפלומטי" לשיפור התדמית של דרום קוריאה. הפופולריות של מוזיקת הקיי-פופ הביאו לזינוק בייצוא של מוצרי טיפוח ופריטי אופנה מקוריאה. מבחינה כלכלית, הייצוא של תוכניות טלוויזיה דרום קוריאניות עלה מכ-5.5 מיליון דולר ב-1995 ל-252 מיליון דולר ב-2013.

באוקטובר 2021, עורכי מילון אוקספורד, מן האורים והתומים של הלשון האנגלית, הודיעו כי הם מוסיפים 26 מלים קוריאניות ללקסיקון שלהם. כמעט כולן נוגעות לאוכל ולתרבות עממית. אבל אחת מהן מאפיינת את התופעה כולה, "האליוּ", המתורגמת לעתים קרובות כ"הגל הקוריאני".

ממשלת קוריאה תומכת מאוד בגל הפופולרי הקוריאני (גם מבחינה כלכלית) ורואה בו דרך להעלות את המודעות לקוריאה ולתרבות הקוריאנית, וכמובן מקור לרווחים כלכליים.

קולנוע

בשנים האחרונות תופסת תעשיית הקולנוע של דרום קוריאה מקום של כבוד בקולנוע העולמי בהיקף הכנסות של כשני מיליארד דולר, היא השלישית בגודלה בעולם. סרטים מודרניים מקוריאה עוסקים במגוון נושאים החל מנושאים מסורתיים של משפחה ותרבות, דרך עיסוק בסוגיות פוליטיות והיסטוריות כמו מלחמת קוריאה והסכסוך בחצי האי שנבע ממנה וכלה בקומדיות רומנטיות מתקתקות וסרטי להט"ב רבים. סרטי האקשן הקוריאנים זכו במערב לתשומת לב רבה ויצרו את התחושה שהקולנוע הקוריאני הוא קולנוע אלים (ואכן ישנם לא מעט סרטי אימה ואלימות) אך מגוון הסרטים והנושאים בהם הם עוסקים לא יבייש תעשיות קולנוע אחרות כמו הוליווד או הקולנוע הצרפתי, מגוון שמאפשר לכל צופה למצוא סרט לטעמו.[10]

מוזיקה

יש מעט מאוד K ב-Kpop. אותה מוזיקה קונפוציאנית שקטה ומכובדת בסולמות פנטטוניים (חמישה צלילים באוקטבה – כמו הקלידים השחורים בפסנתר) עברה לסולם דיאטוני (מג'ורי או מינורי, לדוגמא הקלידים הלבנים בפסנתר) ולסגנון קצבי ופראי יותר עם הפופ וההיפ-הופ. למעשה  כחלק מהגלובליזציה, הפופ הקוריאני (K-pop) דומה מבחינות רבות לפופ המערבי, ולהקות וזמרים קוריאנים בעלי מראה הטרוסקסואלי, הופכים למושא הערצה בקוריאה כמו במדינות רבות אחרות באסיה ובעולם. אמנים קוריאנים מוציאים אלבומים בקוריאנית אך מקפידים בדרך כלל לשיר לפחות שיר אחד ביפנית או בסינית, ובשנים האחרונות הם אף מוציאים אלבומים שלמים ביפנית. הקהל היפני לא נשאר אדיש, ולהקות קוריאניות רבות נהנות מאינספור מעריצים ביפן, ואף מוצאות את עצמן מככבות במצעד האוריקון (Oricon), מצעד הלהיטים היפני. גם במערב נרשמת הצלחה: הלהקה JYJ הוציאה לאחרונה דיסק שלם באנגלית בשיתוף אמנים אמריקאים כמו קניה וסט, וללהקה הקוריאנית Big Bang הוענק פרס בטקס פרסי ה-MTV האחרון. לבסוף, באירופה ובארצות הברית נערכים קונצרטים רבי משתתפים של אמנים קוריאנים, ואם לא די בכך, הרי שהאתר YouTube כבר הודיע זה מכבר שיקדיש מקום ייעודי למוזיקה קוריאנית. בספטמבר 2012 שבר השיר גאנגנַאם סטייל (Gangnam Style) של הזמר הקוריאני סָאיי (Psy) שיא גינס כשהגיע ליותר מ-350 מיליון צפיות ב-YouTube בתוך חודשיים. כמה חודשים לאחר מכן הפך לסרטון הנצפה ביותר ב-YouTube אי פעם והסרטון הראשון שעבר את המיליארד צפיות וזכה לעשרות גרסאות פרודיה וגרסאות כיסוי ברחבי העולם וגם בישראל. עד יולי 2024 נרשמו כ-5.3 מיליארד צפיות בסרטון.

סדרות טלוויזיה

סדרות טלוויזיה קוריאניות רבות מופקות כיום ומכסות מגוון רחב של נושאים. כמה מהן הן עיבוד של סדרות יפניות, אך מדי יום מופקות עוד ועוד סדרות קוריאניות מקוריות המציגות את ההיסטוריה והתרבות הקוריאנית. בדומה לקולנוע הקוריאני גם הנושאים בהם עוסקות הסדרות הקוריאניות מגוונים מאוד. סדרות היסטוריות מציגות את ההיסטוריה הקוריאנית העתיקה והמודרנית על רקע סיפור אישי של דמויות, סיפור אישי שכל צופה, צעיר או מבוגר, יכול למצוא בו עניין. הן מציגות את התרבות הקוריאנית, האוכל, הלבוש המסורתי: האנבוק, ואת ערכי המשפחה החשובים כל כך בתרבות הקוריאנית עד היום. אבל גם סדרות קוריאניות העוסקות בקוריאה המודרנית, סדרות שמתרחשות בבתי ספר או מסעדות, זוכות לפופולאריות גדולה. קהל היעד של הסדרות הללו הוא קוריאני, אך גם כלל-אסיאתי ואף גלובלי. קוריאה הדרומית, שסבלה במשך שנים מהתעלמות בזירה הבינלאומית והאסיאתית, מנצלת את תרבותה המגוונת כדי למקם את עצמה על המפה. מצד שני, בהיותה הכלכלה ה-14' בעולם, לא רק התרבות משנה את התדמית הקוריאנית בקרב אומות העולם.

שתי סדרות הפכו את "הגל הקוריאני" לשם דבר ביפן: הראשונה היא "היהלום שבכתר" (Dea Jang Geum), סדרה היסטורית על נערה שמפלסת את דרכה למעמד מכובד בחצר המלך בחברה שנשלטת על ידי גברים בתקופת שושלת צ'וסון.

השנייה היא "סונטת חורף" (Winter Sonata), סיפור אהבה קורע לב בכיכובו של בה יונג-ג'ון (Bea Yung-Joon), שהפך לפנים של "הגל הקוריאני" והתקבל בצווחות מעריצים (ובעיקר מעריצות) כשהגיע ליפן. שחקן המשנה בסדרה הזאת, פארק יונג-הא (Park Yong-Ha), שהיה גם זמר מצליח והוציא תקליטים ביפן ובקוריאה, התאבד בשנת 2010. תעשיית הזוהר בקוריאה, כמו בכל מקום בעולם, לא תמיד זוהרת.

הסדרה "סונטה של חורף" (Winter Sonata) 2002, ביפן ב-2003, נחשבת לדרמה הקוריאנית שהשיקה את הגל הקוריאני ברחבי אסיה ובעולם. לאור הצלחתה הפנומנלית ביפן ובעולם, היום סוכנויות נסיעות מציעות חבילות תיור המדגישות מיקומים של סונטה של חורף ורגעים נדירים של פגישות עם הכוכבים. יש האומרים שהסדרה לבדה עזרה לפוגג מתחים ולקרב את הלבבות בין יפן לקוריאה יותר מקיום המונדיאל המשותף. הסדרה לבדה אחראית להכנסות של 27 מיליארד דולר אם לוקחים בחשבון את הכנסות התיירות שהביאה.[11]

סדרה פופולרית אחרת, שזכתה לשידור גם בארץ תחת הכותרת "בחורים רעים", היא עיבוד קוריאני לסדרה "בנים על פני פרחים" (Boys Over Flower) היפנית, שהיא בעצמה עיבוד של מנגה ואנימה בשם זה. הסדרה עוסקת בבחורה ענייה שמתקבלת לבית ספר לעשירים ומתאהבת, איך לא, במנהיג "ארבעת המופלאים" של בית הספר שנוהג להציק לתלמידים אחרים ולרדת לחייהם. הסדרה היפנית המקורית זכתה לאהדה גדולה והמשיכה שתי עונות, הסדרה הקוריאנית הפכה את שחקניה לכוכבים, והסיפור עצמו זכה גם לעיבוד טאיוואני וסיני. הצלחה אסיאתית כבר אמרנו?

מלכת התרבות של השכונה

התרבות הפופולרית הקוריאנית – מוזיקה, סדרות וסרטים – מעלה את קרנה של קוריאה בקרב אומות אסיה השכנות. לא עוד קוריאה כאנדרדוג אסיאתי, אלא כמובילה של טרנד תרבותי שאליו נושאות השכנות את עיניהן ושמדרבן גם את היצירה התרבותית שלהן. יפן למשל מפיקה עיבוד קולנועי חדש ל"גנז'י מונוגטארי", הרומן המונומנטלי בן המאה ה-11' ביפן, אף שכבר היו לסיפור כמה וכמה עיבודים. הפרומו, שמזכיר לא מעט את חצר המלך הקוריאני בצבעים העזים ובחצר הגדולה, מעלה את השאלה מדוע דווקא הסיפור הזה ולמה דווקא עכשיו.

הגל הזה פורץ את הסכרים. חוץ מן העניין האקזוטי הגואה באוכל קוריאני וההתפעמות מסודות החיים הקוריאניים ("נונצ'י"), מיליונים התחילו ללמוד קוריאנית. מספרם עלה בשנה האחרונה בארה"ב ב-40%; בבריטניה ב-78%. ארגון השפה המודרנית של ארצות הברית דיווח כי מספר הסטודנטים באוניברסיטה הלומדים קוריאנית הוכפל בין 2006 ל-2016. בשנת 2020, הקוריאנית הפכה לשפה הזרה הצומחת ביותר במקסיקו ובארצות הברית. משרד החינוך הדרום קוריאני ייחס את העלייה בעניין בשפה הקוריאנית כתוצר של הגל הקוריאני. הגל הקוריאני השפיע על מספר רב של סטודנטים באוניברסיטה בריטית להמשיך לתארים בשפה הקוריאנית.

ממשלת הודו הוסיפה את הקוריאנית לשבע הלשונות הזרות בתוכנית הלימודים הרשמית.

פרופסור באוניברסיטת פורדהם בניו יורק אומר, כי השפה הקוריאנית יכולה לעזור "להתבונן בעולם דרך פריזמה אחרת, ולהרחיב את עולם המחשבות והרעיונות".

עם שידור של הסדרה הקוריאנית הראשונה בארץ ב-2006 הגיע הגל הקוריאני גם לישראל. הסדרות זכו לפופולריות רבה ואף נפתח אתר ASIA4HB של תרגומי מעריצים עם יותר מ-300 אלף צפיות. כיום פועלים בארץ כמה פורומים שעיקר עיסוקם הוא צפייה בדרמות קוריאניות ומעקב אחר אמנים ושחקנים קוריאנים. בעקבות הגעת הסדרות הקוריאניות לארץ, עלה גם העניין בקוריאה כמדינה, ולימודי השפה הקוריאנית הולכים וצוברים תאוצה.

למה דווקא קוריאנית? אולי מפני שהיא כל כך שונה. יתכן ש"כוח רך" אולי אינו מספיק בעולם שבו דיקטטורים נותנים את הטון. אבל אין זה מן הנמנע שדרום קוריאה מציגה נוסחה חלופית של תן-וקח ביחסים הבין לאומיים.

ההצלחה של מוצרי תרבות דרום קוריאנים באסיה גרמה לכמה ממשלות לנקוט בצעדים להגנה על תעשיות התרבות שלהן. יפן, סין וטאיוואן עשו מאמצים לבלום את זרימת הסרטים והדרמות הקוריאניות למדינותיהן, מה שהוריד את היקף המכירות שלהן. דבר זה הניע את תעשיית התרבות הדרום קוריאנית לפרוץ לשווקים מחוץ לאסיה, דבר שתרם בסופו של דבר להתרחבות כלל עולמית.

ביפן התקיימו מספר הפגנות רחוב של קבוצות לאומניות מהימין הקיצוני שהפגינו נגד ייבוא מוצרי בידור דרום קוריאנים. הקומיקס האנטי-קוריאני, Manga Kenkanryu ("שונא את הגל הקוריאני") פורסם ב-26' ביולי 2005 ונמכר רבות ביפן. על פי מאמר של Korea Times שפורסם בפברואר 2014, "מומחים ומשקיפים בקוריאה וביפן אומרים כי בעוד שהנוכחות בהפגנות עדיין קטנה ופעולות קיצוניות כאלה רחוקות מלהיכנס לזרם המרכזי של הפוליטיקה היפנית, ההפגנות העוינות גדלו בגודלן ובתדירות בחודשים האחרונים".[12]

כאשר היקף היבוא התרבותי הקוריאני גדל במהירות, המנהל של סין לרדיו, קולנוע וטלוויזיה, הגיב בהחלטה להגביל את מספר דרמות הטלוויזיה הקוריאניות המשודרות בסין. בטאיוואן, ועדת התקשורת הלאומית ביקשה מערוצי הכבלים לצמצם את מספר השעות בפריים טיים המוקצות לתוכניות קוריאניות. בנוסף, בתגובה לפופולריות של התוכנית Jewel in the Palace בסין, הבמאי ג'אנג גוולי והשחקן ג'קי צ'אן קראו לקהל המקומי "להתנגד לגל הקוריאני".

הערות

[1] הקיי פופ הוא סוג של מוזיקה פופולרית שמקורה בדרום קוריאה, המבוססת על המוזיקה הקוריאנית המסורתית, שמושפעת ממוזיקה פופולרית מערבית והיצירות בה מערבות ז׳אנרים שונים, כגון פופ, היפ הופ, רית'ם אנד בלוז, רוק אנד רול, ג'אז, גוספל, רגאיי, דאנס, מוזיקה אלקטרונית, פולק, קאנטרי, דיסקו, מוזיקה קלאסית ועוד.

[2] דרמות קוריאניות (או קיי-דרמה) הן סדרות טלוויזיה קוריאניות, המשודרות בשפה הקוריאנית ומיוצרות בקוריאה הדרומית, בעיקר בפורמט של מיני-סדרה. הדרמות הקוריאניות בעלות אלמנטים ייחודיים להן, אשר מפרידות אותן מתוכניות טלוויזיה מערביות וכן מאופרות סבון. דרמות קוריאניות אמנם נקראות דרמות, אבל מאוד מגוונות מבחינת ז'אנר: הן מחולקות לסדרות המתארות זמנים עדכניים-מודרניים ולסדרות המתארות התרחשויות היסטוריות של העם הקוראני (דרמות היסטוריות, דרמות סאגסוק), על שני הז'אנרים המרכזיים הללו חלות שלל סוגות טלוויזיוניות – החל מקומדיות רומנטיות, סדרות אקשן, מדע בדיוני ועוד.

סדרות קוריאניות שודרו החל משנות השישים של המאה ה-20' וקיבלו את הפורמט שלהן כפי שהוא היום החל משנות התשעים. דרמות קוריאניות מצולמות בלוח זמנים מאוד צפוף, אפילו שעות בודדות לפני שידור הפרק. התסריטאים עשויים לשנות את העלילה ותוכן הסיפור אפילו בעת ההפקה, ועל כן נחשבים כמאוד גמישים.

[3] BTS (ידועה גם בשם Bangtan Boys) היא להקת בנים דרום־קוריאנית שהוקמה על ידי חברת התקליטים ביג היט אנטרטיינמנט בשנת 2010. שבעת חברי הלהקה, כותבים ומפיקים יחד את מרבית יצירותיהם. הלהקה נועדה במקור להיות להקת היפ הופ (ראפ), אך הסגנון המוזיקלי שלה התפתח לשילוב של מגוון ז'אנרים רחב. הלהקה גובשה החל משנת 2010 והופיעה לראשונה בשנת 2013, עם אלבום הסינגל 2 Cool 4 Skool. בשנת 2014 פורסמו אלבומי האולפן הראשונים שלה בקוריאנית וביפנית, Dark & Wild ו-Wake Up, בהתאמה. אלבום האולפן השני של הלהקה בשפה הקוריאנית, Wings, היה הראשון שנמכר במיליון עותקים בקוריאה הדרומית. עד שנת 2018 התפרסמה הלהקה גם בשוק המוזיקה העולמי, והפכה ללהקה הקוריאנית הראשונה שקיבלה פרס זהב על ידי איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי (RIAA) ושהגיעה למקום הראשון במצעד הבילבורד 200. בשנת 2020 הפכה BTS ללהקה שהציגה ארבעה אלבומים במקום הראשון במצעד בילבורד 200 בתוך הזמן הקצר ביותר מאז הביטלס, ואלבומה Love Yourself: Answer הפך לאלבום הקוריאני הראשון שקיבל פרס פלטינה על ידי ה-RIAA. באותה שנה היא גם הפכה לאמן הדרום קוריאני הראשון שהגיע למקום הראשון בבילבורד הוט 100 ובבילבורד גלובל 200, עם הסינגל המועמד לגראמי "Dynamite".

[4] פארק גֵ'ה-סאנג ( Park Jae-sang) ‏יליד 31' בדצמבר 1977, המוכר בעולם כ-PSY (יש להגות סאיי), הוא זמר, רקדן, מפיק ומוזיקאי דרום קוריאני. סאיי היה חתום בחברת התקליטים YG Entertainment, אך כיום מנהל חברה משלו הנקראת P-Nation.

[5] הפרזיטים הוא סרט קולנוע דרום קוריאני משנת 2019, בבימויו של בונג ג'ון-הו. הסרט זכה בארבעה פרסי אוסקר, לרבות הסרט הטוב ביותר, וכן בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר הסרט מסוגת קומדיה שחורה ומתח. הסרט מגולל את סיפורה של משפחה ממצב סוציו-אקונומי נמוך אשר מתחזה לאנשים שונים כדי לעבוד בשירות משפחה עשירה. הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל הקולנוע בקאן ב-21' במאי 2019 והפך לסרט הדרום קוריאני הראשון שזוכה בפרס דקל הזהב

[6] משחק הדיונון (באנגלית: Squid Game) היא סדרת דרמה ומתח דרום קוריאנית המשודרת בנטפליקס. לסדרה תשעה פרקים והיא זכתה להצלחה רבה ברחבי העולם ואף דורגה במקום הראשון בתכנים הנצפים של האתר (כולל בישראל). "משחק הדיונון" הופקה ונכתבה על ידי וואנג דונג-היוק. עלילת הסדרה מתמקדת בתחרות בה משתתפים אנשים משולי החברה הנדרשים לשחק משחקי ילדות תמורת אפשרות לזכות במקסימום – 45.6 מיליארד וון דרום-קוריאני (כ-122 מיליון שקלים חדשים), משתתף שנפסל במהלך המשחק מוצא להורג. הסדרה עלתה לצפייה ב־17' בספטמבר 2021 יוצר הסדרה, וואנג דונג-היוק, אישר בראיון בנובמבר 2021 שהחלה העבודה על העונה השנייה, ביולי 2022 חשף כי חלק מהשחקנים שכבר נהרגו, יחזרו לפלאשבקים בעונה השנייה. העונה השנייה צפויה לעלות בסוף שנת 2024.

[7] יואב קרני, "הקסם של דרום קוריאה: איך ארץ אחת מן הפרוורים רוכבת על גל גואה", גלובס, 16.10.2021.

[8] אירה ליאן, ״קבלת פנטום״ – סטיגמות ורגשות כלפי ׳הגל הקוריאני׳, בחברת האדם, 27.12.2023.

[9] "Korea's cultural exports and soft power: Understanding the true scale of this trend". Asialink,09  Aug 2022.

[10] ג'וליה סטולר, "הגל הקוריאני שוטף את אסיה", אקספלור קוריאה

[11] Lee, Diana (31 January 2005). "Winter Sonata Fever". online: http://uniorb.com/ATREND/Japanwatch/wsdramafever.htm

[12] "Anti-hallyu Voices Growing in Japan". The Korea Times. 21' Feb. 2014.