כרמן אלמקייס ופרצי השנאה

כתב: גילי חסקין; 15-09-19.

לאחר ניתוק ארוך מהאינטרנט, נחשפתי לדברי הבלע הצעקניים של אחת בשם כרמן אלמקייס. עוד עסקנית מזרחית שמנסה לדוג במים עכורים. לאחר שקראתי בשאט נפש את דברי השטנה שלה נגד מפא"י ונגד האשכנזים (שחשף חיים לוינסון), לקח לי עוד חצי דקה להבין שהמקופחת המקצועית הזאת, מתעבת ה"אשכנזים", היא מועמדת לכנסת מטעם…  מפלגת… "העבודה". הזוי ככל שזה ישמע, המסיתה והמדיחה הזאת נגד הגזענות והרשע כביכול של מפא"י' חברה במפלגה שהקים ב-1931, דוד בן גוריון (איחוד של "הפועל הצעיר" ו"אחדות העבודה ההיסטורית").

סבי, יצחק חסקין, שעלה מאוקראינה, היה ציוני נלהב. חבר במפלגת "הפועל הצעיר" וממייסדי כפר ביל"ו. כאיש הסתדרות עשה גדולות ונצורות בגאולת אדמות, בהתיישבות, בבנייה ובקליטת עלייה. הוא היה חלק ממנגנון שיצר כאן רשת ענפה של מוסדות, שטיפלו בכל תחומי החיים. סלאם פיאד, ראש ממשלת הרשות ושר האוצר הפלסטיני לשעבר, אמר פעם שמדינת ישראל לא קמה ב-1948, אלא רק הוכרזה ב-1948. את המדינה שבדרך הקימו התנועות המשוקצות על-ידי אלמקייס ודומיה. תנועות הפועלים, באמצעות ההסתדרות, נשאו את הנטל הכבד ביותר של ההתיישבות והעלייה. פלמ"חניקים, שאז לא הגדירו את עצמם כ"אשכנזים", עשו ימים ולילות, במאמץ להעביר את הגבול עולים מארצות המזרח, שנחשבו אז קודם-כול ליהודים.

מנהיג מפא"י, דוד בן גוריון, קיבל בחייו החלטות גורליות, כמו קבלת תכנית החלוקה של ועדת פיל (שהיתה יכולה להציל מיליוני יהודים), הקמת ה"סמינר" ב-1946, שלמעשה הכין את הצבא שבדרך למלחמה, ההחלטה האמיצה על הכרזת המדינה, במאי 1948, שהתקבלה ברוב קטן, כשברקע הצהרתו של ג'ורג' מרשל, שאם צבאות ערב "ישחטו" את תושבי המדינה הצעירה, ארצות הברית לא תציל אותה.  לאחר הניצחון המפואר במלחמת הקוממיות החליט על קליטת עלייה, בשיעור כפול מאוכלוסיית הארץ באותו זמן. מסיבה זאת קיבל את ההחלטה הקשה על הסכם שילומים עם גרמניה, שבלעדיה ספק אם המפעל הזה יכול היה להתקיים.

מפא"י לא היתה הגוף היחיד שעשה את העבודה המופלאה של הקמת מדינת ישראל. החוגים האזרחיים עשו לא מעט בייסוד מושבות ובהקמת מפעלי תעשייה. אבל מפא"י, ו"אחדות העבודה" שהתפלגה ממנה, היו הרוב, ומשום כך תרומתה מכרעת. תנועות הפועלים הקימו את היישובים שקבעו את גבולות המדינה, את החקלאות המפוארת, את התעשיות הביטחוניות, את פרויקט דימונה ודברים נוספים שמשמשים כמושא גאוותנו.

אני צעיר מכדי להיות חבר מפא"י. גדלתי בבית בו היו לאבי טענות כבדות נגד המפלגה. המפלגה הסתאבה, הושחתה על-ידי השלטון הממושך, גידלה אוכלי חינם, ובדרך עשתה לא מעט טעויות. אבי וחבריו מרדו במפא"י והצביעו לרפ"י. אני עצמי הייתי פעיל בליכוד ב-1973, בעיקר כביטוי של מחאה על מחדלי מלחמת יום כיפור וגם מתוך הכרה שצריך לבצע שינוי. אבל אני פחות חשוב. חשוב יותר לדעת להבדיל בין טפל לבין עיקר, בין פילגש לבין גבעה.

מפלגת השלטון לשעבר צריכה להצטער על טעויות שנעשו בקליטתם של בני עדות המזרח (וגם בקליטתם של אחרים, שמקוננים פחות), אבל בעיקר להתגאות בעצם הקליטה. כנגד כל הסיכויים. מפא"י ושותפותיה צריכות להניף ראש בגאווה ולהעלות על נס את מפעל המעברות שהתמודד עם המשימה הבלתי אפשרית הזאת. תנועת המושבים קלטה אלפי עולים, העניקה להם בית, ועל-ידי כך חיזקה את גבולות המדינה. אכן, הממסד ההתיישבותי שלח עולים למקומות יישוב ללא הכנה מספקת וגרם בכך ללא מעט טרגדיות, אלא שהדבר אינו נובע ממה שמסיתים כמו אלמקייס ודומיה מציגים כרשעות או גזענות, אלא בשל מה שהם ראו כצו השעה. באותם ימים הדעת לא היתה פנויה לראות את זכויותיו וכאבו של הפרט. האומה היתה חזות הכול.

המחאה נגד מפא"י חופפת בדרך-כלל את השנאה ל"אשכנזים". כאילו ש"חרות" הייתה מפלגה מזרחית. אף פעם לא הרגשתי אשכנזי או מזרחי. עד היום לא ברור לי מה אני.

כעת מכריחים אותי לבחור.

פעילים מזרחיים צעקניים דוחפים אותי להשתייך, וההשתייכות הזאת, שפעם היתה מגוחכת בעיני, היא אשכנזית לגמרי. מבלי שארצה, הזהות שלי נבנית על-ידי אלה שהפכו לאויבי האידיאולוגיים. כמעט כנגד רצוני נבנית הזהות שלי כתשליל של מירי רגב; ההיפך מסמי שלום שטרית, איש שמאל שקורא להצביע דרעי; ניגוד מושלם לרון כחלילי, שתומך במשה קצב ומנמק זאת לא בכך שהוא חושב שהוא זכאי (לגיטימי), אלא רק משום שהוא מזרחי.

במשך שנים אני שומע את זעקות השבר של המקופחים המקצועיים, כמו למשל, המחאה נגד דן שכטמן, חתן פרס נובל לכלכלה, המועמד לנשיאות המדינה, רק משום שייחל ליצירתה של מוסיקה, שאינה רק מוסיקה מזרחית.

ראו באתר זה: מזרחיים, תפסיקו להיעלב.

התרגלתי לקרוא פושקי שפתיים כהאני זוביידה, מוקיעים בשער את מייסדי המדינה בפרץ קולני. שנים אני שומע את חברה "הקשת המזרחית", שממסגרת מאבקם (הלגיטימי) על חלוקת האדמות החקלאיות, מסלפים ומשקרים ביודעין, כשהם מציגים אותן כ"אדמות הקיבוצים". הם יודעים שוויכוח כלכלי על אדמות, לא יעניין איש, לכן במקום לדבר על ""חקלאים", שרובם מזרחיים, הם מדברים על " הקיבוצים", כדי להסיט את הוויכוח למגרש הבטוח של יחסי אשכנזים-מזרחים.  כדי לדוג במים עכורים.

אבל כעת השיקוץ נמצא בתוך הבית ממש.

הפייסבוק עדי, ששנים תמכתי בעמיר פרץ. עוד בהיותו ב"שמינייה" ראיתי בו סיכוי למנהיג פועלים אמתי, איש שלום שיכול לעמוד לא רק בראש המחנה, אלא גם בראש המדינה. כבר ב-2005 תמכתי בהתמודדות שלו נגד שמעון פרס. גם משום שהוא מוכשר. גם משום שהוא מרוקאי. חשבתי שהגיע הזמן.

לא אהבתי את זגזגו בין מפלגות, אבל קראתי בכל מקום ומעל כל במה להתמקד בעיקר. והנה עמיר פרץ, בן נאמן לתנועת העבודה, חובר לאורלי לוי-אבקסיס, קרייריסטית אופורטוניסטית מהסוג הגרוע, ששירתה את ליברמן במשך תשע שנים, ושפרשה ממפלגתו האולטרה-ימנית רק כי לא קיבלה תפקיד של שרה.

ראו באתר זה: אורלי לוי רצה לכנסת.

אם לא די בגברת לוי אבקסיס ובחיבור התמוה שלה למפלגת העבודה, פרץ מצרף למפלגתו את הנדוניה שהביאה.

מפלגת העבודה היא אפילו לא בבואה חיוורת של מה שהיתה, ובכל זאת עצוב לי לראות לאיזה שפל הביא אותה מי שתמכתי בו שנים כה רבות. עמיר פרץ תוקע את המסמר האחרון בארון המתים שלה.