ההיסטוריוגרפיה של תקומת מדינת ישראל

 * הערה: מומלץ לקרוא קודם את "עיצוב הזיכרון הלאומי הציוני".

 

היסטוריונים הכותבים על מלחמות וסכסוכים במאות ה-19 וה-20 יכולים עתה להתנתק במידה הדרושה ממושא מחקריהם, מאחר שעימותים אלו הסתיימו ונמתח קו המפריד אותם מן ההווה.  בשונה מאלה, חקר הסכסוך הישראלי-ערבי עוסק בעימות שעדיין נמשך וסופו מי יישורנו.  הבעיות הכרוכות ביחסי יהודים וערבים שעלו במהלך מלחמת העצמאות וקודם לה, טרם נפתרו.  לכל משפט העוסק במלחמות עם ישראל בשכניו, החל מהיתקלויות שומרי המושבות בשודדים, דרך מאורעות 1921, 1929, 1936 וכמובן מלחמת העצמאות, יש השלכות אקטואליות.  לעתים קרובות נדונים תולדות הסכסוך, לא בהקשר היסטורי אלא במונחים של מאבק אקטואלי.  במובן זה, ההיסטוריוגרפיה של הסכסוך הערבי-יהודי היא חסרת תקדים, ממש כמו הסכסוך עצמו [1].

 

ההיסטוריה של הסכסוך נכתבה בשני העשורים הראשונים לקיומה של המדינה, בידי עושי ההיסטוריה עצמם, שמן הסתם שאפו להצדיק את מעשיהם ולהאדיר את חלקם.  קודם כל דוד בן גוריון וכמותו מנהיגי המדינה בדרך וראשי ארגוני הכוח.  החשיבות המיוחדת שהקצו אישים אלו להיסטוריוגרפיה באה לידי ביטוי בשנים אלו. כל אחד מהזרמים האידיאולוגיים טען לתרומתו להצלחה הכללית.  הוויכוחים בשאלות כמו "מי גרש את הבריטים", "מי בנה את הארץ", "מי הקים את כוח המגן העברי" עברו מן ההיסטוריה של היישוב אל ההיסטוריוגרפיה שלו [2].  שאלות אלו לא היו היסטוריות בלבד, ומשמעותן לא היתה רק כינון נרטיב על העבר ועיצוב של זיכרון קולקטיבי.  לצד חלוקת זרי דפנה על הישגי העבר, התשובות נועדו לבסס תביעות להנהגת המדינה או לפחות לשותפות בה [3].   לצורך הפצת רעיונותיהם, ייסדו מנהיגי התנועות מכוני מחקר ובהם הועסקו חוקרים ששבו וספרו את הסיפור, על פי קווי המתאר ההיסטוריוגרפיים שהתוו מנהיגי הארגון אליו השתייכו: ברכה חבס ויהודה ארז, יוסף שכטמן ויוסף נדבה, יוסף שפירא ויוסף ברסלבסקי שפיתחו את הסיפור הראשוני שסיפרו מנהיגיהם והפכו אותו להיסטוריוגרפיה מקצועית, כל אחד ודגלו, כל תנועה וההיסטוריוגרפיה שלה [4].  בתקופה זו ואפילו קודם נכתבו ספרים מקיפים על תנועת הפועלים בארץ־ישראל, מנקודת מבטן של התנועות השונות [5].  לתולדות הארגונים הצבאיים הוקדשו ספר הפלמ"ח וספר תולדות ההגנה, שהוא המפעל ההיסטוריוגרפי המקיף ביותר שנשלם עד כה בתולדות היישוב [6].  מעברו השני של המתרס הפוליטי כתב דוד ניב את ששת הכרכים של מערכות הארגון הצבאי הלאומי וזאב איבינסקי שחקר את הלח"י [7].  הופעתם של שמונת הכרכים של ספר תולדות ההגנה נמשכה כמעט עשרים שנה.  הוא נועד להיות מעין היסטוריה רשמית של היישוב ושל מאבקו להקמת מדינה.  במערכת הציבורי שלו כיהנו דמויות ציבוריות כמו יצחק בן צבי ובראש המערכת המקצועית עמד בנציון דינור.  עם כותבי הכרכים הראשונים נמנים חיים הלל בן ששון ומאיר ורטה ואת מפעלם המשיך בכרכים הבאים יהודה סלוצקי.  הספר אכן כתוב במיומנות מקצועית בהתחשב בכך שלרשות הכותבים לא עמד חומר ארכיוני בריטי וגם החומר הארכיוני מן הצד היהודי היה מוגבל [8].  הדמויות הדומיננטיות במערכת הציבורית של הספר היו שאול מאירוב-אביגור וישראל גלילי.  שניהם היו מעורבים מאד בעניינים המרכזיים ובלא מעט מן המחלוקות שבהן עסק הספר, ושניהם כיהנו בתקופות מכריעות כחברי המפקדה הארצית של ההגנה ואף עמדו בראשה.  הם שהדריכו את הכותבים והם שקבעו מה ייכתב ומה ייגנז לפי שעה, בעיקר בסוגיות רגישות הנוגעות ליחסים הפנימיים בתוך היישוב [9].  לקבוצה זו אפשר לשייך גם את נתנאל לורך, שכתב את 'קורות מלחמת העצמאות' [10] .  הספרים העוסקים בתולדות מלחמת העצמאות, ובכלל זה ספרי החטיבות, שנכתבו רובם ככולם מתוך להט פטריוטי, כשניתנה בהם תשומת לב למבטו של הכותב שהיה בדרך כלל מעורב או קרוב למעורבים במעשה הלחימה [11].  הם העצימו את סיפורי הגבורה והקצו מקום רב למפקדים כריזמטיים, אך היה חסר בהם ניתוח מקצועי שנסמך על תיעוד.  גם הספר 'תולדות מלחמת הקוממיות', שנכתב במחלקה להיסטוריה של צה"ל, שעמדו לרשותה המסמכים הנדרשים, מושפע מהנוסח ההרואי שרווח אז. הובלטו בו הערכים שהצבא ביקש להנחיל לחייליו, כמו 'דבקות במטרה', לוחמה "עם הגב אל הקיר" ואלו גברו לעתים על המהימנות ההיסטורית [12]. ב שנות החמישים והששים של המאה העשרים היללו ההיסטוריוגרפיה והספרות הישראלית את מלחמת העצמאות ותיארו אותה במונחים של נס, מעיין גרסה מאוחרת של מלחמת דוד בגוליית או מלחמת המכבים בסלווקים.  הכותבים תיארו את המלחמה כניצחונם של המעטים על הרבים, החלשים על החזקים, העניין הצודק על העוול.  כדי להעצים את ההישג ההרואי האשימו הללו את בריטניה, בכך שכיוונה, כביכול, את מתקפת הפלסטינים על היישוב ואת פלישת צבאות ערב לישראל. באותה תקופה הוצג מאבקנו לא רק כמאבק של גבורה, אלא גם כמופת מוסרי. אחד הערכים החשובים שביקשו הכותבים להנחיל היה מוסר הלחימה הגבוה של עם ישראל.  היסטוריונים אלה, וכמותם גם מוסדות המדינה, ניסו לשמר את אותה תדמית זכה של "טוהר־הנשק', על ידי העלמת עובדות לא נעימות ואפילו על ידי שכתוב ההיסטוריה [13].  ככל שהעמיק המחקר האקדמי של תולדות המלחמה ותוצאותיה השתנתה גישה זו, השתחררה מסופרלטיבים ונעשתה ביקורתית יותר[14].

באותם שנים צמחו באוניברסיטה העברית היסטוריונים שכבר בלטו בתרומתם לחקר תולדות היהודים בעת החדשה, כמו שמואל אטינגר, מאיר ורטה, יצחק בער, ישראל היילפרין, יעקב טלמון ויעקב כ"ץ, שפרסמו אז מחקרים חשובים בתולדות הלאומיות היהודית אך התרחקו מנושאים שעניינם תולדות מדינת ישראל [15].  באותה תקופה טרם צמחו מומחים לתולדות הציונות והיישוב ולא במקרה.  האוניברסיטה העברית הדירה את רגליה מתחומים אלו.  חוקריה היו קרובים מדי לתקופת ההתרחשות; רבים מהם נרתמו למאמצים לאומיים ואף שירתו את צה"ל ואת קהילת המודיעין במחקר, בהדרכה ובהוראה בתחומים כמו היסטוריה, גיאוגרפיה, כלכלה, סוציולוגיה וערבית [16].  לא לחינם מתאפיינת האנציקלופדיה העברית, שהיתה אמנם מפעל פרטי, אך בעלת אוריינטציה לאומית, בפער בין ערכים מדעיים ואוניברסאליים, שנכתבו בידי אנשי מדע, לבין ערכים שעניינם תולדות היישוב והמדינה, שנכתבו על ידי מחברים בעלי זיקה אידיאולוגית מוגדרת [17].

בשנות ה-60 נכתבו עבודות ראשונות לתואר דוקטור שעניינן המאבק על הקמת המדינה (לאו דווקא מלחמותיה). בגל הראשון של העבודות בלט הקשר בין החוקר לנושא מחקרו [18].  למרות שעבודות אלו הינן יסודיות ומקיפות, סוברים כיום רבים, כי מוטב להיסטוריון להינזר מעיסוק מקצועי במאורעות שהוא עצמו השתתף בהם באופן פעיל, או אפילו כאלה שחווה כמבוגר, שכן זיכרונות ורישומים אישיים עלולים לעוות את הבנתו, ומחויבויות פוליטיות ואידיאולוגיות עלולות להטות את שיפוטו המדעי.  מנחי עבודות דוקטורט אלו, שעסקו בשורשי הישראליות, שמו לב וודאי לזיקה האישית ההדוקה שבין החוקרים הצעירים לבין מושא מחקרם, אולם הסלחנות שבה התייחסו ישראל היילפרין, שמואל אטינגר,יעקב כ"ץ, יעקב טלמון ובני דורם, לקרבה הרעיונית של תלמידיהם אל נושא המחקר נבעה הן משום שהם הניחו ובצדק, כי תלמידיהם בקיאים במכמני שפת הקוד המאפיינת ארגונים צבאיים ופוליטיים ומכך שמערכת הבקרה האקדמית תדע להישמר מהטיה פוליטית.  סיבה נוספת, חשובה עוד יותר היתה התלות המוחלטת של המחקרים הראשונים בארכיוני המכונים הפוליטיים [19].  יש לציין שבאותם שנים היה קיים קשר גלוי בין נכונותו של מכון פוליטי כזה או אחר לפתוח את הארכיון שברשותו לרשות החוקר מהמחנה שלו.  התמונה החלה להשתנות מעט בשנות השבעים. ראשית כל, רוב הארכיונים התנועתיים נעשו לארכיונים ציבוריים, הפתוחים לכול.  חוק ההתיישנות שהפך לפחות ופחות אקטואלי בארץ ובבריטניה והלחץ שהפעילו החוקרים על השלטונות בארץ הביאו לחשיפת מסמכים שהיו עדיין חסויים בארכיוניים מפלגתיים, תנועתיים, מוסדיים ואישיים [20].   עם הזמן, נחשף באופן הדרגתי חומר רב בארכיון הממלכתי הבריטי, שאפשר לבחון את יחסי בריטניה עם הציונות ועם כוח המגן בארץ, מנקודת מבטם של שני הצדדים.  דבר שהביא לראייה מאוזנת יותר של התפקיד אותו מלאה בריטניה בארץ־ישראל בתקופת המנדט והשתחררות מן הראייה הסטריאוטיפית שיצרו משקעי המאבק האנטי-בריטי ביישוב [21].  חקר תולדות המדינה, שניזון עד לאותה תקופה בעיקר מעדויות בעל פה ומספרי הזיכרונות של "עושי ההיסטוריה", נעשה בסוף שנות השבעים ובעיקר בשנות השמונים והתשעים תוסס, מלא גילויים והפתעות [22].

 

בשלהי שנות השמונים ובשנות התשעים של המאה העשרים, גדל מאד מספר המחקרים על תולדות המדינה והציונות. על המדף עלו, בזה אחר זה, מאמרים וספרים, שחשפו ממצאים חדשים, העלו פרשנויות ביקורתיות ויצרו תמונה רבת פנים של תולדות הציונות.

 כחלק מהמגמה החדשה ולמעשה בשוליה, התפתחה אסכולה היסטוריוגרפית ביקורתית ורדיקלית יותר, שהחלה לקרוא תיגר על כמה מאמיתות היסוד של תולדות הציונות. בשנים אלו, הגיע דור חדש של חוקרים צעירים, ילידי שנות הארבעים והחמישים, לבשלות מחקרית.  דור זה שחווה מקרוב את השבר של מלחמת יום הכיפורים ואת המהפך הפוליטי של 1977, פיתח דימוי עצמי אחר והגדרות אחרות של מושגי צדק ועוול, תבונה ואיוולת, מותר ואסור [23].   חוקרים אלו הרחיבו את יריעת הדיון ההיסטורי והחלו לשאול שאלות,  כמו עד כמה ניצב היישוב היהודי ערב המלחמה בסכנת השמדה, מה גרם ליציאת הפלסטינים מן השטחים שבשליטת ישראל ומי אשם בכישלון מאמצי השלום שלאחר המלחמה. תשובותיהם הובילו לתיאור חדש של האחריות הישראלית הן לפריצת המלחמה והן לכישלון מאמצי השכנת השלום. כמו כן הביאו ליצירתה של בעיית הפליטים הפלסטינים [24].  דור זה חש כאילו השתחרר מן העול המעיק של הקונצנזוס, שמנע לדעתם חשיבה פורה ומקורית [25].  חוקרים אלה גילו, כביכול, כי בניגוד למיתוס שיצרה ההיסטוריוגרפיה הישראלית ה"ישנה", מלחמת העצמאות לא היתה מלחמת "מעטים נגד רבים" אלא להיפך – ישראל נהנתה בה מעדיפות בכוח אדם מגויס ובאמצעי לחימה [26].  טענה זו, שהתיימרה להיות חדשנית, היתה מבחינת התפרצות לדלת פתוחה.  עוד בשלהי המלחמה הפריך בן גוריון עצמו את התחושה הזו, שרווחה בציבור הישראלי [27].  אותם חוקרים תיארו את הפלסטינים כקורבנות אומללים של אלימות ודיכוי (ישראלי), של קנוניה (ישראלית – עבר־ירדנית) ושל מדיניות בוגדנית (בריטית וערבית).  מקצתם תיארו את הישראלים ככובשים בלתי מתפשרים, חסרי רחמים ומרושעים שלא לצורך, שניצלו בציניות את השואה לגיוס תמיכת העולם בהקמת מדינה יהודית על חשבון זכויות הפלסטינים על ארצם.  בזה אחר זה הופיעו ספריהם של שמחה פלפן,בני מוריס, אבי שליים ואילן פפה [28].  צאתם לאור לווה בהצהרות לעיתונות, שדרך כוכבה של אסכולה חדשה בקרב ההיסטוריונים הישראלים.  בני מוריס עצמו כינה את הקבוצה הזאת "היסטוריונים חדשים", במאמר שפרסם בשנת 1988, בכתב העת "תיקון", והכינוי הזה דבק בהם.

 

מוריס עשה את ההבחנה הראשונה בין "היסטוריונים ישנים" ל"היסטוריונים חדשים":  "ההיסטוריונים האלה… התבוננו ומתבוננים בדרך בלתי משוחדת על הניסיון הישראלי ההיסטורי, ומסקנותיהם, על פי רוב, אינן עולות בקנה אחד עם אלה של ההיסטוריונים הישנים" [29].  החלת הכינוי "היסטוריונים חדשים" על מחברים שונים היתה לפי נטיית לבם של המגדירים [30].

התואר "היסטוריונים חדשים" מרמז כביכול על אובייקטיביות לכאורה ופתיחות לכאורה שאינן נחלתם של "היסטוריונים ישנים", שכביכול נוקטים עמדות חד צדדיות ומפגינים מעורבות רגשית [31].  ההיסטוריונים "החדשים" אכן חוללו רוויזיה באמות המידה המקובלות להצגת מלחמת העצמאות, אבל גישתם המתודולוגית השונה ואיכות מחקריהם, כמו תקפות נתוניהם נתונה לביקורת, לא פחות מאלה של קודמיהם [32].  חוקרים אלו טענו שהמחקר ההיסטורי מגויס, כלומר, ההיסטוריונים "הישנים" העמידו את שולחן הכתיבה שלהם לרשות הממסד, ויחד עמו גיבשו נרטיב לאומי אחיד, שבמרכזו סיפור התקומה.  הדימוי הקולקטיבי של הפלשתינאי זויף בהתאם למתכונת שפיתחו המזרחנים האירופאים ותיאור התפתחותה של מערכת היחסים בין היהודים לערבים היה שקרי, במיוחד תיאורו החד צדדי של המאבק האלים ביניהם [33].  חוקרים אלו מבקרים את "השיח" הציוני, את הנרטיב שהוא להשקפתם, טקסט, הממסגר את תחום התפישה של החשופים לו ולו בלבד, באמצעות מכשירי השלטון, החינוך והתרבות של המדינה הציונית ואז הוא נעשה לנרטיב העל (מטה־נרטיב) הציוני. דחייתו וריסוקו של ה"מטה נרטיב", של סיפור העל, המשקף נכונות להתבוננות אחדותית על העבר, מפוגג אפוא גם את מה שמוגדר כ"זיכרון הקולקטיבי" – הזיכרון הקיבוצי, על כל המורכבות המקופלת בביטויים אלה. ככל שנתערערה ההסכמה על ההווה ועל העתיד, כך נתערערה ההסכמה על ההיסטוריה וממילא גם על הזיכרון הקולקטיבי.  גישתם הבסיסית של חוקרים אלו הקרינה על חקר הסכסוך הישראלי־ערבי ועל הסוגיות השונות המלוות אותו ביניהם מוסר הלחימה.  חבורה זו הושפעה כנראה מהביקורת הפוסט-מודרניסטית האירופאית ומהמערכה שניהלו כנגד היסטוריה "אובייקטיבית" או נגד ההנחה בדבר קיומה של אמת היסטורית.  אותם היסטוריונים פוסט-מודרניסטים טענו שהידע אינו אלא שאלה של יחסי כוחות ומשום כך אין טעם לחפש אמת "אובייקטיבית".  לשיטתם, תמיד מכתיב החזק את האמת הסובייקטיבית שלו. מכיוון שכך, רואים הפוסט-מודרניסטים את הגורם החשוב בהיסטוריון ולא בהיסטוריה.  את ההיסטוריה קובעים, לשיטתם, זהותו, השתייכותו, התנסויותיו ודעותיו של הכותב, יותר מן המקורות.  מעניין שכבר עשר שנים קודם לכן, ניבא ישראל קולת, מראשוני החוקרים באקדמיה שבחרו לעסוק בתולדות היישוב כי הדור שיבוא אחריו יהיה משוחרר ממעמסת האפולוגטיקה הציונית והאידיאולוגיה הלאומית.  כמה שנים טרם הופעת ההיסטוריונים "החדשים" העריך קולת שביקורת ההיסטוריוגרפיה הציונית עלולה לגרור בעקבותיה מחקרים שיביאו ל"בחינה מחודשת" שלה, כאשר המחקר החדש לא יובל בעקבות השאיפה לחקר האמת, אלא בעקבות הצורך הפוליטי החדש [34].

בעלי גישה זו מכריזים על עצמם כ"רלטיביסטים" או "פוסט־מודרניים" ועיקרי השקפתם טמונים בריבוי נקודות המבט, בקידושה של התחרות בין כמה קריטריונים של שיפוט, במות הנרטיבים הגדולים ובריבוי הנרטיבים [35]. לדידם של הסוברים כך, כל היסטוריון, סוציולוג, אנתרופולוג ושאר החוקרים במדעי הרוח והחברה חייב להודות שאין ביכולתו להציג ייצוג של העבר שהוא ה'אמת'. לכן אין לו אלא לספר את הסיפֵּר החד צדדי שלו, או לאמץ סיפר חד-צדדי אחר הקרוב ללבו [36].  ההיסטוריונים "החדשים" מעמידים בלב הביקורת הגורפת שהם מטיחים באבות המייסדים שלושה חטאים:  מחדלי ההנהגה הציונית בארץ בתקופת השואה, היחס הפטרוני, המתנשא והמפלה של תנועת העבודה כלפי פליטי השואה והעולים מארצות המזרח ולעניינינו, יחסו של הממסד הצבאי והפוליטי לאוכלוסייה הפלשתינאית לפני, בזמן ואחרי מלחמת העצמאות. הישראלים מוצגים כקולוניזטורים שדחקו בערמה ובחרב את רגלי הילידים, כאירופאים שבזו לתרבות ערב, כמיליטריסטים הששים אלי קרב שהתגאו בסמלי סטאטוס צבאיים וכצבועים שחיפו על פושעי מלחמה ומיסכו על תרבות לחימה לא מחמיאה באמצעות מיתוסים של 'טוהר־הנשק' והתייפייפות נפש. הם מתוארים כמי שנהגו עם הפליטים איפה ואיפה בנושא זכויות האזרח, אף על פי שנשאו ברמה את האתוס הדמוקרטי [37].

טענתם של "הרוויזיוניסטים" כי הם נטולי פניות וחפים מנטיות ונאמנות אידיאולוגית, לא תמיד עומדת במבחן המציאות [38]. הטענה המרכזית של מרבית היסטוריונים אלו היא שאחד היסודות המרכזיים בהיסטוריוגרפיה הציונית היא הכחשת העוול שנעשו לפלסטינים, טשטוש ההשלכות המוסריות של הכיבוש והעלמת סיפורים המאירים באור שלילי את מלחמת היהודים בערבים.  חוקרים אלו הם בעלי תפיסה פוליטית מאד יונית של הסכסוך הישראלי-ערבי, שהאמינו וחלקם עדיין מאמין, שתיקון התפיסה ההיסטורית של הסכסוך נחוץ כהכנה לקראת ויתורים מרחיקי לכת, שיידרשו מצד ישראל בתמורה להסכם.  עבורם זוהי לא רק היסטוריה אלא ויכוח קונקרטי מאד העוסק בשורשי המלחמה על ארץ ישראל שעוד לא הוכרעה:  מתווכחים על העבר אבל מתכוונים להווה ולעתיד [39]. אולם, להבדיל מהחוקרים מניחי היסודות, (שכונו, שלא בצדק, "סופרי חצר"), שהיו מתויגים מלכתחילה כמחקרים שמקורם בבית מדרש אידיאולוגי מוגדר, הרי מחקריהם של ההיסטוריונים "החדשים", שמרביתם לוקים בהטיה אידיאולוגית, אינם מסומנים.  אדרבה, מחבריהם מבקשים להעטות על עצמם אצטלה אקדמית של חוקרים שאמות המידה המחייבות אותם הן מקצועיות בלבד.  לא כל החוקרים הללו הם מיקשה אחת:  בני מוריס מציג את ההיסטוריה כפי שהוא מבין את התרחשותה מן המקורות.  בספרו לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים סתר את שתי הגרסאות, הישראלית והפלשתינית, להיווצרות הבעיה.  יחד עם זאת, את הגרסה הישראלית הוא סתר בקול תרועה ואת הפלשתינאית בקול ענות חלושה [40].  לעומתו, חלק מן החוקרים הללו אימץ גישה ביקורתית עד כדי פסילה של מדינת ישראל והדרך בה קמה [41].  כך למשל, אילן פפה, שלגבי דידו, לא היתה מלחמה ב-1948 אלא "טיהור אתני" יזום ומתוזמן לפרטיו [42].  את אחדים מההיסטוריונים הללו ניתן להגדיר כפוסט־ציונים [43].  הם הובילו רעיונות שמדינת ישראל הוקמה בחטא, שהציונות מאז ומתמיד ביקשה לסלק את ערביי ארץ ישראל ולבוא במקומם, שהטרנספר היה מרכיב בלתי נפרד ממהותה, שהיא הגשימה אותו ב-1948 ושהציונות היא במהותה תנועה קולוניאליסטית [44].

 

 

אין זה מקרה אפוא, שהממסד הישראלי, הוותיק, השמרני והציוני (בעיקר מצדה הימני של המפה הפוליטית), תקף מחקרים וחוקרים "חדשים" לא מעטים ששברו מוסכמות היסטוריות ציוניות והאשים אותם שהם עושים לציונות "רצח אופי היסטורי".  מקורה של הביקורת הוא בראש ובראשונה חרדה מזעזוע ערכי, אבל לא פחות, גם הרוח הפוליטית החזקה הנושבת ממאמריהם ומספריהם, המסגירה את המוטיבציה של מקצתם ופוגעת לא אחת באמינותם המדעית.  דומה והמוטיבציה אצל החוקרים החדשים לייצר היסטוריוגרפיה חדשה של הציונות נבעה, בין השאר, מהשאיפה לבוא חשבון עם הממסד הוותיק. שבירת המיתוסים ההיסטוריים היתה אפוא נקמה לא מודעת באבות המייסדים באמצעות קעקוע אמונותיהם והשקפת עולמם ההיסטורית [45]. בראיון עמה אמרה אניטה שפירא:  "יש בניסוח הזה [של ההיסטוריונים החדשים] ביטוי לאכזבה של אדם בוגר מן האמיתות שהקנו לו בתור ילד ונער, משהתברר לו כי צעצועיו הישנים אינם חסינים מפני שבירה.  הרי מוריס ודומיו אינם מתווכחים עם מה שכתבו ההיסטוריונים ויותר עם מה שלמדו בבית הספר, מה שקראו ושמעו באמצעי התקשורת, מה שספגו ממערכת התעמולה הציונית.  …להטם של מוריס ודומיו מזכיר את להטו של אוהב מאוכזב, המגלה כי אהובתו אינה הבתולה התמימה שדימה בנפשו.  השאלה היא, כמובן, האם מלכתחילה צריך אדם בוגר לצפות שאהובתו תהיה כה תמימה…  מבחינות מסוימות, נקמתם של ההיסטוריונים החדשים בממסד מזכירה את נקמתו של מתבגר בהוריו, לאחר שהשתחרר מהתלות בהם והתפכח מתמימותו" [46].

סוג אחר של חוקר הוא אורי מילשטיין, שמעורר פולמוס ציבורי החל משנות השבעים ועד ימינו [47].  מבין חיבוריו הרבים, המפורסם ביותר הוא הגרסה המונומנטאלית והשנויה במחלוקת של מלחמת העצמאות (ארבעה כרכים מתוך שנים עשר מתוכננים).  כמו כן פרסם מאמרים רבים, חלקם עוסקים גם ב'טוהר־הנשק'  והוא מככב באתרי האינטרנט הערביים של ה"נכבה", היינו, האסון הפלשתינאי.  מילשטיין הוא חוקר עצמאי שאמינותו מפוקפקת בעיני חוקרים רבים, אבל הוא הצליח ליצור לעצמו תהודה לא מעטה, בעיקר באמצעות העיתונות שהלכה שבי אחר הפרובוקטיביות שעולה מספריו [48].  מילשטיין הראה שמלחמה (במקרה זה מלחמת העצמאות, אבל זה נכון לכל מלחמה) נראית מלמטה, מנקודת מבטו של החייל הפשוט והמפקד הזוטר, אחרת ממה שהיא נראית מלמעלה – בעיני המפקדים הבכירים והמטה הכללי.  בגישתו המקורית תרם מילשטיין תרומה חשובה להיסטוריוגרפיה של המלחמה ההיא וגם קומם עליו רבים, שכן, המלחמה שהוא תיאר היתה שונה מתמונת המלחמה המוכרת שנוצרה מנקודת מבטם של דוד בן גוריון, יגאל ידין, יגאל אלון, או מפקדי החטיבות.  אולם, דומה שמילשטיין שוכח, או רוצה לשכוח, כי לאנשים "מלמטה" יש פרספקטיבה מצומצמת, שלצד מגבלות הזיכרון יוצרת עיוותים בתמונה ההיסטורית.  לעתים נוצרת בעיניהם תמונה מעוותת יותר מזו שמצטיירת בעיני האנשים מלמעלה, שם יוצר הריחוק את העיוות של התמונה [49].

תפקיד חשוב בנושא ניפוץ המיתוסים היו כתבות בעיתונים, כאשר העיתונאי, המלקט עדויות מתפקד כהיסטוריון לכל דבר, כשהוא איננו כפוף לכללי הציטוט המקובלים במדע, וגם לא לביקורת העמיתים, המהווה תהליך חשוב של בקרה על עבודתו.  כך שאל המהות הפוליטית מצטרף כוחה של המדיה:  העיצוב של הזיכרון ההיסטורי לא נעשה עוד על ידי סוכני זיכרון מסורתיים, אלא על ידי כל עיתונאי, פובליציסט, מראיין בטלוויזיה, או שדר ברדיו. לא במקרה זוכים מנפצי המיתוסים למקום כה נכבד בכלי התקשורת, הכתובה והאלקטרונית: מי שיוצא חוצץ זוכה ליתרון לעומת מי שעוסק בניתוח המתון והמאוזן של העבר [50].  טכניקה פשוטה ונפוצה של ניפוץ מיתוסים היסטוריים בעיתונות היא ראיונות עם "עושי ההיסטוריה", שיצאו לגמלאות, או עם קרוביהם וידידיהם.  בראיונות אלה נוצרת לעתים קרובות זהות האינטרסים בין מראיין למרואיין שהולידה ז'אנר פופולארי של השמצות ו"כיבוס של כביסה מלוכלכת" מעל דפי העיתון.  מרואיינים לא מעטים מנצלים את ההזדמנות "לבוא חשבון" עם קולגות ומפקדים לשעבר (לעתים על רקע חשבונות אישיים), תובעים את עלבונם וששים אלי הכפשה.  כך ראיונותיו של אורי מילשטיין עם חיילים מ-1948, מבלי שיטרח אפילו לציין את המקור או לחשוף את ההקלטה ואפילו ראיונה של אמירה לם מ"ידיעות אחרונות" עם מפקדי "הראל" בדימוס.  הכפשת שמם של גיבורי תרבות או ערכי תרבות פגעה ללא ספק בהילה של דמויות רבות ואירועים רבים בהיסטוריה הציונית ויצרה תחושה של "זה הסיפור האמיתי ולא המיתוס שמכרו לנו" [51].  'טוהר־הנשק' הינו אחד המיתוסים שהמחקר המודרני, קל וחומר הסיפור העיתונאי, אוהבים לנתץ.

יחד עם זאת, הוליכו ההיסטוריונים החדשים ומנפצי המיתוסים למיניהם שני תהליכים חיוביים:  אחד מהם הוא העידוד לעיסוק בנושא.  הדיון שעוררו, שאקדמיה ומחוצה לה, תרם להרחבת העניין הכללי בהיסטוריה ובהיסטוריוגרפיה. מאמריהם הולידו תגובות חריפות, דבר שגרם לחלק מהם לבדוק את עצמם ואפילו לשנות את עמדתם.  כך למשל בני מוריס, שההתקפות החזיתיות על מחקרו, כמו גם חשיפתם של מקורות ארכיוניים חדשים, גרמו לו לא רק לכתוב מחדש את ספרו "לידתה של בעיית הפליטים" [52].  אלא גם לשנות את האידיאולוגיה שהנחתה אותו בכתיבת ספרו הראשון.  מוריס החדש אינו עוד ההיסטוריון השמאלני שפתח את תיבת פנדורה של הציונות, אימץ דרך מעודכנת להתמודד עם השדים שחשף.  כעת הוא מצדיק את גירוש הערבים ב-48' ולעתים אפילו מבכה את העובדה שהמלאכה לא הושלמה.  מוריס החדש טוען שתמיד היה ציוני. אנשים טעו כשתייגו אותו כפוסט־ציוני, כשחשבו שמחקרו ההיסטורי על לידתה של בעיית הפליטים בא לקעקע את המפעל הציוני [53].  כמו כן, הוליכו ההיסטוריונים החדשים תהליך חיובי של "נדידת הקונצנזוס". רעיונות שלפני שנות דור נחשבו שוליים שבשוליים מקבלים היום לגיטימציה חלקית, דבר המשקף תזוזה איטית בדפוסי המקובל ובדפוסי הזיכרון הקולקטיבי [54].  בעשור האחרון יש יותר נכונות להתמודד עם ההכרה, שהקמת מדינת ישראל הביאה אסון על הפלסטינים ושמלחמתנו לא תמיד היתה מוסרית ואולי לא תמיד צודקת.  כך למשל הופיע ב-1994, ספרו של אל"מ בדימוס משה גבעתי, 'בדרך המדבר והאש, תולדות גדוד 9'; המתאר מעשי טבח באזרחים ובשבויים ערבים שביצעו חיילי הגדוד בבריר וליד באר שבע במהלך 1948.  סביר להניח שהוצאת מערכות/משרד הביטחון מצאה לנכון להוציא את הספר בהשפעת ההיסטוריוגרפיה החדשה. הספרים והמאמרים הראשונים של ההיסטוריונים החדשים השפיעו עמוקות על כלל היצירה ההיסטוריוגרפית בארץ בשנים האחרונות וסייעו לכך שחלקים משמעותיים בחברה הישראלית מגלים נכונות גדולה מבעבר, לבחון מחדש, ללא מורא וללא משוא פנים, את האירועים ההיסטוריים שחוללו את מדינת ישראל.  היא מלווה בפתיחות חדשה להבנת נקודת המבט של הצד השני במתרס הארצישראלי.  אין זה מחייב פיתוח של רגשות אשם והכאה על חטא, כפי שמטיפים כמה חוקרים ופובליציסטים פוסט-ציונים וכפי שחוששים שומרי החותם של דור הפלמ"ח, אלא מבט מפוכח ובוגר יותר אל העבר.  דוגמא למחקר מאוזן יותר הוא של מרדכי בר-און, שכתב את ספריו כמה עשורים מאוחר יותר, אך מביא בהם את רוחם של "העושים" [55].  רק לאחר שנים של שירות [56], נעשה בר-און היסטוריון מקצועי [57].  בר-און, ער לבעייתיות הבסיסית שבעיסוקו, והוא אכן עומד על המשמר. במובן מסוים, "זיכרון בספר" הוא בעת ובעונה אחת ביטוי לעמידה זו על המשמר וגם ניסיון להגן על פועלו זה [58]. בר און עוטף את הגרעין הסקירתי במעטפת פולמוסית [59].  תוך כדי מחקרו, מודה המחבר, הלכה והתחזקה האמפתיה שלו לאותם "היסטוריונים ישנים".  מסקנתו העיקרית היא שהקורפוס ה"ישן" הוא "עשיר … רמת אמינותו גבוהה והאותנטיות שלו מובהקת הן בכל הנוגע לתיאור מהלך המלחמה ופרטי האירועים…(ו) הן בכל הנוגע לתיאור האווירה ששררה במהלכה (של המלחמה)".  אבל, הוא מוסיף: "… רוב הכותבים, ואולי כולם, (היו) בנים נאמנים לציונות, למאמציה ולמלחמותיה, והיו נטועים עמוק מדי במאבק המדיני והאידיאולוגי שמדינת ישראל היתה נתונה בו גם לאחר שהקרבות שככו.  הם אף לא ניסו לראות את הדברים מן הצד השני של הגבעה".  הוא מסכם: "… יש… לטענותיהם של 'ההיסטוריונים החדשים' על מה להסתמך.  עיוותי ראייה מדעת או שלא מדעת, רווחו ברוב החיבורים שראו אור בעשור הראשון… עם זאת… בתחומים לא מעטים, ובעיקר בתחום הסיפור האופרטיבי, תרומתם… חשובה… אסור לזלזל בערכו של המבט 'מקרוב'… (ו) הם הציבו את המסד, שבלעדיו לא היו אלה שבאו בעקבותיהם יכולים לשאול את שאלותיהם ולחפש את תשובותיהם".  בספרו האחר, "בגבולות עשנים" הוא לקט מאמרים שפרסם בשנות ה-80 וה-90 ובראשית האלף הזה באכסניות שונות, ושפורסמו כאן בשנית (לעתים בשינויים קלים) במקובץ [60].  בספר זה עוסק בר און ב"היסטוריונים החדשים" ובעבודתם ומתפלמס עמם בסוגיות שונות.  ראוי לצטט את פסיקתו של בר-און בנושא:  "היום יש ביכולתם של ישראלים, ואף רצוי וראוי להם, לחקור את כל הפרשות ולספר אותן במלואן ללא עיוותים, הסתרות והכחשה. תיקון הגרסאות של ההיסטוריוגרפיה המגויסת של הדור הראשון לא זו בלבד שהוא אפשרי אלא הוא גם נחוץ, מאחר שבתחום החינוכי הוא גם מאפשר לדור החדש להבין נכון יותר את מהות הסכסוך של מדינת ישראל עם הערבים ואת הפרמטרים השונים המזינים אותו" [61].  בר און גם מתאר את ההידרדרות ממעשי איבה מקומיים למלחמת אזרחים כוללת בחודשים הראשונים של המלחמה, על רקע השתתפותו בפעולת התגמול נגד הכפר קזזה, ליד רמלה, והריגתם, כנראה, של חפים מפשע באותה פעולה, ובוחן בעקבות כך את תרומתו של היישוב לאשר קרה [62].

 

קשה לדבר על היסטוריוגרפיה ערבית של הסכסוך היהודי־ערבי, באשר אין גישה, גם לא לחוקרים הערבים, למקורות ארכיונים מן הצד הערבי.  בהיעדר ארכיונים ערביים, מתבססת גרסתם של החוקרים הערבים, העוסקים בהיסטוריוגרפיה של הסכסוך, על קריאה סלקטיבית ופרשנות מסולפת של מחקרי ומקורות ישראליים, על שימוש שטחי במקורות בריטיים, הרבה על זיכרונות ומאז שנות השבעים בעיקר על פולקלור.  מעיון בכתביהם של החוקרים הערביים, דומה והתעודות אינן מעסיקות אותם.  הם מסתמכים מעט מאד אם בכלל על החומר הערבי האצור בארכיונים בריטיים, אמריקאיים וישראליים.  בשנים האחרונות הם מסתמכים על חוקרים שאינם היסטוריונים מובהקים, כגון אורי מילשטיין ואריה יצחקי ועל מחקרים של היסטוריונים ישראליים, בעיקר מן האסכולה הרוויזיוניסטית.  הם עושים בחומרים הללו שימוש סלקטיבי ואפילו מניפולטיבי.  כך למשל, חוקרים פלסטינים וישראלים המאמצים את גישתם, מסתמכים על בני מוריס כשהוא מבקר את ההסברים הישראליים להיווצרות בעיית הפליטים, אך מתעלמים מביקורתו על ההסברים הפלסטינים להיווצרות הבעיה.  חלקם אפילו מתקיפים אותו על שאינו מאמץ הסברים אלה [63].  חוקרים ערביים, כמו נאפז נזאל ורוזמרי סייח', מרבים בעשורים האחרונים ללקט עדויות על הנכבה ועל החברה הפלשתינאית שקדמה לה, כשהם מגזימים בתיאורה החיובי של התקופה, כדי להדגיש את מימדי האסון.  הם עשו עבודת איסוף מרשימה, אם כי חלקה הגדול פולקלוריסטי, אולם אינם מנסים לראות את הסכסוך בראיה רחבה יותר.  טיפולם בנושאים בהם, נשען בעיקר על איסוף עדויות ולא על מקורות. מה גם שלא נעשה ניסיון אמיתי להצלבת עדויות לאמתן ולעמתן.  למותר לציין שאין במאמריהם אפילו ניסיון להציג את הנרטיב הציוני [64].  עארף אל עארף, שכתב בשנים 1949-1955 את תולדות המלחמה בששה כרכים חורג מעט מכלל זה ולמרות אופיו האפולוגטי הוא נחשב למדייק ולמעמיק מכולם.  למרבית הצער עבודתו לא תורגמה לאנגלית, קל וחומר לא לעברית ומשום כך איננה נגישה לקורא הישראלי [65].  מחקרים ערביים חדשים, העוסקים בסכסוך אמנם מתוחכמים יותר ומשתמשים בז'רגון האופייני של ההיסטוריוגרפיה המערבית בעידן הפוסט-מודרניסטי, אך אף אחד מהם אינו מתקרב למידת הביקורתיות והדיוק של עארף אל עארף.  כך נור מסאלחה, כך רשיד חלידי [66].  עיסא ח'לף מציג את הסכסוך בראיה מעט יותר ביקורתית, אם כי מנקודת ראות פלסטינית מובהקת.  בעבודתו, המבוססת ברובה על מחקרים של היסטוריונים ישראלים "חדשים" (אותם הוא מכנה רוויזיוניסטיים") [67] וכמעט לא על חומר ארכיוני, הוא מטיל את מרבית האשמה על הבריטים ועל הציונים, אך מצליח להבהיר את הלחצים והשינויים שעברה החברה הפלסטינית ואת מקומם בתהליך הקריסה, שהוביל לאסונם.  הוא מציג את הבריטים כפרו ציוניים, וגם אם מסביר את חלקם של הפלסטינים בגורמים לאסונם.  במישור הסוציולוגי, הוא מתעלם מאחריותם של לאסון, במישור הפוליטי [68].  ואליד ח'לידי עשה עבודה חשובה לפחות בתחום האיסוף. בספרו, שתורגם לאנגלית הוא מציג אינוונטר מרשים של הטרגדיות הפלשתינאית אך מגייס את כולם לטיעוניו האפולוגטיים [69].  חוקרים ערבים כמעט ולא התעניינו בשאלות כמו "מה קרה", "מתי", איך, כמה ומדוע, אלא התמקדו בשאלת הצדק, או לייתר דיוק, חוסר הצדק.  במקום לנסות ולברר את העובדות הם הקדישו את מרבית מאמציהם להוכיח את צדקתם מבחינה משפטית ומוסרית ולפסול את הלגיטימציה של מדינת ישראל.  בכלל זה מודגש יחסם לפגיעה באזרחים וחריגה ממוסר הלחימה.  הערבים דוחים על הסף דיון רציני המתמודד עם חומר המקורות הארכיוני ואינו מאמץ מראש את הנרטיב הפלשתינאי.  התנגדות ההיסטוריונים הפלסטיניים לבחינה ביקורתית של גישתם לתולדות הסכסוך נשענת על הנימוק שעצם הדרישה לבחינה כזאת היא "מתנשאת" ומשקפת גישה אוריינטליסטית.  ההיסטוריוגרפיה הערבית, בדומה לכמה היסטוריונים וסוציולוגים בישראל, מאמצת את עמדתו של אדוארד סעיד, ששלל את האפשרות שאדם שנולד והתחנך בתרבות אחת יוכל להבין מקרוב ולעומק את תרבותו של האחר [70].  בעקבות סעיד, שהשתמש בתיאורית ה"אוריינטליזם" שלו לניהול תעמולה פוליטית בכל הנוגע לסכסוך היהודי־ערבי [71], מנסים עוד אנשי אקדמיה פלסטינים להוכיח את טבעה הקולוניאליסטי של הציונות. טענה זו נסמכת על פרשנות מגמתית המבלבלת בין עבר להווה ומשמשת קודם כל נשק תעמולתי ואידיאולוגי בסכסוך המתמשך [72].  כך גם העיסוק שלהם במעשי טבח, ביזה וכדומה. הם אינם משתמשים במטבע הלשון העברית 'טוהר־הנשק', אולם עושים מאמץ ברור לקעקע את היסוד המוסרי ממלחמתם של היהודים ולשם כך מעדיפים בדרך כלל פולקלור על מקורות.

 

המחקר חייב להיות מושתת על שיטת תיעוד וניתוח מקורות כמקובל לגבי תקופה ומקומות אחרים, על מקצועיות מתודולוגית, על גישה ביקורתית, על ספקנות בריאה ועל התפישה שהכול צריך להיות גלוי ופתוח. נקודת המוצא הנכונה לפי השקפתי, היא שסיפור המעשה, כפי שהוא עולה מן המקורות, צריך להיות מוצג במלואו.  ההיסטוריון חייב להיות מודע לבעייתיות של העדויות ולסובייקטיביות שלו עצמו.  עליו להבין את האופי הדיאלקטי של ההתבוננות המושכלת בעבר, המחייבת מצד אחד לנסות ולהיכנס לתוך האירוע מבפנים, לתוך סבך המשמעויות של אותה מציאות, ומן הצד האחר לשמור על הריחוק האקדמי ולהישמר מלפיתתה התובענית של אמפטיה.  אכן, אין אפשרות להגיע לחקר האמת המוחלטת; כל היסטוריון הוא חניך זמן ומקום והוא מביא עמו אל שולחן העבודה שלו את עולם ערכיו הוא [73].  החוקר צריך להיות מודע למגבלה זו שלו ולהשתדל ככל האפשר, להרחיק את עצמו רגשית ממושא מחקרו, בפרט כשמדובר בנושא כה טעון כמו הסכסוך הישראלי ערבי והמיתוסים המעוצבים בו; נושא שלדיון בו יש כמעט תמיד השלכות פוליטיות ושחלק מן האנשים, מושאי המחקר, עדיין חיים עמנו.

 

 

 

[1]  י' גלבר, קוממיות ונכבה, תל־אביב, 2004 (להלן: קוממיות ונכבה), עמ' 11.

[2]  על כך, ראה בהרחבה: י' גלבר, היסטוריה, זיכרון ותעמולה, תל־אביב, 2006 (טרם פורסם) [להלן: היסטוריה, זיכרון ותעמולה], עמ' 370.

[3]  ז' צחור, "תולדות מדינת ישראל, אקדמיה ופוליטיקה", קתדרה, 100 (אב תשס"א), עמ' 378-394 ובייחוד עמ' 378-381.

 

[5] כבר בראשית שנות הארבעים כתב משה ברסלבסקי את תנועת הפועלים הארץ-ישראלית (מהדורה חדשה, תל־אביב, 1955-1963), שהציג את נקודת המבט של הקיבוץ המאוחד. לאחר הקמת המדינה הופיעו ספריהם של צבי אבן שושן (תולדות תנועת הפועלים בארץ-ישראל, תל־אביב, 1963) ושל יהודה סלוצקי (מבוא לתנועת העבודה הישראלית, תל־אביב, 1973)  המציגים נקודת מבט הקרובה לזאת של מפא"י. ספר נוסף, שעסק בתולדות תנועת הפועלים הבינלאומית, ביטא את עמדת 'השומר הצעיר' בכל הנוגע לתנועת הפועלים הארץ-ישראלית (פ' מרחב, תולדות תנועת הפועלים הבינלאומית, א-ב', מרחביה, 1959).

[6]  ז' גלעד (עורך), ספר הפלמ"ח, כרכים א-ב', תל־אביב, 1953 (להלן: ספר הפלמ"ח); ב' דינור (עורך ראשי) ויהודה סלוצקי (עורך), ספר תולדות ההגנה, כרכים א-ג', תל־אביב, 1959-1973 (להלן: סת"ה). זאב צחור מכנה את חוקרים ראשונים אלו בתור"סופרי חצר" (צחור, תולדות, עמ' 65); ביטוי חריף מדי בהתחשב בכך שכותבים אלו הניחו את היסודות לכתיבה ההיסטורית של מלחמות ישראל, במיוחד יהודה סלוצקי, שהקים מפעל מונומנטאלי של ספר תולדות ההגנה, (עם כל החסרונות של כתיבתו בצלם של עושי ההיסטוריה כגון שאול מאירוב). כמותו, גם דוד ניב, שעשה עבודה מקיפה ויסודית כשכתב את תולדות האצ"ל. הביקורת המוצדקת בחלקה של צחור איננה מעניקה את הכבוד הראוי לבעלי זכויות ראשונים.

[7]  ד' ניב, מערכות הארגון הצבאי הלאומי, כרכים א-ו, תל־אביב, 1965-1976; ז' איבינסקי, לח"י – צבת ראשונה: עיונים בנפתולי תקופה ודרך,‫ תל־אביב, 2003. נ' לורך, קורות מלחמת העצמאות, תל־אביב, תשי"ח (להלן: לורך, קורות).

[8] היסטוריה, זכרון ותעמולה, עמ' 371.

[9]  ראה בעניין זה את ספריו של יעקב גולדשטיין: בדרך אל היעד: "בר-גיורא" ו"השומר", 1907-1935, תל־אביב, תשנ"ד וארגוני ההגנה בישוב (חיפה, 1979), בהם הוא מבקר, בזהירות ובנחישות, את ספר תולדות ההגנה.

[10] נ' לורך, קורות מלחמת העצמאות, תל־אביב, תשי"ח.

[11]  כך גם ספרי מלחמת סיני ומלחמת ששת הימים. מבקריהם טענו לימים כי וניתנה בהם תשומת לב למבטו האישי של הכותב, כאילו ההיסטוריונים המודרניים כותבים באובייקטיביות מוחלטת (ראה להלן). ההיסטוריונים "הממוסדים", כמו "החדשים", מושפעים ממבטם האישי, המודע והבלתי מודע.

[12]  ללא שם מחבר, תולדות מלחמת הקוממיות, תל־אביב , 1959.

[13] כך למשל יומנו של יוסף נחמני איש הגליל, שנערך על ידי יוסף ווייץ, "כּוּבָּס" כך שפורסמו בו אך ורק הקטעים שנראו לעורך תקינים פוליטית. הסיפור האמיתי מתגלה מקריאת היומן עצמו, שנמצא בארכיון השומר בכפר גלעדי, נחקר על ידי בני מוריס וחשף תמונה מורכבת, מתלבטת ומיוסרת.

[14]  קוממיות ונכבה, עמ' 11.

[15]  לרשימת חיבוריהם החשובים, ראה צחור, תולדות, עמ' 516, הערה מס' 11.

[16] היסטוריה, זיכרון ותעמולה, עמ' 371.

[17] זאב צחור מותח ביקורת חריפה במיוחד על כרך ו' של האנציקלופדיה העברית, העוסק בארץ ישראל ובתולדותיה. עורכו הראשי של כרך זה היה בן ציון נתניהו ובין הכותבים הראשיים נמנו יוסף שכטמן, שיהיה הביוגרף הראשון של ז'בוטינסקי, בנימין אקצין, שהיה עוזרו של ז'בוטינסקי וחיים יחיל (הופמן), איש מפא"י.

[18]  כך יהודה באואר, שהיה חבר קיבוץ שנוסד ערב הקמת המדינה כחלק ממאבקה של תנועת העבודה בבריטים, כתב עבודה שעניינה יחסי תנועת העבודה עם הבריטים באותה תקופה. יוסף שלמון, שהיה בן מושב דתי, בחר לחקור את הציונות הדתית; יהודה ניני, יוצא תימן חקר את עליית התימנים; יוסף גורני, שהיה בעל זיקה ידועה לזרם המרכזי של תנועת העבודה הישראלית חקר את 'אחדות העבודה'; יעקב גולדשטיין, עצם מעצמה של תנועת העבודה חקר אותה ובמיוחד את מפא"י, אלי תבין, מפקד האצ"ל באירופה, כתב עבודה שזהו עניינה. את עבודת הדוקטור הראשונה שעניינה הוא האצ"ל בארץ כתב שלמה לב עמי, שהיה ממפקדי הארגון. מאיר פעיל, שהיה מפקד בפלמ"ח, חקר את ה'הגנה' והפלמ"ח.

[19]  צחור, תולדות, עמ' 517, הערה מס'

[20]  ראה: ד' קרפל, "טרנספר במהדורה עברית", העיר, 12/4/1991. קשורה לעניין זה, עתירתו של בני מוריס לבג"ץ בשנת 1986, שאילץ את גנזך המדינה לפתוח בפניו תיק ובו דו"ח וועדת חקירה, שנכתב על ידי היועץ המשפטי לממשלה, יעקב שמשון שפירא ועסק במעשי טבח שביצע צה"ל בכפרים ערביים בסוף אוקטובר 1948, במבצע 'חירם' ובמבצע 'יואב'

[21] ג' כהן, וינסטון צ'רצ'יל ושאלת ארץ-ישראל, 1939-1942, ירושלים, 1976;

B. Wasserstein, TheBritish inPalestine: The Mandatory Government and Arab-JewishConflict, 1917-1919, London, 1929.

[22]  י' גלבר, "כתיבת תולדות הציונות", בתוך: י' ווייץ  (עורך), בין חזון לרוויזיה: מאה שנות היסטוריוגרפיה ציונית, ירושלים 1997, עמ' 78-79.

[23]  ת' שגב, "ההיסטוריונים החדשים; למה הם מרגיזים כל כך?", הארץ, 16/9/1994, עמ' ד5.

[24] א' פפה, "היסטוריה חדשה של מלחמת 1948", תיאוריה ובקורת, 3 (חורף 1993), עמ' 107.

B. Morris, “Israel: The New Historiography”, Tikun, (Nov. – Dec) pp. 19-24

[25]  מ' בר און, "מבט שני לאחור", עמ' 106.

[26]  אם כי קיים על כך ויכוח, ואי ההסכמה על איזה שלב.

[27]  פרוטוקול של ישיבת הממשלה, ב-19 בדצמבר 1948, ארכיון מדינת ישראל, עמ' 3.

[28]  S. Flapan, The Birth of Israel: Myth andRealities, London, 1987; A. Shlaim, Collusion over the Jordan, New York, 1988; I. Pappe, Britain and Arab-Israeli Conflict, 1948-1951, New York 1988; B. Morris, The Birth of the Palestine Refugee Problem, 1947-1949, Cambridge 1988

[29]  B. Morris, "Revising Zionist History", Tikkun 6, (November-December 1988), p. 20

[30]  בני מוריס כלל גם עיתונאים כגון תום שגב ברשימת "החדשים" (ראה: ב' מוריס, "ההיסטוריה מתבגרת", ידיעות אחרונות, 30/6/1989). אילן פפה, לעומת זאת, קובע כי רק הכשרה אקדמאית בדיסציפלינה היסטורית מבטיחה עבודה היסטוריוגרפית רצינית; ראה: א' פפה, "יומרת האובייקטיביות וכישלונה", הארץ, 18/5/1989

[31]  כמה מההיסטוריונים החדשים העלו בעיקר שמות כמו כמו שבתי טבת ואלחנן אורן, כמאפיינים כביכול את הגישה ה"ישנה".

[32]S. Teveth, "The Palestinian Refugee Problem and Its Origin", Middle Eastern Studies, Vol. 26 (1990), No. 2, pp. 214-249.

[33] ראה לדוגמא: I. Pappe, The Making of the Arab-Israeli Conflict 1947-1951, London, 1992; S. Flapan, The Birth of Israel: Myth and Realities, London, 1987.

[34]  י קולת, "על המחקר והחוקר של תולדות היישוב והציונות", קתדרה, 1 (תשל"ו), עמ' 24.

[35]  ע' אופיר, "פוסט-מודרניזם: עמדה פילוסופית", בתוך: א' גור זאב (עורך), חינוך בעידן השיח הפוסט-מודרני, ירושלים, 1986, עמ' 159. יש לציין כי לא כל הפוסט-מודרניסטים הם בהכרח גם רלטיביסטים.

[36]  א' פפה, "היסטוריה חדשה של מלחמת 1948", תיאוריה ובקורת 3 (חורף 1993), עמ' 99. על עמדתו של פפה ראה גם: יונה הדרי-רמג', "אין היסטוריה יש היסטוריונים (ריאיון עם אילן פפה)", ידיעות אחרונות, מוסף לשבת, 27/8/1993

[37]  ראה למשל: A. Shlaim, "The Debate about 1948", International Journal ofMiddle EastStudies (August 1995), p. 295; B. Morris, 1948 and After: Israeland thePalestinians, Oxford 1994, p. 14

[38]  מצטיין בכך אילן פפה, השייך לאגף הקיצוני של המפלגה הקומוניסטית, הדוגל במדינה דו לאומית.

[39]  ת' שגב, ההיסטוריונים החדשים, ירושלים, 2001.

[40]  גלבר, על מצבה, עמ' 149

[41]  א' רם, "הויכוח הפוסט-ציוני: חמש הערות הבהרה", דבר, 8/7/1994; "אידיאולוגיה פוסט-ציונית, הארץ,8/4/1994

[42]  א' פפה "פרשת כ"ץ וטנטורה: היסטוריה, היסטוריוגרפיה, משפט ואקדמיה", תיאוריה וביקורת, 20 (2002), (להלן: פרשת כ"ץ וטנטורה), עמ' 209-213

I. Pape, "The Tantura Case in Israel: The Katz Research and Trial", Journal of PalestinianStudies, vol. 30 (2001), no. 3, pp. 19-32. (להלן: פרשת טנטורה בישראל).

[43]  הפוסט-ציונות פירושה שלילת הלאומיות היהודית, ביטול קשריה לארץ או הטלת ספק מהותי בלגיטימיות שלהם.

[44]  ראה בהרחבה, ש' אהרונסון, "על ה'פוסט-ציונות' והמסורת האנטישמית במערב', בתוך: פ' גינוסר וא' בראלי (עורכים), ציונות: פולמוס בן זמננו, גישות מחקריות, שדה בוקר, 1996, עמ' 160-202.

[45]  פרידה משרוליק, עמ' 317.

[46]  ר' טל, "אין נושא שהוא טאבו להיסטוריון", ידיעות אחרונות, מוסף לשבת, 23/12/1994, עמ' 30. על השקפתה של שפירא, ראה בהרחבה: א' שפירא, "פוליטיקה וזיכרון קולקטיבי – הוויכוח אודות ההיסטוריונים החדשים", בתוך: יהודים חדשים יהודים ישנים, תל־אביב, 1997, עמ' 19-45.

[47]  מילשטיין החל לפרסם בעיתון 'דבר' תחקירים על קרבות במלחמת העצמאות, כבר בשנות השבעים.

[48]  לפי הגדרתו של בני מוריס, נחשב מילשטיין ל"היסטוריון חדש" (ב' מוריס, ההיסטוריה מתבגרת", ידיעות אחרונות, 30/6/1989). אילן פפה לעומת זאת קובע כי רק הכשרה אקדמאית בדיסציפלינה היסטורית מבטיחה עבודה היסטוריוגרפית רצינית (א' פפה, "יומרת האובייקטיביות וכישלונה", הארץ, )18/5/1989).

[49]  גלבר, על מצבה, עמ' 134.

[50]  א' שפירא, יהודים חדשים יהודים ישנים, תל־אביב, 1997, עמ' 42-43.

[51]  בולטות ברוח זו כתבותיו של אורי מילשטיין על מחדלים הקשורים כביכול ללוחמי הל"ה בדרכם לגוש עציון. כך גם מאמרו של שאול צדקה אודות מרדכי שוורץ, חייל יהודי שביצע רצח פלילי ומוצג על ידו כגיבור שהגן על כבוד יהודים, אולם ה'הגנה' , כביכול, התכחשה לו (ראה פרק ה': ה'הגנה' ו'טוהר־הנשק, בתקופת המרד הערבי).

[52]  M. Benny, The birth of the Palestinian refugee problem revisited, Cambridge, 2004

[53]  א' שביט, "מחכה לברברים", מוסף הארץ, 09/01/2004.

[54]  א' שפירא, ההליכה על קו האופק, תל־אביב, 1989, עמ' 245-247.

[55]  בראון שירת כמ"פ בחטיבת גבעתי בתש"ח.

[56]  החל כראש לשכתו של הרמטכ"ל משה דיין ב-1956 וכקצין חינוך ראשי ואחראי על טיפוח מורשת הקרב בצה"ל בשנות ה-60. לאחר מכן שימש ראש מחלקת הנוער והחלוץ של הסוכנות היהודית, היה חבר כנסת ואחד ממקימי תנועת "שלום עכשיו".

[57]  למרות שעדיף שהיסטוריון יתרחק מנושא המחקר שלו, בחר דווקא בר-און בתקופה זו -שנות ה-40 וה-50, תקופת ייסוד ומיסוד המדינה היהודית – ובשני העשורים האחרונים הוא נחשב לאחד ההיסטוריונים החשובים שלה.

[58]  מ' בראון, זיכרון בספר: ראשיתה שלההיסטוריוגרפיה הישראלית של מלחמת העצמאות, 1948-1958, תל־אביב, 2001.

[59] לדבריו, החליט לבחון את ההיסטוריוגרפיה של העשור הראשון לקיום המדינה, לאור "הפסילה הגמורה שניסו [ההיסטוריונים החדשים] לפסול את מהימנותם ואת ערכם ההיסטוריוגרפי של כתבים שחוברו… בשנים הראשונות לקיומה של המדינה".

[60]  מ' בר-און, גבולות עשנים: עיונים בתולדות מדינת ישראל, 1948-1976, ירושלים, 2001.

[61]  בקובץ זה מופיע מאמר נוסף, מעניין וחשוב במיוחד: "זיכרונות תש"ח: זיכרון קולקטיבי וחקר 'מה היה באמת'". ייחודו של המאמר בהשקה שעושה בר און בין המאורעות וניתוחם ההיסטוריוגרפי לבין זיכרונותיו האישיים, או בציון הפער בין היסטוריוגרפיה מקצועית לזיכרון אישי, והמחשת האופן שבו מסלף הזיכרון את ההיסטוריה. למשל, הוא נזכר כי למחרת כ"ט בנובמבר 1947, לאחר השירה והמחולות בחוצות העיר, הוא יצא עם נוטרים אחרים ללוות אוטובוס בדרכו לתל־אביב. בכפר יאזור נפתחה עליהם אש והנהג נפצע. ימים ספורים לאחר מכן נהרגו שבעה מחבריו הנוטרים בפתיחת ציר באותו מקום. והוא כותב: "ניתן להניח שרבים מבני דורי חוו חוויות אישיות דומות וניסיונם האישי העמיק את הדימוי של גורמי המלחמה: סרבנות ערבית לקבל את החלטת האו"ם ותוקפנות אלימה שסיכנה את חיינו. … הזיכרון הקולקטיבי שעבר עתה בירושה גם לדורות הבאים באמצעות ה'היסטוריוגרפיה' שהיתה מקובלת על הצד הישראלי, גובש על בסיס אותה חוויה, או נכון יותר על בסיס הדרך שבה ראו הישראלים את אותה חוויה. האומנם היתה סרבנותם של הערבים כה בלתי הגיונית ובלתי מוסרית מבחינתם כפי שהנרטיב הציוני מנסה לטעון? מצד שני, איזו ברירה נותרה לי ולחברי באותה עת? נולדתי בארץ הזו, לא היה לי בית אחר, רציתי לחיות תחת ריבונות יהודית…אילו חזרו הדברים ונשנו היום, הייתי פועל בדיוק כפי שפעלתי בתש"ח…אך משעה שקיומה של המדינה שוב אינו מוטל בספק, אני מסוגל לראות את הדברים גם מפרספקטיבה אחרת ולהבין ש… הסכסוך היהודי-ערבי… (אינו) מעשה בצדיקים ורשעים…".

[62]  ראה גם: ב'  מוריס, "הסכסוך לא התחיל בתש"ח ", הארץ, 16/04/2002.

[63]  קוממיות ונכבה, עמ' 14; ראה התקפותיהם של נורמן פינקלשטיין ונור מסלחה על בני מוריס ב- Journal of Palestine studies, XXI (1) Autumn, 1991,pp. 66-114

[64]  N. Nazzal, 1948: The Palestinian Exodus fromGalilee, PhD dissertation submitted to Georgetown University, 1973; R. Sayigh, Palestinians: From Peasants to Revolutionaries, London & New Jersey, 1979

[65]  עארף אל עארף, אלנכבה: נכבת בית אל מקדס ואלפרדוס אלמפקוד (ערבית), סיידה 1956-1962.

[66] N. Masalha, Expulsion of the Palestinians: The Conceptof Transfer in Zionist Political Thought, 1882-1948, Washington, 1992. R. Khalidi, Palestinian Identity: The Construction of Modern NationalConsciousness, New York, 1997.

[67] בהקשר זה, ראשיד ח'לדי סוקר במאמר את המחקרים ", עד סוף שנות ה-80, ששמשו יסוד למרבית המחקרים הערביים בנושא.הרוויזיוניסטיים"

R. Khalidi, , Revisionist Views of the Modern History of Palestine: 1948, Arab Studies Quarterly, 10 (Fall 1989).’

[68] כך למשל הוא כותב על "ההסתערות הבריטית על הפלסטינים במהלך 'המרד הערבי'", מבלי להסבר מדוע נאלצו הבריטים לעשות זאת.  ראה בהרחבה:

[69]  W. Khalidi, All that Remains: ThePalestinianVillagesOccupied and Depopulated byIsraelin 1948, Washington,1992

[70]  נימוק זה נשמע מוזר, בלשון המעטה, כשהוא נשמע מפי סעיד – אמריקאי שגדל במצרים והציג את עצמו כפליט פלסטיני, למד ספרות אנגלית באוניברסיטה אמריקאית ובבסיס הקריירה האקדמית שלו ניצב סיפורו של ימאי פולני שהיה לסופר בריטי. על זהותו הפלסטינית המפוברקת של סעיד ראה:Justus Reid Weiner,’ “My Beautiful Old House” and Other Fabrications of Edward Said’. Commentary (September 1999).

[71]  א' סעיד, עקור- לא מזרח ולא מערב, תל־אביב, 2001.

[72]M. Palumbo, ThePalestineCatastrophe: The 1948 Expulsion of a People from their Homeland, London, 1987; N. Finkelstein, Image and Reality of the Israel-PalestineConflict, London, 1995.

[73]  כפי שניסח זאת הפילוסוף ישעיהו ברלין: "ההיסטוריון, מאחר שהוא עוסק בבני אדם, לא יכול להימנע ממינימום של תובנה והערכה מוסרית-פסיכולוגית, אשר בהכרח כרוך בראיית ייצורי אנוש כבריות בעלות תכנים ומניעים" (ד' שחר, ללמוד מן ההיסטוריה: להבין מה קרה ומדוע קרה, רחובות, 1995, עמ' 61-62). ההיסטוריונים מעריכים בזמן מסוים את עושי ההיסטוריה ומעשיהם, את החוקים והמנהגים הידועים, את המוסדות והשפעותיהם בקנה המידה המוסרי המצוי  בידיהם…. המאורעות ההיסטוריים נגרמו על ידי בני אדם ומתייחסים למשהו התלוי חלקית, לפחות, בפעולתו האפשרית והרצונית של האדם. על כן, בבואנו לעסוק בהבנתם של דברי הימים, אין להתעלם מהגורם המוסרי והערכי שבתופעות ההיסטוריות (שם, עמ' 63). דוד קמחי, בדברי ההקדמה שלו לספרו של כריסטופר סייקס, 'מבלפור ועד בווין', כתב: "אין כוונת הדברים כי ספר היסטורי טוב חייב להיות נטול רגשות מכל וכל, אולם על המחבר לשלוט ברגשותיו שליטה מלאה, ואל לא להניח להם שישלטו בעטו [כ' סייקס, מבלפור ועד בווין, תל-אביב, 1966 (להלן: מבלפור ועד בווין),  עמ' 7.