תקציר תולדות יפן בעת החדשה

תולדות יפן המודרנית

כתב: גילי חסקין

טיול ביפן נע בין המקדשים רבי ההוד, לאתרים היסטוריים רבי עניין, אולם בכול מקום ניכרת המודרניזציה של יפן, זה המקום לבחון כיצד החלה.

בתולדותיה של יפן המודרנית מקובל לראות שתי נקודות מפנה: רסטורציית מייג'י ב-1868, שסימלה את סיום ההסתגרות ותחילת המודרניזציה, וכניעת יפן ב-1945, שסימלה את חיסול המיליטריזם ותחילת התפתחות כלכלית תוך התבדלות פוליטית מאסיה. לא מדובר במקומות הנראים לעין אבל הם חלק משמעותי מטיול ליפן.

 רקע

עד שנות ה-60 של המאה ה-19, לאורך מאות שנים, שלטו אדונים פיאודלים ביפן והקיסר היה לא יותר מאשר סמל נטול כוח. יפן הייתה שרויה בסגר מרצון למשך יותר משתי מאות. סגר זה גרם לקיפאון כמעט מוחלטת של התקדמות טכנולוגית במדינה.

ראו בהרחבה: קיצור תולדות יפן המסורתית.

בראשית המאה ה-17 גברו השוגונים לבית טוקוגווה על יריביהם. שלטונם של השוגונים נעשה שלטון מוחלט, ובימיהם שרר סדר במדינה. החברה היפנית באותם זמנים היתה חברה מעמדית נוקשה: אצולה (דיימיו), סמוראים, איכרים, בעלי מלאכה וסוחרים. שליטי טוקוגאווה חששו שמא השפעת המערב תחתור תחת מעמדם ולקראת אמצע המאה ה-17 נעלו את שערי יפן בפני זרים, גירשו את כל הזרים מתחומה ואסרו על הנצרות; למעט "חברת הודו המזרחית"  ההולנדית, שרק לה התירו להחזיק תחנה בסמוך לנגסקי.

ראו בהרחבה: תולדות יפן בתקופת טוקוגאווה

השלום שהשתרר בארץ הביא לפריחה כלכלית. יפן הפכה בהדרגה לחברה קפיטליסטית מבחינה כלכלית, תוך שהיא מנסה לשמור על מסגרותיה החברתיות והפוליטיות הפיאודליות.

המצב הלך והתערער והגיע לכלל משבר ב-1853, כאשר נכנסו אניות מלחמה אמריקאית, בפיקודו של קומודור מתיו פרי, למפרץ טוקיו. פרי הציג רשימת דרישות לשליטי יפן, שבראשן פתיחת נמלים נוספים לסחר בינלאומי. השוגונים התרשמו מהפגנת הכוח שלו וחתמו בשנת 1854, על הסכם קנגאווה (1854), שבו קיבלה יפן את דרישות ארה"ב.

המגע עם המערב, תרבותו וכוחו, עורר ביפן תסיסה, שערערה את משטרו של השוגון והביא לזעזוע פוליטי אשר יצר את התנאים להפיכה. סמוראים רבים זעמו על השוגון שבמקום להילחם בזרים, נכנע להם. מאחר שהנאמנות היתה עבורם ערך עליון, הם ביטאו את איבתם לשוגון, בהבעת נאמנות לסמכות גבוהה ממנו – הקיסר. קמה תנועה שקרא "להחזיר את השלטון לקיסר ולגרש את הזרים.

הרסטורציה של מייג'י

בשנת 1867 הלך לעולמו הקיסר קומיי. יורשו הוא קיסר צעיר בשם מוצוהיטו (Mutsohito). השם התקופתי שניתן לקיסר הוא  "מייג'י" (Meiji), מילולית: "שלטון נאור". הקיסר הנער מייג'י עשה יד אחת עם יריבי טוקוגווה והביא להפלת השוגון. זו היתה תחילת "הרסטורציה של מייג'י", שבה סולקו שרידיו של השלטון הפיאודלי ויפן נעשתה בתוך זמן קצר למדינה מודרנית. לקבוצות הכוח העיקריות שהרכיבו את הממשל היפני – אנשי הצבא והסוחרים – היה אינטרס ברור לפתוח את שערי יפן לעולם ולהצעידה לתוך המאה ה-20. לאנשי הצבא היה צורך במודרניזציה של הצבא ולסוחרים הייתה שאיפה לייבא את המהפכה התעשייתית ולגרוף רווחים. הצורך בידע זר גרם לממשל לייבא אלפי יועצים זרים ולשלוח סטודנטים יפנים לחו"ל, כדי שיירכשו ידע וניסיון בניהול מדינה מודרנית.

שלטון המייג'י אימץ את תפיסת השוק החופשי על פי המודל האמריקאי. הכלכלה החדשה אשר עודדה יזמות פרטית נפלה על קרקע פורייה בדמות מספר גדול של בעלי ממון אשר כעת יכלו לבוא במגע עם השווקים מחוץ ליפן. לאורך תקופת מייג'י התפתחו הייצור פנימי והחיצוני, תעשייה מסורתית ומודרנית עלו והיו בין התעשיות יחסי גומלין ולא תחרות. חל תהליך התמערבות שהוביל להאצה בתהליך העיור. בתקופה זו הונהגו, חינוך חובה ותיקונים חברתיים. כמו כן הוקמו צבא וצי חזקים.

ראו בהרחבה: הרסטורציה של מייג'י

החוקה היפנית הושלמה ב-1889 ונכנסה לתוקף ב-29 בנובמבר 1890. ב-1890 הוקם ה'דיאט' של יפן. המנהיגות היפנית אימצה את מודל המשטר הפרוסי, בעוד החוקה הגרמנית היוותה את הבסיס לזו היפנית. תוארי האצולה המסורתיים של הסמוראים והדאימיו הוחלפו בתארים מערביים, ותפקידי ממשל מסורתיים אשר ליוו את יפן מאז המאה ה-7 הוחלפו בפונקציות מודרניות. את יועצי הקיסר החליפה מועצת הביטחון. מועצת המלחמה העליונה הוקמה לשליטה על הצבא אשר נבנה על פי המודל הגרמני. ראש המטות נהנה מגישה ישירה לקיסר ויכול היה לפעול בנפרד ובחופשיות משאר הגופים האזרחיים הממשלתיים.

ביולי 1890 התקיימו הבחירות הלאומיות הראשונות של יפן תחת חוקת מייג'י. גורמים במערב היו ספקנים בדבר יכולתה של יפן להיהפך בזמן כה קצר ממדינה פיאודלית תחת שלטון הלוחמים, למדינה עם ממשל חוקתי, שנתפס כדגם בלעדי למערב.

תוך שנים מעטות עברה יפן מהפכה תרבותית-תעשייתית עצומה, ובפרק זמן של כשני עשורים היא הפכה ממדינת ימי הביניים למעצמה תעשייתית בקנה מידה בינלאומי. עד שנת 1920 הפכה יפן למדינה התעשייתית היחידה במזרח אסיה ולגורם כלכלי בינלאומי דומיננטי. בתקופה זו הוקמו ראשוני תאגידי הענק היפנים אשר קיימים עד היום כגון מיצובישי ואחרים.

הרסטורציה של מייג'י עוררה ביפן רגשות לאומניים עזים, והתרפקות על העבר המפואר, שבלבו נאמנות חסרת מצרים לקיסר ודבקות ב"דרך הלוחם" (בושידו – קוד האבירות היפני").  ראו בהרחבה: הסמוראים.

יפן היתה האומה האסיאנית היחידה שהפכה עוד בשלהי המאה ה-19 למעצמה אזורית ובהמשך גם למעצמה עולמית, תוך שימוש בטכנולוגיה מערבית. בד בבד, יפן הייתה גם האומה שהטמיעה באופן הקיצוני ביותר תפישות גזע מערביות, הן ביחס לעמים אחרים אותם כבשה והן באופן בו ראו היפנים את עצמם. רותם קובנר גורס שלנושא הגזע יש תפקיד משמעותי בתולדותיה והתפתחותה של יפן המודרנית, וניתן לזהות אותו לא רק בסכסוכים התכופים בהם הייתה מעורבת עד 1945, אלא אף בתפיסה העצמית של היפנים כיום. פתיחת יפן התרחשה בשעה שתחושת העליונות הגזעית במערב התקרבה לשיאה. היפנים הטמיעו את המדרג הגזעי שהיה מקובל במערב, אך היו גם נחושים לשפר את מיקומם הלאומי והגזעי באופנים שונים. הדרך המרכזית הייתה שיפור מעמדה הבינלאומי של יפן באמצעות קדמה טכנולוגית ותרבותית והתפשטות אימפריאלית. עם זאת, יפנים רבים מצאו עניין גם בשינוי פיזי שאמור היה להתגשם באמצעות נישואים עם נשים מערביות, תזונה משופרת עם דגש על בשר וחלב, שינוי של ביגוד ותסרוקת, ואף ניתוחים פלסטיים ואסתטיים (כבר ב-1896 פתח רופא יפני את הניתוח הראשון להכפלת הקמט בעפעף כך שידמה לזה הנפוץ במערב).

מלחמת סין – יפן הראשונה

המלחמה הראשונה בין שתי הארצות (1894-1895), פרצה בגלל סכסוך ממושך על השליטה בקוריאה. מטרת יפן הייתה ליצור מערכת שתאפשר לה לנצל את משאבי קוריאה, על ידי מיגור ההשפעה הסינית.  סין נחלה בה תבוסה ניצחת, בים וביבשה, והיפנים כבשו את הנמל החשוב פורט ארתור (לושון) בדרום מנג'וריה.

בהסכם שימונוסקי  (17 באפריל 1895) הועברה קוריאה ליפן, יחד עם טיוואן ולושונקו (פורט ארתור). מעצמות המערב (רוסיה, גרמניה וצרפת) לחצו על יפן לוותר על פורט ארתור, וב-1898, הרוסים חכרו את המקום מסין ל-25 שנה מהסינים באותה עת כבשו חיילים רוסים את מרביתה של מנצ'וריה, ורוסיה התחרתה ביפן על השליטה בקוריאה.

שלטון מייג'י תם ב-1912, האימפריאליזם היפני היה מבוסס. בעיותיה השתנו, הוצאותיה גדלו משמעותית יחד עם השטחים שהיו תחת שלטון יפני. תעשייה כבדה התפתחה בתחום הברזל, יפן החלה בבניית צי, האוכלוסייה היפנית גדלה משמעותית ויפן החלה לייבא מזון. 1902 יפן חתמה ברית עם בריטניה, צעד ראשון עבור יפן להפוך לחברה בזירה הבינ"ל.

מלחמת רוסיה – יפן

יפן חשה אכזבה מהישגיה המדיניים, והחלה מחפשת נתיב צבאי להגשמת מאווייה הטריטוריאליים. הצבא היפני הקיסרי עבר התחדשות, ולמרות שלא הגיע לגודלו של זה הרוסי, חשו מפקדיו כי הוא יוכל להתמודד כנגד הכוחות הרוסיים באסיה.

המלחמה על רקע ניגודי האינטרסים בין שתי המדינות בצפון-מזרח אסיה. רוסיה הצארית חדרה למנצ'וריה ולצפון קוריאה, חכרה שני בסיסים ימיים בשטחה של סין ודחתה את הצעת היפנים לחלק את האזור לתחומי השפעה. יפן ראתה בהתגברות העוצמה הרוסית סכנה לעצמה ולשאיפות ההתפשטות שלה. בריטניה, שביקשה לעצור את ההתפשטות הרוסית, עמדה בעניין זה לצד יפן.

ב8 בפברטאר 2004, תקפו היפנים, את בסיס הצי הרוסי בפורט ארתור (כיום לושון, בחצי-האי ליאודונג) שנחכר מסין. (אותו בסיס שנכבש על ידם במלחמת סין-יפן הראשונה, אך הם נאלצו לפנותו בלחץ מדינות אירופה, וביניהן רוסיה). היה זה הנמל העיקרי של הצי הרוסי בזירה ועגנו בו עשרות ספינות קרב. המצור היפני הקשה הפריע לצי הרוסי לעגון בנמל ולאחר מכן אף עשה את הדבר לבלתי אפשרי כאשר ארטילריית המצור היפנית החלה לפגוע בספינות הרוסיות. בסופו של דבר, הטביעו היפנים את הצי הרוסי בעודו עוגן בנמל. המצור נמשך כשנה, וב-2.1.1905 נכנע חיל המצב הרוסי.

ראו גם: קרב פורט ארתור.

יפן כבשה את קוריאה, דרום מנצ'וריה, מחצית האי סחלין ואת האיים הקוריליים שבצפון מערב האוקיינוס השקט.

במלחמת רוסיה-יפן (1904-1905) השתתפו כ-30,000 חיילים יהודיים ששירתו בצבא הרוסי[1]. אלפים מהם קיפחו את חייהם בשדות הקטל של מלחמה זו. ראו בעניין זה: טרגדיה יהודית באיורים. המפורסם מבין השבויים היהודיים היה יוסף טרומפלדור, שבקרב זה איבד את ידו.

חייל יהודי מתגייס למלחמת רוסיה יפן

ההפסד של רוסיה במלחמה זו היה אחד הגורמים, בין היתר, גם לפרוץ מהפכת 1905.

רק אחרי המלחמה עם רוסיה, החלה יפן החלה להיתפס בעיני המעצמות הזרות ובעיני עצמה ככוח שווה ערך לשאר האימפריות. תוצאות המלחמה היכו בהלם את המערב ואת מדינות אסיה .ההכרה כי מדינה לא-מערבית השכילה לנצח בשדה הקרב מעצמה כרוסיה, הפיחה רוח במפרשי תנועות אנטי קולוניאליות בעולם כולו[2].

למרות שנציגים ממדינות רבות נשלחו לחזות בקרבות מלחמת רוסיה-יפן, בודדים השכילו להבין את השינוי שעשו מכונת הירייה, הארטילריה וביצורים בשדה הקרב. לכן המחיר האנושי העצום שעלה הכיבוש של פורט ארתור חזר על עצמו שוב 10 שנים אחר-כך בשדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה.

בניגוד למה שיקרה לימים במלחמת העולם השנייה, עת התייחסו היפנים בצורה משפילה כלפי שבויים בריטים ואמריקאים, במלחמת רוסיה-יפן, לעומת זאת, מצא קובנר, שהיחס היפני לשבויים רוסים היה חיובי ביותר. שיעור התמותה שלהם היה נמוך מאוד, מחנות השבויים היו פתוחים ולא מעט שבויים אף בחרו להישאר ביפן עם סיום המלחמה. יחס זה נבע מרצונה של יפן להיתפס כאומה נאורה בעיני מדינות המערב שהציפו את הזירה בעיתונאים ומשקיפים צבאיים[3].

הכיבוש לאחר המלחמה עם רוסיה וסיפוח קוריאה עורר תחושה מוגזמת אצל היפנים בנוגע לצרכיהם הצבאיים והאסטרטגיים, לכן ההוצאות הצבאיות גדלו מאוד. פרט חשוב נוסף הוא שמכאן החלה דעת הקהל היפנית להפגין וללחוץ למען הצלחות נוספות בזירה הבינלאומית; הלאומיות הזו הייתה מנוע נוסף לאימפריאליזם היפני.

ב-ב-30 באפריל 1906, כ-8 חודשים לאחר החתימה על הסכם השלום בפורטסמות' , נערך בטוקיו מפגן ניצחון אדיר ממדים, מפגן עם משמעות סמלית. הופיעו בני משפחת הקיסר, נציג צבאי בריטי והנסיך הקוריאני. נוכחות המשפחה הקיסרית סימלה את חשיבות מקומו של הקיסר בלב היפני ובהעצמת הלאומיות היפנית. הנציג הבריטי סימל את השיפור במעמדה הבינלאומי של יפן אחרי המלחמה והנסיך הקוריאני סימל את הפיכתה של יפן לאימפריה אסייתית.

כשיעור היסטורי, טמנה המלחמה בחובה את העדות המוצקה לכך שהאומה היפנית היא בלתי מנוצחת, גישה שהחלה במלחמת סין-יפן והתעצמה במלחמה, גישה המדגישה שרוח האומה היפנית ורוח הלחימה בפרט יכולות להשלים או להחליף את החומר קרי, המחסור בחיילים ובציוד מתקדם- "ניצחון הרוח על החומר". שימוש במושג עם צרכים לאומניים ליישום צבאי.

ניצחון הרוח על החומר הוא מיתוס מכיוון שבמשך המלחמה רוב חייליה של רוסיה נכחו באירופה, רוב הקרבות נערכו במצב של שיווין כמותי או יתרון ליפנים ולא הופגנה רוח יפנית ייחודית במהלך הלחימה. לדוגמא במערכה על פורת' ארתור הסתמנה הידרדרות מתמדת במשמעת היפנית ואף מפקדים נאלצו לדחוף חיילים להילחם בכוח. מורשת קרבית נוספת שהותירה המלחמה היא שניתן להביס כוח עדיף במהלך פתיחה מפתיע ולסיים את המערכה סביב שולחן הדיונים

חשיבות המלחמה החלה להיות ברורה רק לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשהתברר מעמדה של יפן כמעצמה עולמית ולא רק אסייתית, ויותר מכך לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר ניתן היה לנתח את האימפריאליזם היפני בכללותו, לאחר שהתפרק סופית. התברר שלמלחמת רוסיה יפן היה תפקיד חשוב בעיצוב הזהות הלאומית של יפן, ראיית העולם והאסטרטגיה של מנהיגיה, ותהליך ההתפשטות של יפן באסיה עד חיסול האימפריה בשנת 1945.

יפן במלחמת העולם הראשונה

במלחמת העולם הראשונה נמנתה יפן עם מדינות ההסכמה ובסופה נחשבה לאחת מחמשת המעצמות המנצחות, למרות שחלקה במלחמה היה מזערי. מעורבותה של יפן במלחמה הסתכמה בעיקר בסיוע כלכלי לאנגליה, צרפת, ארה"ב ורוסיה, ובמישור הצבאי הם עזרו לסלק את הגרמנים משנדונג, ליוו שיירות של אניות באוקיינוס, והתערבו במספר איים באוקיינוס ההודי, שבהם הייתה נוכחות גרמנית ואוסטרו-הונגרית, ותוך כדי כך השיגה השפעה באזור הודו והאיים האלה. המלחמה נתנה דחיפה עצומה לכלכלה היפנית, שעסקה בייצור בעת שכל השאר עסקו בלחימה, וחוסר ההתערבות של המעצמות בעסקיה של יפן אפשרה ליפנים להעמיק את השפעתם באזור, ובמיוחד בסין, דבר שגרם למרירות רבה בקרב הסינים והאיץ את מגמת האנטי-יפניות אצלם. בתום המלחמה זכתה יפן במנדט על איים קטנים רבים במרכזו של האוקיינוס השקט שהשתייכו קודם לכן לגרמניה. בתקופה שמיד אחרי המלחמה התחזקה הדמוקרטיה ביפן, ועלתה קרנם של אנשי העסקים הגדולים.

מלחמת סין – יפן השניה

רקע

בראשית ימי הרפובליקה הסינית, הסתמנה יפן כאיום החיצוני הגדול ביותר לעצמאות הסינית. בשנת 1915 הוציאה יפן את מסמך "עשרים ואחת הדרישות", שבו הגדירה את האינטרסים הפוליטיים והכלכליים שלה בסין. למרות איחוד סין ב-1928, בידי צ'יאנג קאי שק,  נמשכו תקריות אלימות בין סין ויפן, וזאת בשל התחזקות הלאומנות הסינית ועמה שאיפת הסינים להשתחרר מהכיבוש הזר היפני. מסוף שנות ה-20 ובמשך שנות ה-30 נקטה הקהיליה הבינלאומית מדיניות של פיוס אל מול היפנים, בעוד שהיפנים המשיכו לראות בשטחה של מנצ'וריה כמקור עיקרי לחומרי גלם לתעשייה היפנית, כמו גם כאזור חיץ חשוב בין אזורי שליטתה ביבשת לבין ברה"מ.

בנוסף, הפלישה הצפונית היפנית הצליחה לאחד את סין כנגד הפולש הזר רק להלכה, ובשטח נמשכו תקריות אלימות בין אילי המלחמה הסינים המקומיים לבין יחידות צבאיות של הקוומינטנג. בנוסף, הקומוניסטים הסינים מרדו נגד שלטון הרפובליקה המרכזי. כתוצאה, הפנה השלטון הסיני משאבים גדולים כדי לדכא את המרידות, כשהוא מקיים מדיניות של "תחילה שקט מבית, ורק אחר-כך טיפול בפלישות חיצוניות". מצב זה הקל על יפן להמשיך במדיניות המלחמתית שלה נגד סין. בשנות ה-30 גברה השפעתם של אנשי הסיעה הצבאית-לאומנית ביפן, וב-1931 יזמו פלישה למנצ'וריה; ב-1932 הוקמה שם מדינה עצמאית כביכול,  מנצ'וקואו, שלמעשה נשלטה בידי יפן. מדינות המערב מתחו ביקורת על יפן, שבתגובה פרשה מחבר הלאומים. באותה עת נרצח ראש הממשלה אינוקאי, ומעתה שלטה ביפן כת צבאית, שרק שילמה מס שפתים לקיסר.

היפנים חברו לעתים קרובות עם אותם כוחות מקומיים כדי לקעקע את מאמצי השלטון המרכזי להביא לאיחוד כל חלקי סין. ב-1937 פלש צבא יפן לסין ובתוך חודשים אחדים השתלט על רוב מחוזותיה החשובים. אולם הסינים התגוננו בעקשנות, והמלחמה היתה קשה וממושכת.

מרבית ההיסטוריונים קובעים את תחילת מלחמת סין-יפן השנייה בתקרית גשר מרקו פולו שהתחוללה ב-7 ביולי 1937,  ובה התקיף הצבא היפני הקיסרי את אחת מנקודות המעבר החשובות לסין  והשתלט עליה. מיד אחר-כך כבשו היפנים את בייג'ינג עצמה ואת טיאנג'ין, תוך ניצול חולשתם של הכוחות הסיניים וציודם הנחות.

צ'יאנג קאי צ'ק

המפקדה היפנית האימפריאלית בטוקיו התנגדה תחילה להרחבת העימות לכדי מלחמה כוללת, והסתפקה בניצחונות שהשיגה יפן בצפון סין . אלא שראשי הקוומינטנג לא הסכימו לכיבושים היפניים, וצ'יאנג קאי שק העביר את צבא הרפובליקה ואת חיל האוויר הסיני תחת פיקודו הישיר, ותקף את הכוחות היפניים בשנגחאי ב-13 באוגוסט 1937.

הצבא היפני נאלץ להעביר כ-200,000 חיילים יפנים, יחד עם מספר ספינות מלחמה וכוח אווירי על מנת לכבוש מחדש את שנגחאי. הקרב נמשך כשלושה וחצי חודשים והסתיים בניצחון יפני, אך אורכו ומספר הקורבנות היפנים היו גבוהים בהרבה מההערכות היפניות הראשוניות.

בסוף 1937, לאחר ניצחונם בשנגחאי, כבשו היפנים את דרום שנשי ואת ננקינג, בירת הרפובליקה הסינית, בקרבות שבהם נלחמו כ-350,000 חיילים יפנים, ומספר גבוה אף יותר של כוחות סינים. לאחר כיבוש העיר ב-13 בדצמבר 1937,  ביצעו היפנים טבח אכזרי בעיר הידוע כטבח ננקינג, שבו נרצחו, על-פי הערכות שונות, בין 150,000 ל-300,000 סינים. מעשי הזוועה שעשו היפנים בסינים במהלך המלחמה מוסיפים להעיב על היחסים בין שני העמים גם בימינו.

מלחמת העולם השניה

החל מדצמבר 1937 הובילו האירועים הדרמטיים בסין וההתקפה היפנית על ספינת המשמר האמריקנית "פאנאי" על הנהר יאנגצה , להפניית דעת הקהל במערב באופן בולט נגד יפן, ולהתגברות החששות מהתפשטות טריטוריאלית יפנית. כתוצאה, מכך החלו ארצות הברית, בריטניה וצרפת לספק אמצעי לחימה לקוומינטנג. יפן השיבה במהלך מלחמתי בהודו-סין, ופלשה להודו-סין הצרפתית (כיום וייטנאם) ב-1940, והטילה הסגר אפקטיבי על יבוא אמצעי לחימה, נפט וחומרי אספקה אחרים לסין,

החל מאמצע 1941, מימנה ארצות הברית את הקמת קבוצת המתנדבים האמריקנים (AVG) שפעלה לעזרת סין וכונתה "הנמרים המעופפים".הקבוצה כללה יחידות של מטוסי תקיפה, טייסים וטכנאים, ומילאה בכך את מקומם של המתנדבים הסובייטים שפעלו לעזרת הסינים עד אותה עת והפסיקו את פעולתם כתוצאה מהפניית המאמץ הסובייטי כולו למלחמה נגד גרמניה באירופה.

בנוסף, הטילו ארצות הברית ובריטניה אמברגו על יפן, ומנעו העברת נפט ועפרות מתכת אליה, דבר שהקשה על יפן להמשיך בפעולות מלחמתיות רחבות נגד סין במהלך 1941. פעולות אלו הובילו את יפן לסדרת התקפות על מטרות שבשליטת בעלות הברית המערביות באזור האוקיינוס השקט, ששיאן היה בתקיפת צי המלחמה האמריקני בפרל הארבור

מלחמת העולם השנייה פרצה במזרח אסיה בגלל ניסיונה של יפן לנצל את המלחמה באירופה, כדי להשתלט על המושבות המערביות בדרום מזרח אסיה, העשירות בחומרי גלם. מנהיגי יפן האמינו כי שליטה בשטחים אלו חיונית לקיומה של יפן וכי המלחמה באירופה יצרה את ההזדמנות ההיסטורית המאפשרת את ההשתלטות הזו. היפנים ידעו כי לארה"ב יש עדיפות צבאית וכלכלית, אולם האמינו כי במכת פתע יוכלו להשמיד את כוחה בדרום מזרח אסיה ובמערב האוקיינוס השקט. הם לא התכוונו לכבוש את ארה"ב אלא לסלקה מאסיה.

בספטמבר 1940, לאחר מפלתה של צרפת, נחתם הסכם הציר בין גרמניה, יפן ואיטליה, שגרס שהמדינות ישתפו פעולה תוך שמירה על אינטרסים משותפים, אך לא דיבר ספציפית על שיתוף פעולה בנושאים גשמיים. היטלר לא חש חיבה ליפן. באידיאולוגיה הגזענית שלו השתייכו היפנים לגזע הצהוב ה"מעביר תרבות", שהוא נחות מ"הגזע הלבן", היוצר תרבות (אף כי הוא עולה על הגזע היהודי ה"הורס תרבות".); אבל היטלר ראה ביפן גורם אסטרטגי חשוב נגד ברה"מ וכנגד המדינות האנגלו-סקסיות ולכן היה מוכן לכרות עמה ברית, גם במחיר של סטייה מעקרונותיו.

הבעיה העיקרית בחתימת ההסכם עם גרמניה הייתה אידיאולוגית, בכך שיפן קשרה את גורלה עם גרמניה הגזענית, הרצחנית, הלא מוסרית וחסרת המעצורים. הסכם זה נחתם בשיא הבליץ הגרמני כנגד אנגליה, ועדיין לא היה ברור אם אנגליה תחזיק מעמד, והדבר גרם לזעזועים בארה"ב, שנשארה לבדה כמעוז הדמוקרטיות. הנשיא רוזוולט נחרד לנוכח האפשרות שהפשיזם ישתלט על אירופה, וכך נוצר צעד נוסף לקראת כניסת ארה"ב למלחמה. חתימת היפנים על הסכם עם גרמניה חיזקה את האנשים במחלקת המדינה שטענו שלא ניתן להגיע להסדר עם יפן.

ב-13 באפריל 1941, חתמה יפן על הסכם אי-התקפה עם ברה"מ – הרחבה של הסכם מולוטוב-ריבנטרופ.

הסכם ריבנטרופ-מולוטוב

ב-29 ליוני 1941 פלשה גרמניה לברית המועצות, בלי שהודיעו מראש ליפנים. שר החוץ היפני מאצוקה (Matsuoka) הודה בתמימות באזני עמיתיו, כי לו היה יודע שגרמניה ורוסיה עתידות להילחם זו בזו, לא היה חותם על הסכם הניטרליות. למרות שהגרמנים לא יידעו את היפנים בעוד מועד על תכנית המתקפה על רוסיה, בכל זאת ביקשו מהם להתנער מההסכם הטרי שלהם עם רוסיה ולתקוף את ברה"מ ממזרח. אילו נענתה לו יפן, עשויות היו אולי השתיים להכריע את ברה"מ.

עם המשך ההתקדמות היפנית בדרום מזרח אסיה, גבר האיום האמריקאי כנגד יפן, בגלל האינטרסים של ארה"ב בתעשיית הגומי במלאייה. מפקדי הצבא העריכו שאם יתנו מכה מקדימה לאמריקאים, תהיה להם כשנה וחצי לפעול עד שהאמריקאים יוכלו לארגן צבא ולהילחם ביפן, שבזמן זה יהיו חייבים לתפוס את השלטון בדרום מזרח אסיה, אחרת תיגמר הנשימה של הכלכלה היפנית. בספטמבר 1941 התכנסה ועדה קיסרית נוספת, שהכירה ביציאה למלחמה כוללת,. לאחר הוועידה התפטר ראש הממשלה קונואה (Konoe), ובמקומו התמנה הגנרל הידֶקי טוג'ו ((Tojo, נציג הקוו התוקפני הקיצון, לראש ממשלה ביפן ובכך נשלמה השתלטות הסיעה הצבאית על ממשלת יפן. הוא נתן את הארכה המבוקשת לדיפלומטים, אך ביקש לקבוע תאריך יעד ליציאה למלחמה. הקיסר הירוהיטו חשש ממלחמה, אבל לא הפעיל את הסמכות שהעניקה לו החוקה, כדי למנוע אותה. כמו אביו וסבו, הוא סמך את ידו על החלטת ממשלתו.

למרות המלצתו של שר החוץ מצאוקה, החליטו ראש הממשלה קונואה ושר הצבא טוג'ו להתעלם מהבקשה הגרמנית, וניצלו את דילול הכוחות הרוסי במזרח (הצבא נדרש להילחם בפלישה הגרמנית ממערב), כדי להתקדם דרומה אל תוך הודו-סין, לכיוון סייגון. היפנים שאפו לכבוש את כל הודו-סין, תאילנד, בורמה, מאליה, סינגפור, ולהגיע לאיים שבדרום מזרח אסיה, שם יש נפט שעשוי לספק את כלכלת המלחמה היפנית. האמריקאים הגיבו באמברגו מוחלט והקפאת כל הנכסים היפנים בארצות הברית, ולא היו מוכנים לסבול עוד את התוקפנות היפנית.

היפנים בינתיים השתלטו על צפון הודו-סין, לאחר שזרקו משם את הצרפתים ללא קרב, האמריקאים הגיבו על כך מיידית. הם הטילו סנקציות ואיומים על היפנים שיזהרו במעשיהם, אחרת האספקה שלהם תיגמר. הצי היפני חקר וגילה שיש לו מספיק דלק לשנתיים, ולכן בזמן הזה הם יהיו חייבים למצוא מקור דלק אחר, אם האמריקאים ימנעו מהם מסחר. היחסים בין המעצמות הלכו והחריפו. במו"מ ביניהם תבעה יפן מארה"ב את הסרת האמברגו וארה"ב תבעה את הנסיגה מסין. על כך ממשלת יפן לא היתה יכולה לחתום. ויתור יפני היה נחשב בעיני העם כהשפלה, והם היו מעדיפים להילחם מאשר להסכים להסדר שישפיל אותם.

ארה"ב ידעה שזהו תנאי קיצוני, אך היתה מוכנה לקחת את הסיכון. האמריקאים לא האמינו שהיפנים יוכלו להילחם נגדם ברצינות, והתחושה שלהם הייתה שהם גם לא יעזו לעשות זאת. למרות שהנספחים הצבאיים של אנגליה וארה"ב ביפן, הזהירו את הממשלות שלהם פעמים רבות בל יזלזלו בכוחה הצבאי של יפן.

בניגוד לקונספציה המוכרת של הצי היפני, הפתיעו היפנים את העולם ואת ארה"ב בפעולה אמיצה ולא צפויה. על פי תכניתו של אדמירל ימאמוטו איסורוקו (Yamamoto Isozoruku), מפקד הצי הקיסרי המשולב, הושט כוח ימי עצום, שבראשו כמעט כל נושאות המטוסים היפניות, לתקיפה אווירית, על הגדולה והחזקה ביריבותיה הפוטנציאליות של יפן, אתה כלל לא היתה יפן במצב מלחמה.

היתה זו נועזות שלא נראתה בשדה קרב: התקיפה ארוכת הטווח, הגדולה ביותר שבוצעה. התקיפה היתה "הנועזת ביותר בהיסטוריה המודרנית, והתבוסה הגדולה ביותר שארצות הברית נחלה מעודה."[4]. התכנית הנועזת של יאממוטו, כללה פיתוח אמצעי לחימה ייחודיים לתקיפת טורפדו במים רדודים, טיסות ים בלהקים מעורבים, גדולים, למרחקים גדולים יחסית ושליטה בכוח אווירי רב, כמו גם ריכוז כוח ושימוש בנושאות מטוסים כזרוע ארוכה ומובילה בלוחמה.זה היה צריך להיות השלב ההתקפי הראשון בהכרזת המלחמה של יפן על ארה"ב ומדינות המערב[5]. זה היה ניצחון קטן בקרב, שהוביל להפסד אדיר במלחמה.

המתקפה היפנית האדירה בפרל-הרבור, גרמה לנזקים קשים לצי האמריקאי, אך למרבית המזל, כמה גורמים לא נפגעו בהתקפה, אלה היו נושאות המטוסים האמריקאיות שלא היו בנמל, בתי המלאכה (שאפשרו את שחזור ובניית הספינות החדשות), ובארות הנפט באזור (כנראה שכבר בערב בו שתו קברניטי האניות היפניות לחיי הניצחון, הבין יאמאמוטו שההתקפה בעצם נכשלה). היפנים לא הביאו בחשבון את ההשפלה שהם גרמו לאמריקאים, ואת הרצון האדיר שגרמה ההשפלה הזאת להכין צי לוחם ולהתנקם ביפנים. דבר שלימים גרם לאמריקאים להתנקש בחיי יאמאמוטו.

ראו בהרחבה: יפן במלחמת העולם השנייה.

יום לאחר המתקפה הכריזה ארה"ב על מלחמה עם יפן וכך עשתה גם בריטניה, וגרמניה הכריזה מלחמה על ארה"ב העם היפני הוכה בתדהמה ולא ידע מדוע נפתחה מלחמה עם האמריקאים.

יפן פתחה מיד במתקפה כפולה: דרומה – מזרחה באוקיינוס השקט ודרומה – מערבה באוקיינוס ההודי ובחופיו. עצמתה הדהימה את העולם. בתשעת החודשים שלאחר ההתקפה, כבשו הכוחות היפנים את כל דרום מזרח אסיה, את מלאייה, סינגפור, בורמה, סומטרה, בורניאו, ג'אווה ואפילו את גיניאה החדשה, בתוך כך הכניעו כוחות בריטיים, אוסטרליים וניו זילנדיים עדיפים מבחינה מספרית, תוך כדי שימוש בטקטיקה נבונה של התקדמות באיים היבשתיים והטרופיים.

הניצחונות הושגו בעיקר הודות לתכנון ולפיקוד המעולים ולכושר הלחימה של החייל היפני. הכיבושים לוו במעשי אכזריות והתעללות בשבויי המלחמה. בינתיים הוסיפו כוחות יפניים גדולים ללחום בסין. בשנות מלחמת העולם השנייה החזיקה יפן בסין כמחצית מכוחות היבשה שלה, 1.2 מיליון איש מתוך 2.3 מיליון, והוציאה על מלחמה זו כשליש מכלל הוצאות המלחמה שלה. ממשלת הגואומינדנג הותשה במלחמה במידה כזו שלא היה עוד בכוחה להתנגד כראוי בעת שחידשו הקומוניסטים הסינים את מאבקם על השלטון.

בקיץ 1942 השתרע תחום שלטונה של יפן על פני כול דרום מזרח אסיה ועולם האיים שבינה לבין אוסטרליה ומעבר לה, עד לבו של האוקיינוס השקט, תחום המיושב על ידי כ-1/2 מיליארד בני אדם. במהרה התברר לעמי דרום-מזרח אסיה כי החליפו שעבוד אחד בשני. הצבא היפני שלט בשטחי הכיבוש ביד קשה. חברות יפניות קיבלו שם זיכיונות מפליגים, ועל בני המקום היה לספק חומרי גלם וכוח עבודה. גברים גויסו לעבודות כפייה ונשים נחטפו לשמש שפחות מין לצבא היפני. פועלים סיניים וקוריאנים הובלו לעבודות כפייה ביפן. היפנים נהגו לערוף את ראשיהם של טייסים אמריקאים שנפלו בידיהם והשתמשו בשבויים סיניים כמטרות חיות לאימוני כידון. כשליש משבויי המלחמה שנפלו בידי היפנים מתו בשבי.

מהצלחת פרל-הרבור, כמו גם מהיהירות היפנית, החליט אדמירל Yamamoto לכבוש את האי מידווי (Midway), ומשם גם תהיה אפשרות לאחר מכן לתקוף את הוואי, ואולי אפילו את החוף המערבי של ארצות הברית. בקרב איבדו היפנים את ארבע נושאות המטוסים שלהם, בנוסף לספינות רבות, מטוסים וחיילים, ולמעשה את המלחמה. האמריקאים המנצחים איבדו נושאת מטוסים אחת ומספר קטן בהרבה של מטוסים וחיילים. אין זה המקום לנתח את המפלה של יאממוטו וציו בקרב מידוויי, אבל כמפקד עליון הוא הוביל למפלה, ללא שניתנה לו היכולת להשפיע רבות על הקרב בזמן אמת. הוא אמנם הצהיר על לקיחת אחריות, אבל לא עשה את שעשו פקודיו, שאת אחריותם לקחו בהתאבדות בטביעה עם אניותיהם[6].

בינתיים, השתנו פני המלחמה באירופה: ההפיכה באיטליה, וצירופה לבעלות הברית, התבוסות הגרמניות בסטאלינגראד ובאל-עלמיין וחוסר היכולת הגרמנית להגיב לפעולות הבריטים במזרח הקרוב ובתורכיה. הבריטים והאמריקאים החלו לדרוש ממדינות הציר להיכנע ללא תנאי, ולא הסכימו לשאת ולתת איתם על תנאים לסיום המלחמה. היפנים כמובן לא יכלו לעמוד בדרישת בעלות הברית (משום שהדבר נראה בעינם כסיום הקיסרות), אך לא יכלו עוד לתקוף ונאלצו להגן בחירוף נפש על האימפריה שבנו.

בתחילת 1944 טוג'ו, הגנרלים והאדמירלים עדיין היו משוכנעים שיפן תשרוד במלחמה, בעיקר הודות לרוח הלחימה של החייל היפני "העולה עשרות מונים על החייל האמריקאי", אולם האמריקאים החלו לשלוח עוד ועוד ציוד ואנשים למזרח (כולל נושאות מטוסים חדשות שנבנו, וכאלה שהובאו מהצי האטלנטי) עם התברר תמונת המלחמה באירופה. בעזרת הכוח החדש התאפשר לאמריקאים להתקדם ביתר שאת.

ביוני 1944, תשעה ימים לאחר נחיתת בעלות הברית בצרפת, תקף הצי האמריקאי את האי האסטרטגי סאיפן שבאיי מאריאנה, המצוי במרחק של כ-2000 ק"מ מטוקיו. 32 אלף החיילים היפנים ששהו בו קיבלו פקודה למנוע בכול מחיר את כיבושו, כי ממנו ניתן להפציץ את יפן. אך הם לא יכלו לבלום את הכוח התוקף שמנה 77000 נחתים בחיפוי של מטוסים ותותחי צי. היפנים לחמו עד האיש האחרון בלוחמת התאבדות שקיבלה את השם "גיוֹקוּסאי" (שבירת האבן היקרה). כאשר נפל האי כעבור חודש, התאבדו אחרוני החיילי ועמם כאלפיים מתושבי האי, כולל נשים וילדים, בקופצם מהצוקים אל הים. נפילת סאיפן חרצה את גורל המלחמה. בטוקיו התחילה להתגבש קבוצה (שכללה ראשי ממשלה לשעבר, דיפלומטים ואנשי עסקים), שהבינו שהמלחמה אבודה ויש למצוא דרך החוצה מהסיבוך. הם הפעילו לחץ על טוג'ו להתפטר, משום שראו בו מכשול לסיום המלחמה. התפטרותו בצורה מסודרת מוכיחה שטוג'ו אכן לא היה דיקטטור, כפי שטענו במערב. הקיסר עצמו היה מוכן לסיים את המלחמה רק לאחר ניצחון משמעותי בקרב ודרש זאת מהצבא. באירופה, לאחר הצלחת הפלישה לנורמנדי וכיבוש רומא, היה ברור שימיה של גרמניה הנאצית ספורים, ועם כיבושה יפנו המעצמות את כל כוחם כדי לנצח את יפן. ראש הממשלה החדש שמונה במקום גנרל טוג'ו היה גנרל בדימוס בשם קויסו Koisu)), שייעץ קודם כל לנסות להשיג הסכם שלום עם האמריקאים.

בינתיים, בחזית הדרום אסייתית נכשל ניסיון יפני לפלוש להודו ומתקפת נגד בריטית דחקה את היפנים מבורמה. כלכלתה וכוחה הצבאי של יפן היו קרובים להתמוטטות גמורה. אפ על פי כן התכוננו אנשי הצבא להמשיך במלחמה גם על אדמת יפן, נוכח דרישתן של בנות הברית לכניעה ללא תנאי. בסוף 1944 החלו האמריקאים בהפצצות מאסיביות של ערי יפן, בכוונה להשמיד יעדים צבאיים ולפגוע בתעשייה, בתחבורה ובאוכלוסייה האזרחית.

במרץ 1945 הייתה ההפצצה הגדולה בטוקיו, בה נחרבו שני שלישים מהעיר ונהרגו למעלה מ-120 אלף אנשים, ונוצר שם חורבן גדול מזה שהיה בהפצצות הגדולות בדרזדן, בהמבורג ואפילו בברלין. הפצצות דומו נערכו על שאר הערים הגדולות, למעט קיוטו, שהאמריקאים חמלו על אוצרותיה התרבותיים. יפן לא נכנעת גם אחרי ההפצצות הכבדות של מרץ, ועדיין מנסים לחזק את השורות בעזרת מסרים להעלאת המורל בהשראת הקיסר.

מאחר ולא הצליחו לבלום את התקדמות האמריקאים בדרכים רגילות, ומשאפסה תקוות הצי ואזלה האספקה והחימוש, החלו היפנים לשכלל את נשק ההתאבדות. בסוף 1944 הקים הצי יחידה מיוחדת של טייסים מתאבדים, שכונו "רוח האלים" (Kami Kaze), בה טייסים יפנים התאבדו עם מטוסים נושאי פצצות על האניות האמריקאיות. חיילים רבים, ביניהם סטודנטים ממגויסים, התנדבו ליחידה זו, שזכתה לכיסוי תקשורתי רב. הם הטילו מורא על הצי האמריקאי, שתחילה לא ידע כיצד להתמודד אתם, עד שפיתח דרכי התגוננות.

ביוני 1945, לאחר קרבות של חודשיים, בהם נהרגו 12000 חיילים אמריקאים, רוב המגינים היפנים ו-150000 מתושבי האי, נפלה אוקינאווה – המרכזי שבאיי ריוקו וחלק מיפן גופא. התחילו תכנונים לגבי פלישה ליפן עצמה דרך קאגושימה, אך הלחימה העיקשת של היפנים שכנעה את האמריקאים, שהפלישה לאיים הראשיים של יפן תעלה להם בקורבנות עצומים ולכן היו מעוניינים לשתף את הרוסים בנטל או לפתח נשק שימנע את הצורך בפלישה.

גרמניה נכנעה סופית ב-8 למאי, ואז מתחיל ביפן מרוץ בין "קבוצת השלום" שהוזכרה קודם לבין הצבא והצי, על הדרך בה צריך לסיים את המלחמה. ביוני 1945 היה מצבה של יפן נואש: עריה נהרסו, תעשייתה שותקה, הצי שלה היה במצולות ורוב מטוסיה הושמדו. נותר לה רק חייל רגלים גדול, ששמר על חופיה ואוכלוסייה פטריוטית שהתכוננה למלחמת התאבדות. ממשלת סוזוקי הבינה שאין ליפן סיכוי לנצח.

בוועידת פוטסדאם הוחלט שיפן תיכנס למשטר כיבוש עד שתהפוך לדמוקרטיה (ללא החלטה ברורה בנושא הקיסר), ושהאימפריה היפנית תחולק בין סין ויתר המעצמות, או שתוחזר לעמים שישבו במקומות אלה (למשל קוריאה), ואם יפן תסרב, יחריבו אותה המעצמות.

היפנים סירבו לאולטימאטום שניתן להם, הם סירבו למשטר כיבוש ולשיפוט זר של פושעי המלחמה, וטענו שבאחריותם להתפרק מנשקם ולשפוט את פושעיהם. ההתעלמות היפנית התקבלה בוושינגטון כסירוב, ולאחר זמן קצר התקבלה החלטה אסטרטגית, ב-6 לאוגוסט 1945, בשעה 8:45 בבוקר הוטל ההפצצה על הירושימה. מהפיצוץ הראשוני נהרגו 70 אלף אנשים ו-80% מהעיר נחרבה לחלוטין. הדבר גרם לתגובה קשה אצל היפנים אך עדיין דיברו על משא ומתן להסכם. יומיים לאחר מכן הכריזה רוסיה מלחמה על יפן, ופלשה למנצ'וריה ולקוריאה, והיפנים הבינו שהסוף הגיע, אך עדיין לא היו מוכנים להיכנע. יום אחד לאחר מכן, ב-9 לאוגוסט, הוטלה פצצת האטום השנייה על נגאסקי, שהרגה 60 אלף אנשים (כולל שבויים אמריקאים ובריטים רבים).

ראו בהרחבה: הפצצה האטומית על יפן

ב-14 לאוגוסט, כינס הקיסר ועידה, בה קיבל את תנאי הכניעה וחתם על צו שקורא לסיום המלחמה. הקיסר הקליט נאום כניעה ששודר בצהרי ה-15 באוגוסט ולאחריו עלה הקריין והודיע על כניעתה הסופית של יפן. עוד באותו יום התפטר ראש הממשלה סוזוקי, והאמריקאים נחתו ביפן ב-29 באוגוסט. ב-2 לספטמבר סיכמו האמריקאים עם היפנים את תנאי הכניעה על סיפונה של ספינת מערכה אמריקאית בשם מיזורי, ויפן נכנסה לתקופת כיבוש של שבע שנים, ששינתה מן הקצה אל הקצה את אופייה של יפן.

תוצאות המלחמה: פירוק הצבא, ערים הופגזו, חסרי בית רבים הצבא היה מפוזר באסיה החיילים היו רעבים, חולים ופצועים. נוכחות ארה"ב ביפן יצרה תחושת השפלה ביפן. עם הזמן התבררו מימדי ההרס והאמריקאים הבינו כי ההפצצה קדמה את כניעת יפן בימים ספורים ותהו כיצד שרדו בהתנגדותם עד לאותו זמן.

1.74 מיליון מתו בקרב הצבא היפני. 2.7 מיליון אזרחים מתו מיליונים נפצעו חלו והיו במצב של תת תזונה. רבע מעושר המדינה נהרס. רמת החיים בכפר ירדה לרמה של 65% ועבור אזור לא כפרי-35%. 65 ערים הופצצו באופן מסיבי.

ביום הכניעה, טרומן מינה את הגנרל דאגלס מקארתור Douglas MacArthur)) כמפקד העליון של כוחות הברית, כדי לפקח על הכיבוש היפני. מקארתור עצמו הגיע לטוקיו ב-30 באוגוסט, ומיד קבע כמה חוקים: אסור שיהיה קשר אישי בין אנשי בעלות הברית לבין היפנים; אסור לאנשי בעלות הברית להתקיף יפני; ואסור לאנשי בעלות הברית לאכול מהמזון היפני, בשל המחסור במזון ביפן.

זמן קצר לאחר הגעתו, מקארתור הורה כי על כל היפנים לוותר על הקטאנה והואקיזאשי (החרב הקצרה והארוכה של הלוחם היפני) שלהם; שבעה טונות של חרבות הוחרמו ונשלחו לסן פרנסיסקו. הצבא והצי פורקו, אמצעי הלחימה הושמדו ומשרדי הצבא פעלו לשחרור חיילים. מקארתור גם הוסיף "פסקת שלום", סעיף 9 בחוקה היפנית החדשה, שאסרה על יפן באופן מפורש להשתתף במלחמה. היא גם הגבילה את הוצאות הביטחון של יפן ל־1% מתקציבה, על מנת למנוע מיפן להיעשות לכוח צבאי תוקפני (אם כי בשנת 2004 הייתה תנועה פעילה לבטל את הפסקה הזו).

הביטוי "שיקאטה גה נאי" ("אין מה לעשות") ציין בעיתונות האמריקאית והיפנית את קבלת הגורל הכללית של היפנים לתנאים הקשים שתחתם חיו בתקופת הכיבוש.

המנהיגים שהצעידו את יפן למלחמה נשפטו כפושעי מלחמה. שבעה נידונו למוות. מלבד למשפטים שנערכו בטוקיו, ברחבי מזרח אסיה נערכו משפטים לאלפי אנשי צבא יפנים, בעיקר סוהרים במחנות שבויים, וכ-700 מהם הוצאו להורג.

כוחות הברית פירקו את ה"זאיבטסו" (חברות משפחתיות גדולות) היפניים, מאחר שהייתה תפיסה לפיה הם דחפו את יפן למלחמה, כדי להגביר את מכירות הנשק, ושבגלל האופי המונופוליסטי שלהם נבלמה הדמוקרטיה. המפעלים שנותרו על כנם הוסבו לתעשייה אזרחית בבעלותם של קואפרציות מגוונות שלבסוף התאחדו למה שהיום ידוע כ"קיירטסו"[7].

דמוקרטיזציה

במהלך הראשוני טוהר מנגנון השלטון היפני. כל בעלי התפקידים הבכירים בזמן המלחמה פוטרו ב-1946, מקארתור השלים חוקה חדשה, נוסח ארצות הברית, שלמעשה אושרה כתיקון לחוקת מייג'י הישנה, שהייתה בסגנון פרוסי. החוקה החדשה הבטיחה חירויות בסיסיות ואזרחיות, כגון: חופש הביטוי וחופש ההתאגדות, ביטלה את האצולה, וחשוב מכל – עשתה את הקיסר ל"מנהיג רוחני" של יפן, ולקחה ממנו כמעט את כל הכוחות הפוליטיים שלו. דת השינטו בוטלה כדת מדינה, והנצרות הופיעה שוב באופן גלוי בפעם הראשונה זה עשורים רבים.

ראו בהרחבה: שינטו.

נשים קיבלו את זכות הבחירה, ובאפריל של אותה השנה, 14 מיליון השתתפו בבחירות בהן נבחר ראש ממשלתה הראשון של יפן, שיגרו יושידה. כדי למנוע את חדירת הקומוניזם, סייעו האמריקנים בבניית הממסד הפוליטי. המפלגות הוותיקות, שפורקו ב-1940, חזרו לפעילות. כמו כן הותרה פעילותה של המפלגה הקומוניסטית, בה ראו כמשקל נגד לתנועות הלאומניות.

בפברואר 1947, התכוננו העובדים ביפן להכרזת שביתה כללית, בניסיון להשתלט על המפעלים שלהם; מקארתור הזהיר כי הוא לא יתיר לשביתה כזו להתקיים, והאיגודים לבסוף ויתרו, מה שהוריד מכבודם והביא לשקט מצדם לשאר תקופת הכיבוש.

רפורמה בחינוך

לפני ולאחר המלחמה, החינוך היפני היה מבוסס על המערכת הגרמנית, עם מכונים ואוניברסיטאות שהכשירו את התלמידים לאחר בית הספר התיכון. מקארתור שינה את מערכת החינוך כך שתדמה יותר לזו של ארצות הברית: 6 שנים בית ספר יסודי, 3 שנים חטיבות ביניים ו-3 שנים ותיכון גבוה. בנוסף הורחב חינוך החובה מ-8 שנים ל-9, וכעת חטיבת הביניים היא חובה ואילו התיכון אופציונלי. במקביל, עם התרחבות החינוך, הוחלט כי בכל מחוז תהיה לפחות אוניברסיטה ממשלתית אחת, החלטה שהעלתה את מספר האוניברסיטאות ביפן במאות. ארגון המורים פורק ופוטרו כל המורים שנחשדו בלאומנות. כל החומר הלאומני הוצא מתוכנית הלימוד, ובמקומו הוכנסו שיעורי דמוקרטיה ולימודי המערב. כמו כן נאסר שימוש בסמלי לאום כגון: דגל, המנון ותמונת הקיסר.

שיקום

משימת השיקום נוהלה על ידי הנציבות האמריקאית, אך בוצעה בפועל על ידי היפנים. המדינה והערים ההרוסות שוקמו בעבודה רבה של המוני אזרחים יפנים, שפינו את ההריסות מהכבישים, ובנו מחדש את הערים החרבות. הפקידים הביורוקרטים נשארו על כנם, למרות ששירתו גם בתקופת המלחמה, ולמרות הטיהור הגדול של הפקידות, הוחזרו רבים מאוד מן הפקידים תוך זמן קצר לאחר שכפרו בכך שהיו מיליטריסטים.

רפורמה אגררית

מקארתור ראה כיצד התמרמרות האיכרים הסינים מעניקה כוח והשפעה לקומוניסטים, ועשה ככל שביכולתו למנוע מצב דומה ביפן. ראשית, הוא הזמין משלוחי מזון מארצות הברית על מנת למנוע תסיסה חברתית הנובעת מרעב. שנית, ב-1946 התקבל חוק, לפיו האיכרים הורשו להחזיק קרקעות, ושאסר על אנשים שאינם חקלאים להחזיק אדמה. בנוסף, נאסר על אנשים להחזיק קרקע של למעלה מ-30 דונם. את הקרקעות העודפות מכרה הממשלה בזול לאיכרים עניים בריבית נמוכה, ובכך אפשרה להם להיות בעלי אדמה ולהתפרנס בכבוד. כך הפכו האיכרים ממעמד ממורמר, למעמד בעל רכוש המעוניין לשמר את מצבו.

הענשת מנהיגי המלחמה

שבעה נידונו למוות. מלבד למשפטים שנערכו בטוקיו, ברחבי מזרח אסיה נערכו משפטים לאלפי אנשי צבא יפנים, בעיקר סוהרים במחנות שבויים, וכ-700 מהם הוצאו להורג.

סוף הכיבוש

האמריקאים רצו לסיים את הכיבוש כדי לצרף את היפנים לצדם למלחמה הקרה נגד הגוש הקומוניסטי, ולחסוך את ההוצאות העצומות על הנציבות האמריקאים ביפן. בשנת 1949, חתם מקארתור חתם על שינוי רחב במבנה הכוח של שלטון הכיבוש שהגדיל מאוד את הכוח של המנהיגים המקומיים. עם העברת תשומת הלב שלו (ושל הבית הלבן) למלחמת קוריאה, הכיבוש החל להתקרב לסיומו. הסכם השלום של סן פרנסיסקו, שנחתם ב-8 בספטמבר 1951, ציין את סופו של כיבוש בעלות הברית, וכאשר הוא נכנס לתוקף

מזכיר המדינה, ג'ון פוסטר דאלאס, שהיה המומחה האמריקאי לעניינים בינלאומיים מונה לתפקיד ראש צוות המשא ומתן האמריקאי עם הנציגים היפנים. במזכרת הסכם השלום של סן פרנסיסקו, יפן קיבלה לריבונותה את ארבעת איי הבית, הונשו, הוקאידו, קיושו ושיקוקו, וחלק מהאיים הקרובים ליפן (הבוניניים, צושימה), אך לא את אוקינאווה שנשארה בשליטת ארה"ב (עד 1972) והאיים הקוריליים שעברו לרוסיה. ב-28 באפריל 1952, יפן הייתה שוב למדינה עצמאית והתחייבה שלא תשתתף יותר במלחמות.

יפן חתמה על הסכמים דיפלומטיים עם מדינות רבות, בהן ישראל, שהייתה המדינה המזרח תיכונית הראשונה שנרמלה את יחסיה עם יפן, וזו הייתה גם הנציגות הראשונה של מדינת ישראל במדינה אסייתית.

היסטוריונים אמריקאים, בעיקר של שנות החמישים והששים, מתייחסים לתקופת הכיבוש בסיפוק גדול מאוד, והציגו אותו כהצלחה של שינוי פוליטי מתוכנן, והתוצאה שלו היא חברה דמוקרטית ששואפת להתקדם, ולא באמצעים צבאיים. מולם עמדה אסכולה אחרת, בראשות אדווין ראישאוור, שטענה שהרפורמות היו מתרחשות גם ללא הכיבוש האמריקני, ותרומתו של הכיבוש הייתה בהאצת תהליך הרפורמציה, ואפשר ליפנים לקבל דברים שהם לא התלהבו מהם כל כך, כמו שינוי החוקה. היסטוריונים יפניים כמו קאוואי טענו דווקא שהכיבוש מאוד הועיל ליפן, והביא את החברה היפנית הממוטטת והענייה לחברה שמאמינה ביכולתה לקיים את עצמה, ועצם בוא האמריקאים, שהיוו סמכות, החשובה מאוד ליפנים, נתנה לעם את הביטחון הדרוש, שגאולה אכן תבוא (נקודה זו מתייחסת גם לפחד המסורתי של היפנים מפני אנרכיה). היסטוריונים אחרים טענו שהכיבוש האמריקני היא אמנם נאור, אך עדיין אימפריאליסטי, והאמריקאים קודם כל דאגו לאינטרסים שלהם, ותרומת הרפורמות ליפנים הייתה רק במקום שני בחשיבתם. כל האסכולות מסכימות שחלקו של מקארתור בהצלחת הכיבוש הוא מרכזי, ותמיכתו בעם במתן קצבות חירום ותקווה הפיחו רוח חיים בחברה. היסטוריונים חדשים יותר, של שנות ה-70 וה-80, טענו שהכיבוש תרם לחיזוק היסודות השמרניים בחברה, וביטלו את השמאל היפני מפחד הקומוניזם.

הקיסר הירוהיטו, שסמכויותיו קוצצו לנציגות סמלית ועריכת טקסים בלבד, זכה ברוב המדינות לגישה צוננת מאוד, מאחר ששלט במדינה בזמן המלחמה, וביפן ההיסטוריונים ייחסו לו ולמדיניותו את שחרור עמי אסיה (לאחר שיפן יצאה משם בסוף המלחמה), ואת מתן הלגיטימציה לכיבוש האמריקאי ובכך תרומתו להצלחת הכיבוש. היסטוריונים אחרים האשימו אותו שלא עשה מספיק כדי למנוע את המיליטריזם ואת הדיכוי, ולא הצר את צעדיהם של אנשי הצבא כשהיה צריך לעשות כן, וכך הוא אחראי למלחמה ולתוצאותיה, ולא נשפט מעולם רק מפני שהיה נוח לאמריקאים. הגישה אליו השתפרה בשנות השבעים, כאשר יפן הפכה למעצמה כלכלית ומודרנית, פרו-מערבית ודורשת שלום, ובמערב ניכרה הערצה להצלחתה האסטרונומית של יפן תוך דור אחד. בשנות השמונים ותחילת שנות התשעים בארה"ב, חזרה ההתייחסות הרעה ליפן, לנוכח ההפרה הבוטה של מאזן התשלומים הבינלאומי לטובת יפן, וקנייה מסיבית של נכסים בכל העולם על ידי משקיעים יפנים, ושוב חזרו ההאשמות להירוהיטו, למרות שלא היה לו כל תפקיד בקביעת המדיניות לאחר המלחמה.

הקיסר הירוהיטו מת בשנת 1989, והיה קיסר יפן למשך התקופה הארוכה ביותר בהיסטוריה, מאז 1926, ולקיסר החדש התמנה בנו אקיהיטו. חלק מהמאבק על הקיסר, שמתנהל עד היום, הוא בנושא ספרי הלימוד, ואיך ללמד בבתי הספר על התקופה והקיסר. הימין האידיאולוגי טען שיש להפסיק להתנצל על מעשי יפן במלחמה, לכתוב ספרי לימוד בצורה מאוזנת, ולהחזיר מעט מן החינוך הלאומי. התומכים בגישה זו נמנעים מלספר על מעשי הקיסר בתקופת המלחמה ומדגישים את מעשיו שוחרי השלום, ואת הדיכוי והמיליטריזם רושמים לחובתם של אנשים אחרים. השמאלנים מסתייגים מחינוך לאומי בכל צורה, ומפחדים מחזרה לפסי המיליטריזם, ובתחום החינוך יש להם השפעה די גדולה, בניגוד לתחומים רבים אחרים.

הנס הכלכלי

התופעה המרכזית שמאפיינת את התקופה שלאחר הכיבוש, נקראת "הנס הכלכלי", שהביא את כלכלת יפן לשיאים ולהישגים מרשימים. מומחים כלכליים מונים עשרים סיבות לאותו הנס.

• בסוף מלחמת העולם השנייה היה כוח עבודה עצום וזמין, שהיה מוכן לעבוד עבור שכר נמוך (בגלל המצב הקשה ששרר בסוף המלחמה), וביניהם כל אותם יפנים שהוחזרו מרחבי האימפריה היפנית כשהם חסרי כל.
• האבטלה הקשה פגעה לא רק באנשים הפשוטים, אלא גם באנשים מוכשרים כמו קציני צבא שהוחזרו ליפן, ומנהלים של מפעלים וחברות שפעלו מחוץ ליפן במלחמת העולם השנייה. מרביתו של כוח העבודה הזה היה משכיל, בעל לפחות שמונה שנות לימוד, ויודע קרוא וכתוב, כך שהוא מסוגל לעבוד במכונות.
• תכונה נוספת של האנשים האלה היא משמעת מופתית שמתבטאת גם בקונפורמיות ונאמנות למקום העבודה (גם ממניעים תרבותיים, שהתרבות הטיפה תמיד לנאמנות למשפחה, והחברה הפכה למשפחה החדשה של הפועל).
• החברות עצמן השתדלו מאוד להיות נאמנות לעובדים שלהן, ובדרך כלל לא פיטרו אותם, ושיפרו את תנאיהם ככל שגדל הוותק שלהם.
• היפנים, לא רק שהיו חרוצים, הם גם הרבו לחסוך, ומאחר שהאינפלציה הייתה נמוכה וערך הכסף נשמר, היה צורך לחסוך, בשביל לממן פנסיה, לימודים, וצרכים אחרים.
• המנהלים השקיעו את הרווחים שלהם בחזרה בחברות ולא השתמשו בו לצריכה מסיבית, ובכך חינכו גם את האזרח הפשוט, שלא יבזבז את כספו למותרות. הכספים האלה, שהופקדו בבנקים, היוו את הבסיס להלוואות עתק בחזרה לתעשייה, והבנקים שיתפו פעולה באופן הדוק עם החברות והמפעלים, ונתנו להם אשראי גם בתקופות קשות.
• לאחר תקופת השביתות, התייצבו קשרי העבודה, העובדים התארגנו באיגודים מפעליים ולא מחוזיים או ארציים, והמשא ומתן נעשה על תנאי העסקה נערך בצורה מסודרת, והמשכורת היא גלובלית, ללא תוספות כאלה ואחרות בנושאים אחרים כמו אחזקת רכב וכו'.
• האיגודים לא דרשו הרבה מהמנהלים, ושומרים על פרופורציות, והמנהלים מתייחסים לדרישותיהם בכבוד (היו שביתות סמליות שנוהלו על ידי הוועדים השמאלניים, במיוחד באביב, אבל שביתות אלה לא היו משמעותיות ולא פגעו בייצור, אלא רק בשירותים כאלה או אחרים לתקופות קצות, כמו בחברת הרכבות).
• משרד התעשייה והמסחר הבינלאומי (שנחשב לאחד ממשרדי הממשלה החזקים ביותר) שהוקם, קיבל עוד בתקופת הכיבוש סמכויות רבות בנושא שער המטבע, וקיבל לידיו את הבנק לפיתוח יפן. הבנק של המשרד העניק הלוואות לתחומים שונים שהמשרד בחר להתמקד בהם, כמו מספנות, פלדה ואלקטרוניקה.
• המשרד התחיל לקבל זכויות פיקוח על מוצרי ייבוא, כולל על רכישת טכנולוגיות שחברות יפניות יוכלו לשפר ולהשביח, ואז למכור את המוצרים החדשים כלפי חוץ.
• פקידי המשרד פיקחו על תקנות של ניהול וייצור, ובמיוחד על בקרת איכות (היפנים רצו להיפטר מהסטיגמה שיצאה להם לפני המלחמה בייצור מוצרים זולים ובאיכות נמוכה), ולשם כך למדו מהאמריקאים את הנושא של ניהול ייצור, וחייבו את המפעלים להכשיר את עובדי המפעל ומנהליהם בצורה מתאימה לייצור תקין.
• עולם העסקים היפני התברך בשיתוף פעולה מרשים בין העסקים לביורוקרטיה, ובמיוחד למשרדים הכלכליים כמו MITI ומשרד האוצר, עד כדי כך שלאחר פרישת פקידים בכירים במשרדים אלה, הם עוברים לוועדי המנהלים של החברות המסחריות, בתהליך שנקרא אמאקודארי (ירידה מהשמיים). הביורוקרטיה תומכת באנשי העסקים והמנהלים בצורה של התקנות, ויצירת תנאים נוחים להתפשטות כלכלית, ולהגנה על המשק המקומי על ידי מתן הגבלות על הייבוא.
• סיבה נוספת של הנס היא ההבנה של העם היפני שדרך המיליטריזם כשלה, וכדי לשרוד הם צריכים לשנות את דרכם, ולהתקדם בכלכלה.
• היפנים גם לא התחילו מאפס, והיה להם ניסיון רב מלפני הכיבוש בייצור בשיטת פס הייצור היעילה. במלחמת העולם השנייה, מרבית התעשיות היפניות הושמדו בהפצצה, וכדי לשקם את התעשייה, הכניסו היפנים לשימוש טכנולוגיה חדשה ומכונות חדשות (בזמן שמדינות אחרות המשיכו לעבוד בייצור עם טכנולוגיות חדשות למשך שנים). ההתמחות של היפנים הייתה בספנות, פלדה, אלקטרוניקה, רכב, אופטיקה וכימיקלים, ולמרות ששנים האשימו אותם בחיקוי המערב (גניבת פטנטים וטכנולוגיות, והתאמתם מחדש), המוצרים שלהם הצליחו לעלות בטיבם ולהיות במחיר נמוך יותר מהמוצרים המערביים.
• המנהלים היפנים נוהגים לשתף את עובדיהם בהחלטות האסטרטגיות של החברה, וזה גורם למוטיבציה של העובדים לייעול החברה, בהבינם שדעתם נחשבת והם חלק מהחברה, כך שהצלחת החברה היא גם הצלחתם שלהם, והמנהלים ראו בחשיבות רבה את מניעת ההיווצרות של מצב של ניכור בין העובדים אליהם.
• הקשרים הטובים היו לא רק בין אנשי העסקים לביורוקרטיה, אלא גם לפוליטיקאים (והדבר גורם לשחיתות פוליטית רבה מאוד ביפן, שהרי הפוליטיקאים צריכים כסף כדי להיבחר, אנשי העסקים מספקים את הכסף הזה, והפוליטיקאים משפיעים על הביורוקרטיה להתחשב בתומכים שלהם). אם נחזור לתקופה של לפני המלחמה, בה היו הכוחות המרכזיים ביפן הפוליטיקאים, הביורוקרטיה, הצבא והזאיבטסו, אז אחרי פירוק מטות הצבא והצי, נשאר המשולש של הפוליטיקאים, הביורוקרטיה ואנשי העסקים.
• סיבה נוספת להצלחה הכלכלית היפנית היא הסכמי הביטחון עם ארה"ב שאפשרו לתקציב היפני להיות ללא תקציב ביטחון כמעט (היום תקציב הביטחון הוא אחוז אחד בלבד מהתל"ג, בישראל לדוגמה, מדובר בכמעט 40%), וכסף זה שוחרר למדיניות הפנים ומתן מלוות, אשראי ותמיכה בפיתוח הכלכלה והתעשייה.
• הרכש הרב שביצעו האמריקאים ביפן, בתקופת מלחמת קוריאה, ואחר כך במלחמת וייטנאם, הביא מט"ח רב ליפן, ואפשר לה לבצע קניות והתפשטות כלכלית בחו"ל. יפן גם מכרה סחורות ושירותים רבים למדינות הסביבה, שפיגרו אחריה מבחינה כלכלית, כמו סינגפור, דרום קוריאה, דרום וייטנאם, הונג קונג, טייוואן, אינדונזיה ותאילנד. סין העממית שהייתה שרויה בנידוי מפאת המהפכה הקומוניסטית שהתחוללה בה, לא הצליחה להדביק את יפן במכר למדינות הסביבה, ולא התנהל מסחר בין יפן לסין הקומוניסטית.
• היציבות הפוליטית ביפן (עצם היותה של LDP שהוקמה ב-1955 מפלגת השלטון עד המאה ה-21) העניקה לתעשייה את האפשרות להתפתח, והביאה משקיעים זרים שתמכו בכלכלה היפנית.
• יפן הצליחה לייצב את גידול האוכלוסין שהיה פנומנאלי עד מלחמת העולם השנייה (אוכלוסיית יפן מיוצבת כבר כמה שנים על כ-125 מיליון איש), וכך הצליחה החקלאות לספק את רוב מוצרי הצריכה לעם היפני, והייצור התעשייתי שהמשיך לגדול, יכול היה להפנות יותר מוצרים לייצוא. עד 1964, יפן השתקמה כמעט סופית, והעולם הסכים לקיים את המשחקים האולימפיים בטוקיו, כך שיפן חזרה סופית למשפחת האומות והתקבלה על ידי כל מתנגדיה בעבר.

 יפן של אחרי המלחמה החלה להיות כוח צבאי וכלכלי, והבעיה העיקרית שלה הייתה הישרדות כפרטים וכאומה, ולאחר שהאומה התאוששה, החלו ביפן להבין שהם תלויים בעולם החיצוני (מקורות לשווקים ולחומרי גלם), והיה צורך בשינוי התפיסה כך שתתאים לתנאים החדשים[8]. ריבוי המדינות החדשות בקרבת יפן אפשרה לה לבסס איתם קשרי מסחר, ולמכור להם מוצרים שהיו נחוצים להם. הגישה היפנית הופכת להיות יותר רציונאלית, והיפנים משכנעים את עצמם שהם צריכים עולם יציב, מסודר ומאורגן, כך שהפציפיזם שלהם הוא לא רק רגשי הנובע מידיעת זוועות המלחמה, אלא גם אינטלקטואלי, הדרוש ליצירת תנאים סבירים למסחר. עד היום מעסיקה את היפנים השאלה איך לתמרן את מדיניות החוץ בעולם משתנה, והגן על האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של יפן. יפן משתדלת להימנע עד כמה שאפשר, מסכסוכים בינלאומיים ומנסה לשמור על פרופיל נמוך, שהתאפשר לה עקב התמיכה וההגנה האמריקאית. בסיס מדיניות החוץ של יפן הוא עד היום הוא שיתוף פעולה עם ארה"ב (למרות שהעולם הופך לגלובלי, וקטבים חדשים קמים שלהם השפעה גדולה על ארה"ב כמו רוסיה, האיחוד האירופי, מדינות ערב). השמאל מתנגד להסתמכות גדולה מדי על ארה"ב, מסיבה שהיצמדות למדיניות האמריקאית עלולה לסבך את יפן בעתיד, וטוען שמטרת האמריקאים היא אימפריאליזם כלכלי, והם רצו לכבוש את יפן יותר מאשר לשחרר אותה. בסיסי הצבא האמריקאי ביפן יושבים על שטחים נרחבים, במדינה שרק 20% משטחה ראויים לעיבוד חקלאי או מגורים, ועל יד המחנות יש מוקדים של פשיעה, זנות, וסמים. למרות שהצבא האמריקאי מביא כסף רב ליפן, מתעוררות מדי פעם שערוריות על מקרים של פגיעת חיילים אמריקאים ביפנים, ואז עולה גם שאלת סמכות השיפוט. האמריקאים שלטו על אוקינאווה בממשל צבאי וריכזו שם כוח צבאי עצום, וגם כשהחזירו את אוקינאווה ליפן ב-1972, השאירו שם את הבסיסים והכוחות (אוקינאווה עד היום היא אחד הבסיסים האמריקאים הגדולים בעולם). מבחינת אנרגיה, היפנים עברו לאחר המלחמה מפחם לנפט כמקור אנרגיה ראשי, אך זהו מקור לא מובטח, ולראיה משברי הנפט הגדולים בשנות השבעים ולכן הוצע ליפן לעבור לשימוש בכורים גרעיניים לייצור חשמל. היפנים מאוד חששו תחילה ממעבר לאנרגיה גרעינית, מפאת ההיסטוריה של יפן עם הגרעין, אך משברי הנפט שפגעו קשות במרוץ הכלכלי הכריעו את הכף, והיום מספקים כורים גרעיניים 30% מצריכת החשמל ביפן. במדיניות כלפי ארה"ב, נחתמו הסכמים חדשים, שהקטינו את הנוכחות הצבאית האמריקאית ביפן, האמריקאים לא ישתמשו בצבאם לדיכוי מהומות, הם לא יכניסו נשק גרעיני ליפן וידונו עם היפנים על כל שימוש שלהם בנשק גרעיני. השמאל ניצב כנגד הסכם זה, משנת 1960, שקיבל את ההסכם הקודם בטענה שהוא נכפה על יפן, אך ההסכם החדש לא נכפה, אלא הוצע על ידי הממשלה היפנית, והשמאל ראה בזאת כניעה. ראש הממשלה נובוסוקה קישי ((Nobusuke Kishi  העביר בסופו של דבר את ההסכם בפרלמנט (באמצעים לא כל כך דמוקרטיים), והשמאל, בעזרת הסטודנטים הקיצוניים, הצליח למנוע את ביקורו של נשיא ארה"ב אייזנהאואר. לאחר שאושר ההסכם, התפטר קישי, ובמקומו עלה הייטו היקדה Hayato Ikeda)), שרצונו היה להרגיע את מהומות השמאל, ובין היתר הבטיח להכפיל את ההכנסה לנפש תוך 10 שנים (ועמד במשימה תוך 7 שנים). באמצע שנות הששים התרחש מהפך נוסף באזור המזרח הרחוק, כאשר התחילה מלחמת וייטנאם השנייה, וארה"ב הצטרפה אליה בתמיכה בדרום וייטנאם אל מול הצפון הקומוניסטי.

ראו בהרחבה: מלחמת וייטנאם

היפנים חרדו שמא האמריקאים ינסו לסבך אותם ואת הצבא שלהם במלחמה הזאת, וסירבו לאפשר למפציצים אמריקאים להמריא מתחומה, אך קיבלו בברכה את ההזמנות למוצרים מיפן שנשלחו על ידי הצבא האמריקאי. דעת הקהל היפנית ראתה במלחמת וייטנאם כמלחמה קולוניאלית של ארה"ב ולכן הזדהתה עם הוייטנאמיים. האמריקאים המשיכו להפציץ מאוקינאווה שהייתה תחת שליטתם, ומכאן עלתה הבעיה של איי ריוקיו, שהיפנים דרשו לקבלם בחזרה מידי האמריקאים.

יפן אימצה חוקה פציפיסטית חדשה ב-1947 תחת רשויות הכיבוש. לאחר הכיבוש, במסגרת תוכנית של התפתחות תעשייתית אגרסיבית, מדיניות הגנה כלכלית והטלת משימת ההגנה הצבאית על ארצות הברית, זינק התל"ג של יפן והיא נעשתה לאחת מהכלכלות הגדולות בעולם. ב-19 בדצמבר 1956 הפכה יפן לחברה ה-80 באומות המאוחדות. למרות קריסת מדדי המניות ב-1990, שממנה המדינה עדיין לא התאוששה לגמרי, נותרה יפן עדיין מעצמה כלכלית עולמית, ולאחרונה החלה גם להפעיל את כוחה האסטרטגי, תוך סיוע (בתפקידים לא קרביים) למלחמת המפרץ, לניסיונות האו"ם לשקם את קמבודיה ולפלישה לעיראק ב-2003.

[1] הרב שלמה יוסף זוין, סיפורי חסידים, תורה, חלק ב', ירושלים תשס"ב, עמ' 325.

[2] רותם קובנר, המערכה הנשכחת: מלחמת רוסיה-יפאן ומורשתה, מערכות ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2005.

[3] Rotem Kowner, “Becoming an honorary civilized nation: Remaking Japan’s military image during the Russo-Japanese War, 1904-05.” The Historian, 64, 19-38, 2001 ; Kowner, R. “Japan’s ‘fifteen minutes of glory’: Managing world opinion during the war with Russia, 1904-5” In Y. Mikhailova and W. M. Steele (eds.), Japan and Russia: Three Centuries of Mutual Images (pp. 47-70). Folkestone, Kent: Global Oriental, 2008. ‏

[4]   שילוני, בן-עמי. יפן המודרנית תרבות והיסטוריה – מהדורה מתוקנת ומורחבת. (תל אביב, שוקן, 2002), עמ' 223.

[5]   ג'ונסון, פול. היסטוריה של הזמן המודרני, כרך א'. (תל אביב, דביר, תשנ"ה), עמ' 348

[6]   מפקד הפלגה אדמירל יאמאגושי, קפטן קאקו מנושאת מטוסים "הירו", וקפטן יאנאגימוטו ריוסאקו מנ"מ "סוריו", התאבדו בטביעה עם אוניותיהם. קפטן אאוקי מה"אקאגי" נשאר על ספינתו, אך שוכנע לבסוף להתפנות . ראה בהרחבה: פושידה, מיצאו. אוקומיה, מאסאטאקה. מידוויי. (תל-אביב, מערכות, 1981),  עמ' 180, 184, 192-194

[7] ראש ממשלת יפן, האיאטו איקדה, פעל להסרת החוקים שאסרו על מונופול, ובכך אפשר את הקמת הקיירטסו, גופים דומים מאוד לזאיבטסו של לפני המלחמה. בשל התחזקות הקיירטסו וחקיקה פרוטקציונית נדחקו חברות זרות רבות אל מחוץ ליפן.

[8] העוני במזרח אסיה ב-20 השנה שאחרי המלחמה היה אדיר, ולווה גם בגידולים אסטרונומיים באוכלוסייה (כולל ביפן), והיה חוסר ביטחון בגלל התפשטות הקומוניזם, שחרור הקולוניות, והתמוטטות הסדר המסורתי שהחזיק את מדינות מזרח אסיה לפני המלחמה. בתקופה זו קמו חברות מודרניות בכל המזרח, שהתאפיינו במעמד בינוני חדש, של עירוניים. הלאומנות גברה ברוב המדינות, והתבטאה בשנאת זרים, מתיחות עם המדינות השכנות, למרות התלות הכלכלית במדינות המערב, והדבר העלה בהם משטרים אוטוריטאיים (דמוקרטיות אמתיות היו רק ביפן, בפיליפינים ובהודו), בהן תרבויות פוליטיות שונות (קשה להשוות בין המשטר הפסאודו-דמוקרטי בסינגפור לדיקטטורה הצבאית בצפון קוריאה). בעולם עברה תקופת האימפריאליזם, ומלבד המעצמות היבשתיות ששמרו על שטחים שכבשו (סין, ברית המועצות), המעצמות הימיות ויתרו או גורשו מהקולוניות באפריקה, במזרח ומערב אסיה.